עוקבים

יום שישי, 19 בינואר 2018

א. בלי סודות

א. נשא מתחיל
כשנודע לי שאני חיובי לא צעקתי, לא בכיתי, לא איימתי שאני אתאבד אלא פשוט שתקתי, מקשיב בשלווה לדברי הרופא, מסרב בנימוס לפגוש עובדת סוציאלית, מתנהג כאילו לקיתי בשפעת קלה שתחלוף עוד מעט.
אחר כך קמתי, אמרתי בשיא הקוליות, "תודה רבה לך על הזמן שהקדשת לי." ויצאתי משם כששובל של מבטי תדהמה נשרך אחרי.
אני דווקא רגיל לשובל של מבטים שנגרר בעקבותיי, בדרך כלל מבטי הערצה סטייל - עמית תעשה לי ילד - הפעם זה היה שונה, הפעם הביטו אחרי ברחמים ובתימהון ואולי בניסיון להחליט אם לא עדיף לכבול אותי בכותונת משוגעים ולכלוא אותי בחדר מרופד?
יכול להיות שזה דווקא היה רעיון טוב. אולי ככה הייתי גורם פחות נזק, אבל מי יכול היה לדעת אז מה באמת אני עומד לעשות אחר כך? אני בטח שלא.
ואולי באמת טיפה השתגעתי?
לך תדע.
כשיצאתי מהמרפאה דווקא הרגשתי שפוי וצלול לגמרי. רגוע וקר מזג, בלי שארשה לעצמי אפילו רגע קטן אחד של אבל על עצמי, עברתי בראשי על רשימת המשימות לנשא המתחיל, וראשית חוכמה גמרתי אומר להודיע מיד לכל מי שעשוי היה להידבק ממני שילך להיבדק.
בימים הראשונים ישבתי על הטלפון ודיברתי ללא הרף. היו לי המון טלפונים לעשות, והרבה מאוד אנשים נסערים ובוכים, או כועסים ומקללים, לשוחח איתם. חלקם שינו את מצב רוחם תוך כדי שיחה ועברו מבכי לכעס, מזעם לרחמים עצמיים, רק מעטים נזכרו לרחם קצת גם עלי.
מאחר והלכתי בסדר כרונולוגי הגעתי לדודו רק אחרי יומיים. הוא היחיד ששמר על קור רוח ולא דיבר על עצמו בכלל, ראשית הוא אמר לי שהוא נורא מצטער ושנית שאל איך אני מרגיש.
"אני אחלה, ממש בסדר." אמרתי בעליזות, ואז, סוף סוף, התחלתי לבכות וכשהבנתי שגם קימי - הבן זוג שלו - נמצא ברשימת האנשים שאולי הדבקתי הפך הבכי שלי להיסטרי.
איך זה שבכיתי דווקא בגלל מישהו לא מוכר שהיה לי סיפור לא ברור עם בן זוגו ולא בגללי?
שאלה טובה.
לקח לי הרבה זמן להבין את התשובה. בכיתי כי רק אחרי השיחה עם דודו קלטתי כמה זה נורא שאין אף אחד שידאג לי, עמית גורן, שבישל, הכין משקאות ועינג במיטה - וגם מחוץ לה - כל כך הרבה אנשים שקראו לעצמם חברים, אבל אף אחד מהם לא דאג לי או נבהל בגללי כמו שדודו דאג וחרד לשלומו של בן זוגו.
הם חשבו רק עצמם, ואולי על בני הזוג שלהם, אבל לא עלי. אחרי השיחה עם דודו הבנתי שאין אף אחד בעולם שאוהב אותי מספיק כדי לחשוב קודם כל עלי.
הרבה אחר כך עלה בדעתי שאולי הרצון לדעת מי באמת אוהב אותי הוא הסיבה לכך שהחלטתי בפזיזות חסרת זהירות לספר לכולם שאני נשא למרות שידעתי שזה ישרוף אותי לגמרי בשדות הציד ההומואיים?
בהחלט יכול להיות. מתאים לי לעשות דבר כזה.

"סיפרתי לקימי הכול עלינו." גילה לי דודו חודש אחר כך, "הוא אמר שהוא שונא אותי." הוסיף באומללות.
טוב, למה ציפית? חשבתי לעצמי, אבל שתקתי. דודו היה מיוסר מספיק גם ככה ולנוכח הנסיבות התוכחה שלי לא הייתה במקום. הסתפקתי בדברי נחמה שגרתיים ושאלתי אם אני יכול לעזור במשהו.
"אף אחד לא יכול לעזור לי. הרסתי במו ידי את הדבר הכי טוב שקרה לי בחיים." אמר דודו בקול עגום שנשמע שונה מאוד מהסגנון הרגיל שלו, סגנון גברי בוטח ועליז שמשך אותי אליו מלכתחילה.
"אם אני אלך ואתנצל ואגיד שהכול באשמתי זה יעזור?"
"לא, וחוץ מזה זו יותר אשמתי מאשמתך. אתה רק ילד, אם קימי ידבק זו תהיה רק אשמתי, וגם אם הוא יצא שלילי זה לא משנה, הרסתי הכל." סח דודו נוגות ונדמה היה שעוד רגע יפרוץ בבכי.
הנה, זו הסיבה בגללה הסטוץ החד פעמי שלנו נמשך עוד ועוד, בגלל שדודו, למרות מראהו המגודל, הוכיח את עצמו כגבר רגיש וטוב לב יותר מכל הקוקיצות הענוגות והעוקצניות המפזזות סביבי בימים כתיקונם.
מה הפלא שאני, ילד עזוב שגדל בלי אבא, נמשכתי דווקא אליו? לא צריך לקרוא את כל כתבי פרויד כדי להבין למה התעקשתי על קשר עם גבר מבוגר ממני בהרבה שלא היה פנוי בשבילי רגשית. המשיכה שלי אליו הייתה ברורה אפילו לתלמיד שנה ראשונה בפסיכולוגיה, מה שלא הבנתי זה למה המשכנו לדבר גם אחרי שנגמר הסיפור?
מצד שני עם מי עוד הוא היה יכול לחלוק את האשמה והבושה אם לא איתי, הגורם לכל הצרות?

בתקופת החלון האיומה שהוא העביר עם קימי ניסיתי לעודד ולנחם אותו כמה שאפשר והתאפקתי לא לספר לו כלום על הצרות שלי למרות שהוא תמיד שאל והתעניין. כשהערתי כבדרך אגב שסיפרתי שאני נשא לכל מי שיש סיכוי שאולי הדבקתי הוא נאנח ואמר לי שלא טוב עשיתי כשנחשפתי ככה לפני כולם.
"אבל דודו," נדהמתי, "אם לא הייתי מספר אז... אז..."
"אז מה?"
"אז זה לא היה בסדר. ולא סיפרתי לכל מי שעשה איתי סקס, רק למי שזכרתי שלא הייתי די זהיר איתו."
"היו הרבה?"
"כן, די הרבה. זאת אומרת, לא יודע, בערך שלושים איש, אבל אולי היו יותר. לפעמים, כשאני ממש שיכור ומסטול, אני שוכח."
דודו נאנח שוב ואמר שמעכשיו הוא מקווה שאני אזדיין רק פיכח ועם קונדום.
"זה כאילו שאמרת לי להיכנס למנזר. אני אף פעם לא עושה סקס כשאני פיכח."
"אז כדאי מאוד שתתחיל." הוא אמר ביובש, "ואולי גם כדאי שתשאל את עצמך למה אתה צריך להיות מסטול כדי לעשות סקס."
"בסדר, אני אחשוב על זה." הבטחתי וקיימתי. חשבתי על זה ועל החיים שלי ועל איך הם נראו בשנים האחרונות, וכמה שחשבתי יותר ככה נעשיתי עצוב יותר.
זה לא שלא ידעתי עוד קודם שמשהו ממש, אבל ממש, לא בסדר איתי, אבל רק עכשיו אחרי שנעשיתי חיובי הבנתי שאני חייב לעשות משהו לשנות את המצב. הבעיה היא שלא ידעתי מה לעשות.
יכול להיות שזו הסיבה לכך שלמרות שידעתי בדיוק איך נדבקים ומה לעשות כדי לא להידבק בכל זאת נדבקתי?
יכול להיות שבעצם ניסיתי לזעזע את חיי עד כדי כך שאהיה חייב לשנות אותם? ואולי רציתי להעניש את עצמי?
לך תדע מה עבר לתת ההכרה השרוטה שלי במוח? אם יש לה בכלל אחד כזה. 

בינתיים התרחשו בחיי מאורעות שחייבו אותי לדאוג לדברים יותר חשובים מסקס, דברים כמו מאיפה אני אביא כסף לשכר דירה ולאוכל?
"שרפת את עצמך כשסיפרת לכולם שאתה נשא." אמר לי בעל הבית של המסעדה בה עבדתי, "אין אף אחד בעיר שלא יודע שאתה חיובי. מצטער עמית, אתה טבח טוב, אבל אני חייב לפטר אותך. אף אחד לא יהיה מוכן לאכול אוכל שהכין שף חולה איידס."
"אבל..."
"אני יודע שאין שום סכנה שתדביק מישהו דרך האוכל, אבל מסעדות בנויות על שמועות וקהל האורחים הוא הפכפך מאוד. אם אני לא אסלק אותך מיד אני אוכל לסגור את העסק בעוד שבועיים ואז לא רק אתה תהיה מובטל אלא גם אני וכל המלצרים שלנו. אני יודע שאתה בחור טוב, אחרת הייתי מקריץ לך סתם סיבה ולא מדבר איתך ככה. רק בגלל שיש לי כבוד אליך אני אומר לך את האמת ישר בפנים."
"עם כבוד לא הולכים למכולת." גיליתי לו.
"אני יודע, אבל תראה עמית, אני, אין לי לאן לחזור. אם אני מפסיד את המסעדה והבאר הלך עלי. ההורים שלי לא יקבלו אותי חזרה אפילו מת, אבל לך יש לאן לחזור, נכון? לא תמות ברעב בלי העבודה הזו, ולי יש את הפרנסה שלי ושל החבר שלי שהתחיל רק השנה ללמוד על הראש, אז בבקשה ממך..."
מה יכולתי לעשות?
אמרתי שלום ותודה והלכתי. 

מאחר ואימא כבר עברה אז לגור בדיור המוגן שאחי סידר לה, ועם אבא לא דיברתי שנים ולא ידעתי איפה בדיוק הוא גר הלכתי לאחי שהמשיך לנהל את הסופר המשפחתי הקטן שפרנס אותנו אחרי שאבא עזב.
בזמנו נשבעתי לא לחזור לשם לעולם, אבל זה היה אז, כשהייתי עמית היפה החזק והצעיר. היום הכל היה אחרת.
"מה קרה?" שאל אחי וסקר אותי במבט של אח גדול ואחראי שרגיל לשאת בנטל הצרות של כולם בלי להתלונן.
"אני מובטל ואין לי איפה לגור." הודיתי.
"ואתה גם לא נראה משהו, אתה חולה?"
"לא בדיוק. בערך כזה... לא ממש. יותר משבר נפשי ממחלה." גמגמתי. אולי זה נראה מוזר שלזרים שעשו אותי בשירותים סיפרתי שאני חיובי ולאחי לא, אבל אני והוא, לא היה לנו דיבור רציני מאז שיצאתי לפניו מהארון.
הייתי רק בן שש עשרה אז, ודרמטי כמו שאפשר להיות רק בגיל ההוא. הוא כיסח אותי קשות וצעק עלי שאפסיק עם השטויות האלו ושיש לנו די צרות גם ככה, ואיך אני יכול לעשות לאימא דבר כזה?
נעלבתי וכעסתי עליו נורא, היום אני מבין שגם הוא היה אז סך הכל ילד שרק גמר את התיכון והיה נורא מודאג איך אימא תעמוד בשירות הצבאי שלו. הגילוי המרעיש שלי הביך אותו ועצבן אותו, ולכן הוא הגיב בחוסר רגישות שגרם לקרע ביני לבינו.
כיום הוא אדם מבוגר - הוא בוגר ממני בשלוש שנים - בן שלושים פלוס, נשוי ואבא לשני ילדים קטנים, מנהל סופר גדול ומצליח.
היום הוא היה מספיק נבון כדי לדעת מתי לשתוק ולא לחקור יותר מידי. בלי שום היסוס הוא נתן לי את המפתחות לדירונת הקטנה הצמודה לסופר שאימא גרה בה עד שנעשתה חולה מכדי לטפל בעצמה, ואפילו חייך כשאמר שבדיוק עכשיו הוא התחיל לחפש מישהו רציני שאפשר לסמוך עליו שינהל את ההזמנות ויהיה אחראי על הקופאיות.
"שרית בהריון שלישי ואני נופל מהרגלים." אמר שלומי בחביבות, "ואתה, עם הניסיון שצברת במסעדה, נפלת לי בדיוק טוב." הוסיף טפיחה חמה על כתפי וכשהתחלתי ליבב - גם בגלל ההקלה וגם בגלל הבושה - הוא חיבק אותי והבטיח לי כמו אז, אחרי שאבא הסתלק, שאין לי מה לדאוג, הוא פה, שומר עלי והכל יהיה בסדר.

ב. קבוצת תמיכה
מזל גדול שלא עברתי לגור מיד בדירה הקטנה של אימא. שלומי החליט שחייבים קודם לצבוע וקצת לשפץ אותה, ומאחר והיו לי עוד שבועיים בדירה הקודמת שלי - דירה שווה מאוד שעלתה לי הון קטן כל חודש - נשארתי בה עד תום השכירות, וככה, כשדודו הסתלק מהבית בגלל מריבה נוראית עם קימי, הוא יכול היה לשהות אצלי.
הוא הסכים בשמחה שאני אלווה אותו לבדיקת הדם והזהיר אותי שבטח נפגוש שם את קימי וביקש שאתנהג איתו ברגישות ובאיפוק.
"קימי נורא נורא פגוע וגם פוחד. קשה לו מאוד והוא בטח יתנפל גם עליך. אני יודע שלא התכוונת ושזו לא אשמתך שהקונדום נקרע, אבל אני מאוד מבקש שתיתן לו להוריד מהלב את כל מה שמעיק עליו ותשתוק."
הבטחתי לו לשתוק כמו פולניה כועסת גם אם הדם המרוקאי שלי ירתח מכעס, וכמובן שלא עמדתי בהבטחה. האשם היה קימי שבכלל לא התנפל עלי בצעקות והיה פשוט הבן אדם הכי מתוק, עדין, נחמד ומאופק שראיתי בימי חיי.
כדי להקל עליו את שעות ההמתנה לתשובה ביקש ממני דודו שניקח סרטים של מחזות זמר וקרן מנחת כשהצעתי את 'שיקאגו' והתלהבתי כשגיליתי עותק נדיר של 'משחקי הפיז'מה'.
"יש לכם בדיוק אותו טעם." בישר לי.
"אם ככה הוא בטח ישמח לאכול גלידה בטעם וניל איטלקי."
"כן, בטח, וניל יהיה מושלם." אישר דודו בשמחה, למרות שהוא בכלל לא אוהב גלידה ומשתעמם ממחזות זמר. הוא נהנה משווארמה ומסרטי מלחמה ופשע. איך הוא יצא הומו עם טעם מוזר כזה? רק השד יודע.
"בוא ניקח משהו בשבילך. לא מגיע גם לך פינוק בזמן שתחכה לדעת אם אתה חיובי או שלילי?"
"לא. לא מגיע לי." אמר דודו בתוקף, "וחוץ מזה, לראות את קימי שמח זה כל הפינוק שאני צריך."
וקימי באמת שמח, עד כמה שאפשר היה לשמוח בנסיבות האלו, ולמרות שבהתחלה קצת החמיץ פנים הוא השתכנע מהר מאוד שעדיף שנבלה את שעות המתח האחרונות ביחד.
הסתכלתי עליהם, יושבים זה לצד זה, נוגעים זה בזה כאילו בלי כוונה, מסתכלים אחד על השני במין אינטימיות של אנשים שעברו המון יחד ולא הפסיקו לאהוב, וקינאתי נורא.
פתאום הרגשתי בודד בצורה בלתי נסבלת. גם אני רוצה, החלטתי, אני מוותר על כל הריגושים הזולים והזיונים האנונימיים, לא רוצה יותר את הקטעים הדביליים של ריקודים כל הלילה במועדונים ובפאבים רעשניים ומלאי עשן. רוצה אהבה! רוצה מישהו שיחשוב קודם כל עלי, רוצה להיות כמו קימי ודודו. 

"ומה עשיתי אחרי שהבנתי שזה מה שאני באמת רוצה? הלכתי כמו טיפש ופיתיתי את קימי לעשות איתי סקס וכמעט שהרסתי להם שוב את הזוגיות." סיפרתי בעצב לחברי קבוצת התמיכה שהקשיבו בפיות פעורים לסיפור שלי על איך הגעתי לקבוצת התמיכה.
"לא כמו טיפש אלא כמו אומואית קנאית ומגעילה. אם אני הייתי במקום דודו הייתי מפוצץ אותך במכות." אמר בלגלוג הבחור הגבוה והרזה שישב בפינת החדר ונראה עד לאותו רגע כאילו הוא חושב על משהו אחר לגמרי.
שאר חברי קבוצת התמיכה הקשיבו לי מרותקים, עודדו אותי ותמכו בי ברגעים הקשים של הסיפור, ורק הוא בהה בקיר באדישות, ודווקא עכשיו, כשהגעתי לשיא הדרמטי האחרון של סיפורי הוא תקע לי את ההערה הנבזית הזו - נכונה לגמרי כמובן, אבל בכל זאת נבזית.
"מנדי, בבקשה ממך." הביטה בו סוזן המנחה במבט נוזף, "אנחנו פה כדי לתמוך ולעודד, לא לבקר." הוכיחה אותו.
"גם אם הוא התנהג כמו חרא קטן לאנשים היחידים שנשארו חברים שלו אחרי שהוא נעשה חיובי?"
"אני לא אוהבת את הנימה השיפוטית שלך ארמנד." אמרה סוזן בטון חינוכי מרגיז וביקשה שאמשיך.
למרות שחשתי שאיבדתי לגמרי את התנופה המשכתי וסיפרתי איך קימי עזר לי, ועודד אותי כשניסיתי לחפש אהבה, ותמך בי כשהתאמצתי להסתגל לחיי שיגרה משעממים.
היה לי קשה להחליף את חיי כשף זוהר ומוערך של מסעדה מפורסמת שהכל חפצים ביקרו בחיים צנועים של עובד בסופר שגר בדירה קטנה במקום משעמם, רחוק ממרכז הפעילות של העיר הגדולה שפעם הייתי בה המלך.
"בסדר, בסדר, הבנו. אתה היית על הפנים וקימי, המלאך הזך והטהור, בא לעזרתך, יופי לך! אז מה בער לך לזיין אותו?" לעג לי מנדי ששמו המלא היה מסתבר ארמנד. (כאילו, ארמנד? איזה מן שם זה ארמנד? מי קורא לילד שלו בשם כזה?).
"זה פשוט קרה, וחוץ מזה הוא לא... אני... לא חשוב. זה פשוט קרה ודי."
"יכול להיות שהוא פשוט ניסה לנקום דרכך בחבר שלו?" העלה מישהו השערה.
"כן, בטח. זה די ברור, אבל מה שלא ברור זה למה אני פיצצתי את כל העסק ועוד ביום שבו אשתו של אחיו התאום של דודו עזבה אותו?"
"והעלילה מסתבכת והולכת." גיחך ארמנד ברשעות. "תגיד, חשבת לחפש עבודה בתור תסריטאי של טלנובלות? לדעתי צפוי לך עתיד מזהיר בתחום."
"מנדי! זה מספיק!" נזפה סוזן, "למה אתה מתכוון פיצצת הכול? הלכת וסיפרת לדודו?"
"לא, בטח שלא. השתגעת? הוא היה הורג אותי. אני בחור די חזק, אבל הוא גבר ממש גדול וכשהוא כועס… חבל על הזמן."
