ב. הפינה הסודית שלי

4. רותם

מה שהכי ביאס אותי בכל הסיפור של איתמר היה זה שלא יכולתי לספר שום דבר לאף אחד.

לא לדודו וקימי שהיו בטח כועסים עלי נורא שנפגשתי עם בן אדם זר ומבוגר ממני בהרבה בלי לספר להם כלום, ובטח שלא לעמית שהיה כועס עלי מאותן סיבות ואולי גם היה מתרגז שפלשתי למרפסת של מנדי וחוץ מזה לא היה לו ראש בשבילי כי בדיוק באותו הזמן מנדי העיף אותו, כלומר, מנדי קרא לזה לשחרר אותו, אבל ברור היה שהוא החליט להיפטר מעמית שאהב אותו כל כך ולשבור לו את הלב סתם ככה, בלי סיבה, רק כי בא לו להישאר לבד בסוף העולם.

עמית היה נורא עצוב בגלל הסיפור הזה וזה שמנדי התעקש לקחת לו גם את טיטה - החתולה המשותפת שלהם - רק חיזק את דעתי הגרועה עליו ממילא. מנדי היה לדעתי סנוב, שחצן וחוכמולוג שחושב את עצמו, נצלן מגעיל כלפי עמית וחרא של בן אדם באופן כללי, וזה שגם עליו חלמתי לפעמים... טוב, זה עסקי, וחוץ מזה הרי לא יכולתי באמת לשלוט במה שאני חולם, נכון?

אחרי שאיתמר עזב הייתי תקוע לבד עם המחשבות עליו בלי אף אחד לספר לו על הגעגועים אליו ועל ההרגשה הנאחסית שהוא ניצל אותי בצורה מכוערת וזרק אותי אחר כך כמו טישו משומש.

אף אחד לא עשה לי קודם דבר כזה, אלכס אולי שבר לי את הלב, אבל לפחות הוא אהב אותי קודם, וחוץ מזה הוא לא נעלם בלי הסבר, למעשה נשארנו בקשר ומידי פעם היינו מחליפים מיילים. הוא חזר והבטיח לי שעוד ניפגש, סיפר לי כמה הוא מתגעגע אלי ושלח תמונות ואילו איתמר פשוט נגוז כלא היה ועוד עם אישה... הרגשתי חרא, ממש חרא, הרגשתי טיפש.

אפילו לא יכולתי להשתכר כמו שבא לי כדי להקל על עצמי כי הייתי תלמיד בכתה י"א וכולם חשבו שכל מה שצריך להיות לי בראש עכשיו זה ללמוד. אימא וקימי היו ממש אובססיביים בנושא הזה ואני, לימודים ובגרויות בלשון ובערבית היו הדבר האחרון שהיה לי בראש, זה עצבן אותם כהוגן.

"למה שלא תפנה לבחור הנחמד הזה שתמיד מוסר לך דרישת שלום כשהוא פוגש אותי? השמנמן המנומס הזה, איך קוראים לו?" שאלה אותי אימא בשיחת הטלפון היומית שלנו.

"את מתכוונת לרותם החנון?" עיקמתי את פרצופי.

"כן, לרותם. הוא בטח ישמח ללמוד אתך."

"אימא, לא בא לי, לא בראש שלי." גנחתי.

"אין לא בא לי!" כעסה אימא, "תן לי את קימי."

נתתי את הטלפון לקימי והלכתי לרבוץ על המיטה שלי, מבחין במורת רוח שקימי נשבר ושוב ניקה וסידר לי את החדר, מבלגן לי את כל החפצים בתאוות הסדר והניקיון שלו. ייקח לי שבועות עד שאצליח לסדר הכול בחזרה כמו שאני אוהב. אני אוהב את קימי אהבת נפש, אבל לפעמים הוא מסוגל להיות יותר גרוע מאימא.

נמנמתי קצת ואז מישהו דפק בדלת, צעקתי כן וראשו של רותם הציץ פנימה. הוא נראה כרגיל, שמנגוץ מבוהל וכרגיל לטש בי מבטים מעצבנים.

"שמעתי שאתה צריך עזרה בלימודים." אמר בביישנות והתיישב בקצה המיטה, נראה כאילו הוא מוכן לזנק ממקומו אם רק אצעק בו!!

"לך מפה רותם, אני עייף." אמרתי.

"אני מצטער, אבל אימא שלך אמרה..."

"לא אכפת לי."

"למה חזרת לגור אצל הדוד שלך?"

"ככה. לך כבר, נודניק."

"אבל אתה צריך ללמוד לשון, אימא שלך שילמה לי כדי שאני..."

"לא בזין שלי ללמוד אמרתי והעפתי מעלי את השמיכה, הייתי רק בתחתונים וידעתי שזה יביך אותו, וזה באמת מה שקרה.

רותם הסמיק והביט בעצבנות על כפות ידיו הקטנות והשמנמנות שבטח הזיעו מרוב לחץ, אני לא יודע למה הוא היה נעשה תמיד לחוץ כשהייתי בסביבה, אבל משום מה הייתה לי השפעה כזו עליו, בעיקר כשהורדתי חולצה.

הכרתי אותו עוד מחטיבת הביניים והוא תמיד היה כזה - שמנמן ונמוך ועדין, תלמיד שקדן, אהוב המורות והבנות ושנוא נפשם של הבנים שבזו לו וקראו לו הומו עוד לפני שידעו מה בדיוק זה אומר -

אולי בגלל שאף פעם לא התייחסתי אליו בזלזול ותמיד הגנתי עליו ופרשתי עליו את חסותי כשהציקו לו בבית הספר הוא ראה בי ידיד ונגרר אחרי לכל מקום.

למרות שהיה הבן אדם הכי פחות ספורטיבי שהכרתי מימי הוא צפה בכל משחקי הכדור סל שבהם השתתפתי, ואפילו בלהט המשחק הרגשתי את עיניו עוקבות אחרי בלהיטות.

כל פעם שהיה צפוי מבחן קשה הוא היה שואל אם אני רוצה שנלמד יחד, כאילו שהוא היה צריך ללמוד אי פעם לאיזה מבחן, ואם הייתי עושה טובה ומסכים פניו היו נדלקות בשמחה.

תמיד למדנו אצלי והוא תמיד היה בא מוקדם מהשעה שקבענו, לבוש יפה, חפוף ומסורק עם תיק מלא ניירות, ובדרך כלל גם חבילת שוקולד בשבילי.

כמה ימים אחרי שעברתי לגור בפעם הראשונה אצל דודו וקימי, לפני שהכול התחיל, התחמקתי משיעור מתמטיקה והתחבאתי בזולה מאחורי אולם הספורט כשרותם צץ שם פתאום במפתיע. לא התפלאתי כי הוא נהג להופיע לעיתים קרובות בסביבה דווקא כשניסיתי למצוא לי פינה שקטה. בדרך כלל גם לא גירשתי אותו כי הוא לא הפריע לי במיוחד, ולפעמים היה אפילו נחמד כשהוא היה בסביבה. הוא הרגיש תמיד מתי לא מתחשק לי לדבר והיה יושב לצידי בשקט, לפעמים אפילו קורא משהו, מצליח לעודד אותי בנוכחותו החרישית בלי להיות מעיק.

הייתי ביחסים טובים עם רוב החברים בכיתה, אבל רק עם רותם יכולתי לשתוק ולהיות מצוברח בלי שיציקו לי. ככל שהצרות שלי נעשו מסובכות יותר ככה הערכתי יותר את התכונה הזו אצלו. אחרי שישבנו כמה דקות בשקט מצאתי את עצמי מספר לו שעברתי לגור אצל הדוד שלי שגר עם החבר שלו כי רבתי עם אבא שלי.

הוא האדים עד לשורשי שערותיו המסורקות בקפידה. "החבר שלו? הדוד שלך גר עם גבר?" לטש בי מבט המום.

"כן, הוא הומו וגם אני." אמרתי.

"גם אתה?" לחש רותם, והסומק שבפניו העמיק, "באמת גונן, ואתה לא מתבייש?"

"מתבייש ממה?"

"נו, מ... מלהיות כזה?"                                    

אף פעם לא חשבתי על איך אני מרגיש בקשר למה שאני, רק בגלל השיחה עם רותם נאלצתי להתעמק בנושא הזה וגיליתי שאני לא מתבייש כלל.

"אני לא ממש שמח בגלל זה, אבל אני לא מתבייש." אמרתי, "למה שאני אתבייש? לא עשיתי שום דבר רע לאף אחד."

"כן, אבל... אבל..."

"אבל מה?"

"לא יודע. אם ההורים שלי ידעו הם... אימא בעיקר."

"ידעו מה רותם? תראה, אני יודע שהערסים בכיתה קוראים לך הומו, אבל הם מדברים ככה על כולם, זה לא אומר שאתה באמת כזה, הם סתם נטפלים."

"אליך הם לא נטפלים."

"כי אני נראה בריון וזה רק מוכיח לך שלא כל ההומואים הם בחורים עדינים ופחדנים."

"כמוני." חייך רותם חיוך מעוקם ולא שמח.

"בחייך רותם." נגעתי בכתפו, "לא זה מה שאמרתי." אבל הוא התעלם ממני והמשיך לדבר.

"כי זה מה שאני, במקרה שלי הערסים צודקים, אני אוכל בתחת, בוחש בשוקו, נושך כריות ואני אוהב אותך גוני, אני חושב עליך כל הזמן וחולם עליך בלילה ו... זהו, אני אוהב אותך."

אני חושב שזו הפעם הראשונה בחיי שראיתי ברותם יותר מסתם שמנגוץ חנון ומשעמם שנגרר אחרי לכל מקום. פתאום שמתי לב שיש לו עיניים חומות יפות וכשהוא מתרגש הוא נראה ממש חמוד, אולי הייתי עושה משהו בקשר לזה כבר אז, אבל כמה ימים קודם נפגשתי לראשונה עם אלכס והתמזמזנו במכונית של אבא שלו, וכבר זממתי להזמין אותו לישון איתי...

רותם היה חמוד, אבל זניח, והאמת שברגע שהוא היה מסתלק מעל פני הייתי שוכח את קיומו. היו לי יותר מידי דברים לחשוב עליהם חוץ ממנו והנה הוא שוב פה, מסורק למשעי עם שביל בצד, נושא כדרכו תיק מלא ניירות ואולי אפילו חבילת שוקולד מריר בשבילי.

"הבאתי לך שוקולד." הוא אמר בביישנות.

"אני אוכל אם תתחלק איתי." אמרתי וחציתי את החבילה לשתיים.

"אני לא יכול, אני בדיאטה."

"מי, אתה?" צחקתי, "מה פתאום? ממתי אכפת לך איך אתה נראה?"

"למה לא? גם לך אכפת, אחרת לא היית הולך לחדר כושר."

"מאין לך ש... אתה עוקב אחרי רותם?" קנטרתי אותו, נהנה לראות אותו מסמיק. נכון, זה היה רק רותם, אבל הוא היה חמוד והוא הביט בי במבט מעריץ, והכי חשוב, הוא היה פה לצידי בעוד שכל השאר הסתלקו להם ועזבו אותי לבד.

בסוף עשינו הסכם, אני אלמד איתו בתנאי שהוא יאכל את השוקולד יחד איתי, ואחר כך נצא לצעידת לילה.

למדנו קצת יחד ואפילו רותם הודה שסך הכול אני לא מקרה אבוד, גם אם בזמן האחרון לא היה לי ראש ללימודים. עברנו על כל החומר למבחן, יצאנו מהבית והלכנו ברגל עד לסופר, כלומר, אני הלכתי והוא מיהר בעקבותיי, מתאמץ לא לפגר אחרי, ומאחר ואני שתקתי גם הוא שתק עד שפניתי לשביל הבטון הצר והחשוך שנחבא מאחורי הסופר.

"רגע גוני, לאן אתה הולך?" עצר והניח יד על זרועי.

"תיכף תראה, נו, בוא."

"אבל חושך שם." נלחץ רותם.

"מה, אתה פוחד מחושך?" גיחכתי.

"כן, קצת."

"תן לי יד, אני אשמור עליך." גררתי אותו אחרי עד לדלת ופתחתי אותה. היה שם די חשוך, וחוץ מקצת אור קלוש שהגיע מפנס רחוב מרוחק לא הייתה שם תאורה. רותם נצמד אלי כמו ילד מבוהל וזה דווקא מצא חן בעיני, גרם לי להרגיש חזק וגברי, וחוץ מזה היה לו ריח נהדר, תינוקי קצת ונקי כזה. אני מאוד רגיש לריחות, אם אני לא אוהב ריח של מישהו אני לא יכול לעשות איתו כלום גם אם הוא נראה טוב והכל.

טיפשי, אבל כזה אני.

"מה המקום הזה?" שאל רותם אחרי שהתמקמנו בנוחיות על המזרון.

"זו הפינה הסודית שלי." אמרתי ונישקתי אותו.

מיד היה לי ברור שהוא בחיים לא התנשק עם אף אחד, אבל הוא היה תלמיד טוב ונלהב מאוד, ודי מהר שכבנו זה ליד זה על המזרון, מתלטפים ומתנשקים, ואז עשיתי טעות ושאלתי אותו אם הוא כבר היה פעם עם מישהו.

"לא, מה פתאום?" נדהם רותם, "איך יכולתי?"

"מה זאת אומרת איך? כמו שכולם יכולים גם אתה יכול."

"אבל אני לא... אבל... לא. אף פעם לא הייתי עם אף אחד. אתה הראשון שנוגע בי." אמר רותם בפשטות. 

"אתה כבר בן שבע עשרה, אתה בטח יודע שאפשר להכיר כל מיני גברים באטרף ובכל מיני צ'אטים. מי שבאמת מעוניין ורוצה יכול לפגוש כל יום מישהו חדש."

"לא אני וחוץ מזה המחשב אצלי בבית נמצא בסלון. אימא שלי מסתובבת באזור כל הזמן, אין לי ממש פרטיות, וגם אם הייתה לי למה שאני ארצה לגעת בכל מיני אנשים זרים? אני אוהב אותך, אמרתי לך שאני אוהב אותך עוד בשנה שעברה."

"נו, טוב. זה היה מזמן. המון דברים קרו מאז, עוד לא עבר לך?"

"לא, לא עבר לי." אמר רותם בכעס והתיישב עם הגב אלי.

דחפתי יד מתחת לחולצה שלו וליטפתי לו את הגב. היה לו עור חלק ורך, נעים למגע כמו משי.

"למה אתה כועס רותם?"

"מי אמר שאני כועס?"

"הגב שלך סיפר לי. נו, בוא לכאן, תן חיבוק."

"למה לי?"

"מה למה? כי זה נעים?"

"גם עם הרוסי הזה, הפסנתרן, היה לך נעים להתחבק?"

זו הייתה מכה מתחת לחגורה, עכשיו גם אני כעסתי. הוצאתי את היד מתחת לחולצה שלו והתיישבתי לידו.

"לא כל כך בא לי לדבר עליו רותם."

"למה לא?"

"כי זה לא מתאים עכשיו, וחוץ מזה אלכס ואני כבר לא ביחד."

"אבל אהבת אותו?"

"כן, מאוד."

"אז אתה בטח יודע איזו הרגשה זו לאהוב מישהו שלא שם עליך זין?"

משכתי בכתפי ושתקתי. לא סתם רותם היה התלמיד הכי טוב בכתה הוא באמת היה חכם, ולמרות שנראה קצת ילדותי וחנון הוא היה די עוקצני כשרצה בכך.

"תראה, אלכס ואני... אנחנו עוד ידידים, אבל הוא עזב, הוא בחו"ל עכשיו, ואני... נו, די לדבר על זה. בוא לכאן." ניסיתי למשוך אותו אלי, אבל הוא דחף אותי מעליו.

"אתה פשוט חרמן." קבע במרירות.

"כן." הודיתי, "ואתה לא?"

"כן, כל הזמן. בעיקר כשאני לידך, אבל זה לא מספיק לי. אני לא רוצה שזה יהיה סתם מתוך חרמנות, בטח שלא אתך."

"למה בטח שלא איתי?" נעלבתי.

"כי אני אוהב אותך, כי מאז שראיתי אותך עוד כשהייתי בכתה ח' רציתי אותך, רציתי שתאהב אותי."

"אני מאוד מחבב אותך רותם, אתה חמוד ובא לי עליך. זה לא מספיק?"

"לא, לי זה לא מספיק. לך זה מספיק?"

"כן, למה לא? סקס זה תמיד טוב. כבר עשיתי סקס עם גברים שבקושי הכרתי. אותך אני מכיר ומחבב מאוד, ממש מחבב חמוד." ניסיתי ללטף אותו שוב, והוא שוב דחף אותי ברוגז וקם ממקומו.

"תעזוב אותי." אמר בזעף, "אני רוצה ללכת הביתה."

"אבל רותם..." ניסיתי לפייס אותו, אך לשווא.

"אתה מגעיל אותי, אני כזה אידיוט. אתה סתם דפוק ומגעיל. אני לא יודע מה מצאתי בך."

"גם אני לא יודע מה מצאת בי. אתה צודק, אני אידיוט דפוק ומגעיל, אבל אני התחלתי לזיין עוד לפני שנה ואתה כבר בן שבע עשרה ועדיין בתול." אמרתי לו ברשעות, פתחתי את הדלת והובלתי אותו החוצה.

כשהגענו לספסל שמול הסופר הוא אמר שמכאן הוא יודע לבד את הדרך הביתה, תודה רבה לי, והתחיל ללכת לעבר הבית שלו שהיה במרחק כמה רחובות משם. לא התווכחתי איתו, אבל הלכתי אחריו כדי לדאוג שיגיע בשלום הביתה, ואם לא היה הכלב הגדול שצץ פתאום מאיזה חצר ונבח עליו אולי לא היינו מדברים יותר, אבל הכלב הפחיד אותו והוא נעצר, מבוהל והניח לי לאחוז בזרועו.

"זה בסדר, הכלב קשור." אמרתי לו, "אל תפחד, אני כאן."

"אני לא פוחד." מחה רותם, אבל הקול שלו רעד קצת, ואחר כך הוא פסע בצייתנות לצידי, ידו בידי, עד שהגענו לבית שלו. כבר היה מאוחר והרחוב היה די חשוך, רק באחד החדרים בדירה שבה הוא גר היה אור. "אימא מחכה לי ודואגת." אמר רותם בצער ונאנח.

"נו, אז קדימה, רוץ הביתה."

"כן, רק רגע. סליחה שאמרתי שאתה דפוק ומגעיל."

"צדקת, אני באמת כזה. אתה אפילו לא יודע עד כמה."

"אז תספר לי."

"לא רוצה, עדיף שלא תדע. אתה כועס עלי מספיק גם ככה."

"אני לא כועס, לא באמת. הרי זו לא אשמתך שאתה לא אוהב אותי."

"אבל רותם... תראה, אני... אני כמעט לא מכיר אותך. אם היית נותן לי צ'אנס להיות אתך קצת, להכיר אותך יותר טוב."

"אתה מתכוון לזיין אותי? ככה אתה חושב שתכיר אותי יותר טוב? אם תשכב איתי?"

"למה לא?"

"כי זו לא דרך טובה. כי לזיין סתם ככה, רק בשביל זיון, זה מעליב, זה אומר שאתה מתייחס לבן אדם שאתך כאילו שהוא רק גוף בלי נשמה."

כבר אמרתי שהוא היה בחור חכם, הרותם הזה? לא סתם הוא היה תלמיד כל כך טוב.

"יכול להיות שאתה צודק רותם." אמרתי, "אני לא יודע."

"אתה יודע שאני צודק, אם לא הייתי צודק לא היית מסתובב עצוב כל כך כל הזמן."

"אני לא עצוב." מחיתי, מבין רק עכשיו שהוא צודק, פתאום קלטתי שמאז שאלכס התחיל להתלהב ממנדי ונעשה דוגמן שלו נעשיתי בן אדם עצוב.

"אתה בחור חכם רותם." אמרתי ונישקתי אותו על הלחי, "לילה טוב, נתראה מחר בבית ספר."

"לילה טוב גוני. נתראה מחר." לחץ רותם את ידי בכף ידו החמימה, והסתלק.

5. מציצן

"אני ממש מחבב את הרותם הזה." הצהיר קימי אחרי שחזרתי הביתה, "הוא כזה בחור נחמד, וכל כך מנומס ומתחשב. לדעתי יש לו יש השפעה טובה עליך גוני, אולי תזמין אותו לאכול אצלנו ביום שישי בערב?"

"לא יודע, הוא... אימא שלו מאוד קשורה אליו וקצת קשה לו לעזוב אותה בערבים. היא לא הולכת לישון עד שהוא חוזר, אולי נזמין אותו בשבת בצהרים?"

"בטח, למה לא, שיבוא מתי שיהיה לו נוח." הצהיל קימי את פניו, "תגיד לו שהוא תמיד רצוי אצלנו."

"כן, בטח, אני אגיד לו." הבטחתי בתקווה שהוא יפסיק לדבר ויגיד לי כמו תמיד, ללכת לישון כבר כי נורא קשה להעיר אותי בבוקר.

"לקח לך המון זמן ללוות אותו." הביט בי דודו בחשדנות, "ולמה אתה אדום ומתנשף כזה?"

"רצתי." אמרתי, "רצתי כל הדרך חזרה כדי לשמור על כושר, אבל  עכשיו אני חייב להתקלח ולישון. אני עייף."

דודו נראה עוד יותר חשדן, "אבל רק אחת עשרה בלילה, וממתי אתה הולך לישון כשאתה עייף? בדרך כלל אתה מעדיף לבזבז שעות שינה על המחשב ועל כל מיני שטויות."

"דודו!" התרגז קימי, "מה אתה מציק לילד, מחר יש לו מבחן חשוב והוא לא רוצה להגיע לכיתה מפהק ומנומנם. לך לישון גוני." חייך אלי ושלח אותי להתקלח.

נפטרתי מהר מבגדי ספוגי הזיעה ונכנסתי בהכרת תודה אל מתחת לזרם המים החמימים. הסתבנתי במהירות עד שהגעתי לזין שלי, וכאן האטתי את הקצב. סגרתי את הברז כדי לא לגמור את כל המים החמים והתחלתי לסבן את אברי שמיד שב והזדקף, עדיין נרגש ממה שראיתי קודם במחסן של הסופר.

שפשפתי את הזקפה שלי ותוך כדי כך עצמתי את עיני, חוזר אל מה שקרה אחרי שנפרדתי מרותם שהיה רגוע ונחמד יותר הערב, ואפילו הסכים להתנשק איתי קצת כשעצרנו לנוח בגן שעשועים קטן וחשוך אחד ליד הבית שלו.

היה לנו ערב חביב ומועיל ביותר, למדנו יחד ברצינות ואחרי שקימי האכיל אותנו בארוחת ערב דשנה והתרשם עד מאוד מנימוסיו הטובים של רותם ליוויתי אותו הביתה. בדרך דיברנו על הצבא ורותם גילה לי שהוא מקווה להתקבל ליחידת מחשבים, או למודיעין. אימא שלו לוחצת עליו שיהיה עתודאי וידחה ככל האפשר את הגיוס, אבל לו קצת נמאס ללמוד והוא רוצה לצאת מהבית ולהתרחק ממנה מעט גילה לי בביישנות ונראה שרווח לו כשאמרתי לו שזה נראה לי רצון טבעי ומובן ולא רעיון שמעיד על אנוכיות ופזיזות.

בתגובה לגילוי הלב שלו סיפרתי לו שאני רוצה להיות קרבי, רצוי בגולני, מה שלא כל כך מצא חן בעיניו. הוא העלה הרבה נימוקים נגד - זה קשה, זה מסוכן, יהיו לי אחר כך המון ימי מילואים, ומה אני אעשה במקלחות המפורסמות הללו שכולם מסתובבים בהם יחד ערומים? איך אני אסתדר שם?

"תירוצים של הומואים." פלטתי בבוז.

"נו, באמת." אמר רותם, "איזה שטויות הומופוביות אתה פולט לפעמים, לא להאמין." אבל הוא אמר את זה בחיוך, ולא ממש כעס עלי, ואחר כך התרפק עלי ליד הנדנדה ונישק אותי שוב ושוב, עד שעשיתי טעות ודחפתי יד לתחתוניו. הספקתי להרגיש שעומד לו, אבל זה הכול. הוא דחף אותי מעליו, פקד עלי להירגע, אמר שנורא מאוחר ואימא תדאג, והלך הביתה.

אחרי שהוא הלך עשיתי עיקוף קטן וחזרתי הביתה דרך הסופר. מביך לספר מה הסיבה לכך, אבל אין ברירה - רציתי לקפוץ לפינה הקטנה והסודית שלי כדי לשתות קצת.

היה לי שם בקבוק וודקה חבוי בארון, מתחת לכיור, ונורא בא לי להשתכר מעט, לא ממש, רק קצת. זה עזר לי להירדם והקל על משא הבאסה שסחבתי בנשמה.

לפני שפגשתי את אלכס שתיתי רק מעט יין, בעיקר במסיבות ובשמחות משפחתיות, אבל אחרי שפגשתי את אלכס השתניתי. הוא לימד אותי דברים ששינו אותי, דברים כמו להתנשק, למצוץ, לעשות מסג' בכפות הרגליים, לשים קונדום ולשתות וודקה.

הוא ניסה ללמד אותי גם לעשן ג'וינטים, אבל זה לא מצא חן בעיני. העשן גרם לי להשתעל וחשיש עושה לי סחרחורת והרגשה מוזרה שכולם מדברים עלי מאחורי הגב. אני מעדיף להיות שתוי, לא שיכור עד שאני נופל מהרגלים, זה גורם לי לקום למחרת עם כאב ראש איום, אבל ככה קצת, בקטנה, רק כמה לגימות משפרות להפליא את מצב רוחי.

קימי כמובן חושב שאני צעיר מידי מכדי לשתות אלכוהול ומתלונן על הדור הצעיר והפוחז בימינו, למזלי דודו קצת פחות קפדן ומרשה לי להשתכר, אבל רק בסופי שבוע. כששוחחנו על הנושא הם אמרו לי שהם לא רוצים להיות שוטרים שלי והם סומכים עלי שאתנהג בהגיון ומקווים שלא אאכזב אותם.

עד עתה באמת התנהגתי בהיגיון, פחות או יותר, שתיתי רק בסופי שבוע ולא עשיתי שטויות, אבל אחרי שאיתמר נעלם... כנראה שגם חלק מההיגיון שלי הלך איתו.

החלטתי שלא יקרה כלום אם אשתה קצת למרות שמחר יש מבחן ועברתי דרך הסופר. רק כשראיתי את כל המכוניות שחנו שם נזכרתי שהיום יש לקבוצת התמיכה של עמית פגישה במחסן.

למזלי הם היו עסוקים בשלהם ולא הבחינו בי. עברתי חרש על פני דלת המחסן, חמקתי לפינה שלי, הוצאתי את הבקבוק ושתיתי כמה לגימות, ואחר כך עוד כמה ועוד קצת עד שראשי הסתחרר ונשכבתי לנוח על המזרון. כנראה שנרדמתי לכמה דקות, ואולי אפילו יותר כי כשהתעוררתי היה כבר די מאוחר וכל המכוניות נעלמו חוץ מאחת. התחלתי ללכת הביתה ובדרכי עברתי על פני דלת המחסן שהייתה פתוחה למחצה. מתוך סקרנות הצצתי פנימה, לא ראיתי כלום, אבל שמעתי קולות שעוררו את סקרנותי ונמשכתי להיכנס עוד קצת, ועוד קצת, עד שעמדתי ממש בפנים, חבוי מאחורי חומה גבוהה של חבילות סוכר, ואז ראיתי אותם.

הם היו שניים - אחד מבוגר וגדול עם מבטא רוסי, והשני צעיר ורזה. הם סיימו לטאטא את הרצפה ואז התיישב הרוסי הגדול על כסא ואמר לצעיר, "בוא הנה יוני."

"רק רגע דימה, אני רק מנגב את..."

"יוני, בוא הנה מיד!" פקד דימה בקול קשוח, ויוני שמט את המטלית מידיו וניגש לדימה שהורה לו לרדת על הברכיים.

יוני צנח בצייתנות על ברכיו, פתח את מכנסיו של דימה ושלף משם את הזין שלו.

למרות שהייתי עדיין קצת שיכור היה לי ברור לגמרי מה הולך לקרות כאן וידעתי שעדיף שאסתלק מיד, אבל משום מה רגלי כמו נטעו בקרקע. נשביתי בקסם המראה שלא נועד לעיני ולא הצלחתי להתיק מהם את מבטי.

יוני ליטף ושפשף את הזין של דימה עד שהוא הזדקף. היה לו זין מרשים, עבה בעל גוון אדמדם סגול וכיפה גדולה ובשרנית. זין שהייתי שמח מאוד להכניס לפי, גם יוני חשב כמוני, הוא קירב את ראשו אל הזין של דימה וסגר עליו את שפתיו. דימה אחז בבלוריתו משך את ראשו לאחור והעיף לו סטירה חינוכית קצרה, לא חזקה מאוד אבל חדה ומצלצלת.

יוני קפא על מקומו בבהלה, "קונדום." אמר בקול מלא אשמה, "שכחתי שצריך... אולי נוותר הפעם דימה?" התחנן, ומיד חטף עוד אחת.

בלי למחות השלים יוני בהכנעה עם המצב, שלף מכיסו קונדום, גלגל אותו בזריזות על הזין המפתה של דימה והחל במלאכה. ראיתי כבר דברים נועזים יותר בסרטי פורנו, אבל זה לא היה סרט מבוים אלו היו החיים והכל היה אמיתי ומחרמן להפליא. הרגשתי אשם ודפוק כשהמשכתי להסתכל על דבר פרטי כל כך, אבל פשוט לא הצלחתי לאזור די כוח להתנתק וללכת משם, זה היה מחרמן ומסעיר מידי.

דימה אחז בראשו של יוני, בחש בשערו ונאנח בהנאה, מלמל לעצמו ברוסית, ויוני הצליח תוך כדי מציצה נמרצת לפתוח גם את מכנסיו שלו ולשלוף זין זקוף, וורוד ונחמד למראה. כל הפעילות הזו גרמה גם לזין שלי להזדקף, ובמקום ללכת משם כמו שהייתי צריך לעשות הכנסתי יד למכנסי והתחלתי ללטף את עצמי.

אחרי כמה דקות החליט דימה להתקדם הלאה, העמיד את יוני על השולחן כשהוא כורע על ידיו וברכיו הוריד במשיכה את מכנסיו עד לקרסוליו והתחיל להחדיר אצבעות לחור התחת שלו – תחת חטוב, לבנבן וחמוד מאוד - נעזר בשפופרת משחה שהייתה בתיקו כדי לשמן אותן.

למרות שהוא לא התקמצן על חומר סיכה יוני התלונן וגנח ובתמורה דימה הפליק על ישבנו, פוקד עליו לשתוק.

גם הפעם קיבל יוני את המכות בהכנעה מוזרה ואפילו לי נעשה ברור שהאלימות המתונה הזו היא חלק מהסקס בין שניהם, זה היה מדליק בצורה מביכה, התביישתי, אבל לא יכולתי להפסיק להסתכל.

אחרי שישבנו של יוני הפך לוורדרד לוהט התחיל דימה להחדיר לתוכו את הזין שלו. הוא אחז בכוח במותניו, נדחק לתוכו לאט לאט ובזהירות, ולמרות שיוני גנח, רעד וילל, טוען שהזין של דימה גדול מידי והוא קורע אותו קיבלתי רושם שהוא נהנה עד מאוד מהקריעה הזו.

אחרי שדימה התעייף מהתנוחה הזו הוא הוריד את יוני מהשולחן, התיישב על אחד הכיסאות והושיב אותו על הזין שלו. יוני התפתל על ברכיו של דימה שליטף לו את הזין וצבט קלילות את פטמותיו ושניהם התנשמו בכבדות והזיעו ולמרות שלא היו שם שום נשיקות או ביטוי חיבה מקובלים היה ברור שהם נהנים מאוד מכל העסק.

בשלב הזה כבר הייתי כל כך חרמן עד שלא הייתי מסוגל לעמוד על רגלי. התיישבתי על הרצפה, מביט בהם בפה פעור בעודי עסוק בשפשוף נמרץ של הזין הפרטי שלי. הייתי כל כך חרמן עד שגמרתי לפניהם והחלטתי שעדיף שאסתלק עכשיו, לפני שהם יסיימו ויתחיל להביט סביבם. גם במצב הלא ממש פיכח שלי ידעתי שעדיף שהם לא יגלו שמישהו מציץ בהם בגניבה.

זחלתי משם בזהירות על ידי ורגלי עד שהגעתי לדלת ואז קמתי, סגרתי בידיים רועדות את מכנסי ורצתי כל הדרך הביתה.

במקלחת עשיתי שוב ביד, אבל זה לא היה זה. לא די היה לי רק בכף ידי ובדמיון הלוהט שלי, עם כל הכבוד לתענוגות האוננות זה לא היה כמו להיות עם גבר ממשי.

רציתי גבר שאוכל לחוש את זקפתו בפי, שימלא אותי עם הזין שלו ויגרום לי לילל מתענוג. מישהו שאוכל לגעת בו, לחבק ולנשק אותו, להושיב על הזין שלי כמו שדימה עשה ליוני, גבר חם וממשי שיחבק אותי ואני אוכל לאחוז בזרועותיי ולחבק בחזרה. מישהו שיאהב אותי וישמח שאני אוהב אותו, שיישן איתי כל לילה במיטה וישתוקק לעשות איתי סקס, הרבה סקס! רציתי זיונים לחים ולוהטים, זיונים אמיתיים עם מישהו מתנשם ומזיע שירעד מרוב חרמנות בזרועותיי, ירצה את הזין שלי בתוכו וינשק אותי נשיקות עמוקות ורטובות שיגרמו לברכי לרעוד.

רציתי להפסיק להציץ מהצד על אחרים ולאונן בסתר, רציתי לחזור ולהיות מאוהב.