1. מה עושים עם הילד?
בבוקר הבטיחו שזה עומד להיות החמסין
האחרון של הסתיו. "עד הצהרים נחוש הקלה." התרוננה החזאית ברדיו. לא
האמנתי לה, אבל להפתעתי כשיצאתי אחרי הצהרים מהמעבדה גיליתי שלא מזמן ירד גשם
והאוויר הלוהט שהעיק עלינו כל השבוע הצטנן והצטלל.
המדרכות היו עדיין לחות וריח מתוק של אדמה
רטובה פיתה אותי לרדת מההסעה במרכז וללכת הביתה ברגל.
אני מעדיף לחשוב תוך כדי הליכה ומזג
האוויר הסתווי האפרורי שצנח לפתע על העולם היה אידיאלי לצעידה ולמחשבות מעמיקות על
העתיד.
פסעתי איפה לאיטי בדרך הארוכה יותר הביתה
וחשבתי על חיי. בגיל ארבעים גיליתי שנמאס לי להיסחף אחרי המאורעות ולהניח לדודו
להחליט עבורי את כל ההחלטות.
נמאס לי, לחשתי לעצמי חרש, מונה אחד לאחד
את כל הדברים שמאסתי בהם לאחרונה - נמאס לי שלוקחים אותי כמובן מאליו, נמאס לי
להיות זה שאחראי על הבישול, הקניות, הניקיון והסדר.
נמאס לי להיות זה שתמיד יוזם את הסקס
ושנתקל לעיתים קרובות מידי לאחרונה בדחייה.
נמאס לי להרגיש לא אהוב ולא מוערך.
פשוט נמאס!
אם תמשיך עם התלונות האלו תישאר לבד, לחש
בתוכי קול קטן, זהיר ומפוקח שדמה מאוד לקולה של אימי ז"ל, ומה יהיה אתך אז?
שאל הקול בבהלה, מה תעשה בלי דודו?
מה שעשיתי לפני שפגשתי אותו, עניתי בכעס
לקול המרגיז הזה ששיתק אותי כל פעם מחדש.
לפני שפגשת אותו היית בודד ומסכן ובלי
אהבה הזכיר לי הקול.
גם היום אני בודד ומסכן ובלי אהבה, אבל עם
הרבה חולצות XXL לכבס ולגהץ והמון
גרביים מסריחות לאסוף, ומה עם כל בקבוקי הבירה והכוסות המלוכלכות ו...
יותר טוב לך לחיות כמו פעם, בדירה סטרילית
שנראית כמו מוזיאון?
כן, יותר טוב מאשר לחיות בדיר חזירים.
אל תגזים קימי, אתה נסחף רק כי אתמול הוא
חזר מאוחר והלך לישון בחדר האורחים. אתם יחד כבר חמש עשרה שנה, מותר לו לפעמים
לישון באלכסון, לא?
כן, אם זה היה רק לפעמים אבל...
תפסיק כבר לקטר, אתה יודע שהוא מעדיף
לישון לבד כשחם.
פעם זה לא היה ככה.
פעם היה פעם ועכשיו זה עכשיו קימי, תנסה
ליהנות ממה שיש ולא להתלונן כל הזמן כמו פולניה.
אם באמת הייתי פולניה לא היה מפריע לי האין
סקס, אבל אני לא. אני גבר ואני רק בן ארבעים, אני עדיין רוצה לחיות.
אז לך תמצא לך מישהו אחר, כולם עושים את
זה, למה לא אתה?
אני? מה פתאום אני? כבר חמש עשרה שנים
שאני רק עם דודו וגם קודם... כן, גם קודם לא הייתי הרפתקן גדול, רוב הסקס שעשיתי
היה עם כף ידי וחשבתי שככה זה יהיה תמיד כי מי יביט בכלל בגופי הצנום וצר הכתפיים?
זה מה שחשבתי לעצמי ולכן הלכתי לחדר כושר כדי לנסות לצבור על עצמי מעט שרירים ושם
נפגשו עיני בעיניו הכהות של גבר רחב כתפיים שדחק משקלות ששקלו יותר ממני וכל עולמי
השתנה.
כמו כולם גם אני שמעתי על דברים כאלו, אבל
אף פעם לא האמנתי שזה קורה באמת, והנה, זה קרה גם לי. ברגע שהבטתי בגוף הגדול
והחזק הזה, בצוואר העבה ובידיים הגדולות רציתי אותו, ולמרבה הפלא גם הוא רצה אותי.
מה שמפליא עוד יותר זה שידעתי מיד שגם אני
מוצא חן בעיניו, לא יודע איך, אבל פשוט ידעתי, וידעתי שהוא יודע שאני יודע.
הוא סיים את סדרת התרגילים שלו והלך
להתקלח ואני, שהתביישתי לחשוף את גופי הצנום במקלחת, יצאתי למגרש החנייה והתמהמהתי
שם, מנסה לנחש איזה רכב שייך לו.
הוא יצא, שערו המתולתל לח עדיין, הביט
סביבו וכשראה אותי האירו פניו בשמחה.
"חיפשתי אותך במקלחת, איפה
היית?"
"אהה... אני... אני לא מתקלח במכון, אני
הולך הביתה ברגל ולכן אני מעדיף להתקלח בבית."
"הולך ברגל בחום הזה? רוצה
טרמפ?"
"כן, בטח."
"אז בוא." הוא הוביל אותי
לאופנוע הרלי דיווידסון ענק ושחור שחנה בפינה ורכס קסדה לראשי. מגע אצבעותיו בלחיי
היה עדין כמגע פרפר.
"רכבת פעם על אופנוע?"
"לא, אף פעם."
"אני אסע בזהירות, רק תגיד לי את
הכתובת."
"רחוב גורדון, זה ליד בית הספר
התיכון."
"כן, אני יודע." הוא התיישב על
האופנוע, התניע אותו והמתין עד שהתיישבתי מאחוריו וכרכתי את ידי סביב מותניו. חום
גופו חרך את עורי כשנצמדתי אליו בחזקה, מייחל שלא נגיע לעולם.
לצערי המרחק לדירתי היה קצר, הגענו מהר
מידי. הוא החנה את האופנוע מול דירתי, התיר את הקסדה מעלי ובלי לשאול פשוט עלה
איתי לדירתי.
ידי רעדו כשניסיתי לפתוח את הדלת והתקשיתי
להתאים את המפתח למנעול. הוא לקח אותו ממני, פתח את הדלת ונכנס פנימה בביטחון
מופלא ובלי שום הזמנה.
הצעתי שתייה. הוא הסכים והגיש לי את
הקסדות שתליתי בזהירות על המתלה בכניסה.
"כמה מסודר ונקי אצלך." אמר,
מסתובב בסלון היפה שלי שעיצבתי בקפידה לפי טעמי. "הכול תואם ומושלם כמו בחדר
לדוגמא." פסק והתיישב על הספה, פורע את הכריות שסידרתי הבוקר.
"אני אוהב סדר וניקיון." הסברתי
והתיישבתי מולו על הכורסא.
"גם אני, אבל אין לי סבלנות להתעסק
עם זה, אתה יודע שעוד לא אמרת לי איך קוראים לך?"
"יעקוב קליין, אבל כולם קוראים לי
קימי, ולך?"
"דודו, זאת אומרת דוד, אבל כולם קוראים
דודו. אני דוד, ואחי התאום הוא יונתן. אי אפשר להאשים את הורי בעודף מקוריות, מה?"
"יש לך אח תאום?" התפלאתי, כי
זו הייתה תמיד הפנטזיה שלי כבן יחיד, שיהיה לי אח ורצוי אח תאום. "איך זה לגדול
עם אח תאום?"
"תלוי מי האח, במקרה שלי די מעצבן."
אמר דודו ורכן לעברי, מניח את ידיו על ברכי, "תגיד, למה אנחנו מדברים על אחי
התאום?"
"לא יודע." הודיתי, "למה
אנחנו מדברים בכלל?" שאלתי, מפתיע את עצמי בתעוזתי.
"כי אתה נראה בחור ביישן כזה שיעדיף
קצת דיבורים קודם."
"אני לא כל כך ביישן." מחיתי
והסמקתי והוא צחק, ופתאום התנשקנו, ואחר כך הכול התערבל סביבי בלי שליטה ופתאום
הייתי ערום על הספה החדשה שלי, הכריות מושלכות בחוסר סדר על הרצפה וגבר גדול, שחום
ושעיר, רכון מעלי, מתפעל מהגורם העיקרי לחשש שלי להתפשט לפני אנשים.
"איזה יופי, למטה אתה ממש ג'ינג'י."
אמר בחדווה וכבש את פניו בשער הערווה שלי שהוא, בניגוד לשער ראשי החום בהיר,
אדמוני, לוהט כנגד עורי הלבן.
"זה מוצא חן בעיניך? זה לא נראה לך
מגעיל?" שאלתי בחשש.
הוא הרים אלי את מבטו, מופתע, "קימי,
יפה שלי, שום דבר בך לא נראה לי מגעיל." אמר בפשטות ולקח את הזין שלי לפיו
החם.
גם היום, חמש עשרה וחצי שנים אחרי אותו
יום קיץ חם שבו נפגשנו הוא עדיין קורא לי יפה שלי ומלטף את ישבני כשאני עובר לידו,
אבל אנחנו ישנים פחות ופחות יחד, וגם כשאנחנו מתכרבלים יחד במיטה הזוגית שלנו יש
מעט מידי סקס לטעמי. אולי בגלל זה פתאום אין לי יותר סבלנות לבלגן שלו, ולהיעלמויות
שלו שהוא כבר הפסיק לתרץ וליחס האדיש חברי שאני מקבל ממנו בדרך כלל בעוד שאצלי
הדופק עדיין מתגבר כל פעם שהוא מנשק אותי גם כשזה קורה רק פעם ביובל.
את יוני, אחיו התאום של דודו, פגשתי רק
אחרי שהתחלנו לגור יחד. זה קרה כמה חודשים אחרי שנפגשנו, רוב הזמן הוא ישן אצלי,
אבל מידי פעם הוא היה הולך לדירה שלו, ויום אחד הזמין גם אותי לבקר.
נתתי מבט אחד במקום העלוב והמתפורר ההוא
ונחרדתי. "המקום הזה נראה כאילו צריך להוציא לו צו הריסה." הכרזתי, מביט
בדאגה בסדק ענק שחצה את אחד הקירות.
"אתה צודק." צחק דודו, והראה לי
צו פינוי עקב הריסה שקיבל מזמן.
"אבל דודו," נבהלתי, "התאריך
של הצו כבר עבר, היית צריך להתפנות מכאן כבר בחודש שעבר."
"בעייריה אמרו שיש לנו עוד זמן כי
אין תקציב להריסה השנה."
"דודו, בחייך, זה פשוט מסוכן, הגג
עוד ייפול לך על הראש, או שתתחשמל או משהו." נחרדתי.
"נו, אז מה? אז תמצא לך שמן אחר
שיזיין אותך." העיר דודו בקלות דעת.
"אל תדבר שטויות!" התנפלתי עליו
והפלתי אותו על הרצפה. התגלגלנו על המרצפות המאובקות, מתנשקים ומושכים זה מזה את
הבגדים.
"רק אתך אני יכול ככה." התנשפתי,
"בבקשה, תעזוב את המקום המגעיל הזה ותבוא לגור אצלי."
"לגור בדירה לדוגמא שלך?" הצטחק
דודו, "למה לי?"
"כי... ככה. כי זה מה שאני רוצה."
"למה?"
"תנחש."
"לא רוצה לנחש, אני רוצה שאתה תגיד."
"תגיד אתה קודם."
הבטנו זה בזה וצחקנו, מסרבים להגיד את
המילים המפורשות, השחוקות כל כך, שנאמרו יותר מידי פעמים בהזדמנויות רבות מידי.
הייתי אז בן עשרים וחמש והוא בן שלושים. יכולנו לעשות אהבה שלוש פעמים ביום וחשבנו
שככה זה יהיה תמיד, אבל הזמן עבר והשנים חלפו וכיום אני לא מעלה בדעתי לעשות סקס
על הרצפה ודודו, מתי בפעם האחרונה הוא התגלגל איתי ערום באמצע היום, קנטר אותי
וצחק ואהב אותי?
לא זוכר כבר.
עוד באותו שבוע ארזנו את חפציו והוא ביקש
מאחיו שיבוא לעזור לו להעביר את הדברים שלו לדירתי. אז פגשתי את יוני לראשונה
ונדהמתי מהדמיון ביניהם, אבל למרות שהם תאומים זהים מעולם לא התבלבלתי בין השנים.
גם כשלבשו בגדים זהים ידעתי תמיד מי הוא מי.
יוני שהיה סטרייט מושבע הביט בי תמיד במעין חשש קל - למרות שניסה בכל כוחו להיות
מנומס וידידותי כלפי - ואילו דודו... אפילו כיום כשהוא מביט בי אני מרגיש את השמחה
שלו למראה פני, שמחה שחשתי בה עוד מהרגע הראשון שבו נתקלו עיניו בעיני.
במרוצת השנים השתתפתי בשמחות משפחתיות
ובארוחות חג אצל יוני ואצל הוריו וגם הזמנתי אותם אלי. עם השנים התפתחה ידידות
זהירה ומסויגת ביני לבין משפחתו. למרות שהם מעולם לא השלימו עם כך שהוא הומו ולא
הפסיקו להצטער שמעולם לא ישא אישה ויוליד ילדים הם בכל זאת אהבו אותו ושמחו שהוא
חי איתי ולא עם האקס שלו שהיה, לפי המעט שסופר לי עליו, בחור פרוע מידי לטעמם.
בעיקר נקשרתי לגונן - בנו הצעיר של יוני – ילד מתוק שהכרתי מאז שנולד והרביתי לשמור
עליו כשהוריו יצאו לבלות. גם אחרי שבגר, איבד את מתיקותו הילדותית והתחיל להיות
דומה יותר לאביו גדל הגוף עדיין קראתי לו בשם החיבה שלו, גוני, וביני לבינו שררה
חיבה רבה.
עליתי במדרגות לדירתי והנה גונן יושב בראש
גרם המדרגות, מרפקיו על ברכיו, ראשו נסמך על כפות ידיו ופניו קודרות.
מתוך הדירה עלה רחש שיחה זועמת, ומיד
זיהיתי את קולם של התאומים שלעיתים נדירות יכלו להחליף יותר מכמה משפטים בלי לריב.
"גוני, מה שלומך ילד?" התיישבתי
לצידו, מופתע מחדש לראות עד כמה גדול וגבוה הוא. "נדמה לי שהוספת עוד כמה
ס"מ מאז שראיתי אותך בחודש שעבר." חייכתי אליו.
"כן, הכול כבר קטן עלי." אמר
גוני בפיזור נפש והטה את אוזנו לעבר הדלת.
"כל זמן שהוא כזה אני לא רוצה אותו
אצלי בבית!" לחש יוני בקול רועם, "אני לא רוצה שהוא ישפיע לרעה על אחיו
הצעיר."
"אידיוט!" החזיר לו דודו בלחש
רועם עוד יותר, אתה חושב שזו מחלה מדבקת? כמו שאני לא השפעתי עליך גם גונן לא ישפיע
על אביב, אתה גזען והומופוב אחי. קח את הילד ולך הביתה, לי ולקימי יש די בעיות
בחיים גם בלי לדאוג למתבגר בן חמש עשרה שלא יודע מהחיים שלו."
גונן ניתר ממקומו והחל רץ למטה ואני
אחריו. אם הוא באמת לא היה רוצה שאתפוס אותו אני מניח שהוא היה מצליח להתחמק ממני,
אבל כנראה שהוא לא באמת רצה לברוח ולכן הצלחתי להשיג אותו בכניסה ולאחוז במרפקו.
"אל תבכה ילד. ספר לי מה קרה."
"אני לא בוכה ואני לא ילד."
"בסדר." העמדתי פנים שאני לא
מבחין שעיניו מוצפות דמעות, "טעות שלי, ועכשיו אולי בכל זאת תספר לי מה קרה?"
"הוא תפס אותי על חם מביא ביד מול
סרט פורנו הומואי."
"היית צריך לנעול קודם את הדלת."
"הוא היה צריך לדפוק קודם, הוא לא
היה מעז להיכנס לחדר של נוגה בלי לדפוק."
נאנחתי. "טוב, עכשיו זה כבר מאוחר
מידי, ומה אימא שלך אומרת?"
"זה היה הרעיון שלה שאני אלך לגור
אצלכם. הוא רצה לרשום אותי לפנימייה צבאית."
"הלימודים כבר התחילו, אי אפשר להחליף
עכשיו בית ספר. תראה גוני, אימא שלך צודקת, ואם תגור אצלנו תוכל לישון יותר בבוקר
וייקח לך רק שתי דקות להגיע לבית הספר."
"אני בכלל לא רוצה ללכת ללמוד עם
הילדים המגעילים האלו." מחה גוני את דמעותיו בכף יד ענקית שכבר עכשיו הייתה
גדולה יותר משל אביו ודודו.
"אתה חייב ללכת ללמוד חמוד. אתה רק
בן חמש עשרה ובמדינה שלנו ילדים צריכים ללמוד עד כתה י', והתיכון פה הוא תיכון
מצוין." ניסיתי לנחם אותו בעודי מוליך אותו חזרה לדירה.
הגעתי בדיוק בזמן. יוני ודודו הפסיקו
ללחוש ועברו לצעקות. בשלב הזה הייתה בדרך כלל אימא שלהם מתערבת ומפסיקה את הויכוח
בכמה מילים קצרות וחריפות, וכשהיא לא הייתה מילאה מיכל - אשתו של דודו - את מקומה
ביעילות. מאחר והן לא היו נוכחות נאלצתי להידחק בין שני הגברים המגודלים והכועסים
הללו ולבקש מהם שיפסיקו לצרוח.
הם השתתקו לשנייה, מביטים בי בקוצר רוח,
וחזרו לריב על מידת היעילות של טיפול נפשי בהומואים.
"אני לא הולך לשום טיפול פסיכולוגי
אבא!" הצטרף גוני לויכוח הרעשני, "אתה יכול להחרים לי את המחשב, אבל אתה
לא יכול להכריח אותי..."
"שתוק פישר קטן שכמוך!" צעק
עליו אביו, "כל זמן שאתה גר אצלי אני קובע את החוקים!"
"אבל אני כבר לא גר אצלך, זרקת אותי
מהבית, שכחת?" צעק גוני חזרה ושוב הוצפו עיניו דמעות.
"מספיק עם זה כבר!" צרחתי במלוא
כוחי, "תשתקו כולכם! גוני בא לגור אצלנו וזהו."
"אבל קימי..." התחיל דודו למחות,
"תשמע קימי..."
"לא רוצה. שתוק ותשים את המזוודה שלו
בחדר אורחים, ואתה יוני לך הביתה ותגיד למיכל שהרעיון שלה היה מצוין. אנחנו נדאג
לילד והכל יהיה בסדר."
"ואני גם רוצה שתחזיר לי את המחשב
שלי." נזכר גוני.
"בתנאי שלא תסתכל יותר על הגועל נפש
הזה!" צעק יוני.
"אל תשים לי תנאים!" התרגז הנער,
"אם הייתי מסתכל על בחורות ערומות לא היית אומר מילה נכון? מה זה עסקך בכלל
על מה אני מסתכל? למה לא דפקת בדלת לפני שנכנסת?"
"אתה רק ילד, וכל זמן שאתה גר אצלי
אז..." צלצול הטלפון הפסיק את התשובה הכול כך צפויה של יוני, זו הייתה מיכל -
אימו של גוני.
דודו הרים את הטלפון, אמר שלום, הקשיב
בשתיקה ואחר כך הגיש לי אותו, "מיכל רוצה לדבר אתך."
"שלום מיכל, מה שלומך?"
אני ארגיש יותר טוב אחרי שהוואבן יתחיל
להשפיע." הצטחקה מיכל, "אני מקווה שלא אכפת לך לארח את הילד הבעייתי שלי."
"אם את מתכוונת לגונן ולא לאבא שלו
אז אין שום בעיה."
היא צחקה שוב, סיפרה לי עד כמה נמאסו עליה
הויכוחים האינסופיים בין השניים, הבטיחה לשלוח לגוני את המחשב שלו ונפרדה ממני
בתודה.
"בסדר, הכול מסודר." אמרתי, "אתה
יכול ללכת הביתה לנוח יוני."
"בסדר." אמר יוני, ונראה לרגע
אבוד ומבולבל, "אז אני הולך, שלום גונן, תהיה ילד טוב ואל תעשה בלגנים לדוד
שלך ולקימי."
"יהיה בסדר אבא, שלום." אמר
גונן וברח לחדר האורחים שלנו, סוגר אחריו את הדלת.
יוני הניח את כפו הכבדה על כתפי, "בוא,
תלווה אותי." ביקש והוביל אותי החוצה. "אל תחשוב שאני אבא רע שלא אוהב
את הילד שלו." אמר בעודנו יורדים במדרגות, "אני אוהב אותו מאוד, איך אני
יכול לא לאהוב אותו? הוא הבן שלי, אני רוצה שיהיה לו טוב בחיים, שתהיה לו משפחה,
ילדים, אישה, שיהיו לו חיים טובים."
"אני יודע יוני, אף אחד לא חושב שאתה
רשע."
הוא התיישב בכבדות במושב הנהג של מכוניתו -
וולוו גדולה וכבדה שהוא אהב מאוד ורק בה הרגיש נוח - גם דודו התעקש לנהוג רק
בוולוו והשניים התחרו זה בזה כל הזמן, למי תהיה מכונית גדולה וחדשה יותר, תחרות
שעצבנה גם אותי וגם את מיכל.
"בוא קימי, שב לידי רגע. אתך אני
יכול לדבר בשקט."
"אתה יכול לדבר בשקט גם עם אחיך. אם
רק היית מנסה לא להתרגז הייתם מצליחים לדבר."
"אני לא יכול לא להתעצבן כשאני מדבר
איתו, הוא מטריף אותי עם הדעות שלו."
"האמת שלי ולדודו יש דעות די דומות
יוני." הערתי בשקט, אבל יוני לא השיב אלא שתק והשעין את ידיו על ההגה בוהה
במבט אבוד דרך החלון.
"אני כל הזמן רב איתו, לא משנה מה
אני אומר הוא עונה לי בחוצפה ומתגרה בי." התלונן, ובטרם הספקתי לשאול אם הוא
מתכוון לבנו או לאחיו התאום הסתובב אלי ונעץ בי את מבטו הכהה שהיה דומה כל כך לזה
של אחיו ועם זאת שונה ממנו לחלוטין.
"הוא רק ילד, הוא נראה גדול כזה, אבל
הוא רק בן חמש עשרה, תינוק ממש. אתה לא יכול להסביר לו, לשכנע אותו שלא כדאי לו
להיות כזה, שעדיף שיבחר בדרך אחרת?"
"אם הייתי יודע איך לשנות נטייה
מינית של בני אדם הייתי מתעשר." הצטחקתי, "אני לא חושב שזה ילך יוני,
תיזכר בעצמך בגיל הזה, אתה חושב שמישהו היה מצליח לשכנע אותך להפסיק לחשוב על בנות
ערומות ולרצות לחשוב על גברים?"
עווית של גועל חלפה במהירות על פניו. "לא."
הודה, "בשום פנים ואופן לא, אבל זה לא אותו דבר, לרצות בחורות זה נורמאלי,
כולם רוצים בנות, אבל לאהוב גברים... אני לא מבין איך אפשר לרצות לגעת בזין של גבר
אחר?"
"עובדה שאפשר, ואם גדולים וחכמים
ממני לא הצליחו להילחם ברצון הזה אני בטח שלא אצליח."
"אז מה עושים? מה עושים עם הילד?"
"מחכים עד שיגדל ואז אומרים לו, עוף
גוזל."
"על כל דבר יש לך בדיחה." חייך
יוני בעצב.
"האמת שאני רציני לגמרי. אני מבטיח
לך לטפל בו יפה, לדאוג שילך לבית ספר, יכין שיעורים, יאכל אוכל מזין ולא יבזבז את
כל שעות השינה שלו על מחשב וטלוויזיה, יותר מזה אני לא חושב שאפשר לבקש."
יצאתי מהמכונית, נפרדתי ממנו לשלום וחזרתי הביתה.
דודו טיגן חביתה, מתיז בחוסר זהירות שמן
על השיש. גוני עמד לצידו והתווכח שהוא לא מוכן לאכול אוכל מטוגן כי הוא בדיאטה.
"אצלנו בבית אף אחד מתחת לגיל עשרים
ולמאה ק"ג לא עושה דיאטה." הודעתי לו, "ועד שאני אכין סלט אני מבקש
ממך ללכת לסדר את הבגדים שלך בארון."
"אבל קימי, הוצאתי וסדרתי כבר הכול."
הצצתי לתוך חדר האורחים שעמד להפוך לחדר
של גוני ונאנחתי למראה המהומה. "גוני, לזרוק את הבגדים שלך על הכיסאות ועל הרצפה
לא נחשב לסדר. לך תתלה הכול בארון ואני אחמם לך בינתיים את הפיתות הדיאטטיות שדודו
מסרב לאכול."
"כי יש להן טעם של קש!" מחה
דודו.
"אז תאכל פריכיות אורז."
"עדיף כבר לאכול קל-קר."
"די כבר להתלונן כל הזמן דודו, אתה
יודע שאתה צריך לרדת במשקל."
"אני יודע קימי, די לחפור לי עם
הדיאטה הזו."
"אתה יודע מה? תאכל מה שבא לך ותעזוב
אותי בשקט." התרגזתי והלכתי לסלון לראות טלוויזיה.
השניים אכלו את כל החביתה וחיסלו את הלחם
והקוטג' ואת הכלים השאירו בכיור.
התעוררתי על הספה אחרי חצות, רעב כמו זאב,
גבי כואב ורגלי קרות. צלעתי למטבח, אכלתי את שאריות הסלט עם פיתה דיאטטית, מילאתי
את המדיח בכלים מלוכלכים, הפעלתי אותו והתגנבתי למיטה.
"הנה אתה." אמר דודו ומשך אותי
אל גופו החם והגדול, "ישנת כל כך טוב עד שלא רצינו להעיר אותך. מצטער שגמרנו
לך את החביתה, הילד הזה טורף כמו זאב."
"זה בסדר, לא חשוב." התחפרתי
בגופו המוצק והשעיר, "לילה טוב דודו."
2. המלצר
בשבילי ללכת לחתונה זה עונש. אני שונא
דברים כאלה, אבל לפעמים אין ברירה. אחת הלבורנטיות בעבודה שלי מתחתנת והחלטנו
שכולנו הולכים ולכן נאלצתי, בעל כורחי, לחייך, להתלבש יפה וללכת.
אני מתכונן לחתונה בעוד דודו צופה
בטלוויזיה - יש משחק כדור סל שהוא לא מוכן להפסיד - ואני צריך להחליט לבד איזה
חולצה להתאים למכנסים הטובים שלי.
רק גוני מתעניין בהופעתי, הוא שרוע על
המיטה שלנו, ראשו תלוי כלפי מטה ורגליו שעונות על הקיר, סוקר אותי בביקורתיות.
"למה אתה לובש מכנסים של קשיש?" הוא שואל במורת רוח.
"אז איזה מכנסים אני צריך ללבוש
לדעתך?" אני מחייך, "ג'ינס?"
"למה לא? יש לך גוף מתאים
לג'ינס." הוא מחווה את דעתו.
"אם זו מחמאה אז תודה."
"זו מחמאה. לפחות לך אין כרס כמו
לדודו השמן."
אני צוחק. "לא יפה לדבר ככה ודודו לא
שמן, הוא גדול."
"אני מתכוון להשגיח על עצמי ולא
להיות יאקזונה כמו אבא ודודו." מודיע לי גוני.
אני מניח שיאקזונה זה כינוי לשמן ועונה
בהתאם. "קשה להילחם נגד הגנים, וחוץ מזה לא כולם יכולים וצריכים להיראות כמו
דוגמנים."
"לא מפריע לך שהוא שמן כזה?"
חוקר אותי גונן.
"הוא לא כזה שמן, אל תגזים."
"איך הוא נראה כשרק פגשת אותו?"
"כמו עכשיו, רק צעיר יותר בחמש עשרה
שנה."
"אתם יחד כבר חמש עשרה שנה?"
נדהם גונן.
"כן, אולי הוא היה טיפה יותר רזה אז,
אבל רק טיפה."
"למה אתה לא שולח אותו להוריד שערות
בלייזר?" ממשיך גונן לנדנד.
"חס וחלילה. אני אוהב אותו בדיוק
ככה."
"אם לי יהיו כל כך הרבה שערות על
החזה אני אמות." מכריז גונן בדרמטיות ומיד מרים את חולצת הטריקו שלו לבדוק מה
מצב מעט שער הדליל שהחל צומח על חזהו.
"לא פשוט יותר למצוא מישהו שאוהב
אותך כמו שאתה מאשר להתענות בדיאטות ובלייזר?"
"אבל אני לא אוהב את עצמי כזה. אני
רוצה להראות כמוך קימי."
אני מביט בעצמי בראי, "איך כמוני?
נמוך, לא שזוף וממושקף?"
הוא צוחק. "לא! חמוד וחלק, בלי כרס
ועם עיניים יפות."
אני פורע את תלתליו העבותים. "תודה
על המחמאה ילד, גם אתה חמוד. אני חייב לזוז, ביי דודו."
"תשתדל לא לברוח לפני הקפה."
נופף לי דודו יד עצלה בלי להתיק את עיניו מהמסך.
"למה אתם לא הולכים יחד
לחתונה?" שאל גוני שנשרך אחרי לחניה.
"כי זה אירוע של העבודה." הסברתי
בעודי מחטט בתיקי כדי להיות בטוח שהמעטפה עם הכסף אצלי.
"בעבודה שלך יודעים שאתה הומו?"
"לא יודע. אני מתאר לעצמי שכן. אני
לא כל כך מדבר עם האנשים שם על החיים הפרטיים שלי."
"למה דודו אמר לך לא לברוח לפני
הקפה? אתה לא אוהב חתונות?"
"לא כל כך. בעיקר אני שונא את
המוזיקה הזאת שכולם אוהבים כיום. הרעש המונוטוני הזה משגע לי את השכל."
"אתה מתכוון לטרנס?"
"יכול להיות. לא בטוח. אני לא ממש
מתמצא."
"בסדר, כשאני אתחתן אני מבטיח לך לא
לשים טרנס עד שתגמור את הקפה שלך." הוא צוחק.
"כשאתה תתחתן? אל תגיד לי שהחלטת
שאתה בעצם לא הומו?"
"גם הומואים מתחתנים. למה אתה ודודו
לא התחתנתם?"
"כי עוד לא הצלחנו להחליט אם אנחנו
רוצים שהרב הראשי האשכנזי או הספרדי יחתן אותנו."
"מצחיק מאוד, אבל זאת לא
תשובה."
"בסדר, אתה רוצה תשובה רצינית אז
הנה, כי אני לא חושב שגברים צריכים להתחתן כמו גבר ואישה. להומואים מספיק לעשות
חוזה אצל עורך דין."
"ויש לכם חוזה כזה?"
"האמת שלא."
"למה לא?"
"לא יודע גונן. איכשהו עוד לא הגענו
לזה עדיין. אולי בעתיד." רכנתי ונישקתי על לחיו, מבחין שהוא כבר כמעט בגובה
שלי ובטח יעבור אותי בעוד שנתיים שלוש. לא שזו בעיה גדולה, אני כולי מטר שבעים
וקצת. הילד רק בן חמש עשרה, הוא בטח יהיה גבוה יותר מאביו שגובהו מטר שמונים וחמש.
"להתראות גונן ואל תלך לישון
מאוחר."
החתונה הייתה דווקא די בסדר. קבלת הפנים
נערכה בחוץ בחצר יפה מגודלת עצי אורן. שוחחתי קצת עם הקולגים שלי, טועם כל מיני
מאכלים מוזרים שהגישו לי מלצרים ומלצריות צעירים ויפים עטויים סינרים ארוכים
ושחורים. הקשבתי בסבלנות לחוכמות של הרב מתחת לחופה ואחר כך עמדתי בצייתנות בתור
למזנון.
אכלתי מעט כי אני לא אוהב לאכול בלילה,
אבל מה שאכלתי היה טעים ומאוד נהניתי מהמוזיקה השקטה שבעלי השמחה המתחשבים הנעימו
בה את זמנם של אורחיהם.
אפילו הספקתי לשתות קצת קפה שהביאה לי
מעין - עוזרתי הנאמנה -שמינתה את עצמה לשומרת שלי.
"סוף סוף מוזיקה לריקודים." היא
קיפצה על כסאה כשהמוזיקה התגברה. אחד הצעירים שבחבורה נרמז והזמין אותה לרקוד.
בהתחלה הרעש היה סביר, עיבודים רעשניים
מעט אך עדיין נסבלים של להיטים משנות השישים והשבעים. אחרי חצי שעה של נוסטלגיה
התחיל הרעש של הטרנס להלום בראשי ואני ביצעתי נסיגה זריזה לעבר היציאה, ובדרך
עברתי בשירותים ושם נתקלתי במלצר צעיר ויפה שלכד את עיני עוד בקבלת הפנים.
הוא היה גבר צעיר וחינני, גופו רחב
הכתפיים שחום וחסון וחיוכו צחור שיניים. הסינר השחור שלו הבליט את מותניו הצרים
והדגיש את ישבנו העגלגל.
"מה, אתה כבר הולך?" שאל, נשמע
מאוכזב בצורה מחמיאה.
"המוזיקה הזו... אני זקן מידי לדבר
הזה."
"מה אתה מדבר? אתה בכלל לא
זקן." חייך אלי בשיניים צחורות. "אתה לא אוהב לרקוד?"
"לא, מצטער." התנצלתי.
"חבל." הוא אמר ונגע בעדינות
בכתפי מביט ישר בעיני.
ליבי זינק עד גרוני וסומק הלהיט את לחיי.
ברחתי בחיפזון לרכבי, ולאורך כל הדרך הביתה השמעתי דיסק של מוצארט בתקווה שהצלילים
האלוהיים ירגיעו אותי ויגרשו ממוחי את זיכרון החיוך המתגרה של המלצר עלום השם.
אני לא מבין איך אנשים יכולים לגעת בזרים,
מפתים ככל שיהיו, בצורה אינטימית. מעולם לא נתפס במוחי איך אפשר להתפשט מול מישהו
שאתה לא מכיר.
אני יודע שאנשים עושים דברים כאלו כל הזמן
ובכל מקום, אפילו בשירותים, אבל אני פשוט לא מצליח להבין למה? מה הטעם בזה?
וזה רק אחד מהדברים שאני לא מצליח להבין,
אני לא מבין למה הרעש המונוטוני הזה שנקרא מוזיקת טרנס גורם הנאה לבני אדם?
לא מבין למה צריך לשמוע מוזיקה בווליום
חזק כל כך? ולמה אנשים מוצאים הנאה בקפיצות פראיות אחד מול השני לקולה של המוזיקה
הצרחנית הזו? ולמה כל הפעילות הזו מתרחשת בשעות כל כך מאוחרות של הלילה? ומה הטעם
לשתות תוך כדי כך כל כך הרבה אלכוהול עד שאתה מאבד שליטה על עצמך? אני יודע שזו
צורת הבילוי המקובלת על כולם, אבל אני לא מצליח להבין מה ההנאה בזה.
כשדודו ואני רק התחלנו להכיר זה את זה
השתדלתי להיות חברותי יותר, ידידותי יותר לסביבה, אבל זה היה כל כך מעייף וקשה,
וכל כך משעמם. אני חש מועקה אם החבורה סביבי מונה יותר מחמישה שישה איש ומתמוטט
מעייפות אחרי חצות, ואילו דודו אוהב לבלות כל הלילה במועדונים רועשים וצפופים,
מוקף בהמוני אנשים שתויים וצרחניים.
בזמנו, כשעוד ניסיתי להתגבר על עצמי ולצאת
איתו לבילויים, גיליתי שבסוף תמיד מגיע שלב שבו אחד מחבריו משתכר ומנסה לפתות אותי
לסקס וזה תמיד נגמר באי נעימות ובושות.
לא פלא שעם הזמן השתמטתי יותר ויותר
מהיציאות ההמוניות האלו, ממציא מחושי ראש וכאבי גב ושאר תלונות, עד שדודו התרגל
לכך שאני מעין נזיר שונא חברה והניח לי לנפשי.
כשהגעתי הביתה הוא כבר היה במיטה, מנמנם
מול הטלוויזיה. דלת חדרו של גונן הייתה סגורה ואני קיוויתי שהוא ישן לבטח במיטתו,
אבל התאפקתי ולא בדקתי. אימי ז"ל נהגה להציץ לחדרי בלילות, ותמיד תיעבתי את
מנהגה זה. לא היה טעם לנעול את הדלת בפניה, היא פשוט הייתה מתעקשת לנקוש על הדלת
שוב ושוב עד שהייתי נשבר ופותח.
למרות תחנוני אימא מעולם לא הבינה שנער בגיל
ההתבגרות זקוק לפרטיות בלילות ואני הייתי נחוש לא לנהוג כמוה.
"איך הייתה החתונה?" שאל דודו
ופיהק.
"נחמדה מאוד. ביליתי ממש יפה."
"חזרת די מוקדם. אני מבין שלא נשארת
לריקודים." הצטחק דודו.
"בהתחלה הייתה מוזיקה די נחמדה, אבל
ברגע שהם עברו לטרנס ברחתי." הודיתי, "המלצר הנחמד שפגשתי בדרך החוצה
דווקא רצה שאני אשאר, אבל התגעגעתי אליך."
"איזה מלצר נחמד?"
"סתם מלצר." אמרתי בחיפזון
והצטערתי שהזכרתי אותו, אבל אחרי שנים שאיש לא גילה בי עניין לא יכולתי להתאפק.
"הוא בטח רצה לרמוז לך שתיתן לו
טיפ." גיחך דודו והלך לצחצח שיניים.
"לא נכון. הוא היה סתם נחמד והוא אמר
שאני בכלל לא מבוגר מידי לרקוד."
קראתי אחריו, "ובחתונה היה מזנון ככה
שאף אחד לא נתן טיפים למלצרים, בטח לא בשירותים."
"מה אמרת?" חזר דודו למיטה,
"איזה שירותים?"
"פגשתי אותו בשירותים."
הסברתי.
דודו פרץ בצחוק. "מלצר התחיל אתך
בשירותים? נו, באמת."
"מה נו באמת? אתה לא מאמין לי?"
"לא." אמר דודו בקצרה והפך את
גבו אלי. פעם היינו מתחבקים לפני השינה וכיום הוא לא טורח אפילו להגיד לי לילה
טוב.
"בסדר, אל תאמין." נעלבתי.
הוא הושיט את ידו לאחור וגישש אחרי ידי.
"נו, די. בטח לא הבנת אותו. מספיק, לך לישון."
"לא בא לי לישון. עוד לא שתים עשרה
בלילה."
"אז תדליק את הטלוויזיה."
"לא רוצה, אני מעדיף אותך."
הנחתי יד על מותנו.
הוא התנער ממני כאילו הייתי זבוב טרדן.
"לא עכשיו, אני עייף."
"אתה תמיד עייף כשאני רוצה
אותך."
דודו הואיל סוף סוף להסתובב ולהביט בי.
"מה עובר עליך פתאום?"
"לא עובר עלי כלום. כבר המון זמן לא
עשינו שום דבר ובא לי."
"טוב, אני עייף עכשיו. תתאפק עד
הבוקר."
"בבוקר אנחנו תמיד ממהרים. אני רוצה
עכשיו."
לרגע עלתה על פניו הבעת זעם ואולי תסכול,
ואחר כך הם נרגעו וקולו התרכך כשאמר לי בעדינות לא צפויה שהוא מצטער, הוא לא מסוגל
עכשיו, אבל בבוקר, אם נקום מוקדם מספיק, הבטיח, וניסה לגעת בי.
זה היה מעט מידי ומאוחר מידי. "אל
תעשה לי טובות." הפטרתי בקול צונן והפכתי אליו את גבי.
"אולי היית צריך לבקש טובה מהמלצר
הצעיר שלך?" אמר בקול מלגלג, "אם הוא קיים בכלל."
"אתה קורא לי שקרן דודו?"
הוא נאנח. "עזוב, לא משנה. אנחנו
עייפים ועצבניים. בוא נלך לישון."
"אני לא עייף ולא עצבני. אני
חרמן."
"ואני לא. אני לא יכול להכריח את
עצמי קימי."
"כן, שמתי לב לזה."
"אני באמת מצטער. תראה, מה דעתך שנצא
לנופש בצימר הזה שהיינו בו בשנה שעברה? זה עם הג'קוזי?"
"זה היה לפני שנתיים ואנחנו לא
יכולים כי אי אפשר להשאיר את גונן לבד."
"בטח שאפשר, הוא כבר בן חמש עשרה.
הוא לא תינוק."
"הוא לא מספיק בוגר להישאר
לבד."
"אז שיחזור להורים שלו לכמה ימים. מה
דעתך?" הוא ניסה שוב ללטף את כתפי.
"לא יודע. אני אחשוב על זה."
"בילינו שם יפה, נכון?"
"לא זוכר כבר." נהמתי למרות
שזכרתי ובאמת בילינו יפה. עשינו אהבה בג'קוזי וישנו מחובקים והכל היה נפלא עד
שחזרנו הביתה והכל חזר להיות כמו פעם.
"בטח שאתה זוכר. הזדיינו בג'קוזי.
היה נהדר."
"כן, אז מה? זה היה לפני שנתיים ומאז
לא היה כמעט כלום." התיישבתי והדלקתי את האור, "אתה לא רואה שחיי המין
שלנו הם על הפנים דודו?"
"וכמובן שאני האשם. שמעתי אותך מדבר
עם גוני, אמרתם שאני שמן ומגעיל."
"לא אני אמרתי את זה. אני דווקא
הגנתי עליך."
"יפה מצידך."
"דודו, אני לא חושב שאתה מגעיל, אבל
חבל שאתה לא... שאתה כל כך אדיש כלפי."
"אני לא אדיש."
"אתה כן."
"די, נמאס לי." קם דודו מהמיטה,
לקח את הכרית שלו והסתלק לישון על הספה בסלון.
חיכיתי עד ששמעתי את נחירותיו, הוצאתי את
שפופרת המשחה שלי ממגרת ארונית הלילה ועשיתי ביד כשאני מפנטז על המלצר הצעיר צחור
החיוך, ואז נרדמתי.
לפנות בוקר התעוררתי כשדודו חזר למיטה
ונדחק אלי, מתלונן שרגליו קרות וגבו כואב. חיבקתי אותו והוא משך מעלי את חולצת
הטריקו ששימשה לי פיג'מה, ליטף אותי, קרא לי הג'ינג'י הסודי שלו, ואהב אותי כמו
שרק הוא יודע. אחר כך שוב נרדמתי והתעוררתי מאוחר ולכן הגעתי באותו בוקר לעבודה לא
מגולח ומפהק, אבל במצב רוח טוב.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה