ט. מוזה
"מרק? זה מה שהוא רצה? מרק? אז מה
עשית?" נדהם קימי, היחיד שגוללתי באוזניו את אירועי היום.
"חיממתי להם את המרק ירקות שנשאר לי
מיום שישי והוספתי קרוטונים. הם גמרו הכול, כולל כל הקרוטונים והשקדי מרק שהיו לי
בבית."
"אבל... אבל... אני לא מבין כלום.
סתם ישבתם ואכלתם מרק? ואלכס ישב אתכם? ערום?"
"בטח שהוא ישב איתנו, אבל לא ערום.
הוא לבש חלוק ונתתי לו את נעלי הבית שלי."
"ומה קרה אחר כך?" שאל קימי
בנימת קול שרימזה לי שהוא מפקפק בשפיות דעתי.
"הבאתי חוט מאריך וסידרתי להם תנור
שלא יהיה להם קר ואחר כך חזרתי לעבודה."
"וזהו, ככה סתם, פשוט חזרת
לעבודה?"
"כן, בטח. הרי גם שלומי היה צריך
ללכת לאכול. הוא נעשה עצבני פחד כשהוא רעב. אם אני מאחר אפילו בדקה הוא עושה לי
פרצופים."
"עמית, אני לא יודע איך להגיד לך את
זה, אבל... אה... אם אני הייתי מוצא את דודו בחדר אחד עם בחור צעיר, יפה וערום,
מפת שולחן או לא, הייתי עושה משהו אחר לגמרי מאשר לחמם לו מרק עם קרוטונים."
"מה למשל?"
"לא יודע. צועק, מתרגז, זורק עליו
צלחות, או מצטרף למסיבה."
"זהו, שלא הייתה שום מסיבה קימי. זה
מה שאתה לא מבין, גם אני חטפתי שוק ברגע הראשון, אבל פתאום קלטתי שזה לא מה שזה
נראה. מנדי עבד בשיא הרצינות ואלכס... נו, טוב. לא יודע מה הלך לו בראש, אבל הוא היה
בעיקר קפוא ומשועמם, וכנראה שגם רעב. אחרי המרק הוא טחן שניצל בפיתה והתאכזב מאוד
שנשארה רק חתיכה אחת של עוגת שוקולד. איך הוא נשאר רזה כזה, זה מה שהייתי רוצה
לדעת?"
"אל תדאג, בגיל שלושים הוא כבר לא
יוכל להרשות לעצמו לזלול כל כך הרבה." אמר קימי ברשעות.
"מיאו חתולה, ארצה." צחקתי,
וקימי צחק גם כן, ושאל שוב ושוב אם אני באמת בטוח שזה כל מה שהיה שם, רק צייר
ודוגמן, ואיך זה שלא מפריע לי שהחבר היקר שלי שוהה שעות במחיצת צעיר יפה וערום
כשרק דף ניר ומפת שולחן מתחרה מפרידים ביניהם?
"אל תשכח את כל הסיפורים על הציירים
הגדולים והדוגמניות שלהם, פיקאסו למשל היה נכנס למיטה עם כל דוגמנית שצייר ועם חלק
מהן הוא אפילו התחתן, הדביל."
"כי פיקאסו המסכן היה סטרייט חרמן
ושפוט של נשים, מה עוד הוא היה יכול לעשות איתן חוץ מלהתחתן איתו ואחר כך לצייר
אותן עקומות ומפורקות, עין פה ועין שם? לא שזה עזר לו הרבה, בסוף הן גמרו
אותו." צחקתי.
"אני פשוט מלא התפעלות מקור הרוח
שלך." אמר קימי, אבל היה לי ברור שהמחמאה הזו מסווה את דעתו שאני אידיוט.
"תגיד, שאלת אותו למה הוא לא מצייר
אותך למשל?"
"הוא דווקא כן מצייר אותי לפעמים,
בעיקר כשאני ישן, וגם את טיטה החתולה וגם את השכנה הגרוזינית המשוגעת שגרה ממול,
אבל בעיקר הוא מצייר את אלכס. הוא אומר שיש בו משהו שנותן לו השראה. מרגע שהוא ראה
אותו פתאום חזר לו בגדול הרצון לצייר, אלכס הוא המוזה שלו."
"מוזה, אה?" רטן קימי בקול מבשר
רעות וברור היה שדעתו על שפיות דעתי ותבונתי הולכת ומדרדרת.
"אני יודע איך זה נראה קימי, אל
תחשוב שלא, אבל אני מכיר את הבחור הזה כבר חודשיים. אנחנו כל הזמן אחד בתחת של
השני ואני יודע בדיוק איך הוא נראה ונשמע כשהוא חרמן. כשהוא מצייר את אלכס הוא ממש
לא, לא על סקס בכל אופן. אם יש משהו באלכס שגורם לו לרצות לצייר אני בעד."
"למה, מה כל כך טוב בכל השטות הזו של
ציור? מה יוצא לו מזה?"
"מנדי שונה מאיתנו קימי, הוא רגיש
יותר, יש לו נשמה של אמן. כל זמן שהוא מצייר אני יודע שהכול בסדר איתו. כשהוא
מצייר הוא לא מעשן ולא שותה, הוא מרוכז ומאושר, ואחרי שהוא גומר ציור הוא נעשה
חרמן שזה בכלל טוב."
"חרמן עליך אתה מתכוון?"
"בטח שעלי? איזו שאלה, על מי אם לא
עלי?"
קימי פרץ בצחוק, "נו, טוב,
שיהיה." אמר בספקנות משועשעת.
"קימי, אתה פשוט לא מבין. מנדי הוא
משהו מיוחד, הוא לא כמו כולם."
"איך מיוחד?"
"בקטע של סקס הוא קצת כמו בחורה, אין
אצלו סתם להתחרמן ולרצות לזיין, לא חשוב את מי. סתם סקס לא קיים אצלו. הוא סיפר לי
שפעם הוא החליט לנסות להיות כמו כולם ומצא לו זיון באטרף, ואחר כך הוא כל כך נגעל
מעצמו עד שהייתה לו הרגשה שהוא מריח את הבחור הזה, שהיה לו אגב ריח גועלי, שבועות
אחר כך."
"וואלה! אז אני מבין שאין טעם להזמין
אתכם לאורגיה שאנחנו מתכננים בשבוע הבא." התבדח קימי.
"נו, די קימי, אל תצחק. אפשר לחשוב
שאתה כן תזדיין סתם עם כל אחד."
"רק אם כל אחד ירצה להזדיין
איתי." גיחך קימי.
"כן, בטח."
"אתה צודק." הרצין קימי,
"אני סתם מקשקש. גם אני, חוץ מדודו וממך ומנבחרת הנוער של ישראל לשחייה...
