4. הטיפוס
שלי
"ומה
אימא שלך אמרה כשהופעת פתאום עם גורה? אם אני זוכר נכון, אחרי שקיקה מתה היא נשבעה
שבחיים היא לא תגדל יותר כלב."
"אתה
זוכר נכון, ובהתחלה היא באמת כעסה והתעצבנה עלי, אבל אז נכנס אבא וישר נדלק על
הקטנה, ואחרי שהם שמעו ממה הצלתי אותה... טוב, יום אחרי שהבאתי אותה הם כבר רצו
איתה לווטרינר, וקנו לה אוכל לגורים וצעצועים, וברגע זה היא מתפנקת לה על הספה יחד
עם אימא, זוללת פסטרמה ועושה חיים."
מיקו גיחך, "אין
על ההורים שלך, חולה עליהם, תמסור להם ד"ש חם ממני."
"בטח,
בשמחה. תגיד מיקו, מתי רואים אותך? יש לי המון לספר לך."
"על
הטיול שלך במזרח?"
"כן,
גם, אבל יש עוד דברים, דבר אחד בעצם."
"דבר,
אהה... איך קוראים לו?"
"נועם,
אבל... זה לא לטלפון, כשתגיע אני אספר לך הכל."
את מיקו
הכרתי לפני כארבע שנים, כשהייתי טירון מפוחד ומבולבל בצנחנים. שירתי במחלקה מעורבת של חילונים ובנישי"ם, וכמו
שאר חברי לישיבה הייתי אמור לחזור לישיבה אחרי שירות של שישה עשר חודשים, אבל
ניתנה לי אפשרות להאריך את השירות לשנתיים כדי שאוכל לעשות קורס מכי"ם, ואחרי
הקורס כבר לא יכולתי לחזור ללמוד בישיבה. אחרי שיחה משפחתית כואבת ורוויות דמעות
של אימא ואנחות של אבא עזבתי את ההסדר והפכתי לחייל רגיל, אם כי המשכתי לחבוש כיפה
ולהיסחב לכל מקום עם התפילין והטלית, ולפעמים, בעיקר כשהיו בסביבה אנשים שהכירו
אותי בתקופה הדתית שלי, אפילו השתמשתי בהם.
מיקו שהיה
חילוני לגמרי, ואפילו לא חגג בר מצווה כהלכה, לא היה האשם בניתוק האיטי והמכאיב
שלי מהדת, אבל מבלי שידע זאת הוא היה האדם שהעניק לי אומץ והשראה לחיות את חיי כמו
שרציתי, ולא כמו שציפו ממני.
כשנפגשנו
לראשונה כבר ידעתי שאני הומו, אבל השתדלתי לא לחשוב על זה. הדחקתי את המחשבות על
עתידי אחרי שאשתחרר מהצבא. קיוויתי שאיכשהו, תוך כדי השירות הצבאי הקרבי שלי,
אשתחרר מהתשוקה החולנית הזאת לגברים, אפסיק לחשוק בהם ולפנטז על מין איתם, ואשתוקק,
כמו שאר חברי בישיבה, להתחתן עם כלה יהודיה חסודה, ולהקים איתה בית כשר בישראל.
במשך השירות
הצבאי שלי בצנחנים שפכתי זיעה ולפעמים גם דמעות, ועם הזמן השתניתי מבחור ישיבה
ביישן ללוחם שרירי וחסון, אבל למרות שהפכתי מנער לגבר לא נפטרתי מהנטייה ההפוכה
המבישה שלי. להפך, בזכות מיקו הבנתי שזה לא הפיך, ואי אפשר לרפא את העסק ביש הזה. במקום
לשאוף שאהיה יום אחד סטרייט התחלתי לקוות שיבוא יום ואפסיק להתבייש ואצליח להיות
גאה בעצמי כמו מיקו.
בהתחלה לא
ידעתי כמובן שהוא הומו כמוני, ראיתי בחור שמנמן וחייכן, לא גבוה ולא חזק במיוחד,
אבל תמיד שמח ואופטימי, וכמו כולם חיבבתי אותו ממבט ראשון והתחברתי אליו בשמחה.
עם הזמן התגנבו
לבסיס רכילויות משונות, והתחילו להילחש שמועות שמיקו הומו. יש לו חבר שבא לפגוש
אותו בשער והתנשק איתו כאילו שהוא בחורה, גילו לי חברים מהישיבה בארשת פנים מזועזעת,
וחלק הצהירו שהם אחוזי בחילה רק מעצם הרעיון. מישהו אפילו רשם בגיר על הקסדה שלו -
הומו מזדיין בתחת.
מיקו משך
בכתפיו באדישות, מחק בשרוולו את המילים המשפילות, והמשיך להיות מאיר פנים ושמח, מתעלם
בשלווה מהבנישי"ם ששמרו ממנו מרחק כאילו פחדו שיש לו מחלה מדבקת. גם רוב
החילונים שפעם היו חברים שלו נהגו בו בחשדנות קרירה,
רק אני
המשכתי להתנהג איתו בידידות ובחיבה, ותמיד הסכמתי לצאת איתו לשמירה, לתת לו גרביים
נקיים כשנגמרו לו, ולחלק איתו את החטיפים שקיבלתי מהבית.
לילה אחד,
כשישבנו יחד במגדל השמירה, הוא פתח בפני את סגור ליבו וגילה לי שהשמועות נכונות,
הוא באמת הומו, ובאמת היה לו חבר, אבל בגלל היציאות הגרועות שקיבלנו כטירונים החבר
נואש ממנו והם נפרדו. "לא שאכפת לי." הצהיר מיקו באומץ, "גברים הם
כמו אוטובוסים, הלך אחד יבוא אחר, לא ככה מוני?"
"למה
אתה שואל אותי? מאין לי לדעת?" נבהלתי.
מיקו צחק את
צחוקו הנחמד, המתגלגל, "נו, למה? תנחש."
"אין
לי מושג על מה אתה מדבר." נבהלתי והסמקתי בחושך.
"בטח
שיש לך, ראיתי אותך מסתכל על..."
"שתוק,
זה לא נכון!" צעקתי, תקוף רגשות אשמה ופחד.
"בסדר,
אני שותק, סליחה שדיברתי, כנראה שסתם היה לי נדמה." ויתר מיקו בנדיבות, אבל
משהו בתוכי שהיה חנוק יותר מידי זמן גרם לי להמשיך לדבר.
"לא,
לא היה לך נדמה, אבל... תבין, אני דתי, אני לא יכול... הורי פשוט לא יקבלו את זה."
"אני
מבין, אתה חי למען הוריך ולא למענך." גיחך מיקו בציניות.
"לא,
בטח שלא, אבל הסברתי לך, אני דתי וזה אסור, אני חייב להפסיק להיות הומו כי ככה
כתוב בתורה."
"אני
יודע מה כתוב בתורה, אבל רק שתדע מוני, אי אפשר להפסיק להיות הומו, דתי לעומת זאת
בהחלט אפשר."
"כן,
אבל מה יגידו הורי? הם כל כך אוהבים אותי, זה ישבור להם את הלב."
"אולי,
אבל אם הם באמת אוהבים אותך הם בטח ירצו שתהיה מאושר, ותאמין לי, אם תישאר בארון
ותדחיק את ההומואיות שלך לא תהיה מאושר אף פעם."
זו הייתה
השיחה הראשונה שלי עם מיקו, אבל בהחלט לא האחרונה, ולאט לאט הוא הצליח להראות לי
שיש עולם גם מעבר לישיבה ולבית הכנסת והוכיח לי באותות ובמופתים שאני לא חייב
להיות בדיוק כמו הורי ואחי, אני שונה מהם וטיפשי יהיה מצידי לנסות לחיות את החיים
שלהם.
בזכות מיקו
שהזמין אותי לבית אימו, (אביו התגרש ממנה וחי בחו"ל), הלכתי לראשונה בחיי
למסיבת גייז בתל אביב, עשיתי לראשונה סקס עם גבר - לא איתו, הקשר שלנו היה חברי
בלבד, אלא עם אחד האקסים שלו - והבנתי לבסוף שאני בעצם חילוני.
הבחור שהוא
שידך לי ושבזכותו למדתי כמה טוב לעשות סקס עם גבר ראה בי סטוץ בלבד ושבר את ליבי
הבתולי. מיקו ניחם אותי בעדינות במילים רכות, והוסיף אפילו חיבוק צנוע, אבל איכשהו,
בלי שדיברנו על זה, היה ברור שהיחסים שלנו מעולם לא יגיעו רחוק יותר. הוא היה לי
כמו אח בוגר, מדריך בעולם ההומואים הזר לי ותו לא.
רק כשהייתי
בתאילנד, נח על חופיה, הרחק ממנו, העזתי לשאול אותו באחד מהמיילים ששלחתי לו למה
בעצם אני והוא... "הרי שנינו הומואים, ושנינו מסתדרים מצוין ומחבבים אחד את
השני, אתה החבר הכי טוב שלי מיקו, אז למה בעצם לא ניסית אף פעם? אני לא הטיפוס
שלך?"
"קודם
כל אל תיעלב לי, אבל זה נכון, אתה לא הטיפוס שלי בדיוק כמו שאני לא הטיפוס שלך,
וחוץ מזה אנחנו חברים טובים מידי בשביל להרוס את זה עם סקס. בחורים באים והולכים
אבל חבר טוב זה לתמיד, לא ככה?"
"אז מה
הטיפוס שלך? אתה עדיין חולם רק על רוסים בלונדיניים עם עיניים כחולות?"
"כן,
מה אני יכול לעשות? אני דפוק, אני יודע, אבל רק הם עושים לי את זה, ומה הטיפוס שלך
מוני?"
"אין
לי מושג חוץ מזה שברור שהוא חייב להיות גבר, ושיהיה לו דופק, ומה עוד? שירצה אותי
כמובן, ואם גם יהיה לו רקע דתי דומה פחות או יותר לשלי, לב טוב וחוש הומור אני
אהיה מרוצה."
"זה כל
מה שאתה רוצה? דתל"ש עם חוש הומור ולב טוב? אתה מסתפק במועט מוני.
"שכחת עוד
דבר חשוב, שירצה אותי כמו שאני ארצה אותו." הזכרתי לו, "וגם שלא יהיה
הומו מקצועי כזה עם מאות אקסים שאף פעם לא מרוצה, וכל הזמן מחפש מישהו יותר יפה ויותר
מוצלח. אני רוצה מישהו שיאהב אותי, זה הכל, נכון שזה לא יותר מידי לבקש?"
שאלתי את מיקו שבמקום תשובה החזיר לי רגשון מגלגל עיניים.
"אז מה,
הנועם הזה הוא הטיפוס שלך? הוא זה שאתה רוצה להקים איתו בית בישראל?" חקר
מיקו במעשיות.
"לא
יודע מיקו, הוא עומד כמעט בכל התנאים, והוא גם ממש ממש מוצא חן בעיני, אבל גם אם
הוא ירצה אותי אני לא בטוח שהוא יהיה מסוגל להודות בזה."
"עכשיו
כבר אין לי ברירה, אני אצטרך לעשות חיסונים, לחדש את הדרכון ואז לקחת את נפשי
בכפי, לעבור את הגבול של מדינת תל אביב ולהגיע אליך כדי לבדוק את הטיפוס
הזה." הכריז מיקו בבדיחות הדעת, "תכין את הוריך, מחר אני אצלך."
5. תועבה
"מיקו,
זה אתה?" נדהמתי, "אבל... איך..." הוא נראה כל כך שונה מהבחור
שזכרתי עד שהמילים פשוט נעתקו מפי. "אתה נראה נהדר!"החמאתי לו, "תכיר,
זה נועם, השכן שלי."
"שלום
מיקו." חייך נועם בביישנות, "החולצה שלך ממש יפה." הוסיף, ונגע
בעדינות בקצה אצבעו בחולצה הכחולה של מיקו שהייתה צמודה לגופו כמעט כמו עור שני.
"תודה."
חייך מיקו, מרוצה. "פעם, בתקופה השמנה שלי, יכולתי רק לחלום על בגדים כאלה,
אבל עכשיו... זה היה קשה וגם יקר, אבל שווה הכל."
"מה
תקופה שמנה? היית בקושי שמנמן, כמה ק"ג הורדת?"
"האמת
שהמשקל שלי לא השתנה, בעצם עליתי שני ק"ג, אבל עכשיו הכל שרירים." התפאר
מיקו.
"אני
רואה, איך עשית את זה?" השתוממתי והחלקתי יד מתפעלת על זרועו שנעשתה שרירית
להפתיע.
"הרבה
זיעה ומאמצים בחדר כושר, וכמובן דיאטה מיוחדת, ומאמן כושר פרטי, גם אתה נראה נהדר
מוני, רזית קצת, לא?"
"כן,
האוכל בהודו... אבל אימא מפטמת אותי ובקרוב גם אני אצטרך לעשות דיאטה." צחקתי.
"לא,
אתה לא תצטרך." השיב מוני, קצת במרירות, "יש לך גנים רזים ובחיים לא
תשמין, אבל אני... טוב, מספיק עם המרמרת, זה לא טוב לעור הפנים, איפה הגורה שהצלת?"
"הנה
היא." פתחתי את דלת המרפסת, "משמידה את מה שנשאר מהכפכפים המסכנים שלי,
הם שרדו את כל הטיול להודו רק כדי ליפול קורבן לתאוות הנשיכות של משי." משי
הרפתה מהכפכף הלעוס שלי ודילגה בעליצות אל מיקו שהתיישב לצידה והחל להשתעשע איתה,
מלטף אותה, מחמיא לה, ומדגדג את אוזניה החמודות.
"היא
מקסימונת, אני מת על כלבים, הלוואי והייתי יכול לגדל כלב."
"מה
מפריע לך?"
"החיים."
נאנח מיקו, "אני גר בדירת חדר ורבע מסכנה, וגם אם בעל הבית היה מרשה לי לגדל
בעלי חיים אני עובד כל כך הרבה שעות עד שהיצור המסכן היה נשאר לבד כמעט כל הזמן."
"אבל
למה... חדר ורבע, באמת? למה כל כך קטן?"
"כי זו
תל אביב, ואני לא מרוויח מספיק לדירה נורמאלית."
"אבל
אמרת שאתה עובד המון שעות?"
"נכון,
אבל החיים בתל אביב יקרים נורא, ושכר הדירה בשמיים. מי שאין לו הורים עשירים
שיממנו אותו חייב לעבוד מצאת החמה עם צאת הנשמה."
"אז מה
הטעם בזה, למה לא לגור במקום פחות יקר ומלחיץ?"
"כי זו
תל אביב מוני, העיר ללא הפסקה, בירת הגייז של המזרח התיכון, רק בתל אביב אפשר באמת
לחיות."
"אתה
מתכוון להגיד שפה, בצפון אנחנו מתים?" הצטחקתי.
"סוג
של..." סקר אותי מיקו בביקורתיות.
"אני
מרגיש חי לגמרי." מחיתי.
"כי
אתה עדיין בארון, אבל ברגע שתצא באמת תבין שהומו אמיתי יכול לחיות רק בתל אביב."
התלהב מיקו, "ואם כבר מדברים על זה, מתי תספר להוריך?"
"אחרי
שאני לא אגור אצלם יותר."
"חשבתי
שתכננת לשכור לך דירה אחרי הטיול הגדול."
"גם
אני חשבתי, אבל להורי היו רעיונות אחרים." הובלתי אותו לדירה שלי, נועם ומשי
משתרכים בעקבותינו.
"דירה
מקסימה, כמה הוריך לוקחים ממך עליה?" הסתובב מיקו בדירה, משמיע קריאות
התפעלות על כל צעד ושעל.
"אתה
צוחק? מה פתאום שהורי ייקחו ממני שכר דירה? כל מה שהם רוצים זה שאני אלמד בשקט
ואהיה בן אדם."
"ושתביא
לפה בחורות, רצוי מבית טוב כדי שאפשר יהיה להתחיל לחשוב על חתונה ונכדים."
הוסיף מיקו וזקף בי מבט פיקחי, "עכשיו אני מבין איך אתה משלם על הדירה."
התיישבתי,
מדוכדך ממה שפירשתי כביקורת על הכניעה שלי לרצון הורי. "זה לא הוגן כלפיהם
מיקו, הורי רוצים רק בטובתי, הם רוצים להקל עלי, זה הכל, ומאחר והם לא יודעים את
האמת עלי..."
"פה
אתה טועה משה." הפסיק אותי מיקו, והשימוש שעשה בשמי המלא רימז לי שהפעם הוא
רציני, והוא מתכוון להגיד משהו חשוב.
"במה
אני טועה מיכאל?" השבתי לו כגמולו, מביט הישר בעיניו.
"בזה
שאתה חושב שהם לא יודעים, הם באמת אוהבים אותך ודואגים לך, אבל הם בהחלט יודעים
שאתה לא כמו שאר הילדים שלהם, הם אולי לא מרשים לעצמם להבין במה אתה שונה, אבל הם
יודעים, אימא שלך בטח, ורוב הסיכויים שגם אבא."
"גם
אני חושב ככה." התערב נועם בשיחה, "עובדה שרק אתה קיבלת דירה משלך."
"תסלחו
לי מאוד." מחיתי, ולמרות הזעם שאחז בי לשמע מסקנותיהם של חברי התאמצתי להתבטא
בשלווה מנומסת בתקווה שהם לא ירגישו כמה אני כועס, "אבל אני חושב ששניכם
טועים, להורי אין מושג שאני הומו, ואם זה תלוי בי הם גם לא ידעו אף פעם, בטח לא כל
זמן שאני גר אצלם."
"תסלח
לי מאוד, ידידי הארוניסט היקר, אתה טועה, הוריך כן יודעים, אבל אם זה מנחם אותך, הם
פוחדים עוד יותר ממך, ולכן כולכם שותקים בתקווה שהפיל שעומד באמצע החדר יעלם מעצמו,
מה שכמובן לא יקרה."
"שטויות!"
צעקתי, משליך לכל הרוחות את האיפוק שכפיתי על עצמי עד כה, אתה פשוט מדבר שטויות
מיכאל, ואל תחשוב שזה שנהפכת פתאום להומו תל אביבי מפונפן..."
"מפונפן?"
התפוצץ מיקו בצחוק גדול, קוטע בקלילות מבודחת את התקף הזעם שלי, "אני מתאמן
חמש פעמים בשבוע במכון כושר, שופך זיעה וכסף כמים על השרירים שלי, וזה מה שאתה
חושב עלי בסוף, שאני מפונפן? אתה בכלל יודע מה זה?" כרך זרוע חזקה מידי סביב
עורפי ומעך אותו, כאילו בצחוק, אבל זה כאב.
"היי!
זה כואב." בניסיון להתנער מלפיתתו כיוונתי אגרוף לעבר בטנו, האגרוף פגע, אבל
הרגשתי כאילו הכיתי קיר בטון ולא גוף אנושי רך. "איי!" צעקתי, מטלטל את
כף ידי בניסיון להפיג את הכאב.
"גם זה
כאב." קינטר אותי מיקו, ובמקום להרפות רק הידק עוד יותר את אחיזתו, ומאחר
והוא נמוך ממני אילצה אותי אחיזתו להתכופף בצורה משפילה, מה שעצבן אותי עוד יותר,
וכבר זממתי לבעוט בברכו, אבל נועם התערב ברגע האחרון.
"תפסיקו
עם זה כבר, אתם מתנהגים כמו ילדים קטנים." נדחף בינינו וגער בנו, מאלץ את
מיקו להניח לי.
"הכאבתי
לך?" התיישב מיקו על הספה, ובחן אותי, משועשע מעט.
"ממש
לא." נהמתי בזעף, ובחנתי את פרקי ידי הכואבים, "מה קרה לכרס הרכה
והנחמדה שהייתה לך פעם, החלפת אותה בשריון?"
"כן,
איך ידעת?" גיחך מיקו והרים את שולי חולצתו, חושף בפנינו את הקוביות המשורטטות
על בטנו. "תראה איזה סימן אדום עשית לי." רטן.
"מי,
אני? אל תדבר שטויות, כמעט שברתי את האצבעות על השרירים שלך." בחנתי את פרקי ידי
הכואבים.
"מגיע
לך." הכריז מיקו בסיפוק, מלטף את שריריו החדשים, "ראית את הריבועים?
היית מאמין שאי פעם אני אראה ככה?"
"לא,
בחיים לא, באמת כל הכבוד לך מיקו."
"נכון,
כל הכבוד לי, אבל למה בכל זאת אני לא מצליח למצוא מישהו?" הוא משך את החולצה
למטה ודחף את שוליה למכנסיו, "אולי אני צריך לעשות איזה ניתוח פלסטי? ידעת
שאפשר לסדר בקלות עצמות לחיים גבוהות מסיליקון? זה ניתוח די פשוט, ואולי על הדרך כדאי
לי לישר קצת קמטים, למלא את השפתיים, לרענן קצת את הפנים?"
"קמטים?
לרענן? תגיד לי, אתה נורמאלי, אתה רק בן עשרים ושש?"
"כמעט
שבע, בעוד כמה שנים אני אהיה פג תוקף, צריך להתחיל להילחם בסימני הגיל כמה שיותר
מוקדם."
"אתה
פשוט פסיכי מיקו, שלא תעז להתחיל אפילו, בסוף תגמור כמו מייקל ג'קסון, אללה ירחמו."
"מה
קרה למייקל ג'קסון?" תהה נועם בתמימות, "ומי זה בכלל? איזה זמר, לא?"
"כן,
זמר ורקדן, ואיש מוכשר בטירוף שלא ידע מתי להפסיק עם הניתוחים הפלסטיים, ובסוף נשר
לו האף והוא היה חייב ללכת עם מסכה על הפנים."
"אתה
עובד עלי? נשר לו האף?" נדהם נועם.
"ככה
אומרים, אבל מאחר והוא הלך עם מסכה על הפנים אף אחד לא יודע." התרחב חיוכו
המקנטר של מיקו.
"די,
מיקו, תפסיק למתוח את הילד." באתי לעזרת נועם הנבוך.
"אני
לא ילד." מחה נועם.
"שמעת
אותו, הוא לא ילד." הפנה אלי מיקו מבט מחויך, וכמעט ששוב נכנסנו לויכוח, אבל
אז נקשה אימא על הדלת ושאלה מי הולך לטיול עם הגורה?
"אני
אלך." קפצתי על ההזדמנות לשנות נושא, "משי, משי, איפה את חמודה?"
יצאנו יחד
לטייל עם הכלבה אני בראש, מקפיד להשגיח על הגורה השובבה, בעוד שני רעי פוסעים
בעקבותיי, משוחחים חרש. הגענו לפארק והתיישבנו על ספסל בצל, מניחים למשי לקפץ בין
הממטרות, ולהשתעשע עם כמה מידידיה ההולכים על ארבע שבאו גם הם עם בעליהם ליהנות
מהדשא, ומאוויר הערב הרענן.
"חכו
לי פה, אני הולך להגיד שלום לכמה מכרים." נופפתי לעבר חבר ילדות שלי שבא
לטייל עם הכלב ועם אשתו ובנו הקטן, "תתנהגו יפה ובלי לריב." הוספתי
בחיוך, כדי שיהיה ברור שאני מתבדח אם כי למען האמת חששתי מעט להשאיר אותם לבד,
נועם היה כל כך תמים ורציני לעומת מיקו, התל אביבי הציני, החילוני בכל רמ"ח
אבריו ושס"ה גידיו.
החלפתי כמה
מילים עם החבר ואשתו, שיבחתי את כלבם ואת תינוקם החמוד וחשתי בזריזות אל מיקו
ונועם שהמשיכו לשוחח, ובלהט הויכוח לא שמו לב שחזרתי וגם אני מקשיב.
"אני
לא כמו מוני, אני לא מתעלם מהפיל ולא מפחד ממנו, הפיל שלי מאולף ולא מעז להפריע לי."
שמעתי את נועם אומר בהתרגשות למיקו, שהשיב לו במבט מבודח.
"מאולף,
מה? אולי אתה פשוט אחד מאלה שהם כל כך צדיקים ורוחניים עד שהם שוכחים שיש להם גם
גוף וחשק?"
"אני
לא, אבל יהודי מאמין צריך להתעלות מעל התאוות הגשמיות." רטט קולו של נועם,
ולחייו האדימו.
"באמת?
ואני חשבתי שתורת ישראל היא תורת חיים, וחיית בה, לא? איך אפשר לחיות אם מתעלמים
מהגוף? אולי עדיף שתהפוך לנזיר? שמעתי שזה להיט אצל הקתולים."
"סתום."
סינן נועם, וקפץ מהספסל, עצבני, "אין לך מושג על מה אתה מדבר, פשוט תסתום."
נעץ מבט קטלני במיקו והלך לשתות מים מהמזרקה.
"הוא
שרוט אמיתי, החבר הזה שלך." אמר מיקו בלגלוג, "אני מקווה שאתה לא בונה
עליו כי זה ייגמר בבכי."
לפני
שהספקתי לענות נועם חזר, קצת יותר רגוע, ואפילו התנצל על התפרצותו בפני מיקו. "אתה
פשוט לא מבין מיכאל, התרגזתי עליך כי שכחתי שלא קיבלת חינוך תורני."
"הנה,
אתה רואה? בגלל הגישה הזו כולם שונאים את החרדים. אתה מניח שאם אני חילוני אני בור
ולא מבין שום דבר, מין תינוק שנשבה, אבל אתה טועה. גם בבתי ספר חילוניים לומדים
תנ"ך ותושב"ע, רק שתדע, יצא לי לדבר עם הרבה הומואים דתיים וחרדים ואני
מבין יותר ממה שנדמה לך. אני יודע כמה קשה להפוכים שלכם, אבל יש פתרונות לכל דבר,
גם לבעיות של הומואים שמשום מה חשוב להם להישאר דתיים."
"פתרונות?
איזה פתרונות? רק לרפורמים יש פתרונות." התיז נועם את המילה רפורמים במין בוז
מצמית כזה שגרם לי צמרמורת.
"מה יש
לך נגד רפורמים נועם?" שאלתי.
"כלום,
כל זמן שהם לא יתעקשו שגם הם יהודים אין לי נגדם כלום."
"אבל
הם כן יהודים, יהודים בדיוק כמו הכת החרדית שלך, רק נחמדים יותר."
"הכת
החרדית היא לא כת ולא שלי, ואם לא היית כזה חסר הבנה היית יודע ממבט ראשון שאני לא
חרדי."
"מבחינה
חיצונית אתה אולי כבר לא חרדי, אבל מבפנים אתה כן, לגמרי, אחרת לא היית לוקח כל כך
ללב את ואֶת זָכָר לֹא תִשְׁכַּב
מִשְׁכְּבֵי אִשָּׁה תּוֹעֵבָה הִוא, ומתרגש
מהפסוק, וְאִישׁ אֲשֶׁר יִשְׁכַּב אֶת זָכָר מִשְׁכְּבֵי אִשָּׁה תּוֹעֵבָה עָשׂוּ
שְׁנֵיהֶם מוֹת יוּמָתוּ דְּמֵיהֶם בָּם."
"ודאי
שאני לוקח את האיסור החמור הזה ללב, הרי כתוב בפירוש שזו תועבה, אתה לא מבין מה זה
תועבה?"
"אני
מבין, ותסכים איתי שעל הרבה דברים כתוב שהם תועבה, אבל על אף אחד מהם לא מקפידים
כמו על ההומואים, אתה יודע שהרפורמים מתייחסים אל האיסור שכל כך מעסיק אותך כאל
חלק מפולחן פגאני, שהוא כמובן אסור, אבל אני מתאר לעצמי שמה שמטריד אותך זו לא
תשוקה לעבודת אלילים?"
"לא."
לאט נועם חרש, והשפיל את עיניו, "הבעיה שלי היא שאני רוצה לאהוב את השם
ולהיות ראוי בעיניו, ובגלל... בגלל שאני כזה, אני לא יכול."
"בגלל
שאתה לא יכול להיות עם אישה אתה מתכוון? אבל אין לך שום רצון למשכבי אישה, מה?"
"לא,
הלוואי והיה לי, אבל אין."
"אז
איך אתה יכול לשכב עם גבר משכבי אישה? איך זה יתכן אם אף פעם לא שכבת עם אישה, לא
במציאות ואפילו לא בדמיון?"
"מה?"
התבלבל נועם, "אני... אני לא מבין למה אתה מתכוון."
"אני מתכוון
לאיסור הדפוק הזה שמאמלל כל כך הרבה בחורים טובים והגונים, שאלת את עצמך פעם מה הפירוש
הנכון לביטוי תועבה?"
"כן, ואני
בטוח שאני יודע בדיוק מה הפירוש הנכון." רעדו שפתיו של נועם.
"לא,
אתה רק חושב שאתה יודע, כי זה מה ששיננו לך בישיבה הדפוקה והשמרנית שלך הרבנים
הדפוקים שלך שחושבים שבגלל שהם יודעים לקרוא דף גמרא הם יודעים הכל ומבינים בכל
דבר, ובעצם הם חבורת בורים שמרניים ופחדנים שלא מבינים מהחיים שלהם."
"לעומתך
שמבין ויודע הכל?" הטיח בו נועם בלעג מר.
"לא,
לא לעומתי, אני הראשון שיודה שאני לא מבין ולא יודע הרבה דברים, אבל אני בטוח שאני
מבין הרבה יותר מהם מה זה הומואים, ולהגיד על הומו שהוא שוכב עם גבר משכבי אישה זו
שטות גמורה וחוסר הבנה משווע. נכון, אולי יש חרמנים שרוצים לגוון את
משכבי האישה שלהם ולבדוק איך זה להזדיין גם עם גבר, זאת אולי סוג של תועבה, אבל מה
עם אנשים כמוך, או כמוני וכמו מוני שאם לא ירשו לעצמם לאהוב גבר הם יישארו בודדים
ונטולי אהבה? מה עם כאלו שמשכבי אישה זאת לא אופציה בשבילם? מה יהיה אתם?"
"בדיוק
מה שקורה עם גנבים, ורוצחים, ואנסים, ופדופילים, או שהם יצליחו לעמוד בניסיון או
שלא."
"לא
בדיוק, כי לגנוב, לרצוח, לאנוס ולהיות פדופיל זה לא חוקי, הולכים בגלל זה לכלא,
אבל אין חוקים נגד הומוסקסואליות, לפחות לא בעולם המערבי, ואתה יודע למה לא נועם?"
אחז מיקו בברכו של נועם וטלטל אותה, "כי הומואים, כל זמן שהם לא רוצחים,
גונבים, אונסים, או מתקיפים ילדים, לא פוגעים באיש, ומה ששני בני אדם מבוגרים
עושים בפרטיות של חדר השינה שלהם זה עסקם בלבד, ואין לאיש זכות להגיד להם לחיות
בבדידות ובאומללות כל ימי חייהם רק בגלל כמה פסוקים שכתובים בספר עתיק שרואה בעין
תחת עין אופציה לעונש ומקבל בטבעיות תועבה כמו עבדים ושפחות והקרבת קורבנות."
6.
שז"ל
על פי
התכנון המקורי מיקו היה אמור להישאר אצלי כל סוף השבוע, אבל כבר ביום שישי בבוקר,
מיד אחרי שסיימנו לשתות קפה, הוא קיבל טלפון מלחיץ מהעבודה - התפתח ויכוח קצר
ומריר, מיקו ניסה לטעון שהוא לא קיבל חופש כבר המון זמן, שיש לו תוכניות ושזה לא
הוגן... אבל הוא לא הצליח להשלים אף משפט, הצד השני קטע אותו כל הזמן, ובסופו של
דבר הוא פלט, "בסדר, בסדר..." חמצמץ, סגר והסתובב אלי, "אני חייב
לחזור." הסביר את המובן מאליו.
"כן,
ברור, אני מקווה שהם משלמים לך משכורת ממש יפה." הערתי בקנטרנות.
"למען
האמת כן, אבל זה עדיין לא מספיק, אני לא חושב שאני אחדש את החוזה שלי אצלם."
"זה מה
שאמרת גם בשנה שעברה, והנה, אתה עדיין באותו מקום, עבד הייטק נרצע."
"ואתה
אמרת שתתחיל לעבוד על עצמך, תצא מהארון ותתחיל לחפש זוגיות, והנה אתה עדיין אצל
ההורים, בארון ובמקום לתת סיכוי למישהו רציני אתה מתבחבש עם הדוס השרוט הזה."
החל מיקו לארוז ברישול את בגדיו.
"נועם
לא שרוט, וגם לא ממש דוס, אין לו זקן או פאות."
"זה
שהוא מתגלח ואין לו פאות זה יפה מאוד, ואני הראשון שיודה שהוא ממש חמוד, אבל
עדיין... אני מבין שאתה דלוק לו על התחת מוני, אבל תסכים איתי שזה לא זה, אתה
מבזבז עליו את הזמן שלך שזה בסדר, בעיקר אם אתה רוצה להיות בארון כל החיים ולחלום
במקום לזיין, אבל..." הוא סגר בנקישה החלטית את המזוודה שלו, ונעץ בי מבט
תקיף. "אני באמת דביל, עכשיו אני מבין למה אתה מתאבסס דווקא עליו."
"מתאבסס?
אני ממש לא מתאבסס." מחיתי, נרגז.
"אז
למה אתה מסתובב עם בחור שבחיים לא יצא לך ממנו כלום? אני אגיד לך למה, כי ככה אתה
לא צריך לספר להורים שלך שאין סיכוי שהם יובילו אותך יום אחד לחופה. בזכות נועם
אתה יכול להמשיך להיות הילד הקטן הטוב והחמוד של הוריך."
"זה
ממש לא נכון, אתה לגמרי טועה." התעצבנתי, יודע תוך כדי כך שלא הייתי מתרגז כל
כך אם לא היה משהו בדבריו.
"באמת?
אז למה אתה ממשיך לשתוק ולאונן עליו במקום לעשות משהו?"
"כי...
כי... אני חייב להיות זהיר איתו, אחרת הוא ייבהל ויברח ממני."
"בחייך,
איזה מין תירוץ דבילי זה?" נשא מיקו את מזוודתו למכוניתו, והשליך אותה על
המושב האחורי.
"זה לא
תירוץ דבילי, הוא לא מישהו שאפשר ישר להתנפל עליו, איתו צריך ללכת בזהירות,
בעדינות."
"מוני,
אתה מדבר שטויות. למרות שהוא דוס הוא לא איזה בתולה עדינה, אל תשכח שהוא קודם כל
גבר והומו, יש לו צרכים בדיוק כמו לכל אחד, תעשה משהו או שבסוף הוא ימצא מישהו אחר,
פחות מתחשב ממך, וזה באמת יהיה חבל כי נראה לי שאתם מתאימים מאוד."
"באמת?
אתה באמת חושב ככה מיקו?" התרגשתי, "אתה חושב שיש לי סיכוי איתו? ואני
לא מתכוון רק לאיזה סטוץ, אתה מכיר אותי, אני לא בנוי לסטוצים."
"אני
יודע חמוד." התרככו פניו הזועפים של מיקו, "אבל אם לא תנסה לא תדע, נכון?
טוב, אני חייב לעוף, יאללה, ביי נשמה." התניע ונסע.
שרקתי למשי
שקיפצה אחרי בעליזות, והלכתי איתה לדירה של נועם. הוא ישב בחוץ, על הרחבה המרוצפת,
ושתה קפה עם עוגיות.
"בוקר
טוב." האיר לי פנים, "איפה מיקו?"
"נסע,
התקשרו אליו מהעבודה ולחצו שיחזור מהר בגלל איזה ישיבה חשובה או משהו."
"אוי,
נורא חבל, ומה יהיה עם הטיול לפארק הקישון?"
"ניסע
בכל מקרה, אני אבקש את הג'יפ מאבא שלי."
"וניקח
גם את הכלבה?" לכסן נועם מבט הססני אל משי שהשתעשעה על הדשא, רודפת אחרי כדור
טניס.
"כן,
בטח. אני אנהג ואתה תשב איתה מאחורה, ותשמור שהיא לא תקפוץ לנו מהחלון או משהו."
"כן,
אבל... אולי עדיף שאני אנהג?"
"אבל
אתה לא מכיר את הדרך."
"זה
בסדר, אתה תגיד לי לאן לנסוע."
"אבל
נועם, אין לך רישיון לרכב לא אוטומטי, ולג'יפ של אבא יש גיר ידני. מה הבעיה? אתה
פוחד ממשי?"
הוא הסמיק, "לא."
הכחיש, "מה פתאום? אבל היא לא אוהבת אותי, היא כל הזמן מנסה לנשוך אותי."
"היא
רק גורה, היא נושכת הכל, זה רק משחק אצלה, קדימה, תן לה עוגייה ותראה איך היא מתאהבת
בך מיד."
נועם אחז
עוגייה בקצות אצבעותיו, אצבעות דקיקות וענוגות של תלמיד ישיבה, והגיש אותה לגורה
השובבה, פושט את ידו הרחק ככל האפשר מגופו. משי חטפה ממנו את העוגייה בהתלהבות,
וניסתה ללקק את אצבעותיו. כאילו הוכש על ידי נחש משך מוני בבהילות את ידו לחיקו, וכשהיא
התחילה לנשוך את שרוכי נעליו קפץ על רגליו ונס פנימה.
"נועם,
בחייך..." הלכתי אחריו, צוחק. "לא יכול להיות שאתה פוחד מגורה ששוקלת
בקושי שלושה ק"ג, מה תעשה כשהיא תהיה גדולה?"
"אני
לא פוחד ממנה." הכחיש נועם בעיקשות, פתח את הברז והחל לשטוף את ידיו בקפדנות
בסבון הכלים. "אני רק... אתה לא תבין." שפשף במרץ את עורו שהאדים תחת
המים החמים, "אני פשוט..."
"די לבזבז
מים, היא בקושי נגעה בך." הדפתי אותו קלות לאחור, סגרתי את הברז והתחלתי לנגב
את ידיו הנוטפות במגבת מטבח. "אתה לא יודע שלכלבים יש פחות חיידקים מאשר לבני
אדם?" הוכחתי אותו, "מבחינה היגיינית בטוח יותר להתנשק עם כלב מאשר עם
בן אדם."
"לא
נכון." ניסה נועם להתרחק ממני, אבל הצלחתי ללכוד אותו בין גופי לבין השיש,
ולפני שהספיק לחמוק אחזתי בכתפו ונישקתי אותו על פיו.
"מוני,
מספיק! מה אתה עושה? די!" לחש נועם ועיניו התרחבו בבהלה.
"לא די."
התעקשתי, כרכתי יד סביב מותניו, ונישקתי אותו שוב, "תחבק אותי." דרשתי.
הוא נצמד
אלי לרגע, גופו חמים ורועד כנגד גופי, ומיד התרחק. "מוני, די." התחנן.
"למה
די? אנחנו לא עושים שום דבר רע." אחזתי בזרועו כדי שלא יברח, והחלקתי את ידי
מחזהו לעבר בטנו, ולמטה מזה. כמו שקיוויתי - זקפה נוקשה פעמה לה שם בשקט מתחת לבד
הג'ינס הנוקשה של מכנסיו. "עומד לך, גם לי עומד, תרגיש." נלחצתי אליו. הייתי
גבוה ממנו בכמה ס"מ, ומבעד לבד הדק של מכנסי הקצרים יכולתי לחוש את קצה אברו
מתחכך באשכי, בעוד הזקפה שלי נלחצת אל רוכסן מכנסיו. "למה אתה לובש ג'ינס עבה
כזה?" התלוננתי ופתחתי את מכנסיו, את הכפתור קודם, ואחר כך את הרוכסן. לשמחתי
הוא הפסיק להתנגד, לא עזר לי, אבל עמד בשקט, מתנשם ורועד קלות.
את תחתוניו
לא הצלחתי לצערי להסיר כי דודתו קראה לו מלמעלה, ולשמע קולה הוא התעשת, הדף אותי
בבהלה, רכס את מכנסיו וברח, משאיר אותי חרמן ומתוסכל, נאבק בכוחות עצמי בזקפה
מכאיבה.
כמה דקות
אחר כך הוא חזר עם צידנית עמוסה כל טוב. "דודה יפה שואלת אם אנחנו רוצים שהיא
תכין לנו גם תרמוס עם קפה?"
"לא,
תודה. כבר שתיתי קפה." בחנתי את תוכן הצידנית בהתפעלות, "כמה אוכל,
הדודה שלך יודעת שאנחנו יוצאים רק לחצי יום?"
"כן,
אבל היא חושבת שנהיה שלושה, וחוץ מזה, אתה מכיר אותה, היא תמיד פוחדת שמישהו חס
וחלילה יישאר רעב."
"עם כל
כך הרבה אוכל? אין סיכוי. טוב, תחליף למכנס קצת יותר נוח כי הולך להיות חם."
"אבל
אין לי מכנסיים קצרים."
"בסדר,
אני אשאיל לך מכנסים משלי, קדימה, בוא נזוז."
אחרי
שהפעלתי עליו קצת לחץ הצלחתי לשכנע את נועם ללבוש מכנסי גלישה שהגיעו עד לאמצע
ירכיו הלבנבנות, ולשמור על משי שהסכימה לנמנם בתוך סל קש גדול ומרופד. היא ישנה
במשך כל זמן הנסיעה הקצרה בעוד נועם יושב לצידה, פרקי ידיו מלבינים על ידית הסל.
"אתה
חייב למרוח קרם שיזוף." הזהרתי את נועם, והחניתי את המכונית במגרש החנייה הריק.
ברגע שדוממתי את המנוע הגורה התעוררה והתחילה ליבב. פתחתי לה את הדלת וחיברתי
לקולר שלה רצועה ארוכה. "ככה היא תוכל להתרוצץ חופשייה, אבל נוכל להשגיח עליה
שלא תלך לאיבוד." הכנסתי לתרמיל שני בקבוקי מים וקצת פירות, והגשתי לנועם
כובע ושפופרת של קרם שיזוף. "לעזור לך למרוח?"
"אני
אסתדר לבד." הסמיקו פניו הבהירות.
הבטתי איך
הוא מורח בקרם את עור ירכיו ושוקיו הבהיר שהיה מכוסה שערות בלונדיניות כמעט שקופות,
והתאפקתי בכל כוחי לא לגעת בו.
"אתה
לא נמרח?" הבריג נועם בסבלנות את הפקק.
"רק על
הפנים והעורף, ואגב, גם לך כדאי." לקחתי ממנו את השפופרת, ומרחתי את עצמי
בזריזות רשלנית. עורי שחום מטבעו והשיזוף מהטיול בהודו עוד לא נעלם לגמרי אבל
רציתי לתת לו דוגמא טובה, ואחר כך מרחתי בעדינות את עורפו הצר והלבן של נועם
שהרכין את ראשו בהכנעה, מניח לי לפלוש באצבעותיי עד לשכמותיו.
ירדנו ממגרש
החנייה אל חורשת איקליפטוסים ענקיים שצמחו על שפת הנחל, ומשם פנינו מערבה והלכנו
לאט בשביל עפר שהתפתל לצידו של הקישון. הכלבה פיזזה סביבנו, מאושרת וסקרנית, עצי
זית צעירים הצלו עלינו מהשמש הקופחת, ושפיריות צבעוניות ריחפו מעל המים, כנפיהן
השקופות סובבות במהירות, נוצצות באור השמש.
"בוא
נשב קצת לנוח בצל." התיישבתי על סלע גדול ושטוח, ומשכתי את נועם לשבת לצידי. "שים
לב לשפיריות, אתה יודע שפרופלור של הליקופטר מחקה את תנועת הכנפיים שלהן?"
"לא,
לא ידעתי." השיב נועם בתמימות ילדותית, ונרעד כשהנחתי את כפי על ברכו החשופה.
"לא, תפסיק, כולם יכולים לראות אותנו." לחש בבעתה, וניסה לקום.
"אנחנו
לבד פה, תרגיע ושב בשקט." פקדתי עליו, וכרכתי את זרועי סביב כתפיו, "תביא
נשיקה." דרשתי, מפגין ביטחון עצמי מזויף שלמרבה הפלא שכנע אותו להירגע
ולהחזיר לי נשיקה.
אחרי הליכה
של כשעה סטינו מהשביל ומצאנו חלקת עשב חבויה מתחת לעץ איקליפטוס עבות. שתינו מים
לרוויה, והשקינו גם את משי שהותשה מהטיול הממושך, ונרדמה בצל העץ. נשכבנו לידה,
ראשו מונח על זרועי, והתחלנו להתלטף ולהתנשק.
נועם החמוד,
בהתחלה הוא היה כל כך תמים ולא מנוסה, הוא לא ידע איך להתנשק ומה לעשות עם ידיו,
אבל הוא למד מהר, ונהניתי לראות איך הוא נאבק בפחדיו, מתגבר עליהם ונכנע במתיקות,
לעצמו ולי.
אחרי שעה
מענגת מאוד של ליטופים ומאבקים, נשיקות ומחאות חנוקות, הוא לא הצליח להתאפק יותר, גמר
בכף ידי, השמיע גניחה שכאילו פרצה ממעמקי ליבו, ופרץ בבכי.
"נו,
די חמוד, מספיק." ניסיתי לנחם אותו, והצעתי לו חבילה של נגבונים לחים,
מבושמים. "הנה, תתנגב, ובבקשה, תפסיק לבכות, לא קרה שום דבר."
"כן
קרה." קרצף נועם את בטנו החשופה ואת אברו הוורוד החמוד, "קרה משהו נורא,
והכל באשמתך." הטיח בי, מתייפח.
"אבל
נועם... נו, די חמוד, אתה פוצע את עצמך, מספיק." הוצאתי מכפו את חופן
הנגבונים המעוכים, נישקתי קלות את בטנו ומשכתי עליו את התחתונים. "אני יודע
שלימדו אותך ששז"ל זה איום ונורא, ושזה אסור, אבל...."
"אבל
מה? כאילו שאותך לא לימדו אותו דבר."
"כן,
גם לי ניסו לעשות רגשות אשמה בגלל שפיכת זרע לשווא, והייתה תקופה שבאמת הרגשתי כמו
פושע וחוטא, אבל אחרי שהתבגרתי קצת הבנתי מה הם מנסים לעשות, עליתי על המזימה שלהם
והפסקתי להתרגש מהטיפשות הזו."
"מזימה?
איזה מזימה?" נדהם נועם.
"אתה
לא מבין חמוד שאין גבר שלא חוטא בשז"ל? הומו או סטרייט, זה קורה לכולם וזה
נורמאלי וטבעי. בלתי אפשרי להתנגד כל החיים לדרישות של הגוף, ודווקא בגלל זה הם
דורשים מאיתנו דרישה כל כך לא אפשרית, כדי שתמיד נרגיש אשמים וחוטאים, ככה הם
מנסים לשלוט בנו, אבל ברגע שאתה מבין את הראש שלהם ומסרב להרגיש אשם בגלל התפקוד
הטבעי של הגוף שלך, גוף שאלוהים ברא, הכל נעשה פשוט וקל יותר."
"מה
פשוט וקל? החיים לא צריכים להיות פשוטים וקלים." נהם נועם בזעף.
"הם כן.
התורה היא תורת חיים, ומה שהם קוראים שז"ל הוא חלק מהחיים, וזו גזרה שהציבור
לא יכול לעמוד בה, והניסיון לדכא את היצר הטבעי שלנו הוא מרושע וסדיסטי, ואני לא
מוכן להיכנע לזה יותר. אתה מבין מה אני אומר נועם?"
הוא הנהן, "כן."
אמר, "אני מבין."
"אז מה
דעתך? אני צודק או לא?"
"לא
יודע מוני." הוא לקח את בקבוק המים, בירך חרש, ולגם לגימה ממושכת. אחר כך מחה
את עיניו הלחות, וביקש שנחזור הביתה כי הוא עייף וכואב לו הראש.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה