ה. בלי סודות

יג. בכוונה

יום לפני הפגישה הראשונה של קבוצת התמיכה במחסן של הסופר קיבל מנדי תשובה חיובית מהמכללה.

הוא שמח מאוד כמובן, ועם זאת נעשה מתוח ולחוץ מעט, וכרגיל בעת לחץ פנה ישר לעישון.

"הם אמרו לי שאני ממש טוב, שלכבוד יהיה להם לקבל אותי." גילה לי ונדמה היה לי ששמעתי נימת היסטריה קלה בקולו.

"זה נהדר. זה ממש נפלא!" ניסיתי לעודד, "אתה לא שמח?"

"כן, בטח, אבל..."

"אבל מה חמוד? למה אתה לא שמח?"

"אני שמח, אבל גם לחוץ נורא. ומה אם... מה אם יותר אני לא אצליח לצייר?"

"מה זאת אומרת לא תצליח? רק עכשיו סיימת קריקטורה שלי מכין בורקס."

קריקטורה די מצחיקה אלא אם כן אתה הנושא שלה.

"זה רק רישום קטן, זה לא נחשב. מאז שאלכס הסתלק אני מסוגל לצייר רק קריקטורות."

"מנדי, אלכס הסתלק רק לפני יומיים. לדעתי זה לא נחשב הסתלקות, הוא רק אה... לא יודע. מה? בלעדיו אתה לא יכול לצייר?"

"לא יודע. ומה אם לא?"

"אז... לא יודע. מה אני מבין בדברים כאלו? אני רק אופה פיצות פשוט, אם אתה אומלל בלעדיו אז לך אליו, אתה לא חייב לי כלום."

"אני אוהב אותך, אידיוט. אני לא רוצה ללכת אליו, אני לא רוצה שהוא יגע בי בכלל, אני רק רוצה אותו בתור מודל, יפה ושותק."

מסכן אלכס.

"ואיך אתה רוצה אותי? מכוער ומדבר?"

"עדיף מכוער ומזיין."

"חמור." זרקתי עליו את המגבת הלחה שאחזתי בידי.

"היית מת שיהיה לי זין של חמור." ענה וצחק, וידעתי שהוא כבר התחיל לעשן ושעד שתתחיל הפגישה הוא כבר יהיה מסטול לגמרי.

לא יכולתי לדאוג לזה, הייתי עסוק באפיה. באימפולסיביות לא אופיינית לי החלטתי להפתיע את הבחורים ולאפות גם בורקסים, ועכשיו, כשנוספה לנו סיבה לחגוג, גמרתי אומר להוסיף גם עוגיות.

מנדי יהיה בסדר גמור, החלטתי, ההצלחה הלא צפויה קצת מלחיצה אותו, לא נורא שהוא נרגע עם ג'וינט אחד או שניים. כזה הוא, מנדי יודע איך להתנהג גם כשהוא קצת מסטול, יהיה בסדר.

בינתיים הגיע שלומי שנדבק בהתרגשות שלי ונתן לי חצי יום חופשי כדי לארגן הכול כהלכה - ואצלי פירוש הדבר בעיקר אוכל, ועוד אוכל, ואחר כך עוד קצת, רק ליתר ביטחון, כדי שאף אחד לא יצא רעב - והביא לנו מכונת אספרסו ששכבה אצלו בניילון עוד מהחתונה שלו ושל שרית לפני עשר שנים.

"שרית אמרה שהיא תופסת את כל השיש ולמי יש כוח להתעסק איתה כל בוקר." התנצל, "אבל במחסן לא חסר מקום ולך יש סבלנות להתמזמז עם כל הכפתורים והצינורות האלו, נכון?"

"בטח שכן." אמרתי בהתלהבות, "תודה שלומי, ותודה גם לשרית. הנה קח, אולי הילדים יאהבו את זה." נתתי לו קופסת עוגיות שאפיתי.

"אהה, כן. בקשר לזה, אפשר לטעום קצת פיצה?" ביקש שלומי, ולפני שהספקתי להבין מה קורה חיסל חצי תבנית ואת החצי השני נשא לסופר לחלק לעובדים כי הריח משגע את כולם והקופאיות מתלוננות פתאום שהן רעבות.

אחר כך הוא חזר וסחב לי גם תבנית של בורקסים, "כי בין כה וכה אתה תמיד מכין יותר מידי." ואחר כך, כשהשיב לי את התבניות שלי סיפר לי צוחק שהריח של האפייה שלי ממלא את כל הסופר וכל הקונים נעשו נורא רעבים וחיסלו את כל הלחמניות.

"אבל הזמנתי בדיוק כמה שאמרת." התגוננתי, "ותמיד אנחנו מחזירים קצת למאפיה."

"לא היום." צחק שלומי, "היום קנו הכול ועוד התלוננו שאין מספיק." 

הפגישה הייתה מאוד מאוד מוצלחת. כולם התפעלו ממכונת האספרסו ומהשולחן הענקי, ובנצי הכריז שמעכשיו אנחנו קבוצת נשאי השולחן העגול.

אחר כך הם שתו, אכלו, ואחר כך אכלו עוד קצת, ושטפו הכול בשתיית אספרסו ומיץ ופה ושם גם דיברו מעט.

הרמנו כוס מיץ לחיים לכבוד קבלתו של מנדי למכללה והוא היה כל כך עליז ושמח ומסוחרר עד שצייר לכל אחד קריקטורה קטנה של עצמו וחילק אותן לבני החבורה. הבחורים התרשמו מאוד וכולנו הסכמנו שיש למכללה מזל לקבל לשורותיה בחור כל כך מוכשר.

כרגיל בפגישות של הקבוצה ניתקתי את הנייד שלי ולכן הופתעתי מאוד כשיצאנו מהמחסן, עליזים וטובי לבב, ונתקלנו בקימי ודודו מקישים על דלת הדירה שלי, תוהים בינם לבין עצמם לאן נעלמתי.

"אני פה. מה קרה? הכול בסדר?"

"הכול לא בסדר." אמר דודו בקדרות, "ההורים של אלכס מצאו אצלו רישומי ערום שלו, רישומים שמנדי צייר, וסוף סוף נפל להם האסימון והם קלטו שהילד לא רק פסנתרן מוכשר אלא גם הומו."

"אוי ואבוי." נבהלתי, "הם התרגזו?"

"ועוד איך. אלכס נשבר והודה בכל וברח אלינו. הם עברו בין כל החברים שלו עד שהגיעו לדירה שלנו ועשו לנו סקנדל נוראי. אלכס סירב לחזור איתם הביתה והם איימו שילכו למשטרה להתלונן על חטיפה. שטות מוחלטת כמובן, אבל אלכס נעשה היסטרי לגמרי וגם גונן נלחץ אז החלטנו לאפסן אותו אצלך לכמה ימים עד שהכול יירגע. הרי בין כה וכה הוא מסתובב פה כל הזמן."

"אני מקווה שזה בסדר מבחינתך עמית." אמר גוני שיצא מהמכונית של דודו שחנתה מול דירתי ואלכס משתרך אחריו, ראשו מושפל, עיניו אדומות, נראה מוכה יגון ואומלל להחריד, ובאותו רגע ידעתי, פשוט ידעתי, בלי שום הוכחות, אבל בוודאות מוחלטת, שהוא עשה את זה בכוונה.

עמדתי חסר אונים ושתקתי כשאלכס נפל לזרועותיו של מנדי המסטול שבקושי הצליח להבין מי נגד מי והתעקשתי לא להביט בפניהם של חברי הקבוצה שלי שחוץ מדודו וקימי היו החברים היחידים שלי מאז שנעשיתי חיובי. הם הביטו נדהמים איך החבר שלי, החבר היפה והצעיר שלי שאמור להיות שלי בלבד מלטף ומחבק צעיר בלונדיני יפה תואר שנמרח עליו כאילו אני לא שם.

לא די שקינאתי כמו ילד מפגר גם התפדחתי קשות לעיני אנשים שדעתם עלי הייתה חשובה לי מאוד. לא יכולתי לעשות שום דבר בנדון כי מה כבר יכולתי להגיד? שאני מסרב לעזור לילד העצוב, המסכן והיפה הזה שהוריו ההומופובים רודפים אותו כי אני מקנא? לא יכולתי. לכן שתקתי ונשרפתי מבפנים והיחיד שבאמת הבין לנפשי וידע בדיוק כמוני שהוא עשה את זה בכוונה היה גונן.

מנדי לקח את אלכס פנימה וחברי הקבוצה שראו שההצגה נגמרה אמרו שלום ותודה והלכו לדרכם, לא לפני שדימה לחץ בחזקה את ידי ונעץ בי מבט רב משמעות שאמר – אידיוט מה אתה עושה לכל הרוחות?

אחרי שדודו וקימי נכנסו למכונית נשארנו, אני וגונן, לבד לרגע. הבטנו זה בזה ואני אמרתי בשקט. "הוא עשה את זה בכוונה. הוא רצה שהם יגלו ויעשו סקנדל כדי שהוא יוכל לישון כאן."

גונן הניד בראשו ואמר שהוא יודע ואין לו מושג מה לעשות בקשר לזה וזהו, הם נסעו ואני נשארתי להתמודד עם המצב לבדי.

אחרי שסידרתי את המטבח הצצתי לסלון. הם ישבו שם יחד על הספה, צמודים זה לזה מול הטלוויזיה שפעלה בלי קול והסתכלו על ספר עם המון תמונות של ציירים חשובים ונורא מפורסמים שלא שמעתי עליהם מעולם.

"אני הולך לישון." אמרתי, "אם אתם רעבים יש המון אוכל במטבח. לילה טוב."

"לילה טוב." הם אמרו במקהלה, מה שגרם לי להרגיש כמו דוד קשיש שמפריע לצעירים לבלות בנעימים, והמשיכו לעיין בספר.

הלכתי למיטה ולא ישנתי עד שמנדי הגיע סוף סוף אחרי שלוש שעות, נכנס למיטה וחיבק אותי בשתיקה.

"נורא מאוחר." אמרתי כשלא יכולתי לשאת יותר את השקט.

"כן, אני יודע. למה אתה עדיין ער?"

"למה אתה?"

"כי... אה... אלכס היה צריך לדבר עם מישהו. הוא מאוד אומלל וקשה לו, הוא היה צריך לדבר."

"הוא עשה את זה בכוונה."

"עשה מה?"

"סידר שהוריו יגלו משהו שהם בטח ידעו מזמן."

"מאין לך לדעת, בחיים לא פגשת אותם."

"אלא אם כן הם עיוורים, חרשים ומטומטמים ברמה של פיגור בינוני הם לא יכלו להפסיד דבר כזה. הרי זה הבן שלהם, הבן היחיד שלהם שגר איתם כמעט עשרים שנה. מספיק שהוא אומר בוקר טוב כדי לדעת שהוא הומו. בחייך, אל תהיה אוויל, אתה נתת לו רישומי עירום שלו?"

"לא, הוא לקח אותם בלי רשותי, אבל יש לזה הסבר פשוט."

"כן. הוא היה צריך אותם כדי להסביר להוריו שהוא הומו בלי להגיד את זה במילים."

"אתה לא חושב שאתה קצת פרנואיד עמית? התיאוריה שלך נשמעת לי די פסיכית."

"זו לא תיאוריה. זו האמת, ואני אגיד לך עוד משהו, הוא תיזמן את זה בצורה מושלמת בדיוק לשעה שבה כולנו נצא מהפגישה כדי שאני אשתוק ולא אגיד מה אני באמת חושב. הוא ידע שהיום תהיה פגישה של הקבוצת תמיכה במחסן ובכוונה לא גילה לדודו ולקימי איפה אני, הוא גם דאג שהוריו ידעו את הכתובת של קימי ודודו, אבל לא את הכתובת שלנו. הכול היה מתוכנן ומתוזמן, הרי הוא מוזיקאי, הם טובים בתזמון."

"אתה יודע שאתה נשמע לגמרי מוטרף עמית?"

"לא. אני נשמע כמו הומו שכבר ראה דבר אחד או שניים בחיים ויודע מה גברים יכולים לעשות כדי להשיג מישהו. חבל שהוא התאמץ כל כך, לי בכלל לא היה אכפת אם תזיין אותו מהצד. אנחנו יחד כבר כמה? שלושה, ארבע חודשים? הגיע הזמן לגוון קצת."

"אתה פשוט מפגר עמית, יצאת לגמרי מדעתך. הרעיונות שלך לא שפויים ומעליבים גם אותי וגם את אלכס." אמר מנדי בכעס והסתלק מהמיטה.

שכבתי לבדי, אומלל ומתחרט על הדם החם שלי שגרם לי לקשקש כל כך הרבה, וניסיתי להקשיב לרחשים שעלו מהסלון ולנחש אם הם רחשי מריבה, או רעשים של התעלסות פרועה. יכולתי כמובן לקום ולהציץ, אבל התביישתי, וגם הייתי מאוד עייף ואומלל, עצבני, מתוח ונרגז ו... נרדמתי.

בבוקר התעוררתי כרגיל בשש ומצאתי את מנדי ישן לצידי שנת ישרים, ידו מונחת כמו תמיד על מותני, נשימתו מרפרפת על גבי.

רעשים חשודים נשמעו מכיוון הסלון. התגנבתי לשם ומצאתי את אלכס מתלבש.

"כבר התעוררת?"

"כן, אני צריך לצאת מוקדם."

"לאן אתה הולך?"

"כאילו שאכפת לך."

"בטח שאכפת לי אלכס. אתה ילד נחמד ואני מאוד מחבב אותך, אני אחתוך לך את הביצים אם תיגע בחבר שלי, אבל זה לא אומר שאני לא מחבב אותך. רוצה קפה?"

"כן, תודה. נשארו עוד בורקסים?"

"לא, אבל יש עוגיות. רוצה?"

הוא רצה. החלטתי שאם הוא ישתוק גם אני אשתוק. שתינו יחד קפה ואכלנו עוגיות. הוא שתק ושתק עד שהקפה נגמר והעוגיות אזלו ואז נשבר.

"עשיתי הכול בכוונה."

"אני יודע."

"אני אוהב אותו עמית."

"לא, אתה אוהב את גונן. על מנדי יש לך סתם קראש. חבל שלא הזדיינת איתו בשקט עוד בהתחלה ואז כל הבלאגן הזה לא היה קורה."

"אתה חושב שלא ניסיתי? ישבתי בשבילו שעות על הרצפה בלי לזוז, עטוף במפת שולחן. מה עוד יכולתי לעשות?"

"היית צריך פשוט להגיד לו שבא לך עליו."

"אמרתי לו."

"ו..."

"לא עזר. הוא מאוד אוהב אותי, אני המוזה שלו, אני בחור מדהים ומקסים מבפנים ומבחוץ, אבל הוא יכול לעשות את זה רק אתך."

"את זה הכוונה לזיון?"

"לא. הכוונה לריקוד ואלס. אל תהיה דביל."

בזמן האחרון יותר מידי אנשים אומרים לי לא להיות דביל. מעניין למה?

"אל תתרגז אלכס. לפעמים זה פשוט לא הולך ודי. אל תיקח את זה באופן אישי, בחור יפה כמוך... יהיו עוד אחרים, הרבה אחרים."

אלכס נאנח וקם. "אני הרוס, הלך לי הגב. הספה שלך פשוט איומה."

"מצטער."

"אין לי מושג מה לעשות עכשיו."

"לך הביתה, תתפייס עם ההורים שלך ואחר כך תתחיל להתחנף לגונן שיקבל אותך בחזרה. הוא אוהב אותך ככה שזה לא יהיה קשה מידי."

"אתה חושב?"

"בטוח. בהצלחה אלכס."

"תודה עמית, תודה על הכול. ביי."

חזרתי לחדר השינה להתלבש ומצאתי את מנדי יושב מתוח במיטה ולוטש מבטים בדלת.

"הוא הלך?"

"כן, הלך."

מנדי נאנח. "תודה לאל." לחש וגלש חזרה לשכיבה.

"אתה חוזר לישון?"

"כן. אני חייב. אני הרוס מעייפות. תגיד, נשארו עוד בורקסים?"

"לא, רק עוגיות."

"אחלה. עמית?"

"מה?"

"אפשר נשיקה לפני שאתה הולך?"

"אני עוד לא מגולח."

"לא משנה, בוא הנה."

רכנתי ונישקתי אותו והוא משך אותי למיטה ועטף את שנינו בשמיכה.

אני אאחר לעבודה חשבתי ובכל זאת נשארתי.

איחרתי, אבל זה היה שווה.

יד. חלקת אלוהים הקטנה

"קיבלנו אישור." התנשף שלומי ופרס לפני את השרטוטים שבזמנו ראיתי אותו מעיין בהם. "היית מאמין? אישרו לנו הכול כמו כלום, רק את המרפסת הם לא הסכימו לכלול, אבל לא נורא, העיקר שבמנהל ההנדסי הסכימו שנוסיף את הדירה של אימא לסופר, ותשמע איזה רעיון נהדר עלה לי לפני כמה ימים!"

"חכה רגע עם הרעיונות שלך שלומי, הדירה של אימא היא הדירה שלי עכשיו, שכחת?"

שלומי לא אוהב שמפריעים לו לשטוח את חזונו ומקלקלים לו את השמחה.

"הדירה של אימא היא חלק מהסופר." העיר ביובש ופרש לפני את הדפים הענקים המשורטטים קווים שחורים חסרי פשר.

"שלומי, בשביל מה אתה צריך להגדיל את השטח של הסופר? הרי גם ככה אתה תמיד מתלונן שבכל שנה יש פחות קליינטים כי כולם רצים לקנות בקניונים וברשתות הגדולות."

"זהו, בדיוק." התלהב שלומי שוב, "בגלל זה בדיוק אנחנו צריכים להתאמץ יותר ולגרום להם להישאר אצלנו, ודווקא אתה נתת לי רעיון איך לעשות את זה."

קשה להגיד שאני מרוצה לשמוע שנתתי לו, בבלי דעת, רעיונות איך לגרש אותי מהדירה שלי, אבל קל יותר לעצור מכבש דרכים נטול ברקסים מאשר את שלומי כשהוא מתלהב.

"נו, נשמע." אני מפטיר, ומודה לאל שמנדי לא בבית כי כמו שאני מכיר אותו הוא היה מתחרפן מהרעיון שיזרקו אותנו מהדירה החביבה עליו, בעיקר הוא אוהב את מרפסת הכביסה שהוא ניכס לעצמו והפך אותה לסטודיו לציור.

"תראה." מתחיל שלומי להסביר איך נהרוס את הקיר הזה וההוא, ונפתח פה, ונסגור שם, ובעצם, הוא מסביר לי, הדירה היא חלק מהסופר וככה יהיה לנו סוף סוף שירותים נפרדים לצוות וגם מקלחת.

"אבל זאת המקלחת שלי." התמרמרתי, "ואיפה אני ומנדי נתקלח?"

שלומי נועץ בי את אחד ממבטי האח הבכור המפורסמים שלו, מבטים שאומרים - אני יודע טוב יותר ממך מה טוב לך אז תשתוק ותעשה מה שאומרים לך!

"רוב האנשים משלמים שכירות או משכנתא עבור הדירות שלהם." הזכיר לי, "וזה שגרת בדירה הזו חינם כמה חודשים לא אומר שתוכל להמשיך לגור בה ככה כל החיים."

"אתה רוצה שאני אשלם לך שכר דירה?" התלהטתי בזעם.

שלומי הסמיק, קצת נבוך. "לא," אמר, "אבל אני רוצה שתפסיק להיות ילד ותבין שפרנסה חשובה יותר ממגורים. אם יש פרנסה כל השאר מסתדר, ואני מבקש שתפסיק להפריע ותן לי להסביר."

"להסביר מה?"

"את הרעיונות שלי." הוא קיפל את הדפים המרשרשים, מקפיד לחזור בדיוק על הקיפולים המקוריים, ואז נשא אלי מבט מפציר. "אימא לא כתבה צוואה, וכיום כבר אין סיכוי שהיא תכתוב אחת כזו. לפי החוק הסופר והדירה שייכים לשנינו במשותף. אם נתעקש לפצל את הרכוש לשניים שנינו נשאר בלי כלום חוץ מקצת מזומן, אבל אם נפעל יחד, אם נאחד כוחות..."

פתאום קלטתי שהוא מתחנן לפני, אמנם בסגנון המאוד מאופק שלו, אבל מתחנן שלא אהרוס את המקום שהוא השקיע בו מרץ וזמן במשך עשר שנים.

אולי זה פתטי, אבל הסופר חשוב לו מאוד. הוא רואה בו יותר ממקור פרנסה, זו המקום הפרטי שלו, חלקת אלוהים הקטנה שלו. המקום הזה מהווה חלק מזהותו. ככה הוא רואה את עצמו - שלומי גורן מנהל הסופר השכונתי - ואם אקח אותו ממנו... שטויות! כמובן שלא אעשה את זה.

"שלומי, אל תלך. תסביר לי מה הרעיון שלך." הנחתי יד על זרועו.

הוא העווה את פניו במיאון, "אין טעם. אתה לא תסכים."

"בטח שכן, רק תסביר. אל תהיה כזה. נו, שלומי, שב ותסביר."

הוא התיישב שוב וחזר לדבר, פניו מאירות בהתלהבות ככל שהוא הולך ופורש לפני את רעיונותיו שהאמת, הם לא רעים כלל.

"שמתי לב איך כולם התלהבו מהפיצה והבורקס והעוגיות שעשית, ואיך הריח של האפייה עשה לכל הקליינטים תיאבון וחשק לקנות, וחשבתי, למה שלא נקים עמדת אפייה ובישול בפינת הסופר? נוכל למכור לאנשים כל מיני סוגי מאפה ואולי גם אוכל ביתי מבושל במקום הזוועה הקפואה הזו שמוכרים כיום?"

לאט לאט גם אני מתחיל להתלהב. "כן, נצטרך להפריד בין שני החלקים שלומי. את האוכל צריך לשים בצד השני, איפה שהסלון נמצא עכשיו ולדאוג לאוורור טוב במטבח, ומקדימה נוכל לעשות מין דלפק מרכזי כזה עם מגשים מחוממים שאפשר יהיה ללכת סביבו ולבחור. כל אחד ישים בקופסאות פלסטיק קטנות מה שמתחשק לו לאכול ונצטרך גם קופאית נפרדת שתשקול לכל אחד מה שהוא קנה."

"אולי כדאי אפילו לסדר כניסה נפרדת." הרהר שלומי בקול, "נראה אם נקבל לזה אישור, ואתה תבשל ותאפה כמובן." הוסיף, "כי אתה טבח עמית, אתה שף מצוין וככה תוכל להמשיך לבשל ולא יהיה לך בעל בית על הראש. תהיה עצמאי."

"אתה לא תהיה הבעל בית שלי?"

"בטח שלא, נהיה שותפים. נראה לך?"

הנהנתי במרץ, "כן, מאוד. אתה גאון שלומי."

"הכול בזכותך אחי." ענה לי שלומי בקול חמים ושמח ולחץ בכוח את ידי בין שתי כפותיו הגדולות והמחוספסות. 

בעוד אני ושלומי מפתחים את רעיון הגדלת ושכלול הסופר חזר מנדי מהמכללה כשהוא עייף ומרוט, גורר את תיק העבודות שלו אחריו.

הוא מקשיב לדברינו, מעיין בשרטוטים, מביט בפנינו הנלהבות ופניו נעשו עוד יותר חיוורים וסחופים מהרגיל. "הכול טוב ויפה, ואני מקווה שיבואו לקנות אצלכם אוכל מכל רחבי הארץ, אבל איפה אנחנו נגור, ומה יהיה עם הסטודיו שלי?"

"איזה סטודיו?" התפלא שלומי.

"הוא מתכוון למרפסת הכביסה." הבהרתי.

"מה הבעיה? תשכירו דירה עם מרפסת." הציע שלומי כלאחר יד וקם, "טוב, אני רץ הביתה. שרית כבר בטח מתפלאת לאן נעלמתי."

"היא יודעת על התכניות שלך?"

"בטח. אתה לא יודע שאנשים נשואים מספרים זה לזה הכול?"

"הכול?" עקץ מנדי, "באמת? גם על הזיונים מהצד?"

שלומי הרים את ידו הימנית והראה לנו את טבעת הזהב הרחבה המעטרת אותה.

"אני בן אדם נשוי." הצהיר בפשטות, "יש לי אישה טובה, ילדים נהדרים ותינוק חדש בדרך. זה כל מה שאני צריך, בשביל מה לי להסתבך עם זיונים מהצד?" 

שעה אחר כך היינו נתונים באמצע ויכוח סוער ורגשני מאוד, מצידו לפחות. הוא כבר עישן ג'וינט אחד וטרח עכשיו להכין את השני תוך שהוא שב ומתרעם עלי שהסכמתי לוותר בקלות כזו על הדירה שלנו - המקום המיוחד שלנו שרק בו הוא מסוגל להירגע ולישון כהלכה, לטענתו, ופתאום טלפון משרית.

"יש לי דירה בשבילכם." בישרה לי באושר, "אימא הסכימה סוף סוף לנסוע לביקור ארוך אצל רונית והיא רוצה שאתם תגורו אצלה בדירה כשהיא לא תהיה בארץ. היא לא רוצה שכר דירה רק שתשמרו על הדירה מפורצים."

