ב. מה? זאת אהבה?

3. אין צדק בעולם

לפנות בוקר הוא התגנב למיטה שלי. התעוררתי כשהוא הניח את ידו על גבי וסיפר לי בקול חרישי שהוא חלם עלי והיה חייב לבוא לראות אותי.

"איזה מין חלום זה היה?" שאלתי, חצי ישן.

"חלום סקסי מאוד." נצמד אלי אודי, מניח לי להרגיש שעומד לו.

איכשהו, בניגוד לשיקול דעתי ולרצוני, מצאתי את עצמי עם הזין שלו בפה שלי.

הוא אהב את זה מאוד. נאנח וגנח וגמר מהר כשהוא נדהם ומופתע מעצמו.

"אפשר לחשוב שלא מצצו לך קודם?"

"כן, אבל... לא ככה. זה היה... זה באמת..." מצחיק היה לראות איך לאודי הרהוט כל כך לא היו די מילים להבהיר את עוצמת החוויה.

"בדרך כלל גברים מוצצים טוב יותר מנשים, וגם עושים חנייה ברוורס יותר טוב מהן, אבל חוץ מהדברים הקטנים האלו עדיף להיות עם נשים אודי."

"יאללה... שמעתי אותך." התאושש אודי מתדהמתו, "עכשיו אני רוצה לנסות." החליט.

"מה, למצוץ לי? אתה בטוח?" הופתעתי.

"כן, אני רוצה שתלמד אותי."

לימדתי אותו וגיליתי שהוא תלמיד מוכשר. אחר כך זרקתי לפח את הקונדומים שהוא לא אהב - עשה פרצוף של ילד מאוכזב כשהתעקשתי עליהם - חיבקתי אותו ונרדמתי שוב.

בבוקר, בזמן ששתינו יחד קפה, סיפרתי לו שדיברתי עם אביו והוריו רוצים שהוא יחזור הביתה.

"ומה אתה רוצה?"

"לא יודע... שתהיה מאושר, ואני לא חושב שזה יקרה אם תישאר איתי.

קדימה, בוא נלך לעבודה." 

"בעבודה אני רוצה שנתנהג כרגיל אודי." הזהרתי אותו לפני שנכנסנו לחתום את הכרטיס שלנו, "חשוב שהכול יראה אצלנו נורמאלי לגמרי."

אודי חייך. הבוקר היה לו מצב רוח טוב יותר מהרגיל. "בטח יובל, אבל תזכור שאף פעם לא התנהגנו בצורה נורמאלית בעבודה, אתה ואני, תמיד היינו מיוחדים." זרח אלי בשמחת נעורים, נראה תמים ומאושר יותר מתמיד.

הוא היה כזה חמוד, הרגשתי עתיק לידו. "אני מתכוון בלי לגעת זה בזה ובלי... אתה יודע למה אני מתכוון."

"חבל, רציתי לעשות עוד פעם סקס בשירותים והשירותים בעבודה הרבה יותר נוחים מאלו שבמועדון."

"סקס בשירותים? באמת ילד, מאיפה קיבלת את הרעיון הזה?"

"כאילו שאתה לא עשית דבר כזה אף פעם." הצטחק אודי.

"כן, אבל זה היה מזמן, כשהייתי צעיר וגמיש יותר, וגם אז זה היה רעיון מסריח."

אודי הבין את כפל המשמעות שבדברי, צחק, חיבק את כתפי, נישק את לחיי ונפגע כשהדפתי אותו מעלי. "הנה, לזה בדיוק אני מתכוון. אל תעשה דברים כאלו בעבודה אודי."

"אבל..."

"אודי לא. זה מספיק גרוע שאתה גר אצלי וישן איתי. לא צריך שכולם בעבודה ידעו עלינו."

"חשבתי שאתה כבר לא בארון." ירד החיוך מעל פניו, "ולמה אתה מתכוון שזה גרוע שאני ישן אתך? למה זה גרוע?"

