עוקבים

יום שישי, 19 בינואר 2018

א. שבוע שבוע

באחת הפעמים האחרונות שדברתי עם הדוד אלברט הוא אמר לי שכשיגיע האיש המתאים אני כבר אדע.
"תרגיש את זה מבפנים." אמר בביטחון גמור שנגד את מראהו התשוש.
הוא מת בגלל הסיגריות. עישן ועישן עד שהריאות שלו נהרסו. בחודשים האחרונים כבר היה מחובר לחמצן כל הזמן. יכולתי לבקש דחית גיוס, אבל הוא לא הסכים. היה חולה מאוד, רזה, נשם בקושי, אבל הראש נשאר צלול לחלוטין.
"לקחתי כבר מספיק מהחיים שלך." אמר בפסקנות, "לך לצבא, לפחות בזה תהיה כמו כולם."
הלכתי לצבא, אבל כל הזמן הייתי דופק נפקדות ובורח אליו לבית החולים. הייתי אפילו במעצר כמה ימים, אבל כשקצינת ת"ש ראתה את המצב של דוד אלברט התחשבו בי וויתרו לי על התלונה.
בסוף, אחרי איזה חצי שנה בצבא, הוא הלך לעולמו ונפטר מהייסורים.
אחרי שהוא מת נעשיתי חייל למופת, אבל כבר היה לי תיק מלא תלונות אז עשו אותי טבח. קודם בקרבי ואחר כך, אחרי שנתיים בערך, לקראת סוף השירות, צ'יפרו אותי והעבירו אותי ליחידה עורפית ושם פגשתי אותו ומיד ידעתי.
כמו שדוד אלברט אמר הרגשתי את זה מבפנים, כמו גל גדול שעלה מתוכי ושטף אותי. עד שהוא נכנס לג'יפ הצבאי הייתי יבש,  וברגע שהוא בא נרטבתי כולי.
הוא בן אדם כזה שאי אפשר להישאר אדיש לידו. בערך מטר שמונים, אולי יותר. שחום, רחב, עבה כזה, לא שמן, אבל מאסיבי.
תמיד חשבתי שכשאפגוש אותו הוא יזכיר לי את הדוד אלברט, אבל לא. יש לו פנים גדולות מרובעות. ידיים ענקיות, עורף עבה, סנטר מרובע, לסת חזקה, גבות עבות וישרות. עיניים שחורות צרות, בכלל לא דומה לדוד אלברט שהיה תמיד, גם לפני המחלה, דק גזרה וזריז, קירח ובעל עור בהיר יחסית.
הוא לעומת זאת שחום מאוד, עם עור חלק חלק ושערות שחורות צפופות מזדקרות על ראשו כמו קוצים.
עוד לפני שידעתי את שמו ידעתי שהוא משלנו. זו לא הייתה הבעיה, תמיד ידעתי מי כן ומי לא. את זה דוד אלברט לא היה צריך ללמד אותי. ידעתי לבד.
זה משהו במבט, בצורה של ההסתכלות על גברים אחרים, בצורה של חוסר ההסתכלות על נשים. צריך רק לשים לב לפרטים הקטנים האלה ואז יודעים הכל - מי כן, מי לא, מי עוד מהסס, מי יכול להיות גם וגם, ומי פוחד, ולא רוצה ומשתדל בכל הכוח להיות כמותם, לא מבין שחבל על הזמן גם שלו ושל האישה והילדים שהוא יאמלל בעתיד.
דווקא אלה שלא רוצים מתחתנים הכי מהר, וכשהם מבינים בגיל ארבעים בערך שהם לא יחיו לנצח, ושאם הם לא ימהרו כבר יהיה מאוחר מידי, הם עושים מהפכה בחיים שלהם, מאמללים את כל המשפחה שלהם, ותמיד מרגישים שהפסידו משהו, אבל הוא לא היה כזה.
הוא הסתכל עלי חזרה, סוקר אותי מלמעלה למטה ואחר כך מלמטה למעלה, וחייך, ואני ידעתי שלפחות בקטע הזה הכל בסדר, אנחנו באותו ראש.
"אני משה אביטן." אמר בקול בס נעים כזה, עם טיפה מבטא גרוני בניחוח צרפתי מרוקאי  דק שחימם לי את הלב. לפחות הוא נשמע כמו דוד אלברט, גם זה משהו.
"אני אברהם אסף." שיקרתי.
כלומר, אני רשום בכל מקום כאברהם אסף, אבל זה לא השם שלי באמת. השם האמיתי שלי בבר, ושם המשפחה שלנו היה תמיד אסרף, עד שאחי הגדול החליף לאסף, שם אשכנזי צפונבוני כזה, סוחף אחריו את כול שאר המשפחה.
רק דוד אלברט לא החליף את השם ומת כאסרף, אבל הוא היה רק רבע דוד שלי, ואני הייתי קטין אז. לכן אני רשום כאסף.
הוא מחייך אלי. "אתה אברהם או אסף?" הוא שואל את השאלה הטיפשית שכולם שואלים, אבל לו אני סולח בגלל החיוך הקצת מלוכסן הזה, ובגלל הצורה הנחמדה שבה עיניו מצטמצמות בזמן החיוך.
"אני בעצם בבר." אני אומר, "על שם הסבא שלי אלברט, אבל גם לדוד שלי קראו אלברט אז... "
"כן אני מבין, בבית אני מוריס." הוא מסכם את הנושא ומחייך אלי. אני מחייך חזרה והלב שלי מתמלא אושר שמאז מותו של דוד אלברט שכחתי את טעמו.
"קח אותי קודם לחדר שלי." הוא לוקח עלי פיקוד בטבעיות.
"כן המפקד." אני מקבל את הסמכות שלו באותה טבעיות. "לאן לפנות?"
הוא מכוון אותי לחדר שלו שנמצא בקצה מתחם מגורי החיילים, ממש ליד ברכת הנוי הגדולה מול הקולנוע.
הצריפים שם נורא ישנים, אולי עוד מתקופת המנדט, ורוב החדרים נטושים. במקומם נבנו מבנים גדולים ומודרניים בעלי שלוש קומות ומדרגות ומקלחות מרוצפות קרמיקה עם מקלחוני זכוכית מהודרים. למגורים החדשים קוראים אצלנו בבסיס ההילטונים ולישנים קוראים הצריפים, והוא, למרות שהוא רס"ל בקבע, גר עדיין בצריפים, וזה טוב, כי אולי אין שם לוקסוס גדול, המרצפות עקומות, המקלחות פרימיטיביות והחלונות תקועים, אבל יש פרטיות.
אני עוצר מול בלוק מס' חמש. הוא יורד מהג'יפ רק עם התיק הקטן ובלי שיורה לי אני פוסע בעקבותיו, נושא את המזוודה הכבדה שלו.
החדר שלו הוא מס' ארבע, אני חוקק את המספרים בזיכרוני. הכל כל כך דומה, אפשר להתבלבל בקלות. חשוב לי לדעת איך לחזור לשם שוב.
הוא פותח את הדלת במפתח ואנחנו נכנסים לחדר שלו - חדר צדדי גדול עם שתי חלונות. החדר מרוהט בצמצום. ארון עץ, שלוש מיטות ברזל צבאיות - אחת עם מזרון וסדין ושמיכות מקופלות, אחת רק עם מזרון ממורטט ואחת בלי כלום - שולחן ושתי כסאות עץ. על החלונות וילונות מסדינים צבאיים לבנים עם פסים אדומים דקים.
אין תמונות, אין קישוטים, אין שום דבר אישי.
"אני היחיד שגר בבלוק הזה." הוא אומר, "בעוד כמה חודשים יורידו את הצריף הישן הזה ויבנו במקומו הילטונים, וגם את הברכה ייבשו. לא יהיו יותר קרקורים של צפרדעים ולא יתושים."
"חבל." אני אומר, "אני אוהב את הברכה. יש סביבה סוף יפה. במיוחד אני אוהב את הפרחים האלה, מה שמם, שצפים על המים."
"קוראים לפרח הזה נופר." הוא אומר בקפדנות של מורה.
"נופר." אני חוזר אחריו ומניח את המזוודה סתם ככה באמצע החדר.
"שים את המזוודה כאן." הוא מורה לי על המיטה נטולת המזרן.
"כן המפקד." אני ממהר לציית.
הוא מביט סביבו בשאט נפש. "החדר שוב מטונף." הוא קובע ברוגז.
"שאני אשטוף המפקד?"
"כן. יש דלי וסמרטוט במקלחת. לך תביא, ותביא גם מגב."
"כן המפקד." אני דוהר למקלחת העתיקה, ממלא דלי מים, שופך לתוכם קצת סבון ריצפה מבקבוק שמשהו השאיר ליד הדלי. הסמרטוט יבש כמו עצם, וגם המקלחת יבשה לגמרי. הבלוק הזה נטוש לחלוטין. רק אני והוא נמצאים כאן.
במקלחת יש שלוש תאים פתוחים ומולם ספסל עץ רקוב למחצה. יש גם שלוש כיורים סדוקים, אבל רק בכיור אחד יש ברז.
בודק את הטושים. רק באמצעי יש מים זורמים. רק לפני כמה שנים המקום המה אנשים, הייתה פה פעילות בלתי פוסקת, ועכשיו אווירת רפאים. איך הוא לא פוחד להיות כאן לבד במקום המבודד והנטוש הזה?
או שאולי הוא לא לבד? אולי יש לו חבר שרק מחכה שאני אלך ו... בודק את השעון, יש לי עוד שעה עד שתתחיל משמרת ארוחת הערב.
איך כעסתי הבוקר על פרוספר שפקד עלי לקחת אותו מהשער הראשי על חשבון זמן המנוחה שלי. התעצבנתי נורא ובקושי סתמתי את הפה והתאפקתי לא להגיד כלום. פרוספר הרי רק מחכה לדפוק לי תלונה על סירוב פקודה. הוא ייהנה לראות אותי שוב בכלא, אבל אני לא אתן לו את התענוג הזה, שיתפוצץ המניאק המזדיין בתחת הזה! אני חושב לעצמי ונכנס בלי לדפוק לחדר שלו, מפתיע אותו עומד מול הראי בתחתוניו בלבד. המזוודה והתיק מונחים פתוחים על המיטה בלי המזרון. כל שלוש הדלתות של הארון פתוחות, על אחת הדלתות יש ראי ארוך והוא עומד ומביט בעצמו בראי, גם אני מביט.
הגוף שלו גדול, רחב, כהה ומוצק. נראה כאילו חטבו אותו מגזע עץ עתיק.
הזין נעמד לי והפה מתייבש. עומד ולוטש עיניים כמו טיפש עם דלי ביד אחת ומגב בשנייה.
"לא למדו אותך לדפוק בדלת ילד?" הוא מרעים עלי בקולו.
"סליחה המפקד." אני אומר, משפיל עיניים.
"אתה עובד במטבח טר"ש?"
"כן המפקד, עובד שבוע שבוע."
"מתי התגייסת?"
"לפני שנתיים וחצי המפקד."
"ואתה עדיין טר"ש." מבעבע צחוק בקולו, "מה עשית?"
"סירוב פקודה המפקד. הסתכסכתי עם הסמל שלי, קיבלתי שלושים בפנים."
הוא מניד בראשו, המבטים שלנו מצטלבים. נגמרו הדיבורים. הוא רומז לי לגשת. אני מניח את הדלי והמגב בצד ומסתובב אליו.
הוא עוצר אותי בתנועת יד. "חכה." הוא אומר, "תוריד חולצה."
אני מעיף אותה מעלי מהר וגם את הגופייה. חושף את הגוף שלי לפניו. אני די רזה, אבל בנוי יפה. שרירי, אבל לא נפוח. קצת שיער על החזה, די שחום, אבל לא כהה כמוהו. בסדר כזה, לא משהו מיוחד. יכולתי לעבוד על עצמי קצת יותר, להרים משקולות, לעצב קוביות בבטן, להוריד שערות בלייזר, דברים כאלו, אבל אני חייל תפרן ובודד. אחרי השחרור... אולי אז...
"תוריד מכנסים ותחתונים." הוא פוקד, "לא. עזוב את הנעליים, אין לנו זמן לזה." אני מוריד את הדגמ"ח ואת התחתון עד לקרסוליים. הזין שלי עומד. הוא ישר, לא נורא ארוך, אבל עבה מאוד. הדוד אלברט אהב... לא, אסור לי לחשוב על זה עכשיו.
"בוא אלי." הוא אומר בקול חרישי.
אני ניגש אליו בגרירת רגליים, עומד קרוב קרוב, מריח את הריח הטוב שלו.
אני נמוך ממנו בחצי ראש והוא תופס אותי בצוואר, מרים לי את הסנטר עם האגודלים שלו, מביט לי ישר בעיניים. הזין שלו עומד בתוך התחתונים הלבנים, נוגע לי טיפה בבטן.
מגרד לי בידיים מרוב חשק לדחוף ידיים לאוהל הזה שמזדקר לו מקדימה, אבל אני מתאפק. מסתכל לו בעיניים ושותק.
