עוקבים

יום שישי, 19 בינואר 2018

שקר לבן לחג מתן תורה

הכרתי את מתן כמה ימים אחרי שבועות, נפגשנו במצעד הגאווה ההוא שהיה בו נורא נורא חם. 
כן, נכון, תמיד חם במצעד הגאווה, אבל אז היה חם במיוחד.
צעדתי בחברת דובל'ה - האקס שלי והחבר הנוכחי שלו – קיריל, הדוב הרוסי כפי שכיניתי אותו בצחוק.
הם צעדו עם קבוצת הדובים ואני השתלבתי שם יפה מאוד, אם כי נראיתי אנורקטי מעט יחסית לאחרים.
לפחות שם, בין הגברים הגדולים והשעירים הללו לא התביישתי ללכת עם גופיה ומכנסיים קצרים, ואף אחד לא נתן בי מבט בוחן והעיר בחביבות ארסית שאני דווקא בחור חמוד ואם רק אשקיע קצת במכון לייזר ואולי אטרח להוריד כמה ק"ג אז... אוף כמה שנאתי את ההערות המגעילות הללו.
כפי ששנו רבותינו - הכל יחסי. צועד בין הדובים הרגשתי חטוב וחלק, ואז הסבתי במקרה את ראשי לאחור ועיני נפגשו בשלו, ומאז שום דבר בחיי לא חזר להיות כמו פעם.
הוא היה כל מה שרציתי להיות - דק גזרה וחינני ובעל עור קטיפה חלק בצבע של שוקולד חלב משובח.
השתדלתי לא להביט יותר מדי, אבל על כורחי ראשי הסתובב לאחור והעיניים נמשכו שוב ושוב אליו. אחרי כמה דקות אפילו דביל חסר בטחון כמוני שם לב שהוא מתקרב לעברי יותר ויותר ושהוא מביט בי באותה התלהבות בה אני מביט בו, ושיש לו עיניים שחורות ולוהטות כזפת רותחת ופה רחב ונדיב ועסיסי ו...
"בלאט!" גידף קיריל אחרי שנתקעתי בו בפעם העשירית. לא פלא, הרי רוב הזמן הלכתי קדימה כשראשי מסובב אחורה.
"אתה ילדה קטנה או גבר? לך תדבר אתו ותפסיק להפריע!" דחף אותי לעבר הבחור השחום והיפה שזינק לעברי והושיט יד לתמוך בי, בעודו מחייך אלי את החיוך היפה ביותר שראיתי מימי.
"רוצה לשתות?" שאל והגיש לי בקבוק מים מינראליים ריק למחצה.
שתיתי קצת והושטתי לו חזרה את הבקבוק. אצבעותינו נפגשו על הפלסטיק הקריר ושנינו חשנו זרם חשמלי שעבר בין כפות ידינו שהשתלבו בטבעיות זו בזו.
הבקבוק נפל ארצה, אבל אנחנו לא שמנו לב. עמדנו, מביטים אחד בשני, אוחזים איש ביד רעהו, מחייכים אחד אל השני כאילו הכרנו זה את זה שנים, מתעלמים מזרם האנשים המחייכים שעקפו אותנו ברוח טובה, מאושרים שנפגשנו ככה פתאום בתוך ההמון המיוזע, יודעים שהפעם זה הדבר האמיתי.
"אני מתן." הוא נזכר להציג את עצמו אחרי שמשך אותי הצידה לפינת צל קטנה שנותרה פנויה בירכתי בית קפה אחד עמוס ילדים ונשים עייפות.
"ואני אוהד" עניתי, ונישקתי אותו בפעם הראשונה. מצחיק שמכל המקומות בעולם הנשיקה הראשונה שלנו הייתה דווקא בבית קפה של לסביות, אבל אפילו הפרט המגוחך הזה נראה לנו קסום ונפלא.
המשך אותו יום חם היה קסום עוד יותר. הוא לקח אותי לחדר שלו בדירת סטודנטים קטנה ומבולגנת שחלק עם בת דודתו מוריה וחברתה הטובה אמונה.
לשמחתנו הן לא היו בבית. נכנסנו לחדר הקטן שלו ומיד נפלנו על המיטה, ולמרות שהיינו מזיעים ודביקים התנפלנו זה על זה ברעבתנות ומאז היינו יחד כל הזמן, חוץ מאשר בחגים.
כן, החגים היו נקודות התורפה של סיפור האהבה המושלם שלנו. הוא בא ממשפחה דתית לאומית גאה ומפוארת שחגגה ברוב עם והדר כל חג וחג מחגי ישראל.
כל אחד מבני המשפחה הענפה שלו היה חייב להתייצב עם כיפה סרוגה, ציציות משתלשלות מתחת לחולצה לבנה ומגוהצת, ולהפגין נוכחות בכל אחד ואחד מהחגים המתרגשים על עם ישראל לטובה.
הייתה להם חלוקה מסודרת - ראש השנה אצל הדודה שרה בגליל.
סוכות אצל דוד שמוליק במושב שבנגב.
שמחת תורה אצל דודה בלה בקריות.
חנוכה אצל הדודים הירושלמיים.
פורים אצל הדוד אריה בחיפה.
פסח נחגג לסירוגין - פעם אצל הוריו ופעם אצל אחותה התאומה של אימו, ואילו החג האחרון במניין החגים - חג מתן תורה - נחגג ברוב פאר וטקס אצל הסבא והסבתא שעלו לפני שישים שנה לישראל בדיוק בחג השבועות.
המיתוס המשפחתי סיפר שכדי לא לחלל את החג הם חגגו אותו באוניה הלוהטת מסרבים בכל תוקף לרדת ממנה עד מוצאי החג.
ארבעים שנה אחר כך, בדיוק בחג השבועות, נולד אהוב ליבי, ומובן ששמו נקרא בישראל מתן, על שם חג מתן תורה.
במשך כל אותה שנה חגגתי את כל חגי ישראל בגפי, מסתובב חסר מנוחה בדירה החדשה שלנו ששכנה ברוב נוחיות באותו בניין שבו גרה בת דודתו מוריה עם חברתה אמונה.
הוריו והוריה של מוריה הסכימו שהוא יעזוב את דירת הבנות רק בתנאי שימשיך להשגיח על הנערות התמימות מדירתו הסמוכה, ולא שיערו בנפשם שאמונה ששכר הדירה ששילמה עזר להם לשאת את נטל ההוצאות של אחזקת הסטודנטית המבריקה שלהם בבר אילן ישנה עם מוריה הצנועה שלהם בעירום באותה מיטה.
מתן הציג אותי בפני הוריו בחתונה של אחד מעשרות בני הדודים שלו שהתחתן במצפה גלילי נידח ויפה נוף בחתונה מקסימה וצנועה שריגשה אותי בפשטותה.
כל תושבי המצפה הוזמנו לחתונה, וכולם שמחו שמחה כנה בשמחתם של החתן והכלה.
הדבר היחיד שפגם בהנאתי הייתה הברכה שכולם חזרו עליה בלי הרף – בקרוב אצלך!
חייכתי כמובן והנדתי בראשי, חש מוזר בחולצתי הצבעונית בין כל הגברים שלבשו כולם כאחד חולצות לבנות עם ציציות משתלשלות על מכנסי ג'ינס רחבים מדי.
חוץ מהחיילים, כולם היו לבושים במדים הללו וכולם כמובן חבשו כיפות. חלק היו אפילו עם פאות! הנשים היו כולם צנועות וחסודות, והנשואות חבשו כיסויי ראש וגררו אחריהן חבורות גדולות של זאטוטים מייבבים.
הם היו אדיבים, חביבים, מאושרים ושלווים כעדר פרות באחו.
מתן השתלב ביניהם בטבעיות, מציג אותי לפניהם כשותף החילוני שלו לדירה שרצה לראות פעם חתונה של דוסים.
הם היו כל-כך נחמדים ומנומסים כלפי. כל-כך מכניסי אורחים. כולם דאגו שאוכל ואשתה ואיהנה, ואבא של הכלה העיר בטוב לב כשחבש כיפה על ראשי שאולי מתוך שלא לשמה אבוא לשמה?
הנהנתי, מסמיק ומבולבל, מחייך אליו כאידיוט, וקיללתי את הרגע שבאתי. כל אותו ערב לא העזתי אפילו לגעת בכתפו של מתן שהתחבק עם חברים וקרובי משפחה, נישק וליטף את כולם גדולים כקטנים בלי שום מעצורים, ונראה מאושר מאוד.
אבל גם איתי הוא היה מאושר מאוד. לא אילצתי אותו לגור איתי ולישון איתי ולאהוב אותי. קיבלתי אותו כפי שהוא, ואהבתי אותו בדיוק כמו שהוא.
לא רבנו אף פעם, גם כשלא הסכמנו על משהו דיברנו בשקט, דנו בנושא, כל אחד הביע עמדה, הסביר מה הבעיה ואז הגענו לפשרה שתמיד הייתה מקובלת על שנינו.
שנה שלמה הרגשנו בוגרים ונבונים, ומאוד מאוד מאוהבים, ואז הגיע החג האחרון בשנה - חג מתן תורה שהיה גם יום הולדתו, ופתאום הרעיון ששוב יהיה עלי לחגוג לבד בדירה הריקה, או חלילה לנסוע לבית הורי המשמים והמתנכר בקריות, היה קשה מנשוא.
"כל השנה ויתרתי עליך מתן, אולי הפעם תתחמק מהמשפחה ותחגוג איתי?" הצעתי.
הוא נאנח והשפיל מבט אל כפות ידיו היפות והמחוטבות - הידיים שאהבתי כל-כך לחוש על גופי.
"אני מצטער חמוד, אבל אני לא יכול. כל המשפחה תהיה שם, וסבתא תכין בשבילי את עוגת יום ההולדת המיוחדת לשבועות - עוגת גבינה לבנה עם קישוטי שוקולד שהיא מכינה תמיד לכבוד היום הולדת שלי. אני חייב לבוא אוהד, אבל למה שלא תבוא אתנו, איתי ועם מוריה ואמונה?"
"גם אמונה באה?" הופתעתי, "מה פתאום?"
הוא הסמיק קצת ונשך את שפתו התחתונה המלאה והרכה שכל-כך אהבתי לנשק וללקק. "כן, אה... זהו ש... תראה אוהדי, למוריה נורא חשוב שאמונה תבוא אתה, אז..."
"אז מה?" הרמתי עליו את קולי בפעם הראשונה מאז שהכרתי אותו.
"אז היא באה איתי כאילו, כאילו חברה כזו שלי... זאת אומרת כאילו..."
"ובתור מה אני אבוא? בתור החבר של הבת דודה הלסבית שלך?" סיננתי בקול מריר שעד כה שמרתי רק בשביל אקסים בוגדניים וסטוצים מנדנדים. קול שהיה שייך לעבר השחור שלי שהאהבה שלנו הייתה אמורה להעלים ולהשכיח.
הוא הביט בי באומללות. "זה רק בכאילו כזה אוהד, לא תצטרך אפילו לגעת בה. אתה יודע, זה רק... רק מין שקר לבן כזה."
הבטנו זה בזה במבט ארוך וממושך. הוא היה כל-כך יפה ומתוק, אהובי היחיד והמיוחד עם עורו החלק והקטיפתי, וגופו הדק והחטוב, ופניו היפות, ועיני הזפת הרושפות שלו, כל-כך יקר ואהוב, ואני, מי אני בכלל לעומתו? אני עם עברי השחור, עמוס הזיונים חסרי המשמעות, ומשפחתי החילונית הקרה והמתנכרת, וגופי המלא והשעיר, היה לי כזה מזל שהוא הסכים בכלל להביט בפרצוף המכוער שלי, ועוד לאהוב אותו, למה אני עושה סיפור כזה מסתם עוד חג אחד, ומסתם עוד שקר אחד קטן לבן ולא מזיק?
"לא, אני לא חושב שאני יכול לעשות את זה מתן, אני מצטער." לחשתי וסובבתי את הראש כדי שהוא לא יראה שגם גבר מסוקס וחזק כמוני מזיל לפעמים דמעה.
הם עזבו את הדירה שלנו אחרי הצהרים, ממהרים להגיע לבית הסבא והסבתא לפני שיתחיל החג, ויישארו שם עד מוצאי החג.
שלשתם לבשו בגדי חג בהירים, ומתן נראה מקסים במיוחד בחולצה לבנה שהבהיקה כנגד עורו השחום והקטיפתי.
נישקתי את פיו המלא, היפה כל-כך, מחבק אותו בזהירות כדי לא לקמט את בגדיו המגוהצים בקפידה.
"תבלו יפה." איחלתי להם, "ואל תשכחו להביא לי פרוסת עוגת גבינה מקושטת בשוקולד."
ברגע שהם יצאו צלצלתי לדובל'ה ששמח מאוד לשמוע שאני לבד, ומיד הזמין אותי ללכת איתו ועם קיריל לסאונה החדשה שנפתחה לא מזמן בדרום העיר.
עטויי מגבות לבנות בלבד לחלצינו נכנסנו לאולם גדול ומהביל. בין האדים שוטטו עשרות גברים ערומים, שמחים וטובי לב, ואנחנו השלנו מעלינו את המגבות והצטרפנו מיד לחגיגה.
זו הייתה הפעם הראשונה מאז שפגשתי את מתן שהשתכרתי שוב.
מתן התנגד בכל תוקף לאלכוהול, סיגריות וכמובן סמים, ואני התנזרתי מהם בשמחה כדי להיות ראוי לאהבתו.
בחג הזה שבתי להרגלי הרעים. שתיתי, עישנתי, והסנפתי כל מיני חומרים.
מעט מאוד נשאר בזיכרוני מאותו לילה ארוך ולבן שביליתי ערום בתוך חבורת גברים חרמנים וצוהלים, שתויים ומסוממים כמוני.
אני זוכר את עצמי יושב על ברכיו של קיריל, הזין שלו נעוץ עמוק בגופי, מוצץ את אברו של דובל'ה, או שאולי זה היה מישהו אחר?
זוכר את עצמי שרוע על בטני, ראשי טמון בחיקו השעיר והחמים של מישהו שליטף את ראשי ופתאום הגיע גבר אחר שהפך אותי על גבי והרים את רגלי המפושקות למעלה ו... עזבו, אתם כבר בטח מבינים לבד.
קיריל ודובל'ה החזירו אותי הביתה רק לפנות בוקר. הייתי מותש ומחוק עד כדי כך שקיריל היה צריך לשאת אותי למיטתי על כפיים.
ישנתי במשך כל החג והתעוררתי רק בערב, כשמתן והבנות חזרו הביתה.
הם זכרו להביא לי פרוסה מעוגת יום ההולדת של מתן והיא באמת הייתה עוגה מצוינת. סבתא של מתן ידועה בכל המשפחה כאופה מהוללת והעוגה שאפתה כל שנה לכבוד נכדה האהוב הייתה אחת מהעוגות המובחרות שלה – לבנה ומתוקה, מקושטת בטוב טעם בנטיפי שוקולד טעים.
"אז איך בילית את החג?" שאל מתן כשהתכרבלנו יחד לשינה, "מה עשית?"
"שום דבר מיוחד, סתם בטן גב כל היום." עניתי, שמח שהחדר חשוך והוא לא יכול לראות את הסומק שעלה על פני.
זו הייתה הפעם הראשונה ששיקרתי לו ועדיין חשתי אי נוחות ומבוכה, אבל במשך הזמן התרגלתי.
אחרי הכל זה היה סתם שקר לבן.

אין תגובות:

פרסום תגובה