ג. בלי סודות

ז. סוד בוער

רק כשנכנסתי לבית הקפה הקטן וההדור שריח נעים של קפה עלה ממכונת האספרסו המבהיקה שחלשה עליו ממרומי בר עץ ממורט קלטתי שאין לי מושג איך דני וייס נראה, ואין לי מושג איך אזהה אותו בין קהל משכימי הקום שצבאו על הפתחים, משתוקקים לקפה וללחמניות חמימות תוצרת בית.

דאגתי לשווא, אי אפשר היה לטעות בדמיון המשפחתי, ידעתי מי הוא ברגע שראיתי אותו - גרסא מבוגרת וקצת פחות דקה של מנדי.

כמובן שהוא היה מבוגר יותר, מעט יותר נמוך ופחות רזה, פניו היו מלאות יותר ושזופות הרבה יותר, אבל מנדי קיבל ממנו את אותן עיניים כהות וערניות ואותו פה מלא והיה להם בדיוק אותו חיוך מלוכסן מעט, קצת מתנצל וקצת מבודח.

התיישבנו זה מול זה, שולחן עגול פעוט מפריד בינינו, והתחלנו לגשש את דרכנו אחד אל השני.

"אני לא יודע מה נוני סיפר לך עמית." פתח דני, מעביר יד נבוכה בשערו שהיה עבה וסמיך כמו של מנדי, אבל אפור ברקות ופחות מתולתל. "אתה יודע על אימא שלו?"

"אני יודע שהיא עזבה את ישראל כשהוא היה בן שש עשרה."

"כן, למעשה היא עזבה את הארץ הרבה קודם, אבל בשביל הילד היא נשארה פה פיזית. אני לא מאשים אותה, לא התאים לה לחיות פה, היא ניסתה למעני, אבל כשהאהבה נגמרה היא התייאשה והסתגרה בבית, מחכה לרגע שהיא תוכל לברוח לתמיד. בין כה וכה רוב הזמן היא הייתה על הקו אורלי - בן גוריון. בנתה לעצמה קריירה, עבדה קצת בחברת תרגום, קצת בעיצוב תכשיטים, קצת עיצוב בתים. אישה יפה מאוד, אסטטית מאוד, מאוד לא שייכת לכאן. לא היינו צריכים להתחתן ובטח שלא להביא ילדים, אבל היינו צעירים, מאוהבים, חשבנו ששום דבר לא ינצח את האהבה שלנו. טעינו."

"מנדי נכנס לדיכאון בגלל שהיא עזבה?"

הוא משך בכתפיו בחוסר אונים. "לא יודע. זה כמו לשאול מי בא קודם, הביצה או התרנגולת? הוא תמיד היה ילד עדין, ביישן, מתבודד קצת, בדיוק הפוך ממני ומאחותו. כשהיה קטן היה דבוק לאימא, אולי הוא הרגיש שהיא לא ממש רוצה להיות כאן, מי יודע? יכול להיות שהוא האשים את עצמו בזה שלא היה לה טוב כאן. ילדים מכניסים להם לראש שטויות כאלו לפעמים."

"אבל הבנתי שאחרי הצבא הייתה למנדי תקופה טובה, שהוא היה מאושר ושמח."

"כן, הצבא... זו הייתה אשמתי, לגמרי. הוא לא רצה להתגייס ואני רתחתי מכעס, שהבן שלי לא יתגייס? לא יכולתי לעמוד בבושה הזו. לחצתי והצקתי ונדנדתי ובסוף הוא נשבר והתגייס וזה היה אסון."

"מה קרה לו בצבא?"

"לא הכול אני יודע, אבל המסגרת של הצבא פשוט לא עשתה לו טוב. יש אנשים שהמסגרת הזו לא מתאימה להם וזו שטות להתעקש שהם יתגייסו, חבל שלא הבנתי את זה אז."

"ידעת אז שהוא הומו?"

"מיני אמרה לי שהוא מעדיף גברים עוד כשהוא היה בן שבע עשרה, אבל חשבתי שהיא סתם מבלבלת את המוח. לא יכולתי להאמין שהבן שלי... אין מה להגיד, הילד הזה עשה לי בית ספר." הוא מחייך חיוך מר, "החברה שלי, היא קצת ניו איג'ית כזו, טיפה קוקו, אבל עם..." הוא פיסל באוויר דמות נשית עתירת חמוקיים ואז נזכר עם מי הוא מדבר והפסיק. "לא חשוב, היא אומרת שקארן ונוני מעבירים אותי שעור שסירבתי ללמוד בגלגול הקודם שלי. היית מאמין? שטויות כאלו."

"ומה קרה עם נדב? למה זה לא הלך?"

פניו קפאו בפליאה, "מה, הוא לא סיפר לך?"

"סיפר מה?"

"איזה ילד. בדיוק כמו אימא שלו, שומר הכול בפנים. טוב, בסוף הרי תגלה, נדב התאבד."

"התאבד? למה?"

"מי יודע? בהתחלה הכול היה נפלא ונהדר. השלמתי עם זה שהוא... אתה יודע..."

"הומו?"

"כן, הומו." הוא נאנח, "קשה לי עם המילה הזו, אני אוהב אותו מאוד, הוא הבן שלי, אני מקבל אותו לגמרי, אני מוכן לעשות הכול בשבילו, אבל המילה הזו... היא נתקעת לי בגרון."

"בסדר, לא נורא. אל תיקח ללב. אז מה בקשר לנדב?"

"הם גרו יחד בדירה של נדב. נוני למד ציור והיה מאוד מאושר, הכל היה נפלא, ואז הוא חזר יום אחד הביתה ומצא את נדב תלוי במקלחת. היה להם שם מוט מתח כזה בשביל התעמלות, נדב היה משוגע על כושר גופני, ומשום מה הוא החליט לתלות את עצמו דווקא בדירה שלהם. אני לא מבין למה הוא לא היה יכול לעשות את זה בצורה פחות... פחות מזעזעת. אני יודע, מה שאמרתי נשמע נורא והוא בטח לא עשה את זה כדי להרגיז מישהו, אבל ההשפעה של המראה שלו על נוני הייתה איומה, לדעתי הוא לא התאושש מזה עד היום."