"כמה ארוך יהיה הביקור שלה?" שאלתי בחשדנות.

"לפחות חצי שנה, אם לא יותר. זו דירה גדולה עם מרפסת והיא מרוהטת, אתה לא חושב שזה הפתרון המושלם בשבילכם?"

"נכון." אישרתי, "וזה שאימא שלך תהיה באוסטרליה חצי שנה, זו החדשה הכי טובה ששמעתי מאז שטל ברודי שם אותנו על המפה."

"אוף, אתה!" צחקה שרית, "אתה גרוע עוד יותר מאחיך. אני רוצה להגיד לך תודה שהסכמת עם הרעיונות של שלומי, הוא כל כך פחד שתתנגד. אמרתי לו שאין סיכוי כי הרעיון שלו מצוין ואתה רק תרוויח ממנו, אבל אתה מכיר אותו, הוא כזה דאגן."

"כן, אני מכיר אותו." חייכתי. ההתלהבות שלה השכיחה ממני את המריבה עם מנדי. שרית הייתה כל כך נמרצת ואופטימית עד שעצם השיחה איתה גרמה לי לחוש טוב יותר.

"ואני דורשת בתור גיסתך היחידה שתמיד תשאיר לי בצד כמה מנות טעימות ככה שאני לא אצטרך לבשל יותר לעולם." צחקה שרית.

"ואנחנו לא נצטרך לאכול יותר את הבישולים שלך." הוסיף שלומי שעמד לידה וכולנו צחקנו יחד, כי הסלידה של שרית מבישול הפכה זה מכבר לבדיחה משפחתית, וזה לא שהיא טבחית רעה כל כך, אבל לא הייתה לה סבלנות לבשל.

"אולי כי לא משלמים לי על בישול כמו שמשלמים לשפים." העירה לפעמים בעוקצנות.

לא היה לי אכפת, תמיד שמחתי לבשל בשבילה ולהפתיע אותה ואת הילדים באוכל חדש ולא מוכר.

הייתי שמח לבשל גם למנדי, אבל מאז שהוא התחיל ללמוד במכללה הוא איבד את מעט התיאבון שעוד היה לו. הלימודים והמסגרת המחייבת מלחיצים אותו מאוד, קשה לו להסתגל למכללה, נדמה לו שהמורה שלו לרישום שונא אותו, ושהתלמידים חושבים שהוא מכוער ושחצן.

כרגיל אצלו כשהוא בלחץ הוא מעשן יותר מידי ומסרב לחזור להיפגש עם הפסיכולוגית שלו. הידיעה שעלינו לעבור דירה מערערת את שאריות ביטחונו העצמי.

מה ששבר את גב הגמל הייתה ההעלמות של טיטה החתולה. כמובן שתכננו לקחת אותה לדירה החדשה שלנו, דירה באמת גדולה יותר ושווה יותר, וגם לא רחוקה מידי מהסופר, אבל מרוהטת ברהיטים מכוערים להחריד בסגנון צרפתי כאילו עתיק ומעוטרת טפטים איומים ונוראים בדוגמת גובלן מזעזעת.

עברנו בסוף השבוע וביום ראשון בבוקר, אחרי ששוטט כל הלילה בחוץ וחיפש את החתולה, מנדי נרדם סוף סוף על הספה המכוערת שרק אישה סרת טעם כמו אימא של שרית הייתה יכולה לחשוב שהיא אלגנטית.

השארתי אותו ישן ורצתי לסופר לראות איך הפועלים ששכר שלומי מתחילים לשבור את הקירות של חדר השינה שלנו וחזרתי רק בערב, עייף ומאובק, כדי לגלות שמנדי על כל חפציו נעלמו לבלי שוב.

הוא השאיר לי פתק קטן – אני שונא את הדירה הזאת ואני לא יכול לראות יותר את הסגנון לואי דה לה שמטה הזה. החלטתי להסתלק. תשכח ממני.

מיד התקשרתי לדני - אביו של מנדי - שנאנח ואמר שכן, הילד אצלו, יושב בחדר הישן שלו שארוסתו הפכה לחדר עבודה. "הוא חטף קריזה מרוב כעס על הפלישה שלה לחדר שלו." גילה לי באנחה, "ואל תשאל מה הוא שותה."

"מה הוא שותה?" צעקתי, מודאג.

"אבסינת." אמר דני, ושוב נאנח.

"מה? המשקה הירוק המגעיל הזה? הוא חוקי בכלל?"

"כן, תתפלא, אבל יש כמה מקומות בכדור הארץ שעדיין לא הוציאו אותו מחוץ לחוק. סיטאר עצבנית נורא ומשגעת אותי בגלל מנדי. הוא לפחות מתעלם ממנה. זה מצב נוראי, אני לא יודע מה לעשות."

"מי זו סיטאר?" התפלאתי

"ליאת החליפה את השם שלה לסיטאר. לא סיפרתי לך? טוב, לא חשוב, העיקר שאנחנו מתכננים להתחתן בחודש הבא והיא באטרף של הכנות ושיפוצים ופתאום נוני מופיע פה וזורק לה את כל הכריות והפופים מחדר העבודה... אל תשאל."

"אני לא שואל."

"אולי אתה יודע מי זאת טיטה ולאן היא נעלמה לעזאזל?"

"טיטה היא החתולה שלנו, ואני חושש שהיא מרוחה אי שם על איזה כביש. היא ברחה כשעברנו דירה ומנדי ירד מהפסים."

"הוא אמר לי שזרקת אותו."

"נו, באמת! הוא זה שזרק אותי, ועוד בפתק. תגיד לו שאני מסרב להיזרק ואני רוצה שהוא יחזור הביתה."

"טוב, חכה רגע." מבקש דני ושמץ של תקווה חוזר לקולו. דקה אחר כך הוא חוזר ונשמע שוב מיואש. "נוני אומר שבגללך הוא לא יכול לחזור, שאין לו יותר בית. למה הוא מתכוון עמית?"

הסברתי לו את הנסיבות על הדירה שלנו שעומדת להפוך לחלק מהסופר והוא גנח. "נוני לא אוהב שינויים. כשהוא היה בן חמש החלפנו לו את המיטה כהפתעה ליום הולדת. הוא כעס כל כך עד שבתור מחאה הוא ישן חודשים בשק שינה על הרצפה."

"בסדר דני, הבנתי. אל תדאג, הוא כבר לא בן חמש, בסוף הוא יירגע ויחזור, תגיד לו שאני אוהב אותו ומחכה לו."

"אני בטוח שגם הוא אוהב אותך, אבל הוא... טוב, אתה כבר יודע איך הוא."

טו. מכור

החלטתי לתת למנדי יום יומיים להירגע ואז להגיע לבית אביו ולבקש ממנו שיחזור, אבל איכשהו היום יומיים הללו הפכו לשבוע.

זה לא שלא התגעגעתי אליו ולא חשבתי עליו, בטח שחשבתי, בעיקר בלילה, לפני השינה, וגם בבוקר, כשהייתי קם עם זקפה, אבל בשאר הזמן, אני מודה, הייתי עסוק מכדי לחשוב עליו.

השיפוץ בתוספת העבודה הרגילה שלי בלעו את כל זמני ומרצי, בקושי היה לי זמן לאכול, ולכן ויתרתי על ביקור אצל מנדי והסתפקתי בשיחות טלפון. ביומיים הראשונים הוא סירב לדבר איתי, אחר כך, כשטיטה חזרה פתאום, הוא שמח כל כך עד שהסכים לקחת את הטלפון מאבא שלו כדי לשאול איך היא מרגישה ומה מצבה, אבל כשביקשתי שיחזור ניתק.

למרות שהחלפנו רק כמה מילים קצרות כבר הכרתי אותו מספיק כדי לדעת שהוא מסטול וחיכיתי עוד יום לפני שהתקשרתי שנית. הפעם הוא ענה בעצמו ושוב נשמע מטושטש מרוב שתייה, או עישון, לא ידעתי, וקשקש ללא הרף על הרהיטים המכוערים בדירה המגעילה ועל המרפסת סטודיו שלו שגזלתי ממנו.

"תוכל לחזור למרפסת אחרי שייגמר השיפוץ." ניסיתי לנחם אותו, "היא תישאר בדיוק אותו דבר רק שבמקום להיות מרפסת כביסה היא תהיה המרפסת הפרטית שלך, וכשתהיה רעב אני אביא לך אוכל ישר מהמטבח, וחוץ מזה מנדי, גם בדירה החדשה שלנו יש מרפסת לא רעה בכלל."

"אל תדבר בכלל על הדירה המגעילה ההיא." התרגז מנדי, "היא איומה, מזויפת וחסרת טעם, והכל באשמתך!"

"לא אני אשם." מחיתי, "זו אשמתה של אימא של שרית." אבל הוא היה מסטול מכדי שאפשר יהיה להסביר לו שטיפשי להאשים אותי שאימא של שרית היא אישה חסרת טעם עם חיבה משונה לריהוט צרפתי עתיק ומזויף.

ביום שבו הסתיים סוף סוף השיפוץ והפועלים עם הקבלן הלכו לבלי שוב (שלום, שלום ואל תבואו לי בחלום), התקשר דני וביקש שאבוא מהר למיון.

"מה קרה?" נבהלתי.

"הייתי צריך לאשפז אותו. נו, בוא כבר. הוא שואל עליך כל הזמן."

עזבתי את שלומי עם עובדי חברת הניקיון שהבטיחו שתוך יום אחד המקום יבריק ודהרתי לבית החולים.

בקושי זיהיתי את מנדי. הוא איבד המון משקל ונראה כבוי ותשוש. כשהגעתי הוא ישן וראיתי שחיברו לו אינפוזיה והלבישו אותו בפיז'מת בית חולים מכוערת. אם לא הייתי רואה את דני יושב לידו הייתי עובר מולו בלי לזהות אותו.

"אתה נראה זוועה." נחרד דני למראי, "כמה זמן לא התגלחת?"

"רק יומיים או שלושה." התנצלתי, "הייתי נורא עסוק, אנחנו עובדים בלחץ של זמן כי מחר צריך להגיע התנור החדש וכבר התחייבנו לפתוח בשבוע הבא. כל דבר בשיפוץ הזה לוקח יותר זמן ועולה יותר כסף ממה שחשבנו, ויש עיכובים ובעיות... זו תקופה די לחוצה בשבילי דני, מצטער."

"זו תקופה לחוצה גם בשבילי. אני אמור להתחתן בעוד שבועיים. סיטאר משגעת אותי מצד אחד ונוני... יותר טוב שלא תשאל."

"למה אשפזת אותו?" שאלתי, "זה באמת היה הכרחי?"

"מה אתה חושב, שאני נהנה לשבת פה? הוא איבד את ההכרה ולא הצלחתי להעיר אותו אז קראתי לאמבולנס."

"עמית." פתח מנדי את עיניו וחייך אלי חיוך חיוור, "באת."

"בטח שבאתי, מה חשבת, שאני לא אבוא?"

"אתה נראה כל כך עייף ורזה." הוא הושיט את ידו וליטף את לחיי. "אתה דוקר." אמר בפתיעה ילדותית, נוגעת ללב.

רכנתי ונישקתי אותו, מתעלם ממבטי הזעזוע של החולה ששכב ממול והשתעל בקולי קולות.

"מתי נוכל לחזור הביתה?" שאל מנדי, "אני מתגעגע לטיטה ולמיטה שלנו."

"עוד מעט." הבטחתי לו, "רק נטפל פה בכמה סידורים ונלך."

הגיע הרופא, צעיר עד גיחוך, נושא קלסר עבה, וביקש לדבר עם האפוטרופוס של החולה.

"זה אני." אמר דני, "אני האבא וזה החבר שלו."

"היי!" מחה מנדי, "אני לא ילד קטן, תדבר איתי, לא איתם."

הרופא נועץ בניירות שלו ואמר שבנסיבות האלו אולי עדיף...

"מה יש לי?" התיישב מנדי במיטה וניסה להציץ בקלסר, "תספר לי, אני רוצה לדעת."

"אתה במצב כללי די טוב יחסית ל... אה... למצב הכללי שלך, אבל אתה חייב להפסיק לצרוך גראס, ואני ממליץ לך בתוקף להפסיק לשתות אלכוהול חוץ מאשר בנסיבות חברתיות נדירות, לא יותר מפעם בחודש וגם זה רק בצמצום."

"בסדר." אמר מנדי, "אני אפסיק. מתי אפשר לצאת מכאן?"

