ד. לא זה לא זה

10. ריבאונד

"אני לא מאמין שיש עוד מישהו שקונה את התיאוריה המשומשת הזו?" נהם מיקו בבוז כשסיפרתי לו על הפגישה האחרונה שלי עם נועם, "קנאה בגבריות, איזה קשקוש אידיוטי."

"למה תיאוריה משומשת? נועם אמר שזה רעיון של הרב בן ישי, והוא לא סתם רב, הוא גם  פסיכולוג."

מיקו גיחך בזלזול, "ואתה באמת מאמין שזה מה שהוא? כי לדעתי הוא שרלטן ורמאי, והוא גם לא כל כך חכם אם הוא מנסה למכור בארץ סחורה משומשת שאפילו האמריקאים כבר לא מאמינים בה, והם הרי מאמינים כמעט לכל שטות."

"סחורה משומשת..." התבלבלתי, "על מה אתה מדבר?"

"על התיאוריה הדבילית הזו של התחברות לגבריות וקשר לא טוב עם אבא, אני מכיר המון הומואים שאוהבים את אבא שלהם שאוהב אותם חזרה, ושהם גבריים לגמרי, ובכל זאת מעדיפים בולבולים."

"אבל יש גם הרבה שלא."

"נו, אז? ויש גם הרבה הומואים שמאליים, שלא להגיד שמאלניים, למרות שיש גם כמה אידיוטים שממשיכים להיות דתיים, ואפילו ימניים... טוב, מה זה משנה, חבל שאתה אוכל את הלב בגלל הטמבל הזה."

"אתה מתכוון לנועם? כי אני מכיר אותו די טוב, והוא בכלל לא טמבל מיקו, למעשה הוא בחור מאוד אינטליגנטי ורגיש ו..."

"הוא הומו דתי, זה אומר שהוא טמבל." קטע אותי מיקו בקוצר רוח.

"בגלל שהוא דתי או בגלל שהוא הומו? או בגלל שהוא מנסה לשלב בין שני הדברים?"

"אבל זאת בדיוק הבעיה, שהוא לא מנסה לשלב, שזה רעיון די טיפשי בפני עצמו, אבל איכשהו עוד אפשר לסלוח עליו, אלא בגלל שהוא מנסה למחוק את ההומואיות שלו כדי להישאר דתי, וזה פשוט טיפשות ובזבוז משווע של זמן ואנרגיות." קבע מיקו.

"אתה באמת חושב ככה?" תליתי בו מבט עגום, "אבל אולי..."

"לא חמוד, אין אולי, תאמין לי, העסק הזה, הניסיון של נועם שלך להיות סטרייט? זה ייגמר בבכי."

"או בחתונה."

"אם זה ייגמר בחתונה אז זה ייגמר בבכי כפול, גם שלו וגם של המסכנה שתתחתן איתו, ואם גם ייוולדו ילדים אז..." מיקו ניתר מהכורסה אליה צנח כשהתפרצתי לדירתו אחרי שנסתי על נפשי מירושלים, "די לדבר על נועם, מספיק כבר, הוא הציע לעצמו את המיטה, שיישן בה, אנחנו נצא לבלות."

"לך אתה." ניסיתי להשתמט, "אני מעדיף לשבת בשקט בבית ולחשוב קצת."

"בשום פנים ואופן לא." התעקש מיקו, "אם תחשוב רק תיכנס לדיכאון, מה שאתה צריך עכשיו זה אלכוהול ומוזיקה, ואיזה ריבאונד קטן וחביב שיסיח את דעתך, קדימה, תזיז את התחת היפה שלך, תלבש את החולצה המהממת הזו שלצערי קטנה עלי, ובוא נלך לחגוג, יש פתיחה של ליין גייז חדש באפולו, כל הבחורים הכי שווים בתל אביב יבואו לרקוד שם, אני מבטיח לך שאחרי כמה שעות במסיבה הזו בקושי תזכור את נועם."

לבשתי בצייתנות את החולצה המהממת שהוא נתן לי - לדעתי היא הייתה הדוקה מידי וצבעונית מידי - אני אישית מעדיף בגדים קצת פחות רעשניים, אבל בתל אביב עליך לנהוג כתל אביבי אמרתי לעצמי, והלכתי עם מיקו לאפולו, שהתברר כמועדון רועש ושמח ששכן על גבול יפו תל אביב.

שתיתי ורקדתי, ועשיתי כמיטב יכולתי לשכוח את ליבי השבור, וכנראה שהצלחתי בכך לא רע כי כשהתעוררתי למחרת, בשעת הצהריים, שכב לצידי בחדר האורחים של מיקו בחור צעיר, דק ושחום, לחייו מעוטרות בזיפים שניסו לשווא לשוות קשיחות לפניו הילדותיים. הייתה לו תספורת קצוצה מחומצנת, עגיל באוזן ימין, ועוד אחד בקצה גבתו השמאלית. איכשהו, למרות כל הקישוטים הערסיים הללו הוא נראה לי צעיר ופגיע מאוד. בחנתי אותו בבהלה, מנסה להיזכר מי הוא ואיך הוא הגיע לספה הנפתחת של מיקו, אבל רק אחרי שהסטתי הצידה את שמיכת הפיקה הירקרקה וראיתי את הקעקוע הענקי של הזאב על כתפו הימנית נזכרתי בו. הוא קלט אותי מיד כשנכנסתי עם מיקו, בחן אותנו בתשומת לב במשך כחצי שעה, ורק אחרי שהשתכנע שאנחנו לא זוג התקרב אלי, חייך, ניסה לקשור שיחה למרות פעימות הטרנס ששיבשו כל תקשורת אנושית, רקד סביבי והציע לי בירה, ואחר כך תמך בי כשקיבלתי סחרחורת בגלל האלכוהול שלא הייתי רגיל אליו, ולקח אותי... לשירותים?

זכרתי שהקאתי בתא שירותים לא מוכר, כתפיים דקות עטופות חולצת טריקו ורודה שהשענתי עליהן את ראשי הכואב, ידיים חזקות ומחוספסות אוחזות בי.... וזהו, לא זכרתי יותר כלום.

דחיתי לאחר כך את הניסיון להיזכר מה קרה, אם בכלל, אחרי שנסענו הביתה, וחשתי בתחתוניי בלבד לשירותים, להתקלח ולהתלבש. מזל שהיה לי די שכל לקחת קצת בגדים להחלפה ומברשת שיניים. מעניין מה קרה לבגדים שלבשתי ולאן נעלמה החולצה המהממת שנתן לי מיקו? ואם כבר מדברים, לאן הוא נעלם?

מצאתי אותו במטבח, מכין קפה, רענן כאילו בילה את כל הלילה בשינה ערבה.

"בוקר טוב גבר." קיבל את פני בבת צחוק, "קפה?" הציע.

"כן." הנהנתי בזהירות, רקותיי פעמו בכאב.

"ומה ישתה האורח הנחמד שלך?" חייך מיקו.

"איזה אורח? אתה מתכוון לבחור ש... שישן איתי? הוא עדיין ישן, יש לך מושג מי הוא?"

מיקו גיחך, "אתה לא יודע איך קוראים לו? אתה רציני? מי ישן איתו, אני או אתה?"

"די מיקו." טמנתי את פני בספל הקפה המהביל שהוא הגיש לי, "אחרי כל מה ששתיתי אני בקושי זוכר איך קוראים לי."

גיחוכו של מיקו התרחב, "קוראים לו עידן, ולך אגב קוראים מוני, עוד שאלות?"

"האמת שכן, הייתי רוצה לדעת מה קרה לחולצה שהשאלת לי, וגם אם..."

"בוקר טוב." נכנס עידן למטבח, לבוש רק מכנסי ג'ינס הדוקים, "אפשר קפה?"

"בבקשה," הגיש לו מיקו ספל מהביל, הציע גם עוגיות, אמר לנו להרגיש כמו בבית, הסביר שהוא הולך להוציא בגדים ממייבש הכביסה, ונעלם.

"מה שלומך מוני?" שאל עידן בחביבות, נוהג כאילו היינו חברים ותיקים, "איך הראש?"

"קצת כואב לי." הודיתי, "תגיד עידן... אה... אני מקווה שלא תיעלב אבל..."

עידן הצטחק, "לא קרה כלום, היית מחוק לגמרי מאלכוהול, והאמת שגם אני... בקיצור, לא קרה שום דבר ואין סיבה להילחץ."

"נהדר." נשמתי לרווחה, "זאת אומרת, לא שאני... אני מתכוון, אתה נראה בחור מקסים, אבל אני... הייתי ממש שיכור, ולא מזמן יצאתי ממערכת יחסים ו..."

"אני מבין, גם אני נפרדתי לא מזמן ממישהו, וגם אני קצת ירדתי מהפסים בגלל זה." הצטחק עידן בחביבות, "וזו ההוכחה." נגע בעגיל שעל גבתו, "ברגע שאני אגיע הביתה אני מוריד אותו." הבטיח, ולקח לו עוגייה, "הבנתי שאתה מתחיל ללמוד בטכניון השנה."

"כן, אולי, אני כבר לא בטוח."

"למה לא? בגלל הפרידה? לא חבל לדפוק לעצמך את החיים בגלל בחור? לדעתי, אם התקבלת למקום כמו הטכניון אז לך על זה, מה אתה מתכוון ללמוד?"

"כימיה."

"רעיון מצוין, אם רק היה לי ראש למקצועות ריאליים... לצערי בקושי עברתי בגרות במתמטיקה בשלוש יחידות, מזל שבמכללה לא אכפת להם מהציונים שלי בבגרות, הם התלהבו מתיק העבודות שלי וקיבלו אותי מיד ללימודים."

"איזה תיק עבודות? באיזה מכללה אתה הולך ללמוד?"

"מכללת ויצ"ו בחיפה, אני הולך ללמוד צילום." הוא חייך אלי באופטימיות, "אני יודע, אי אפשר להתפרנס מזה, אבל זה לא שיהיו לי אישה וילדים שאני אצטרך להאכיל, נכון?"

מיקו נכנס עם החולצה המהממת שלי, ועם חולצתו הורודה של עידן, ובישר לנו בשמחה שהבגדים שרדו את המסיבה במועדון והם נקיים לגמרי.

"נהדר מיקו, יום אחד תהיה אישה טובה לגבר בר מזל." התבדח עידן, וחמק בקלילות מהאגרוף ההיתולי שמיקו שילח לבטנו, "אני נוסע הביתה, לחיפה, רוצה לבוא איתי מוני?"