"נדב השאיר מכתב או משהו?"

"לא שידוע לי. המשטרה אמרה שאין ספק שזו הייתה התאבדות, חקרו את נוני בערך שלוש דקות ושלחו אותו הביתה. הילד נכנס למיטה ולא יצא ממנה במשך שבועות. הייתי כל כך מודאג עד שהתקשרתי לאימא שלו והתחננתי לפניה שתבוא לראות מה אפשר לעשות."

"היא באה?"

"כן, הואילה בטובה לעשות ביקור קטן ודרשה שאני אתן לה לקחת את נוני לצרפת, לאשפז אותו. מצאה לה איזה בית משוגעים קתולי... מזל שנוני לא הסכים."

"קתולי?" לא הבנתי, "מה פתאום קתולי?"

"קארן נולדה קתולית." הסביר דני, "היא התגיירה לפני שהתחתנו. זה פגע מאוד בהורים שלה למרות שאני חושב שלהגיד שאבא שלה מת מלב שבור בגלל זה זו הגזמה פראית, אבל נניח. הוא מת קצת לפני שנוני נולד והיא התאבלה עליו מאוד ולכן הרשיתי לה לקרוא לילד ארמנד-אמנון. לפעמים אני שואל את עצמי אם..." הוא הניד בידו בביטול, "לא, אין טעם. אם לסבתא היו גלגלים היא הייתה אוטובוס, אי אפשר לשנות את מה שקרה."

"איך נוני יצא מהדיכאון?"

"עם הזמן, לאט לאט הוא התחיל לצאת מהבית, יצר קשר עם כמה חברים, אפילו חזר לפסיכולוגית. הבעיה שהוא גם עישן הרבה, ופתאום קלטתי שכמעט כל רגע פנוי הילד מסטול, ואם לא היה לו חשיש הוא שתה. אמר שזה מקל עליו, וחוץ מזה היו גם התאונות."

"איזה תאונות?"

"איזה לא? מה, לא ראית מה קרה עם הבקבוק בירה הזה?"

"טוב, זו לא אשמתו. דברים כאלו קורים לפעמים."

"אצלו הם קורים יותר מידי. אם הוא הולך לים בטוח שהוא יחזור חבול ופצוע מאיזה סלע תת מימי. הולך לטייל סתם ביער, מחליק ונופל וחוזר חבוש. מלטף כלב, חוטף נשיכה. מאמץ חתול, ישר כולו שרוט. נוסע על אופניים, נתקע בתוך שיח בוגנוויליה קוצני. חותך סלט, זה נגמר בתפרים במיון. ככה זה אצלו מאז שהוא היה ילד, כל פעם משהו אחר, והכי מרגיז שמאז הסיפור עם נדב הוא לא נותן לי לעזור לו." התמרמר דני. "הייתי חובש בצבא, עבדתי כפאראמדיק כשהייתי סטודנט. תמיד אני הייתי הממונה על העזרה הראשונה בבית. קארן לא יכלה לסבול דם ומאז שהילדים היו קטנים אני חבשתי אותם. נכון הוא כבר לא קטן, אבל הוא עדיין הבן שלי. למה אני לא יכול לחבוש אותו? פעם הוא לא היה כזה, הייתה תקופה שהיינו קרובים, שהוא היה בא אלי לעזרה. היו זמנים שיכולתי..." עיניו האדימו מדמעות שהוא לא הרשה לעצמו להזיל. "אולי הוא לא הבן שרציתי, אבל היום אני מקבל אותו כמו שהוא, אני אוהב אותו, דואג לו נורא, והוא מתרחק ממני, לא נותן לי לגעת בו, ממש פוחד ממני. בחיים לא הרבצתי לו, אולי צעקתי קצת, בקטנה, למה הרתיעה הזו ממני? גם אתך הוא ככה?"

"לא יודע, כן, לפעמים הוא קצת מסתגר בעצמו."אמרתי, מרגיש איך הסוד של מנדי מכביד עלי ומסרבל את לשוני.

"והוא מעשן יותר מידי. לדעתי חלק מהדיכאון שלו נובע מהעישון. קראתי על זה קצת באינטרנט ונבהלתי." גילה לי דני, "גם אני הייתי צעיר, עישנתי ג'וינטים פה ושם, השתכרתי לפעמים, פעם לא עשו מזה סיפור, פתאום מסתבר שחשיש יכול להיות ממכר ואפילו לעורר מחלות נפש. אולי הייתי צריך לצעוק עליו יותר, לא להיות מבין כל כך, להיות קשה יותר עם הילד? אחרי שאימא שלו עזבה סופית הוא היה כל כך עצוב, החשיש שימח אותו, לא היה לי לב להיות קשוח איתו. עכשיו הוא כבר לא ילד ואני לא יודע מה לעשות? אני פשוט לא יודע. הוא כבר בקושי מדבר איתי, אני מרגיש שהחליפו לי את הילד."

דני קינח את חוטמו בקול תרועה, ביקש סליחה, ברח לשירותים וחזר משם אדום עיניים.

המלצרית הגישה קפה חם ולחמניות שהוא דחה מעליו בתנועה יגעה, "ועכשיו התוכנית הזו שלו ללמוד היסטוריה ולהיות מורה, אין שום רע בלהיות מורה, כל הכבוד, שילמד מה שהוא רוצה, אבל מה עם הציור? הוא תמיד צייר, הילד מוכשר מאוד, הציור גורם לו אושר, למה לוותר על זה? מה פתאום ללמוד היסטוריה? מה לו ולהיסטוריה?"

"שאלת אותו?"

"בטח. הוא אמר שנגמרה לו המוזה. אין לי יותר מוזה לצייר אבא. הילד צייר מהרגע שהצליח לשים יד על עיפרון ופתאום נגמרה לו המוזה, נגמר לו החיוך, נגמרה השמחה. אני לא מבין את זה."

ידעתי שאני עושה מעשה שלא יעשה, אבל אבא של מנדי נראה כל כך אובד עצות ואומלל, כל כך מבולבל ועצוב. הייתי חייב להסביר לו מה קרה לילד שלו, אחרי הכול הוא פתח לפני את הלב וסיפר לי הכול למרות שהייתי בעצם זר, הרגשתי שאני חייב לו. הסוד בער בתוכי, הייתי חייב להוציא אותו.

"דני, יש לי משהו לספר לך, אסור לי לספר, אבל אני חייב."

"אסור? למה אסור? איזה סוד?" נבהל דני.

"אני ומנדי נפגשנו בקבוצת תמיכה."

"קבוצת תמיכה? תמיכה למה?"

"לנשאי איידס. זו הסיבה שהוא לא נותן לך לחבוש אותו, בגלל שהוא נשא והוא פוחד להדביק אותך."

דני בהה בי ואז הסתיר את פניו בכפות ידיו וישב רגע ממושך דומם לגמרי לפני שגילה שוב את פניו. "כמה זמן? כמה שנים עוד יש לו?" שאל בשפתיים מאובנות מבהלה.

"מה?" לרגע לא הבנתי את שאלתו ואז קלטתי. "הוא רק נשא איידס, הוא לא הולך למות. הוא אפילו עוד לא מקבל תרופות, וגם אני לא. גם כשנתחיל לקבל... אנשים חיים עשרות שנים עם הקוקטייל. כבר לא מתים מאיידס דני."

"אתה בטוח?" הוא הביט בי בתחינה, עיניו רחבות מבהלה. "הוא לא סובל מכאבים או משהו?"

"לא, בטח שלא. אם הוא לא היה נבדק הוא לא היה יודע. לא בשלב הזה של המחלה."

"אני לא מבין למה הוא לא סיפר לי? חשבתי... לא יודע מה חשבתי. כבר חשבתי שהוא שונא אותי, שהוא מאשים אותי במוות של נדב, או בדיכאון שלו, או אני לא יודע במה."

"הוא לא מאשים אותך בכלום. להפך. הוא לא סיפר לך כי הוא רצה לחסוך ממך את הצער. הוא מרגיש שהוא אכזב אותך מספיק בזה שהוא הומו."

רכנתי לעברו ונגעתי בעדינות בידו, "דני, אני מבקש ממך מאוד, אל תספר לו שאתה יודע. חכה שהוא יגלה לך בעצמו, בבקשה."

דני הנהן, מוטרד. "בסדר, אבל הוא חייב לגלות את זה לפסיכולוגית שלו, זה משהו שהיא חייבת לדעת."

"אם הוא לא מספר לה שהוא מעשן חשיש הוא בטח לא יספר לה שהוא חיובי."

"אבל הכדורים שהוא לוקח," גברה מצוקתו של דני, "אסור לו לעשן, ובטח לא לשתות. קראתי על זה באינטרנט, כל המומחים מסכימים שאסור."

"עד כמה שידוע לי הוא הפסיק לקחת כדורים."

"מה? סתם הפסיק בלי להתייעץ?"

"כן. הוא לא אוהב אותם, הם גורמים לו להיות עייף ובלי חשק."

"חשק למה? לסקס?"

"כן, וגם לציור כנראה. קראתי שהתרופות נגד דיכאון משטיחות את הרגש ומסתבר שאי אפשר ליצור בלי להרגיש."

"אבל גם עכשיו הוא לא מצייר כלום."

"נכון, אבל לפחות הוא..." הסמקתי קצת והוא הבין מיד.

"טוב, לפחות זה, אבל בכל זאת הוא צריך לידע את הרופאה שלו ולהחליט על המשך הטיפול בצורה מסודרת. והוא חייב להפסיק לעשן כל כך הרבה. מטריד אותי כמה הוא מעשן, גם אצלך הוא מעשן הרבה?"

"כמעט כל יום, לפעמים הוא ממש גמור מזה, אבל הוא אומר שבלי החשיש הוא לא מצליח להמשיך הלאה."

"להמשיך לאן? זה מה שאני רוצה לדעת." נאנח דני, "יש לך מושג עמית?"

לא, לא היה לי מושג. כל מה שיכולתי לעשות היה להבטיח לדני שאני אוהב את הילד שלו ודואג לו, ושאני אעשה הכול כדי לשכנע אותו להמשיך בטיפול ולהפסיק עם הסמים והשתייה.

"אני מאוד מודה לך." לחץ דני את ידי, "ואל תדאג, אני לא אספר לו כלום על השיחה שלנו." 

חזרתי מהעבודה ומצאתי את מנדי יושב בסלון, החתולה על ברכיו, מלטף אותה ביד אחת ומחזיק ג'וינט בשנייה.

"אל תכעס." מיהר להגיד ברגע שנכנסתי, "לא עישנתי כל היום, אבל נעשיתי כל כך עצבני כשחיכיתי לך עד שפשוט הייתי חייב."

התיישבתי לצידו וכרכתי יד על כתפו. הוא השעין את ראשו על כתפי ונאנח בשביעות רצון. "התגעגעתי אליך, ואתה?"

"כן, בטח." לקחתי מידו את הסיגריה, שאפתי ממנה קצת והחזרתי לו אותה.

"נו, אז מה עם החתולה? על איזה שם החלטת?"

הוא משך בכתפיו וצחקק. "שיהיה טיטה, מילא."

"בסדר, שיהיה טיטה." הסכמתי, "תגיד מנדי, אני יכול לשאול אותך משהו או שאתה שוב תתעצבן שאני מציק?"

"רק שאלה אחת ודי."

"רק אחת." הבטחתי.

"טוב, תשאל."

"או. קי. רציתי לדעת מה היה כתוב במכתב ההתאבדות של נדב ולמה החבאת אותו?"

הוא עצם את עיניו וקפא רגע על מקומו – תגובה שדמתה בצורה מטרידה לתגובת אביו ברגע שנודע לו למה בנו לא מניח לו לחבוש אותו - "החבאתי אותו כי המכתב היה מופנה רק אלי, לא חשבתי שזה עסקו של מישהו."

"ומה היה כתוב שם?"

"לא הרבה. בעיקר בקשת סליחה על זה שהוא הדביק אותי."

"בגלל זה הוא התאבד?"

"כן, כנראה. היו לו עוד בעיות כמובן. ההורים הדוסים שלו שהוא פחד נורא שהם ידעו. והדת, הוא לא הצליח להפסיק להיות דתי למרות כל המאמצים שלו. אני חושב שהוא הבין פתאום שכל החיים שלו יהיו מאבק בעצמו, ועכשיו גם במחלה, וזה שהוא הדביק גם אותי... זה פשוט היה יותר מידי בשבילו... הוא בחר בדרך הקלה החוצה, ואחרי שהוא מת כבר לא היה טעם להוסיף עוד צער להורים שלו אז שתקתי."

"למה לא נבדקתם קודם, לפני שהתחלתם להזדיין?"

"לא יודע. מתוך טיפשות כנראה. התאהבנו בצורה כל כך סוחפת, פתאומית כזו, זה היה כמו נס, הרגשנו ששום דבר לא יפגע בנו." הוא חייך בעצב והחליק את פרוותה של החתולה. "לפני שפגשתי אותו הייתי מדוכא בגלל השחרור המוקדם מהצבא, הרגשתי אבוד מבולבל. לא הצלחתי לצייר יותר, הכול נראה אפור ומדכא ופתאום פגשתי אותו... בבת אחת הכול השתנה, הכול נעשה נפלא, צבעוני וחי. פתאום הסקס היה הפלא הזה שקוראים עליו בסיפורים רומנטיים ולא סתם משהו מגעיל ומזיע שעושים מהר כדי לשחרר לחצים. אתה בטח לא מבין על מה אני מדבר, אבל..."

"תתפלא, אני דווקא כן מבין. מבין לגמרי." הבטחתי לו, מרגיש איך הלב שלי מתכווץ מצער ומעצב וגם מרחמים עצמיים, וכן, קצת גם מקנאה.

"אל תהיה עצוב." חיבק אותי מנדי, "בוא נלך למיטה."

"לא, תודה. לא מתחשק לי." הפניתי אליו עורף.

"מה? נעלבת בגלל מה שאמרתי על הסקס? לא התכוונתי אליך עמית, איתך זה גם טוב, באמת. נו, די, אל תהיה כזה." הוא התחנף, חיבק, ליטף ונישק והצליח לפתות אותי כמובן, כי מה לעשות? אני רק בן אדם. 

ח. אלכס

כל השבוע, כולל יום שישי, אני צריך לקום מוקדם בבוקר. לא נעים, בעיקר בחורף, אבל לא נורא, התרגלתי. כל השבוע אני מעודד את עצמי שבשבת אני אישן עד מאוחר ולא אצא מהמיטה לפני הצהרים, וכל שבת אני מתעורר קצת לפני שש בבוקר, מקלל בשקט את עצמי, מתהפך לצד השני, מנסה לישון עוד קצת, גונב דקה פה, דקה שם ובסוף נשבר וקם.

מנדי לעומת זאת מסוגל לישון כמה שמתחשק לו ואם לא זורקים אותו בכוח מהמיטה הוא יכול לבלות בה עד הצהרים.

לא צודק, אבל אלו החיים.

בשבת שבה תכננו ללכת לבקר אצל קימי ודודו אני מתעורר כרגיל, מוקדם מידי, ומנדי לא לידי. מגשש אחריו ברחבי המיטה, לא, הוא לא פה. קם ובודק במקלחת, הילד איננו.

אחרי פיפי וצחצוח שיניים אני יוצא למסע חיפושים ומגלה אותו במרפסת הכביסה, יושב על שרפרף עץ שלקח מהמטבח ומצייר את טיטה השרועה על מכונת הכביסה, מתחממת לה בשמש החורפית שמציירת ריבועי זהב על הקיר.

"מנדי, מה אתה עושה?"

"שקט, רק רגע." הוא דורש בתוקף, ואפילו לא מסובב את הראש לעברי. מופתע אני חוזר למטבח, מכין קפה, פורס עוגה, קורא לו פעם ופעמיים והוא מתעלם.

"מה קורה אתך מנדי?" אני מתעצבן וחוזר למרפסת, מבהיל את טיטה שקופצת על רגליה ונעלמת דרך החלון.

"אוי! הברחתי לך את הדוגמנית, סליחה."

"לא נורא." הוא צוחק, סוגר את בלוק הציור, לוקח ממני את הקפה שלי ומחסל אותו בלגימה אחת ואחר כך שותה גם את שלו. "האור במרפסת הזו פשוט מצוין." הוא מגלה לי בשביעות רצון, "בבוקר ממש תענוג פה ועד הצהרים יש פה אור פשוט מעולה. זה היה רעיון מצוין לעשות כאן חלון גדול."

"החלון גדול כי פעם זו הייתה מרפסת." אני מסביר, מנסה להציץ בציורים שלו וחוטף פליק על היד.

"לא מרשה, עוד לא."

"רק להציץ, אני בין כה לא מבין כלום בציור. נו, תרשה לי."

הוא צוחק. "אם אתה רוצה רק להציץ אז הנה, תציץ." הוא מתגרה בי, פותח בתנועה מהירה את החלוק וסוגר אותו מיד אחר כך, מניח לי להבחין שמתחתיו הוא ערום.

"מניאק." אני צוחק, והוא בורח לחדר השינה, צוחק גם כן, ואני אחריו. אנחנו נופלים על המיטה בסבך של ידיים ורגלים, מתנשקים שוב ושוב.

"אתה רוצה?" אני מתרגש, כי אצל מנדי זה לא תמיד מובן מאליו. לפעמים בא לו, לפעמים לא. לפעמים הוא אומר שכן וזה לא, ולפעמים בדיוק ההפך. כבר הערתי לו פעם, כשהייתי מתוסכל באמת, שהוא מתנהג ממש כמו בחורה, וביליתי ערב שלם בהתנצלויות ובהסברים איך אני יודע איך זה אצל בחורה.

מה איך אני יודע? אני מקשיב לסטרייטים. הרי רק על זה הם מדברים.

"כן, אני מאוד רוצה." הוא מושך מעלי את הטריקו הבלוי שמשמש לי פיז'מה, "אבל הפעם אני רוצה להיות... זאת אומרת... גם אני רוצה, אם לא אכפת לך."

משתרר רגע של מבוכה שקטה שבה אני שואל את עצמי אם אכפת לי או לא. בעיקרון לא, כי הרי הייתי פסיבי לא פעם, בעיקר עם גברים מבוגרים יותר ממני. זה מין קטע כזה אצלי, אני פוגש מישהו ותוך כמה שניות יודע אם אני אהיה איתו פסיבי או אקטיבי, ומרגע שההחלטה נופלת - בערך שמינית שנייה אחרי שאני יודע אם אני בכלל מוכן לעשות סקס עם הגבר ההוא - זה נשאר קבוע לתמיד.

עד כה אף פעם לא שיניתי מהחלטתי, אבל מצד שני עד כה אף פעם לא הייתי עם מישהו שאהבתי כל כך... מישהו כל כך לא צפוי כמו מנדי.

הוא מפרש את שתיקתי כהודאה ושולף קונדום. "רגע," אני מוחה, "עוד לא החלטתי."

"אז אתה לא מסכים?" הוא מתאכזב.

"לא אמרתי שלא, אני פשוט מופתע. מה קרה לך היום?"

"לא יודע, פתאום בא לי." הוא אומר, נשמע מופתע גם כן, אבל ידו על אברי בטוחה וחמה והחיוך שלו מפציר ומפתה.

"אם לך בא אז גם לי." אני מחליט, ומתחיל לגלגל את הקונדום על הזין שלו. ופה המקום להעיר ששני נשאים כן צריכים לשים קונדום. יש זנים שונים של הווירוס וצריך להקפיד על אמצעי מניעה אפילו בזמן ביצוע מין אורלי, מה שבטח משמח מאוד את יצרני הקונדומים בטעמים שונים שלצערי עלי לגלות להם שכל ניסיונותיהם להסוות את טעם הקונדום בטעמי שוקולד, תות, וניל, בננה, שמפנייה והשד יודע מה עוד לא עלו יפה. רבותי, כדאי שתדעו, עדיין מרגישים את טעם הגומי, אבל יפה מצידכם להתאמץ.

הייתי טיפה מתוח בהתחלה. שכבתי על הבטן מנסה להירגע, אבל הרגשתי קצת לא נוח. תמיד תפסתי את מנדי כפאסיבי, מעולם לא עלה בדעתי שהוא ירצה גם לזיין, וקצת פקפקתי אם זה יעלה יפה, לשמחתי צלחנו את הניסיון הזה בשלום ואפילו בעונג.

מסתבר שהוא כן ידע מה לעשות, וגם איך.

"תישן לך עוד קצת." הוא אמר לי אחר כך, ודילג למקלחת, "אני לא אפריע לך." ואכן, הוא לא הפריע לי, חזר אל השרפרף שלו ואל בלוק הציורים ועבד בשקט ובריכוז שמעולם לא ראיתי אצלו, שוכח לגמרי שאני קיים

לישון לא הצלחתי, אבל עלה בידי להתגנב מאחוריו ולהציץ בציור של טיטה, בעצם רישום עיפרון, והוא מצא חן בעיני מאוד. מדהים איך הוא הצליח, בעזרת כמה קווי עיפרון על דף לבן, לגרום לחתוליות הנינוחה והמתפנקת שלה לקפוץ מתוך הדף. יכולתי להרגיש את רכות הפרווה וגמישות השרירים של טיטה מבעד לרישום שלו.

אמרתי לו את זה בדרך לבית של קימי ודודו כי הוא היה קצת שקט ונראה מעט מבוהל. רציתי לעודד אותו ולדעתי זה עבד, הוא חייך והניח יד על ירכי ונראה קצת פחות מתוח. 

התקבלנו בסבר פנים יפות מאוד. קימי ודודו הזמינו עוד כמה חברים מלבדנו, כולם זוגות שהיו פחות או יותר בגילם והאירוע היה נעים מאוד. כולם היו עליזים, נינוחים ורעבים. אנשים שמחו זה לקראת זה, העניקו אחד לשני בנדיבות חיבוקים ונשיקות, ונהנו משפע האוכל הטעים. באמצע כל המהומה הגברית העליזה והרעשנית הזו בלט אלכס הבהיר, היפה והעדין כמו בלרינה צעירה בתוך עדר ג'אמוסים ים תיכוניים שעירים וקולניים.

מיד כשנכנסתי הוזעקתי לעזרתו של קימי שהיה לחוץ מחשש שהמרינדה לא מתובלת מספיק, שהסלט הוולדורף לא יצא חמצמץ כראוי ושהפיתות לא טריות דיין. בעודי עוזר לו ובעיקר מרגיע אותו שהכול יצא טעים מאוד הבחנתי חסר אונים איך מנדי לוטש באלכס מבטים מוקסמים ונגרר בעקבותיו לכל מקום אליו פנה.

אולי, אם המארחים שלנו היו פחות נדיבים עם הבירות והיין, ולא היו מוסיפים גם חבילה של גראס וניירות לגלגול לצידה הכול היה נראה אחרת, אבל מה הטעם לשער השערות?

עובדה שהיה שם אלכוהול בשפע והמון גראס. כולם התכבדו, כולל מנדי, ובעוד שגוני קיבל גוון ירקרק ורץ להקיא את הוודקה ששתה מהר מידי מנדי פרח, איבד כל שמץ ביישנות וכבש לב כל בחיוכו המקסים ובשנינותו החביבה, ובעיקר את ליבו של אלכס הצעיר שהוקסם ממנו כליל.

"תעשה משהו." דרש דודו, "החבר שלך פשוט מגזים."

"הוא מסטול." ניסיתי להגן על התנהגותו השערורייתית של מנדי, "הוא לא מתכוון לשום דבר רע."

דודו הביט בקימי שהביט בי. "אם זה היה כל אחד אחר ולא גוני לא הייתי מתערב." התנצל קימי, "אבל אני חיתלתי את הילד הזה והחבר שלך מאמלל אותו." הסביר בקול חרישי כלא מאמין שהפעוט השמנמן וטוב המזג שנהג להשתין עליו בקשת כל פעם שחיתל אותו גדל ובגר והפך לעלם רחב כתפיים וחזק שעומד ברגע זה ממש בשירותים ומקיא את נשמתו בעוד החבר האהוב שלו עסוק עד למעלה מראשו עם הבחור החדש שבא לעיר - בחור שאני הבאתי - ושבמקום להצטנף בפינה מבויש ולקוות שנלך כבר מפעיל את קסמיו על צעיר בלונדי ויפה תואר שמביט בו בהערצה.

קימי ודודו צדקו, משהו היה מאוד לא בסדר בתמונה הזו. פרמתי את הסינר ממותני, אמרתי שלום והיה נעים מאוד, שילבתי את זרועי בזרועו של בן זוגי הממאן ולקחתי אותו הביתה.

"לא מתנהגים ככה." נזפתי בו בדרך.

"רק דיברנו. למה כולם עושים מזה סיפור?"

"יש לדבר ויש לדבר, ואתה הגזמת לגמרי."

"אל תגיד לי שגם אתה מקנא? מה אתה, ילד?"

שקעתי במחשבות, בוחן את רגשותיי. האם קינאתי? כן, בטח. האם אני ילד? לא, ומה זה שייך בכלל.

"לא רק ילדים מקנאים. גם מבוגרים וכן, קינאתי. נמרחתם לגמרי זה על זה."

"גם אתה בילית רוב הזמן נעול במטבח עם קימי." עבר מנדי מהתגוננות להתקפה.

"אל תדבר שטויות, עזרתי לו עם האוכל."

"ואני דיברתי עם אלכס על מוזיאון ההרמיטז'. אני מת לראות אותו והוא היה שם המון פעמים. אני ממש מקנא בו."

"דיברתם על אמנות וכאלה, באמת?"

"כן. למה לא? מה, אתה לא מאמין לי?"

"לא אני הבעיה מנדי אלא גונן, החבר של אלכס."

"מי, הבריון ההוא שלא יודע לשתות? הקרוב של דודו?"

"גוני לא בריון. הוא ילד מאוהב בן שש עשרה. הוא ואלכס יחד כבר שנה. הוא שתה יותר מידי וודקה בגללכם ולכן הוא הקיא. דודו ממש דאג לו."

מנדי שקע בשתיקה זועפת וגם אני שתקתי, וככה שתקנו כל הדרך הביתה והמשכנו לשתוק עד שנכנסנו למיטה.

"אני מצטער על הבלגן." אמר מנדי אחרי שכיביתי את האור וגישש אחרי ידי בחושך, "אבל לא עשיתי שום דבר רע. מאוד נהניתי, לא האמנתי שאני איהנה כל כך במסיבה."

"אתה חושב שאם לא היה שם אלכוהול וגראס גם היית נהנה?"

"כן, אולי לא הייתי מעז לדבר כל כך הרבה, אבל אני חושב שהייתי נהנה גם בלי לשתות. הייתה שם אווירה טובה למרות שחוץ מגוני ואלכס כולם היו מבוגרים יותר ממני."

"אם ככה אולי כדאי שנתחיל ללכת למסיבות בבית אבות." עקצתי אותו, מוקנט קצת מההערה על הפרש הגילים בינו לביני. תמיד חשבתי על עצמי כעל צעיר, אבל פתאום גיל שלושים שפעם היה שמועה רחוקה התחיל להיות קרוב מתמיד, והעיניים שפעם עקבו אחרי בהתפעלות עברו לצעירים ויפים ממני, צעירים כמו מנדי ואלכס.

"עמית." הוא נצמד אלי, כורך יד חמה על מותני, "אתה מדבר שטויות, אין לך שום סיבה לדאוג. אתה יפה וחמוד ומתוק ו..." הוא הצמיד את פיו לפי ואני הדפתי אותו מעלי.

"אני עייף. לילה טוב." אמרתי קצרות והפכתי אליו את גבי. 

למחרת התעוררתי מוקדם מהרגיל וגיליתי שאני במיטה ריקה. הוא בטח הסתלק אחרי שנרדמתי חשבתי לעצמי וגל נורא של צער מעך את ליבי. באור הבוקר הקר, כמה שעות אחרי שוך המהומה, הכול נראה אחרת ואני התחרטתי על דברי ועל התנהגותי.

מה הוא כבר עשה? נהנה במסיבה, הכיר אנשים חדשים, בילה, התנהג בחופשיות ובחן, הוקסם מנער צעיר ויפה ושוחח איתו על נושאים משותפים לשניהם. הרי איתי הוא לא יכול לשוחח על אמנות, אני סתם טבח לשעבר ומסדר מדפים בסופר בהווה, מה לי ולאומנות? והרי כל הזמן רציתי שמנדי יצא מהדיכאון, שיחזור לצייר וליהנות מחייו, וכשזה קורה אני שוב מתנפל עליו. לא פלא שהוא ברח. הצצתי מהחלון וראיתי להפתעתי שהאופנוע שלו חונה בחוץ, קשור לגדר. אם ככה הוא עדיין פה, או שאולי הסתלק בלי האופנוע?

יצאתי מחדר השינה ומצאתי אותו מקופל על הספה הקצרה מידי בשבילו, מצונף בתוך שמיכה דקה מידי. הוא בטח קפוא, מסכן שכמותו.

כרעתי לצידו והערתי אותו בעדינות. "מנדי חמוד, מה אתה עושה פה? למה ברחת מהמיטה?"

הוא התיישב ושפשף את עיניו באגרופיו כמו ילד עייף. "לא יכולתי לישון. אני לא מצליח להירדם לידך כשאתה כועס עלי."

"אוי מנדי, מתוק שלי." הובלתי אותו חזרה למיטה, "אני כל כך מצטער. הייתי קנאי ומגעיל, סליחה חמוד. בוא, תן לי את הידיים שלך, הן קרות כל כך, בוא, אני אחמם אותך."

מנדי הפשיר לתוך החיבוק שלי, נכרך סביבי, מחבק ומנשק אותי, מניח לי לאהוב אותו ולחמם אותו עד שהגיע שעתי ללכת לעבודה. 

כשחזרתי בצהרים הביתה הוא היה במרפסת הכביסה, ישוב על השרפרף שלו, בלוק הציור לפניו, מצייר בריכוז עצום את אלכס ששכב על שמיכה פרושה על הרצפה. אלכס היה ערום לחלוטין ורק מפת שולחן מתחרה כיסתה באופן חלקי ביותר חלקים אסטרטגיים של גופו.

מנדי היה מרוכז כל כך עד שלא הבחין בי כלל, אבל אלכס הבחין בי, התכווץ ממבוכה וניסה לקום.

"אל תזוז אלכס." פקד עליו מנדי בקול בוטח ותקיף, "אני צריך אותך ככה עוד כמה דקות." ואז הוא הבחין בי וחייך אלי בעליזות.

"שלום עמית, מה אתה עושה פה? מה, כבר צהרים? הזמן פשוט טס, אולי תחמם לנו קצת מהמרק שהכנת ביום שישי? אלכס נראה לי קפוא לגמרי וגם לי כואב קצת הגרון."

ט. מוזה

"מרק? זה מה שהוא רצה? מרק? אז מה עשית?" נדהם קימי, היחיד שגוללתי באוזניו את אירועי היום.

"חיממתי להם את המרק ירקות שנשאר לי מיום שישי והוספתי קרוטונים. הם גמרו הכול, כולל כל הקרוטונים והשקדי מרק שהיו לי בבית."

"אבל... אבל... אני לא מבין כלום. סתם ישבתם ואכלתם מרק? ואלכס ישב אתכם? ערום?"

"בטח שהוא ישב איתנו, אבל לא ערום. הוא לבש חלוק ונתתי לו את נעלי הבית שלי."

"ומה קרה אחר כך?" שאל קימי בנימת קול שרימזה לי שהוא מפקפק בשפיות דעתי.

"הבאתי חוט מאריך וסידרתי להם תנור שלא יהיה להם קר ואחר כך חזרתי לעבודה."

"וזהו, ככה סתם, פשוט חזרת לעבודה?"

"כן, בטח. הרי גם שלומי היה צריך ללכת לאכול. הוא נעשה עצבני פחד כשהוא רעב. אם אני מאחר אפילו בדקה הוא עושה לי פרצופים."

"עמית, אני לא יודע איך להגיד לך את זה, אבל... אה... אם אני הייתי מוצא את דודו בחדר אחד עם בחור צעיר, יפה וערום, מפת שולחן או לא, הייתי עושה משהו אחר לגמרי מאשר לחמם לו מרק עם קרוטונים."

"מה למשל?"

"לא יודע. צועק, מתרגז, זורק עליו צלחות, או מצטרף למסיבה."

"זהו, שלא הייתה שום מסיבה קימי. זה מה שאתה לא מבין, גם אני חטפתי שוק ברגע הראשון, אבל פתאום קלטתי שזה לא מה שזה נראה. מנדי עבד בשיא הרצינות ואלכס... נו, טוב. לא יודע מה הלך לו בראש, אבל הוא היה בעיקר קפוא ומשועמם, וכנראה שגם רעב. אחרי המרק הוא טחן שניצל בפיתה והתאכזב מאוד שנשארה רק חתיכה אחת של עוגת שוקולד. איך הוא נשאר רזה כזה, זה מה שהייתי רוצה לדעת?"

"אל תדאג, בגיל שלושים הוא כבר לא יוכל להרשות לעצמו לזלול כל כך הרבה." אמר קימי ברשעות.

"מיאו חתולה, ארצה." צחקתי, וקימי צחק גם כן, ושאל שוב ושוב אם אני באמת בטוח שזה כל מה שהיה שם, רק צייר ודוגמן, ואיך זה שלא מפריע לי שהחבר היקר שלי שוהה שעות במחיצת צעיר יפה וערום כשרק דף ניר ומפת שולחן מתחרה מפרידים ביניהם?

"אל תשכח את כל הסיפורים על הציירים הגדולים והדוגמניות שלהם, פיקאסו למשל היה נכנס למיטה עם כל דוגמנית שצייר ועם חלק מהן הוא אפילו התחתן, הדביל."

"כי פיקאסו המסכן היה סטרייט חרמן ושפוט של נשים, מה עוד הוא היה יכול לעשות איתן חוץ מלהתחתן איתו ואחר כך לצייר אותן עקומות ומפורקות, עין פה ועין שם? לא שזה עזר לו הרבה, בסוף הן גמרו אותו." צחקתי.

"אני פשוט מלא התפעלות מקור הרוח שלך." אמר קימי, אבל היה לי ברור שהמחמאה הזו מסווה את דעתו שאני אידיוט.

"תגיד, שאלת אותו למה הוא לא מצייר אותך למשל?"

"הוא דווקא כן מצייר אותי לפעמים, בעיקר כשאני ישן, וגם את טיטה החתולה וגם את השכנה הגרוזינית המשוגעת שגרה ממול, אבל בעיקר הוא מצייר את אלכס. הוא אומר שיש בו משהו שנותן לו השראה. מרגע שהוא ראה אותו פתאום חזר לו בגדול הרצון לצייר, אלכס הוא המוזה שלו."

"מוזה, אה?" רטן קימי בקול מבשר רעות וברור היה שדעתו על שפיות דעתי ותבונתי הולכת ומדרדרת.

"אני יודע איך זה נראה קימי, אל תחשוב שלא, אבל אני מכיר את הבחור הזה כבר חודשיים. אנחנו כל הזמן אחד בתחת של השני ואני יודע בדיוק איך הוא נראה ונשמע כשהוא חרמן. כשהוא מצייר את אלכס הוא ממש לא, לא על סקס בכל אופן. אם יש משהו באלכס שגורם לו לרצות לצייר אני בעד."

"למה, מה כל כך טוב בכל השטות הזו של ציור? מה יוצא לו מזה?"

"מנדי שונה מאיתנו קימי, הוא רגיש יותר, יש לו נשמה של אמן. כל זמן שהוא מצייר אני יודע שהכול בסדר איתו. כשהוא מצייר הוא לא מעשן ולא שותה, הוא מרוכז ומאושר, ואחרי שהוא גומר ציור הוא נעשה חרמן שזה בכלל טוב."

"חרמן עליך אתה מתכוון?"

"בטח שעלי? איזו שאלה, על מי אם לא עלי?"

קימי פרץ בצחוק, "נו, טוב, שיהיה." אמר בספקנות משועשעת.

"קימי, אתה פשוט לא מבין. מנדי הוא משהו מיוחד, הוא לא כמו כולם."

"איך מיוחד?"

"בקטע של סקס הוא קצת כמו בחורה, אין אצלו סתם להתחרמן ולרצות לזיין, לא חשוב את מי. סתם סקס לא קיים אצלו. הוא סיפר לי שפעם הוא החליט לנסות להיות כמו כולם ומצא לו זיון באטרף, ואחר כך הוא כל כך נגעל מעצמו עד שהייתה לו הרגשה שהוא מריח את הבחור הזה, שהיה לו אגב ריח גועלי, שבועות אחר כך."

"וואלה! אז אני מבין שאין טעם להזמין אתכם לאורגיה שאנחנו מתכננים בשבוע הבא." התבדח קימי.

"נו, די קימי, אל תצחק. אפשר לחשוב שאתה כן תזדיין סתם עם כל אחד."

"רק אם כל אחד ירצה להזדיין איתי." גיחך קימי.

"כן, בטח."

"אתה צודק." הרצין קימי, "אני סתם מקשקש. גם אני, חוץ מדודו וממך ומנבחרת הנוער של ישראל לשחייה... סתאאאם, סתאאם, אני צוחק, תמיד נהניתי לדמיין אותך ואת מנדי עושים סקס לוהט שלוש פעמים ביום ופתאום, אכזבה כזו."

"אולי לא שלוש פעמים ביום, אבל אנחנו כל הזמן נוגעים ומתחבקים ומתלטפים, ופה ושם גם יוצא מזה סקס לוהט." הצטחקתי.

"ולא חסר לך לפעמים שמישהו שישכיב אותך על הבטן ויכנס בך חזק?" חקר קימי בנימה אינטימית שגרמה לפני ללהוט. ידעתי היטב שאם זו לא הייתה שיחה טלפונית והיינו נמצאים באותו חדר...

"לא, לא חסר לי כי מנדי, למרות שהוא נראה כזה עדין ומתוק... לפעמים הוא קצת פחות עדין."

קימי הבין מיד למה כוונתי ופרץ בצחוק. "ממתי אתה כזה ביישן, באמת, כשאנחנו היינו בגילכם... הנוער בימינו, פשוט נורא ואיום." קינטר אותי בעליזות ואז נזכר שבעצם התקשר כדי לספר לי שגונן ואלכס רבו מריבה סוערת וקשה אחרי המסיבה, אבל אחרי כמה שעות של ברוגז רועם הם השלימו ונראה שלא נגרם שום נזק נוראי.

"יופי, נהדר. אני שמח מאוד. הרגשתי קצת לא נעים מכל הקטע הזה של אלכס ומנדי, אבל עכשיו אני בטוח שהעניין היחיד שיש להם זה בזה הוא אמנותי בלבד."

"אני מאוד מקווה שאתה צודק." אמר קימי, קצת בפקפוק.

"בטח שכן, וחוץ מזה אני יודע שאלכס לא הטיפוס שלו. מנדי מעדיף גברים שחומים וקצת יותר מבוגרים ממנו."

"כמוך למשל?" הצטחק קימי שגם הוא העדיף בחורים שחומים ומבוגרים ממנו וחי באושר רב עם דודו שענה בדיוק לתיאור הזה.

"כן, כמוני. וגם כמוך, ויש גם את העניין של האיידס. גם אם יתחשק לו לגוון קצת הוא יעדיף להיות עם נשא. מנדי נורא פוחד להדביק מישהו, הוא ממש אובססיבי בקטע הזה, כל הזמן הוא מחפש מחקרים וסטטיסטיקות עד כמה הקונדום באמת יעיל למניעת איידס."

"חשבתי שהוא מאה אחוז יעיל."

"גם אני, אבל יש מחקרים שמוכיחים שלא. אני הולך להעלות את הנושא הזה בקבוצת תמיכה."

"אני מקווה שהמחקר הזה לא רציני כי זה נורא מפחיד." נלחץ קימי שבעצמו היה טיפה היפוכונדר, ואז נזכר לשאול אותי אם כבר סיפרתי לאחי שאני נשא.

"לא." הודיתי, "ואני לא מבין מה הטעם בזה, בטח שלא עכשיו, אשתו צריכה ללדת עוד מעט ויש לו מספיק דאגות על הראש."

"בכל זאת, אולי כדאי שהוא ידע, אם לא עכשיו אז בעתיד. הרי הוא המשפחה היחידה שלך. ואם אתה חי עם נשא אז מה בעצם הבעיה?"

"הבעיה שאני מבקר אצלו הרבה ומאוד נקשרתי לילדים הקטנים שלו. אני שומר עליהם כשאשתו עסוקה או עייפה ומבלה איתם המון, וגם מנדי אוהב אותם מאוד. הוא ממש נהדר עם ילדים, מצייר להם כל מיני ציורים מצחיקים ומספר להם סיפורים. הקטנים ממש מתים עליו ואני פוחד שאם שלומי ידע... הוא אבא מאוד דאגן, בעיקר בקשר לבריאות שלהם. אם הוא יגלה שאני ומנדי נשאים הוא יכנס לסרטים שחבל על הזמן, לטובת כולם אני מעדיף שהוא לא ידע."

קימי נאנח ואמר לי שהוא מבין אותי, אבל סודות במשפחה זה לא טוב. בסוף הם מתגלים, בדרך כלל בעיתוי הלא מתאים, וכדאי שאולי בכל זאת... אולי אחרי הלידה של גיסתי...

ואז הייתה לי שיחה ממתינה ואנחנו נפרדנו זה מזה כדי שאוכל להתפנות לשיחה השנייה שהייתה מסוזן - מנחת קבוצת התמיכה שלנו.

סוזן אמרה שהיא מכנסת פגישת חירום וחשוב שכולנו נגיע. הגענו, סקרנים ומעט מודאגים והתברר שהיה יסוד לדאגה שלנו.

סוזן בישרה לנו בפנים חיוורות ובעיניים דומעות שיש קיצוצים במשרד הרווחה ולכן, לצערה, היא צריכה לפזר את הקבוצה ולעזוב אותנו.

"הם מפטרים אותי." הודיעה לנו בעצב ומחתה דמעה, ולפתע נעשה עניין גילוי הסוד שלי לשלומי דבר דחוף ובהול ואפילו חיוני.