"כי זה גרוע, כי כשפגשתי אותך היית ילד טוב וסטרייט, ואחרי כמה חודשי הכרות איתי... עזוב, בוא לא נריב, יש לנו עבודה."

"עבודה, עבודה." התמרמר אודי, "כאילו שזה הדבר הכי חשוב בעולם."

"זה לא הדבר הכי חשוב בעולם, אבל זה חשוב, בשבילי זה מאוד חשוב. אני צריך לפרנס את עצמי, לשלם משכנתא ודמי מזונות, אני לא יכול להרשות לעצמי לשים זין על העבודה, ואם כולם פה ידעו שאנחנו גרים יחד... יהיה לא נעים, בעיקר לי, וגם לך, אז בבקשה, תמשיך להיות ילד טוב ובלי נשיקות."

אודי רצה להגיד לי משהו, אבל בדיוק אז מיכה נכנס כדי לחתום את הכרטיס שלו ושנינו חייכנו אליו, אמרנו לו בוקר טוב והסתלקנו. 

אחרי ארוחת עשר ביקש ממני הבוס לסור אליו לרגע. נכנסתי למשרד שלו בחוסר רצון, מרגיש כמו תלמיד סורר שנקרא למנהל. ידעתי שזה יגיע, ראיתי את זה מהבוקר בפרצוף החמוץ של המזכירה שלו שבטח קיבלה דיווח מאימא של אודי.

הבוס ביקש ממני לשבת מולו ונע באי נוחות בכורסת המנהלים החורקת שלו לפני שדיבר איתי. הבוס שלי הוא אדם לא צעיר, שמרן מאוד, שניהל את בית המלאכה שלו בקפדנות ובשיטות הישנות והטובות של פעם, בלי תרבות אירגונית ובלי שטויות. ישר, הוגן, מסודר, מתנות לעובדים פעמיים בשנה, חופשות וזכויות לפי הספר, ובלי שום קומבינות. לא חיבבתי אותו במיוחד, אבל הערכתי אותו מאוד, ואהבתי את העובדה שהוא לא ניסה לבלבל לנו את המוח שכולנו משפחה אחת גדולה ושאר הבלים, כמו שמקובל כיום במקומות עבודה מודרניים.

"תשמע יובל, הייתי מעדיף לא לנהל את השיחה הזו." פתח ושילב את ידיו לפניו על השולחן, מרכז בהן את מבטו במקום להביט בי, "אבל שרל'ה... אני לא יכול להרשות לעצמי לריב עם המזכירה שלי." ניסה לחייך, "אז תספר, מה קורה אתך ועם הילד הזה מהעבודה המועדפת?"

"שום דבר מיוחד. הוא גר אצלי קצת כי הוא רב עם החברה שלו ועם הוריו."

"החברה שלו?" הבוס הרים אלי את מבטו ונראה כאילו רווח לו, "אז הוא לא אחד מה... מהחבר'ה שלך?"

"אין לי מושג." אמרתי, שומר על פנים אטומות, "זה לא עסקי."

"מה אתם... זאת אומרת, אין לכם איזה שיטה לזהות זה את זה?"

הקיבה שלי התכווצה לאגרוף נוקשה ופתאום, כקורח בשעתו, קיוויתי שהאדמה תפצה את פיה ותבלע אותי. "לא יודע." אמרתי, "והאמת שאני לא מבין מה זה עסקו של מישהו איפה אודי ישן?"

"אתה צודק." הסכים איתי הבוס שהבין שהרחיק לכת, "אבל איפה באמת הוא ישן?"

"בחדר של הבן שלי. אני גרוש והבן שלי חי אצל אימא שלו ובא מידי פעם לישון אצלי. יש לי בבית חדר בשבילו. אתה יכול להגיד לשרל'ה שתספר לאימא של אודי שביומיים שאודי גר אצלי הוא ישן שם, ובאותה הזדמנות להזכיר לה שהוא כבר ילד גדול ושהגיע הזמן לשחרר אותו."

"אתה צודק." נאנח הבוס, "אבל כשיש לך ילד אתה לא מפסיק לדאוג לו אף פעם."

"אין מה לדאוג לאודי, הוא בסדר גמור. הוא ילד טוב שקצת נכנס לסרטים בגלל שנפרד מהחברה, ויש גם את הסיפור עם הוריו שהחליטו להתגרש פתאום... המצב בבית מתוח אז הוא החליט לישון אצלי עד שהוא יתארגן על עצמו, זה הכול."

"טוב, אתה יודע, זה כי... ההורים שלו הם קצת... אולי תנסה לשכנע אותו שיחזור להורים כדי שהם יירגעו." התפתל הבוס בכיסאו, מביט בי במבט אומלל של אחד שנקלע לתסבוכת על לא עוול בכפו.

"אני אדבר איתו, אבל אתה יודע איך זה, ילדים בגיל הזה חושבים שהם חכמים יותר מכולם."

"כן, אני יודע." אמר הבוס שהיו לו שני בנים משלו, "עד שחיתנתי את הבנים שלי יצאה לי הנשמה... אני מקווה שכל הסיפור הזה יירגע מהר."

"גם אני." אמרתי, מנסה לחייך, והסתלקתי משם, חש איך חולצתי נדבקת לגבי למרות המזגן.

"אם לא היית הומו הם לא היו עושים כזה סיפור מזה שאני גר אצלך." התעצבן אודי כשמסרתי לו גרסא מצונזרת של הפגישה. "זה פשוט לא צודק!"

"אין צדק בעולם." הסכמתי איתו, ובניגוד לכל עקרונותיי, הצהרותיי ואופיי הארוניסטי הפחדן ליטפתי את לחיו, ואחר כך האצתי בו להמשיך לעבוד. 

את ארוחת הצהרים שלי בלעתי בחופזה, משתדל לא להביט בפניה הממורמרות של שרל'ה. הייתה לי הרגשה שכולם מביטים בי בכעס וחושדים בי והרגשתי נורא. החיבה הכנה שרחשתי לאודי, החברות הגלויה, התמימה והנעימה שלנו בצירוף המשיכה הסודית והפרטית מאוד שחשתי כלפיו הפכו בין לילה לבלגן נוראי ולעול מעיק ובעייתי.

דבר אחד זה לחבב מישהו צעיר עד גיחוך, להימשך אליו בסתר תוך כדי ניהול שיחות מרתקות על ספרים, הצגות והחיים בכלל, ודבר אחר לגמרי זה לגור איתו. נחמד היה לפנטז עליו כשהוא ישן אצל הוריו, אבל לתת לו להיכנס למיטה שלי בפועל הפחיד אותי.

אם לכל הפחות הוא לא היה עובד איתי... אני שונא לערב בין חיי הפרטיים לבין העבודה, ויחסים רומנטיים בין קולגות זה רעיון מחורבן גם בנסיבות פחות בעייתיות, והנסיבות שלנו היו ממש, אבל ממש גרועות. הגיל שלו, והעובדה שמדובר בשני גברים - אם אפשר לכנות ילדון כמותו גבר - מה לעזאזל חשבתי שאני עושה? נזפתי בעצמי, מדחיק את זיכרון העונג שחשתי כשחיבקתי אותו וישנתי איתו. פעם הדברים האלו היו חשובים יותר מהכל, אבל כיום הייתי מבוגר מידי מכדי להרשות לשיקולים כאלו להשפיע עלי. זה העציב אותי, זה לא היה צריך להיות ככה, אבל מי כמוני יודע שאין צדק בעולם.

ואם חשבתי שהמצב לא יכול להיות יותר גרוע טעיתי, מיד אחרי האוכל התקשרה טליה, גרושתי, ובישרה לי שהיא ובעלה הטרי, עם התינוקת החדשה שלהם, נוסעים לכמה ימי נופש ושהם מעדיפים שנדבי יישאר בינתיים אצלי. כדי לבלות זמן איכות עם אביו הביולוגי אמרה לי בטון נפוח מצדקנות, ולא גילתה לי את מה שכבר ידעתי - שהם מנסים לארגן לעצמם קצת זמן איכות פרטי ועל הדרך לחסוך תשלום עבור החדר שלו, או חלילה שכר לביביסיטר.

"אני מקווה שאין לך בעיה עם זה, הוא יהיה בקייטנה של הגן עד ארבע. תוכל לאסוף אותו משם אחרי העבודה?"

"בסדר טליה, אבל העניין הוא שיש אצלי מישהו."

"מישהו?" התחדד קולה במורת רוח, "רק בשבוע שעבר היית לבד, איך זה שכבר יש אצלך מישהו?"

"תרגיעי, זה לא מה שאת חושבת. זה רק מישהו מהעבודה שיש לו בעיות בבית. רב עם החברה שלו או משהו. הוא גר אצלי באופן זמני עד שימצא סידור אחר, זה הכול."

"איזה מישהו, בן כמה הוא, מי הוא בכלל?" חשפה טליה את הצד הפולני שלה.

"הוא רק ילד בן עשרים ושתיים, בחור נחמד שהתיידדתי איתו לאחרונה. זה הכול."

"ואיפה הוא ישן עד עכשיו?" שאלה טליה בחשדנות המאוסה הזו שהתפתחה אצלה מאז שפגשה את איציק שלה, ההומופוב המתועב שרואה את הילד שלי יותר ממני.

"בחדר של נדבי."

"אז איפה נדבי יישן?"

"אצלי במיטה, או שאני אבקש מאודי לישון על הספה. נסתדר כבר, אל תדאגי."

"אל תגיד לי לא לדאוג." התנפלה עלי טליה, "אני אימא שלו ואני דואגת לו."

"ואני אבא שלו וגם אני דואג לו." התעצבנתי, "די טליה, את יודעת שאני לא אעשה שום דבר שיזיק לו."

"הדעות שלך ושלי על מה שמזיק שונות מאוד." אמרה טליה בקול מריר שמאחוריו הייתה היסטוריה שלמה של כעסים ואי הבנות, חצאי אמיתות ושקרים לבנים שהלכו והאפירו ככל שהתשוקה של שנינו לילד התגברה על שיקול דעתנו.

"אני לא יודעת מה קורה אתך ועם האודי הזה, וזה גם לא מעניין אותי." רשפה טליה, "אבל אני לא מוכנה שהילד התמים שלי ייחשף לכל מיני דברים לא טבעיים וסוטים."

"איזה מין דברים לא טבעיים וסוטים?" שאלתי, מרגיש איך ארוחת הצהרים מתחילה לטפס מקיבתי ולעלות לגרוני.

"דברים כמו גברים שמתעסקים זה עם זה. מספיק הגנים הדפוקים שהורשת לו, הוא לא צריך גם לראות אותך מתנשק עם גבר אחר."

הייתי צריך להגיד לה שאין שום דבר לא טבעי בנשיקות של גבר אחד עם השני, ושמאז שהתחתנה היא נעשתה פרימיטיבית דפוקה בדיוק כמו אימא שלה, אבל ראשי הלם מכאב, צרבת חריפה החלה לתסוס בקיבתי ופשוט לא היה לי כוח להמשיך את הויכוח המאוס והלעוס הזה.

"אני אף פעם לא אחשוף את הילד שלי לשום דבר שיטריד אותו או יבלבל אותו ואת יודעת את זה טוב." אמרתי לה בשקט, "תבלי יפה בחופש וד"ש לאיציק ולקטנה." הוספתי בטון הכי תרבותי שלי וסגרתי. 

אודי לא התלהב כשסיפרתי לו שבמשך ארבעת הימים הבאים אני מתכוון להקדיש את כולי לילד שלי, אבל ברגע שנדבי הנלהב, התנפל עלי בחיבוק גדול ולחץ את ידו של אודי בנימוס של מבוגרים - שלמד מאיציק - ושאל אותו בטון רציני מה שלומו, עלה חיוך על פניו, חיוך שלא סר מהן כל זמן שהילד היה איתנו.

השניים פשוט נדלקו זה על זה. אודי התגלה ככישרון מזהיר בתחום הטיפול בילדים, ונדב ממש התאהב בו. בנדיבות של ילד שמח וטוב לב חילק את חיבתו ותשומת ליבו בין שנינו, פותר מבלי משים את הבעיה העדינה של מי יישן איפה כשאמר לנדב בפשטות ילדותית שהוא מרשה לו לישון אצלו במיטה ושהוא יישן עם אבא, "ואם תהיה עצוב כי תתגעגע הביתה אתה יכול לחבק את הדובי שלי." מסר לאודי המחייך את הדובי החום והמרוט שקניתי לו כשהיה בן שלוש.

גרתי אז עם הבחור שעיצב לי את הדירה ולא יכולתי להביא אלי את נדב כי טליה עשתה לי סקנדלים, ולכן נתתי לו את הדובי כתחליף.

אני מניח שאחת הסיבות לחוסר הסבלנות שלי לאותו בחור הייתה העובדה שנוכחותו מנעה ממני לארח את הילד, מצד שני אם באמת הייתי אוהב אותו... לא יודע. 

"אתה יודע שיש אותו הבדל שנים ביני לבינך, וביני לבין נדב." גילה לי אודי אחרי שנדב נרדם במיטה שלי ושנינו ישבנו במרפסת עם בירה והבטנו בשמים מלאי הכוכבים, נהנים מרוח הערב הקרירה.

"באמת?" עשיתי חישוב מהיר וגיליתי שהוא צודק. "אתה צודק. אני צופה לך עתיד מזהיר בפקולטה למתמטיקה אודי."

הוא גיחך והניח את ידו בחיקי. "אני חרמן." אמר בפשטות, "מתי נעשה את זה כמו שצריך?"

" למה אתה מתכוון כמו שצריך?" היתממתי.

"אתה יודע."

"לא כשהילד פה."

"אבל הוא ישן. בבקשה יובל, אני מת ל..." ידו פלשה לתחתוני וכל השכל שעוד נותר בקודקודי אחרי שתי פחיות בירה נעלם. לקחתי אותו למקלחת, נעלנו את הדלת, סיבנו זה את זה, ליטפנו אחד את השני ו... פתאום נדב בוכה, דופק בדלת, צועק אבא.

התעטפתי מהר במגבת וחשתי החוצה, רטוב ומסובן. "איפה אתה?" בכה הקטן, "אמרת שתישן איתי ותשמור עלי."

"אני פה. רק הלכתי להתקלח, זה הכול חמוד. אל תבכה."

עד שהרגעתי אותו יצא אודי מהמקלחת לבוש, התחמק לסלון ונרדם שם על הספה. אני ישנתי ליד נדב ובמשך כל שלושת הימים הבאים שהוא היה אצלי לא נגענו יותר זה בזה.

ביליתי עם נדב כל דקה פנויה. אודי הצטרף אלינו מידי פעם לסרט, וללונה פארק, אבל בילה גם עם החברים שלו וכמעט שלא ראיתי אותו מחוץ לשעות העבודה. גם בבית המלאכה הוא הקפיד להתנהג כראוי ומפני שפתאום המחלקה של מיכה קיבלה הזמנה לא צפויה ונוצר שם עומס הוא בילה אצלם זמן רב ובמשך יומיים ראיתי אותו רק בבוקר ובשעת האוכל.

ביום האחרון של נדבי אצלי הורדתי אותו בגן, הזכרתי לו שהיום אימא באה לקחת אותו ונפרדתי ממנו בנשיקות, מבטיח לו שגם בשבוע הבא הוא יוכל לישון אצלי, ושוב חיבוק גדול וד"ש לאימא שלו ולאחותו התינוקת.

"ולאבא איציק." הזכיר לי נדב.

"כן גם לאבא איציק." אמרתי וחזרתי לאוטו, עצוב ועייף. 

אודי הניח יד מנחמת על ברכי. "אל תהיה עצוב, הוא ילד מקסים והוא אוהב אותך וקשור אליך מאוד. יהיה בסדר, אל תדאג."

ניסיתי לחייך אליו והתנצלתי שלא היה לי זמן להיות איתו לאחרונה.

"זה בסדר. ביליתי קצת עם חברים, אפילו קפצתי לבקר את ההורים ודיברתי גם עם נופר, היא כבר שמה בחור אחר על הכוונת." הצטחק אודי, "ונדמה לי שגם הורי נרגעו מכל הרעיון של הגירושים. הם תפסו פתאום שזה ממש לא משתלם מבחינה כלכלית והם מהססים קצת... טוב, לא חשוב. העיקר שהערב נהיה לבד ונוכל סוף סוף..." הוא חייך בציפייה. שמח, עליז ואופטימי בדיוק כמו נדבי שלי בן השש שלא הבין עדיין איזה גנים דפוקים הורשתי לו ואיזה חיים מסובכים הולכים להיות לו בגללי... ועכשיו אני הולך לדפוק גם את החיים של אודי הצעיר שחושב שזה כיף גדול להיות הומו ומצפה בקוצר רוח שנעשה את זה סוף סוף.

באותו רגע התחילה להתגבש אצלי תוכנית, וכשאימא של אודי התקשרה בסוף יום העבודה וביקשה שהוא יקפוץ הביתה כי הדוד והדודה באו לבקר והיא רוצה שהוא יצטרף אליהם לארוחה משפחתית כבר החלטתי מה אני עושה.

הורדתי את אודי בבית הוריו, מרגיע אותו שזה בסדר ושהוא לא צריך לבקש ממני סליחה, אני מבין ולא כועס, והתקשרתי לחזי.

"אבל מה עם הילד הזה שגר אצלך?"

"הלך להורים שלו. אני לבד וחרמן רצח. מה עם שרגא? סליחה, מורג, או שהוא שוב החליף שם?"

"לא, רק חמצן את השערות והחליט שהוא רוצה לעשות ניתוח לשינוי מין."

"אוי ואבוי." נבהלתי, "הוא רציני?"

"לא יודע, כבר יומיים שלא ראיתי אותו. הוא מחפש דירה בתל אביב."

"שיהיה לו לבריאות." נאנחתי, "אז אתה יכול לבוא אלי חזי?"

"בכיף. אני כבר אצלך, ביי."

חצי שעה אחר כך חזי התפרץ לחדר השינה שלי עם חבילת קונדומים טרייה, לבוש בוקסר חדשים עם ציורי זימה מצחיקים שממש היה חבל להסתיר מתחת למכנסיים והתנפל עלי.

הייתי צריך לרסן אותו בכוח כדי לא להרוס את העיתוי ולתזמן הכול כמו שצריך. הוא דווקא נהנה מזה מאוד, והיה כל כך נלהב ועסוק עד שלא שם לב לאודי שהופיע בפתח חדר השינה דקה אחרי שהעמדתי אותו על ארבע וחדרתי לתוכו סוף סוף.

פניו של חזי היו מופנות לעבר החלון ולכן הוא לא ראה את אודי שעמד בפתח, בוהה בנו, מזועזע ונדהם.

העפתי לעברו מבט אדיש והמשכתי לזיין כאילו כלום, אבל את המבט הפגוע שהוא שלח לעברי אשא בזיכרוני עד יומי האחרון. הרגשתי כאילו רצחתי בו משהו תמים ושמח, ובכל זאת המשכתי לזיין באדישות, מתרכז בתחת השעיר והשמנמן של חזי שגנח ונאנק, ביקש שאני אחדור אליו יותר חזק, שאקרע אותו בלי רחמים ושאתן לו את הזין שלי עד הסוף.

אודי נשאר עומד על הסף עוד דקה, ורגע לפני שברח משם ראיתי שהבעת פניו הפגועה והמזועזעת התחלפה בגועל וידעתי שצדקתי, הוא לא היה באמת הומו, ואם היה לו איזה שמץ סיכוי לעבור לצד שלנו, ולו חלקית, אני הרגתי אצלו את החשק הזה לתמיד.

הוא פעל בזריזות רבה ועוד לפני שיריתי את המטען הלוהט שלי בתוך התחת של חזי הוא כבר היה בחוץ עם החפצים שלו ולא השאיר אחריו אפילו גרב אחת זנוחה. שנייה לפני שגמרנו שמעתי את דלת הכניסה נטרקת ואת צעדיו יורדים במדרגות

למרות ההפרעה חזי ואני גמרנו יחד - זה מה שקורה אחרי שצוברים הרבה שנות ניסיון בזיונים משותפים - והתמוטטנו זה לצד זה על המיטה.

"עשית את זה בכוונה." אמר חזי אחרי שחזרה אליו נשימתו, "נכון?"

"אתה יודע יחזקאל, אתה לא טיפש כמו שאתה נראה, למעשה אתה בחור די נחמד, מה דעתך שתעזוב את הדירה של המשוגע שלך ותבוא לגור איתי?"

חזי התעלם מההצעה שלי והתרומם על מרפקו, מביט בי בפליאה, "אני לא מבין את זה יובל, כל פעם שסיפרת לי על הילד הזה היו לך כוכבים בעיניים וחיוך אידיוטי על הפרצוף. אני פשוט לא מבין למה עשית לו את זה? חשבתי שאתה אוהב אותו."

"אהבה." הנדתי את ידי בביטול, מתעלם מכאב הלב שלי, "מה זאת אהבה? אהבה באה והולכת, מה שחשוב באמת בחיים זה העיתוי המתאים."

"אתה ממש פסיכי." מלמל חזי.

"ולך הרי יש חולשה לפסיכים." הזכרתי לו.

"כן," נזכר חזי, "נכון. בעיקר פסיכים כמוך שמתנפלים עלי כמו נמרים, אבל מה תעשה עם טליה? אם אני אבוא לגור אתך היא שוב תעשה לך בעיות עם נדב."

"אם היא תתחיל שוב עם השטויות שלה אני לא אשתוק לה. הפעם אני אחזיר לה ואם היא לא תרגיע אני אגיע עד בית משפט. אל תדאג, אני מכיר אותה, אם אני אעמוד על שלי היא תתקפל, יהיה בסדר חזי, ועכשיו, מה דעתך על עוד סיבוב?"

"בטח, בעוד שעתיים שלוש, אחרי שאני אחזור לנשום כמו שצריך." הבטיח לי חזי ומשך אותי אליו לחיבוק, מעמיד פנים שהוא לא שם לב שאני בוכה חרש על כתפו.

אפילוג

צדקתי, אחרי שנבחתי קצת על טליה ואיימתי עליה בתביעה משפטית, מזכיר לה את ההסכמים שחתמנו עליהם לפני שהיא פגשה את איציק - הסכמים שאיכשהו נשמטו מזיכרונה אחרי שאיציק ענד לה טבעת - היא התקפלה והסכימה שנדבי יבוא אלי כל סוף שבוע שני ושאוכל לארח אותו אצלי בדירה למרות שאני חי עם בן זוג מהמין הלא נכון.

חוץ מלאיים עליה בעורכי דין הבטחתי לה שאני אתנהג כראוי ליד הילד, והפניתי אותה לפסיכולוג ילדים שיאשר לה שהילד לא יינזק אם יראה אותי מחבק את בן זוגי ושלא יקרה לו כלום אם הוא יגלה שיש גברים שישנים יחד באותה מיטה.

בסוף היא הבינה שלגרור את העסק הזה לבית משפט יעלה לה הרבה כסף וייגמר בהפסד ונכנעה, ואחרי שהכירה קצת יותר טוב את חזי שכבש את ליבה בחמימות ובהומור שלו היא הפסיקה להציק ואפילו ביקשה מידי פעם שנשמור גם על הקטנה שלה שהייתה למרבה הפלא מתוקה מאוד, ולא דומה במאומה לאיציק.

את אודי לא ראיתי יותר בבית המלאכה. למחרת הלילה שביליתי עם חזי התקשרתי לבקש שלושה ימי חופש בגלל בעיה משפחתית שצצה אצלי פתאום. שרל'ה, המזכירה של הבוס, קיבלה את ההודעה שלי בשתיקה ולא ניסתה לחלוב ממני כדרכה מה בדיוק הבעיה, לא שהייתי מהסס לספר לה שאני צריך לעזור לבן זוגי החדש להעביר את חפציו אלי.

עד שחזרתי לעבודה כל הדברים של חזי כבר היו אצלי - ובאותה הזדמנות גם עזרנו למורג שנראה מוזר מאוד בבלונד אפרוחי ובמכנסי סקיני נשיים לארוז את חפציו ולעבור לתל אביב (בעל הבית שלהם כל כך שמח להיפטר מהם עד שויתר להם על התשלום של אותו חודש ועזר לנו במו ידיו להוריד קרטונים למשאית) – וכשחתמתי בבוקר על הכרטיס לא יכולתי שלא להבחין שהשם של אודי נעדר ממצבת כוח האדם שלנו.

"העוזר הצעיר שלך החליט לעזוב אותנו מוקדם יותר ממה שקבענו." בישר לי הבוס שהתגנב מאחורי והבהיל אותי בבוקר טוב רועם, "אבל היה מספיק אחראי להביא לו מחליפה. אני מקווה שלא אכפת לך לעבוד עם בחורה."

"לא, ממש לא." אמרתי, לחצתי את ידה של ירדן הצעירה והביישנית והתחלתי מחדש עם כל הסיפור המעייף של הכנסת עובד מועדף חדש לעבודה.

כבר ביום הראשון שלנו היא סיפרה לי שלדעתה אודי החליט להקדים את הטיסה שלו לסין כי החברה שלו זרקה אותו בגלל מישהו שפגשה בחוג לקולנוע, וכמה חבל כי אודי כזה בחור טוב ונחמד.

הסכמתי איתה שאודי בחור נחמד, ואחר כך הודעתי לה שבעבודה אני מעדיף לדבר רק על ענייני עבודה.

ירדן נרמזה והפסיקה לרכל ומאז ועד שהיא טסה להודו, חצי שנה אחר כך, הסתדרנו מצוין ודיברנו מעט מאוד ורק על עבודה.

פגשתי שוב את אודי רק כמה שנים אחר כך. זה קרה ממש במקרה כשעשיתי קניות עם חזי בקניון החדש הזה שנפתח ממש מול הקניון הישן ונראה די דומה לו, רק גדול יותר, נוצץ יותר ועמוס יותר באנשים.

הוא היה עם אימא שלו ועם בחורה צעירה אחת שנשאה תינוק בידיים. המבטים שלנו נפגשו לרגע מעל דוכני הירקות ואז התינוק התחיל לבכות והוא לקח אותו ממנה והקפיץ אותו קצת בידיו, מתרכז בו ומניח לי להביט בפניו שהתעגלו מעט ובגופו שנעשה רחב ומלא יותר. כמעט שאמרתי שלום, אבל חזי אחז במרפקי ומשך אותי, ואחרי היסוס קל הלכתי אחריו, משאיר את אודי ומשפחתו מאחורי.