"מתי שתרצה. מיד תבוא אחות לנתק לך את האינפוזיה ועד שהיא תגיע אני רוצה לדבר קצת עם המשפחה." הוביל אותנו הרופא לחדר קטן שהכיל רק כמה כסאות עץ מיושנים ושולחן קטן לבן.

"הנה רשימת כל המקומות שמטפלים בהתמכרות לסמים." נתן לנו דף מודפס עם רשימת שמות של מקומות כמו 'נווה מרגוע' ו'גלי שלווה' וכיוצא בזה, שמות הולמים בתי אבות או בתי קברות פרטיים.

"התמכרות?" שאלתי, סוקר בפליאה את הרשימה, "על מה אתה מדבר? מנדי לא מכור. שמעת מה הוא אמר, הוא יפסיק ו..."

"הוא מכור ועוד איך, הוא לא יפסיק. לא בלי עזרה מקצועית רצינית."

"שטויות, אי אפשר להתמכר לחשיש. גם אני מעשן מידי פעם, עישנתי אפילו איתו. ברגע שהוא יחליט להפסיק הוא יפסיק, הרי הוא לא איזה נרקומן."

"הוא לא נרקומן, אבל הוא מכור. אתה יכול לא לעשן אם לא מתאים לתכניות שלך להיות מסטול, אבל הוא לא. הוא כבר עבר את השלב של לעשן רק בשעות הפנאי בשביל הכיף, הוא מכור." פסק הרופא.

"אבל..." מחיתי, "אבל זה לא יכול להיות. אתה לא מכיר אותו בכלל, מי אתה חושב שאתה?"

"אני פסיכיאטר שמתמחה בבעיות התמכרות ותאמין לי, זה כן יכול להיות! ראיתי מספיק מקרים כאלו. הוא חייב להיגמל לפני שייגרם לו נזק בלתי הפיך."

"אבל זה רק גראס, כולם מעשנים פה ושם ג'וינט או מורידים ראש, זה לא סיפור גדול. אני בטוח שעכשיו, אחרי שהוא מבין שאסור לו לעשן, הוא יפסיק. הוא אמן, הוא בחור רגיש והיה לו משבר קטן כי עברנו דירה, אבל הוא יצא מזה, הוא כבר התחיל לצאת." התווכחתי. "וחוץ מזה אין לו זמן ללכת לגמילה, הוא צריך לחזור ללימודים."

"תשמע עמית," נרכן הרופא לעברי בהבעת סבלנות יגעה, "אמנון סבל מנטייה לדיכאון עוד לפני שהוא התמכר לגראס, עם הזמן הוא פיתח התמכרות פיזית ופסיכולוגית לחומר הזה שמגביר את הדיכאון שלו. בגלל ההתמכרות התפתחו אצלו בעיות נפשיות חמורות ולכן הוא חייב להפסיק לעשן. הוא צריך עזרה מקצועית משולבת בטיפול נפשי כדי להיגמל."

"לא ידעתי שיש כל כך הרבה מוסדות גמילה בארץ." העיר דני שלא הופתע כלל מפסיקתו של הרופא. למרבה כעסי הוא העדיף לסקור את הרשימה שקיבל במקום לתמוך בי.

"תשכח מכל המקומות האלו." אמר הרופא והתחיל למחוק אחד אחרי השני את השמות ברשימה. "זה כבר נסגר מחוסר תקציב, זה מטפל רק בקטינים, את המקום הזה קנה זוג דתי שמקבל רק שומרי מסורת, וכל השאר לא מקבלים חולי איידס."

"אתה רציני?" נדהמתי, "מה זה משנה להם? מנדי רק נשא, הוא אפילו לא זקוק לתרופות. מה זה עניינם בכלל?"

"המדיניות שלהם היא לא לקבל נשאי איידס כדי לא לסכן את שאר החולים והצוות." אמר הרופא ביובש, "ובחלק מהמקומות, למרות שהם לא אומרים את זה בגלוי, ידוע לי שמעדיפים לא לקבל הומואים. המקום היחיד שמתאים לאמנון הוא חוות 'מול גולן'. המנהל שם הוא נשא בעצמו והוא מוכן לקבל נשאים בתנאי שמצבם הבריאותי טוב. זה מקום לא רע ויש לו אחוזי הצלחה די גבוהים."

"אבל זה בסוף העולם!" הזדעזעתי, "זה ממש חור נידח."

"למעשה זה אחד היתרונות של המוסד הזה. 'מול גולן' הוא מקום יפה עם נוף נפלא וצוות מסור ובגלל מיקומו קשה מאוד עד בלתי אפשרי להשיג בו גראס, או אפילו סתם בירה."

"מנדי בחיים לא יסכים ללכת לשם. אני אקח אותו הביתה ואשגיח עליו בעצמי, יהיה בסדר."

"אתה תשגיח עליו יום ולילה? איך? אתה לא עובד? וחוץ מזה אין לך הכשרה מקצועית בטיפול במכורים. לא תדע איך לטפל בו אם הוא יכנס למשבר. אני מבין שאתה אוהב אותו ורוצה לעזור לו עמית, אבל דווקא בגלל זה אתה צריך להיפרד ממנו."

הבטתי חסר אונים בדני שהניד בראשו בעצב. קיבלתי רושם שהוא מסכים לחלוטין עם דעתו של הרופא ומרוצה מהרעיון המזעזע של שילוחו של מנדי למוסד גמילה.

"אני מצטער עמית אבל הרופא צודק לא היה לי מושג כמה הוא מעשן ובאיזה מצב הוא. אני לא מסוגל להתמודד עם זה וגם אתה לא, הוא צריך עזרה."

ניסיתי להתווכח עוד קצת, אבל ידעתי בסתר ליבי שהם צדקו. גם אם היה לי די זמן ולא היו לי בעיות פרנסה מציקות לא יכולתי להשגיח על מנדי כל הזמן ולא ידעתי איך להתמודד עם הצורך שלו בחומר שירגיע אותו, יסדר לו את הראש כמו שהוא נהג לקרוא לזה.

חזרנו למנדי ומצאנו שהוא כבר לבוש ומוכן ללכת. הרופא הציג את עצמו כפסיכיאטר והודיע לו שהוא חושב שעליו ללכת לטיפול גמילה במוסד מיוחד.

מנדי שתק זמן ממושך, חושב על דבריו, ואז הביט באביו, "ומה עם הלימודים שלי? מה יהיה אתם?"

"תעשה הפסקה ותחזור בסמסטר הבא."

"הם לא יסכימו לקבל אותי בחזרה."