"רעיון טוב." הנהן מיקו לעברי, "תחסוך לעצמך היסחבות באוטובוס."

נפרדנו ממיקו, אני בלחיצת יד ועידן בנשיקה על הלחי, ונסענו צפונה. בדרך קשקשנו על דא ועל הא. עידן היה מעט נשי לדעתי, אבל חמוד מאוד, והיה לו חוש הומור חביב ועוקצני וצחוק מקסים. השיחה קלחה בנעימות עד שעידן שאל אותי כבדרך אגב מי זה נועם?

"למה אתה שואל?" הסתמרתי.

"אל תתרגז." ניסה עידן לפייס ברוך, "אמרת את השם שלו כמה פעמים כשהיית שיכור... סתם, רציתי לדעת."

"אין מה לדעת." הסבתי ממנו את פני, ונעצתי מבט בחלון למרות שהים שנצץ בשמש הצהרים סנוור את עיני באכזריות.

"זה הבחור שנפרד ממך?" התמיד עידן בחקירה.

"כן."

"רוצה לדבר על זה?" לכסן אלי עידן מבט רך.

"ממש לא." נבחתי.

"טוב, סליחה, מצטער ששאלתי." התנצל עידן, הרכיב משקפי שמש כהים על עיניו ושתק עד שהגענו לתחנה המרכזית חוף הכרמל.

"זה בסדר לך כאן?" שאל ביובש.

"כן, בטח, נהדר, סליחה שהייתי כזה... אני מאוד מאוד מודה לך עידן." ניסיתי לכפר על גסות רוחי.

"על לא דבר." נשאר עידן קשוח ולא טרח להסיר את משקפי השמש שלו

"שנינו הולכים ללמוד בחיפה, אולי עוד ניפגש בעתיד?" המשכתי להתרפס.

הוא הנמיך את משקפיו, והציץ מעליהם, בוחן אותי בפקפוק. "אולי, בשבוע הבא יש  בטכניון מסיבה לכבוד שנת הלימודים החדשה, יכול להיות שאני אהיה שם." סירב להתחייב.

איזה עיניים יפות יש לו, חלף הרהור במוחי. "אני בטח אהיה שם, אני אשמח מאוד אם גם אתה תגיע."

הוא סילק לגמרי את משקפיו וחייך, "יופי." שלף את הנייד שלו, "מה המספר שלך?"

דקלמתי את מספר הנייד שלי, והוא צלצל אלי, ומיד ניתק. "תשמור את המספר שלי." דרש.

"בסדר." הסכמתי, והושטתי לו יד ללחיצת פרידה. הוא לחץ אותה ואחר כך משך אותי אליו, "להתראות בקרוב." אמר, ונישק את לחיי כמנהג התל אביביים.

"להתראות עידן." השבתי והסתלקתי, מחייך למרות רצוני. זה רק ריבאונד אמרתי לעצמי, וזה לא משנה באמת, נכון שהוא טיפה נשי, אבל יש לו עיניים יפות והוא חמוד ומצחיק, והכי חשוב, הוא סתם ריבאונד חסר משמעות שאף פעם לא ישבור לי את הלב כמו נועם.

11. התא הגאה

כל השבוע אמרתי לעצמי שאין לי חשק, ואני בכלל לא טיפוס של מסיבות, וגם אם הייתי, מה הטעם ללכת בלי בן זוג? רק כמה שעות לפני המסיבה שיניתי את דעתי,  פתאום החלטתי שאסור לי להיכנע לדיכאון, התלבשתי יפה והלכתי למסיבה, נחוש לשבת בצד, לא לשתות ולא לרקוד, ובטח לא להסתכל על בחורים. הצלחתי לעמוד בהחלטתי עד שעידן זינק עלי בהתלהבות, חיבק, נישק ומשך אותי לרקוד איתו ועם בחורה דקיקה וחייכנית אחת שהוא הציג בפני כאדווה - החברה הכי טובה שלו.

"אדווה היא הנפש התאומה שלי." השתפך, "היא יודעת עלי הכל." הצהיר, ואז נופף לו מישהו מהצד השני של האולם, והוא נופף לו חזרה, צלל בחדווה לתוך ההמון ונעלם, משאיר אותי להסתדר לבד עם נפשו התאומה.

"גם את לומדת בטכניון?" שאלתי את אדווה בביישנות.

היא חייכה, "כן, הנדסת מזון, ואתה?"

"כימיה, אני חושב, אני עוד לא בטוח ש... אני לא בטוח בכלום."

"אני מקווה שאתה בטוח בזה שאתה בעניין של בנים, כי לעידן יש קראש היסטרי עליך."

"באמת?" הסמקתי, "אבל נפגשנו רק פעם אחת."

"פעם אחת זה מספיק." הצטחקה אדווה, "אבל אל תיקח את זה יותר מידי ללב, אף קראש לא מחזיק אצלו מעמד יותר מידי זמן, בעוד חודש חודשיים הוא יידלק על מישהו אחר."

"הבנתי," הנהנתי, מחייך במבוכה, "אז... אהה..." רציתי לברר מה בדיוק טיב הקשר שלה עם עידן, אבל לא הספקתי כי עידן חזר, נלהב ומחייך, והציג בפני עוד כמה בחורים שהיו שייכים לדבריו לתא הגאה בטכניון.

"יש תא גאה בטכניון?" תהיתי בתום לב.

"בהחלט." השיב לי בחור רזה וממושקף אחד, "אנחנו מארגנים טיול לכרמל בסוף השבוע הבא, רוצה לבוא?"

"בטח שהוא רוצה." כרך עידן יד מגוננת על כתפי, והוסיף נשיקה, "אז מה החלטנו? איפה נעשה את הפיקניק בחניון נחל כלח או בחניון רקפת?"

"לדעתי עדיף בחניון חורשת הארבעים." הערתי, נזכר בצער שלא הספקתי לטייל עם נועם ומשי בכרמל כמו שתכננתי, והוספתי שאני יכול להשאיל מאבא שלי את ג'יפ שיש בו מקרר קטן, ואם יש צורך אוכל לנדב גריל משוכלל.

"אחלה!" זרחו הפרצופים הידידותיים סביבי, מקילים בנוכחותם את משא הבדידות והצער שהכביד על ליבי מאז שאיבדתי את נועם.

חצי שנה אחר כך פסעתי במצעד הגאווה החיפאי, נושא דגל ענק, וסביבי הולכים כל חברי לתא הגאה, ושוב, כמו שקרה לי כמעט מידי יום, חשתי נקיפת צער על העדרו של נועם מחיי. הוא היה נהנה כל כך מהלימודים בטכניון, ומהפעילות בתא הגאה. הייתי בטוח שהוא היה פורח באווירת החברות הנעימה ונטולת הפוזה ששררה אצלנו, מהפיקניקים ומהטיולים, ובטח היה עושה חייל בלימודים. נפרדנו בשלהי הקיץ שעבר, עברתי חורף שלם בלעדיו, עוד מעט האביב מגיע לקיצו ושוב מתחיל להיות חם, ועדיין לא שמעתי ממנו מילה, והכאב על הפרידה החטופה והעלובה שלנו עדיין מעיק עלי.

מה לא עשיתי כדי להתקדם הלאה ולשכוח אותו? שקדתי ברצינות על לימודיי, ועם זאת לא נמנעתי ממסיבות ומבילויים, הייתי פעיל חרוץ בתא הגאה ואף מסטוצים לא משכתי את ידי. בשיא החורף, אחרי מסיבת חנוכה עליזה במיוחד, התחלתי אפילו לקיים זוגיות מהוססת עם קובי - סטז'ר לרפואה שעמד על סף יציאה מהארון.

חיבבתי אותו מאוד, והמאמץ שלו להפסיק לחיות בשקר, לא לפחד ולהתבייש בעצמו נגע מאוד לליבי. תמכתי בו, ועודדתי אותו, והבטחתי לו שיוכל לבוא לגור בדירתי עם חלילה הוריו יזרקו אותו מהבית. למרבה השמחה זה לא קרה, אחרי שהוא אזר עוז לגלות להם את סודו הם חיבקו אותו באהבה והבטיחו לו שהם מקבלים אותו כמו שהוא ויאהבו אותו גם אם לא יתחתן ויביא להם נכדים כמו אחיו הגדולים. כמה ימים אחר כך הוא נפרד ממני, לא לפני שהודה לי על התמיכה, והסביר שזה לא אני, זה הוא, ועכשיו, אחרי שיצא מהארון הוא פשוט חייב את זה לעצמו. יום אחר כך פתח לו פרופיל באטרף ופצח בהילולת סטוצים ומסיבות פרועה שנמשכה עד עצם היום הזה.

עידן ואדווה, חברי הטובים והקרובים ביותר בטכניון, היו מלאי אהדה, ובעצה אחת עם מיקו עשו כל מאמץ לעודד אותי ולהסיח את דעתי מהפרידה. לפליאתם הרבה הם הצליחו בכך להפליא – בלי יותר מידי כאבי לב התגברתי בקלות על הפרידה מקובי, וכשנפגשנו במסיבה שנערכה לכבוד חופשת האביב לחצתי בחמימות את ידו, הוספתי אפילו נשיקה על לחיו, ואיחלתי לו בכנות כל טוב ובהצלחה.

אדווה ועידן התפעלו מקור רוחי, ושיבחו בכל פה את התנהגותי. "ככה צריך להתנהג עם אקסים, בקוליות גמורה." הכריזה אדווה, וסיפרה לנו בפעם המאה איך ברחה ממסיבה בגלל שהאקסית שלה הופיעה בה עם מישהי, ואיך בכתה אחר כך כל הלילה וקמה בבוקר עם עיניים נפוחות ואף אדום.

"אתה בטח לא תבכה הלילה." התפעלה ממני בשמץ קנאה.

"לא, בטח שלא." חייכתי בשחצנות, אבל בסתר ליבי ידעתי שהתנהגותי נובעת מאדישות, לא מאומץ, ושאם הייתי נפגש עם נועם הייתי מתנהג לגמרי אחרת. לא הייתי נשאר קר רוח ובטח שלא מחייך, אבל כמובן שלא היה לי סיכוי לפגוש בו בטכניון, או בכל מקום אחר בו נהגתי לבלות. נועם היה בירושלים, לומד בישיבה של הרב הפסיכולוג דוד בן ישי, בטח מאורס, אולי כבר נשוי. משפחת ברקוביץ, הדודים שלו, שכניהם של הורי, שמרו על שתיקה מסתורית בנוגע אליו, ולאימא לא היה נעים לחטט.

מיקו היה היחיד שידע משהו על הכאב הסודי שלי. "כמה זמן עובר עד שמתגברים על מישהו?" שאלתי אותו ערב אחד, כשחזרנו יחד, שיכורים מהתחת אחרי שבילינו בבכורה של ליין מסיבות גברים חדש, שהיה משעמם וצפוי בדיוק כמו הליינים הקודמים בהם היינו.

"המומחים אומרים שזה חודש אבל על כל שנה של זוגיות." גילה לי מיקו את הנוסחה.

"אבל מה אם היינו יחד רק שלושה חודשים, ואני לא מפסיק להתגעגע למרות שעברה כבר שנה?"

הוא סקר אותי במבט חומל, "נועם?"

"כן."

"לא שמעת ממנו שום דבר מאז?"

"אפילו לא מילה, והדודים שלו מתחמקים כששואלים אותם מה שלומו, אולי הוא כבר נשוי, לך תדע?"

"מה שאתה צריך זה להתאהב בבחור חדש."

"אני מנסה, למה אתה חושב שאני מגיע לתל אביב בשיא הקיץ, והולך לבזבז את הזמן והכסף שאין לי בכל המסיבות המשעממות האלה?"

"בחייך, אי אפשר לפגוש בחורים במסיבות, כולם עסוקים מידי בעשיית פוזות, וגם אם תפגוש בן אדם סביר לא תוכל לדבר איתו כי הרעש חזק מידי."

"אז איפה אפשר לפגוש בחורים, באטרף?"

"חס ושלום, כולם שם מטורפים עם קבלות, מניאקים אחד אחד."

"אז איפה מיקו?"

"מאין לי לדעת? אתה חושב שהייתי מבזבז זמן באטרף ובמסיבות אם הייתי יודע?" גיחך מיקו בעליצות שיכורים.

"מצחיק מאוד." הזעפתי פנים, בניגוד אליו לא הייתי מספיק שיכור למצוא משהו מצחיק במצב כפי שהוא תיאר אותו.

"נו, די." ניחם אותי מיקו, "אתה לפחות התאהבת פעם אחת, ואהבו אותך חזרה, היו לך כמה חודשים מאושרים, יש כאלה שאפילו זה לא היה להם."

"כן, כן, שמעתי על זה, עדיף לאהוב ולאבד במקום לא לאהוב בכלל." קצרה רוחי, "אני לא בטוח שזה נכון, עברה כבר שנה ואני לא מצליח לשכוח אותו, זה כמו פצע בלב שמסרב להתרפא, לא משנה מה אני עושה, זה כואב גם כשאני מבלה ואמור להיות מרוצה מהחיים. הגעגועים אליו פשוט לא עוברים, החיסרון שלו מציק לי גם כשאני אמור להיות בשיא השמחה והכיף. לפעמים אני חושב שעדיף שהוא היה מת, הייתי מתאבל כמה שצריך וממשיך הלאה, אבל כל זמן שאני יודע שהוא מסתובב בעולם, מדבר ומחייך ונוגע באחרים... סליחה, באחרות, כי בישיבה בטח כבר ריפאו אותו מלהיות הומו, אני רוצה לצרוח ולבכות ולהרביץ למישהו...." הכנסתי אגרוף לקיר ודמעות של כאב עלו בעיני, דמעות שרק עכשיו, כשהייתי שיכור, הרשיתי לעצמי להזיל.

12. דיסוננס

החופש כמעט תם, הגשתי כבר את כל העבודות והיה לי זמן להתבטל בנחת בין המשמרות שעשיתי כמלצר במסעדה ביתית קטנה ונחמדה, ולטייל עם משי שבגרה והפכה לכלבה גדולה, יפה ונעימת הליכות להפליא.  

רוב הזמן לא טרחתי להתעניין בטלוויזיה שנתלתה מעל הבר לנוחיות האורחים שרצו לצפות בספורט, אבל אחרי שהמסעדה הייתה נסגרת והמלצרים של משמרת הערב היו שוטפים רצפות נהגתי להעביר תחנה כדי לצפות בחדשות הלילה, ושם שמעתי שוב את שמו של הרב בן ישי. הכתב הצעיר והרציני למראה לענייני חרדים סיפר שהרב דוד בן ישי הטוען לתואר פסיכולוג נחקר במשטרה אחרי שאחד מתלמידי הישיבה שלו התאבד בתליה. יום לאחר החקירה הרב נעלם כלא היה, ועלו חשדות שהוא ברח מהארץ. בינתיים החקירה בנוגע למה שקרה בישיבה החלה להסתעף, והכתב החרוץ והסקרן שהתעניין מאוד בנעשה בישיבה שוחח עם כמה תלמידים ועם הוריהם גילה שהרב בן ישי עמד בראש ישיבה שאליה נשלחו צעירים בעיתיים במטרה לפתור את בעיותיהם הנפשיות. על פי טענות חלק מהם ראש הישיבה שלהם הטריד אותם מינית והתלמיד שהתאבד פשוט לא עמד בנטל האשמה שחש, ולכן שם קץ לחייו. כמה שעות לפני העלמו עימתו החוקרים את הרב עם טענות כמה מתלמידיו, הוא הכחיש אותן בתוקף וטען שמדובר באי הבנת שיטות ההוראה שלו, הוא אמנם נגע בהם וחיבק אותם אבל בצורה אבהית ורק כדי לעזור להם להתחבר לגבריות שלהם לחזור למוטב.

"הדוסים האלה, כולם חולי נפש וסוטים." הפטיר האחמ"ש שלי בקוצר רוח, ועבר לתחנה ששידרה להיטים רעשניים.

חזרתי הביתה נרעש, והתנפלתי על המחשב, מחפש לשווא עוד מידע באתרי חדשות.

בבוקר שוב דיברו על המקרה של הרב בן דוד, המתיימר להיות פסיכולוג, והשמיעו שיחה טלפונית עם אבא של אחד מתלמידיו שהתלונן בקול שבור שהרב שהבטיח לרפא את בנו נגע בו במקומות לא צנועים, חיבק ונישק אותו, וטען שהכל נעשה לשם שמיים וכדי לגרום לו להיות כאחד האדם.

"מה בדיוק הבעיה עם הבן שלך? למה הוא לא כאחד האדם?" חקרה אותו הכתבת בחוסר טקט.

"הבן שלי הפוך, והרב אמר שהוא ירפא אותו." השיב האב, וכשהכתבת הצעירה והלא ממש חכמה שאלה על מה הוא מדבר, ולמה הכוונה שהבן שלו הפוך, הוא פשוט טרק לה את הטלפון בפנים.

בצהרים היה עוד ראיון, הפעם עם אימא שהסוו את קולה כשהסבירה בהתרגשות שהרב צדיק גמור, ושהבן שלה שהיה שבבניק ולא רצה להתחתן חזר להיות יהודי הגון וירא שמים אחרי שלמד אצל הרב בן ישי ובזכותו הוא כבר אבא לשניים, "והכל רק בזכות הרב הצדיק שריפא אותו." טענה בחום.

הורי לא הבינו למה אני מקשיב בדריכות לכל יומני החדשות, ונדהמו כשהשתקתי אותם בצעקה כשבחדשות של אחרי הצהרים אמרו שמיד אחרי הפרסומות יעלה לשידור אחד מתלמידיו לשעבר של הרב בן ישי, ויספר מה באמת קרה לו בישיבה.

"מה עובר עליך?" נזפה בי אימא, "ומי זה הרב בן ישי הזה שאתה מתעניין בו כל כך?"

"זה הרב שנועם הלך ללמוד אצלו אחרי שנפרדנו."

"נועם ברקוביץ?" נאנחה אימא, ליטפה ברוך את ראשי והמתינה איתי בשתיקה לסוף הפרסומות.

הם אמנם החשיכו את החדר, והאירו את הקיר מאחוריו כך שהצופים בטלוויזיה ראו רק את צלליתו, וליתר ביטחון עיוותו את קולו, ובכל זאת ידעתי מיד שזה נועם, יושב מולי ומדבר אל המצלמה. "אני דתי," אמר נועם, "דתי והומו, וזה דיסוננס שקשה מאוד לאדם מאמין לשאת." הוא דיבר לאט, בהיסוס, ונאנח מידי פעם בעודו מגולל את סיפורו הנוגע ללב.

"אחרי הצבא הייתה לי תקופה של השלמה עם עצמי, הבנתי שאני לא יכול להפסיק להיות הומו, וגם שלהפסיק להיות דתי זו גם לא אופציה בשבילי, ואיכשהו, אחרי שעבדתי קשה על עצמי, הצלחתי להגיע לשלווה ולהשלמה עם הגורל. החלטתי שכדי לא לעבור על איסור של משכב זכר אני אבחר בנזירות, אמנם אוותר על זוגיות ועל פרו ורבו, אבל זה יהיה הרע במיעוטו, ככה אצליח לא לעבור על איסור מפורש או לחיות חלילה בשקר ולרמות מישהי. במשך זמן מה הצלחתי בכך, ואז פגשתי מישהו... בחור שנכנס לי ללב, הוא כיבד את האמונה שלי, והבין את המגבלות ששמתי על עצמי בגלל הדת, ובכל זאת אהב אותי ואני אותו, במשך זמן מה היינו מאושרים מאוד יחד, ואז..." נועם גנח, "אבא שלי קיבל התקף לב, וכשבאתי לבקר אותו בבית חולים כולם התנפלו עלי וטענו שזה קרה בגללי."

"והאמנת להם?" שאלה המראיינת, קולה רך ושופע אמפטיה.

"כן, באיזה מקום אני עדיין מאמין שאם... הייתי מאוהב בגבר, וזו לא הייתה אהבה אפלטונית... וקצת אחר כך אבא כמעט מת, ברור שהרגשתי אשם מאוד, ואז קרוב משפחה שלי, שכמובן התכוון רק לטובה, סיפר לי על הישיבה של הרב בן ישי שיודע איך לרפא הפוכים... החבר שלי אמר שאני טועה, וזו רמאות ואני משלה את עצמי, אבל התעקשתי, הקשיתי את ליבי, נפרדתי ממנו והלכתי לישיבה הזאת."

"ומה קרה שם?" לאטה המראיינת חרש.

"עוד לפני שנרשמתי לישיבה הרב בן ישי זימן אותי לראיון והסביר לי שהרגשות שיש לי לגברים נובעים ממחסור באהבת אב, ומקנאה בגברים, והבטיח שהוא יתקן אותי, ייתן לי ביטחון בגבריות שלי. הוא הבטיח שאחרי הטיפול אצלו אני ארגיש שלם ולא ארצה יותר גברים אלא אפנה לנשים, כמו כל הגברים הנורמאליים. למרות שאבא שלי אהב אותי, וטיפח אותי בדיוק כמו את האחים שלי כל כך רציתי להאמין לו עד שלא התווכחתי, ויתרתי על הלימודים בטכניון והלכתי לישיבה שלו..." הוא שוב נאנח אנחה עמוקה ששברה את ליבי.

"הלימודים בישיבה היו לימודים רגילים, וגם התנאים היו כמו בישיבות אחרות, ישנים ארבע בחדר, אוכל פשוט, מקלחות משותפות, שום פינוקים מיוחדים, אבל כל שבוע היה סבב ראיונות חיזוק אצל הרב בן ישי, ושם זה קרה."

"מה קרה?"

נועם זע בחוסר נוחות על כסאו, "הוא... אהה.... הוא חיבק ונגע ו... זה היה כאילו כדי לתת לנו אהבה אבהית, אבל... רוב הבחורים שם היו באמת תמימים, ולא הבינו מה הוא עושה, אבל אני הייתי בין הבוגרים שם וכבר הייתי עם גבר ו.... שום דבר בחיבוקים ובליטופים שלו לא היה תמים או אבהי."

"אתה יכול לפרט?" התחדד קולה של המראיינת.

"מטעמי צניעות אני מעדיף שלא, מספיק מה שפירטתי במשטרה."

"למה לא הלכת מיד להתלונן, למה חיכית עד שהמשטרה תגיע אליך?"  

"כי..." אמר נועם והרכין את ראשו במבוכה, מציץ בה מהצד בתנועה אופיינית שהקפיצה את ליבי מרוב געגועים, "בהתחלה לא רציתי להאמין, חשבתי שהוא יודע מה הוא עושה, ואני סתם... שאני לא מבין בגלל שאני מתגעגע כל כך לחבר שלי, החבר לשעבר שלי, אני... היו כמה ראיונות שלא הגעתי אליהם, התחמקתי בכל מיני תירוצים, אבל יום אחד ראיתי מישהו יוצא מראיון בוכה, וכשסיפרתי על זה לחבר שלי לחדר הוא התחיל לספר לי מה קרה לו במפגשים עם הרב, אלו היו דברים שהחרידו אותי, דיברתי עם כמה מהתלמידים הבוגרים יותר, ואחרי שהבנו מה באמת קורה שם חשבנו שצריך להודיע למישהו, אולי לפורום תקנה, או להורי התלמידים... ועד שהתלבטנו למי לפנות קרה האסון..."

"למה לא חשבתם מיד על פנייה למשטרה?"

"כי זה היה נושא עדין מידי, התביישנו להתלונן במשטרה, אבל אז יוסף המסכן התאבד, והרב ברח, ועכשיו כולם יודעים הכל, גם המשטרה."

"ומה קורה אתך עכשיו? חזרת להוריך?"

"הלוואי, לצערי הם לא הסכימו לקבל אותי חזרה, הם כעסו מאוד, ואמרו שאני כפוי טובה ומורד, ורק חסר שאבא שוב יחלה בגללי... לא הייתה לי ברירה אלא לקבל את ההצעה הנדיבה של אחד מהחברים לישיבה שגר בינתיים אצל אחיו הגדול, אבל זה סידור זמני בלבד, בקרוב אני אצטרך למצוא לי סידור אחר."

"אולי תחזור לאקס שלך? נשמע שאתה עדיין חושב עליו."

"נכון, אבל אני בספק אם הוא יסכים, נפרדתי ממנו בצורה מאוד לא נעימה, הוא בטח שונא אותי עכשיו." השיב נועם בקול עצוב

"אתה לא יכול לדעת בלי לשאול אותו, אולי לפחות תכתוב לו? תספר לו מה קרה לך, יכול להיות שהוא רואה את התוכנית ומזהה אותך?" התרגשה המראיינת.

"אני בספק." נד נועם בראשו בתבוסתנות.

"אבל אם בכל זאת, נניח שהוא כן, מה היית אומר לו אם הוא היה שומע אותך?"

"הייתי מבקש סליחה, ואומר לו שהוא צדק, ואני טעיתי, ומאחל לו חיים נפלאים."

"ומה אתך? מה התוכניות שלך?"

נועם משך בכתפיו בתנועה מוכרת עד כאב, "אני אמצא לי איזה עבודה, מקום לגור ואתחיל לשקם את החיים שלי."

"מה עם לימודים?"

"בשנה שעברה, לפני שהלכתי לישיבה נרשמתי ללימודים בטכניון, ואפילו קיבלתי מלגה, אבל כל הכסף שחסכתי הלך לישיבה, כנראה שהחלום הזה יישאר בגדר חלום." השיב נועם בהשלמה.

"אבל אולי תוכל לחסוך שוב כסף? ואולי תקבל פיצוי על מה שעבר עליך ואז... אל תוותר כל כך מהר." התרגשה המראיינת, והבטיחה לברר ולבדוק, ביקשה מנועם לשמור על קשר, ונפרדה ממנו במילים נרגשות.

"זה היה נועם." אמר אבא, "לא ראו את הפנים שלו, אבל אני בטוח שזה היה הוא, חייבים לעזור לו." קבע וקם, "בואי, הולכים לעשות ביקור אצל הברקוביצים." פנה לאימא.

עד היום אין לי מושג מה בדיוק אמרו הורי לדודים של נועם, ואיך הם שכנעו אותם לתת להם את כתובתו, אבל עובדה שהם חזרו עם כתובת של דירה באזור הדתי של חיפה, ועם מספר טלפון, ותבעו ממני להתקשר לנועם מיד.

"אבל מה אני אגיד לו?" היססתי, תקוף ביישנות פתאומית.

"תגיד לו שיבוא לפה, לגור אתנו, ושיתחיל להתכונן לשנת הלימודים הבאה." פסקה אימא.

"את בטוחה?" היססתי.

"לגמרי." השיב אבא במקומה, אנחנו רוצים שהוא יחזור, תגיד לו שאנחנו מזמינים אותו." תבע.

"כן." אישרה אימא, "ואולי אז תתחיל סוף סוף לחייך גם עם העיניים, כי מאז שהוא הסתלק..." היא ליטפה בעדינות את זרועי, "אני יודעת שהתאמצת להתגבר, אבל נשבר לנו הלב לראות איך אתה מנסה להסתיר מאיתנו כמה שאתה עצוב בלעדיו."

נשמתי נשימה עמוקה, והתקשרתי. ענתה לי ילדה קטנה שאמרה שנועם, החבר של שמוליק אחיה, לא בבית, הוא הלך לעבודה ויחזור בשמונה בערב. "הוא עובד בשמירה." גילתה לי בתמימות ילדותית, "ובעוד שבועיים, אחרי שאחותי תחזור מהפנימייה, הוא ילך לגור במקום אחר. הוא מחפש דירה להשכרה, אולי יש לך דירה בשבילו?"

"כן, יש לי."

"יופי, ואיך קוראים לך?"

"קוראים לי מוני, להתראות חמודה."

"להתראות מוני." צפצפה הקטנה, וסגרה.

לקחתי מאבא את המפתחות ונסעתי לחיפה. לא מצאתי חנייה, ולכן חניתי בסוף הרחוב ורצתי מהר חזרה. הגעתי מתנשף ובדקתי את שעוני, עוד מעט שמונה בלילה, איפה הוא? אולי הוא הקדים ואצטרך לעלות למעלה ולהתמודד עם אנשים זרים לפני שאזכה לדבר איתו?

לעזאזל! לא חשוב, העיקר שאוכל לדבר איתו, לחבק, לגעת... לפני שנכנסתי סקרתי שוב את הרחוב התלול, ופתאום ראיתי אותו, מעפיל לאט במעלה הרחוב, ראשו מורכן, נראה עייף ומדוכדך.

"נועם!" צעקתי והתחלתי לרוץ לקראתו.

הוא נעצר והביט בי, בהתחלה מבולבל, לא מאמין למראה עיניו, ואחר כך החל חיוך גדול להתפשט על פניו, "מוני, זה אתה?" פרש אלי את זרועותיו.

מחצתי אותו אלי בחיבוק חזק, "כן, זה אני. ראיתי את הראיון שלך בטלוויזיה ובאתי לקחת אותך הביתה."

"אבל... איך... אתה בטוח? ומה יגידו הוריך?"

"בטח שאני בטוח, והורי ישמחו מאוד."

"אבל למה? מה, אתה לא כועס עלי?"

"לא, אני אוהב אותך, מאוד, ואני רוצה שתחזור כי בלעדיך זה פשוט לא זה, אתה עוד אוהב אותי?"

"אף פעם לא הפסקתי."

"גם אני לא, קדימה, בוא נלך הביתה."

"בסדר." התרצה נועם, "אבל אני רוצה שתדע שאני עדיין דתי ושעדיין קשה לי עם זה שאני הומו."

"העיקר שויתרת על הרעיון האיום הזה של להיות נזיר, ויתרת, נכון?"

הוא הנהן, מחייך למרות הדמעות שזלגו מעיניו ונישק לי, "להיות נזיר זה כמו להיות רעב כל הזמן, זה פשוט לא זה. הייתי צריך לסבול שנה שלמה בישיבה הדפוקה הזו כדי להבין את זה, מרוב ייאוש הייתי קרוב מאוד לתלות את עצמי ליד יוסף המסכן."

"תודה לאל שלא עשית את זה." נרעדתי.

"לא, תודה לך. רק בזכות זה שחשבתי עליך כל הזמן, ונזכרתי איך היינו מאושרים יחד הצלחתי להחזיק מעמד."

"גם אני חשבתי עליך כל הזמן, גם כשהייתי במסיבות ובטיולים של התא הגאה לא יכולתי להפסיק להתגעגע אליך."

"התא הגאה, מה זה?"

"תביא עוד נשיקה ואני אסביר לך הכל, אתה ממש תאהב את זה נועם, ותרשום לך ביומן, בקיץ הבא אתה צועד איתי במצעד הגאווה."