"נו, אז?" קצרה רוחו של מנדי, וכדי להדגיש שנמאס לו הוא העיף מבט חטוף בשעונו.
"אתה יכול ללכת אם אני משעמם אותך." נעלבתי.
"תפנים גורן, אנשים שלא מצליחים להגיע לפואנטה אחרי חצי שעה הם אנשים משעממים." ענה מנדי ביהירות וכבש פיהוק קל.
"מנדי!" צעקו כולם במקהלה, "לא יפה! שתוק כבר."
מנדי סתם סוף סוף ושב לבהות משועמם בקיר בעוד אני מספר איך בטעות, שאולי לא הייתה לגמרי תמימה, אבל לא נעשתה בזדון מכוון, עניתי לנייד של קימי כשדודו התקשר אליו.
כמובן שדודו זיהה מיד את קולי והבין שקימי ואני… לרוע המזל זה קרה ביום שבו אחיו התאום של דודו נזקק לו מאוד כי אשתו עזבה אותו.
"למה היא עזבה? אל תגיד לי שגם אחיו התאום של דודו גילה שהוא הומו?" גיחך מנדי שכנראה כן הקשיב לסיפורי.
"לא, מה פתאום? הוא סטרייט מושבע, אבל נמאס לה מהבגידות שלו ולכן היא החליטה ללכת לגור עם המאהב שלה והוא התמוטט."
מנדי התחיל לצחוק. "נו, מה יהיה? כולם בוגדים, סטרייטים, נשים, אפילו לאימהות יש מאהבים, והומואים כמובן מזדיינים כמו שפנים... הכסדום היינו? הכעמורה דמינו? ה…"
"שתוק כבר, קשקשן!" צעקו עליו כולם וביקשו שאמשיך.
המשכתי וסיפרתי איך דודו הלך לגור עם אחיו וקימי חזר לדירה שלהם אחרי שהודיע לי נחרצות שהקשר שלנו תם ונשלם, ואיך, אחרי שבוע נוראי שבו כולם סבלו דודו התחיל לחוש כאבים בחזה וחשב שיש לו התקף לב, ואחיו, ששמו אגב יוני, החיש אותו לבית החולים ועשה תאונה קטנה בדרך, וכולם נבהלו נורא למרות שסך הכל לא קרה שום דבר כי לדודו היה רק התקף בהלה, וליוני רק נשברה הרגל, וגם המכונית בסדר פחות או יותר, ובסוף כולם חזרו לכולם והם מאושרים חוץ מהמאהב של אשתו של יוני וממני.
"ובגלל זה החלטתי ללכת לקבוצת תמיכה." סיימתי את סיפורי הארוך והסבוך.
"אני במקומך, אחרי דבר כזה, הייתי מאשפז את עצמי באברבנאל ומתחיל לשלוח תסריטים למחלקת הטלנובלות של ערוץ שתיים." צחק מנדי ואני נשבע לכם, קבוצת תמיכה או לא, אם השעון המעורר של סוזן לא היה מצלצל כדי לבשר שתמה הפגישה הייתי מתנפל עליו ומרביץ לו, אבל השעון צלצל, כולם קמו והמומנטום הלך לי לאיבוד. 
יצאנו מהמקלט המעופש שבו התקיימה הפגישה והלכנו לאכול פיצה בפיצריה הסמוכה.
עכשיו, כשסוזן לא הייתה בסביבה כדי לפקח עלינו, דיברנו יותר חופשי. סיפרנו בדיחות גסות, צחקנו וגם ריכלנו, ואני ומנדי - שנקרא ארמנד על שם סבו הצרפתי - רבנו חופשי וירדנו זה על זה בלי לעשות חשבון, גורמים הנאה מרובה לכל חברי הקבוצה.
אחרי שהחבורה התפזרה הוא לקח אותי הביתה באופנוע המדליק שלו (בגלל מצבי הכלכלי נאלצתי לוותר על המכונית שלי ולנסוע באוטובוסים ובמוניות כאחד האדם) התיישב לידי על הספסל בכניסה לסופר שבשעה מאוחרת זו היה סגור והמשיך לריב איתי.
גם בלי קהל סביבנו רבנו בעוז. התווכחנו על כל דבר תחת השמש, לא היה נושא אחד שהסכמנו עליו - מפוליטיקה ועד לאמנות, מכלכלה ועד לשאלות מוסר וחוק - דעותינו היו חלוקות בכול.
אמרתי לו מה דעתי על כל דבר שדנו בו, הסברתי לו בדיוק למה אני צודק והוא טועה ולא ויתרתי לו כמלוא הנימה. הוא החזיר לי מנה אחת אפיים והתעקש שדווקא אני טועה והוא צודק.
בסוף, כשנגמרו לנו נושאי הויכוח, הוא נישק אותי חזק על הפה והסתלק, משאיר אותי מבולבל ונסער בפתח הדירה הישנה של אימא.

ג. מנדי
מהרגע שהוא הסתלק לא הפסקתי לחשוב עליו. איזה בן אדם? מאיפה הוא לקח את החוצפה? רב איתי, צוחק עלי, מזלזל בי, מתווכח איתי, מתעקש להוכיח לי שאני טועה ובסוף מנשק ובורח?
הוא בטח חושב שאני אשגע את עצמי בגללו, ארדוף אחריו או משהו? אנסה לעשות שמיניות באוויר כדי להשיג את הטלפון שלו?
בחיים לא. לא אני. נכון שאם אני אתקשר לסוזן המנחה ואמרח אותה בסיפור שאני חושש שפגעתי ברגשותיו וחשוב לי להתקשר אליו ולהתנצל בפניו לפני המפגש הבא היא בטח תתרכך כמו מרשמלו בל"ג בעומר ותיתן לי את המספר שלו, אבל זין שאני אעשה את זה!
אני אשתוק כמו גבר, וגם כשניפגש במפגש הבא אני בקושי אסתכל עליו, כאילו מה? אז היה ויכוח אידיוטי ונשיקה לא לעניין ואחר כך הוא ברח כמו שפן.
קטן עלי, שכחתי את זה כבר.
למחרת קמתי הפוך לגמרי והעברתי את היום בעצבים ובחוסר שקט, משחזר את השיחה שלנו וכל הזמן מצטער שלא אמרתי לו ככה, במקום ככה, ואיך נתתי לו לעשות ממני כזה טמבל?
הייתי מפוזר לגמרי ולא פלא שהבנות - ככה שלומי קורא לקופאיות שלנו, הבנות – צחקו עלי.
בתל אביב אם תקרא לקבוצת נשים - לא חשוב מאיזו עדה, צבע, דת וגיל - בנות הן יורידו לך את הביצים, אבל פה הן בכלל לא מתרגזות. כולן עולות מרוסיה שכנראה עדיין לא הפנימו את ערכי הפוליטקלי קורקט וכל זה. הן מרוצות מהמשכורת ששלומי משלם להן ומזה שהוא שכר את מרואן הג'אבר שיסחב ויארוז ויוריד דברים מהמדפים הגבוהים וכל שאר הדברים שקשה לנשים לעשות, וכל הזמן מקשקשות וצוחקות ברוסית.
"מה מצחיק כל כך?" התנפלתי על קטיה השמנמונת, היא הכי צעירה והיחידה שלא נשואה, אבל גרה עם חבר וחולמת שיבקש ממנה להתחתן.
היא גיחכה ואמרה שאני מבולבל היום כאילו מישהו גנב לי את הראש.
"אף אחד לא גנב לי כלום, אל תדברי שטויות." התרגזתי וברחתי למשרד.
שלומי הרים את הראש מהחשבונות שלו והסתכל עלי במבט חמור. "זה שאתה אח שלי לא אומר שמותר לך לצעוק על עובדים אחרים." אמר בשקט מבשר רעות, "בדיוק ההפך, אתה צריך להיות הוגן יותר ובטח שמנומס יותר דווקא כי אתה אחי."
"אני מנומס, אתה מפנק אותן יותר מידי."
"לא, אני לא. הן עובדות קשה מאוד ומגיע להן יחס טוב ושכר הוגן. עדיף עובדות שמרוויחות טוב ומרגישות שאתה מעריך אותן מאשר לחסוך כמה שקלים ולהעסיק עובדים ששונאים אותך ורק מחפשים איך לדפוק אותך."
"אתה צודק שלומי." אמרתי והתיישבתי לידו, "אני אבקש ממנה סליחה אחר כך."
"הלכת לישון די מאוחר אתמול בלילה. מי זה הבחור הזה שישבת איתו בחוץ כל כך הרבה זמן?"
"איך אתה יודע על זה?" התרגזתי. שכחתי כבר כמה אני שונא את המקומות הקטנים האלו שכולם דוחפים את האף לעסקים שלך.
"מישהו סיפר לי. נו, מי זה?"
"אחד. פגשתי אותו אצל חברים. הוא נתן לי טרמפ הביתה ואחר כך דיברנו קצת. אולי הייתי צריך להזמין אותו פנימה, אבל הוא עצבן אותי."
"איך עצבן?"
"התווכח איתי על כל דבר, בן אדם מרגיז לאללה."
שלומי העביר עלי מבט בוחן מכף רגל עד ראש ורצה להגיד משהו, אבל אז צלצל הנייד שלי וזה היה מנדי.
"מה שלומך היום עמית?" הוא שאל כאילו אנחנו חברים או משהו, "הכול טוב?"
"הכול מעצבן." אמרתי, "ומה פתאום אתה..." ואז ראיתי איך שלומי מסתכל עלי וברחתי החוצה דרך הדלת האחורית משם אנחנו מכניסים סחורה. יש שם רמפה כזו מבטון וערמות של ארגזי קרטון ומכולת זבל. לא המקום הכי נחמד בעולם, אבל לפחות שם היה לי שקט.
"מה פתאום אני מה?"
"מתקשר."
"סתם, כי בא לי. וגם כי רציתי לשאול למה לא הזמנת אותי פנימה."
"לא יודע. לא הספקתי. ברחת מהר מידי. איך יש לך את המספר שלי?"
"אמרתי לסוזן שאני רוצה להתנצל בפניך."
"והאהבלה הזו בטח נשפכה לגמרי והאמינה לך בלי בעיות."
הוא גיחך. "היא לא באמת טיפשה, רק שהיא כזו... כזו מין..."
"אישה?"
"כן, וגם אמריקאית כזו ש... לא יודע, נחמדה מאוד, עם המון רצון טוב, אבל לא מבינה מהחיים שלה."
ושנינו צחקנו והסכמנו שלמרות המוגבלויות של סוזן היא סך הכול מנחה טובה ואישה מאוד סימפטית. זו לא אשמתה שהיא לא גבר ולא הומו ושהיא לא מסוגלת באמת להבין אותנו.
"נו, אז תתנצל." דרשתי.
"על מה?"
"שהעלבת אותי אתמול."
"לא ניסיתי להעליב. סתם אמרתי את דעתי."
"וזו דעתך, שאני צריך לכתוב טלנובלות ולהתאשפז באברבנל?"
הוא צחק ושאל אם הוא יכול לראות אותי הערב ולתימהוני אמרתי מיד כן.
"לאן אתה רוצה שנצא?"
"לא יודע. תבוא אלי ואז נחליט."
"אבל אני לא יודע איפה אתה גר, או שאולי אתה גר בסופר?"
"כמעט. אני גר בדירה שצמודה אליו. אני אחכה לך ליד הספסל בתשע בערב ואראה לך איך נכנסים."
"קבענו, ביי." 
מיד אחרי שסיימתי את השיחה הלכתי לקטיה וביקשתי סליחה שצעקתי עליה.
היא צחקה ואמרה משהו לא ברור ברוסית ואחר כך נתנה לי נשיקה על הלחי, מה שגרר תרועות צחוק ומחיאות כפיים מצד כל הבנות וגם אצל חלק מהקונים.
אולי כדאי שאני אלך ללמוד רוסית? אני לא חושב שאני אשרוד בעבודה הזו רק עם עברית.
שאר היום עבר מהר ובכיף ורק המבטים רבי המשמעות של שלומי הפריעו קצת למצב רוחי הטוב.
"אתה יוצא הערב?" הוא שאל כשסגרנו יחד את תריסי הסורג שמגנים על חלונות הראווה.
"יכול להיות, לא בטוח."
"עמית, אני צריך אותך מחר בשש בבוקר, ורצוי ער."
"אני יודע שלומי. מה אתה דואג? עד היום לא איחרתי אפילו פעם אחת."
"עד היום לא קבעת פגישות עם אף אחד."
"שלומי אני רק בן עשרים תשע. אל תחשוב שאני אלך לישון אחרי מבט לחדשות כמו אימא."
"אני יודע, אבל בעבודה כמו שלנו עדיף לדחות את הבילויים לימי שישי."
"בסדר, אוף! אתה כזה מעצבן." מצאתי את עצמי מתרגז עליו כמו ילד וכמעט שקראתי לאימא שתגיד לו.
הוא תמיד היה ילד טוב כזה, אחראי, מסודר, לא מאחר אף פעם, לא נכשל במבחנים. חנון כזה שכל המורים אהבו. אני הייתי השובב והקונדס שתמיד כתבו לו בתעודה לשפר את ההתנהגות ושאלו למה אני לא יכול לקחת דוגמא מאחי הגדול.
רגע הסתכלנו אחד על השני כמו שני תרנגולים שהולכים להתנפל זה על זה, ממש כמו שעשינו בילדותנו ואז שלומי התעשת, נזכר שאני כבר לא ילד ונסוג. 
רצתי הביתה התקלחתי טוב, סידרתי כמה שיכולתי את הדירה הקטנה שלי -רק חדר שינה אחד, מטבחון, סלון קטן ומרפסת סגורה שהכילה את מכונת הכביסה - ונחפזתי חזרה לספסל. הקדמתי בכמה דקות, אבל מנדי כבר היה שם עם האופנוע שלו, מסיר מראשו את הקסדה.
לקחתי אותה ממנו והובלתי אותו בשביל בטון קטן שנחבא מאחורי הסופר והסתיים בדלת הדירה שלי.
"אחלה מקום." התפעל מנדי, "קטן וחמוד, וחוסך לך להיתקע בפקקים בדרך לעבודה."
"כן, אבל מאוד לא נעים שהבוס שלי הוא אחי הגדול שחושב שזכותו לפקח גם על החיים הפרטיים שלי."
"בגלל שאתה הומו או סתם ככה?"
"שאלה מעניינת, לא יודע. לא חשבתי שאכפת לו שאני עם גברים, אבל יכול להיות..."
כל כך התרגלתי לזה שבתל אביב אף אחד לא עושה סיפור מהומואים עד ששכחתי שלא בכל מקום לוקחים את זה בקלות.
"אתה בחור פיקח מנדי." חייכתי אליו, הנחתי יד על עורפו וניסיתי לנשק אותו, אבל הוא נרתע והניח יד מרסנת על חזי.
"לא בשביל זה באתי." אמר.
לא לזה ציפיתי. הרגשתי כאילו שפכו עלי מים קרים. מילא שבריאים דוחים אותי, לזה כבר התרגלתי, אבל הרי גם הוא נשא כמוני, אז מה הבעיה?
טוב, אני לא כופה את עצמי על איש. נסוגותי ממנו והצעתי אוכל, שתייה, או שאולי הוא רוצה שנצא לאכול בחוץ?
"אתה נראה עייף." אמר מנדי והתיישב על הספה, "אולי לא נצא אלא נישאר פה ונדבר קצת, נלמד להכיר זה את זה."
איזה בחור מוזר. "האמת שאני קצת עייף." הודיתי, "לא קל לנהל סופר, צריך לקום מוקדם ולהתרוצץ כל היום. לסחוב ארגזים, לסדר מדפים, לפרוק סחורה, כל רגע יש משהו, זה לא קל."
"אני יודע." הסכים איתי מנדי, "אני מלצר ואני שונא את זה שיש לחץ והמון הזמנות וקליינטים רעבים מתנפלים עליך ובמטבח מתרגזים שהתבלבלת בהזמנות... עבודה יכולה להיות דבר די זוועתי."
"מה אתה עושה חוץ ממלצרות?"
"אני אתחיל ללמוד היסטוריה בסמסטר הבא. אני רוצה להיות מורה להיסטוריה."
"באמת?" חייכתי, "אני כבר רואה את כל הבנות מתאהבות בך וכותבות דפים על גבי דפים של עבודות כדי שתשים לב אליהן."
הוא צחק ואז רכן ונישק אותי על הלחי. "אתה חמוד עמית." אמר, "סליחה שהייתי גועלי כזה כלפיך במפגש. אני חושב שקצת קנאתי שכולם הקשיבו לך והסתכלו רק עליך."
"קנאתי ששמו לב אלי? מה אתה, ילד קטן?"
"כן, קצת, לפעמים." הודה מנדי ואז שאל אם אכפת לי להדליק טלוויזיה כי יש פרק של 'אבודים' שהוא נורא רוצה לראות.
הדלקתי טלוויזיה וראיתי איתו פרק בסדרה שמעולם לא ראיתי קודם. זה יכול להיות די משעמם ליפול ככה על אמצע סידרה, אבל הוא הסביר לי הכול, מצחיק אותי בתיאורים שלו של עלילות הגיבורים בפרקים הקודמים, ואחר כך היו חדשות. הקשבנו קצת ואז נרדמתי והתעוררתי מבולבל עם זקפה ענקית ופועמת וראשו הפרוע של מנדי מונח על כתפי.
רק כשישן בשקט הבחנתי פתאום כמה יפות ועדינות פניו. קמתי ומשכתי אותו אלי והולכתי אותו מנומנם לחדר השינה שלי. השכבתי אותו על המיטה והתחלתי להפשיט אותו.
הוא התעורר לגמרי כשמשכתי מעליו את המכנסים והתחיל להיאבק בי.
"לא, תפסיק, מה אתה עושה?"
"מפשיט אותך. אתה לא רוצה להיות איתי במיטה ערום?"
"לא, אני... בבקשה, אני לא יכול."
"לא יכול מה? נו, אל תהיה כזה מנדי, אני רק רוצה..."
"אני יודע מה אתה רוצה ואני לא יכול." הוא משך אליו את השמיכה, מסתתר מאחוריה. "אל תסתכל עלי. אני נורא מכוער, אני מגעיל."
"לא נכון."
"אני מרגיש מגעיל ומכוער. תגיד, יש לך משהו לשתות?"
"מה, אלכוהול?" נדהמתי מהשינוי בנושא השיחה.
"כן, וודקה או משהו."
"כן, אבל זה לא רעיון טוב שתשתה עכשיו. יהיה לך כאב ראש מחר. למה אנחנו לא יכולים פשוט..."
רציתי להגיד להזדיין, אבל הוא נראה כל כך אומלל ומבוהל עד שויתרתי על הרעיון והשתתקתי.
"לא יכולים פשוט מה?" 
כל מה שרציתי היה סקס ולישון, למה זה נהיה פתאום מסובך כל כך?
"פשוט ללכת לישון ודי, בסדר?"
חיוך נוגע ללב היה שכרי על הרעיון המחורבן שלי. "כן, בסדר, ותחבק אותי?"
"בטח, אבל קודם אני אקפוץ לשירותים."
הלכתי למקלחת, הבאתי ביד במהירות, משחרר את הלחץ ביעילות מדכאת, מקלל חרש את עצמי ואותו ואת קבוצת התמיכה וחזרתי למיטה.
הוא התכרבל ברצון בתוך החיבוק שלי, "אני יודע שאתה מאוכזב, סליחה עמית."
"עזוב, לא נורא, מחר עוד יום. לילה טוב."
לילה טוב."
כשיצאתי בשש בבוקר למחרת הוא עדיין ישן, וכשקפצתי הביתה בצהרים הוא כבר הלך, משאיר לי פתק קטן על המקרר ובו רשום מספר הנייד שלו ומתחתיו ציור של סמיילי.


אין תגובות:

פרסום תגובה