ב. בלי סודות

ד. כדורי אושר

"האהבה הזו שכולם מדברים עליה תמיד? בחיים לא הרגשתי אותה. לא האמנתי שהיא קיימת עד שפגשתי את קימי ודודו וקלטתי שיש דבר כזה, אהבה, ושאהבה באמת מתגברת על הכל."

"באמת? אף פעם לא היית מאוהב? אפילו לא איזה קראש קטן?"

"קראש כן, בטח. נדלקתי פה ושם על גברים, בטח שכן, אבל ברגע שהם נדלקו עלי בחזרה ירד לי מהם מיד. כן, אני יודע, כולם קצת ככה. פעם הייתי בטוח שזה סימן שזה לא רגש אמיתי, ושיום אחד, כשאהיה גדול יותר, נבון יותר, פחות עסוק בלבלות ולעשות כסף ולבנות קריירה גם לי זה יקרה, יום אחד עיני יפגשו בעיניו של מישהו ו..."

"מטר של פאייטים ורודים מבריקים בצורת לבבות ירד מהשמים על הראש הדבילי שלך והחיים שלך יהפכו מרגע זה לדבש." צחק מנדי ושאף עוד שאיפה מהג'וינט שהכין לי ובסוף עישן את רובו בעצמו.

אני הסתפקתי בכמה שאיפות שאת רובן השתעלתי ואחר כך התחלתי לקשקש במהירות, שופך את כל הגיגי באוזני מנדי ששכב על השטיח, רגליו הארוכות מורמות על הספה, והסתלבט על ההשתפכות הילדותית שלי.

"אז מה אתה חושב? יש לי סיכוי להרגיש אהבה פעם?" שאלתי אותו והנחתי את כפי על כף רגלו הגרובה שנחה לצידי.

הוא נענע את אצבעותיו בתוך ידי וחייך בחולמנות, "בטח, למה לא? קראתי לא מזמן ששני זקנים בני שמונים שהתחתנו בבית אבות אמרו שסוף סוף הם יודעים מה זאת אהבה אמיתית. אם להם זה קרה בגילם אז בטח שגם לך יש סיכוי."

"הם אולי זקנים, אבל אין להם איידס. אם לא הצליח לי כשהייתי בריא אז בטח שעכשיו... תגיד, למה לא ענית לטלפון שלך? הייתי בטוח שאתה מסנן אותי."

"צדקת, אבל זה לא היה אישי. סתם לא בא לי לדבר עם אף אחד."

"אבל באת, ומה אם לא הייתי בבית?"

"לא יודע. עובדה שאתה כאן." קרן אלי מנדי והתחיל לפשפש בתרמילו אחרי עוד חומר לעישון. "לעזאזל, גמרתי הכול, אוף!"

"כבר עישנת שנים וחצי, אולי מספיק?"

"לא, לא מספיק. אני אוהב להיות מסטול."

"אני לא מבין איך אתה לא מרגיש בחילה, החומר הזה נורא חזק, יש לי סחרחורת."

"גם לי זה קורה לפעמים. זה סיכון שצריך לקחת כשרוצים להתמסטל."

"כמה פעמים בשבוע אתה מעשן?"

"כל יום כמעט. כשיש לי משמרת במסעדה אני משתדל לא לבוא מסטול, אבל גם זה כבר קרה."

"כל יום?" נדהמתי, "אבל זה ממש... זה פשוט מוגזם. תגיד מנדי, איפה אתה גר?"

"אצל אבא. מאז שההורים התגרשו אני אצל אבא."

"מתי הם התגרשו?"

"כשהייתי בן שש עשרה. אימא אמרה שאנחנו כבר גדולים מספיק וחזרה לצרפת."

"מי זה אנחנו?"

"אני ומיני אחותי."

"מיני? לאחותך קוראים מיני?" צחקקתי, השם הזה הצחיק אותי נורא. אני לא אשם, החומר שעישנתי היה ממש חזק.

"שמה יסמין. מיני זה רק קיצור. היא בהודו עכשיו עם החבר שלה."

"ואתה לבד עם אבא?"

"לא לבד. כל פעם יש לו חברה אחרת. הלוואי והייתי יכול לגור לבד, אני לא אוהב את החברות שלו, הן נודניקיות. מנסות לשחק לי אותה אימא."

"אתה באמת נראה כמו אחד שצריך אימא, ילד יפה ואבוד כזה." חייכתי אליו בחיבה. כל כך שמחתי שהוא הגיע פתאום אחרי שלא הצלחתי להשיג אותו בטלפון כל היום.

"אני כבר בן עשרים ושתים." הודיע לי מנדי, מכווץ את פניו להבעת מורת רוח ילדותית, מקסימה כל כך עד שלא התאפקתי וגלשתי מהספה, נשכבתי לצידו, חיבקתי ונישקתי אותו.

הוא החזיר לי ברצון נשיקות וחיבוקים, אבל ברגע שדחפתי יד למכנסיו הדף אותה במיאון.

"מנדי, אתה משגע אותי. אי אפשר ככה! מה קורה אתך?"

"אני לא אשם שלא בא לי. אלו הכדורים."

"איזה כדורים."

"כדורי האושר שנתנה לי הפסיכולוגית, היא אמרה שהם עלולים להוריד לי את החשק." שלף מנדי קופסת כדורי ציפרלקס שככל הידוע לי מי שמשתמש בהם צריך להימנע מעישון חשיש או שתיית אלכוהול.

"אסור לך לעשן ג'וינטים אם אתה לוקח נגזרת של פרוזאק."

"כן, הרופאה אמרה לי, אבל אל תדאג, היא לא יודעת שאני מעשן."

"אתה משקר לפסיכולוגית שלך? זה טיפשי, למה אתה לא מפסיק ודי?"

"כי... כי ככה. אני מנסה להפחית עמית, ואני משתכר רק בסופי שבוע, אבל אני לא יכול בבת אחת. אי אפשר להפסיק סתם ככה."

"למה לא? חשיש זה לא חומר ממכר ולמה אתה לוקח ציפרלקס? אני לא מבין, אתה סובל מדיכאון?"

"אוף, די כבר לחקור אותי! אתה מעצבן!" התרגז מנדי וקפץ על רגליו, תרמילו בידו, נכון לברוח.

למה עצרתי בעדו? למה לא הנחתי לו ללכת? למה הצעתי לו לישון איתי והבטחתי לא ללחוץ על סקס והרעפתי חיבוקים וליטופים עד שנרדם ואחר כך הלכתי למקלחת להביא ביד? למה נכנעתי לדרישתו לחבק אותו כל הלילה כי ככה הוא אוהב?

אין לי מושג, אבל זה בדיוק מה שעשיתי, ולא רק לילה אחד או שניים אלא לילות רבים. בסוף נשברתי וכשקימי צלצל כדרכו לברר מה שלומי בלעתי את גאוותי ובמקום להגיד שהכול בסדר, אין בעיות, שאלתי אם אני יכול לבוא ולדבר.

"בטח, בוא. אנחנו מתגעגעים אליך." אמר בחמימות.

באתי ושפכתי את ליבי לפניו ולפני דודו. "למה אני נותן לילד המופרע הזה להתעלל בי ככה?" דרשתי מהם הסבר.

"כי אתה, כמו כל הגברים, סובל מתסביך הנסיך על הסוס הלבן." הסביר לי קימי.

"מה פתאום? אין לי שום תסביכים." מחיתי.

"בטח שכן, החלטת שהוא הנסיכה במצוקה שלך ואתה תציל אותו מעצמו גם אם הוא לא רוצה."

"לא נכון." התרגזתי, דווקא כי מה שקימי אמר נשמע הגיוני.

"איפה הוא עכשיו?" שאל דודו והגיש לי כוס תה חמה וריחנית.

"עובד. הבטחתי לבוא לקחת אותו מהמסעדה בסוף המשמרת."

"אין לו רכב?"

"יש לו אופנוע ואני לא רוצה שהוא ייסע בגשם. גם ככה הוא נוהג כמו משוגע."

הם החליפו מבטים משועשעים וצחקו.

"מה מצחיק?" זעפתי, "אני מכיר אותו רק שבועיים, לא צריך ישר סקס. אנחנו ידידים, זה הכול. לא תמיד צריך לזיין. מה? אסור שיהיו לי סתם חברים?"

"מותר, בטח שמותר." הרגיע אותי קימי, "אבל אולי כדאי שתארגן לך איזה יזיז שניים מהצד, רק ליתר ביטחון."

"אני בסדר." אמרתי, "אז אני עושה קצת יותר ביד. לא סיפור גדול."

"בגילך לעשות ביד זה די מבאס. בחור יפה כמוך, בטח שאין לך בעיה להשיג מישהו."

"שכחת שאני חיובי? כל מי ששומע את זה נס על נפשו."

"אתה לא חייב לספר."

"אני כן חייב."

"אתה יודע עמית, לא כל מי ששומע שאתה נשא בורח." כרך דודו יד חמה וחזקה על כתפי, "אני למשל לא חושב שזה כל כך מפחיד, וגם קימי לא מתרגש מזה."

העברתי מבט מופתע מדודו לקימי, ומקימי לדודו והם חייכו והנהנו אלי.

"באמת? אתם בטוחים?"

"לגמרי." שלף דודו חבילת קונדומים, "בוא." הוביל אותי לחדר השינה שלהם, "יש לי חולשה לנסיכים על סוס לבן."

"אני דווקא מעדיף את הסוס, יש לו יותר שכל מאשר לנסיך." התבדח קימי, "אבל אם אין ברירה נסתפק בך, נסיך טיפשון." 

"תגיד, הבחור הגבוה והרזה הזה, הוא שוב ישן אצלך? זה כבר הלילה השלישי ברציפות, מה קורה אתכם?"

"זה לא עסקך שלומי."

"אל תתרגז עמית, אתה כזה עצבן לאחרונה, אני סתם רוצה לדעת מה קורה, זה הכול."

"לא קורה כלום. הוא לא מסתדר עם החברה של אבא שלו, זה הכול."

"ואתך הוא כן מסתדר?"

"מסתבר."

שלומי מהסס, מגמגם, מתלבט. מצד אחד לא נעים לו, מצד שני הוא חש שזו חובתו לדעת מה קורה אצלי. "תראה, זה לא עסקי, אבל לא יכול להיות שבחור ארוך כזה מסתדר על הספה הקטנה שלך. אתם ישנים יחד?"

"כן, למה."

הוא מושך בכתפיו, "סתם. סליחה שאני מציק, אבל יש כל מיני מחלות, יש... אתה בטח יודע יותר טוב ממני מה יש. אני מקווה שאתם נזהרים."

"נזהרים מאוד. ישנים עם פוך וגרביים, שותים תה עם לימון ולוקחים ויטמינים. מנדי אפילו עשה חיסון נגד שפעת. גם אני אלך לעשות אם יהיה לי זמן."

"לא לזה אני מתכוון עמית, אתה יודע שלא. אני רציני, זה לא נושא לצחוק."

"אתה צודק, זה רציני, אבל מאחר ואני ומנדי לא מזדיינים, לא זה עם זה בכל אופן, אז..."

הוא מאדים ואוטם את אוזניו בשתי ידיים. "די, אל תספר לי. זה העסק שלכם. לא רוצה לדעת."

"אז למה אתה שואל?

"כי אני דואג לך, דביל."

הוא באמת דואג לי, אני קולט. אכפת לו ממני למרות שהוא לא מבין אותי ואני מביך אותו. הוא דואג לי כמו שהוא דואג לאימא שכבר לא יודעת איך הולכים לבד לשירותים, ולדודה סלמה המסכנה שמאכילה את כל החתולים בשכונה, ולילדים הקטנים והצרחנים שלו. ככה הוא מראה את האהבה שלו, הוא דואג ומנדנד.

פתאום הבנתי שאני די דומה לו בעצם, גם אני מציק למנדי כי... כי אני דואג לו, כי אכפת לי ממנו. מה פתאום אכפת לי מהבחור המוזר והמצחיק הזה שמצליח להטריף את דעתי כל פעם מחדש? לא יכול להיות שאני אוהב אותו, נכון?

לא, בטח שלא. סתם נדמה לי. 

בסוף השבוע מנדי נסע עם אביו לביקור משפחתי בחיפה אצל איזה דודה ואני נשארתי לבד, מוטרד וחסר מנוחה. קימי ודודו שמינו את עצמם ליזיזים ולמשגיחים שלי הזמינו אותי לארוחת ליל שישי שהקינוח שלה היה סקס.

היה כיף, כמו תמיד, אבל מיד אחרי שהכל הסתיים חשתי צורך לברוח הביתה. חזרתי לדירה הקטנה שלי, מנסה להתקשר למנדי, וכרגיל הגעתי לתא הקולי שלו.

התלבטתי ממושכות מה להגיד ובסוף הסתפקתי רק ב – "היי, זה אני. רק רציתי להגיד שבת שלום."

כמה דקות אחר כך הוא פתח את הדלת. "ושבת שלום גם לך. איפה היית?"

"אצל קימי ודודו. איך הגעת לכאן? חשבתי שאתה בחיפה."

הוא גיחך כאילו ביצע זה עתה תעלול מוצלח. "הדודה התחרפנה כששלפתי ג'וינט אז הסתלקתי."

"נסעת כל הדרך מחיפה עם האופנוע? ועוד בקור הזה?"

"לא, נסעתי בטרמפים. פגשתי כמה אנשים מטריפים ממש."

"בטרמפים מנדי? אתה פשוט פסיכי, ואתה גם קפוא, והנעלים שלך רטובות. אתה לא נורמאלי, באמת, איך אבא שלך נתן לך ללכת ככה?"

"לא שאלתי אותו, וחוץ מזה הוא היה שתוי מידי. אתה קולט את הראש שלה? לשתות בקבוק יין שלם זה בסדר, אבל ג'וינט אחד קטן ותמים? זה לא!"

"הוא אולי תמים, אבל לא חוקי מנדי." אני מושך אותו למקלחת, מפשיט אותו ומכניס אותו מתחת למים החמים.

"אתה נרטב כולך." הוא העיר, "אולי תתפשט גם כן?"

"לא בטוח שזה רעיון טוב. אולי כדאי שאני אצא ואתן לך קצת פרטיות."

"שטויות." הוא צוחק, לופת את עורפי בידיים רטובות ומנשק את שפתי. פעם ראשונה שהוא יוזם נשיקה, אני מתלהט, מעיף מעלי את הבגדים, מתנפל עליו ולשמחתי הוא נענה לי וסוף סוף, תודה לך אלוהים, יש סקס!

"זה היה נהדר, נכון?" הוא מחייך אלי באושר, "היה לי כל כך טוב, ידעתי שיהיה לי טוב אתך."

"למה חיכית כל כך הרבה זמן? הוצאת לי את הנשמה."

"לוקח זמן עד שההשפעה של הציפרלקס נעלמת. הפסקתי לקחת אותו עוד לפני שבועיים, אני שמח שסוף סוף הצלחתי לתפקד."

"הפסקת לקחת את התרופה שלך סתם ככה? בלי להגיד כלום לרופאה?" נחרדתי, "אבל מנדי, זה לא אחראי! למה אתה מתנהג ככה?"

"בגללך, פחדתי שאני אמאס עליך. אתה חושב שאני לא יודע שאתה הולך לעשות ביד במקלחת כשאני נשאר לישון אצלך? בטח יש לך מישהו מהצד."

"לא, אין אף אחד. רק אתה, אבל מנדי, אתה לא יכול לשחק ככה עם תרופות, ואתה חייב, פשוט חייב להפסיק עם העישון. לא תצליח ללמוד ככה. אי אפשר להתמסטל כל יום ולהיות סטודנט רציני."

"אהה... כן. הלימודים. ידעתי ששכחתי משהו." הוא מחטט בתרמיל שלו ושולף טפסים מקומטים. "אני חושב שאם אני לא אטפל בזה מהר אני לא אוכל להתחיל ללמוד. נכון?"

אני מעיין בהם ונעשה מודאג מאוד. "כמעט שהפסדת את ההרשמה לסמסטר האביב מנדי. למה דחית את זה כל כך הרבה זמן?"

"כי... כי אני שונא את זה. בירוקרטיה מפחידה אותי."

"אוי, מנדי, איזה ילד אתה. ומה זה הציורים האלו?" שלפתי מתרמילו תיק קרטון ממורטט עם כמה שרטוטים של גבר צעיר ויפה תואר שמאוד מצאו חן בעיני.

"אה, שטויות סתם קשקושים שציירתי פעם."

"אבל מנדי, הם נהדרים! מתי ציירת אותם? מי הבחור הזה?"

הוא לקח אותם מידי וקרע אותם לגזרים, "ציירתי אותם מזמן, כשהייתי בריא. הבחור הזה הוא הסיבה לזה שאני כבר לא, מאז שהוא עזב עברתי לדיאטה של כדורי אושר והפסקתי לצייר, ועכשיו מספיק לדבר, הולכים לישון."

ה. העיתוי הנכון

כשטיפלתי במילוי הטפסים שלו גיליתי משהו מפתיע. "אמנון? השם שלך הוא בעצם אמנון? למה אתה קורא לעצמך ארמנד?"

"אני לא קורא לעצמי ארמנד, זה השם שאימא נתנה לי. בתעודת הלידה שלי כתוב ארמנד-אמנון. נולדתי כמה שבועות אחרי שסבא שלי נפטר ואימא רצתה להנציח אותו דרכי."

"אבל איך קראו לך בבית?"

מנדי מעווה את פניו בחוסר רצון ובמקום לענות לי הוא מתחיל לבחון בעניין רב את המרצפות.

"למה אתה לא רוצה לספר לי?"

"כי אתה תצחק."

"נשבע לך שלא."

"אתה כן, אני יודע."

"אני מבטיח, אני לא אצחק."

"אתה כן, ואחר כך תגיד שאתה צוחק איתי לא עלי גם אם אני בכלל לא אצחק. לא רוצה להגיד לך. למה אתה שואל אותי שאלות כל הזמן? אתה מציק."

"אם אני לא אשאל איך אני אדע? אני לא רוצה להציק אני רוצה להכיר אותך. גם אתה יכול להציק לי כמה שמתחשק לך, בבקשה, תשאל מה שאתה רוצה."

"מה יש לאימא שלך? למה היא מאושפזת?"

"אימא סובלת מאלצהיימר. בשנתיים האחרונות המצב שלה החמיר כל כך עד שאין ברירה אלא להחזיק אותה במוסד סגור."

"אתה מבקר אותה לפעמים?"

"האמת שלא. בפעם האחרונה שהייתי אצלה היא לא הכירה אותי וצרחה כל פעם שניסיתי לדבר איתה. לדעתי אין שום טעם שאני אבקר אותה למרות ששלומי אומר שיש לה לפעמים ימים יותר טובים, אבל אף פעם אי אפשר לדעת איך היא תהיה."

"אז פשוט ויתרת והפסקת ללכת?"

"אהה... כן. אפשר להגיד. תראה, זה לא שהיא באמת אימא שלי שמתגעגעת אלי, כיום היא רק קליפה של הבן אדם שהיא הייתה."

"איזה בן אדם היא הייתה?"

"לא יודע, סתם אימא, אתה יודע."

"לא."

"מה לא?"

"אני לא יודע מה זה סתם אימא. אימא שלי אף פעם לא הייתה סתם אימא, מה זה סתם אימא?"

"סתם אימא זו... זאת אומרת... אתה יודע, האישה הממהרת הזו שצועקת עליך לקום בבוקר כדי שלא תאחר לבית ספר, מכינה לך סנדוויץ' וקקאו, מזכירה לך לקחת סוודר ולא לשכוח חולצת בית ספר, מתרגזת ששוב החדר שלך הפוך ושוב המורה מתלוננת שאיחרת, התחצפת, או סתם הברזת מבית ספר. נו, אימא."

מנדי מביט בי מודאג. "צעקו עליך הרבה? היית ילד רע?"

"הייתי שובב, אבל לא משהו מיוחד, וחוץ מזה שלומי היה מספיק טוב בשביל שנינו."

"ואבא שלך? מה איתו?"

פתאום התלונות של מנדי על ההצקות שלי מתחילות להיות מובנות, אני לא אוהב להיזכר בו ובכל זאת מתאמץ לספר את האמת.

"אין לי הרבה מה להגיד עליו, הוא הסתלק כשהייתי בן עשר, קצת אחרי הבר מצווה של שלומי. כנראה שלא היה לו כוח לחכות עד שגם לי יעשו בר מצווה ובאמת לא עשו, רק משהו עלוב בבית כנסת וזהו."

"זה שהוריך התגרשו לא אומר שאבא שלך עזב אותך."

"אבל הוא כן. גם כשהוא היה בבית הוא כמעט לא דיבר איתנו ויום אחד הוא פשוט הסתלק ודי, נעלם מהחיים שלנו."

"כמה זמן לא ראית אותו?"

"מעל עשר שנים. כשהתגייסתי הוא הגיע ללשכת גיוס, לחץ לי את היד, נתן לי מאה ₪ והלך."

"ואימא שלך ושלומי? מה הם אמרו על זה שהוא הופיע פתאום?"

"הם לא היו איתי, הלכתי להתגייס לבד. אימא שברה אז את הרגל ושכבה בבית ושלומי, כרגיל, היה תקוע בחנות."

"ולא פחדת מהצבא?"

"לא, מה פתאום? הייתי מורעל, רציתי להתגייס לקרבי, להיות גיבור, כל השטויות האלו של ילדים בגיל הזה."

"אני נורא פחדתי מהצבא."

"אבל שירת, נכון?"

"התגייסתי אבל... לא יכולתי עם הנשק והמדים וכל זה. אחרי כמה חודשים הם ראו שרע לי ושלחו אותי הביתה."

"וואלה." אני נדהם, לא עלה בדעתי שהוא לא שירת שלוש שנים כמו כולם, זאת אומרת, בטח, הכרתי המון חבר'ה שלא שירתו, אבל נשאר בי די מהילד המורעל בן השמונה עשרה שרצה להיות גיבור ותמיד בזתי להם וחשבתי שהם מפונקים ומשתמטים. אף פעם לא עלה בדעתי לחשוב איך זה נראה מהצד השני.

"תראה, זה לא נורא. אני מכיר המון שלא סיימו את השירות, ויש גם כאלו שאפילו לא התחילו. הצבא לא מתאים לכל אחד, ואתה הרי אמן..."

"אני לא עמית. אל תדבר שטויות. אולי הייתי קצת, פעם, אבל זה נגמר." אמר מנדי בקול מדוכא כל כך עד שליבי ניכמר מעצב ורחמים.

"מנדי." חיבקתי אותו, מבטיח לו שזו רק תקופה וזה יעבור, הוא בטח יחזור לצייר ציורים מדהימים כמו אלו שקרע ואולי אפילו יותר.

מנדי התרפק עלי ונראה כאילו הוא שואב נחמה מהמגע בי. העובדה שהנוכחות שלי עזרה לשפר את מצב רוחו חיממה את ליבי. סיפרתי לו כמה מדוכא הייתי כשרק נודע לי שאני חיובי וכמה פחדתי שהדבקתי לא בכוונה אנשים אחרים. אפילו על הקונדום שנקרע כשהייתי עם דודו סיפרתי.

"אחרי שסיפרתי למי שחשבתי שאני צריך לספר פתאום נשארתי לגמרי לבד, כל החברים שלי נעלמו, אף אחד לא רצה אותי יותר ונכנסתי לדיכאון נוראי." גיליתי לו, "אבל זה עבר, למזלי קימי מאוד תמך בי ועודד אותי ואחר כך הצטרפתי לקבוצת תמיכה וזה שפגשתי אותך שם זה בכלל נהדר. אתה יודע איך זה, כשהדלת נסגרת נפתח חלון."

"עמית." מנדי תפס את פני בשתי ידיו והביט בהן, מחייך חיוך עצוב, "אתה כל כך בריא ונורמאלי, קשה לי להאמין שיש אנשים כמוך בעולם."

"למה אתה מתכוון בריא? גם אני חיובי." הופתעתי.

"אתה לא מבין, לא נכנסתי לדיכאון כי אני חיובי. זה בכלל לא מטריד אותי, הייתי בדיכאון הרבה קודם, זה התחיל עוד... לא זוכר כבר מתי בדיוק, בערך בגיל שש עשרה, שבע עשרה. אחרי שהשתחררתי התחלתי ללכת לטיפול והרגשתי קצת יותר טוב, התאהבתי בנדב והיו לי כמה חודשים נהדרים איתו ואז גם חזרתי לצייר. הוא לימד אותי לעשן וזמן מה הייתי באופוריה, הפסקתי ללכת לפסיכולוגית והרגשתי בריא לגמרי ואז הוא עזב ושוב נפלתי. בחיים לא הייתי מחזיק מעמד בלי העישון. אני יודע שזה לא בריא לי ואני בעצם מכור, אבל אני לא יכול להפסיק. אני פשוט לא יכול."

"אבל אתה חייב מנדי. קראתי שהחומר הזה שיש בחשיש גורם לבעיות זיכרון ולדיכאון ולפעמים אפילו להתפרצות של מחלת נפש. אתה פשוט חייב להפסיק."

"אני אשתדל." הבטיח מנדי והתחיל לפרום את כפתורי חולצתי, דבר שמילא אותי שמחה עצומה, כי איתו אף פעם אי אפשר היה לדעת. הנחתי לו להפשיט אותי בעוד אני מהרהר עד כמה השתנו חיי המין שלי מאז שפגשתי במנדי.

פעם סקס היה משהו שעשיתי בשביל הכיף, כמעט מבלי משים ובלי לחשוב הרבה על הרגשתו של הפרטנר שלי. עד שפגשתי את מנדי ראיתי בסקס פעילות מהנה ומשחררת, נטולת כל סיבוכים רגשיים וזה היחס שציפיתי לו גם מהשותפים המזדמנים שלי. ברגע שמישהו מהם ניסה לסבך את המצב בדיבורים על קשר ואהבה ניתקתי מיד מגע. לא רציתי התחייבות, הייתי בטוח שזוגיות תכבול אותי ואני רציתי חופש. חוץ מזה הייתה גם העבודה במסעדה שסחטה ממני הרבה כוחות ואנרגיות, הייתי עסוק מכדי להתאהב. רוב חיי החברה והמין שלי התנהלו בסופי השבוע שכללו בילויים ליליים בפאבים ומועדונים, בילויים שבדרך כלל נגמרו בזיון כשאני שיכור או מסטול מאיזה כימיקל.

מה פלא שנדבקתי?

למה דווקא הבחור הזה, הרזה והעדין, המסובך והעוקצני, השנון, המצחיק, העצוב וההפכפך התנחל ככה בלב שלי? לא ידעתי, אבל איתו הייתי אדם אחר לגמרי. סבלני ועדין יותר, פחות אנוכי ומרוכז בהנאות שלי, יותר מעניק ומשתדל. אהבתי להביט בפניו כשנגעתי בו, להאזין לקצב נשימותיו שהשתנה ככל שהתרגש יותר, להמתין בסבלנות עד שהוא יגמור לפני שאתפנה לעצמי, וכל הזמן הייתי דרוך וקשוב אליו כי לפעמים הוא היה נרתע ומסתגר בעצמו, נסוג פתאום לתוך הראש שלו ומשאיר לי רק את הגוף שלו. במקרים כאלו הייתי נוהג להפסיק הכול ולחכות עד שיחזור. לפעמים הוא היה מתעשת וחוזר ולפעמים לא.

"לא, אל תפסיק." הוא היה אומר ועוצם בכוח את עיניו, "אני בסדר, תמשיך." אבל כשהרגשתי שהוא לא נהנה הייתי מפסיק ומחבק אותו ומבטיח לו שזה בסדר, זה לא משנה. לפעמים זה באמת היה נכון. 

"רוב הזמן אני בכלל לא מבין אותו." התלוננתי באוזני קימי שהפך להיות הכותל המערבי שלי, איש סודי והיועץ שלי. "לפעמים הוא חרמן יותר ממני ולא נותן לי לישון כל הלילה ולפעמים הוא מתכווץ כשאני סתם מלטף אותו, והוא מעשן יותר מידי חשיש ולפעמים הוא משתכר ומתנהג בצורה טיפשית, מדבר שטויות וצוחק. אני אף פעם לא יודע אם לכעוס עליו או לצחוק יחד איתו."

"אני חושב שהוא צריך ללכת לטיפול נפשי עמית, ברור שיש לו בעיות, ולא מוצא חן בעיני שהוא הפסיק ביוזמתו את הכדורים שהוא קיבל."

"גם בעיני לא, אבל הם לא עושים לו טוב. הוא אומר שהם גורמים לו עייפות ומורידים לו את החשק לזיין."

"אז אולי הוא צריך להחליף כדורים? יש כל מיני סוגים."

"הבעיה היא שכדי לעשות את זה צריך לצלצל ולקבוע תור לרופאה ואחר כך לזכור ללכת אליה בזמן ואז לספר לה הכול. הוא שונא את כל זה, אני יודע שהוא נשמע בחור בעייתי, אבל זה בכלל לא ככה, לא תמיד בכל אופן."

"נשמע שהוא ממש נכנס לך מתחת לעור." הצטחק קימי.

"כן, בדיוק. אני באמת לא מבין למה, אחרי שכל כך הרבה זמן כל פעם שמישהו היה אומר אהבה הייתי בורח פתאום... אני ממש לא מבין את זה קימי, אבל אני לא רואה את עצמי חי בלעדיו."

"אולי הוא פשוט הגיע אליך בזמן הנכון. אהבה זה הרבה פעמים עניין של עיתוי מתאים, כשאתה מרגיש שזה הזמן לאהבה אתה מתאהב בלי להתחשב בזה שהאובייקט לא כל כך מתאים לך." הפריח קימי את עוד אחת מהסברות המוזרות שפיתח. הן לא היו כל כך הגיוניות אבל תמיד הצחיקו אותי.

"אולי אתה צודק, אף פעם לא חשבתי על אהבה כעניין של עיתוי." סירבתי להתווכח איתו.

"בטח שאני צודק, אהבה זה עניין של עיתוי מתאים, ברגע שתת ההכרה שלך החליטה שזה הזמן לאהבה התאהבת." הודיע לי קימי בהחלטיות, "פיתחתי את התיאוריה הזו כדי להסביר כמה זוגות תמוהים מאוד שצצו לאחרונה בסביבה." הסביר, ובעוד אני צוחק מהתיאוריות שלו הוא שאל מתי יזכו גם הוא ודודו להכיר את הנסיכה במצוקה שלי.

"נבוא לביקור בשבת." הבטחתי, "אבל בבקשה ממך קימי, בלי בדיחות על נסיכות במצוקה ואבירים על סוס לבן, ואני מעדיף שהוא לא ידע... אתה יודע."

"אין בעיות. נהיה מנומסים כמו דיפלומטים שוודים אילמים." הבטיח קימי.  

קצת אחר כך התפרץ מנדי הביתה, פניו שרוטות כאילו השתתף בקרב והודיע לי שהוא איבד כנראה את מקום העבודה שלו.

"עזוב את העבודה, למי אכפת מזה? תראה איך אתה נראה, מה קרה? מישהו הרביץ לך?" נחרדתי, בוחן בדאגה את השריטות על פניו.

"אהה, זה כלום. התפוצץ לי בקבוק בירה ביד. זה הכול."

"זה הכול? מה זאת אומרת זה הכול? אתה נראה כאילו התגלחת עם גרזן ותראה איזה חתך יש לך ביד!"

"סתם שריטות שטחיות, תרגיע, זה כלום. הבעיה היא שהאחראית משמרת שלי ניסתה לחבוש אותי ולכן הייתי חייב להגיד לה."

"מה, שאתה חיובי?"

"כן."

"נו, אז מה? למי אכפת?"

"לי. תבין, היא בטח תספר לבעל הבית, הם... יש להם קטע יחד למרות שהוא נשוי. אני בטוח שהיא תגלה לו, והכי מצחיק שידעתי את זה ברגע שהיא הביאה את ארגז העזרה הראשונה, ידעתי שאני חייב לגלות לה ושזה אומר שאני מפסיד את העבודה במסעדה."

"אז תמצא עבודה בתור מלצר במקום אחר. מה זה חשוב?"

"זה חשוב עמית כי בעל הבית של המסעדה הוא חבר של אבא. הוא נתן לי עבודה והשאיר אותי שם למרות שאני חרא של מלצר רק כטובה לאבא שלי, אם הוא ידע גם אבא ידע, זו הסיבה שזה חשוב."

"אז הוא ידע? אז מה? מה הוא כבר יעשה לך? יזרוק אותך מהבית? בין כה וכה אתה נמצא יותר אצלי מאשר אצלו."

מנדי כבש את פניו בידיו וכתפיו רעדו, "אני לא רוצה שהוא ידע, גם ככה מיררתי לו מספיק את החיים. חוץ מזה גם אתה לא רוצה שאחיך ידע."

"זה לא אותו דבר."

"למה לא? מה ההבדל? יש לשנינו סוד שאף אחד מאיתנו לא רוצה לספר למשפחה שלו, בטח לא אחרי שהפלנו עליהם את התיק שאנחנו הומואים, ואל תגיד שזה לא אותו דבר, זה בדיוק אותו דבר. ואם אבא ידע הוא בטח יספר לאימא ו..."

הוא קם והלך לחטט בארון המטבח, שם שמר את חומר העישון שלו, עטוף בשקית ניילון וחבוי מאחורי קופסאות השימורים. הכין לעצמו מהר באנג דשן ובילה את שארית הערב בעישון, בוהה בקדרות בקיר ומסרב לדבר איתי.

ו. צריכים לדבר

הוא ישן כשהלכתי למחרת לעבודה וכשחזרתי להפסקת צהרים הוא ישב על הרצפה במרפסת ושיחק עם החתולה שאימץ, מנסה למצוא בשבילה שם מתאים.

"חשבתי שהחלטנו על טיטה." התיישבתי לצידו והשענתי את גבי הכואב על מכונת הכביסה. סחבתי ארגזים כל הבוקר והייתי עייף.

"לא יודע, פתאום טיטה נשמע לי שם כלבי מידי." אמר מנדי ואדיש לכאב הניח לחתולה לשרוט את ידו.

לא יכולתי לשאת את מראה השריטות הזעירות על עורו הלבן. "היא שורטת אותך מנדי, תיזהר." הזזתי ממנו את החתולה התוקפנית ונישקתי את צווארו החמים, נושם אותו בעונג ואחר כך מושך אותו אלי.

הוא נאנח והדף אותי מעליו. "איך זה יכול להיות שאתה תמיד חרמן?" שאל בקוצר רוח.

"איך זה יכול להיות שאתה אף פעם לא? בגילך הייתי יכול לזיין שלוש פעמים ביום. לא קורה לך שפשוט בא לך סקס לא חשוב עם מי ועם מה?"

"לא." אמר מנדי, קצת בעצב, והפך אלי את גבו, "בטח שלא היום, כשאני נראה כמו מפלצת." הוסיף בדכדוך.

לדעתי הרגישות שלו לצורתו החיצונית הייתה מוגזמת והשמחה שלו על כל מחמאה סתמית הייתה נוגעת ללב. לא הבנתי למה הוא זקוק כל הזמן לחיזוקים בקשר למראה החיצוני שלו, אבל סיפקתי לו אותם בשמחה. "אתה נראה נהדר מנדי, אתה בחור יפה, אתה יודע את זה."

"גם עם כל השריטות האלו? היום אני נראה מפחיד."

"ממש לא חמוד. זה דווקא נראה רומנטי, כאילו שחזרת משדה הקרב. היה לך מזל גדול שיצאת רק בשריטות, אתה לא מתכוון להתקשר למסעדה ולברר מה התורנויות שלך לשבוע הבא?"

"לא. מה הטעם? אמרתי לך, הם מפטרים אותי."

"אבל מנדי," מחיתי, "אף אחד עוד לא פיטר אותך, למה אתה תמיד כזה פסימי?"

לא יכולתי להבין את מצב רוחו התבוסתני, לא יכולתי להבין למה הוא תמיד רואה שחורות ותמיד מדוכדך, כלומר, לא תמיד אלא רק כשהיה במצבו הטבעי, בלי תמיכה של סמים. ככל שהכרתי אותו יותר ככה נעשה לי ברור יותר שהוא זקוק לעזרה, אבל לא ידעתי איך לעזור לו.

למה אני לא מצליח לעודד אותו? ואולי אני רק מזיק לו עם הדרישות שלי? אולי הוא צריך משהו שאני לא יכול לתת לו?

"מנדי, מה יהיה אתנו?" שאלתי, "אני מתכוון, מה באמת יהיה איתי ואתך?"

"למה אתה שואל?" הפנה אלי עיניים שנעשו כהות מרוב מתח וחרדה. מנדי לא אהב שיחות על העתיד, הן הפחידו אותו. "אתה רוצה להיפרד ממני?" שאל ונצמד אלי, החליק יד לתוך תחתוני והחל ללטף את הזין הדביל שלי שכמובן התעורר והזדקף מיד.

זה היה מביך, זה היה לא במקום, וזה היה גם נעים. ברור היה לי למה הוא עושה את זה, ידעתי שזה לא בסדר וזה לא צריך להיות ככה, אבל זה היה כל כך נעים.

אחרי היסוס ארוך מידי התעשתי והתרחקתי ממנו בזהירות. "אל תעשה את זה ככה, רק כדי לרצות אותי. אני רוצה שגם אתה תרצה אותי כמו שאני רוצה אותך." נזפתי בו רכות.

הוא התחיל לבכות כמו ילד, דמעות גדולות גודשות את עיניו וגולשות על לחייו. "אני רוצה לרצות אותך, אבל אני לא מצליח, אני פשוט לא מצליח." התייפח והלך שוב למטבח לחפש את החשיש שלו.

"די עם זה." עצרתי בעדו, "תנסה להעביר יום אחד נקי, בלי סמים, מספיק עם זה מנדי, זה הורס אותך."

"אתה לא מבין כלום." הוא מחה ואז צלצל הטלפון וזו הייתה אחראית המשמרת שלו ששאלה מה שלומו ואם הוא יכול לבוא עכשיו כי אחד המלצרים לא הגיע וחסר להם עובד.

לשמחתי הוא התמלא מיד מרץ, אמר לה בחמימות שלא תדאג הכול יהיה בסדר הוא מיד מגיע ורץ להתלבש. לרגע, רק לרגע קט, יכולתי לראות את מנדי האמיתי, האיש הבריא, החביב ומלא ההומור שהסתתר מתחת לדיכאון שמעך אותו.

בערב הוא חזר שמח מאוד עם סכום כסף נאה שהרוויח מטיפים וסיפר שאחראית המשמרת שלו הבטיחה שלא תגלה כלום לאיש, ושהקטע שהיה לה עם בעל הבית של המסעדה נגמר מזמן. מסתבר שאשתו גילתה איכשהו שהוא בוגד בה והקימה מהומה שלמה, ומעכשיו הוא והיא כבר לא.

החלטתי לנצל את מצב רוחו הטוב וסיפרתי לו על ההזמנה לקימי ולדודו.

"אני מאוד רוצה שתבוא איתי ותכיר אותם." אמרתי, מבחין בצער איך מנדי מתכווץ ונרתע לשמע ההזמנה.

יכול להיות שאדם זר לא היה מבחין במשהו לא תקין, אבל אני חשתי איך משהו בתוכו כאילו נסגר למרות שלמעשה הוא לא באמת זז ממקומו. מוזר, הרגישות הכמעט טלפתית הזו שפיתחתי לגביו, זה היה מפחיד מעט, לפעמים אפילו מעיק, ועם זאת מלהיב מאוד.

"אתה פוחד? אתה לא אוהב להיפגש עם זרים? אל תדאג, אני אהיה אתך, יהיה בסדר."

בדרך כלל רוב הגברים כששואלים אותם אם הם פוחדים דבר ראשון הם יגידו – לא! - גם אם ברור לגמרי שהמצב מפחיד. רק טיפש לא יפחד אם נגיד יורים עליו, או שהוא עומד להסתבך במשהו לא נעים כמו מכות למשל, אבל מנדי היה שונה. היה לי רושם שהוקל לו כשהבנתי מה הוא חש.

"כן, אני פוחד. אני לא אוהב לפגוש אנשים שאני לא מכיר. גם לקבוצת תמיכה אני מסוגל להגיע רק כשאני מסטול."

"כן, שמתי לב. בפעם הראשונה שנפגשנו חשבתי שאתה פשוט חוצפן חסר בושה."

"כשאני מסטול אני באמת מצחיק וחוצפן. אני אומר כל מה שאני חושב ולא אכפת לי מאף אחד, אבל במצב רגיל אני די פחדן, וכשאני מרגיש מכוער אני ממש שונא לצאת מהבית."

"מה זאת אומרת מרגיש מכוער? תהיה הגיוני, אתה לא מכוער בלי שום קשר לאיך אתה מרגיש, וחוץ מזה, נגיד שהיית מכוער, אז מה? למכוערים אסור כבר לחיות? מה השטויות האלו?"

"אני דביל ומפגר, אני יודע." לחש מנדי בנמיכות רוח והתחיל לדשדש לכיוון המטבח. ברור היה לי שמטרתו להגיע אל החשיש היקר שלו כדי למצוא בו נחמה, אבל חסמתי בנחישות את דרכו ודחקתי אותו לעבר המקלחת בטענה שהוא מריח כמו בצל מטוגן והוא חייב להתקלח.

למעשה אני אוהב ריח של בצל, מטוגן או לא, ובכלל, ריחות של אוכל חביבים עלי, אבל גיליתי שבמקלחת, כשהמים החמים זורמים, אדים מטשטשים את הראות ואני חופף את שערו, מסבן את גבו ומעסה את עורפו, הוא נרגע ומשתחרר ודברים טובים קורים לנו עקב כך.

גם הפעם זה עבד, ואחרי שהשלמנו במיטה את מה שהתחלנו במקלחת הוא שוב רצה ללכת להביא לו משהו לעשן, ושוב לא הנחתי לו. נשכבתי עליו ודרשתי שקודם יבטיח לי שהוא בא איתי בשבת לביקור אצל קימי ודודו.

"ואם הם ישנאו אותי ויסתכלו עלי כמו על איזה מגעיל אחד שגנב להם אותך?"

"גנב אותי?" צחקתי, "אני לא שייך להם, טיפשון. ובכלל, הם לא כאלו, הם אנשים נחמדים ומנומסים, בעיקר קימי שהוא פשוט מותק, וגם גונן ואלכס יהיו. יהיה ממש נחמד, תראה שכן, ואם תרגיש לא נוח רק תגיד ומיד נלך, אני מבטיח."

"בכל זאת אני מעדיף לא ללכת. למה שלא תלך לבד עמית?" ניסה מנדי להשתחרר, נאבק בי לשווא. אולי זה לא יפה, אבל נעם לי לחוש שאני חזק ממנו, "קודם תבטיח שתלך." דרשתי, "ואז אני אשחרר אותך."

"זו סחטנות." התמרמר מנדי ונכנע, "בסדר, אני אבוא, טוב לך?"

"כן." הרפיתי ממנו ונישקתי את הסימן האדום שכף ידי הותירה על כתפו, "תודה חמוד, זה באמת חשוב לי, שהחברים שלי יכירו אותך."

"למה?" דרש מנדי לדעת אחרי שחזר למיטה ונשכב לצידי עם סיגריה בידו, "בשביל מה זה טוב? לי דווקא טוב שאתה לא מכיר את המשפחה שלי ואת המעט חברים שבקושי יש לי, אני מעדיף לשמור אותך לעצמי."

"אבל מנדי, אני אוהב אותך מאוד, ואני רוצה..."

"אוהב אותי?" הוא הרים גבות לועגות ושוב חזר להיות החוצפן המקסים וחד הלשון שהכרתי, "אל תדבר שטויות, אין דבר כזה."

"מה? אהבה?"

"אהבה אולי יש, אבל לא בבית ספרנו."

"חשבתי שאתה אוהב אותי," נפגעתי, "מה, לא?"

הוא סקר אותי במבט בוחן. "נו, טוב. אולי, קצת. אתה די בסדר כשאתה לא מציק."

"ומה עם נדב? אמרת שאהבת אותו, הוא אהב אותך?"

"לא יודע." התקדרו פניו, "לא בא לי לדבר עליו."

"אבל אני זוכר שסיפרת לי שכל זמן שהייתם יחד היית מאוד מאושר, שהיה לך טוב איתו, למה זה נגמר?"

"ככה, נגמר ודי. תפסיק להציק."

"כל דבר נגמר בסוף, אבל לפחות היו לכם כמה חודשים טובים יחד וזה אומר שאתה טועה, אפשר לאהוב אותך." המשכתי להציק.

"מה זה שווה שהוא אהב אותי אם זה נגמר ככה?" התפרץ מנדי, הזדקף והוריד את רגליו היחפות מהמיטה. שרירי גבו נדרכו כאילו הוא מוכן להסתלק ואני הנחת את ידי על מותניו. "אל תברח, תספר לי איך זה נגמר מנדי."

"נגמר בזה שאני חיובי."

"הוא הדביק אותך? נדב?"

"כן."

"ואיפה הוא עכשיו?"

"לא חשוב. הלך ודי." ניער מנדי את ידי מעליו והסתלק.

נשכבתי חזרה, ממתין לקול טריקת הדלת ואחר כך לקול ההתנעה של האופנוע שלו. שרק ינהג בזהירות, הייתה לו תחושה שהוא נוהג טוב יותר בהשפעת החשיש ולכן הוא הרשה לעצמו להגיע למהירויות מפחידות ממש. אני אתקשר עוד חצי שעה לבית אביו לוודא שהוא הגיע בשלום ועד אז...

יחף ופרוע שיער דשדשתי למטבח וגיששתי אחרי החבילה שהוא החביא מאחורי קופסאות השימורים. נגעתי בה, הרמתי ושוב החזרתי למקום. זה היה יכול להיות נחמד, להירגע עם ג'וינט קטן עד שאדע שהוא נמצא בבטחה בביתו, אבל לא, עדיף שלא. 

חצי שעה אחר כך אחרי כשמיציתי לגמרי את כל אפשרויות הזפזופ בטלוויזיה (משלמים כל כך הרבה כסף ללווין ואף פעם אין משהו נורמאלי לראות כשזקוקים להסחת דעת) התקשרתי לביתו.

אביו ענה. "הלו? מדבר דני וייס, מי זה?"

פתאום הבנתי שאין לי מושג אם הוא יודע מי אני ומה שמי. "שלום מר וייס, אני עמית גורן. אני חבר של מנדי. רציתי לדעת אם הוא הגיע הביתה."

"אתה הבחור שנוני מבלה אצלו כל כך הרבה זמן לאחרונה?"

"נוני?" כבשתי גיחוך, הרי הבטחתי לו לא לצחוק מהכינוי שלו, "כן, זה אני. הוא יצא מפה קצת כועס ורציתי לדעת שהוא הגיע בשלום. האופנוע שלו טיפה מפחיד אותי."

"גם אותי." הודה מר וייס, וביקש שאקרא לו דני, כמו כולם, ואז שאל אותי בן כמה אני, ומה אני עושה בחיים, והאם יש לי זמן להיפגש איתו?

"להיפגש אתך? כאילו, בלי מנדי? מאחורי הגב שלו?" שאלתי, מניח לחוסר הרצון שלי מהצעתו להסתנן לקולי.

"כן, אני יודע שזה לא נשמע טוב." הודה דני, "אבל לדעתי זה חשוב." היה משהו חם ובוטח בקול הבס שלו שפוגג את התנגדותי.

אני רגיש לקולות ולמבטאים, וקול גברי, עבה ובטוח, עם מבטא צברי נינוח מצליח למוסס את כל ההסתייגויות שלי. קולו החם והמודאג של אבא של מנדי היה בדיוק כזה.

עד שקבענו להיפגש בבוקר, בבית קפה קטן אחד שנודע לתהילה בקפה ובלחמניות המשובחות שלו נשמע קול מנוע אופנועו של מנדי ברקע ומיד אחר כך קול טריקת הדלת.

"כרגע הוא נכנס." דיווח לי דני, "רוצה לדבר איתו?"

"עדיף שלא. רק תגיד לו שאני שמח שהוא הגיע בשלום ושאני מאחל לו לילה טוב."

"אתה בסדר, אתה." הצטחק דני, "אני אגיד לו, ולילה טוב גם לך עמית."