"במחשבה שנייה," הוא אומר בקול מהורהר, "אולי לא כדאי, אנחנו נעבוד יחד במטבח. נתקל כל הזמן זה בזה ואני בדרגה יותר גבוהה... אולי זה לא רעיון טוב בבר." הוא מתרחק ממני קצת, "אני הולך להתקלח. תשטוף מהר וניסע לעבודה."
הוא מרפה ממני והולך לכיוון הדלת, מפטיר תוך כדי כך – "ותתלבש ילד."
אני נשאר לעמוד בפה פעור וזין זקוף, מביט המום בדלת הנסגרת מאחורי גבו.
לרגע אני רותח כולי מזעם, רוצה לרוץ אחריו, להתנפל עליו ו... ומה? דמעות עולות לי בעיניים. מושפל אני מרים את המכנסיים, סוגר אותם, מוותר על לבישת החולצה ומתחיל לשטוף את הרצפה המאובקת.
למי השטיפה יש ריח סינתטי מגעיל של פרחים. אני מרטיב את הרצפה עם הסמרטוט, מקפיד לשטוף גם מתחת למיטות, מזיז את הארון והכיסאות, מרטיב טוב טוב כל מרצפת, ואז מוריד את המים עם המגב החוצה למרפסת הכניסה ומשם למטה לחצר מגודלת הקוצים.
מכיוון המקלחת שומע זרימת מים. מתעלם וממשיך לשטוף. מנגב הכל יפה עם סמרטוט לח והולך עם הדלי והמגב חזרה למקלחת.
הוא עומד שם, ערום הפעם, מתנגב במגבת לבנה ענקית. אני מקפיד לא להסתכל עליו. מפטיר, "סליחה המפקד." שם את הדלי והמגב בפינה עם הסמרטוט פרוש יפה מלמעלה ומתחיל לצאת.
"ילד." עוצר אותי קולו, "תסתכל עלי."
אני מסתכל, מקפיד לא להביט למטה, רק על הפנים שלו.
"אתה בוכה?" הוא מופתע. "טיפש קטן, אני עושה לך טובה, אתה לא מבין?"
לא יכול לדבר. עושה לא עם הראש, רוצה לצאת.
הוא תופס אותי בכתף ודוחף אותי לקיר שמתחת לחלון הקטן. המסגרת של החלון צבועה צבע שמן לבן שמדביק את הכנף למשקוף, אי אפשר לפתוח את החלון.
העץ של המשקוף מתחפר לי בעורף והראש שלי מתחכך בידית המתכת של החלון. הוא מצמיד את ידי מעל לראשי, לוחץ אותן לקיר משני עברי החלון ומנשק אותי בכוח.
"ילד טיפש שכמוך." הוא אומר בקול עבה, לוחץ אלי את הזין שלו שעדיין לא העזתי להביט בו.
האצבעות שלו לוחצות על פרקי ידי, מתוות סביבם צמידי כאב. הוא לועס את שפתי התחתונה. אני נשען לאחור, מתמסר ללחץ של גופו על גופי, מתאמץ לזכור כל נגיעה, כל כאב, אוצר במוחי כל שפשוף ושריטה, צידה לימי הבדידות שעוד יבואו.
אני כמו המסכנים האלה שרעבו כל כך הרבה שנים עד שגם אחר כך, כשהמלחמה נגמרה, הם המשיכו לשמור לחם מתחת לכרית בשביל ימי המחסור שאולי יתרגשו שוב.
הוא מרפה ממני בפתאומיות, מתרחק קצת, מביט בעיני. שנינו מתנשמים, החזה החלק שלו עדיין לח קצת, טיפות מים זוהרות סביב פטמותיו הכהות. צבען אדום כהה, כמעט סגול, כמו צבע של ענבים בשלים.
אני מושיט יד לגעת וחוטף סטירה על פרקי אצבעותיי. ידיו גדולות וקשות, קולו נמוך וחודר. "לך חזרה לחדר, תוריד את המכנסים והתחתונים כמו קודם, ותחכה על הברכיים מול המיטה שלי.
"כן המפקד." אני לוחש ורץ מהר חזרה. מתפשט שוב וממתין לו על הברכיים.
הוא נכנס עם המגבת כרוכה סביב מותניו. צבע עורו שחום חלק, בלי שום סימני שיזוף.
הוא מתיישב מולי, פותח את המגבת, חושף לפני את אברו. הוא יפה כמוהו, חום חלק, ארוך ועבה, ממלא לי את הפה בדיוק כמו שצריך. אני מוצץ אותו, מלקק, מלטף את הביצים כמו שדוד אלברט לימד אותי.
ידיו על ראשי, מחליקות בעדינות על שערותיי. הוא גונח, קצת רועד, גם אני רועד.
"בוא הנה." הוא מושך אותי אליו, "הנה, שים לי קונדום." אני פותח מהר את העטיפה הכסופה, מעלה את הקונדום על אברו, מנשק את בטנו, מנסה להדחק בין ברכיו להגיע לפטמות הגדולות והסגולות.
הוא צוחק, דוחף אותי מעליו. "ילד שובב שכמוך." הוא אומר בקול רך, חציו כעס חציו חיבה. "אני צריך ללמד אותך איך להתנהג?"
"כן." אני מהנהן, "כן, אתה צריך, וכמעט בלי שום רמז מצידו נשכב על ברכיו עם הישבן למעלה, מקבל את המכות שמגיעות לי. אני סופר בשקט חמש חבטות מכף ידו הגדולה בכל צד של עכוזי, תחושת צריבה חמימה מתפשטת על עורי.
אחר כך הוא מעלה אותי על המיטה. אני עומד על הברכיים, מצחי נסמך על הקיר, ידי קשורות מאחורי גבי בגופייה שלי והתחת שלי, שעדין מתענג על תחושת הצריבה, מוגבה מעל לראשי.
הזין שלו מגשש את דרכו לאט לאט לתוכי. הוא לא ממהר, ידו האחת מונחת פרושה על גבי והשנייה אוחזת בכתפי.
מתון מתון הוא מרחיב את החור שלי. מתקדם מעט ונח, נסוג טיפה ושוב מסתער קדימה, ואז עוצר, מתאפק, ממתין, קשוב לאות ממני. עכשיו אני בטוח שהיטבתי לבחור, הוא האיש הנכון.
אני נושם עמוק, מתרפה, מתאמץ להיפתח אליו. הוא ממלא אותי בכאב מוכר ומתוק. שארית הספקות והחששות שקיננו בירכתי מוחי נעלמים כעת. אני מתאם את קצב נשימותיי לשלו, מניח לגופי לקחת פיקוד.
הוא כולו בתוכי כעת, הביצים שלו מתרפקות על אלו שלי, נשימתו על עורפי הלח מזיעה, שתי ידיו מועכות בכוח את כתפי.
אני מרגיש איך אני ניתק מגופי, ממריא אל על, מסתחרר בחלל החדר, האושר תוסס בעורקי. הלוואי ויכולתי להמשיך ככה לנצח, אבל גופי התובע את שלו מחזיר אותי חזרה.   
"אני יכול לגמור המפקד?" אני שואל בתחינה.
הוא משחרר את כתפי הימנית וממשש את אברי הזקוף. עומד לי כל כך עד שאני כמעט מתפוצץ. הזין שלי רוטט בתוך ידו, בהונו המחוספסת מחליקה על הכיפה בעדינות, שאר האצבעות מקיפות את הביצים שלי, מועכות אותן קלות, הוא מגחך.
"חכה עוד רגע ילד." הוא פוקד. שולף מגבת צבאית בלויה ודוחף אותה מתחת לבטני. המגבת המשובצת והדקה מגרדת את עורי. הוא מהדק אותה על הזין שלי, משפשף אותו בקצב הזיון.
יד השמאלית על כתפי, שיניו נעוצות בכתפי השנייה. אנחנו גונבים עוד כמה דקות של תענוג ואז הוא אומר בקול רך ומתנשם, "עכשיו ילד." ומתפוצץ בתוכי.
אני פולט את המטען הלוהט שלי לתוך המגבת ומתמוטט כשהוא צונח על גבי.
אני מודה לו כשהוא ממהר להתיר את ידי ולשפשף אותן, מנשק את פני, מלקק את מקום הנשיכה על כתפי.
"ילד," הוא לוחש, "בבר, ילד מתוק שלי, אנחנו נצטרך להיות מאוד מאוד זהירים. אתה מבין?" איזו שאלה מוזרה. מי מבין דברים כאלו אם לא אני.
"כן, בטח. אל תדאג. אני יודע להיות זהיר. אני יכול... מותר לי..." פתאום אני מתמלא בושה, הוא לא דוד אלברט שלך, הוא אדם זר. אני מזכיר לעצמי בחשש.
"מה? מה אתה רוצה?" הוא חוקר בדאגה.
"לחבק אותך קצת."
הוא צוחק. "בוא הנה טיפשון." הוא כורך את זרועותיו סביבי נלחץ אלי בכוח וכל החששות והבושה נעלמים באחת.
אנחנו שוכבים חבוקים כמה דקות, ממתינים עד שנשימתנו נרגעת והדופק המשתולל שב לתקנו ואז אנחנו קמים ומשתחלים שוב למדים.

ברגע שאנחנו מתיישבים בג'יפ שהמתין לנו כל אותו הזמן בסבלנות בחוץ בבר ומוריס נעלמים ואנחנו שוב טר"ש אברהם אסף ורס"ל משה אביטן.  
רק בסוף הניקיונות של ארוחת הערב אנחנו רשאים לעזוב את חדר האוכל ולחזור לחדר המבודד בבלוק הנטוש והמתפורר.
הוא מתיישב על המיטה ופושט לעברי את רגליו. אני יורד על ברכי, חולץ את הנעלים שלו, מושך אותן מעליו, ואחר כך את הגרביים.
יש לו כפות רגליים נהדרות, קשת כף רגלו גבוהה, יפיפייה ואצבעותיו ארוכות ועדינות. אני מעסה אותן בזהירות, בוחן את פניו כדי להיות בטוח שאני גורם לו תענוג.
הוא מתפרקד לאחור, נאנח, עוצם עיניים, אבל קופץ מופתע כשאני מתחיל ללקק את העור השחום קטיפתי של גב כף הרגל שלו.
"אולי כדאי שאני ארחץ אותן קודם?" הוא מגחך קלות.
"לא." אני אומר, "אין צורך, ככה אני אוהב."
"אתה בטוח?" הוא מציץ בי מבעד לעפעפיים סגורים למחצה. ריסיו העבותים מטילים צל ענוג על לחייו. "אתה לא חייב."
"אני בטוח." אני מרגיע אותו, ולא מגלה לו עד כמה אני כן חייב. זה נשאר הסוד שלי.
הוא מושך אותי אליו למיטה, אנחנו שוכבים בתנוחת 69 - הוא מעלי. אני מוצץ לו את הזין בעוד הוא מפשק את עגבותיי, בודק את החור שלי, דוחף לי אצבע אחת ואחר כך שנייה, ואחר כך שלישית, ואז זה כבר כואב ואני גונח ולרגע מפסיק למצוץ.
הוא נושך את ישבני בכוח, "תמשיך." הוא פוקד עלי. אני ממשיך והוא וגומר לי בפה.
אני לא גומר, אבל לא אכפת לי כי הוא נותן לי דבר יותר טוב, הוא קושר לי את הזין והביצים עם שרוך אדום עבה וארוך, ומודיע לי שאוכל לגמור רק אחרי שהוא יזיין אותי עוד פעמיים הערב, בתנאי שזה יהיה עד שתים עשרה בלילה.
"זה הגרסא שלך לסיפור סינדרלה?" אני מתבדח, בוחן את הזין שלי שקשור כולו סביב סביב, ואת הביצים שלי שקשורות באמצע, אחת לימין ואחת לשמאל. הליפוף העבה בבסיס הזין יגרום לי להישאר עם זקפה חזקה בלי אפשרות לגמור. הצבע האדום של השרוך מוסיף נופך מדליק לכל העסק.
"סינדרלה, אהה?" אומר מוריס ומעקם את זרועי מאחורי גבי. "אתה מנסה לצחוק עלי טר"ש אסרף?"
"כן. קצת המפקד." אני מגחך בחוצפה ומקבל את מה שקיוויתי לו.
הוא משכיב אותי על ברכיו ומצליף בי בכף ידו הפתוחה.
אני מתפתל ונאנח, מנסה לחכך את הזין שלי בברכיו ובא על עונשי בקשירת ידי מאחורי גבי, ואז הוא מניח אותי על בטני, כרית מתחת לירכי, מודיע לי שאסור לי לזוז או להשמיע קול ומלקק את פי הטבעת שלי באיטיות מטריפה.
אני כמובן לא מתאפק, מילל ומתפתל מעונג, ואז אני מקבל סוף סוף את העונש המתוק שלי. הזין שלו נדחף בבת אחת לתחת הלוהט שלי.
הוא מזיין אותי בכוח רב, מועך תוך כדי כך את כתפי, קורא לי שרמוטה קטנה וזונה, וגומר בצעקה צרודה, מתמוטט שוב על גבי, כולו רועד ומזיע.
בפעם השלישית אני יושב על ברכיו, ידי קשורות, הפעם מקדימה, מרקיד את ישבני בקצב הלחיצות של אצבעותיו על פטמותיי. 
"כלבה קטנה וחרמנית שכמותך," הוא לוחש באזני, "זה מה שאתה, נכון? כלבה קטנה ומיוחמת?"
"כ.. כ... כן." אני מייבב, נדמה לי שהביצים שלי התנפחו פי שתיים מגודלם הרגיל. פטמותיי מעקצצות מכאב והתחת שלי שורף נורא.
"אני הכלבה המיוחמת שלך המפקד." אני גונח.
והוא לועס את עורפי. "תגיד שאתה שלי." הוא דורש, "תגיד שאתה שייך לי."
"אני שלך לגמרי." אני נענה לו בשמחה, "אני שייך לך."
"בגוף ובנפש?" הוא חוקר אותי בחומרה.
"כן, בגוף ובנפש כולי שלך." אני מבטיח והוא שוב גומר, ואז מתיר את כבלי לוקח אותי למקלחת. עליו לתמוך בי כי ברכי רועדות כל כך עד שאני מועד.
הוא מכניס אותי מתחת לטוש, מרטיב אותי במים חמים ואחר כך מסבן אותי בעדינות יד אחת על הזין שלי והשנייה בין פלחי עכוזי הדואבים. אני גומר תוך פחות מדקה בכף ידו המסובנת, מתיז זרע על בטנו ומתנצל, נבוך.
הוא צוחק ומנשק אותי בעדינות. "שטויות חמוד, זה יורד בכביסה."
רחוצים ומנוגבים אנחנו צונחים על המיטה שלו ונרדמים, חבוקים וצמודים כמו שתי כפיות.
אני מאושר, ישן שינה ערבה וקם למחרת בחמש בבוקר עם חיוך גדול על הפנים. 
ככה זה נמשך עד יום חמישי. אני ישן אצלו כל לילה, מבלה איתו כל דקה פנויה, מעביר לאט, אבל בהתמדה את כל מעט החפצים שלי לארון שלו.
נמצא איתו 24 שעות ביממה. בעבודה אנחנו כמו שני זרים, כמעט לא מביטים זה בזה, אבל אחר כך...
בין הזיונים אנחנו מדברים. כלומר, הוא שואל ואני עונה. מספר הכל בכנות, בלי להסתיר, ורק אז, תוך כדי דיבור אני מתחיל להבין איזה רושם מוטעה אפשר לקבל מהסיפורים שלי  על דוד אלברט.
לדעת מוריס התנהגותו של הדוד אלברט הייתה לא חוקית ואולי גם לא מוסרית.
"אבל הוא חיכה עם החדירה עד שהייתי בן שש עשרה." אני מסביר למוריס.
"אמרת שזה התחיל מיד אחרי הבר מצווה."
"כן אבל... זה לא היה ככה. תראה, אבא מת כשהייתי ממש קטן ודוד אלברט עזר לנו המון, אבל רק אחרי הבר מצווה שלי עברתי לגור אצלו כי לא רציתי ללכת לפנימייה, וגם אז הוא רק ליטף אותי ונגע בי, ואני דווקא רציתי עוד, כי הרי בגיל שלוש עשרה אני נחשב כבר גבר, אבל הוא התעקש לחכות עוד שלוש שנים ורק אז..."
"זקן מלוכלך." מסנן מוריס.
"לא נכון." אני מוחה בכעס, "הוא לא היה מלוכלך, זה לא נכון! הוא אהב אותי והוא לא הכאיב לי אף פעם סתם ככה, רק כש... " נחנק מדמעות. הגעגועים לדוד אלברט, לחיוך שלו, לידיים שלו, לריח שלו, קורעים אותי, אני נעמד ליד החלון, מסתכל החוצה על הברכה עטורת הירק, מקשיב לקולות הצפרדעים ומחכה שהדמעות יפסיקו לזלוג.
מוריס נעמד מאחורי, משעין את סנטרו על כתפי. "ואני מכאיב לך סתם?" הוא שואל. "אתה לא אוהב את זה? אני לא מבין?"
"גם אני לא מבין." אני עונה, מסתובב ומחבק אותו.
"אל תבכה בבר." הוא מבקש, "בוא תספר לי עוד, אני רוצה להכיר אותך."
גם אני רוצה להכיר אותך מוריס. אני חושב בשקט, אבל שותק. מחכה שהוא ידבר מיזמתו. אני לא יודע איך לחקור אנשים, אני יודע רק להמתין שהם יבואו אלי.
למרות שמוריס לא מדבר על עצמו אני לומד להכיר אותו די טוב. מה הוא אוהב, מה עושה לו טוב, מה מרגיז אותו.
כשאנחנו עושים סקס אני טר"ש אסרף, או הכלבה המיוחמת שלו, המשרת שלו ולפעמים העבד שלו. לא אכפת לי מה כי אני יודע שאחרי הסקס הוא ייקח אותי להתקלח איתו, ישטוף אותי טוב, ינגב אותי בעדינות. ואז, כשנחזור למיטה, הוא ילטף את פני, יחליק באצבעותיו על גבותיי ועל רקותיי, יקרא לי בבר ויבקש שאספר לו על האחים שלי ועל אימא שלי, מה היא מבשלת ואיך הייתה קבלת השבת אצלנו כשאבא עוד היה חי, ומה אני אוהב לקרוא, ואיזה סרטים אני אוהב, ועוד כל מיני דברים רגילים שאין להם שום קשר למה שקרה קודם ביני ובינו.
בבסיס שלנו עושים את החילופים ביום חמישי אחרי הצהרים. כשארוחת הצהרים של יום חמישי מסתיימת אנחנו חוזרים יחד לחדר שלו לארוז.
בדרך אני עושה חשבון זריז - נפגשנו ביום שישי בבוקר, אנחנו יחד כבר שבוע ועוד לא דברנו מילה אחת על מה יהיה בשבוע הבא, השבוע שבו אנחנו בחופש.
אין לי מושג מה הוא מתכנן בשבילנו. אני רק יודע שאני לא רוצה להיפרד ממנו.
"לאן אתה נוסע?" הוא שואל אותי תוך שהוא אורז בחיפזון את כלי הגילוח שלו.
נשימתי נעתקת. האם זה מבחן או שהוא באמת חושב שאני סתם אחזור הביתה לדירה הריקה שדוד אלברט הוריש לי?
המשפחה שלי מפוזרת בכל הארץ, כולם נשואים ויש להם את הבעיות שלהם. אימא חיה כבר שנה אצל משה בניו יורק, לאף אחד אין ראש אלי, אף אחד לא צריך אותי ומוריס יודע את זה היטב.
"אני... אני..." הוא מרים את ראשו מתוך המזוודה שלו ומביט בפני הלוהטים. "אני אעשה מה שתגיד." אני אומר באדישות מעושה ומתחיל לזרוק את חפצי לצ'ימדאן הישן והבלוי שמשה נתן לי כשהתגייסתי.
"תחזור לדירה שלך בחיפה." הוא פוסק, "ניפגש כאן בשבוע הבא."
"לא תיתן לי לפחות את הטלפון שלך?" אני מצליח לשאול אחרי רגע של תדהמה משתקת.
"בשביל מה לך הטלפון שלי אסרף?" הוא כועס.
"לא יודע. ואם יקרה לי משהו, ואם יהיה מצב חירום ואני אצטרך אותך? בארץ הכל יכול להיות. אולי אני אפצע בפיגוע? אולי תתאהב בי תיירת בלונדינית יפיפה ותרצה לקחת אותי איתה לאמריקה?"
ככל שאני מבוהל יותר ככה אני נעשה יותר קשקשן ויותר מבולבל.
מוריס צוחק, מחבק אותי ואומר שאם זה יקרה הוא מבקש שאקח גם אותו לאמריקה.
עכשיו אני כבר בוכה בזרועותיו, מבקש שייקח אותי איתו או שיבוא אלי לחיפה.
פתאום אני נוכח לדעת שכל מה שאני יודע עליו זה שהוא גר בתל אביב לבד בלי משפחה ושהוא בן שלושים ורווק. יותר הוא לא מספר לי.
הוא מסרב בעדינות ומסכים רק לדבר אחד, לקחת ממני את כתובתי ואת מס' הטלפון שלי.
"אבל למה? אני לא מבין למה?" אני שב ומנסה לשנות את רוע הגזרה כשאנחנו עושים את דרכנו לשער הבסיס. "מי מחכה לך בחוץ? יש לך מישהו? מישהי?"
"אף אחד לא מחכה לי בבית. רק הצרות שלי." מבטיח מוריס, מתעקש לא להביט בפני האומללות.
"אז למה שלא תבוא אלי?" אני מפציר. הוא מושך כתפיים ולא מסביר כלום.

"אני לא מבין למה?" אני שב ואומר בעוד הוא עולה על טרמפ לתל אביב ונעלם מעיני.

אין תגובות:

פרסום תגובה