"בטח שכן." התערבתי, "אתה חולה, כל אחד עלול לחלות."

מנדי השפיל מבט אל כפות ידיו ושתק, ואז הרים את מבטו שוב, "ומי ישלם על זה?" שאל באומללות, "זה בטח נורא יקר."

"לא נורא יקר." התערב הרופא, "יש לך ביטוח בריאות משלים שמכסה חלק מהעלות והשאר נופל על החולה ומשפחתו."

"בוא ניסע עכשיו הביתה ומשם נתקשר ונברר הכול." אמר דני, "קדימה נוני, בוא נלך."

עמדנו במגרש החנייה, מתקשים להיפרד. "אולי תבוא אתנו?" ביקש דני.

"אני לא יכול. גם ככה ברחתי לשלומי באמצע העבודה. נדבר אחר כך, בסדר?"

עד הערב בירר דני הכול וסיפר לי ש'מול גולן' הוא מוסד פרטי יקר ומבוקש מאוד, מנדי יוכל להיכנס לשם רק בשבוע הבא בתנאי שישלם מראש על שלושת החודשים הראשונים. "אני אוותר על ירח הדבש שלי בטורקיה ואשלם את הכסף." אמר דני בקול נוגה.

"בשום פנים ואופן לא." נבהלתי, "בשביל מה מתחתנים אם לא כדי לנסוע לירח דבש? תן לי לשלם לפחות חצי."

"קשה לי להאמין שיש לך סכומים כאלו."

"דווקא כן. חסכתי בשביל מכונית."

"מכונית חשובה יותר מירח דבש." התווכח דני, "וחוץ מזה מה שחסכת לא יספיק."

"אולי נמכור את האופנוע של מנדי להשלים את הסכום?" העליתי רעיון.

"האופנוע! באמת, איך שכחתי אותו? בטח, נמכור אותו ואת שאר הכסף אני אבקש מאימא של נוני."

"אתה חושב שהיא תסכים?"

"לא מיד, קודם היא שוב תסביר לי שאם נשלח אותו לטיפול אצל הנזירים כל בעיותיו יפתרו כהרף עין, אבל אני אשכנע אותה, אל תדאג. יש רק בעיה אחת, נוני לא רוצה להישאר לישון פה, הוא רוצה להיות אתך."

"יופי, נהדר." נמלאתי שמחה, "אני הולך לבשל לו משהו טעים, הוא נורא רזה."

"רק רגע, לפני שאתה רץ למטבח תקשיב שנייה, לדעתי הוא לא זוכר שאתם לא גרים יותר בדירה הישנה. הוא כל הזמן מדבר כאילו שהיא עדיין קיימת."

"אוי! אז מה עושים?"

"לא יודע. עכשיו הוא מתקלח ואחר כך הוא ילך לנוח. הבטחתי לו שמיד אחרי החדשות של תשע בערב אני מביא אותו אליך. אני מבקש שתקפיד מאוד לסלק כל חומר שמזכיר אפילו גראס מהדירה ולנקות אותה מאלכוהול."

"בסדר." הבטחתי והתקשרתי לדודו ולקימי שיבואו לעזור לי. כשהם הגיעו הם נדהמו לראות אותי גורר את הרהיטים המצויצים והמכוערים של לואי דה לה שמטע מהסלון לחדר השינה הקטן שלא היה בשימוש.

הסברתי להם את המצב תוך שאני מגלגל את השטיח המוזהב שהיה פרוש בסלון וגורר אותו לחדר השינה הבינוני. הם הבינו ומיד התנדבו לעזור לי להחביא את הרהיטים המזעזעים ולהפוך את הדירה ראויה למגורי אדם שכיעור מסוג זה משפיע קשות על מצב רוחו.

לשמחתי קימי אפילו מצא פיתרון זמני לטפטים המגעילים דמויי הגובלן ותלה על קירות חדר השינה שלנו סדינים לבנים.

כשמנדי הגיע היו כל הרהיטים השנואים עליו סגורים בשני חדרי השינה שלא השתמשנו בהם ובסלון הריק עמדה רק טלוויזיה ולצידה מערכת. גם חדר השינה היה ריק חוץ ממזרון אחד זוגי שנח על שמיכה ומחשב שעמד על שולחן כתיבה רגיל ופשוט - הרהיט השפוי היחיד שמצאנו בבית.

"איזו דירה מוזרה." העיר מנדי, "איפה כל הרהיטים?"

"נשלחו למחבוש בעוון גועל נפש וטעם רע בציבור." התבדחתי וחיבקתי אותו, "לא אכפת לך לישון על מזרון, נכון?"

"לא, ואני מקווה שלא אכפת לך שרק נישן יחד ודי כי אני לא מסוגל לעשות שום דבר אחר."

האמת שכן היה אכפת לי, אבל מה יכולתי לעשות? לפחות הוא הניח לי לחבק אותו ולישון צמוד אליו.

כל בוקר לקחתי אותו איתי לסופר והוא חיכה לי עם טיטה במרפסת הכביסה לשעבר. הוא צייר אותה מעט, אבל רוב הזמן נמנם בגלל תרופות ההרגעה שנתן לו הרופא במיון כדי שיוכל לעבור בשלווה את הימים עד שיגיע לגמילה.

לפעמים, אחרי שהתחננתי וביקשתי, הוא אפילו אכל קצת.

היו לי חמישה ימים איתו לפני שהסעתי אותו לחוות הגמילה 'מול גולן" ונפרדתי ממנו למשך שנה ארוכה ועצובה. אלו לא היו ימים קלים, אבל אחרי שהוא לא היה איתי יותר חשבתי עליהם בנוסטלגיה והתחרטתי שלא הייתי סבלני מספיק, שלא הצלחתי לעודד אותו, לנחם אותו, ולגרום לו לחייך יותר.

אין לי מושג איך עמדתי בעומס הגופני והרגשי הזה, לא די שהיה עלי לעזור לשלומי עם התכניות שלו ולמלא את תפקידי בסופר שהמשיך כמובן לתפקד כרגיל, היה עלי להשגיח על מנדי כל הזמן, לספוג את מצבי הרוח המתחלפים שלו, את התחינות שלו שאניח לו לקנות קצת חומר לסדר את הראש, או לפחות לשתות משהו חריף שיקל עליו, את הכעס על מכירת האופנוע שלו ואת הבכי שלו בלילה בגלל הפחד מהמקום החדש שהוא עומד לגור בו, אלוהים יודע כמה זמן.