סתאאאם, סתאאם, אני צוחק, תמיד נהניתי לדמיין אותך ואת מנדי עושים סקס לוהט שלוש
פעמים ביום ופתאום, אכזבה כזו."
"אולי לא שלוש פעמים ביום, אבל אנחנו
כל הזמן נוגעים ומתחבקים ומתלטפים, ופה ושם גם יוצא מזה סקס לוהט." הצטחקתי.
"ולא חסר לך לפעמים שמישהו שישכיב
אותך על הבטן ויכנס בך חזק?" חקר קימי בנימה אינטימית שגרמה לפני ללהוט.
ידעתי היטב שאם זו לא הייתה שיחה טלפונית והיינו נמצאים באותו חדר...
"לא, לא חסר לי כי מנדי, למרות שהוא
נראה כזה עדין ומתוק... לפעמים הוא קצת פחות עדין."
קימי הבין מיד למה כוונתי ופרץ בצחוק.
"ממתי אתה כזה ביישן, באמת, כשאנחנו היינו בגילכם... הנוער בימינו, פשוט נורא
ואיום." קינטר אותי בעליזות ואז נזכר שבעצם התקשר כדי לספר לי שגונן ואלכס
רבו מריבה סוערת וקשה אחרי המסיבה, אבל אחרי כמה שעות של ברוגז רועם הם השלימו
ונראה שלא נגרם שום נזק נוראי.
"יופי, נהדר. אני שמח מאוד. הרגשתי
קצת לא נעים מכל הקטע הזה של אלכס ומנדי, אבל עכשיו אני בטוח שהעניין היחיד שיש
להם זה בזה הוא אמנותי בלבד."
"אני מאוד מקווה שאתה צודק."
אמר קימי, קצת בפקפוק.
"בטח שכן, וחוץ מזה אני יודע שאלכס
לא הטיפוס שלו. מנדי מעדיף גברים שחומים וקצת יותר מבוגרים ממנו."
"כמוך למשל?" הצטחק קימי שגם
הוא העדיף בחורים שחומים ומבוגרים ממנו וחי באושר רב עם דודו שענה בדיוק לתיאור
הזה.
"כן, כמוני. וגם כמוך, ויש גם את
העניין של האיידס. גם אם יתחשק לו לגוון קצת הוא יעדיף להיות עם נשא. מנדי נורא
פוחד להדביק מישהו, הוא ממש אובססיבי בקטע הזה, כל הזמן הוא מחפש מחקרים
וסטטיסטיקות עד כמה הקונדום באמת יעיל למניעת איידס."
"חשבתי שהוא מאה אחוז יעיל."
"גם אני, אבל יש מחקרים שמוכיחים
שלא. אני הולך להעלות את הנושא הזה בקבוצת תמיכה."
"אני מקווה שהמחקר הזה לא רציני כי
זה נורא מפחיד." נלחץ קימי שבעצמו היה טיפה היפוכונדר, ואז נזכר לשאול אותי
אם כבר סיפרתי לאחי שאני נשא.
"לא." הודיתי, "ואני לא
מבין מה הטעם בזה, בטח שלא עכשיו, אשתו צריכה ללדת עוד מעט ויש לו מספיק דאגות על
הראש."
"בכל זאת, אולי כדאי שהוא ידע, אם לא
עכשיו אז בעתיד. הרי הוא המשפחה היחידה שלך. ואם אתה חי עם נשא אז מה בעצם
הבעיה?"
"הבעיה שאני מבקר אצלו הרבה ומאוד
נקשרתי לילדים הקטנים שלו. אני שומר עליהם כשאשתו עסוקה או עייפה ומבלה איתם המון,
וגם מנדי אוהב אותם מאוד. הוא ממש נהדר עם ילדים, מצייר להם כל מיני ציורים
מצחיקים ומספר להם סיפורים. הקטנים ממש מתים עליו ואני פוחד שאם שלומי ידע... הוא
אבא מאוד דאגן, בעיקר בקשר לבריאות שלהם. אם הוא יגלה שאני ומנדי נשאים הוא יכנס
לסרטים שחבל על הזמן, לטובת כולם אני מעדיף שהוא לא ידע."
קימי נאנח ואמר לי שהוא מבין אותי, אבל
סודות במשפחה זה לא טוב. בסוף הם מתגלים, בדרך כלל בעיתוי הלא מתאים, וכדאי שאולי
בכל זאת... אולי אחרי הלידה של גיסתי...
ואז הייתה לי שיחה ממתינה ואנחנו נפרדנו
זה מזה כדי שאוכל להתפנות לשיחה השנייה שהייתה מסוזן - מנחת קבוצת התמיכה שלנו.
סוזן אמרה שהיא מכנסת פגישת חירום וחשוב
שכולנו נגיע. הגענו, סקרנים ומעט מודאגים והתברר שהיה יסוד לדאגה שלנו.
סוזן בישרה לנו בפנים חיוורות ובעיניים
דומעות שיש קיצוצים במשרד הרווחה ולכן, לצערה, היא צריכה לפזר את הקבוצה ולעזוב
אותנו.
"הם מפטרים אותי." הודיעה
לנו בעצב ומחתה דמעה, ולפתע נעשה עניין גילוי הסוד שלי לשלומי דבר דחוף ובהול
ואפילו חיוני.
י. דימה
העליתי את הרעיון שלי בפני הקבוצה מיד
אחרי שנפרדנו בנשיקות וחיבוקים מסוזן והתיישבנו סביב השולחן הקבוע שלנו בפיצריה ממול.
"למה שלא נמשיך את קבוצת התמיכה
בעצמנו, בלי הטובות של משרד הרווחה? מה כבר אנחנו צריכים? רק את עצמו ואולי מיחם
להכין קפה וקצת וופלות, זה הכול."
"ומקום להושיב את כולם." אמר
מנדי ונתן לי יד מתחת לשולחן למרות שבימים כתיקונם נמנענו מלגעת זה בזה כשהיינו
מחוץ לבית.
"ומנחה כמובן." אמר דימה שעיני
התכלות הצרות והערניות שלו לא החמיצו את מראה ידו של מנדי הנתונה בידי. ידעתי
שהמראה הוא למורת רוחו ובדרך כלל הסכמתי איתו שזוגות, לא חשוב מאיזה מין, עדיף
שישמרו את גילויי החיבה האינטימיים שלהם בבית, אבל מנדי נרעש מאוד מהבשורה על פירוק
הקבוצה וכשהוא היה לחוץ הוא היה זקוק למגע גופני שינחם אותו. אם היינו לבד הייתי
מחבק אותו, בפיצריה נאלצתי להסתפק בלחיצה חמימה של כפו בכפי.
"המנחה זה הדבר האחרון שמדאיג
אותי." אמר רוזי, "נוכל להנחות את עצמנו בלי בעיות. כבר עשינו את זה
כשסוזן חלתה ואיבדה את הקול."
"אתה מתכוון שדימה עשה את זה."
חייך אליו ברקו בחיבה והם החליפו מבט שאמר פחות או יותר הכול. כשסוזן הייתה אתנו
שתקנו בנוגע לקשרים שנוצרו בין חברי הקבוצה מחשש להביך אותה, אבל כשהיינו לבד זה
היה אחרת.
הקבוצה מנתה בערך עשרה איש, מתוכם גרעין
קשה של שישה אנשים, ועוד כמה שהיו פחות מתמידים. כולם היו גברים בטווח גילאים שבין
עשרים לחמישים וחמש, כולם פעילים מינית, כולם הומואים. ברור היה שעם הזמן נוצרו
קשרים מיניים והתפרקו לעיתים בשקט ולעיתים בסערה. פה ושם ניצתו מריבות, הייתה קנאה
ותחרות שלעיתים נרגעה ולעיתים לא. הביצה ההומאית רחשה מתחת לפני השטח התמימים ועד
היום אין לי מושג אם סוזן באמת לא חשה בכך או שפשוט התעלמה.
דימה - דוב רוסי גדול, זועף וממעט בדיבור,
מצא את עצמו, כמעט בעל כורחו, מתפקד כמנהיג לא רשמי של הקבוצה שלנו, גם בתוקף
היותו המבוגר ביותר וגם בגלל שהיה הוותיק ביותר בין חברי הקבוצה.
למרבה הפלא, למרות שעבר את החמישים וחזותו
הייתה רחוקה מאוד מהאידיאל של אליל יווני חטוב וחלק, היו לו כמה מחזרים נלהבים
שהוא דחה בעקשנות מעוררת כבוד. אולי בגלל התמדתו להישאר ניטראלי יותר משוויץ
בשלולית המהבילה שלנו הוא זכה להערכת כולנו ותפקד כמין אבא גדול וסמכותי שכולם פנו
אליו בבקשת עצה.
למרות שתקנותו הוא היה מנחה מצוין כי
היטיב להקשיב והקרין סביבו אווירה של סמכות גברית בטוחה בעצמה ונטולת ספקות. לדימה
אפשר היה לספר הכול ולגלות לו כל דבר, מגעיל ומזעזע ככל שיהיה. ברור היה שהוא כבר
ראה ושמע כל מה שבני אדם מסוגלים לעולל זה לזה ושום דבר לא יכול להפתיע אותו.
הוא הראשון שסיפרנו לו שאנחנו יחד
והתייעצנו בו אם לשמור את הידיעה בסוד משאר חברי הקבוצה.
דימה חייך חיוך דק מן הדק ושאל בהבזק
הומור נדיר איפה לדעתנו החידוש בכך שאני ומנדי זוג.
"אתה רוצה להגיד לי שאתם כבר
יודעים?" הופתעתי.
דימה נאנח ונראה מלא צער על טיפשותו
המדהימה של הדור הצעיר - בעיניו כל מי שלא חצה את הארבעים היה ילד – "עוד
בפגישה הראשונה שלך רוזי אמר שהולך להיות משהו אתך ועם מנדי, ובפגישה השנייה זה
כבר היה ברור לכולם."
"לא לסוזן."
"לסוזן, כמו לכל הנשים, יש את
הכישרון הנפלא לא לראות מה שהן לא רוצות לראות." סתם דימה ולא פירש.
"זאת אומרת שאין טעם לגלות לכולם
שאנחנו גרים יחד?" התאכזב מנדי.
"למה לא? תגידו לכולם, רק אל תתאכזבו
שאף אחד לא יופתע. אישית אני לא מבין למה אתם צריכים לגור יחד?"
"למה לא?" התפלאתי, "נעים
לנו יחד."
דימה נאנח. "נו, טוב, שיהיה. רק שלא
תתחתנו לנו פתאום בקנדה כמו הבחורים האלו שקראתי עליהם בעיתון לא מזמן."
"למה לא?" שאלתי, "מה רע
בזה שהם חגגו את הזוגיות שלהם בחברת המשפחה והחברים?"
דימה הניד את ראשו בתיעוב, "מה טוב
בזה?" שאל והסתלק, משאיר אותנו לתהות על פשר דבריו.
סוזן מאוד חיבבה והעריכה את דימה ותמיד
פנתה אליו כשהייתה מתעוררת בעיה. הוא תמיד פתר הכול בקלות - סידר הסעות למי שהיה
צריך, הרגיע מריבות, הלך לבדוק מה שלום החולים, ארגן מפתח חדש למקלט כשפרצו אותו
(ועד היום לא קיבל החזר על הכסף שהוציא) הפסיק במבט זועף אחד ויכוחים שפרצו לעיתים
והחליף את סוזן כשחלתה.
מוזר שדווקא בקבוצת תמיכה שמטרתה הייתה
לעודד דיבורים והשתפכויות האדם הכי פחות דברן ומשתפך קיבל הכי הרבה כבוד והערכה
מכולם, אבל ככה זה היה אצלנו.
עד היום אני מחייך כשאני ניזכר איך הוא
ענה לשאלה - איך נדבקת?
סוזן החליטה לעשות פגישה מיוחדת בלי הגבלת
זמן כדי שכול אחד יוכל לספר בפרטי פרטים איך הוא נדבק, וכמובן שכולם קשקשו בלי
מעצורים וסיפרו סיפורים מסמרי שיער.
אפילו מנדי ששנא לדבר על נדב (ולא ידע
שאני יודע מה בדיוק קרה שם ומה הסיבה לכך שהוא עצור כל כך בנושא החבר הקודם שלו)
הסכים להגיד שהוא משער שהחבר הקודם שלו הדביק אותו לא בכוונה, וזה מה שגרם לפירוד
ביניהם, ואז הגיע תורו של דימה שאמר רק שלוש מילים – "זיינתי בלי
קונדום."
"ו..." חייכה אליו סוזן בעידוד,
למרות שהמילה זיינתי גרמה לה להתכווץ קצת ממבוכה. כולנו שמנו לב לכך, אבל התעלמנו
בנימוס.
"ומה?" התפלא דימה,
"זיינתי בלי קונדום ונדבקתי. מה עוד יש להגיד?"
"אבל איך זה קרה? למה לא הגנת על
עצמך? בטח ידעת שצריך לשים קונדום?"
"בסוף הבקבוק השני של הוודקה אני לא
יודע כלום." אמר דימה בפשטות, ושב לשתוק, מניח לנו לתהות בינינו לבין עצמנו
איך הוא הצליח להעמיד את הזין אחרי שני בקבוקי וודקה.
"פירוש רש"י, אם שותים לא
מזיינים." שבר בנצי - הליצן שבחבורה - את השתיקה.
דימה הביט בו במבט אטום. "לא מכיר את
רש"י, למה הוא מפרש אותי?"
"הוא סתם רבי אחד שאוהב לפרש דברים,
אל תתייחס אליו." נחפז ברקו להתערב, כובש את צחוקו.
דימה נעץ בו מבט עוין ויוני הצעיר - היה
עוד יוני, מבוגר יותר - שהיה דלוק על דימה, ישב תמיד לידו והיה רגיש מאוד לכל
מחווה קטנה שלו הניח מהר יד מרגיעה על ברכו. "הוא סתם צוחק אתך דימה,
רש"י זה סתם איזה דוס אחד שכבר מת מזמן. אני אסביר לך עליו אחר כך, תגיד
דימה, איך היה לך כוח לסקס אחרי שני בקבוקי וודקה?"
"אני רוסי." אמר דימה בפשטות
ותקע מבט רב משמעות בידו של יוני שנחפז לאסוף אותה לחיקו, ובכך תם הדיון.
"נו, אז מה דעתכם?" סקרתי את
חברי הקבוצה, "רוצים שנמשיך להיפגש?"
"כן." אמר דימה בהחלטיות,
"כולנו רוצים להמשיך. צריך רק למצוא מקום. זו הבעיה הכי גדולה."
"טוב, יש לי רעיון, אבל הבעיה היא
שאני צריך לדבר קודם עם אחי."
"אז תדבר איתו."
"אבל אז אני אצטרך לספר לו למה אני
רוצה את המפתחות של הסופר פעם בשבוע ומה בדיוק אני והחברים שלי עושים שם."
"אתה רוצה שניפגש בסופר?" נדהם
ברקו, "איפה בדיוק? בין הבשר לחלב?"
"לא, בטח שלא. וזה לא בדיוק בסופר
אלא במרתף שלו. יש לנו שם מחסן ענקי, חצי ריק. פעם הוא היה מקלט, אבל החליטו שזה
לא בטיחותי מספיק או משהו. המקלט הישן הוא המחסן שלנו, אבל הוא גדול מידי, יש שם
המון מקום פנוי, אין חלונות והכניסה היא מאחורי הסופר ככה שאף אחד לא יראה אותנו
נכנסים ויוצאים, בטח שלא אם נעשה את הפגישה בלילה כי במקום הנידח הזה שאני גר בו
כולם הולכים לישון מיד אחרי מבט לחדשות ואין כלב ברחוב אחרי תשע בלילה."
"זוועה לגור במקום כזה אחרי שחיית
במרכז כל כך הרבה שנים." השתתף רוזי בצערי.
"כן, זאת אומרת... האמת שלא נורא. יש
משהו מאוד מעייף בלבלות כל הזמן." הודיתי, והרשיתי לעצמי לגלות להם ולעצמי
שאחרי שנים של בילויים, התרוצצויות ורדיפה אחרי תענוגות וחידושים אני די נהנה להירגע
בבית.
"וכמובן שאם יש לך בבית בחור נחמד
שמבלה יחד אתך השעמום נראה הרבה יותר נוח." הצטחק רוזי וקרץ אל ברקו שחייך
אליו.
נעלנו את הפגישה בהחלטה להיפגש באותו מקום
ובאותה שעה בשבוע הבא אחרי שכל אחד ינסה לברר בקשר למקום חילופי למפגשי קבוצת
התמיכה שלנו
"למה שלא נישאר בפיצריה?" שאל
מנדי כשחזרנו הביתה.
"כי אין שם די פרטיות, וחוץ מזה
מנדי, אני לא חושב שאתה תאהב אותי אם אני אוכל כל כך הרבה פיצה." טפחתי על
בטני שעמלתי בחריצות לשמור שטוחה ושרירית.
"אני אוהב אותך תמיד." הבטיח לי
מנדי.
"גם אם אני אעשה גדול כמו
דימה?"
"אולי לא כמו דימה, אבל כמו דודו
למשל... הוא די סקסי, לא?"
"אהה..." המילים נעתקו לרגע
מפי, "כן, לדעתי הוא מאוד... לא חשוב. רק תזכור שאם אתה לא רוצה לחטוף צלחת
על הראש מקימי כדאי שתשמור את המחשבות האלו לעצמך."
יא. אחי הגדול
עיתוי זה הכול בחיים אמרתי לעצמי כשדחיתי
שוב ושוב את השיחה עם שלומי, חוץ מזה החלטתי שלא כדאי לבלבל לו את המוח לפני שאדע
בוודאות שלאף אחד אין פתרון טוב יותר משלי למקום הפגישה שלנו.
לא שתליתי הרבה תקוות בכך שמישהו ימצא
מקום.
לא קל לאתר מקום שבו יוכלו להסב בנוחיות
עשרה גברים במשך שלוש ארבע שעות, לצעוק ולהתווכח ולפעמים גם לבכות, ולעשות את כל
זה בפרטיות גמורה ובלי לעורר חשד של אף שכן סקרן.
רוב הבתים קטנים מידי לכך, וגם אם חלק
גדול מחברי הקבוצה לא היה בארון לגבי הנטיות שלו הרי שהמחלה הייתה עדיין בבחינת הס
מלהזכיר ורובנו חששנו מאוד שמישהו חלילה יגלה.
מי כמוני הבין זאת.
אחרי ארבע ימים מייסרים שבהם נמתחו עצבי
עד להתפקע, הצלחתי לאזור די כוח כדי לגשת לביתו של שלומי לבדי, בלי מנדי שנישאר
בבית ועסק במה שהוא כינה הרכבת תיק עבודות - תהליך מסתורי ומייגע שכלל פיזור כל
התמונות שצייר על רצפת הסלון וצעקות עלי שאפסיק להרעיש ואניח לו להתרכז כל פעם
שנשמתי חזק מידי.
בחרתי את העיתוי בקפידה רבה, גם כדי להניח
למנדי ולאלכס להרכיב את התיק שלו - מה שזה לא יהיה - וגם כי בצהרים קיבלו שלומי
ושרית תשובה על בדיקת מי השפיר שעשו לעובר שלהם. הכול היה בסדר, התינוק היה בריא
לגמרי וממין זכר, ושניהם היו מאושרים מאוד מהבשורה.
הגעתי אחרי שעת השינה של הקטנים כדי שיהיה
לנו שקט, גם שרית כבר הייתה במיטה, מנמנמת מול הטלוויזיה, ורק שלומי ישב במטבח
ועיין בכובד ראש בשרטוטים ענקיים ששרטט איזה מהנדס בניין שלא הצלחתי לקרוא את שמו
כי שלומי מיהר לקפל בזריזות את השרטוטים ולהטמין אותם במגירה.
"עברת לעסקי הקבלנות?" התבדחתי
בתום לב והופתעתי לראות ששלומי נדרך לשמע דברי.
"לא, זה סתם משהו, סתם שרטוט
היפותטי, בטח לא יצא מזה כלום, סתם איזה רעיון שעלה לי בראש, לא חשוב, מה הבעיה
עמית?" ניסה לחייך אלי, "מנדי זרק אותך מהבית?"
"בערך, הוא עסוק במשהו וכל פעם שאני
זז הוא צועק שאני מפריע לו."
"כן, זו דירה ממש קטנה. לא היית רוצה
לגור במקום מרווח יותר?"
"לא יודע, לא חשבתי על זה."
אמרתי בקוצר רוח, "תשמע שלומי, באתי לשאול אותך משהו, בעצם לבקש טובה."
"עמית, אתה יודע שהחודשים האחרונים
היו מאוד לחוצים והמצב לא כל כך מזהיר אז בבקשה ממך," הרים שלומי כף יד כמבקש
להציב תמרור עצור בפני בקשתי, בעיקר אם היא תכלול כסף.
שלומי תמיד היה מודאג בגלל כסף וכל הזמן
התלונן שהסופר על סף פשיטת רגל למרות שלפי דעתי היו לנו שפע לקוחות קבועים ונאמנים
שהמשיכו לקנות אצלנו גם כשמסביב נפתחו כל הזמן קניונים גדולים ומפתים עם סופרים
ענקיים שהתהדרו בשפע מבצעים.
"שלומי תרגיע, זה לא יעלה לך גרוש.
בסדר?"
"בסדר." נרגע שלומי, "אז
מה אני יכול לעשות בשבילך?"
"אני זקוק למחסן של הסופר לפעם בשבוע
בערב, אחרי שהכול נסגר."
"אבל יש שם סחורה." מחה שלומי.
"אני יודע, לא הסחורה מעניינת אותי,
רק המקום. כל הצד השמאלי שמתחת למחלקת הירקות ריק לגמרי ואני רוצה לארח שם חברים
פעם בשבוע."
"מה, למסיבות?" כיווץ שלומי
גבות מודאגות.
"לא, מה פתאום מסיבות? אני מדבר על
מין פגישה חברתית כזאת."
"במחסן? מה פתאום במחסן? מי רוצה
להיפגש במחסן?"
"אנשים שצריכים פרטיות ושקט."
הסברתי, ולנוכח חוסר ההבנה שעל פניו המשכתי, כמעט בעל כורחי, להסביר. "זה
לגמרי חוקי שלומי. זו מעין קבוצת תמיכה כזו של כמה אנשים שיש להם בעיה משותפת והם
צריכים להוריד מטען מהלב פעם בשבוע. לדבר על מה שמעיק עליהם, זה הכול."
"קבוצת תמיכה למה? להומואים?"
שאל שלומי בחוסר רצון וגל זעיר של תיעוב הרעיד את תווי פניו. אדם אחר אולי לא היה
חש בכך, אבל אני גדלתי איתו ופניו היו מוכרות לי יותר משלי. גם התיעוב שלו מהעדפותיי
המיניות, תיעוב שהוא ניסה להדחיק, היה מוכר לי היטב. לפעמים חשתי אותו תיעוב כלפי
עצמי, ואולי התיעוב הזה שאין הומו שלא חש בו לפעמים כלפי עצם מהותו היה מקור כל
הבעיות והצרות המיוחדות רק לנו.
"זאת קבוצת תמיכה לאנשים שיש להם
בעיה משותפת שהם מעדיפים לשמור בסוד." אמרתי בזהירות, מנסה להגיד את האמת בלי
לחשוף יותר מידי. קיוויתי ששלומי יסתפק בכך ויפסיק לחקור, אבל כמובן שהוא המשיך
ומהיכרות איתו ידעתי שעד שלא יקבל תשובות מפורטות הוא לא יירגע.
"איזה בעיות בדיוק?" שאל
בחשדנות, "אתם לא הולכים לעשות שם איזה אורגיה או להתעסק בכל מיני סטיות
וכאלו?"
סבלנותי הקצרה בלאו הכי פגה בבת אחת.
"עזוב, לא חשוב." קמתי ממקומי, "אם קשה לך לתת לי להשתמש במחסן
לכמה שעות בשבוע אז לא צריך. נמצא פיתרון אחר." הצהרתי והתחלתי לצאת משם.
שלומי לכד אותי ביציאה ומשך אותי חזרה
לספה. "עמית, תפסיק להיות ילד קטן. די כבר עם המסתוריות הזו, יש לי זכות לדעת
מה בדיוק הולך לקרות שם גם אם זה רק פעם בשבוע."
"לא הולך לקרות כלום, סתם כמה אנשים
יושבים ומדברים על הבעיות הפרטיות שלהן שהן לא עסקך."
"וכולם הומואים."
"כן."
"יש לזה קשר לבדיקות דם שאתה עושה כל
הזמן."
"אני לא עושה בדיקות דם כל
הזמן." התגוננתי, "רק מידי פעם. כל אחד עושה לפעמים בדיקות דם, לא? מה
לך ולבדיקות שלי? אתה מרגל אחרי או משהו?"
ושוב ניסיתי לקום, אבל הוא שוב תפס אותי
והושיב אותי לצידו כאילו הייתי ילד קטן וסרבן.
"שלומי!" התרגזתי, "מספיק
כבר. אני בן אדם מבוגר, די!"
"די אתה בעצמך." החזיר לי
שלומי, ולרגע היינו שוב שני ילדים מתקוטטים. אני תמיד הייתי מפסיד בקרבות איתו
ותמיד רץ לבכות לאימא שניחמה, נישקה ופייסה אותנו.
אימא כבר לא הייתה כאן כדי למחות את
הדמעות שצצו בעיני, הייתי מבוגר והייתי צריך לפתור לבד את הבעיות שלי עם עצמי ועם
שלומי שלפת את כתפי, מביט בי נרגז. "אתה לא מספר לי הכול." אמר בעקשנות,
"אני מכיר אותך ואני יודע שאתה מסתיר משהו. מה זה? זו המחלה הזאת שיש
להומואים? האיידס הזה?"
"האיידס הזה הוא מחלה שכל אחד יכול
להידבק בה, אפילו ילד קטן, אין לה שום קשר לזה שאני הומו." אמרתי, יודע שאני
אמנם צודק, אבל גם טועה כי עובדה שכל החולים שאני מכיר הם הומואים.
כדי להידבק אתה לא צריך להיות הומו אלא אדם
שמתנהג בצורה לא אחראית ומזיין בלי קונדום. משום מה מי שמתנהג ככה אלו בדרך כלל הומואים
וזו הסיבה שבאיידס דבקה תדמית של מחלת ההומואים.
"בסדר, בסדר." איבד שלומי את
סבלנותו, "אז יש לך אותה או לא? כי הבת דודה של שרית עובדת בקופ"ח והיא
רמזה לשרית ש..."
"כן. יש לי את זה, יש לי
איידס!" התפרצתי, "עכשיו טוב לך!"
"עמיתוש." שלומי הניח את ידיו
על כתפי וסקר את פני כמחפש בהם אותות לשינוי ופתאום הוא התחיל לבכות. חיבקתי אותו
חזרה ובלי להתכוון גם אני התחלתי לבכות וככה מצאה אותנו שרית שהרעש שהקמנו עורר
אותה מתנומתה -מחובקים ובוכים.
"שקט, מספיק. אתם תעירו את
הילדים." נזפה בנו, "די כבר."
"יש לו איידס." מחה שלומי את
דמעותיו, "לאחי הקטן יש איידס." התייפח בזרועות אשתו שעטפה אותו
בזרועותיה כאילו היה ילד וליטפה את גבו בעדינות.
בהייתי בהם, המום מעוצמת היגון שלו
והתביישתי שגרמתי לו צער כזה.
"די שלומי, תרגיע." ניסתה שרית
לנחם אותו, "זו בשורה איומה, אבל עמית יכול לחיות עוד הרבה מאוד שנים טובות
עם המחלה הזו, וכל הזמן עובדים על מציאת תרופה. לא צריך לבכות, זה לא עוזר לכלום.
מספיק." דחפה לידו ממחטה ושלחה אותו לשטוף את פניו.
"ואתה עמית," פנתה אלי, ידיה
מונחות על מותניה בפוזה לוחמנית שנראתה חמודה אצל אישה קטנת מימדים וכל כך הרה
כמוה. "אני מאוד כועסת עליך. איך יכולת לשמור סוד כזה מאיתנו? אנחנו כל כך
אוהבים אותך. למה לא גילית לנו? ממה פחדת?"
"פחדתי ש... שלא תתנו לי לבוא אליכם
יותר. שלא תתנו לי להיות עם הילדים, פחדתי שתפחדו ממני." גמגמתי.
"נו, באמת. איזה שטויות. אם כבר אתה
צריך להיזהר שהם לא ידביקו אותך בכל הוירוסים שהם מביאים מהמעון ומגן הילדים. אתה
לוקח כבר תרופות?"
"לא, עוד לא. בינתיים אני בסדר
גמור."
"ומה עם מנדי? הוא יודע."
"בטח שהוא יודע. נפגשתי איתו בקבוצת
תמיכה לחולי איידס. בשביל זה אני צריך את המחסן, יש קיצוצים, פיטרו את המנחה
ורוצים לפזר לנו את הקבוצה ואנחנו רוצים להמשיך להיפגש באופן פרטי."
"טוב שבאת אל שלומי, המחסן זה רעיון
טוב." אמרה שרית בלי היסוס, "אפשר להביא כסאות ואצל אימא שלי יש מיחם מיותר.
אני אשמח לתרום כיבוד. עוגיות ובייגלה זה בסדר?"
"זה מצוין, אבל שלומי עוד לא אמר
שהוא מסכים."
שלומי יצא מהמקלחת רגוע יותר ונתן לי את
המפתח הרזרבי של הסופר. "מזמן הייתי צריך לתת גם לך מפתח." אמר ושוב
חיבק אותי וביקש שאפסיק לשמור מפניהם סודות כי הוא אחי הגדול והוא דואג לי.
כמעט שיצאתי ופתאום צצה בחדר יעלי הקטנה
שהתעוררה מקולותינו ושמחה מאוד לראות אותי. היא התעקשה שרק אני אקח אותה למיטה ולא
נרדמה לפני ששרתי לה את השיר החביב עליה - פיל פילון לא ידע לדרוך –והסכימה להיפרד
ממני רק אחרי שנתתי לי שתי נשיקות לילה טוב, אחת בשמי ואחת בשמו של מנדי, וגם
קיבלתי שתיים, אחת לי ואחת למנדי.
חזרתי הביתה רגוע ומפויס ומצאתי את מנדי
ישן על הספה, ערמת ציורים מונחת לצידו.
נישקתי אותו בשמה של יעלי ובשמי ואחרי
שהתעורר אמרתי לו שיש לנו מקום לקבוצת התמיכה ולקחתי אותו למיטה.
יב. פיצה
למחרת, בעודי עומד ומכין לי קפה לפני
היציאה לעבודה, צץ פתאום מנדי במטבח, מפהק ומנומנם, וביקש גם כן קפה.
"מה קרה שאתה קם כל כך מוקדם? רק שש
בבוקר."
"היום יש לי יום עסוק מאוד, יום
גורלי." אמר מנדי ועטף את הספל החביב עליו בכפות ידיו.
"גורלי?" הצטחקתי, "מה אתה
זומם אמנון."
"אלכס נתן לי את הרעיון." הסביר
מנדי ונראה מתלהב אך גם מפוחד.
"איזה רעיון?"
"ללכת ללמוד ציור במכללה לאמנות שהוא
לומד בה."
"ומה עם ההיסטוריה? כבר נרשמת."
"כן, אבל... אתה חושב שאבא יכעס אם
אני אשנה את דעתי עמית?"
"אני חושב שהוא ישמח מאוד. אני בטוח
בזה."
"באמת?" עיניו נפקחו לרווחה,
"מאין לך? אתה לא מכיר אותו בכלל."
זין! שכחתי שמנדי לא יודע שנפגשתי עם
אביו.
"סתם הרגשה כזו, ברור שאתה אמן מנדי,
אתה צריך להתעסק בציור, זה היעוד שלך."
"אתה באמת חושב ככה?" הביט בי
במבט מלא אמון, "באמת עמית?" חזר ושאל וראיתי איך התקווה נאבקת בתוכו
בחלק הפסימי שבאופיו שהיה מוכן תמיד להתייאש ולוותר.
"כן, באמת." אמרתי בתוקף, משתוקק
לחזק אצלו את האופטימיות והאמונה בעצמו.
"אבל קשה להתפרנס מציור, האמת שבלתי
אפשרי."
"גם מהוראה די קשה להתפרנס."
חייכתי, "פרנסה זה בכלל עסק קשה."
"אני יכול לקבל קצבה מביטוח לאומי כי
אני נשא." העז עמית להגיד, ומיד השפיל מבט מבויש אל הקפה שלו.
הוא ידע בדיוק מה דעתי על הנושא - מי
שבאמת זקוק לקצבה כי הוא נכה או חולה מכדי לעבוד בסדר, אבל לקבל סתם כסף? בשום
פנים ואופן לא, מוטב לגנוב!
"יש עוד בעיה." אמר מנדי,
"הרישום בעצם כבר נגמר. כרגיל נזכרתי מאוחר מידי ורק בגלל שאלכס לומד שם
ודיבר עם המזכירה מסכימים, לפנים משורת הדין, לבדוק את תיק העבודות שלי."
"בגלל זה היית כל כך עצבני
אתמול."
"לא הייתי עצבני. ניסיתי להתרכז. קשה
לי להתרכז כשיש עוד רעשים בחדר."
"סך הכול נשמתי מנדי."
"והלכת הלוך ושוב ודיברת אל
עצמך."
"טוב, גם אני הייתי עצבני. הבטחתי
לחבר'ה שאני אסדר להם מקום חלופי וידעתי שאם אני אדבר עם שלומי אני אצטרך לגלות לו
שאני נשא. הייתי לחוץ טילים."
"אני לא מבין ממה פחדת. אמרתי לך
שהוא לא יעשה עניין."
"גם אתה פוחד לגלות לאבא שלך."
"טוב, אבא ואני... זה סיפור מסובך.
קשה לי להסביר. אני לא רוצה לדבר על זה עכשיו, זה מלחיץ אותי."
נשמתי עמוק, אמרתי לעצמי - על החיים ועל
המוות - ושאלתי את מנדי אם הוא זוכר את הלילה ההוא כשהוא רב איתי ונסע על האופנוע
שלו לישון אצל אביו.
"כן, אני זוכר. למה?"
"כי כשהתקשרתי אליו לשאול אם הגעת
בשלום הוא ביקש שניפגש."
"ונפגשת איתו?" נפערו עיניו של
מנדי בתדהמה.
"כן, למחרת בבוקר נפגשנו."
"דיברתם עלי?"
"לא רק, דיברנו גם על אימא שלך ועל
אחותך ובכלל."
"אתה סיפרת לו? הרגשתי שבזמן האחרון
הוא מתנהג איתי משונה. זה בגללך, הלכת וסיפרת לו!"
"אל תתרגז מנדי, בבקשה. כן, סיפרתי
לו. הוא נורא נפגע מזה שלא נתת לו לחבוש אותך, הוא היה ממש עצוב ורציתי לעודד
אותו."
"בזה שסיפרת לו שאני נשא
איידס?!" צעק מנדי בזעם, "לא הייתה לך זכות. איך העזת להוציא אותי
מהארון בלי רשותי? אני מאוד כועס עליך!"
"אני מצטער." לחשתי,
"סליחה מנדי, התכוונתי לטובה, באמת."
"אוף! אתה... אתה..." צרח מנדי
וזרק את הספל שלו לכיור, מנפץ אותו על הכלים שהמתינו בתוכו בתום לב לשטיפה.
דפיקה נשמעה על הדלת וראשו של אלכס הציץ
בזהירות פנימה, "הכול בסדר?" שאל בביישנות.
"לא, שום דבר לא בסדר. הוא הלך וסיפר
לאבא שלי שאני נשא ושמר את זה בסוד עד עכשיו." התפרץ מנדי על אלכס החף מפשע
שלא הבין במה מדובר.
"נשא? נשא מה?" שאל במבוכה בלי
לקלוט על מה מדובר.
"בוא תיכנס אלכס, תשתה קפה."
הצעתי, משתדל לשמור על חזות נורמאלית ושפויה למרות שרעדתי מבפנים מרוב מתח
ועצבנות.
"אהה... אנחנו קצת ממהרים כי קבעתי
פגישה... מנדי סיפר לך על המכללה לאמנות?"
"כן, זה רעיון טוב. אני מקווה שתצליח
מנדי ואם זה לא ילך השנה תנסה בשנה הבאה, אני בטוח שאבא שלך יעזור לך ברצון."
ניסיתי לנשק את לחיו לפרידה.
הוא הדף אותי מעליו, "עזוב אותי.
בכלל לא בא לי ללכת. אין לי חשק."
"אבל מנדי..." נבהל אלכס,
"כבר קבעתי פגישה וביקשתי טובה מיוחדת מהמזכירה של החוג לציור ו... בבקשה
מנדי, אל תעשה לי את זה."
"אלכס צודק מנדי, אני מבין שאתה כועס
עלי ואתה צודק, אבל נפתור את זה בערב. לך עכשיו לפגישה שלך."
"לא רוצה." משך מנדי בכתפיו כמו
ילד סרבן.
"אין לא רוצה. אתה חייב ללכת, זה
חשוב." אמרתי לו בתקיפות, אחזתי בו והובלתי אותו החוצה. הם רצו לנסוע עם
האופנוע, אבל אני ביטלתי את הרעיון הזה ונתתי לו את המפתחות של האוטו של הסופר
בתנאי שיחזור עד הצהרים.
"אבל למה אתה כועס עליו מנדי?"
שמעתי את אלכס שואל אותו בלחש לפני שהם נסעו לדרכם.
את התשובה כבר לא שמעתי.
במשך היום ניצלתי את רגעי הפנאי כדי
להתקשר לכולם ולבשר להם שיש לנו מקום חדש, ולשאול למי יש כסאות מיותרים בבית.
יכולתי להשיג כסאות פלסטיק כמו אלו שישבנו בהם במקלט שקיבלנו ממשרד הרווחה, אבל
אני רציתי שנסדר את המקום שלנו בצורה יותר ביתית. שמתי לב שאנשים מדברים בחופשיות
רבה יותר ונפתחים יותר זה לזה כשהם יושבים סביב שולחן, על כסאות נוחים, כמו
שיושבים בבית.
כמה קשה יהיה להשיג שולחן אוכל וכסאות
מרופדים? שאלתי את דימה, ולסדר מטבחון קטן בפינה ככה שנרגיש בבית?
דימה חשב שהרעיון שלי מצוין, וכמה שעות
אחר כך הודיע לי שיש לו שולחן משומש במצב טוב, שולחן עגול וגדול מאוד שאיזה שכן
שלו רוצה להיפטר ממנו.
"יש רק בעיה אחת עם השולחן, הוא כבד
מאוד. יש לי איך להביא אותו, אבל אני אצטרך עזרה להוריד אותו למטה."
"אין בעיות, אני ומנדי נעזור, ואני
אבקש מברקו ומרוזי שיבואו גם כן, ואם אתם כבר באים אני רוצה לעשות עליכם ניסיון
קטן."
"ניסיון?" התמלא דימה חשד,
"איזה ניסיון?"
"כבר תראה. אל תדאג, יהיה
בסדר." הרגעתי אותו ורצתי מהר הביתה להכין בצק שמרים. התוכנית שלי הייתה
לנסות להכין פיצה דומה בטעמה ככל האפשר לזאת שנהגנו לאכול בפיצריה הסמוכה למקלט
כדי שהנאספים ירגישו בבית ככל האפשר. התכוונתי להגיש את הפיצה שאכין לסבלים
המתנדבים שאצליח לגייס ולבדוק אם היא תמצא חן בעיניהם לפני שאכין מגשי פיצה
לפגישה.
להפתעתי גיליתי את מנדי בבית, יושב על
המיטה שלנו, ערום לגמרי ומעשן ג'וינט. מזמן לא ראיתי אותו מעשן בצהרים. לאחרונה
הוא הפחית מאוד את העישון שלו והגביל אותו לשעות הערב בלבד.
"מה קרה?" שאלתי, מודאג.
"הם לא קיבלו אותך? בגלל זה אתה מעשן?"
"לא. לא בגלל זה."
"אז מה מנדי? נו, אל תהיה כזה. תדבר
איתי, זה בגלל שגיליתי לאבא שלך?"
"לא, זה בסדר. כעסתי, אבל עבר לי.
דיברתי איתו והוא מאוד שמח, גם הוא חושב שאני צריך להמשיך עם הציור."
"נו, אז התקבלת או לא?"
"לא יודע. אני אקבל תשובה רק
מחר."
"ועד שתקבל תשובה אתה מתמסטל כדי
להקל על המתח?" ניסיתי להבין מה קורה איתו.
"אני בכלל לא במתח. למעשה אני מקווה
שהם לא יקבלו אותי, אני לא חושב שאני מספיק טוב. עדיף שאני אשאר מלצר." אמר
מנדי באדישות.
"מנדי זה לא נכון." מחיתי,
"אל תדבר ככה."
"וגם אם אני כן אתקבל אני לא
אלך." המשיך מנדי לדבר באותו קול שטוח ומעצבן, "כי אלכס לומד שם."
"אבל אלכס חבר שלך." נדהמתי,
"הוא המוזה שלך. מה קרה? רבתם?"
"סיפרתי לו."
"מה? שאתה נשא? נו, אז מה? אל תגיד
לי שהוא עשה מזה סיפור."
"לא, בדיוק ההפך. הוא חיבק אותי
ונישק אותי ואמר שזה לא משנה כלום."
"נו, אתה רואה? ידעתי שהוא יגיב ככה.
אז למה..."
"ואחר כך הוא גם אמר שהוא נורא אוהב
אותי וניסה לפתוח לי את המכנסים."
"אוהב אותך? כאילו, אוהב,
אוהב?"
"כן."
"אבל הוא עם גוני." מחיתי.
"כבר לא. הוא החליט שנמאס לו מגוני,
שגוני רק ילד ושהוא רוצה אותי."
לא ידעתי מה להגיד, לא העזתי לשאול אותו
את השאלה שבערה על לשוני, פחדתי שהוא יגיד שכן, הוא הזדיין עם אלכס היפה והצעיר
והוא מעדיף אותו על פני, ולכן קמתי והלכתי למטבח וכמו שתכננתי הכנתי בצק שמרים
לפיצה בקערת פלסטיק גדולה ועטפתי אותה במגבת.
"מה אתה עושה?" שאל מנדי שהלך
אחרי למטבח, והביט בי בעודו נשען ברישול על המקרר, מעשן בשלווה את הג'וינט שלו.
"בצק לפיצה. אני מנסה לשחזר את טעם
הפיצה של הפיצריה מול המקלט.
היום דימה ועוד כמה חבר'ה יביאו שולחן
וכסאות למחסן ואני מתכוון לנסות עליהם את הפיצה שלי."
"גם אני מוזמן?"
"בטח. הרי גם אתה שייך לקבוצת תמיכה,
אתה מוזמן לעזור עם הרהיטים ואחר כך לפיצה, אבל אני מעדיף שלא תגיע מסטול."
"אל תדאג, אני אלך לישון עכשיו ועד
הערב אני אהיה בסדר. לא נגעתי בו עמית, אתה מאמין לי?"
"אם אתה אומר."
"עמית," הוא סובב אותי אליו
ובחן את פני, "אני נשבע לך שלא נגעתי בו, לא היה כלום. אמרתי לו שאני אתך
ושלדעתי הוא עושה טעות כשהוא מוותר על גונן."
"בסדר."
"הוא רק ילד עמית, הוא יפה וחמוד,
אבל אני אוהב רק אותך. נו, די, אל תכעס."
"אני לא כועס, רק מודאג קצת."
"למה? ממה אתה מודאג?"
"מזה שיום אחד תגלה שאני סתם טמבל
מכוער שלא מבין כלום מהחיים שלו."
"טיפש אחד. אתה לא יודע שטמבלים
מכוערים הם בדיוק הטיפוס שלי?" נישק אותי מנדי, ואם לא הייתי צריך לחזור מהר
כדי להחליף את שלומי...
בערב, מיד אחרי ששלומי נעל את הסופר והלך
הביתה, הגיע דימה נוהג במשאית שעליה התנוסס שולחן עגול ענקי עשוי עץ ממורט וכמה
כסאות תואמים עם ריפוד מרופט שהיו נוחים להפליא. איש לא השתומם לראות את יוני
הצעיר יושב לצידו.
אחריהם הגיעו גם ברקו ורוזי נוהגים בטנדר
עמוס כסאות ואחריהם הגיע בנצי שהביא איתו ברכבו גם את דני, איציק ודוב.
"נו?" שאלתי אחרי שהכול היה
מסודר לשביעות רצוננו וכל תבניות הפיצה התרוקנו. "זה היה טעים כמו הפיצה
מהפיצריה שלנו?"
החבר'ה שהסבו בנחת סביב השולחן העגול
הציצו זה בזה וכרגיל נתנו את רשות הדיבור לדימה.
"הפיצה הזו לא טעימה כמו הפיצה
שהיינו אוכלים בפיצריה." פסק דימה, "היא הרבה יותר טעימה. אתה צריך
לחזור להיות טבח עמית."
העברתי את מבטי מאחד לשני וכולם חייכו
בהסכמה ואמרו לי שזו הפיצה הכי טובה שאכלו מימיהם ושאני מתבזבז בסופר.
"כנראה שלהיות טבח זה היעוד שלך
עמית." סיכם מנדי, ונישק אותי לעיני כולם.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה