ד. הפינה הסודית שלי

8. בוגד

הגעתי הביתה מהעבודה ביום האחרון של השבעה של אימא של עמית ומצאתי את רותם ממתין לי בחדר שלי. "חדשות טובות רותם, קיבלתי תשובה שלילית. אפשר לסלק את הגומי."

"מתי נבדקת?"

"מיד אחרי הפעם הראשונה שהסכמת... אתה יודע..." הוא סקר את פני במבט בוחן ואז הנחית עלי פצצה. "זה היה בגללי או בגלל מה שעשית קודם בחדר כושר?"

פני מתלהטות. "איך אתה יודע מה קרה בחדר כושר?"

"אין לי מושג מה קרה שם, אבל אני יודע שקרה משהו. למה אתה חושב שהסכמתי?"

"חשבתי שפשוט... ש... לא יודע, שנמאס לך להיצמד לבתולים שלך."

"לא, זה קרה בגלל שהבנתי שאם אני אמשיך לפחד ולדחות אותך אני אאבד אותך."

"לא נכון רותם, לא היית מאבד אותי בגלל דבר כזה."

"כן נכון, כן הייתי מאבד." הוא מתעקש וזז קצת, מרים את השמיכה כדי שאוכל לשכב לצידו. אני נשכב לידו ושנינו שוכבים צמודים ושותקים שתיקה ממושכת ומעיקה.

"אז לא תספר לי מה קרה שם?" הוא שובר את השקט.

"אני מעדיף לא, זה לא היה... זה היה סתם כזה, אבל חשבתי שרק ליתר ביטחון...  לא ממש דאגתי שנדבקתי, אבל העדפתי להיות בטוח שהכול בסדר."

"זה קרה כי רבנו?"

"לא יודע, אולי."

אולי בכל זאת תספר לי מה בדיוק היה שם?"

"עדיף שלא, זה לא משנה רותם. אני שמח שהכול בסדר ומעכשיו אני אהיה רק אתך, נשבע לך."

"ואתה בטח מצפה שגם אני אגיד אותו דבר?"

"אהה... אתה יכול לא להגיד, אבל כן, אני מצפה שכן, שנהיה רק אחד עם השני."

"לך קל להגיד, אתה היית עם אחרים, אני עוד לא."

"ובא לך על אחרים? על מי?"

"על דנה."

"סליחה? דנה היא לא בחורה במקרה?" אני מחייך, בטוח שהוא מתלוצץ, אבל הוא נשאר רציני לגמרי.

"נו, כן. אז מה? היא חמודה מאוד, לא?"

"אבל רותם.. זאת אומרת... נניח שאתה והיא... נגיד ש... מה בדיוק תעשה אתה? כאילו, ברור לך שאין לה זין?"

"כן, אני יודע, אבל לפעמים גם לי בא לזיין."

"ומי מפריע לך לעשות את זה איתי?"

"אתה רציני?"

"לגמרי."

"אתה לא חייב להקריב את התחת שלך רק כי אתה מקנא."

"אני לא מקנא, דביל. ולפעמים גם אני רוצה, אתה יודע."

"לא. מה אתה רוצה לפעמים?"

"לשכב בשקט ולקבל זין."

"וואלה?" הוא מעיף בי מבט ספקני ואני מהנהן ומגיש לו את השמן ההוא ששנינו מחבבים.

"אני לא בטוח שאני אצליח גוני, זאת אומרת... אני ממש אוהב אותך, אבל אתה לא בדיוק בחורה."

המבטים שלנו נפגשים כשמשמעות דבריו הולכת ומחלחלת לראשי האטום. "אתה ודנה? אתם כבר... אתה כבר עשית את זה איתה?"

"כן."

"ו... נו?"

"מה נו? היה כיף לא רגיל. היא חמודה, רזונת כזו ויש לה שדיים קטנים ומתוקים כאלו, לדעתי היא מקסימה."

פתאום נעשה לי קר, מן קור כזה שבא ישר מהלב ומתפשט בכל הגוף.

פתאום אני לא יכול לסבול את פניו הבהירים ואת חיוכו, ואני קם ומתלבש בזריזות. "קדימה, קום. אני אלווה אותך הביתה."

הוא קם, רציני עכשיו, מתלבט מה להגיד.

אנחנו יוצאים בשתיקה החוצה ומתחילים ללכת. "אני מצטער אם נפגעת גוני, אבל זה קרה לפני שאני ואתה היינו יחד ו... זאת אומרת, זה פשוט קרה. היינו שיכורים קצת והיא ביקשה שאני... היא רצתה שאני אהיה הראשון שלה והסכמתי. זה היה טוב, לא סבלתי."

"היא יודעת שאתה הומו? אתה בכלל הומו?"

"בטח שכן, היא יודעת ואני הומו. אתה יודע שכן, למה אתה עושה מזה כזה סיפור?"

"לא יודע. אולי כי אמרת לי שאני הראשון שלך, שלא היית עם אף אחד קודם?"

"אמרתי שלא הייתי עם אף גבר חוץ ממך."

"זאת אומרת שהיו עוד בחורות?"

"בטח שלא, רק דנה. נו, די. אל תכעס. זה פשוט טיפשי גוני, מה, אתה לא היית אף פעם עם בחורה?"

"בטח שלא. למה שאני אעשה דבר כזה מוזר?"

"זה לא מוזר אידיוט, וחוץ מזה, מאיפה יהיו לך ילדים אם לא תהיה עם אישה?"

"לא יהיו לי ילדים. לא בצורה כזו זאת אומרת."

"אז מה, בחיים לא תתחתן?"

"לא חושב, לא עם בחורה, זה בטוח."

"יש לי עוד לעבור את הצבא, הטיול, הלימודים ואחר כך להסתדר בעבודה ואז אני אצטרך לעשות את זה." 

"מה, להתחתן עם אישה? כאילו, למה?"

"כי ככה צריך. אני מעריך שאני אוכל לדחות את זה עד גיל שלושים בערך, אבל בסוף אני אצטרך להתחתן."

"אתה מתכוון להתחתן ממש? לעשות את זה באולם עם רב ועם מישהי בשמלה לבנה שתעמוד אתך מתחת לחופה ואתה תגיד כדת משה וישראל ותשבור כוס?"

"בטח, יש דרך אחרת?"

"כן. לא להתחתן. אתה הומו רותם ואתה... אתה אוהב זין. מה יש לך לעשות עם בחורה? אתה לא נורמאלי."

"אני יודע, אבל אם אני אתחתן כמו שצריך והכל אף אחד לא ידע שאני לא נורמאלי."

"אני אדע. כל מי שמכיר אותך ידע. בחייך רותם, אפילו הילדים שלמדו אתך בכתה ח' ידעו שאתה הומו. את מי אתה חושב שאתה מסדר? אתה הומו, מי תרצה בעל שמשתמש בה בתור תפאורה להסתיר את ההומואיות שלו? אני לא מאמין בכלל שאני מנהל את השיחה האידיוטית הזו אתך."

"אתה לא מבין גוני, לך קל, יש לך את דודו וקימי שאתה יכול לברוח אליהם, ויש לך את אביב אחיך שיביא להורים שלך נכדים, אבל לי יש רק את אימא שהתחילה לשים בצד כלי בית ומצעים שיהיו לי לאחרי החתונה עוד כשהייתי בגנון."

"הם כבר בטח יצאו מהאופנה."

"אבל חתונות ונכדים לא יצאו מהאופנה, ואימא שלי מפנטזת על החתונה שלי כבר שנים. אני לא יכול לעשות לה את זה."

"ולעצמך אתה כן יכול לעשות את זה?"

"כן, אם אני אחסוך לה את הבושה של בן הומו אז כן, וסך הכל זה לא כזה נורא, בחורות הרבה יותר נחמדות מגברים והיה לי די נחמד עם דנה, לא סבלתי ואני חושב שגם לה היה טוב."

המילים שלו חותכות אותי מבפנים, אבל אני נושך שפתיים ושותק. אנחנו פוסעים ברחובות בשתיקה ועוצרים בגן השעשועים הקטן מול הבית שלו. "טוב, אז שלום רותם. שיהיה לך בהצלחה עם החיים שלך והכל." אני אומר בקרירות ומפנה לו עורף.

"גוני, חכה רגע." הוא אומר בתחינה, "תקשיב רגע."

"הקשבתי מספיק." אני מפטיר אליו מעבר לכתפי, פורץ בריצה פראית ולא נעצר עד שאני מגיע לפינה הסודית שלי. שם אני נשכב עם בקבוק וודקה על המזרן, פותח אותו בכוונה להשתכר מהר ככל האפשר, אבל רגע לפני שאני מגיש את הפיה אל פי אני שומע מישהו מנסה לפתוח את הדלת.

"לך מפה רותם." אני צועק, "לך לזיין את דנה שלך!"

"מי זה רותם?" שואל קול מוכר ואז הדלת נפתחת ומנדי מופיע בפתח. "מה יש לך שם, וודקה?" הוא קורס לצידי על המזרון ולוקח ממני את הבקבוק.

"מה אתה עושה מנדי? אסור לך." אני חוטף ממנו את הבקבוק בחזרה, "בשביל מה שלחו אותך עד לסוף העולם? שתברח משם ותבוא להשתכר כאן?"

"תביא לי לשתות." הוא נוהם בזעף.

"לא." אני אומר בתקיפות, וליתר ביטחון שופך את כל הוודקה לכיור. הוא יושב חסר אונים ומביט בוודקה הנעלמת בביוב ואז מתחיל לצחוק.

"סוף מושלם ליום מושלם." הוא אומר במרירות.

"מה אתה עושה פה מנדי? חשבתי שאתה עובד שם."

"כן, עבדתי קצת אחרי שסיימתי את הקורס, אבל קשה לגור בסוף העולם ונורא התגעגעתי לעמית."

"שמעת שאימא שלו מתה?"

"אני יודע. הייתי אצלו היום בניחום אבלים."

"אז אתם שוב ביחד?"

"לא, הוא לא רוצה אותי יותר." אמר מנדי בעצב וסיפר לי איך עמית נסגר בחדר השינה שלו וצעק עליו שילך כי הוא לא רוצה לראות אותו.

"פגעתי בו מאוד." הוא אמר, מיואש, והתחיל לבכות, "עד היום לא הבנתי עד כמה פגעתי בו, אני כל כך אוהב אותו גונן, אני לא יודע איך להחזיר אותו אלי. אני לא יודע מה לעשות."

"לא להתייאש." אני מחווה את דעתי, "תמשיך לנסות. לדעתי גם הוא עדיין אוהב אותך."

"אתה חושב?" מפקפק מנדי, "אבל..."

"תראה, זה די ברור שהוא לא התגבר עליך עדיין, הוא לא יוצא לשום מקום, לא עושה כלום חוץ מלעבוד, שקוף שהוא לא מחפש אף אחד ולדעתי..."

לפני שאני מספיק לשטוח את דעותיי מישהו מנסה לפתוח את הדלת הנעולה והפעם זה באמת רותם.

"גוני!" הוא צועק, "נו, אני יודע שאתה שם. תפתח!"

"לא רוצה, לך מפה, אני לא לבד. עוף ממני."

במקום להסתלק רותם בועט בזעם בדלת ומנדי פותח לו למרות שאני צועק לו שיתעלם מהבוגד הזה.

"אני בוגד?" מתרתח רותם, "יש לך חוצפה גוני! שנינו יודעים מי פה באמת הבוגד."

"אני אולי זיינתי קצת מהצד רותם, אבל עשיתי את זה עם גבר, ואתה... אתה בוגד בעצמך וזה הרבה יותר גרוע."

שמור     בטל

9. חילוקי דעות עקרוניים
השבוע שבא אחרי המריבה הגדולה עם רותם היה מן הקשים בחיי. הכי גרוע היה לראות אותו מסתובב במסדרונות בית הספר יד ביד עם דנה, מתלטף ומתחבק אתה ותוך כדי כך מציץ לעברי כדי להיות בטוח שראיתי ואני אוכל את הלב.

זה היה כל כך ילדותי ושקוף, ובכל זאת זה עבד, אכלתי את הלב כל פעם מחדש, כעסתי על עצמי ועליו ועל דודו ואימא וקימי ששאלו אותי כל הזמן מה שלומי ואיך אני מרגיש ומה אפשר לעשות כדי לשפר את הרגשתי?

הכי גרועים היו הלילות. הייתי צונח על המיטה, הרוס מעייפות, ולא נרדם בגלל הגעגועים.

לא יכולתי להפסיק לחשוב עליו ולנסות לדמיין מה היה קורה אם הייתי פחות בוטה ויותר סבלני. אולי, אם הייתי אומר שאני מבין ושאני חושב שהוא טועה, לא היינו נפרדים בכעס כזה, אבל להשלים עם התכניות שלו לעתיד היה מעל לכוחי. הדעות שלו היו מנוגדות לכל העקרונות שלי, מצד שני, מה הטעם בעקרונות כשאתה שוכב במיטה עם הזין ביד ומתגעגע ללא הרף?

הוא חסר לי בצורה נוראית, התגעגעתי לריח שלו ולטעם, ולצחוקים, ולחיבוקים, ולהרגשה הנפלאה הזו שיש מישהו שאוהב אותי וחושב עלי וסופר את השעות עד שנהיה לבד זה עם זה.

אחרי כמה ימים תפסה אותי דנה ליד השער האחורי ושאלה אם אפשר לדבר איתי.

"אין לי מה להגיד לך." הזעפתי אליה פנים.

"אבל לי יש מה להגיד לך גונן." הזעיפה אלי דנה את פניה בחזרה.

"נו, תגידי מהר. אני עסוק."

"עסוק במה?" התחצפה דנה.

"לא עניינך. נו, מה רצית?"

היא עשתה לי פרצוף מאיים שהיה בעצם מצחיק. "קודם תפסיק להיות גועלי." דרשה.

"אני לא יכול, זה גנטי אצלי. כולם אצלנו במשפחה גועליים. נו, די דנה, מה את רוצה?"

"להגיד לך שהוא מתגעגע אליך נורא."

"מתי יש לו זמן להתגעגע כשהוא מרוח עליך כל הזמן?"

"אל תהיה גס רוח, וחוץ מזה זאת סתם הצגה, והאמת שנמאס לי."

"אז תגידי לו. למה את מספרת את זה לי?"

"כדי שתדע ותעשה משהו."

"מה אני יכול לעשות אם רותם מתעקש להידבק אליך כמו דביל?"

"אמרתי לך שזו רק הצגה. הוא עושה את זה רק כשאתה בסביבה כדי להרגיז אותך. אני מקווה שאתה מבין את זה?"

"כן, אבל זה בכל זאת מרגיז אותי."

"אני רואה." נאנחה דנה, "בנים הם כאלו טיפשים לפעמים. למה שלא תתפייסו ודי? תגיד לו שאתה מתנצל ותחזרו להיות יחד."

"אני לא יכול דנה, זו לא מריבה מהסוג הזה."

"אז איזו מן מריבה זו?"

"זו לא בדיוק מריבה אלא יותר חילוקי דעות עקרוניים."

דנה הנידה את ראשה בשאט נפש, "חילוקי דעות עקרוניים, איזה שטויות. אתה באמת טמבל. תהיה בזולה מאחורי אולם ההתעמלות אחרי אחת, הוא יחכה לך שם."

"אבל יש לי שיעור תנ"ך באחת." מחיתי. לא עזר, היא הסתובבה והסתלקה.

הברזתי משיעור תנ"ך והלכתי לחכות לרותם בזולה שהייתה בעצם ערמת מזרונים בלויים שמישהו פרש מתחת לסככה מתפוררת שנזרקה בין השיחים שגדלו פרא מאחורי אולם ההתעמלות.

כולם ידעו שהמעשנים והמשתמטים מתחבאים שם. כל זמן שהם שמרו על שקט ולא הדליקו אף מזרן – כן, גם זה קרה פעם, אבל בטעות והבחורים שעשו את זה כל כך נבהלו עד שהם השתינו על השריפה, מה שנקרא כיבוי צופי. מאז הזולה מסריחה לא רק כמו מאפרה משומשת אלא גם כמו בית שימוש ציבורי - המורים העמידו פנים שהם לא יודעים שהם שם.

עמדתי שם, משתדל לנשום נגד כיוון הרוח כשפתאום צץ מולי עידו.

"אתה לבד?" גיחך אלי ברשעות, "איפה החברה שלך?"

"עוף מפה עידו." רטנתי וסובבתי אליו את גבי.

"אל תגיד לי מה לעשות." התרגז עידו ודחף אותי קלות. הסתובבתי ודחפתי אותו בחזרה.

"אל תיגע בי, מפגר אחד!"

"שתוק יא הומו." התנפל עלי עידו והפיל אותי על המזרונים. נאבקנו זה בזה כמו ילדים ובסוף ריתקתי אותו תחתי, יושב עליו בכל כובד משקלי, אוחז בפרקי ידיו.

"תגיד שאתה נכנע." דרשתי, אבל חייכתי כדי שיבין שאני לא לוקח ברצינות את הקטטה הזו.

הוא עצם את עיניו ושתק, נראה רציני וקודר.

"נו, עידו, בחייך." הרפיתי מידיו והתחלתי להתרומם מעליו, "תפסיק להיות אהבל כזה, מה אתה עושה פרצוף, אי אפשר לצחוק אתך קצת?"

"לא, אל תלך." הוא לחש, כרך את ידיו סביב מותני והושיב אותי עליו בחזרה, ורק אז הרגשתי מה שהייתי אמור לחוש עוד קודם - עמד לו - עמד לו ועוד איך.

"עידו?" נדהמתי וגלשתי מעליו בחיפזון, מרגיש צמרמורת של מבוכה ואי נעימות חורשת את גופי מכף רגל ועד ראש. זה לא שעידו היה מגעיל או משהו, למעשה הוא בחור נאה מאוד. לא הטעם שלי - אני מעדיף בחורים נמוכים יותר ממני וקצת פחות רזים - אבל הוא בהחלט היה בחור נאה, ואם זה לא היה עידו שגדלתי איתו...

התיישבתי לצידו וניסיתי למשוך אותו כדי שישב גם כן, אבל הוא התעקש להמשיך לשכב על גבו כך שלא אוכל לפספס את מראה הבליטה המכובדת מאוד שמתחה את הרוכסן של מכנסי הג'ינס שלו. הבעיה היא שאני זכרתי את כל מאות הפעמים בהן ראיתי את הזין שלו עוד מהתקופה שהיינו עושים יחד פיפי מאחורי עץ התות בדרך מגן חובה, וזה פשוט... לא יודע, זה הרגיש לי מוזר מידי, כמו גילוי עריות כזה.

"אתה והשמנצ'יק עדיין ביחד?"

"לא יודע." הודיתי.

הוא פקח סוף סוף את עיניו והביט בי, "גוני?" הרים את כף ידו - כף יד שאחזתי בה פעמים רבות מספור בדרך מבית הספר ובחזרה כשהיינו פוסעים יחד עם ילקוטי בית הספר על הגב, מלווים באזהרות האימהות שלנו (שהן ידידות טובות עד עצם היום הזה), להסתכל ימינה ושמאלה, ושוב ימינה, להיות ילדים טובים ולגמור את כל הסנדוויץ' - ונגע בעדינות אין קץ בלחיי, "תשמע גוני." לחש, ובדיוק אז נכנס רותם לזולה, מתנשם ומתנשף, לחייו אדומות ושערו החלק פרוע בקווצות לחות על מצחו.

לרגע קפאנו שלושתנו ואז רותם עשה אחורה פנה וברח משם אל בין השיחים שצמחו מאחורי אולם ההתעמלות. רצתי אחריו, לכדתי אותו ליד הפרצה בגדר בית הספר ומשכתי אותו אלי.

"תעזוב אותי, לך לחבר החדש שלך." ניסה להיחלץ מבין זרועותיי.

"אל תדבר שטויות, זה לא מה שאתה חושב." הידקתי אותו לעמוד בגדר וניסיתי להביט בפניו.

"שקרן." הטיח רותם, "ראיתי אתכם."

"לא ראית כלום כי לא קרה כלום. נו, די עם זה, בחייך, זה עידו. הוא כמו אח שלי, אין מצב ש... מגעיל אותי לחשוב עליו בצורה כזו. מספיק רותם, תפסיק להתפרע."

"לא רוצה." בעט בי רותם בעיטה מכאיבה מאוד בשוק. מחמת הכאב הרפיתי ממנו והוא ברח.

חזרתי לזולה ומצאתי שם את עידו עומד ומנקה בטפיחות חזקות את מכנסיו. "מקום מגעיל." רטן בתיעוב, "כולי מטונף."

"שטויות. אתה בסדר גמור. חכה רגע, יש לך איזה עשב בשערות." ניקיתי את העשב משערו וישרתי את חולצתו מאחור, "הנה, אתה שוב מסודר."

"תודה." רטן עידו בזעף ופנה לפתח היציאה כמרמז שהשיחה נגמרה, אבל לי עדיין היו כמה שאלות אליו.

"תגיד עידו, איך ידעת שאני כאן?"

"לא ידעתי, סתם הלכתי אחריך."

"סתם, אהה... תגיד, למה אנחנו כבר לא חברים? למה אתה לא מתקשר אלי יותר? פעם היית החבר הכי טוב שלי, למה אתה כועס עלי כל הזמן?"

"כי אתה הומו מגעיל, לך תמצוץ זין לחברים ההומואים שלך." אמר עידו באנטיפתיות והסתלק.

גררתי את עצמי הביתה ונזרקתי הרוס על המיטה.

"אתה לא רעב?" שאל קימי כשחזר, שעתיים אחר כך מהעבודה, "לא נגעת בעוף שהשארתי לך במקרר. אתה חולה גוני?"

"לא יודע. אולי, קצת. תגיד קימי, מה יותר חשוב, אהבה או עקרונות?"

קימי קפא במקומו, מביט בי במצוקה. "לא יודע." הודה לבסוף, "אהבה חשובה, אבל גם עקרונות זה משהו רציני. על איזה עקרונות בדיוק אנחנו מדברים?"

"על העיקרון של להיות בן אדם שלם עם עצמי ולא להתחבא בארון."

הוא התיישב לצידי באנחה ושאל אם יש לזה קשר למריבה שלי עם רותם ולא נראה מופתע כשהודיתי שכן.

"מה הבעיה בדיוק גוני, מה הוא עשה?"

"הוא פרש לפני את התוכניות שלו לעתיד והן לא מצאו חן בעיני."

"ומה התוכניות של רותם לעתיד?"

"הוא מתכנן להיות נשוי ואבא כדי שלאימא שלו תהיה ממנו נחת וזה לא מתאים לי, לא מתאים לי לאהוב בן אדם שאלו הדעות שלו."

"אבל גוני, אתם רק תלמידים בתיכון. יש עוד המון זמן עד שתהיו מספיק מבוגרים לדאוג בקשר לעתיד שלכם."

"אף פעם לא מוקדם מידי לחשוב על העתיד וחוץ מזה אני מדבר פה ברמת העיקרון."

"אהה, אם ככה אז באמת, עם עיקרון אי אפשר להתווכח, אבל גם ללכת איתו למיטה אי אפשר." חייך קימי, ואולי היה ממשיך לשוחח איתי, אבל אז נכנס דודו הביתה והתחיל לקטר שהוא רעב ועייף וצריך פינוקים ותשומת לב וקימי זנח אותי לטובתו.

התחלתי להכין שיעורים ופתאום, דפיקה בדלת. "רותם כאן." לחש קימי  בדיסקרטיות, דוחף את ראשו מבעד לדלת, "מה להגיד לו?"

"שאני עסוק. אין לי זמן בשבילו." אמרתי באנטיפתיות - שיעורים במת' עושים לי מצב רוח זוועתי.

קימי חייך. "שוב אתה נלחם עם המתמטיקה? בוא רותם, יש פה מישהו שצריך קצת עידוד ועזרה."

רותם נכנס וקימי הסתלק, משאיר אותנו לבד. "מה שלומך גוני?"

"יש לי סימן כחול ברגל בגללך ואני שונא מתמטיקה."

"תראה." התכופף רותם ובחן את רגלי, "לא נורא. לא תמות מזה."

"אל תגיד לי לא נורא." אחזתי במותניו, הטלתי אותו על המיטה ונשכבתי עליו, "פרא אדם רגזן שכמוך."

"לפחות אני לא מתמזמז עם אחרים בזולה המסריחה הזו."

"לא התמזמזתי, ועדיף בזולה המסריחה מאשר במסדרון, מול כולם."

"לא עשיתי שום דבר במסדרון."

"חוץ מלהימרח על דנה."

"זה לא נחשב."

"גם עידו לא נחשב."

"למה לא?"

"כי זה רק עידו, וחוץ מזה... לא חשוב. שום דבר לא קרה וגם לא יקרה."

"בסדר." רטן רותם וכיווץ את שפתיו בהעוויה החמודה הזו שרימזה שהוא רוצה נשיקה. נישקתי אותו, ואחר כך נישקתי אותו שוב.

"התגעגעתי אליך שמנצ'יק."

"גם אני התגעגעתי אליך, מכוער אחד." התחבקנו והתנשקנו שוב ושוב, וסיפרנו זה לזה כמה התגעגענו, ואחר כך גם הראנו את זה אחד לשני עד שנעשה מאוחר נורא ורותם היה צריך לחזור הביתה.

ליוויתי אותו הביתה ובדרך סיפרתי לו מה באמת קרה עם עידו.

"אמרתי לך! ידעתי שהוא הומו."

"כן, אבל אני לא חושב שהוא יודע את זה."

"בטח שהוא יודע."

"אז למה הוא מתנהג מוזר כל כך? אני צריך לדבר איתו."

"בסדר, אבל רק לדבר."

"כבר אמרו לך שאתה נורא סקסי כשאתה מקנא רותם? נו, די, מספיק. בלי צביטות, נו, די, מה כבר אמרתי?"

10. לדבר עם עידו

באמת שתכננתי לדבר עם עידו, הוא גר ממש קרוב לבית של הורי (שפעם היה הבית שלי וכיום כבר לא כל כך), אבל משום מה אף פעם לא היה לי די זמן פנוי.

החופש הגדול התקרב בצעדי ענק, היו מבחני מגן, והיו בגרויות, והיו הכנות למסיבת סוף השנה, והייתה העבודה שלי בסופר, וכמובן שרציתי גם להיות כמה שיותר עם רותם... איכשהו תמיד דחיתי את זה למחר.

חוץ מכל שאר עיסוקי המרובים מצאתי את עצמי להפתעתי מקדיש זמן גם לתמוך במנדי. מאז שחזר מסוף העולם הוא היה די בודד - גר לבדו בבית של אבא שלו שנסע עם אשתו החדשה להודו (אימא של מנדי גרה בכלל בצרפת) - והתגעגע מאוד לעמית שלדעתי התגעגע אליו גם כן. משום מה הם לא הצליחו להתגבר על הפרידה הקשה שלהם ולחזור להיות יחד וסבלו, כל אחד לחוד.

"תמשיך להיות כל הזמן בסביבה, שהוא ידע שאתה פה, אבל אל תרדוף אחריו." ייעץ לו רותם, "להיפך, שיראה שיש לך חברים ומכרים ושאתה ממש בסדר בלעדיו, שיקנא קצת."

"אבל אין לי אף אחד." התבכיין מנדי, "אני הולך לישון רק עם טיטה החתולה."

"אז אולי כדאי שתמצא מישהו." הערתי בקרירות. עדיין נטרתי לו קצת על הסיפור עם אלכס למרות שכיום, אחרי כל הזמן שעבר מאז שאלכס נסע, הבנתי שאם זה לא היה מנדי זה היה מישהו אחר. אלכס ואני לא התאמנו, לי היה טוב עם רותם ולו היה טוב יותר לגור בחו"ל.

"קל לך להגיד, זה לא פשוט כל כך למצוא מישהו, רק עמית הבין אותי, רק איתו אני יכול לעשות את זה." המשיך מנדי להתאבסס על עמית. למזלו רותם היה רגיש ואמפתי ושפע נחמה ועצות מועילות שאני לא הייתי מסוגל לנפק גם אם היו מאיימים עלי באקדח שלוף.

לדעתי גבר צריך לדעת לסבול בשקט ולא לילל כמו הומו, במיוחד אם הכול התחרב באשמתו. מזל שרותם חשב אחרת כי עם הגישה שלי מנדי עוד היה חוזר לעשן חשיש.

"למה אתה התכוון שאתה יכול לעשות את זה רק עם עמית?" שאלתי את מנדי בחוסר טקט כשהוא השתתק לרגע.

"לא יכול... נו, אתה יודע." נע מנדי בעצבנות על הספה.

"מה, לזיין?" ניסיתי להבין וחטפתי מרפק מרותם.

מנדי הניד בראשו לאות הן וכבש את מבטו ברצפה. "אני יודע שכולם חושבים שהומואים מזיינים על ימין ועל שמאל, ולא עושים חשבון אבל... זאת אומרת... לא כולם כאלה. אני לא יכול לעשות את זה סתם ככה עם כל אחד ועמית..." הוא נאנח, מדוכדך מאוד, ולא גמר את המשפט, מניח לנו להבין לבד למה כוונתו.

רותם כנראה הבין – הוא ממש חכם ורגיש - אני לא.

"אתה חושב שהוא באמת יכול להזדיין רק עם עמית?" שאלתי את רותם אחרי שיצאנו ממנדי.

"אני לא בטוח, הוא בחור קצת מוזר, אבל נדמה לי שהוא באמת התכוון לזה, שהוא אחד מהטיפוסים האלו שלא יכול ללכת למיטה סתם ככה עם כל אחד." לכסן אלי רותם מבט בוחן, "תגיד גוני, בא לך לפעמים על אחרים?"

התשובה המתבקשת מאליה הייתה כמובן לא, אבל רותם תמיד ידע מתי אני משקר, "לפעמים אני מסתכל." מלמלתי, "אבל אני לא חושב שזה נחשב רותם. גם אתה מסתכל."

לשנינו היה ברור שהוא שואל את השאלה הזו בגלל העניין המביך ההוא שלא הצלחנו לדבר עליו עד היום... אולי דרך השיחה על מנדי נצליח איכשהו...

"אולי ננסה שוב." הציע רותם והסמיק

"לי לא משנה, איך שבא לך." הסמקתי גם כן, יודע שבכלל לא בא לו, למרבה הצער לי זה כן שינה.

"אולי אחרי הבחינות, כשירד ממני הלחץ." אמר רותם, "אולי אז יהיה לי קל יותר."

זה היה כל כך מביך לדבר על זה, שמחתי להסכים איתו שעדיף להניח לנושא עד אחרי הבחינות שמוסיפות לשנינו לחץ מיותר. עברתי בשתיקה על כך שתלמיד מעולה כמו רותם לא היה לחוץ כלל בגלל הבחינות - היה לי רושם שהחבר החכם שלי מצליח לקבל ציונים מעולים בלי ללמוד - בעוד שמי שנלחץ הייתי אני שחרשתי והזעתי על החומר כדי לעבור מבחנים בציונים סבירים.

מצד שני, לא משנה כמה לחוץ הייתי בגלל המבחנים, זה אף פעם לא פגע בחשק שלי לזיין ולקבל זיין, ואילו רותם נלחץ נורא מהרעיון שהוא יזיין אותי ולא הצליח בשום אופן לתפקד כשביקשתי ממנו שמידי פעם הוא זה שיהיה למעלה.

למעני הוא ניסה כמה פעמים, אבל זה פשוט לא עבד. הזין שלו איבד את זקפתו ברגע שהוא התקרב לתחת השעיר שלי. זה תסכל מאוד את שנינו וגרוע מכך, הביך אותנו כל כך עד שלא הצלחנו לדבר על זה כמו בני אדם מבוגרים.

אחרי הניסיון הכושל לדבר על הבעיות שלנו שנינו שמחנו מאוד לשנות נושא ולדבר שוב על מנדי שרותם ששמע עליו ממני רק ביקורת דווקא מאוד חיבב.

"כן, הוא השתנה לטובה." הסכמתי, "מאז שהוא חזר מסוף העולם הוא נעשה יותר בוגר ורציני. אני מקווה שהתכנית שלו תצליח ועמית יקנא ויבין שהוא עדיין אוהב אותו."

הגענו לגן השעשועים שלנו, התחבקנו והתנשקנו בצל הנדנדה, ואחר כך רותם הלך הביתה ואני הבטתי בו נכנס לחדר המדרגות ועולה למעלה. אחרי שראיתי את האור נדלק בחדרו והבחנתי בצללית שלו ושל אימו בחלון פניתי גם כן ללכת הביתה.

חציתי את הגן ובדיוק כשעמדתי לדלג מעל גדר האבן שהפרידה בין גן השעשועים לכביש התנפל עלי מישהו, הטיח אותי ארצה אל בין השיחים ונשכב עלי.

נאבקתי בו והצלחתי לקום, אבל הוא שוב הסתער עלי והצמיד אותי לעץ. לפני שהבנתי מה קורה מצאתי את עצמי כשפני לחוצות אל קליפתו המחוספסת של אלון תבור רחב גזע, ידי אחוזות בכפות ידיים חזקות, לכודות מאחורי גבי כשהן מעוקמות בתנוחה מכאיבה וגוף של גבר שרירי, חזק וגבוה ממני מועך אותי בחזקה אל גזע העץ. למרות שהיה שם מאוד חשוך ולא הצלחתי להפנות את ראשי ידעתי שזה עידו, זיהיתי אותו לפי ריחו וקול נשימותיו.

"עידו, אני יודע שזה אתה. תפסיק כבר להתנהג כמו דביל. מה אתה רוצה ממני?"

הוא המשיך לשתוק ולהתנשם בכבדות, מהדק אל ישבני זין קשה, גופו רועד כנגד גופי.

"עידו, זה פשוט טיפשי. תפסיק כבר, מספיק. בוא נדבר." ניסיתי להישמע רגוע וקר מזג למרות שקצת פחדתי, לרגע חשבתי שאולי אני בכלל טועה, אולי זה לא עידו ואני סתם מדמיין?

יכול להיות שעידו יתנהג בצורה מופרעת כזו?

"אין לי מה להגיד לך, הומו מסריח." לחש קולו המוכר של עידו באוזני ואלו היו המילים האחרונות ששמעתי אותו אומר.

אחר כך הוא דחף את ידו לתוך מכנסי, אחז בחוזקה בזין שלי שלא עמד, מעך את אשכי והתחכך בי בכוח, דוחק את הזין שלו אל ישבני, מועך אותי בגסות בין גופו לבין גזע העץ עד שגמר בגניחה, ואז הדף אותי בכוח ממנו והלאה. נפלתי על ברכי, שואל את עצמי למה לא צעקתי ולא התנגדתי בצורה נמרצת יותר.

עד שקמתי ונעמדתי על רגלי, רועד כולי ודי מבולבל, הוא כבר נעלם.

נכון שבעצם הוא לא ממש פגע בי, אבל איכשהו הרגשתי כאילו נאנסתי. פני היו שרוטים מגזע העץ והייתה לי בחילה ומעין הרגשה לא נעימה ששרירי הפכו לג'לי רוטט.

למזלי דודו וקימי כבר ישנו כשהגעתי הביתה ולא ראו אותי. בגדי היו מקומטים ומלוכלכים והיו לי כמה שריטות על הלחי שהייתה צמודה לגזע העץ. נראיתי פרוע ומלוכלך כמו אחרי משחק פראי במיוחד.

החלטתי שאם הם ישאלו אגיד שנפלתי תוך כדי משחק כדור סל והלכתי להתקלח. גם אחרי שהתרחצתי בקפידה במים רותחים ובשפע סבון לא הרגשתי טוב יותר. כאב לי בכל מקום, בעיקר בחזה ובידיים, וכעסתי על עצמי שהנחתי לו להתנפל עלי ולהפתיע אותי ככה.

בסוף לקחתי שני אקמולים, החלטתי שמחר אני תופס את עידו בבית הספר ובלי לעשות חשבון לאף אחד אני מכניס לו מכות רצח ונרדמתי.

בבוקר קימי הרים גבה למראה פני החבולים, אבל לא התעקש לקבל הסברים כי קמתי מאוחר מידי ולא היה זמן. רצתי מהר לבית הספר ושנייה לפני הצלצול עוד הספקתי להציץ לכיתה של רותם ולנופף לו לשלום תוך שאני מבחין שעידו לא יושב במקומו הקבוע בקצה הכיתה, ליד החלון.

גם בהפסקה חיפשתי אותו, אבל אמרו לי שהוא לא הגיע היום לבית הספר. רותם בדק בדאגה את פני ולחייו האדימו מכעס כשסיפרתי לו שהייתה לי אתמול התקלות קטנה עם עידו.

"הבחור הזה פיתח אובססיה כלפיך." אמר בזעף, "הוא עוקב אחרינו גוני, צריך לעשות משהו. אי אפשר שהוא יציק לך כל פעם שמתחשק לו. אולי נדבר עם יורם?"

"אני מעדיף לפתור את זה לבד." אמרתי, ואז התחלפה המנגינה שנשמעה כל יום בהפסקות של בית הספר - משהו קלאסי שהיה אמור לגרום לנו להיות רגועים יותר וסתם עצבן לנו את האוזניים - בקולו של המנהל שאמר לנו להיכנס לכיתות כי יש למורים משהו להגיד לנו, ושכל אחד ילך בבקשה לכיתת האם שלו מפני שהמערכת שונתה.

החלפתי מבטים עם רותם, בלי לדבר על זה לשנינו הייתה הרגשה שאיכשהו זה קשור לעידו.

ישבנו בכיתה בשקט עד שיורם נכנס, אמר שורד - המחנכת שלנו - ביקשה ממנו להחליף אותה, ואז התיישב בכבדות מאוד לא אופיינית לו על הכסא שלה, שילב את ידיו לפניו על השולחן, וכשהוא מביט בהן ולא בנו, אמר שיש לו בשורה מאוד רעה לספר לנו.

"נו, מה קרה?" צעק ארז בחוסר סבלנות. "פרצה מלחמה?"

"לא, לא פרצה מלחמה." אמר יורם ונאנח.

"אז מה קרה המאמן, מה אתה עצוב כזה? מי מת?" צעק אלון.

"עידו וקסמן." אמר יורם, "עידו, הקפטן של נבחרת הכדור סל מת. הוא ירה לעצמו בראש היום בבוקר. אימא שלו חזרה ממשמרת הלילה בבית חולים (היא אחות) ומצאה אותו שוכב על המיטה עם כרית על הראש, מסתירה את ה... ה..." הוא כבש את פניו בידיו לרגע ואז קם ויצא מהכיתה.

לרגע השתררה דממה ואז התחילו כולם לדבר בבת אחת. רק אני שתקתי, קפצתי מעל השולחן ורצתי החוצה. יורם נשען על הברזייה מול השירותים ובכה מין בכי יבש ומזעזע של מבוגרים.

כרכתי יד על כתפו והובלתי אותו משם למשרד שלו בחדר ההתעמלות. "הייתי צריך לדבר איתו." הוא חזר ואמר בין גניחה אחת לשנייה, "הרגשתי שמשהו לא טוב עובר עליו, אבל פחדתי להיכנס לזה, לא ידעתי מה להגיד לו, פחדתי שהוא... ראית איך הוא היה לאחרונה. לא ידעתי מה להגיד לו גוני, היה לי נוח יותר לשתוק ולעזוב את זה ככה. אם רק הייתי מעז לדבר איתו אולי..."

"כן, אולי." אמרתי, חיבקתי אותו ובכיתי גם כן.