ג. שרוט

5. החיים ממשיכים

למחרת חזרתי הביתה מהעבודה עייף ורעב כרגיל, פתחתי, בלי לחשוד בכלום, את הדלת, אמרתי שלום, תליתי את התיק ונכנסתי למטבח. "אני מת מרעב רובי, מה..." ואז נתקעתי המום למראה רובי ועידו יושבים בנחת זה מול זה ושותים קפה.

"שלום יפתח." אמר עידו, נשמע רגיל לגמרי, "מה שלומך? אתה נראה מצוין." חייך אלי חיוך שהיה צל חיוור של חיוכו הישן.

"בסדר." אמרתי, "אני מאה אחוז ואתה?"

"כמו שאתה רואה, לא משהו. לא מזמן החליפו לי תרופה ואני מקווה שאני אצליח לעלות שוב במשקל." אמר עידו, "היית מאמין שאי פעם אני אגיד דבר כזה?" הוסיף באותה ציניות לגלגנית שפעם הערצתי כל כך אצלו.

בחנתי אותו בקפידה נוכח לדעת שעידו, שתמיד נאבק בעודף משקל רזה מאוד, נעשה ממש צל של עצמו, וגם נראה מבוגר משלושים וחמש שנותיו, ועדיין היה בעיני הגבר היפה והסקסי ביותר שראיתי מימי, אם לא הייתי רועד כעלה נידף ברוח אולי אפילו הייתי מעז לחבק אותו.

"אתה נורא חיוור יפתח." הושיב אותי רובי על כסא, "אני מצטער שלא הזהרתי אותך מראש, זה לא היה מתוכנן, עידו בא לתת לך מכתב ובדיוק הגעתי הביתה והתחלנו לדבר ו... אתה רוצה שהוא ילך?"

"לא, זה בסדר. איפה המכתב?"

"בעיקרון כתבתי בו בערך מה שכתבתי במכתבים הקודמים." אמר עידו והגיש לי מעטפה לבנה פשוטה.

"לא קראתי את המכתבים הקודמים, זרקתי אותם."

"כן, אני יודע. צחי סיפר לי."

פתחתי את המעטפה וקראתי את המכתב שנכתב בכתב ידו הזוויתי והנמרץ של עידו.

יפתח

אני רוצה לבקש ממך סליחה. הכול באשמתי, בגדתי בך הייתי חרא כלפיך אני מודה בזה ואני לא מצפה שתסלח. אני לא אסלח לעצמי לעולם.

אני אוהב אותך ואף פעם לא אפסיק להתגעגע אליך.

עידו

החזרתי את המכתב למעטפה והבטתי בעידו שישב על קצה הכסא ונראה מתוח. "יש לי רק שאלה אחת לשאול אותך, למה?"

"למה מה?"

"למה בגדת? למה היית חייב לזיין אחרים? איך קרה שהקשר היפה שלנו נעשה מכוער כזה?"

"לא יודע למה. אחרי איזה שנה וחצי שנתיים יחד התחלתי להסתכל על אחרים, בהתחלה רק קיבלתי תיאבון בחוץ, ואחר כך גם התחלתי להשביע את התיאבון הזה, ולאט לאט הפסקתי לרצות אותך, וגם אתה... בהתחלה ניסית להחזיר אותי אליך, לדבר איתי, אחר כך התייאשת וויתרת, אתה זוכר?"

"לא ממש. כל התקופה הזו היא חור שחור בזיכרון שלי. אני זוכר שהתחלנו לגור יחד ושהייתי מאושר נורא, ואני זוכר קטעים איומים שקרו בשנה האחרונה, אנחנו ישנים יחד מחובקים, אבל בלי סקס, ואני חולה כל הזמן, מחכה שיגיע האביב ויפסיק להיות לי קר כל כך. את הכמה שנים באמצע אני לא ממש זוכר."

"אולי כי היית מסטול רוב הזמן?"

"ומי לימד אותי לשתות ולעשן ולהוריד ראשים?"

"כן, אתה צודק. הכול באשמתי. אני מקווה שתסלח לי."

"לא יכול." אמרתי, "הלוואי ויכולתי, אבל אני לא יכול, לא מסוגל לסלוח לעצמי, ובטח שלא לך."

יצאתי מהמטבח, הלכתי לחדר השינה, התחבאתי במיטה ובכיתי עד שנרדמתי. 

התעוררתי באמצע הלילה מחלום. בחלומי הייתי במסיבה שנערכה בחדר חשוך וגדול. הייתי עם עידו, אבל הוא נעלם לאי שם ואני רקדתי, ערום למחצה ומסטול עם מישהו לא מוכר שהתקרב אלי יותר ויותר, ולבסוף משך אותי לפינה אל ערמת מזרונים שהיו מוטלים לאורך הקיר.

היו שם הרבה גברים – זוגות, שלישיות ואפילו יותר, ידעתי שגם עידו שם, מתענג על גופות של אחרים. בחלום לא הופתעתי מכך כלל, זה היה טבעי ומובן שככה זה, זה מה שעושים במסיבה, שותים ומעשנים, לוקחים כל מיני כדורים, שומעים מוזיקה ומזדיינים עם אחרים, וכשהזר שאיתו רקדתי משך את ראשי לחיקו שיתפתי פעולה בחפץ לב, וכשמישהו שהביט בנו מהצד רצה להצטרף הנחתי לו ברצון ובלי להתפלא או לכעוס.

הרי בשביל זה באתי למסיבה, לא?

החלום היה כל כך מציאותי, רק בקושי רב שלפתי את עצמי מתוך המסיבה ההיא וקלטתי שאני לא שוכב על מזרן, בין גופות של גברים זרים וחרמנים, אלא נמצא במיטה שלי ושל רובי שישן בשקט לצידי, לא מרגיש שאני מחכך את אברי הזקוף בירכו החמימה.

איך יכול להיות ששכחתי את המסיבה ההיא? האם היא התקיימה באמת או רק בדמיוני? ומה קרה בכל השבועות שהצטרפו לחודשים ולשנים בהם עישנתי כמעט כל יום חשיש וחגגתי כל סוף שבוע עם אלכוהול וסמי מסיבה? באמת הייתי כל כך נאמן באותה תקופה או שככה העדפתי לזכור את עצמי? יכול להיות שגם אני נהגתי פה ושם בחוסר אחריות ושכחתי קונדום גם עם זרים?

לא ידעתי ומה זה משנה בעצם? התקופה הזו חלפה עם נעורי ובריאותי ומה הטעם לשוב ולחשוב עליה? למי זה יעזור?

נכון, חלק ממני יתגעגע תמיד לאותה תקופה חסרת אחריות והוללת, להתרוממות הרוח הפראית ולשינוי התודעה שרק הסמים יכלו להעניק לי.

אם המערכת החיסונית שלי לא הייתה מתחילה לקרוס אולי הייתי ממשיך לחיות ככה עד היום, היה בי משהו שהתעקש ללכת עד הסוף, לבדוק את הגבולות שלי עוד ועוד.

אם לא האיידס שעצר אותי בטח הייתי הופך עם הזמן לנרקומן, גם עם הדיכאון הלכתי עד הסוף, עד מוות כמעט. גם מהתרופה נגד הדיכאון היה לי קשה מאוד להתנתק, הרופא היה חייב להילחם בי כדי שאסכים להפחית לאט לאט את הכמויות ואתחיל לחיות בלי סמים.

הלכתי להשתין, אומר לעצמי שאני חייב להיזהר ולשמור על עצמי מהנטייה שלי להתמכרות. אחר כך רחצתי ידיים ושטפתי את פני, נועץ מבט בוחן בראי. האיש שהביט בי חזרה היה בן אדם מבוגר שדמה בצורה מפחידה לאבא שלי.

במשך שנים ראיתי בראי את אותן הפנים שהיו לי מאז שפשטתי מדים ופתאום, באישון לילה, אחרי חלום שחשף לפני אמת שניסיתי לשכוח, ראיתי את פני כפי שהן היו באמת. לפתע הבחנתי בשמץ שיבה ברקות, בקמטים דקים סביב העיניים, בחריץ הקל שבין הגבות, והאם אין שמץ של התרופפות לאורך קו הלסת? טוב, אולי זו רק השעה המאוחרת והאור הקלוש, אבל אין ספק, איש לא יטעה לחשוב שטרם מלאו לי שלושים. אני כבר לא ילד ומה שאני רואה בראי לא ישתפר אלא ילך ויורע עם הזמן, השיבה תכבוש עוד שטחים בשערי שבטח ידלדל בחלוף השנים, כוח המשיכה יעשה את שלו והקמטים יעמיקו, בעוד עשר שנים בטח אצטרך משקפיים וכמו אבא לא אצליח להישאר ער אם לא אישן בצהרים, ובאמת, הגיע הזמן להתחיל להקפיד על כמות הלחם והעוגות שאני אוכל כי אחרת אגדל כרס כמו אחי הגדול.

יפתח, הזמן לא עומד מלכת בשביל אף אחד, אפילו לא בשבילך.

פתאום עלה בי רצון עז לעשן משהו שישכיח ממני את המחשבות המדכאות הללו, חומר שירומם את מצב רוחי וימלא את ראשי בעשן מתוק. בבית לא היה כלום חוץ מקצת יין אדום, אבל אם אצא החוצה בטח אמצא איזה פיצוציה פתוחה או...

יצאתי מהמקלחת וחזרתי לחדר השינה. רובי ישן על צידו, ידו פשוטה לעבר הצד שלי כאילו חיפש אחרי.

גם הוא בטח יתחיל להזדקן בקרוב - שערו הצפוף, היפה, יקריח. השמנמנות המוצקה והנחמדת שלו תהפוך לשומן רופס ופניו העגלגלים והפורחים יעשו מגושמים וגסים.

עם הזמן נתרחק זה מזה, נחשוב על אחרים כשנזדיין ואחר כך גם נפסיק להזדיין אחד עם השני. לא נישן יותר מחובקים ובמיטה נפנה זה לזה את הגב. נלך למסיבות כדי לצוד אחרים לסקס, ונגור יחד כמו סתם שותפים לדירה. אחר כך אחד מאיתנו יעבור לישון בחדר השני בטענה שהוא רוצה לקרוא, או שהנחירות מפריעות לו. בהתחלה עוד נריב ונכעס, נתווכח על שטויות כמו כסף או בילויים עם המשפחה והחברים, אחר כך נפסיק אפילו לריב ופשוט נהיה אדישים. נחיה זה לצד זה, כל אחד עם החברים שלו, חשבון הבנק שלו והעניינים הפרטיים שלו.

ואולי ניפרד ונפנה איש לדרכו? בעוד כמה שנים גם רובי יהיה כמו עידו, עוד אקס אחד שאני אנסה לשכוח בעזרת תרופות ואהבה חדשה עד שגם היא תתיישן ותתבלה ו...

דיכאון נורא ירד עלי. מין עצב אפרורי שהשטיח את כל עתידי למין מישור חסר משמעות ששום דבר שיקרה בו לא חשוב באמת – אחיה, אמות, אשאר עם רובי, אחזור לעידו, אמצא אחר או אחיה כמו נזיר עד סוף ימי - מה זה משנה? בסוף הרי אהפוך לזקן מכוער וחסר אהבה ואמות.

מה הטעם בכלל במשהו? מה שווים החיים האלה? פתאום הרעיון לצאת אל תוך הלילה ולחפש לי קצת שכחה ומתיקות קנויה נראה מיותר, הרי בסופו של דבר גם זה יגמר, כמו שכל דבר נגמר, כמו שהחיים שלי יגמרו.

התיישבתי כי רגלי לא נשאו אותי יותר והתחלתי לתכנן את מותי. לזרוק את עצמי מבניין גבוה נראה לי הכי מעשי, אני רק צריך לחשוב על מקום מתאים. סקרתי במוחי את כל הבניינים המוכרים לי ופתאום צפצף הסלולרי שלי, מאותת לי על הודעה.

בדקתי וגיליתי תזכורת מאימא - ביום שישי הבא יהיה יום הולדת לאחיין הקטן שלי, הוא יהיה בן שלוש והמסיבה תיערך אצל הורי. אני נדרש להגיע עם מתנה, אמרה אימא בתוקף, הילד מצפה לי, אני הדוד החביב עליו - אני גם הדוד היחיד שלו - ואוי לי אם לא אגיע, ושאבדוק את המייל שלי כי היא שלחה לי תמונות חדשות של הפעוט ושל אחותו.

בדקתי והתמונות אכן היו שם, הורי מחבקים את הנכדים וזורחים משמחה. אחי ואשתו, קורנים מאושר, נושאים את ילדיהם על כפים. ידעתי שקשה להם, והם עייפים ולחוצים בגלל כסף, ואחי תמיד רטן שבימינו גידול ילדים זה סיפור נורא יקר, ובכל זאת הוא נראה שמח יותר ממני.

"יפתח, מה אתה עושה?" שאל רובי מאחורי גבי בקול מנומנם, "מה שעה?"

"שלוש בבוקר, אני רק מסתכל על תמונות שאימא שלי שלחה."

"זה האחיין שלך? איזה חמוד! שכחתי להגיד לך, אנחנו הולכים ליום ההולדת שלו ביום שישי, כבר קניתי לו מתנה, אימא שלך אמרה שזה בדיוק מה שהוא רוצה, וקניתי מתנה גם לאחותו, בגדים לבובה שלה, לא קר לך? בוא למיטה."

נכנסתי למיטה ונצמדתי אליו. "על מה דיברת עם עידו אחרי שהלכתי?"

"סתם, על כל מיני... הוא מחפש עבודה, דואג לאימא שלו, מתגעגע לחבר שלו."

"יש לו חבר?"

"כן, מרוקאי שגר בצרפת."

"מה? יהודי?"

"כן, בטח. אפילו מדבר עברית. הוא מקווה שהוא יגיע לארץ."

"גם אני, לא מתאים לו להיות לבד."

"התנהגת מאוד יפה, פחדתי שתריב איתו."

"מה זה היה עוזר? וחוץ מזה הוא לא היה כזה נוראי ואני לא הייתי כזה צדיק תמים. שנינו היינו אשמים. עזוב, מה זה משנה? מה שהיה היה."

"נכון. צריך לחשוב על העתיד יפתח, ובאמת, רציתי לספר לך, אבל בגלל שפתאום עידו הגיע שכחתי."

"לספר לי מה?"

"ששרון, החברה של טליה, נו, זאת הרווקה שאמרה שאם היא לא מתחתנת עד גיל שלושים וחמש היא תעשה ילד לבד החליטה שהיא רוצה אותי."

"אתה לא גדול מידי להיות הילד שלה?" הצטחקתי.

"אוף, טיפש. היא רוצה אותי בתור אבא. דיברנו על זה מזמן, עוד לפני שפגשתי אותך, ופתאום היא נזכרה."

"בכלל לא ידעתי שאתה רוצה ילד."

"אני מאוד רוצה, אבל רק אם גם אתה מסכים."

"אני? מה זה קשור אלי?"

"מה זאת אומרת? בטח שכן. אם יהיה לי ילד אז גם אתה בעסק. הוא יבוא לבקר אצלנו ואתה תעזור לי לטפל בו."

"בשביל מה לך ילד רובי?"

"כי אני רוצה. אני לא יודע בשביל מה, אני פשוט רוצה."

"ילד זה המון עבודה ואחריות, וגם הוצאה כלכלית גדולה, ותהיה קשור כל החיים לבחורה הזו, לשרון הזו ו... אולי תתחיל קודם עם טיפול בכלב?"

"או, זה רעיון. אני גם רוצה שניקח כלב מצער בעלי חיים, מה דעתך?"

"לא עדיף חתול?"

"לא. כלב יותר טוב. אני אוהב כלבים, תמיד רציתי כלב, וגם אתה אוהב כלבים, ראיתי, וגם ילדים אתה אוהב. את האחיין שלך אתה אוהב, נכון?"

"כן, אבל..." פתאום פיהקתי - הייתי נורא עייף – "זה הבן של אחי, בטח שאני אוהב אותו."

"ואת הבן שלי לא תאהב?"

"כן, אני אוהב אותו מאוד."

"באמת? אז אתה מסכים?"

"כן רובי."

"וניקח כלב?"

"איזה סוג כלב?"

"לא יודע. כשנראה את הכלב המתאים נדע."

"בסדר." שבתי ופיהקתי, "רובי, אתה יודע שעכשיו שלוש לפנות בוקר?"

"כן, אז מה?"

"זה לא מוקדם מידי בשביל לעשות כל כך הרבה תוכניות לעתיד?"

"לא, ממש לא."

"אולי עד שהיא תיכנס להריון ותלד אני ואתה כבר ניפרד?"

"לא ניפרד."

"למה לא?"

"כי אנחנו אוהבים."

"אה, כן. שכחתי."

הוא צבט אותי, "שכחת, איך אפשר לשכוח דבר כזה?"

"בשעה כזו של הלילה הכול אפשר."

"באמת? בוא נבדוק." אמר רובי ונשכב עלי בלי שידע שחום גופו ומגע ידיו מגרש את האפרוריות השטוחה שמעכה אותי קודם. העובדות נשארו אותן עובדות - אני כבר לא ילד, אני אשם בדיוק כמו עידו שנדבקתי, ואולי בעצם אני הדבקתי אותו, וזה לא משנה כי שנינו נזדקן ונתכער ובסוף כולנו נמות, אפילו האחיין הקטן והחמוד שלי, ושום דבר לא ישתפר עם הזמן רק יעשה מכוער וישן יותר, אבל רובי אוהב אותי, ואולי ייוולד לו ילד קטן שאני אעזור לטפל בו, ויהיה לנו כלב שיסמוך עלי שאקח אותו לטיול כל יום ואדאג לו לאוכל ולכן אני חייב להמשיך לחיות, והחיים, על כל כיעורם והצרות שלהם והבעיות ופירורי האושר הפעוטים שפזורים בהם פה ושם ימשיכו ויתקדמו גם אחרי שאני והוא נלך לעולמנו, קשישים ושבעי ימים.

רוח קרירה נשבה מבעד לחלון ורעש של תיפוף נשמע על התריס. "יורד גשם." אמרנו שנינו בבת אחת וצחקנו. ריח נעים של אבק רטוב ואדמה לחה חדר מבעד לחלון, נישא על זרם של אוויר קר שגרם לנו להיצמד זה לזה.

"רוצה עוד שמיכה?"

"לא, רק תחבק אותי חזק. אני אוהב אותך רובי, לילה טוב."

"גם אני, לילה טוב יפתח."