11. דברים שאי אפשר לדבר עליהם
כמעט כל שכבת י"א השתתפה בלוויה של
עידו שנערכה ברוב עם. למרות שהוא התאבד קברו אותו במקום טוב באמצע ולא מאחורי הגדר
כמו שחשבתי שקוברים מתאבדים.
כששאלתי את יורם למה קיבלתי תשובה מתפתלת
שהוחלט שהמוות שלו הוא לא באמת התאבדות אלא מעין תאונה - שילוב של ניסיון שלו לשחק
עם האקדח של אביו עקב מצב רוח קשה שתקף אותו לאחרונה, כנראה בגלל אכזבה רומנטית.
ההסבר המוזר הזה לא השתלב עם העובדה
שהחברה שלו - שירן הכוסית - בכתה בכי מר כל זמן הלוויה וכשאביו של עידו קרא את
הקדיש היא התעלפה וכמעט נפלה לקבר, וגם לא עם הזיכרון המאוד ברור שלי של אביו של
עידו מראה לי ולעידו את האקדח שלו (כשהיינו בכיתה ח' נדמה לי) מסביר לנו שזה לא
צעצוע אלא כלי מסוכן מאוד ושאסור לנו לגעת בו בשום פנים ואופן.
ליתר בטחון הוא גם פירק אותו לשני חלקים
שכל אחד מהם הוטמן במקום אחר בעוד שהכדורים של האקדח הושלכו אחר כבוד לבוידם שמעל
המקרר.
לאסוף את כל חלקיו של האקדח, לחבר אותם,
למצוא את הכדורים שהושלכו לבוידם ולטעון בהם את האקדח... לי זה לא נראה כמו משחק
וזה מה שאמרתי ליורם אחרי הלוויה כשעמדנו מחוץ לבית הוריו של עידו ושוחחנו בשקט.
לא אמרתי אף מילה על הבכי שלו ועל מה שהוא
אמר מיד כשנודע לנו על מותו של עידו, וגם יורם לא דיבר על זה, אבל כן שאלתי אותו
מאיפה צץ הרעיון שעידו היה מדוכא בגלל אכזבה רומנטית.
"ארז סיפר שהוא שאל אותו אם הוא
עצבני לאחרונה בגלל בעיות עם בחורות ועידו אמר שכן." התערב אלון בשיחה.
יורם ואני החלפנו מבטים ואז יורם כחכח
בגרונו ואמר שכן, בגיל הזה בעיות עם בחורות הן דבר מאוד נפוץ ואולי בגלל זה...
ואז ארז שעמד ליד אלון - הם תמיד מסתובבים
יחד - אמר שזה טיפשי, הוא לא מכיר אף בחורה ששווה למות בשבילה, ואחר כך נבהל ממה
שפלט, תפס את אלון והסתלק.
"שניכנס?" שאלתי את יורם שעמד
וחפר באדמה היבשה עם חרטום נעל ההתעמלות שלו.
הוא הביט בי במבט אומלל, "כן, אנחנו
חייבים." הסכים ובכל זאת נשאר לעמוד בחצר.
"נו, בוא." אמרתי, "אתה
צריך לגשת ולנחם את הוריו."
"יש כל כך הרבה אנשים, מי כבר ישים
לב אם אני לא אכנס?" בחן יורם את הגומה שחפר באדמה.
"בוא כבר." התחננתי, "לא
נעים לי להיכנס לבד. רק נעשה סיבוב ונלך."
נכנסנו בחוסר רצון ומצאנו שם המון אנשים
שלא הכרנו שישבו על מזרנים ובכו והעבירו תמונות מיד ליד.
גם רותם היה שם, יושב ליד אחותו של עידו
ומשוחח איתה בלחש. הוא היה כזה נחמד ורגיש, וידע בדיוק מה להגיד ואיך לחבק ולגעת
כדי לנחם בדיוק במידה הראויה ובצורה הנכונה. אני לעומת זאת פשוט התייבשתי במקום
כשאימא של עידו פרשה לעומתי את ידיה והתחילה לבכות ולספר לכולם איזה חברים טובים
היינו, וכמה הוא אהב אותי, ומיד שלפה אלבום שלם מלא תמונות שלנו כילדים כדי להוכיח
את זה.
נשארתי שם חצי שעה ארוכה כנצח ועד שהצלחתי
לצאת - יורם השפן ברח עוד בדקה הראשונה - הייתי שטוף זיעה מרוב מבוכה.
רק אחר כך, כשהייתי לבד בבית, קלטתי כמה קשה
היה לי לא לדבר חופשי ולהגיד מה שאני חושב באמת. אני לא רגיל לזה, לחשוב על כל
מילה שאני אומר. זה היה מעייף, רציתי את רותם שיחבק אותי, יקשיב לי, ינחם אותי
בגופו החמים והרך ויאשר לי שזה בסדר להרגיש חרמן גם כשעידו שוכב מת באדמה, אבל
רותם היה צריך להישאר בבית עם אימו שחטפה מיגרנה איומה בלוויה והייתה זקוקה לו
לצידה.
המצב לא נעשה טוב יותר גם למחרת. במקום
להמשיך ללמוד כרגיל שלחו לנו פסיכולוגים ויועצים חינוכיים שדיברו איתנו ועודדו
אותנו לבטא את רגשותינו. כרגיל מי שדיבר היו בעיקר הבנות שקשקשו שטויות רגשניות
וחסרות טעם כמו שהן עושות תמיד. הבנים בעיקר שתקו ואף אחד לא אמר מה שהוא באמת
חושב, ואולי הם בכלל לא חשבו, מאין לי לדעת?
הוחלט לבטל את משחקי נבחרת הכדור סל ואת
ההצגה של מסיבת הסיום. כשהמנהלת הודיעה את זה כולם הנידו בראשם בכובד ראש ואמרו
שכן, בטח, ככה צריך לעשות, אבל אחר כך, כשהתאספנו בחדר ההתעמלות שחקני הנבחרת
קיללו והתרגזו והתאכזבו מביטול המשחקים.
ארז בעט בקיר מרוב עוגמת נפש על ביטול
ההצגה ואמר שמתאים לעידו המניאק להתאבד דווקא שבועיים לפני סוף השנה כדי להרוס
הכול, ואילן הוסיף שבטח עידו עשה את זה בכוונה ושבגללו שוב בית ספר 'סביונים' יזכו באליפות.
"תשתקו, איך אתה מדברים?" נזף
ניצן, אבל יורם אמר שזה בסדר, זה רק אנחנו פה וכל אחד יכול להגיד מה שבראש שלו,
וזה בדיוק מה שהם עשו.
"עידו היה בן אדם מעצבן לאללה, אבל
שחקן מצוין, חבל שהוא לא חיכה עם ההתאבדות עד החופש הגדול."
"כן, אם החרא הזה היה מתאפק עוד קצת
עם ההתאבדות שלו..."
"ממש מתאים לו לעשות את זה דווקא
עכשיו."
"איזה זבל של בן אדם הוא היה, זה לא
היה יכול לקרות לבן אדם נחמד יותר."
"הוא היה מעצבן, אבל אחלה שחקן כדור
סל למה הוא היה צריך ללכת לעשות שטות כזו ועוד בשביל איזה כוסית מעפנית?"
"מסכנים ההורים שלו, איך הוא היה
יכול לעשות להם דבר כזה?"
אני אומר לכם, היה תענוג לשמוע את החבר'ה
אומרים מה הם באמת חושבים ולא את כל הקשקושים המנומסים שהם השמיעו בכיתה מול
הפסיכולוג שהנחיתו עלינו, אלוהים יודע מאיפה.
חבל שבאמצע מסיבת הקיטורים הזו אימא
התקשרה פתאום וביקשה שאחרי הלימודים אעבור אצלם בבית כי היא צריכה לדבר איתי.
ממש לא בא לי לגשת אליהם, אבל אני לא יכול
להגיד לאימא לא, היא מבקשת כל כך מעט, והיה לי רושם שזה באמת חשוב.
הגעתי הביתה ולהפתעתי גם אבא היה בבית וגם
איש אחד שלא הכרתי ושהציג את עצמו כשוטר ממפלג הנוער למרות שהוא לא היה במדים אלא
בג'ינס ובטריקו. כל זה היה מאוד מפתיע, אבל מה שבאמת הימם אותי היה שאבא חיבק אותי
כשנכנסתי כאילו שאני ילד קטן, ואמר שאני לא צריך לעשות שום דבר שמביך אותי ואם לא
נעים לי לספר משהו זכותי לשתוק.
"איזה משהו?" התפלאתי, והחזרתי
לו חיבוק, מבין פתאום כמה התגעגעתי אליו.
כשהייתי קטן יותר הלכתי אחריו לכל מקום
ושמחתי מאוד כשהוא היה חוזר מהעבודה. אהבתי לשבת לידו, לדבר איתו, לראות איך הוא
מתקן דברים בבית או סתם רואה כדור סל בטלוויזיה. היינו משחקים בכל מיני משחקי מחשב
מפגרים ונהנים להיות יחד. זה חסר לי, מוזר שרק עכשיו קלטתי את זה.
"מה קורה פה אימא?" פניתי אל
הבוס האמיתי בבית, (ושלא תהיה לאף אחד טעות, למרות שהיא קטנה ומדברת בקול שקט
ובוכה מכל שטות אצלנו בבית אימא היא זו שקובעת בכל מה שבאמת חשוב).
"ההורים של עידו עברו על החפצים שלו
וגילו שם כל מיני דברים מטרידים." אמר השוטר שביקש ממני לקרוא לו איציק.
"איזה דברים?" התפלאתי,
"ואל תגיד לי שהוא עישן סמים כי אני לא אאמין לך. הוא היה ספורטאי בנשמה
והקפיד מאוד על..."
"לא דברים כאלו." אמר איציק
השוטר, "אני מדבר על זה." הראה לי אלבום תמונות זול כזה מפלסטיק שהיה
מלא תמונות שלי בכל מיני שלבים של ערום.
היו שם תמונות שלי מלפני שנתיים ושלוש מכל
מיני טיולים של בית הספר וברובם הייתי לבוש בבגד ים או בתחתונים, נראה צעיר עד
גיחוך, והיו כמה תמונות שלי מהשנה האחרונה שצולמו כנראה בחדר ההלבשה של בית הספר
ובהם כבר ראו את העבודה שעשיתי על עצמי בחדר הכושר. כמעט בכל התמונות הייתי מוקף
בעוד חבר'ה, לבושים בערך כמוני, וכל אחת מהתמונות לחוד נראתה די תמימה, אבל הצירוף
של כולם ביחד כשאני נמצא תמיד במרכזן נראה חשוד.
"אתה מזהה את המצולמים?" שאל
איציק במה שהיה אמור להיות טון אגבי וידידותי, אבל נשמע לי מזויף.
"בטח, כולם חבר'ה מהכיתה
ומהנבחרת."
"אתה מופיע בכולן." ציין איציק
את המובן מאליו.
"כן, כי אני גם בנבחרת."
"מה היו היחסים בינך לבין
עידו?"
משכתי בכתפי, "סתם חברים, לא משהו
מיוחד. פעם היינו חברים ממש טובים, אבל אחרי שהתחלנו ללמוד בתיכון... אתה יודע איך
זה."
"אז איך אתה מסביר את זה?" הראה
לי איציק מחברת בית ספר רגילה, סתם ספירלה מצויה עם כריכה שחורה שהייתה מלאה
קשקושים בכל מיני סוגים של עפרונות, עטים וטושים. השם גונן גרוס, או גוני, הופיע
בדפים הללו בתדירות גבוהה מאוד, ופה ושם צץ גם השם רותם כץ שתמיד היה מחוק באיקס
עבה. שמי לעומת זאת זכה לעיטורים מפגרים של לבבות ופרחים. אם עידו היה יודע שאני
רואה את המחברת הזו הוא היה מת מרוב בושה חשבתי לעצמי, וגם את הדעה הזו שמרתי
לעצמי.
"מי זה רותם כץ?" שאל איציק.
"אחד שלומד איתו בכיתה. הוא לא סבל
אותו."
"יש לך מושג מה המשמעות של כל
הקשקושים האלו?" ניסה איציק לגשש.
ושוב, בפעם המי יודע כמה מאז שעידו התאבד,
במקום להגיד מה אני חושב משכתי בכתפיי ואמרתי שאין לי מושג, זו הפעם הראשונה שאני
רואה את האלבום הזה ואת המחברת ואני לא מבין מה זה קשור בכלל להתאבדות של עידו.
"הייתה איזו מריבה בינך לבין עידו
והרותם הזה?"
"לא משהו מיוחד. לאחרונה עידו רב עם
כולם והאמת שאם הוא לא היה הקפטן של הנבחרת... "
"אני מבין." אמר איציק, ואולי
הוא באמת הבין, מי יודע?
"למשטרה יש איזה חשד שהמוות של עידו
לא היה התאבדות?" שאל אבא וכרך יד חמה ומנחמת סביב כתפי, ואני נשענתי עליו
ושמחתי שהוא אבא שלי.
"לא. אין שום ספק זו התאבדות."
אמר איציק, "אבל תפקידנו לחקור בכל פעם שיש מוות לא טבעי, ואם אפשר היה לספק
איזה הסבר הגיוני למוות שלו זה היה מקל מאוד על הוריו."
"הלוואי ויכולתי להקל עליהם."
אמרתי, "אבל אני באמת לא יודע כלום. שמתי לב שעידו מתנהג בצורה מוזרה
לאחרונה, כולם שמו לב לזה, אבל אי אפשר להכריח בן אדם לדבר אתך... לא יודע אולי
הייתי צריך להתאמץ יותר..."
"זה משהו שלעולם לא נדע." אמר
איציק בצער, שהפעם נשמע כן, לחץ את ידי, אמר תודה והלך.
"אני חייב לחזור הביתה." אמרתי
אחרי שאכלתי איתם צהרים.
"זה הבית שלך גוני." אמר אבא,
"אם תרצה תוכל לחזור לכאן אפילו היום."
"אבל החדר שלו הוא חדר המחשב
שלי!" מחה אביב אחי הצעיר.
"אביב!" צעקו אבא ואימא בבת
אחת.
"זה בסדר אביב." הרגעתי את
המתנחל הקטן, "אני נשאר לגור עם דודו וקימי, אבל אני מבטיח לבוא לבקר לעיתים
קרובות יותר."
אבא הסיע אותי חזרה לדירה של דודו וקימי
ובדרך ניסה בצורה מגושמת ונוגעת ללב לברר אם אני בסדר, באמת בסדר, ואם אני בטוח
שהכול אצלי בסדר.
"אבא, אני לא מתכוון להתאבד. אני
נשבע לך, אני לא כזה טמבל, וחוץ מזה רותם ירצח אותי אם אני אעשה לו דבר כזה."
אבא נאנח ואמר שהוא היה בדיוק בגילי כשפגש
את אימא וידע מהרגע הראשון שרק איתה הוא רוצה להתחתן.
אחר כך נכנסנו הביתה וחמש דקות אחר כך הוא
כבר היה שקוע בוויכוח גדול עם דודו - משהו שקשור לצמיגים של מכוניות הוולוו היקרות
שלהם.
אחרי שאבא הלך רותם התקשר והתנצל שגם הערב
הוא לא יכול להיפגש איתי כי אימו עדיין חולה וזקוקה לו.
"גם אני צריך אותך רותם."
התלוננתי, "אתה לא יכול לצאת מהבית לכמה דקות?"
"לצערי לא, אבל אולי אתה יכול לבוא
אלי?"
"כן, בטח." אמרתי, ולפני שהוא
ישנה את דעתו עליתי על האופניים של קימי ותוך כמה דקות הגעתי לדירתו. זו הייתה
הפעם הראשונה שהוא הזמין אותי לבקר אצלו והייתי סקרן מאוד לראות איפה הוא גר.
גיליתי שהדירה שלהם נראית רגילה לגמרי, קצת מיושנת ונקייה בצורה שהייתה מעוררת
בקימי עוויתות קנאה.
חדרו של רותם נראה כמו חדר של ילד קטן.
היה לו שולחן כתיבה מצופה פורמייקה צהובה, ילדותית, מיטת יחיד עם כיסוי מיטה מכוסה
ציורי מכוניות, ופוסטרים עם דמויות של דיסני על הקירות. זה היה חדר נחמד מאוד
בשביל ילד בן שש שבע שמתחיל רק עכשיו לקרוא בלי ניקוד, אבל נראה מאוד לא מתאים
לבחור שעוד מעט ימלאו לו שמונה עשרה ושנהנה לגרום לי להשתולל מעונג בעזרת פיו
ואצבעותיו הזריזות.
"אולי אני צריך לעשות פה קצת
שינויים." אמר רותם במבוכה כשראה אותי בוהה בפליאה בציור ענק של גארפילד שהיה
תלוי על הצד הפנימי של דלת חדרו.
"לא, מה פתאום? תשאיר הכול ככה, הילד
שלך ושל דנה ממש יאהב את זה." עקצתי אותו ברשעות, והוא התנפל עלי והפיל אותי
צוחק על שטיח צמרירי ונקי להפליא שהיה מעוטר בציור נאה של רכבת צבעונית מתפתלת בין
הרים וגבעות, פרחים ופרפרים.
"תומי?" קראה מישהי מהחדר
הסמוך, "מה אתה עושה שם תומי?"
"מי זה תומי?" לחשתי.
"אני." הסמיק רותם ויצא מהחדר.
קצת חושש, אבל סקרן, פסעתי בעקבותיו לחדר השינה של אימו. היא שכבה על מיטה זוגית,
ראשה נתמך בערמת כרים, מגבת לחה על מצחה, ונראתה קטנה ודומה להפליא לרותם, או
שאולי הוא בעצם דמה לה?
היא חייכה אלי חיוך רפה, התנצלה שהיא
מרגישה לא טוב, שאלה איך אני מרגיש ועצמה בעייפות את עיניה. איחלתי לה שתהיה בריאה
ויצאתי חרש מהחדר.
המתנתי לרותם במטבח שהיה מצופה כולו
פורמייקה מבהיקה בצבע תכלת, ואחרי ששתיתי כוס מים העפתי מבט מהחלון שהיה קרוע מעל
הכיור ונדהמתי לגלות שאפשר לצפות משם בנדנדה שעמדה בקצה גן השעשועים הקטן, הנדנדה
שבצילה היינו מתנשקים לפני הפרידה.
רותם יצא מחדר השינה של אימו, סוגר
בעדינות את הדלת מאחוריו, ואמר שיש עוגת גבינה במקרר. אכלנו יחד עוגה ותוך כדי כך
סיפרתי לו על איציק השוטר ועל האלבום והמחברת של עידו.
רותם אמר שטוב עשיתי ששתקתי ושמרתי את
דעותיי לעצמי, והסכים איתי שמאז שעידו מת אף אחד לא אומר יותר מה הוא באמת חושב
וכולם מתנהגים מוזר, אבל הרגשתי שדעתו מוסחת, וחלק מתשומת ליבו מופנה אל מה שקורה
מאחורי דלת חדר השינה הסגורה, ולכן קיצרתי את ביקורי, אמרתי שאני עייף והלכתי הביתה.
קימי המתין לי במטבח ושאל אם אני רעב.
"לא, אכלתי אצל רותם. אתה יודע שאימא
שלו קוראת לו תומי?"
"תומי זה חמוד. מתאים לו. איך אימא
שלו נראית?"
"דומה לו מאוד, קטנה ושקטה
כזו."
קימי חייך ואמר שבטח התכוונתי להגיד שהוא
דומה לה.
"כן, נכון. אתה צודק." הסכמתי
והלכתי לחדר שלי כשקימי הולך בעקבותיי.
"תגיד, שמת לב שכולם מתנהגים מוזר
אחרי שמישהו מת, לא אומרים מה הם באמת חושבים?"
"כן, ככה זה גוני, בעיקר כשזה מוות
כזה טראגי ולא צפוי. תגיד, אפשר לשאול אותך משהו?"
"בטח, מה?"
"מאיפה השריטות האלו על הלחי
שלך?"
"אמרתי לך, זה... אהה... זה...
נפלתי."
"גוני."
"מה קימי?"
"תבטיח לי שאף פעם לא תשחק פוקר על
כסף."
"למה לא?"
"כי אין לך פוקר פייס, אם תשחק על
כסף תפסיד. אתה שקרן נוראי ילד."
צנחתי על מיטתי והתכופפתי לחלוץ נעליים
ופתאום, בלי להבין למה, התחלתי לבכות. קימי התיישב לצידי וחיבק את כתפי, "מה
קרה חמוד?"
"כלום." יבבתי, "אני לא
מבין למה אני כזה. בעצם לא קרה כלום, אבל זה היה כל כך... כל כך..."
"מה? מה קרה גוני?"
"פגשתי את עידו לפני שהוא
התאבד." גיליתי לו, ומיד אחר כך פשוט שפכתי הכול, כל מה שקרה באותו לילה,
הלילה האחרון לחייו של עידו.
הוא הקשיב בשתיקה, ידו כרוכה על כתפי.
"אני לא מבין למה לא התנגדתי לו
ברצינות. אני פשוט לא מבין את זה." הבטתי בפרקי ידי שכתמים שחורים עיטרו
אותם, "הוא היה חזק, אבל גם אני לא איזה חלשלוש, אני פשוט לא מבין."
"אתה בטוח שזה היה עידו?"
"בטח שכן, ידעתי את זה מההתחלה,
לרגע, אחרי שהוא דחף אותי ברשעות כזו ועיקם לי את הידיים חשבתי שאולי טעיתי, אבל
אז הוא דיבר וידעתי שזה הוא. אני מכיר טוב את הקול שלו, זה היה עידו."
"אולי בגלל זה לא הצלחת להתנגד
ברצינות?"
"לא יודע קימי, אבל אחרי שהשוטר הזה
הראה לי את התמונות שלי שהוא אסף ואת המחברת ההיא עם השם שלי... אתה חושב שזה קרה
באשמתי קימי?"
"לא, מה פתאום. הרי לא ידעת שהוא...
שהוא מתעניין בך."
"כן ידעתי, אבל לא יכולתי... גם אם
לא הייתי עם רותם... פשוט לא הייתי מסוגל קימי, לא עם מישהו שאני מכיר כל כך הרבה
שנים. הרי ישבתי איתו על הסיר בגן. לא יכולתי לחשוב עליו בצורה כזו, זה פשוט דחה
אותי."
"סיפרת על זה לרותם?"
"לא. רציתי לספר ולא הצלחתי. יש המון
דברים שאני לא מצליח לדבר איתו עליהם."
"איזה דברים?"
"דברים, סתם דברים." השפלתי את
מבטי אל נעלי והתחלתי להתיר את הקשרים בשרוכים.
קימי הניח יד מתחת לסנטרי והרים אותו כך
שנאלצתי להביט בפניו.
"בעיות במיטה?"
"זה לא ממש בעיות. נורא טוב לי איתו,
הוא.. אני... ממש טוב לנו, אבל..."
"אבל מה?"
"כל זמן שאני אקטיבי הכול בסדר, הוא
מרוצה ואני מרוצה, באמת, הוא מדהים, הוא נראה ילדון חנון כזה, אבל הוא מסוגל לעשות
לי דברים שלא היית מאמין, אבל לפעמים אני רוצה... לפעמים אני חולם על מה שהיה עם
יורי."
"יורי? איזה יורי? המאמן מחדר הכושר?
מה היה לך איתו?"
"שום דבר, תשכח מזה."
"לא יכול. הבן זונה הזה הוא בגילי,
אל תגיד לי שהוא נגע בך?"
נאלצתי לספר לו מה קרה עם יורי ולהודות
שאני חולם על זה לפעמים ומתגעגע מידי פעם לחוות משהו כזה שוב.
"לא שאני רוצה מישהו אחר חוץ מרותם, ואני
לא רוצה את זה תמיד, אבל לפעמים בא לי... אתה מבין? ורותם לא מסוגל, הוא מנסה אבל
לא יכול."
"כן, גם אצלנו זה ככה, זאת אומרת,
אני אוהב מאוד את דודו, נהדר לי איתו, אבל לפעמים מתחשק לי לזיין והוא לא
מסכים."
"אז בגלל זה אתה ועמית..."
"כן, אבל עכשיו כשמנדי שוב בסביבה
נדמה לי שהסיפור הזה נגמר."
"בטח תמצאו מישהו אחר."
"כן, קרוב לוודאי." חייך קימי
וליטף את לחיי כמו שעשה פעמים רבות כל כך בעבר.
אני בטוח שהוא רק רצה להגיד לי לילה טוב
וללכת, אבל ברגע שעיני נפגשו בעיניו האוויר ביני לבינו נטען פתאום חשמל והמגע
הקליל שלו בלחיי צרב את עורי.
למשך רגע אחד, מנותק מהקשרו, לא היינו
גוני וקימי שמכירים זה את זה שנים אלא סתם שני גברים ש... קימי התנער וקפץ על רגליו. "לילה טוב
גונן." אמר בנוקשות וברח, משאיר אותי עם כל הדברים שלא הספקתי להגיד.
12. המבחן של רותם
מאז הפגישה הראשונה שלי עם אימא של רותם
היחסים ביני לבינה עלו כפורחים. ברגע שקלטתי שהיא בטח יודעת מה בדיוק קורה ביני
לבינו הפסקתי להיות מתוח במחיצתה ומרגע זה הסתדרנו נהדר. הפכנו לידידים כל כך
טובים עד שהיא אמרה לי לקרוא לה תמר, ואפילו התייעצה בי לגבי השינויים שרצוי
להכניס בחדרו של תומי כדי שהעיצוב של החדר יהלום את גילו.
אמרתי לה שעדיף שתשאל את תומי כי אני לא
מבין כלום בעיצוב, אבל כדאי שתשכח מדמויות של דיסני ומפורמייקה צבעונית.
למרות שחשתי נוח במחיצתה התאפקתי ולא
אמרתי לה שאני יודע שאפשר לראות את הנדנדה שלנו מחלון המטבח שלה. לא רציתי להיות
הראשון שמדבר על זה, גם כי חששתי שאולי אני טועה, וגם כי קיוויתי שהנושא יעלה
איכשהו בצורה טבעית בלי דראמות מיותרות שאני סולד מהן סלידה עמוקה.
ממש בימים האחרונים של שנת הלימודים
התקשרה אלי תמר והזמינה אותי למסיבת יום ההולדת השמונה עשרה של רותם.
"רותם לא אוהב מסיבות יום
הולדת." הזכרתי לה, "במיוחד עכשיו כשהוא בדיאטה."
"הדיאטה הטיפשית הזו." רטנה
תמר, "הילד סתם מרעיב את עצמו."
"אני מסכים אתך" אמרתי,
"אבל הוא עקשן והוא הכניס לעצמו לראש שעד שהוא לא ירזה הוא לא ילבש מכנסים
קצרים."
"השטויות שיש לילדים היום
בראש." נאנחה תמר ושאלה אם היא תצליח לשכנע את תומי שרק פעם בחיים חוגגים
שמונה עשרה אני בכל זאת אבוא.
"בטח, אני אשמח מאוד, אבל אה... אפשר
לדעת איזה מין סוג מסיבה זו תהיה?"
"אל תחשוש, זו תהיה מסיבה
למבוגרים." הצטחקה תמר, "בלי במבה וקולה וזר על הראש. יהיו רק חתן יום
ההולדת, אימא שלו ושני החברים הכי טובים שלו הולכים יחד למסעדה ואוכלים ארוחה
טובה."
"מה, לא תהיה עוגה?" התאכזבתי.
תמר צחקה והבטיחה שכן, תהיה עוגת שוקולד
עם נר זיקוקים וגם גלידה למי שירצה, ויהיה גם יין בשביל לשתות לחיים, ואם קניתי
מתנה זה הזמן להביא אותה.
"קניתי לו את היומנים של לאה
גולדברג." גיליתי לה, "אני יודע שהוא מעריץ שלה."
"אוי, נהדר! רעיון נפלא! גם אני רוצה
לקרוא אותם." התלהבה תמר. "קראת אותם גוני."
"אה... עיינתי בהם קצת והאמת שקצת
התאכזבתי, היא קצת עצבנה אותי עם כל ההתאהבויות הבלתי ממומשות שלה." הודיתי,
"היא משוררת נפלאה, אבל מהחיים הפרטיים שלה היא עשתה בלגן נוראי לדעתי הגברת
הייתה צריכה... לא חשוב, נעזוב את זה."
תמר שהבינה גם בלי שפירטתי יותר מידי מה
אני חושב על חייה הפרטיים של לאה גולדברג צחקה בעליזות, שאלה שוב אם אני זוכר מתי
נפגשים במסעדה ונפרדה ממני לשלום.
זו הייתה מסעדה איטלקית, נעימה וחמימה,
ולמרות שרותם התלונן שהאוכל העשיר הורס לו את הדיאטה הפעם הוא הרשה לעצמו ליהנות
ולאכול הכול, ואפילו טעם קצת מהעוגה.
מאוד נהניתי לשבת שם בינו לבין דנה,
המוזמנת השנייה, שנראתה מקסימה, לשתות יין, לאכול אוכל טעים ולשמוח בשמחתו של החבר
החמוד שלי שהתעקש כל הזמן שהוא צריך להוריד עוד חמישה ק"ג כדי שיוכל להידחס
לבגד הים החדש שקנה לכבוד הקיץ.
מבחינתי הוא נראה בסדר גמור כבר עכשיו,
אבל הוא התעקש, וכשתומי מתעקש כולם נכנעים.
אחרי שהרמנו כוסות לחיים כל אחד נתן לו את
מתנתו. רותם פתח את העטיפות בלהיטות של ילד, נהנה מאוד מהספר שקניתי, מהדיסק שקנתה
לו דנה ומהנייד החדש והמשוכלל שנתנה לו אימו, ואז היא שלפה מעטפה מוארכת ואמרה שזו
מתנה מאבא.
"איזה מתנה?" הזעיף רותם פנים.
"כרטיסי טיסה לאילת."
"אבל אני לא רוצה להיות שם השנה,
אמרתי לו את זה."
"אני יודעת, אבל אבא מאוד מאוד מבקש
שתשנה את דעתך וכן תגיע לבקר אותו בקיץ. הוא מבטיח שאם תבוא הוא יממן לך קורס
צלילה ותוכל לגור כל אוגוסט במלונית ולא בבית (אבא של רותם ואשתו נהלו מלונית) ככה
שתהיה לך פרטיות מוחלטת."
"יפה מצידו, אבל מה אני אעשה שם לבד
חודש שלם? אדבר עם הדגים?"
"אבא חשב גם על זה." נופפה תמר
במעטפה, "ולכן הוא שלח לך זוג כרטיסי טיסה ככה שתוכל לקחת אתך חבר או חברה לפי
בחירתך."
"עם תנאים כאלו חודש באילת נשמע לי
פתאום רעיון לא רע בכלל." חייכתי אליו, מגשש מתחת לשולחן אחרי כף ידו.
"כן, זה נשמע לא רע, אבל זה תלוי
כמובן בדנה." הפנה רותם את מבטו אל דנה המופתעת שבהתה בו בפה פעור.
"בי?" שאלה נדהמת, "אבל..."
"אז אתה רוצה לנסוע לאילת עם
דנה?" שאלה תמר בקול שקט, וכל הספקות שהיו לי שאולי רק נדמה לי שהיא יודעת,
ושהיא איכשהו פספסה את הפרידות הלוהטות שלי ושל רותם בצל הנדנדה נעלמו. היא ידעה
על הקשר הסודי ביני לבין בנה וזו הייתה המתנה שהיא נתנה לו ליום ההולדת - האפשרות
לצאת מהארון ולבחור בי בגלוי –ארבעתנו הבנו מה מתרחש פה, ברגע האמת רותם בחר בדנה
ולא בי, אף אחד לא דיבר על זה ישירות, אבל זה היה ברור. אם הוא היה מרוקן על ראשי
את כד המיץ שעמד על השולחן לא הייתי חש אומלל ומושפל יותר.
"אז בא לך לנסוע איתי לאילת לחודש
דנל'ה?" חייך רותם אל דנה שניסתה לחייך אליו חזרה.
"אני צריכה לשאול את אימא."
אמרה והביטה בי בהתנצלות, כאילו שלא ידענו כולנו שאימא של דנה, גרושה מרירה וזועפת
שהתפרנסה בקושי, תקפוץ על המציאה בהתלהבות.
דנה הייתה נהדרת ומעולם לא התלוננה, אבל
כולם ידעו שהיא מעולם לא נסעה לשום מקום ובקושי יכלה להרשות לעצמה בגד חדש או
בילוי יקר. ההצעה הזאת הייתה פיתוי רציני בשבילה, ידעתי את זה ולכן שתקתי בגבורה,
מקפיד לא להביט בפניו של רותם, מקווה שאולי הוא עושה הצגה בשביל אימא שלו ושבעוד
יום יומיים הוא יגיד לה שדנה לא יכולה לנסוע ולכן הוא לוקח אותי כברירת מחדל. זה
היה די משפיל, אבל נסבל איכשהו, נסבל יותר מהרעיון שהוא מעדיף אותה על פני.
אחרי שליווינו את דנה הביתה הסתגרנו
במרפסת הסודית שלנו ואני גיליתי לרותם שאימא שלו יודעת.
"אז מה אם רואים את גן השעשועים
מהחלון? זה לא אומר ש..."
"היא יודעת דביל, היא תמיד ידעה. היא
בטח ידעה עוד לפני שפגשת אותי, ועכשיו היא בטוחה בזה. לא היית צריך להעמיד את דנה
במצב כזה, אתה יודע שבגלל המצב שלה בבית היא בחיים לא נסעה לשום מקום ולא הייתה
במלון."
"זו עוד סיבה טובה לקחת אותה
איתי." אמר רותם בנחת.
"אתה באמת מתכוון לנסוע לאילת באוגוסט
ולגור שם באותו חדר עם דנה? למה?"
"למה לא? היא מתוקה וחכמה והחברה הכי
טובה שלי, היא תעשה רושם מצוין, דנה היא בדיוק הטיפוס שאבא שלי אוהב, קטנה
וקומפקטית כזו."
"רותם, אתה בכלל מקשיב למה שאני
אומר? אימא שלך יודעת שאתה הומו, היא נתנה לך צ'אנס לספר את זה לאבא שלך, המתנה של
אבא שלך הייתה מבחן ואתה נכשלת בו."
"אתה לא נסחף קצת? מבחן, מה פתאום
מבחן?"
"לא, אני לא נסחף. בהחלט לא."
"תראה, אני יודע שאתה מאוכזב קצת
גוני, אבל אני לא יכול לבוא עם בחור לאילת. איזה פרצוף יהיה לי? אני לא מסוגל
להגיד לאבא שזה החבר שלי ושאני מקווה שיש מיטה זוגית נוחה בחדר."
למה לא? חשבתי לעצמי, אבל שתקתי, מניח
להבעה החמוצה שעל פני לדבר במקומי.
"אני יודע שתתגעגע אלי חמוד."
ניסה רותם ללטף אותי והפסיק כשהבחין שאני מתקשח ונרתע ממנו, "אבל תבין גם
אותי."
"אני מבין, אני בהחלט מבין. אתה פחדן
רותם, אני לא מצפה ממך שתתנהג באומץ ותגיד ישירות לאבא שלך שאני ואתה... שאנחנו
יחד, אבל לבוא עם בחורה ולהעמיד פנים שהיא חברה שלך? לנצל אותה בצורה גועלית כזו
זה ממש מוגזם."
"אני לא מנצל אותה, היא באמת חברה
שלי. אני נותן לה בילוי של חודש חינם באילת, איפה פה הניצול?"
יכולתי להסביר לו במשך שעתיים או אפילו
יותר איפה פה הניצול ומה לא בסדר בהתנהגות שלו, אבל מה הטעם? הוא לא היה אידיוט,
הוא היה חכם יותר ממני, ואם הוא לא הבין סימן שהוא לא רצה להבין ושום דבר שאני
אגיד לא יעזור פה. באותה מידה הייתי יכול לגשת ללאה גולדברג ולהגיד לה ישר בפנים –
"תשמעי גברת, את צריכה גבר שירצה אותך באמת, תפסיקי כבר עם כל ההתאהבויות
המיותרות האלו, חבל על הזמן שלך. לכי תמצאי מישהו שייתן לך מה שאת באמת
רוצה." אם הייתי אומר לה מה שאני באמת חושב בטח הייתי חוטף סטירת לחי, ואם
חלילה היא הייתה מקשיבה לי היא בטח הייתה מתחתנת ומביאה ילדים ומתעסקת בהם כל
היום, ובבעלה בלילה, ולא כותבת את השירים הנהדרים שלה, ככה שאולי היא צדקה
בהתאהבויות הבלתי אפשריות שלה? מי יודע, אני בטח שלא.
"ומה אתה תעשה בחופש?" שאל
רותם.
"אני אעבוד. אתה זוכר את הידיד של
עמית, את מקס? הוא עובד כשף באונית נופש כזו שמפליגה סביב הים התיכון. הוא הציע לי
לעבוד שם כמלצר ועובד מטבח. בחודשיים אפשר לעשות ימבה כסף."
"אני מבין." אמר רותם לאיטו,
"אז זה אומר שלא נתראה הקיץ?"
"לא, לא נתראה."
"אבל בשנה הבאה ניפגש שוב?"
"לא חושב ככה רותם. מאז שעידו מת די
נשבר לי מבית הספר המפגר הזה. אני רוצה ללכת ללמוד בבית ספר אקסטרני."
"ההורים שלך בחיים לא יסכימו
לזה."
"יכול להיות שלא, אבל אני כבר בוגר
ולא צריך לבקש מהם רשות, ואם אני אשלם על הלימודים בכסף שאני ארוויח לא תהיה להם
ברירה."
"אני מבין." אמר רותם שוב,
ופניו שרזו מאוד לאחרונה נראו עצובים וחיוורים. "אז זהו? אנחנו נפרדים."
"כן." אמרתי בפשטות וקמתי
מהמזרון. אמרתי לרותם מזל טוב, בהצלחה בחיים ושישים את המפתח מתחת למרזב כשהוא
יוצא והלכתי להתקשר למקס ולבקש ממנו שירשום אותי להפלגה הבאה שעמדה לצאת למחרת
בערב.
13. מועד ב'
עמית פגש את מקס כשעבד בזמנו במסעדה אחת
בתל אביב. מקס היה גם כן שף והומו, אבל
היה נשוי באושר לאישה שאהבה מאוד להיות נשואה לגבר שהיה בבית רק כמה ימים בשנה.
היו להם ילדים מקסימים שתמונותיהם היו
תלויות על קירות תאו של מקס ואני נהגתי לעצום את עיני כדי לא לראות את פניהם
התמימות כשמקס ביצע בי מעשים לא תמימים בעליל.
הסתדרנו מצוין, מקס ואני. הייתי בדיוק
הטעם שלו והוא היה הטעם שלי. שנינו רצינו זה מזה בדיוק מה שהיינו מסוגלים לתת אחד
לשני ולא בזבזנו זמן בדיבורים על רגשות ושאר הבלים.
"אתה בטוח שאתה רק בן שמונה
עשרה?" הוא צחק אחרי הפעם הראשונה כשאמרתי לו שאני מבין והוא לא צריך להסביר
לי שהוא אוהב את אשתו והילדים ושמה שאנחנו עושים פה לא קשור לחיים האמיתיים שלו,
זה רק סקס.
"אל תדאג לי, אני בסדר גמור."
אמרתי לו בקוצר רוח, ולקחתי עוד לגימה של וודקה.
"אני רואה שאתה בסדר." חייך
מקס, "אבל בכל זאת, אם לא אכפת לך, הבטחתי לעמית שאני אשגיח עליך. אני מקווה
שאתה לא מתנגד."
"תעשה מה שאתה רוצה ותן לי לעשות מה
שאני רוצה." הצהרתי וזה בדיוק מה שעשינו.
חוץ מלזיין ולהזדיין על ימין ועל שמאל
עבדתי כמובן קשה מאוד במטבח, ובשעת הדחק גם מלצרתי, אבל היו לי גם שעות פנויות
שאותן ניצלתי לסקס גם באוניה וגם על החוף, ואפילו בדקתי יותר לעומק את האופציה
הנשית, וכמו שרותם אמר - להיות עם נשים לא גרם לי סבל, אבל העדפתי גברים.
הייתי מתוכנן לחזור הביתה לחופש של שבוע
בסוף יולי, אבל בגלל שהשף באוניה השנייה של החברה חלה העבירו לשם את מקס באמצע
ההפלגה והוא התעקש שאני חייב לבוא איתו, ככה יצא שנעדרתי מהבית במשך חודשיים
תמימים.
חזרתי בסוף אוגוסט והופתעתי לגלות שרק אני
מרגיש שונה, בבית הכול נשאר כמעט אותו דבר חוץ מכמה שינויים קטנים ולא חשובים -
עמית ומנדי חזרו להיות יחד ועמית המשיך לבקר מידי פעם אצל קימי ודודו ופשוט צירף
לשמחה גם את מנדי. לאביב - אחי הצעיר - נהייתה חברה. אימא הבינה שאבא שוב
מזיין מהצד וחזרה להיפגש עם המאהב הצעיר והנחמד שלה. דנה חזרה מאילת שזופה ועליזה,
מאובזרת בדניאל - בחור נחמד שהיה מאוהב בה עד למעלה מראשו - ורותם שכב בבית וגסס.
"את לא מגזימה דנה? אולי הוא קצת
הגזים עם הדיאטה, אבל גוסס?"
"טוב, אולי לא גוסס, אבל המצב שלו לא
טוב. הביקור אצל אבא שלו היה אסון, גם כי אבא שלו הוא כזה... הוא מין טיפוס כזה...
וגם קצת בגללי ובגלל דניאל."
"מה אתם שייכים לזה?"
"אנחנו שייכים כי בגללנו רותם היה
חייב להגיד לאבא שלו שהוא הומו. אחרי שהוא יצא מהארון הוא פשוט הפסיק לגמרי לאכול
והפסיק את הקורס צלילה ורב כל הזמן עם המשפחה שלו ו... זה היה נורא."
"לא הבנתי. למה הוא היה חייב להגיד
לו."
"מפני שאבא שלו ראה שפתאום אני,
שאמורה להיות החברה של רותם, מסתובבת מחובקת כל הזמן עם בחור אחר, וכשהוא שאל את
רותם מה קורה פה רותם אמר לו את האמת והכל התפוצץ בצורה איומה."
"מה, ככה סתם רותם הלך ואמר לו שהוא
הומו?" נדהמתי.
"אני לא הייתי שם כשזה קרה, אבל
סיפרו לי שרותם היה שיכור, ואבא שלו כעס וקרא לו רמאי, שקרן ופחדן, וזה היה זוועה.
בסוף הוא העלה את רותם על מטוס חזרה לצפון ואני נשארתי עם דניאל במלון שלו. חזרתי
הביתה באוטובוס וזה היה יותר כיף מהטיסה כי זה היה עם דניאל. היית מאמין שהוא גר
לא רחוק ממני והיה עם בת דודה שלי בתנועה? מצחיק שהייתי צריכה לנסוע עד אילת כדי
לפגוש אותו."
"ממש מצחיק." הסכמתי, "אז
איפה רותם עכשיו?"
"שוכב במיטה בבית ולא מסכים לאכול
כלום. אימא שלו פשוט מיואשת. אולי תלך לבקר אותו?"
"בסדר." אמרתי, "אני
הולך." והלכתי, לא לפני שהתייעצתי עם קימי שאמר לי לעשות מה שהלב שלי אומר
לי.
"איזו מין תשובה הומואית זו?"
התרעמתי.
"איזו מין תשובה אתה מצפה לקבל
מהומו?" הצטחק קימי.
"נו, לך כבר." התרעם דודו,
"למה אתה מחכה? שקוף שאתה מת לראות אותו."
תמר פערה פה כשראתה אותי. "כמה שאתה
שזוף גוני, אתה נראה נפלא." אמרה ודמעות עלו בעיניה.
"איך הוא?" שאלתי.
"לא טוב. הנסיעה לאילת הייתה אסון.
הכול באשמתי, זה היה רעיון שלי, חשבתי שהוא ייקח אותך ושביחד תספרו לאבא שלו. אני
ידעתי עליכם מההתחלה גונן, התביישתי לדבר, אבל תמיד ידעתי."
"ראית אותנו מהחלון?"
"רק פעם אחת. זה היה במקרה, אחר כך
השתדלתי לא להסתכל." הסמיקה תמר, "אבל לא הופתעתי גוני. תמיד ידעתי
שהילד שלי הוא כזה, הרגשתי שהוא לא כמו כולם ושמחתי שאבא שלו גר רחוק ושאני יכולה
להגן עליו. אולי הייתי צריכה לשמור עליו בבית עוד כמה שנים. אני כבר לא יודעת מה
לחשוב, תמיד מאשימים בסוף את אימא. שמרת עליו יותר מידי, שמרת עליו פחות מידי,
כשאת אימא מה שלא תעשי תמיד תצאי אשמה."
"לדעתי את בסדר גמור." נישקתי
על לחייה, "לרותם יש מזל שאת אימא שלו." הבטחתי לה ונכנסתי לחדרו.
הפוסטרים העליזים של דיסני נעלמו, אבל חוץ
מזה הכול נשאר אותו דבר כולל השטיח הילדותי עם הרכבת. רק רותם שלי, תומי החמוד שלי
שהקפדתי לא לחשוב עליו בחודשיים האחרונים כדי לא לשקוע בגעגועים נעלם. במקומו שכב
במיטה איש אחד, רזה כשלד עם עיניים בוערות ועצמות לחיים בולטות.
"גוני, חזרת?" הוא לחש וניסה
להתרומם מהמיטה.
התיישבתי לצידו ואספתי אותו אלי בעדינות,
נזהר לא לשבור אותו. "כן, חזרתי אליך חמוד." אמרתי ונישקתי בזהירות את
צווארו. שמץ מהריח הישן של רותם שלי עוד דבק בעורו והעלה דמעות בעיני. הוא ליטף את
גבי ואמר לי שצדקתי, הוא נכשל במבחן.
"לא נורא תומי. תמיד יש מועד
ב'."
הוא צחק קצת ואני ניצלתי את ההזדמנות
ודחפתי לו לפה עוגייה מצלחת העוגיות שאימו הניחה על ארונית הלילה שלו.
"אז מה עשית בחופש הגדול?" שאל
תומי, מניח את ראשו על כתפי.
"תאכל עוד עוגייה ותשתה מיץ ואני
אספר לך." הגשתי לו כוס מיץ תפוזים. הוא שתה ואכל עוגייה אחר עוגייה בעוד אני
מספר לו על נפלאות ערי הים התיכון ועל העבודה באונייה.
"פגשת מישהו? מה אתך ועם המקס
הזה?"
"אל תהיה מצחיק, מקס נשוי עם ילדים
וגם כל שאר העובדים או נשואים או מכוערים או שניהם ביחד וחוץ מזה רובם סטרייטים."
שיקרתי, "וגם הנוסעים נשואים או מחפשים מישהו להתחתן איתו, אף אחד לא ראה
אותי ממטר."
"אז היית לבד כל החופש?"
"כן. היחידה ששמה אלי לב הייתה אחת
המלצריות שלנו שהחבר שלה נפרד ממנה. היינו עצובים ביחד עד שבנשף סיום ההפלגה החבר
שלה דחף אותי הצידה כשרקדתי איתה, לקח אותה לסיפון והציע לה נישואים. אני מוזמן
לחתונה."
"איזה יופי." צחק רותם,
"אחלה סיפור."
"כן, אחלה סיפור." חייכתי, שמח
שהסיפור שלי שהיה כמעט לגמרי אמיתי (השמטתי את החלק שבו ביליתי איתה במיטה) גרם לו
לחייך. "אני מרגיש כמעט כמו קופידון, אני מקווה שעד שהם יתחתנו כבר תרגיש
מספיק טוב ותבוא איתי."
"באמת? אתה מזמין אותי?"
"בטח. אני לא יכול לבלות בחתונה בלי
בן זוג, הייתי מספיק זמן לבד רותם, נמאס לי להתגעגע אליך."
"גם לי." לחש רותם, "טוב
שחזרת גוני." ואז הנייד שלי צלצל וזה היה מקס.
יצאתי מהחדר כדי לדבר איתו. הוא רצה
להיפגש איתי בערב כי אשתו והילדים שיגעו אותו והוא היה צריך... "אתה יודע מה
אני צריך גוני." לחש.
"כן, אני יודע, אבל לא הערב. ניפגש
מחר. הערב אני עסוק מקס, ביי."
חזרתי לחדר של רותם עם צלחת מרק בשבילו,
האכלתי אותו וישבתי לצידו עד שנרדם, ואחר כך חזרתי הביתה לספר להורי שבסוף שיניתי
את דעתי ואני כן אחזור ללמוד בבית הספר התיכון. הם שמחו מאוד וגם דודו וקימי ששנאו
את הרעיון של בית ספר אקסטרני שמחו.
"קדימה, בוא נלך לקנות לך חולצות בית
ספר גוני." אמר קימי, "החולצות מהשנה שעברה כבר קטנות עליך, השנה אתה
צריך כבר אקסטרה לארג'."
"כן, אתה צודק." הסכמתי.
בדרך שוחחנו והוא הזדעזע לשמוע על מצבו של
רותם ושמח שאני שוב איתו. "ואיך באמת היה בהפלגה?" שאל.
"היה בסדר קימי, עשיתי כסף טוב ואני
ומקס... הסתדרתי איתו טוב, אני כנראה אמשיך להיפגש איתו פה ושם כשהוא יהיה
בארץ."
"אני מבין." אמר קימי ביובש,
"וכמובן שרותם לא יודע על זה כלום."
"לא, והוא גם לא ידע, אולי, אני לא
יודע קימי. נחיה ונראה, הכי חשוב זה שהוא יבריא."
"אתה לא חייב לחזור אליו רק כי הוא
חולה."
"אני יודע. לא בגלל זה אני רוצה
שנחזור, באמת התגעגעתי אליו, רק כשראיתי אותו שוב הבנתי עד כמה, אבל מידי פעם אני
צריך עוד מישהו חוץ ממנו קימי, אתה מבין?"
"מי יכול להבין את זה יותר טוב
ממני?" נאנח קימי, ואולי היה מוסיף עוד משהו, אבל פתאום פגשנו את סיסו ואת
הבת שלו קונים חולצות לבית הספר, בדיוק כמו שהיה לפני שנה, והוא הסתפק בטפיחה על
כתפי והחליף נושא.
אפילוג
אחרי שבועיים שבהם רותם אכל כל מה שאימא
שלו הכינה ובלע בצייתנות את כל התרופות שקיבל מהרופא הוא הצליח להתאושש מספיק כדי
לצאת מהבית.
עד אז ביקרתי אצלו כל יום, דיברתי איתו
הרבה, חיבקתי ונישקתי אותו כשהוא רצה, אבל סקס לא היה גם כי אימא שלו הייתה בבית
וגם כי הרגשנו שזה עדיין מוקדם מידי.
"אבל למה הפסקת לאכול? אני פשוט לא
מבין." ניסיתי לברר כשנראה היה לי שהוא חזק מספיק לנסות להסביר.
"לא יודע. הרגשתי שלא בא לי לאכול,
מרוב דיאטה כאילו שכחתי איך אוכלים. הרופא אמר שהייתי כנראה בדיכאון ושאני מתאושש
מצוין. מוכרחים לדבר על זה גוני?"
"לא חמוד, בטח שלא. בא לך לצאת לטייל
קצת בחוץ?"
הוא הסכים ומאז היינו יוצאים כל יום
לסיבוב וכל פעם הלכנו קצת יותר רחוק. אחרי שבוע בערך הגענו לגן השעשועים וישבנו שם
זמן מה לנוח ופתאום רותם שאל מתי נחזור להיות באמת יחד.
"אתה מתכוון לזיונים?" שאלתי
והתחלתי לחייך.
"לא, אני מתכוון לטיפוס הרים. בטח
שאני מתכוון לזיון, מה, לך לא בא?"
"קדימה, בוא נחזור הביתה ושם תקבל
תשובה על השאלה שלך." נתתי לו יד ומיהרתי הביתה. איזה מזל שאימא שלו יצאה
לבקר את אחותה והשאירה לנו בית ריק.
המשכנו עם הטיולים היומיים שלנו שהלכו
והתארכו עד שהגענו לסופר וגילינו שהפינה הסודית שלנו לא קיימת יותר. פקחי העירייה
גילו שיש תוספת לא חוקית לסופר של עמית ואחיו והתעקשו שהיא תיהרס.
"אני לא מבין למי הפינה הקטנה הזו
הפריעה." אמר רותם ודמעות עלו בעיניו, "זה ממש מעצבן. אותך זה לא מעצבן
גוני?"
"לא נורא." כרכתי יד על כתפו
והולכתי אותו פנימה לקנות לו פיצה, "אנחנו כבר לא צריכים פינות סודיות
רותם."
"לא, אנחנו לא צריכים." נהרו
פניו של רותם ששוב נעשו מלאות ובהירות ושנינו חייכנו זה אל זה ויצאנו משם יד ביד,
נוגסים בפיצות שלנו ואת השאלה מי שתה את הוודקה שהשארתי חבויה בארון מתחת לכיור
במרפסת הסודית שלי שמרתי ביני לבין עצמי, כמו ששמרתי לעצמי בסוד עוד מספר עניינים
שאני שומר עמוק בפנים, בפינה סודית ששייכת רק לי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה