עוקבים

יום שישי, 19 בינואר 2018

א. לא, זה לא זה

1. הפתעה
אימא הצליחה להתאפק עד שנחתי בארץ, עייף, מטונף, שזוף מאוד ורזה בעשרה ק"ג מכפי שהייתי כשיצאתי לטיול הגדול במזרח. הם התעקשו ובאו לאסוף אותי משדה התעופה למרות שיש רכבת נוחה מאוד מבן גוריון לקריות, ואחרי שחיבקו ונישקו והתפעלו מהשיזוף שלי, קוננו על הרזון המוגזם שלי, והתאפקו לא להגיד כלום על שערי הארוך מידי ועל הבגדים הזרוקים והצבעוניים תוצרת הודו שלבשתי, הכריזה אימא שיש להם הפתעה נהדרת בשבילי. אבא גנח במורת רוח וניסה לתקוע מרפק בצלעותיה כדי להשתיק אותה, מתעלם מכך שהוא גם נוהג, אבל אימא כבר איבדה את הברקסים ודהרה קדימה, מבשרת לי בהתרגשות שהם עשו את זה סוף סוף ואחרי שנים של היסוסים והתלבטויות הם עשו מעשה, שכרו קבלן, השקיעו כסף וזמן והפכו את המחסן העלוב מתחת לבית לדירה נהדרת, במיוחד בשבילי.
"בשבילי, אבל..." ניסיתי לגבש משפט מחאה מנומס, אבל הייתי עייף מידי ואימא ואבא היו גאים ומאושרים מידי. הסכר נפרץ וכבר לא הצלחתי לעצור את שטף המילים והתוכניות שהם השפיעו עלי, מלאי כוונות טובות ותקוות לעתיד.
"לקחנו את הקבלן של הברקוביצים ממול, ולא תאמין איזה עבודה יפה הוא עשה, וזה בכלל לא היה יקר כל כך כמו שחשבנו, והוא גם ניקה וסידר הכל אחר כך, הכסף של קרן ההשתלמות של אבא הספיקה בדיוק, ואפילו נשאר קצת עודף לקנות רהיטים."
"קניתם לי גם רהיטים?" נאנחתי."
"רהיטים יפים מאוד, הכל מעץ מלא בעיצוב מאוד צעיר וסולידי." דקלם אבא בכובד ראש את דברי המוכרת בחנות הרהיטים.
"כן." הסכימה אימא באושר, "יצאה בובה של דירה, תוכל לגור שם כל זמן הלימודים, ולא תצטרך להתבייש אם תרצה להביא מישהי..." היא לכסנה לעברי מבט זהיר, קורן מתקווה, "יש שם בכיף מקום לזוג במקרה ופתאום, בעזרת השם, תמצא מישהי ש..."
"שרה!" קטע אותה אבא בחדות, "מספיק כבר, את לא רואה שהילד עייף, הוא נחת רק הרגע ואת כבר מחתנת אותו? די!"
"אני לא מחתנת אף אחד." נעלבה אימא, "אבל אם במקרה הוא יפגוש מישהי נחמדה בטכניון וירצה להקים איתה בית בישראל אז הדיור לא יהיה בעיה, אתה חושב שיש בארץ הרבה זוגות צעירים שיכולים להגיד דבר כזה?"
"אני עוד לא זוג צעיר אימא, אז בבקשה, אל תמהרי כל כך לחתן אותי."
"אני לא ממהרת, אבל אתה כבר בן עשרים וארבע וחצי מוני, אבא שלך בגילך היה כבר נשוי ועם ילד בדרך."
"זו הייתה תקופה אחרת אז שרה, היום הצעירים לוקחים את הזמן שלהם, תני לילד לנשום, אתה רוצה לעצור באם הדרך ולאכול פנקייק מוני? לא יזיק לך להוסיף כמה ק"ג."
"לא, תודה אבא, אכלתי במטוס, אני רק רוצה להתקלח ולישון."
אימא ליטפה את ידי ברוך, "ואחרי שתנוח טוב ותחליף בגדים למשהו נורמאלי תאכל ארוחת בוקר טובה תוצרת אימא, תסתפר כמו בן אדם ותלך להירשם ללימודים, הילד של הברקוביצים כבר נרשם, תוכל לשאול אותו לאן בדיוק צריך ללכת."
"איזה ילד של הברקוביצים? מאיפה בא להם ילד, הרי יש להם רק בנות?"
"נכון, אבל לאח הגדול של שלמה, זה שנעשה חרדי ועבר לירושלים יש בן בערך בגילך, תזכיר לי איך קוראים לו דוד?" פנתה לאבא.
"נועם." השיב אבא בצייתנות, "והם כבר מזמן לא גרים בירושלים, הם נעשו חרדלי"ם ועברו לגור בבית שמש. נועם למד כמוך בישיבת הסדר עד שנמאס לו והוא החליט ללמוד לימודים חילוניים, ועכשיו הוא גר אצל הדודים בדירה שהם בנו מתחת לבית ומתכנן להתחיל ללמוד בטכניון, בדיוק כמוך."
"תשמעו, בקשר לטכניון אז..." התחלתי להגיד בהיסוס, אבל אבא הדליק את הרדיו, "שקט, חדשות." הכריז, ועד שנגמרו החדשות שכרגיל בארץ היו מדכאות – מהומות בשטחים, פצמרי"ם בדרום, גינויים באו"ם, ויכוחים בוועדת הכלכלה בכנסת, ועלייה באבטלה – ויתרתי על הניסיון לספר להם שאני לא בטוח בקשר ללימודים. שתקתי והנחתי להם לספר לי מה דעתם על הסאגה הלא נגמרת של הניסיון לגייס חרדים, להוריד מחירים, לכסח את הטייקונים, ולמנוע מנשים רפורמיות משוגעות להתפלל בכותל.
הגענו הביתה בשש לפנות בוקר, והייתי כל כך עייף ומטושטש משעות טיסה ממושכות מידי עד שבקושי הצלחתי להבחין בשינויים שהתחוללו בבית ובגינה.
אימא שראתה כמה אני הלום עייפות ויתרה על הסיור שהשתוקקה לערוך לי ובשתיקה הובילה אותי לחדר שינה לא מוכר, הושיבה אותי על מיטה זוגית זרה מוצעת בכלי מיטה לא מוכרים, חלצה את נעלי, פרשה עלי פיקה אדום לבן חדש לגמרי, כיבתה את האור, אמרה שיש עוד מספיק זמן לדבר על הכל, אבל עכשיו אני צריך לישון.
"לילה טוב." לחשה והסתלקה.
"לילה טוב." חשבתי - הייתי עייף מכדי לדבר – ונרדמתי, לא לפני שתהיתי לעצמי בשקט איך זה ששמיכת הפיקה החדשה מריחה בדיוק כמו השמיכה הישנה והמרוטה שלי?
זה בגלל המרכך כביסה טמבל, השיב לי מוחי המותש, אתה בעצמך טמבל, עניתי לו, ונרדמתי.
קמתי לפנות ערב ואחרי שהשלמתי עם כך שישנתי כל היום עשיתי סיבוב הכרות בדירתי החדשה. הופתעתי לגלות שיש לה כניסה נפרדת, ושאין חיבור בינה לבית הורי, שהרהיטים באמת פשוטים וסולידיים, הקירות לבנים ונקיים, השירותים מרווחים והמטבח נעים ומזמין.
עליתי למעלה, לבית של ההורים, כדי להודות להם ולשבח אותם על טוב טעמם ועל הויתור האמיץ על המחסן שעשו למעני, וגם כדי לברר מה יש לאכול.
להפתעתי אימא ואבא לא היו לבד, מצאתי בחור זר ישוב לו בנוחיות על הכסא שתמיד היה שלי. "זה נועם." הציגה אותו אימא, "נועם, זה מוני שלי." הכריזה בגאווה.
"שלום מוני." הושיט לי נועם יד ללחיצה, "ברוך השב."
"ברוך הנמצא." השבתי אוטומטית, והושטתי לו יד, בוחן אותו בעניין. הייתה לו בלורית סמיכה של שער שטיני מסולסל, עיניים בהירות, משהו בין כחול לאפור, חיוך נחמד, גוף שרירי רזה, ולחיצת יד חזקה ויבשה.
אימא הגישה מטעמים ושפעה מידע, נועם נרשם ללימודים בפקולטה להנדסת מחשבים, נועם קיבל ציונים מעולים בפסיכומטרי והגיש בקשה למלגת לימודים, נועם חושב על קנית מכונית כדי שיוכל להגיע בקלות ללימודים. "תוכלו לנסוע יחד." הציעה.
"בטח, רעיון מצוין." הסכים נועם, "לאיזה פקולטה נרשמת?"
"עוד לא נרשמתי." הודיתי, "אני עוד לא בטוח אם אני רוצה ללמוד."
"בטח שאתה רוצה!" נרעשה אימא, "זה בזבוז לא להמשיך ללמוד עם הציונים שקיבלת בבגרות."
"יש לי בבית חוברת עם פירוט של כל הקורסים של השנה הבאה, ויש לי גם טפסי הרשמה, בוא, תעיף מבט, אולי תמצא משהו מעניין." קם נועם ופנה לדלת, ואני אחריו, בוחן בהנאה את כתפיו הרחבות, מותניו הדקים וישבנו העגול והשרירי. רק כשיצאנו לרחוב שמתי לב שיש לו גם כיפה גדולה ושחורה ממשי, ולא אחת, קטנה וסרוגה, כמו שלי.

2. היציאה מהארון
הורי גרים במקום קטן ונחמד - הרבה עצים ובתים פרטיים עם גינות ומדשאות, קרוב לחיפה, אבל רחוק מספיק מהריחות של אזור התעשייה במפרץ - מצד אחד נוף מוריק של עמק יזרעאל, ומצד שני הכרמל מכחיל ברקע. מקום טוב לגדל בו ילדים, קריה עם ניחוח של ארץ ישראל הישנה ומחירי נדל"ן גבוהים להחריד, ובצדק אני מניח. עקב כך כמעט כל מי שיכול היה להרשות לעצמו סגר את החלל בין העמודים והוסיף לשטח ביתו עוד דירה קטנה מתחת, להשכרה או בשביל הילד שגמר צבא.
הורי היו היחידים ברחוב שהתעקשו להשתמש בחלל מתחת לביתם כמחסן וחדר כביסה, וסירבו בעקשנות להקשיב לתחנונים של שני אחיי ושל אחותי שרצו, כל אחד בתורו, לנכס לעצמם את המקום הקטן והנחמד הזה. "אני לא מבין למה דווקא עכשיו, כשכולם כבר כמעט לא בבית הם שינו את דעתם?" תהיתי בפני נועם בעודי סוקר את הדירונת שלו שהייתה תמונת ראי של הדירה שלי.
"דווקא בגלל שכולם כבר לא בבית ורק אתה נשארת הם הבינו פתאום שאם גם אתה תעזוב הם יישארו לבד, ובדיוק אז השתחררה לאבא שלך קרן השתלמות, והקבלן של הדודים שלי נתן להם הצעת מחיר מאוד סבירה... למה, הדירה לא מוצאת חן בעיניך?"
"היא נחמדה מאוד, אבל לחזור לגור אצל ההורים? לא בטוח שאני אצליח לעמוד בזה."
"לעמוד במה?" השתומם נועם, "הוריך מאוד מבינים ופתוחים, הלוואי וההורים שלי היו כאלה." נזף בי רכות.
"בגלל זה אתה גר אצל הדודים?" תהיתי בעודי מעלעל במורת רוח בחוברת של הטכניון. ניסיתי למצוא משהו מעניין אך לשווא, כל הקורסים שם היו כל כך טכניים ומשמימים, "אז מה אם עשיתי בגרות חמש יחידות במת' וקיבלתי ציונים טובים בתחום הריאלי, זה אומר שאני חייב להיות מהנדס?"
"רגע, אז אתה לא רוצה להיות מהנדס? אבל..." הוא גיחך קלות, "אל תגיד לי שאתה מעדיף ללמוד בישיבה?"
"לא." הזעמתי פנים, "ממש לא, מה שאני רוצה באמת זה לעבוד עם אנשים, לטפל, לחנך, אולי לרפא, משהו מהסוג הזה."
"אז אתה רוצה להיות רופא או מורה?" שאל נועם בתמיהה.
"אולי, מה רע בזה?" התקוממתי.
הוא משך בכתפיו, "כלום, למרות שללמוד רפואה זה המון שנים, וזה ממש קשה וצריך ציונים מעולים יותר ממה שיש לך."
"האמת שחשבתי יותר לכיוון של עבודה סוציאלית או רפואה משלימה." התוודיתי.
"אם ככה," חייך נועם את חיוכו היפה, הבהיר, "כדאי שתתחתן עם אישה עשירה כי אי אפשר לפרנס משפחה בעבודות האלה."
"משפחה? אתה מתכוון אישה וילדים? אני לא חושב שאני אצטרך לדאוג לעניין הזה."
"למה אתה מתכוון? אתה מתכנן להישאר רווק כל החיים?" היתל בי קולו בחביבות.
לקחתי נשימה עמוקה ולמרות צביטת הפחד שחשתי היה בנועם משהו מרגיע וחביב שעזר לי להתעלם מהחשש ולזנק קדימה, "לא, אני בהחלט לא רוצה להישאר לבד כל החיים, אבל עד שלא יאשרו נישואים של הומואים בארץ אני לא אוכל להתחתן."
עיניו התרחבו והאפילו, "אהה..." אמר לאיטו, "אז בגלל זה... הוריך אני מתאר לעצמי לא יודעים."
"לא, אין להם מושג, ואני אודה לך מאוד אם הוידוי הקטן שלי יישאר רק ביני לבינך."
"אני לא אגיד מילה לאיש." הבטיח נועם, מישיר מבט לעיני, "אבל זה לא וידוי קטן מוני, ההורים שלך הרבה יותר מודרניים מהורי, אבל בכל זאת..." הוא הניח יד מרגיעה על ברכי, "ברור לך שבסוף תצטרך לספר להם."
לעזאזל, הבחור הזר הזה קרא את כל מחשבותיי. "אני יודע, אבל עוד לא, אני עדיין לא לגמרי סגור על עצמי, ואולי... יכול להיות שבסוף אני כן אמצא מישהי עשירה מספיק לפתות אותי לא לצאת מהארון." חייכתי כדי לרמוז שאני מתבדח, אבל הוא נשאר רציני. "אסור לך להתחתן עם מישהי שלא תדע עליך." הזדקף במתיחות, "זו גניבת דעת שלא לדבר שזו פשוט נבזות." פסק.
"אתה צודק." הרצנתי גם אני, "אם כי.... זאת אומרת... לא, אתה צודק, זה לא הוגן, אבל אתה יודע נועם, יש נשים שלא אוהבות, אתה יודע, סקס, ובכל זאת רוצות בעל וילדים ואולי..."
"לא!" הלם נועם בזעם לא צפוי על ברכי, "גם אם תמצא מישהי כזו, ואפילו אם תגלה לה הכל מראש והיא תסכים בסוף הרי תבגוד בה, והכל ייגמר בגירושים ובאומללות, ומה יהיה עם הילדים?"
"ומה אם היא תהיה לסבית שלא מעוניינת בכלל בגבר, וגם לה תהיה מישהי מהצד?" התמקחתי.
הוא נאנח, "אני מניח שזה יכול לעבוד." הודה, "אבל מאיפה יבואו הילדים?" הקשה.
"יש כל מיני פתרונות, אפשר לעשות הפריה, או... אני יודע, אפשר..."
"לעצום את העיניים ולחשוב על אנגליה." הפתיע אותי נועם בחיוך שובב.
"כן, בדיוק." צחקתי בהקלה, אבל הוא שב והרצין, "גם אם תתחתן עם בחורה כזו שתבין אותך ותקבל אותך, ויהיה מקובל על שניכם שלה תהיה לה מאהבת, ולך מאהב, זה עדיין אומר לחיות בשקר גדול כלפי הסביבה וההורים, וחמור מזה, כלפי הילדים, ואם אתה חושב שילדים לא מבינים ולא מרגישים..."
"אתה צודק." הסכמתי, "אני כנראה לא אתחתן עם אישה, אבל עד שאני לא אתבסס ואהיה עצמאי כלכלית אני מעדיף לא לצאת מהארון."
"אתה צודק." הסכים איתי נועם, "ולכן עבודה סוציאלית לא באה בחשבון, תצטרך להיות מהנדס, ורצוי מהנדס מחשבים."
"כמוך?" העוויתי את פני בחוסר רצון.
"כן, כמוני, ואם מחשבים לא מעניינים אותך אז אולי תבחר בהנדסת מכונות, או בכימיה. שמעתי שכיום יש מחסור בתחום הזה ובתעשייה מחפשים כימאים בנרות."
"אני אחשוב על זה, תגיד נועם, למה עזבת את ההורים? בגלל שהם רצו שתמשיך ללמוד בישיבה?"
"לא רק, זאת אומרת, הם היו מאושרים אם הייתי ממשיך ללמוד לימודי קודש, אבל מה שבאמת הפריע להם זה שלא הסכמתי להיכנס לשידוכים."
"למה לא הסכמת? בחור יפה כמוך? היית מוצא שידוך בקלות." התבדחתי.
הוא הסמיק, "אתה טועה, אצלנו לא מסתכלים על הקנקן אלא על מה שיש בו." ענה בנוקשות, מפליא איך חוש ההומור שלו נעלם כשהיה מדובר בו.
"ובכל זאת," התעקשתי, "בטח היית מוצא בחורה מודרנית מספיק ש..."
"לא." קם נועם בחיפזון ממקומו, "יש אנשים שלא יכולים להתחתן ואני אחד מהם, ועכשיו מספיק לדבר כל כך הרבה, בוא ניסע לטכניון ונרשום אותך לפקולטה לכימיה לפני שההרשמה תיסגר."

3. צער בעלי חיים
מתי זה קרה? באיזה רגע בדיוק התרחש המהפך והשכן ממול, הבחור הזה שבהתחלה רק תהית כלאחר יד על קנקנו ולא היית בטוח עדיין מה דעתך עליו, או אם יש לך בכלל דעה, הפך פתאום, אחרי שהחלפתם מספר חיוכים, מלאתם יחד טפסי הרשמה ללימודים, ושוטטתם להנאתכם בטכניון, משוחחים על סרט ישן שהוקרן אתמול בטלוויזיה, למישהו שנשאר במחשבותיך שעות אחרי שפניתם איש לעיסוקיו? איך הוא הצליח להתגנב ככה לליבך והשתלט על חלומותיך, ואיך יכול להיות שזה קרה עוד בטרם פענחת לגמרי את הרעיונות התמוהים שהוא השמיע באוזניך ואישרת לעצמך שהוא מתאים בכלל?
אתה לא נורמאלי מוני נזפתי בעצמי כשקמתי ונעלתי נעלי התעמלות בשעת בוקר מוקדמת להחריד רק כדי להצטרף לנועם לצעדת בוקר בשמורת הטבע הגובלת בקריה שלנו.
"לאן אתה יוצא כל כך מוקדם?" רדף אחרי קולה של אימא.
"אני ונועם עושים הליכת בוקר, חייבים לשמור על כושר." עניתי לה בקלילות, ורטנתי כשהיא התעקשה שאקח איתי בקבוק מים קרים, נתון בתוך נרתיק מרופד שתלתה על כתפי.
"יפה שאתה מקפיד על כושר, אבל בחום הזה חייבים לשתות הרבה שלא תתייבש." פסקה.
"אימא שלי והשטויות שלה." התנצלתי, נבוך, בפני נועם שחיכה לי בחצר.
"היא צודקת." השיב נועם להפתעתי, "תגיד לה תודה בשמי, ותחבוש בבקשה כובע." הגיש לי כובע מצחייה לבן, מקומט.
"נו, די, מה אני, ילד?" ניסיתי להשתמט, "וחוץ מזה, השמש עוד לא זרחה."
"היא תזרח בקרוב, ועד שנחזור יהיה ממש חם, קדימה, שים אותו שלא תחטוף לי מכת שמש."
"ומה אתך?" נכנעתי והיטבתי את הכובע על ראשי.
"גם לי יש אחד." שלף נועם כובע נוסף מתרמיל קטן שנשא על שכמו וחבש אותו על ראשו.
"מה יש לך בתרמיל הזה?" הסתקרנתי.
"טלפון נייד, עזרה ראשונה, שני סנדוויצ'ים ואולר שוויצרי, וגם גרביים להחלפה, ליתר ביטחון. קדימה, בוא נזוז."
"נועם, למה יש לך כיפה שחורה ולא כיפה סרוגה כמו לכולם?"
"כי... איזה שאלות קשות אתה שואל על הבוקר, יש לי את אותה הכיפה מאז הבר מצווה שלי, אף פעם לא הייתה לי כיפה סרוגה כי אני לא דתי לאומי."
"אבל אתה גם לא חרד."
"אני אולי לא חרד כמו הורי, אבל גם אני חרד לדבר השם." השיב לי נועם בכובד ראש.
"ובכל זאת אתה לומד לימודים חילוניים ועושה ספורט." המשכתי לנדנד, "ואמרת שאתה לא רוצה להתחתן, ומה יהיה על מצוות פרו ורבו?" קנטרתי אותו.
"הרי נאמר, חוכמה בגויים תאמין." ציטט נועם, "ובכלל, אני לומד לימודים חילוניים רק בשביל הפרנסה, וכדי לא להזדקק למתנת בשר ודם, וספורט אני עושה כי זה בריא, והרי כתוב, ונשמרתם לנפשותיכם מאוד מאוד. על חתונה ופרו ורבו אני מעדיף לא לדבר, אם לא אכפת לך."
דווקא כן אכפת לי, מאוד אכפת לי, חשבתי לעצמי, אבל שמרתי את מחשבותיי לעצמי ולנועם רק אמרתי, "סליחה, לא התכוונתי לחטט."
"אני יודע, ואתה צודק, אבל לפעמים אין ברירה וצריך לוותר על קיום מצווה פשוט
כי זה בלתי אפשרי."
"באמת? התייעצת עם איזה רב?"
"לא." נאטמו פניו של נועם, "בעניין הזה הוצאתי את עצמי מהכלל ועשיתי דין לעצמי, אני יודע שזה לא מקובל, בעיקר בעדה שלנו, אבל בחרתי ברע במיעוטו." 
"אני מבין." אמרתי.
"אני יודע, מהרגע שנפגשנו ידעתי שתבין." הוא הסתובב אלי והניח את ידו על זרועי, "בגלל זה העזתי וסיפרתי לך."
"אני מבין." התרגשתי מגילוי ליבו, אחזתי בכתפו ורציתי לנשק אותו, אבל הוא נרתע, "לא, מה אתה עושה? זה אסור!"
"מה אסור? אבל... אבל נועם... אל תגיד לי שאתה שומר נגיעה?"
"כן." נאנח נועם, "זה בדיוק מה שאני עושה." הוא נשא אלי מבט מלא אמון, "ידעתי שתבין."
"אבל... עד מתי?"
"לתמיד."
"מה לתמיד? איך אתה יכול? זאת אומרת, תראה, אני יודע ש... זאת אומרת... אבל רק חיבוק ונשיקה זה לא משכב זכר, זה רק... הרי אפילו דוד ויונתן התחבקו והתנשקו."
"נכון, אבל רק כידידים, ואני פוחד שאם אנחנו... אני מעדיף לשמור נגיעה ממך, אתה מבין?"
"לא, אני לא, איך אפשר לחיות ככה, אתה מתכוון להפוך לנזיר?"
"כן, אם אלוהים לא יעשה לי נס ויהפוך אותי בחזרה אז לא תהיה לי ברירה אלא להיות לבד כל החיים, ואני מבקש ממך לעזור לי לעמוד בניסיון." הוא תלה בי מבט מתחנן, "בבקשה מוני?"
"אתה לא נורמאלי, בן כמה אתה, עשרים ושתיים, שלוש?"
"עשרים וחמש."
"זאת אומרת שיש לך משהו בן שישים לשמונים שנה להתאפק ולשמור נגיעה, זה נראה לך הגיוני?"
"בעזרת השם." חייך נועם חיוך עצוב, היטיב את תרמילו על שכמו והמשיך ללכת.
הלכתי אחריו, מאמץ את מוחי בניסיון למצוא תירוץ כלשהו שישכנע אותו להתגמש קצת. כל טענותיי שאין איסור על אהבה ועל מגע בין גברים, רק על משכב זכר, ושיש טווח רחב בין המעשה האסור עצמו, לבין התנזרות מוחלטת, נפלו על אוזניים ערלות.
"אוף אתך נועם!" התרגזתי, "איזה דוס עקשן אתה, איך זה בכלל שקוראים לך נועם ולא מנחם מנדל, או משהו כזה?"
"נולדתי כנועם, אבל כשהייתי בן חצי שנה חליתי מאוד, והורי החליפו את שמי למאיר חיים והתחזקו מאוד בדת, ואחרי שהבראתי בעזרת השם הם עברו לירושלים. עד היום הם קוראים לי מאיר חיים. חזרתי להיות נועם רק אחרי שעזבתי את הישיבה." הוא התיישב על סלע שטוח מתחת לעץ אלה, קטף עלה ומולל אותו בין אצבעותיו. "תבין, המשיכה הזאת לגברים היא ניסיון שאלוהים מנסה אותי, ואני מתכוון לעמוד בו מוני, זה לא קל, ולפעמים זה נורא קשה, אבל גם להניח תפילין כל בוקר ולשמור שבת וכשרות זה לא תמיד נעים וקל, אבל הרי לא תפסיק לעשות את כל המצוות האלה רק כי קשה לך לקום מוקדם בבוקר?"
"האמת היא..." התחלתי, וכמעט שהתוודיתי שבעצם הפסקתי כבר מזמן להתפלל שחרית, ואני מניח תפילין רק כשאין לי ברירה וכדי לא לצער את הורי, וגם כשרות ושבת אני שומר רק בפרהסיה, וביני לביני הפסקתי להאמין באלוהים הקפדן והקנאי הזה שמשגיח עלי כל היום, וחשוב לו מה אני אוכל, ומה אני שותה, ומה אני אומר, עושה וחושב. מאסתי בו ובחשבונאות המתישה שלו, ובתוכי פנימה אני בעצם חילוני, ואולי אפילו אפיקורס, אבל יללה דקיקה ונוגה שבקעה מתוך הסבך הקוצני בצידי הדרך הפסיקה את הווידוי שלי בעודו באיבו.
"מה זה?" קפצנו שנינו בבהלה, "זה נשמע כמו שד." לחש נועם בדרמטיות.
"שטויות, תפסיק להיות ילד." נזפתי בו, "אין רוחות רפאים." הכרזתי ופסעתי באומץ לתוך חורשה דלילה של כליל החורש ועצי לבנה, ושם מצאתי אותה, כלבה קטנה, שחורה, צנומה עד כאב, חוט חשמל כרוך סביב צווארה, ונמשך משם עד לגזע של עץ לבנה. רגליה הדקות רעדו מחולשה, פרוותה המדובללת הייתה מנומרת בקוצים וכולה נראתה גוועת למחצה מצמא ורעב.
"איזה מסכנונת קטנה, מישהו קשר אותה לעץ והסתלק. מי יכול לעשות דבר נורא כזה?" שלפתי בזריזות את בקבוק המים, קיערתי את כף ידי ומזגתי לתוכה מהמים, מניח לכלבלבונת האומללה ללגום לרוויה.
"זה צער בעלי חיים, צריך לחתוך את החוט הזה מהצוואר שלה." הגיש לי נועם את האולר השוויצרי שלו, אבל שמר מרחק ביטחון מהכלבה. נחפזתי וחתכתי את החוט הדק שפצע את עורה הרך, ונשאתי אותה על כפיים אל הסלע עליו ישבנו קודם.
"יש לך משהו לאכול נועם?"
הוא שלף כריך עם גבינה וטונה והגיש לי. הכלבה הסתערה בלהיטות על המזון, זנבה הדק, הנחמד, מכשכש בהתלהבות בעוד היא משביעה את תאבונה בנגיסות גדולות.
"היא ממש חמודה, אבל נורא מלוכלכת, מה נעשה איתה? אולי ניתן אותה לצער בעלי חיים?"
"בשום פנים ואופן לא, אני מצאתי אותה והיא שלי, דבר ראשון צריך לקחת אותה לווטרינר, לתת לה חיסונים, לבדוק אם יש לה שבב..." השקיתי אותה שוב עד שסיימה את כל המים, ואז הנחתי אותה בתוך התרמיל של נועם, רגליה אסופות תחתיה בנוחיות, ראשה מבצבץ מהפתח, ורציתי לתלות אותו על גבו. הוא נרתע בבהלה, "לא!" צעק בבהלה.
"מה, אתה פוחד ממנה? אבל זו רק גורה חמודה, הנה, תלטף אותה, אחזתי בכפו והנחתי אותה בעדינות על ראשה החלקלק של הגורה. "היא לברדור מעורב עם משהו, אולי רועה גרמני."
"חשבתי שללברדור יש צבע לבן." ליטף נועם בזהירות את הפרווה הרכה, והחליק אצבע דקה וארוכה על אוזני המשי הרכות שלה.
"יש גם לברדורים שחורים." הפגנתי את בקיאותי בענייני כלבים, מלקט קוצים מפרוותה. "מה דעתך שנקרא לה משי?"
הוא משך בכתפיו וניגב את כפות ידיו במכנסיו, "נגעתי בחיה טמאה, אני חייב לשטוף ידיים."
"אידיוט!" כעסתי, "אין שום דבר טמא בכלב, וחוץ מזה, אם הכלבה טמאה אז מה איתנו? גם אנחנו נחשבים להומואים טמאים." נעצתי בו מבט זועם.
הוא השפיל את עיניו והתנצל, "לא התכוונתי, ובאמת, רחמנות על המסכנה הזאת, אני שמח שהצלנו אותה, אבל ככה חינכו אותי, שכלבים הם טמאים, וקשה לי להתגבר על הדעה הזאת."
"אני יודע אבל אולי הגיע הזמן שתתגבר על הדעה הקדומה הזאת של דוסים פרימיטיביים שחושבים שרק הם צודקים, וכל מי שלא מתנהג כמוהם... אוף! לפעמים אני מצטער שנולדתי יהודי."
"כן, אני יודע למה אתה מתכוון, גם אני לפעמים... בוא נלך הביתה מוני." הפציר בי נועם, ועזר לי, נזהר מאוד לא לגעת בכלבה, להעמיס על גבי את התרמיל עם משי שעצמה את עיניה ונמנמה בתוכו, שבעה ורגועה.


אין תגובות:

פרסום תגובה