עוקבים

יום שני, 22 בינואר 2018

הבתול

שביט
בהתחלה לא לקחתי ברצינות את הפרידה מבמבי. האהבה שלנו הייתה כל כך חזקה, הקשר כל כך טוב והסקס... רק על הסקס היה אפשר לדבר שעות. מה פתאום שניפרד?
"עופר," אמרתי לו, "אתה לא מתכוון לזה, אתה סתם מבוהל. אתה בורח ממני כי אתה לא יכול להתמודד עם הדברים שאתה מגלה על עצמך לאחרונה. אני מבין את זה, אני אחכה לך עד שתירגע ותבין שאתה במבי שלי ואתה חייב להיות איתי."
"אתה טועה." הוא אמר בעצב והדמעות נצצו על ריסיו הארוכים, מבליטים עוד יותר את יופיין של עיניו, עיני קטיפה חומות ענקיות, מלוכסנות קצת.
"אז למה?!" צעקתי, מנסה לחפות על הפחד בכעס, לחמם בזעמי את הסכין הקפואה שדבריו נעצו בליבי. "מה הסיבה?"
"זו לא סיבה אחת, זה הרבה דברים." הוא השיב, מתחמק ממבטי, "ועל כולם כבר דיברתי אתך לא פעם."
"אני... לא חייבים לעשות את הסקס הזה... אתה יודע, זה ש... לא חשוב. אתה מבין."
"כן ואני לא רוצה לדבר על זה." הסב אלי במבי את גבו הדק והשחום ומשך חולצה על גופו החלק והיפה שבחודשים האחרונים התפתל בפראות במיטתי, מעניק עונג ושמחה לשנינו.
"במבי, בבקשה, אל תלך." התחננתי. אולי זו הייתה טעות? עד כה לא נהגתי להתחנן לפניו אלא לדרוש ולצוות, מצד שני מה עוד יכולתי לעשות?
"די שביט, זה לא רק הסקס הזה... הדברים הסוטים האלה שאנחנו עושים. זה עוד דברים."
"איזה עוד דברים? הגלישה שלי באינטרנט? הבלוג שלי? המסנג'ר? בחייך, זה הכול שטויות."
"זה לא שטויות אם אתה מקדיש לכתיבה כל כך הרבה זמן ומשוחח שעות עם כל המעריצים שלך."
"בחייך במבי, בגלל כמה קשקושים במסנג'ר אתה עוזב? אל תהיה ילד מפונק." איבדתי את סבלנותי. קנאה מעצבנת אותי, בעיקר כשהיא חסרת בסיס ובמקרה של במבי היא הייתה מיותרת לגמרי, מהרגע שעיני נפגשו בעיניו היפות הייתי שלו, בדיוק כמו שהוא היה שלי, חשבתי שהוא מבין את זה בעצמו.
"די כבר שביט, מספיק. הזוגיות שלנו לא מתאימה לי יותר, אני צריך פסק זמן לחשוב מה אני רוצה. אני מבקש, תן לי ללכת."
"אתה לא צריך לבקש ממני רשות, אף פעם לא החזקתי אף אחד בכוח." נעלבתי. טכנית זה היה שקר גס, אבל הייתי בטוח שבמבי ידע למה אני מתכוון.
הוא הבין ולראשונה מאז החלה השיחה הזוועתית הזו הישיר אלי מבט. "אתה צודק, לא אילצת אותי לעשות כלום, אבל... זה פשוט גדול עלי, כל הסיפור הזה, אני לא יכול יותר. אני צריך פסק זמן."
"כמה זמן זה ייקח, הפסק זמן שלך?"
"לא יודע."
"אני לא חושב שאני אוכל לשבת ולחכות לך שנים במבי."
"לא ציפיתי שתחכה אפילו דקה אחת." נעלב במבי, "וגם אני לא מתכוון לפרוש למנזר." הוסיף בנבזות, ולפני שחשבתי על תשובה הולמת קם והלך, משאיר אותי שקוע באבל ממושך, לא מבין מה קרה לי, איך הילד הזה, צעיר ממני בשמונה שנים, סך הכל ילדון בן עשרים ושתיים שלא יודע כלום על החיים נכנס לי מתחת לעור?
אחרי כמה שבועות שבהם לא עשיתי כלום חוץ מלזעוף ביום ולבכות בלילה החליט מיכה, האקס המיתולוגי שלי, שמספיק זה מספיק, וצריך להוציא אותי מהקטע הזה.
"צא מהדיכאון הזה שביט ויפה שעה אחת קודם." נהם עלי בכעס, מתעלם כדרכו מרגשותיי הענוגים.
"תעזוב אותי מיכה, לא בא לי כלום." התחפרתי מתחת לפוך שכבר מזמן פג תוקפו. כבר היה די חם והייתי צריך להחליפו, או לפחות לאוורר אותו.
מיכה משך מעלי את השמיכה, גרר אותי בכוח למקלחת, קילח אותי במים פושרים - הוא לא רשע כמו שהוא נראה - סיבן אותי טוב טוב, קילח שוב במים קצת יותר חמימים, ואחר כך זיין אותי בעמידה, משאיר טביעות אצבעות קשות וחזקות על מותני וכתפי.
הוא הניח לי לגמור רק אחרי שהוא גמר ואחר כך סובב אותי אליו וחיבק אותי בעדינות כשהתייפחתי על כתפו.
"כולם עוזבים אותי." בכיתי, "קודם אתה ועכשיו הוא."
"לא עזבתי אותך ילד, שחררתי אותך. אני עדיין כאן, אתה יכול לקרוא לי כל פעם שתצטרך אותי." אמר ברוך וניגב את ראשי נוטף המים.
"תודה מיכה, אבל..." ושוב בכיתי, מנסה להסביר לגבר הזה שלא בכה מאז היה ילד קטן כמה כואבת לי הפרידה מבמבי.
הוא לא הבין, ניסה אבל לא הצליח. מיכה לא מאמין בזוגיות, לא מבין את הקטע הזה של אהבה, ולא צריך באמת אף אחד חוץ מעצמו. מיכה חי כל חייו לפי הפתגם האומר שאם אתה אוהב מישהו אתה צריך לשחרר אותו ואין אצלו יוצאים מהכלל.
בזמנו, כשהוא הורה לי ללכת, בכיתי וכעסתי, עכשיו אני מבין שהוא עשה לי טובה. למרות שאנחנו כבר לא יחד נשארנו ידידים וכשאני בצרה הוא תמיד חש לעזרתי. אחרי שנוכח לדעת שהזיון איתו לא אושש אותי שלף תוכנית חלופית והציע לי לצאת לחופשה כדי להתאושש.
"לא בא לי לצאת לחופש."
"שטויות, אתה מתנוון פה, בפרובינציה העלובה הזאת. מספיק לנשום פה את האוויר כדי להיכנס לדיכאון." הודיע לי מיכה, מתעלם ברוב נוחות מכך שגם הוא בילה את כל ילדותו ונעוריו בקריות, "מה שאתה צריך זה כמה ימים בתל אביב שירעננו אותך. אני נוסע לשבועיים לברלין ואתה מוזמן לגור בינתיים אצלי בדירה. תסדר לך חופש מהעבודה וצא מהמקום המבאס הזה."
חשבתי על זה כמה דקות והחלטתי לקבל את הצעתו הנדיבה לא מפני שהייתה לי איזה חיבה מיוחדת לעיר ללא הפסקה אלא כי במבי נורא אהב את תל אביב ואם הוא ישמע שיש לי דירה מרווחת ויפה באמצע העיר...
אמרתי למיכה שאני מסכים ותודה רבה וברגע שהגעתי לתל אביב התקשרתי לבמבי לספר לו איפה אני עכשיו. זה לא עזר לי, שוב הוא סינן אותי כפי שעשה מרגע שיצא מדירתי בדרכו לאי שם.
בהתחלה ההתעלמות שלו ממני העציבה אותי, אבל עכשיו הייתי בתל אביב, במרכז העניינים, עמדה לרשותי דירה שווה ולא זיינתי כבר חודש. די, נמאס לי להתאבל ולהיות מדוכא, עכשיו הוא פשוט הרגיז אותי,
לא רוצה, לא צריך, יש עוד גברים בעולם אמרתי לעצמי והדלקתי את המחשב.
היו לי המון הודעות, כולם רצו לדעת מה קרה ולאן נעלמתי ולמה אני לא מעדכן יותר את הבלוג שלי?
ההודעות העקשניות והנוגעות ביותר ללב היו מיותם, המגיב המתמיד ביותר בבלוג שלי, שפיתח איתי קשרי ידידות וחיבה, וירטואליים אמנם, אך כנים לגמרי.
יותם היה טיפוס מיוחד במינו, קצת יותר מבוגר ממני, אבל חסר כל ניסיון מעשי במין, ועם זאת בחור מוכשר, משכיל, נבון, בעל חוש הומור פרוע וגם נראה לא רע בכלל.
בגלל אופיו המיוחד הייתה בו מין רתיעה לא הגיונית ממין ומקרבה יתרה לבני אדם, ובניגוד לשאר האנשים שאיתם הייתי בקשר הוא מעולם לא לחץ עלי לשוחח איתו בטלפון או לבוא לבקרו.
במבי טען שהוא בטח בדוי ושלא יכול להיות שגבר בן שלושים פלוס לא קיים מעולם יחסי מין. גם הטענה של יותם שהוא הומו ושרק גברים עושים לו את זה נראתה לו חשודה מאוד.
"אם הוא בתול מאין לו לדעת מה באמת הוא רוצה?" שאל בחוצפת נעורים.
כשהפניתי את השאלה ליותם הוא נעלב ואחר כך כתב פוסט מיוחד ובו פירט את כל הפנטזיות המיניות שלו. אפילו אני הסמקתי כשקראתי מה היה כתוב שם ורווח לי כשיותם מחק את הפוסט אחרי כמה ימים. מרגע זה הפסקתי לחשוד בו, בן אדם שאלו הפנטזיות שלו הוא ללא ספק הומו, ולא סתם אלא בדיוק סוג ההומו החביב עלי – פסיבי חרמן ולהוט שרק משתוקק לגבר שיהפוך אותו לזונה שלו.
גם במבי היה כזה, אבל התקשה להודות בכך, וגם אני הייתי כזה, אבל רק עם מיכה. עם אחרים הייתי גבר קשוח וחזק. חשבתי שבמבי אוהב אותי ככה, אבל הוא הסתלק ונשארתי לבד, אלא אם כן...
שלחתי ליותם מייל ושאלתי אותו מה דעתו שאבוא לבקר אותו.
הוא ענה מיד, שמח ומאושר לשמוע ממני סוף סוף, הביע צער מתון ולא כל כך משכנע על הפרידה שלי מבמבי, והזמין אותי לבוא אליו בכל רגע שארצה.
כששמע שאני כבר בתל אביב עלה על גדותיו מרוב אושר ואחרי ששב ובדק שהסיפור שלי עם במבי באמת תם, ושהוא לא גורם לי לבגוד - הוא היה מאמין אדוק במונוגאמיות, (בעיה של בתולים שנפתרת בדרך כלל אחרי כמה זיונים טובים) - מיהר וקבע איתי פגישה בבית קפה סמוך למשרד הפרסום בו עבד.
כמובן שהחלפנו תמונות, אבל יש הבדל בין תמונה ובין מציאות. במציאות הוא היה יותר עצוב ודהוי מאשר בתמונה שלו שצולמה בשנה שעברה. נדמה לי שגם רזה מעט ושערו שהיה פעם אדמדם נראה יותר חום ערמוני מאשר ג'ינג'י אמיתי, אבל על כל אלו פיצה מבט השמחה והחיוך הגדול בו קידם את פני.
"אתה נראה פשוט נהדר, ממש נפלא. מי הסנדלר שצילם אותך? בתמונה אתה יפה, אבל במציאות אתה פשוט מדהים." החניף לי, מושיב אותי על כסא ומנופף למלצר שיביא לי מהר תפריט. "אני מקווה שאתה לא מאוכזב מידי ממני." המשיך לקשקש במהירות עצבנית, "התמונה שלי צולמה בשנה שעברה כשהייתי צעיר ורזה יותר."
"למעשה אתה נראה עכשיו רזה יותר מאשר בתמונה וגם קצת... קצת עייף."
"מיואש, לא עייף." רכן יותם אלי, שיבח את ניחוח הבושם שלי וצחק בהפתעה כשאמרתי לו שאני בכלל לא משתמש בבושם והוא בטח מריח את השמפו או מרכך הכביסה שלי.
"ממה אתה מיואש יותם?" שאלתי בתקווה להפסיק את זרם המחמאות המביך.
"חסר ממה? תראה את החיים הדפוקים שלי? בגילי עדיין חי עם ההורים, מבקש מהם רשות לצאת ועדיין בתול."
"אז תשכור דירה ו..."
"לא היית אומר את זה אם היית מכיר את אימא שלי... וחוץ מזה, בשביל מה לשכור דירה? כדי לגור לבד? אם היה לי מישהו..."
"ברגע שתגור לבד תוכל להתחיל לצוד לך גברים באינטרנט."
"לא, מצטער. אטרף זה לא בשבילי. אני מחכה לאהבה." הכריז יותם. כזה מין טיפוס הוא היה, תערובת מוזרה של חרמנות ענקית עם רצון עז לאהבה גדולה וטהורה.
אחרי כל כך הרבה שנים של הסתפקות בחלומות ובאוננות במקום לחוות את הדבר האמיתי הוא ציפה מסקס למי יודע מה, אולי שהאדמה תרעד ושכל חייו ישתנו או משהו דומה?
אם הייתי במצב רוח פחות נואש בטח הייתי נזהר ממנו, מסוכן להניח לאחרים לתלות עליך את הפנטזיות שלהם, אבל אחרי חודש של התנזרות ומחשבות אובססיביות על במבי... בוא נגיד שביום בו נפגשנו לראשונה שנינו היינו טיפוסים די מעורערים ומאוד מאוד חרמנים.
אמרתי ליותם שיש לי דירה פנויה של חבר שנסע, ושאם הוא ישהה אצלי בסוף השבוע נוכל להגשים את חלומו הישן ולשחרר אותו מבתוליו. הוא התוודה לפני עוד מזמן שבעקבות הקריאה בבלוג שלי הוא החליט שאני האיש המתאים למשימה הנכבדה הזו, אבל הוא מעדיף למות בתול מאשר לערער את הזוגיות שלי ושל במבי.
השמחה שלו על הסתלקותו של במבי הכאיבה לי והחניפה לי כאחת, הייתי גם קצת לחוץ כי בתולים אמיתיים, כאלו שאף פעם לא עשו כלום חוץ מלדמיין, הם טיפוסים נפיצים וקשים מאוד, בעיקר אלו הנבונים ובעלי האבחנה הדקה כמו יותם.
בדרך הוא סיפר לי קצת על המשפחה שלו, משפחה אשכנזית פוריטנית טיפוסית עם אימא וסבתא שתלטניות ודיכאוניות, ואבא רמוס וכנוע. אנשים עצובים ומדחיקנים שפתאום נולד להם הילד היצירתי הזה שהוא גם הומו. איזה מבאס בשבילו זה היה לגדול אצלם, פלא שהוא לא ניסה להתאבד, ופתאום נזכרתי שהוא סיפר פעם שהוא שירת רק כמה חודשים בצבא לפני שהשתחרר.
"השתחררת לפני הזמן כי ניסית להתאבד בצבא?" שאלתי פתאום, במין הבזק של אינטואיציה שהדהים אותו.
מסתבר שזה היה נכון, הוא נורא התבייש בזה ושנים שמר על הניסיון הדי פתטי הזה בסודי סודות. הניחוש המוצלח שלי גרם לו להתפעל ממני עוד יותר, מה שהלחיץ אותי קשות. כבר התחלתי להתחרט על כל העסק ולחשוב על דרכים להיחלץ אבל פשוט לא היו כאלו, רק רעידת אדמה או פצצת אטום הייתה עוצרת אותנו בשלב הזה.
ברגע שנכנסנו לדירה של מיכה יותם פלט "ואוו!" קולני, והתחיל להתרוצץ בה, מלא התפעלות שנזקפה כולה לזכותי למרות שזו הייתה הדירה של מיכה, לא שלי.
אמרתי לו את זה, אבל הוא לא הקשיב, "דירה מדהימה." חזר ואמר, "פשוט מדהימה."
"כן, היא די בסדר." גמגמתי, כי האמת, אני לא מהטיפוסים שעיצוב פנים מדבר אליהם, אבל נכון שהדירה של מיכה הייתה ממש בסדר, מזכירה קצת אותו - גברית כזו, הרבה עור שחור ישן ושחוק קצת, רהיטים רחבים ונוחים, שטיחים צבעוניים, עץ ממורק, עציצים גדולים וירוקים, שום דבר לא חדש ולא מודרני מידי והכל משתלב יחד בצורה נוחה ומרגיעה.
"אם לדירה הזו היה קול היא הייתה מדברת בבס עמוק וחם." אמר יותם שהיה מטורף על אופרות, ולמרות שההבנה שלי במוזיקה  מגיעה עד מחזות זמר בלבד הבנתי אותו והסכמתי איתו לחלוטין.
"תספר לי על בעל הדירה." ביקש יותם בעיניים נוצצות וככה, במקום לזיין, מצאתי את עצמי מדבר על מיכה, מנסה להסביר לו איזה מין טיפוס הוא בעל הדירה בה שהינו. "מיכה הוא מין זאב בודד כזה, טיפוס סמכותי וגברי, דוב כזה ו..."
"בן כמה הוא?" נכנס יותם בחופזה לדברי.
"די קשיש, בן ארבעים ומשהו, אולי חמישים, אבל בכושר טוב, בלי כרס וקרחת ובלי בעיות להעמיד את הזין."
"מאין לך?"
"אה... לא חשוב. אם אני אומר אני יודע, ולמה אנחנו מדברים על מיכה כל הזמן? לא בשביל זה באנו לכאן."
"לא, בטח שלא." הסכים איתי יותם והתחיל לדפדף באלבום תמונות מיושן עם דפים חומים גדולים שהיה מלא תמונות של מיכה ומבחר חבריו. גם אני הופעתי שם בין הדפים האחרונים, מביט במיכה במבט כנוע ואוהב שלא כך כל רציתי שיותם יראה, ולכן משכתי אותו אלי, קצת בגסות, ופקדתי עליו לרדת על הברכיים ולמצוץ לי.
הוא עשה כמיטב יכולתו, אבל היה ברור שהוא טירון שצריך הדרכה והסברים, ואולי גם הדגמות.
לקחתי אותו למיטה של מיכה, הפשטתי אותו, ליטפתי, נישקתי, נגעתי ובדיוק כשהתחלתי להסביר לו, בעזרת הדגמה, איך מלבישים קונדום, נשמעה דפיקה בדלת.
"תתעלם מזה. מיכה בחו"ל ואף אחד לא יודע שאנחנו פה."
הדפיקה התחזקה ונוספו לה גם בעיטות עצבניות. "שביט, תפתח, אני יודע שאתה כאן!" צעק במבי.
"אוי ואבוי!" נבהל יותם שהזין שלו איבד מיד את הזקפה וצנח, מבויש, על המיטה. "מי זה לדעתך?"
"האקס המשוגע שלי." אמרתי בזעם אין אונים - אני שונא שמפריעים לי באמצע - והלכתי ערום לפתוח לו את הדלת.  

יותם
אני כזה לוזר דפוק, רק לי זה יכול לקרות, אחרי שחיכיתי כל כך הרבה זמן שזה יקרה... כשסוף סוף הייתי במיטה אחת, ערום עם שביט, הבחור הכי מדהים שפגשתי בימי חיי, פתאום, דפיקות בדלת!
"זה האקס המשוגע שלי." אמר שביט והסתלק מחדר השינה, משאיר אותי עם זין נבול וקונדום מיותם.
אני מודה, נבהלתי נורא. שביט מצא חן בעיני מאוד עוד לפני שידעתי איך הוא נראה. ראשית התלהבתי ממנו בגלל הבלוג המרתק שלו והכתיבה האינטליגנטית שלו, אחר כך התאהבתי בתמונה שלו (ואחרי שראיתי אותו בפועל וגם הרחתי אותו – ריח זה גורם מאוד חשוב אצלי - התלהבתי ממנו עוד יותר), אבל תמיד ידעתי שהוא לא בשבילי כי יש לו חבר מדהים והם אוהבים מאוד זה את זה. זה ציער אותי, אבל כבר מזמן השלמתי עם זה שאני אף פעם לא אקבל את מי שאני רוצה, שתמיד אהיה מאוכזב, בודד ועצוב.
כששביט הופיע פתאום וסיפר לי שהוא לבד עכשיו, שבמבי הלך והוא רוצה אותי... זה היה כמו חלום שהתגשם, חלום טוב שהפך פתאום לסיוט.
בעוד שביט פותח את הדלת – בעירום מלא – ומתחיל לריב עם במבי שהתנפל עליו בצעקות כאילו שהם עדיין יחד אספתי את עצמי ואת בגדי וברחתי לחדר הארונות. למזלי חדר הארונות בדירה של מיכה הוא חדר קטן ונוח, עמוס מדפים וארונות. התיישבתי על רצפתו המכוסה שטיח רך ונעים, והבטתי בעצמי במראה הארוכה והצרה שתלתה בין טורי המדפים עמוסי הבגדים. יושב שם, ערום ומבוהל, נראיתי פתטי כמו שחקן בפארסה מיושנת. הרגשתי כמו אידיוט מעורר רחמים אבל מה עוד יכולתי לעשות חוץ מלהתחבא שם בשקט ולחכות שבמבי ילך ואוכל לחמוק משם בשקט?
לא יכולתי כמובן להדליק אור, אבל דלת חדר הארונות עשויה רפפות שהחדירו לחדרון הקטן אור קלוש וכשהתכופפתי מעט יכולתי לראות את המיטה הגדולה והנמוכה של מיכה, כל כך קרובה ועם זאת כה רחוקה...
נדחק בין הארון לקיר גיליתי שיש בתחתית הארון מגרה קטנה אך עמוקה וכשפתחתי אותה גיליתי בתוכה אבזרי מין שהעלו סומק על לחיי. היו שם כמה אברי מין מלאכותיים, שחורים ולבנים, ואחד אדום עם קוצים קצרים ורכים, מבחר גדול של שוטים ואזיקים וכל מיני רצועות ו...
שביט ובמבי נכנסו לחדר השינה בדיוק כשבחנתי בסקרנות דילדו אחד, מעוצב בדייקנות מדהימה, שנראה בדיוק כמו הדבר האמיתי, אם כי התקשיתי להאמין שיש בעולם כולו גבר בעל אבר כל כך עבה וגדול ו... כן, יפה. יופיו של הזין שאחזתי בידי, נהנה ללטף אותו למרות שהיה מלאכותי העלה דמעות תסכול בעיני. למה דווקא אני נדון תמיד להיות זה שמסתכל מהצד, משרבב לשון צמאה, מזיל ריר, חושק ומתאווה וסובל ייסורי אהבה ובסוף מסתפק בכף ידי?
נשכבתי על הרצפה, שרבבתי את צווארי עד שכמעט נקע ובסוף הצלחתי לראות את במבי של שביט. איזה בחור יפה, מדהים ממש, כמה שהוא סקסי... הלב נשבר לראות עד כמה הוא מאוהב בשביט ומתחרט על הפרידה שלהם.
הוא התנצל על ההתפרצות שלו, הסביר שגנבו לו את הנייד ולכן שביט לא הצליח להתקשר אליו, וסיפר בקול חנוק מדמעות שמישהו בשם נמרוד (כנראה חבר משותף של השניים) גילה לו שראה את שביט יושב בבית קפה עם ג'ינג'י אחד...
"נפרדנו לפני חודש וכבר יש לך מישהו חדש?" זלגו דמעות מעיניו היפות וקולו נחנק.
"לא, לא, מה פתאום? הג'ינג'י הוא סתם אחד, מישהו ש... זה בכלל לא מה שאתה חושב." נחפז שביט להכחיש את קיומי בחייו, ושאל איך במבי ידע שהוא אצל מיכה.
"לא ידעתי, ניחשתי שאם אתה בתל אביב בטח תקפוץ אליו. איפה מיכה?"
"נסע לחו"ל. אני פה בחופשה, זה היה רעיון של מיכה, שאני אנוח פה קצת מהבלגנים שעשית לי."
"אבל אתה בכלל לא אוהב את תל אביב."
"כן, אבל אתה כן. חשבתי שאם אני אזמין אותך לכאן... נורא התגעגעתי אליך במבי."
"גם אני אליך שביט. איזה מזל שנמרוד התקשר. מיד כששמעתי איפה אתה עזבתי הכול ונסעתי לתל אביב כדי לנסות לשכנע אותך שנחזור."
"אז אתה עוד אוהב אותי?"
"אף פעם לא הפסקתי."
"אז למה עזבת? יש לך מושג כמה סבלתי בגללך?"
"אני מצטער שביט, באמת מצטער, עשיתי טעות." לחש במבי וכרע ברך מול שביט שישב ברגלים מפושקות על המיטה, מניח לו לפתוח את מכנסיו. לפני כמה דקות אני הייתי בדיוק באותה תנוחה ועכשיו במבי... מעניין אם שביט זוכר אותי בכלל?
שביט שלף את הזין שלו מתוך תחתוניו והניח לבמבי ללקק אותו, אבל סטר לו קלות כל פעם שניסה להכניסו לפיו.
"לא, עוד לא, קודם מגיע לך עונש, שרמוטה קטנה שכמוך."
"אבל שביט..." התחנן במבי.
"שום אבל. למה הלכת?"
"כי... כי פחדתי. חשבתי ש... אתה צדקת, סליחה שביט."
"בוא הנה." קם שביט, משך אותו אליו, הניח רגל אחת, שעירה ושרירית, על שרפרף נמוך, השעין את במבי על ירכו, משך למטה את מכנסיו והחל חובט בעכוזו העגלגל בכף יד גדולה וחזקה.
במבי שכב בשקט, חוטף מכות על ישבנו, נאנח וגונח חרישית, אברו מזדקף ומתקשה ככל שישבנו הלך והאדים.
"די, די שביט." התפרץ פתאום, "מספיק, די. אני אוהב אותך, אני נשבע שאני לא אעזוב אותך יותר בחיים, אני שלך, בבקשה תפסיק."
שביט הפסיק לחבוט בעכוזו, אבל בכך עדיין לא תם עונשו של במבי, שביט משך מעליו את גופייתו ההדוקה, חושף את חזהו החלק והשחום ואת פטמותיו, פטמות גדולות וכהות, תאווה לעיניים והושיב אותו על השרפרף. הגבר הצעיר הניח בצייתנות את התחת הערום והחבול שלו על הכסא הנמוך והנוקשה, מכנסיו ותחתוניו משולשלים עד לקרסוליו, והביט בהכנעה למעלה, אל פניו של שביט שנשאר כועס ותקיף.
"אני הולך לזיין אותך עכשיו שרמוטה." אמר שביט בקשיחות, "אבל קודם אני רוצה לדעת אם אני צריך לשים קונדום? תגידי לי את האמת, שקרנית קטנה שכמוך, היית עם אחרים?"
במבי התחיל להתייפח. "כן, הייתי, אבל שמנו קונדום ומאוד נזהרתי, אף אחד לא טוב כמוך, לא הפסקתי להתגעגע אליך, בבקשה שביט, אני כל כך רוצה..." התגנבה כף ידו בין רגליו בניסיון לגעת באברו שהזדקר מחלקת השערות המתולתלות שבין ירכיו, ארוך, רוטט ובעל כיפה כהה ולחה.
שביט סטר לו כמה פעמים, קרא לו בכינויי גנאי מעליבים, צבט באכזריות - שעוררה בי צמרמורת פחד וריגוש - את פטמותיו של במבי ולבסוף הטיל אותו על המיטה, ישבנו מזדקר כלפי מעלה, ולמרבה תימהוני נרכן אליו, הפריד בין שני פלחי עכוזו החלקלקים והסמוקים של במבי והחל ללקק בקצה לשונו את החור הקטן והשחום שלו.
במבי צעק, התפתל, גנח והתחנן, אבל שביט המשיך לענות אותו במתיקות עם לשונו, אוחז בו בחזקה, לא מניח לו לזוז עד שבמבי פרץ בבכי, מעושה או אמיתי, לא ידעתי ולא היה לי אכפת, הייתי מרוגש וחרמן כל כך עד שכדי לא לגנוח בקול חזק מידי דחפתי את הדילדו היפה שאחזתי בידי לתוך פי, חוסם בעזרתו את קולות התשוקה שלי.
סוף סוף נכמרו רחמיו של שביט על מאהבו הצעיר והוא הפך אותו על גבו, פקד עליו להרים גבוה את רגליו, הניח את קרסוליו על כתפיו, אמר לו שהוא זונה קטנה ומלוכלכת ואחרי שבמבי הסכים איתו שכן, זה בדיוק מה שהוא חדר לתוכו שביט בתנועה אחת תקיפה שסחטה משניהם צעקת עונג.
זה היה כל כך מחרמן, מלהיב, מטריף... כל כך רציתי להיות שם, על המיטה במקום במבי... כמעט שהשתגעתי מרוב תשוקה וחרמנות. בלי לחשוב מה בעצם אני עושה הוצאתי מפי את הדילדו שהיה כעת רטוב ומבריק מרוקי ודחפתי אותו לחור התחת שלי ביד אחת בעודי ממשיך לאונן במרץ בידי השנייה.
זה היה טוב, זה גרם לי עונג עצום, אבל זה לא היה פיצוי למה שגזל ממני במבי שהתפתל וצעק מתחת לגופו השרירי והשעיר של שביט.
שלושתנו גמרנו יחד, הם התנשקו והתחבקו אחד עם השני בעוד אני מביט בעצמי בראי ושולף בעצב את הדילדו מעכוזי שבער כולו, פועם מכאב מתוק שכמותו לא ידעתי מעולם.
"אני אוהב אותך שביט." לחש במבי, ושביט נישק אותו בכוח, אימץ אותו אל ליבו ואמר לו שהוא אוהב אותו גם כן. התבוננתי בהם ממקום מחבואי, עוצר בכוח את דמעותיי, ובעוד הם נרדמים אחד בזרועות השני כרכתי את ידי סביב ברכי, התכווצתי על הרצפה וקנאתי בהם קנאה עזה כמוות. 
הם נמנמו קצת וגם אני, עייף מכל ההתרגשות, עצמתי את עיני, ממתין לרגע הכושר להסתלק משם, ואז במבי התעורר בקפיצה, הלך להשתין, התקלח ואחר כך הודיע שהוא מת מרעב, וחוץ מזה הוא השאיר את המזוודה שלו בקפה של מקס, ומה דעתו של שביט שהם ילכו לאכול משהו יחד, יביאו את הדברים שלו לדירה של מיכה ויישארו פה כמה ימים?
"אין בעיות." הסכים שביט ברוח טובה, "רק רגע, איפה המפתחות? הנה כאן." שם צרור מפתחות בכיסו, ואמר, כמו לעצמו, מדבר בקול רם מידי בעודו מביט במבט רב משמעות לעבר דלת חדר הארונות, מוכיח לי לשמחתי שהוא מבין לאן נעלמתי ושלא שכח אותי, "תזכור במבי שהדלת בדירה הזו ננעלת מעצמה, צריך רק לסובב את הכפתור של המנעול ולסגור אותה מאחוריך, ולהקפיד כמובן לא להינעל בחוץ בלי מפתחות."
"אני אקפיד." אמר במבי, "מבטיח. נו, בוא כבר."
הם הסתלקו ואני דהרתי לשירותים, השתנתי ואחר כך החלטתי שלפני שאני יוצא אתקלח היטב וארחץ בקפידה את הדילדו שכל כך התחבב עלי. היה לי חבל להשאיר אותו מאחורי, אבל לא הייתה ברירה.
יום אחד אולי אצליח להיכנס לחנות סקס ולקנות לי אחד כזה, הרהרתי לעצמי, אם כי ידעתי שספק גדול אם יבוא יום שבו אאזור די עוז לעשות מעשה אמיץ כל כך, ואז, בעודי עומד מול הכיור במקלחת הלחה והמהבילה, משפשף ביד אחת מסובנת את הדילדו ובשנייה את הזין שלי, תוהה אם חור התחת שלי יעמוד בעוד התקפה עליו בלי שאגרום לעצמי נזק, ומה תהיה השפעת הסבון על פי הטבעת הרגיש שלי נשמע פתאום קשקוש של מפתחות בדלת...
קפאתי על מקומי, מבוהל. הייתי רטוב, מסובן למחצה, לא רק עם זין אחד ביד אלא עם שניים... ידעתי שאני צריך לעשות משהו, לברוח, להסתתר, להמציא איזה תירוץ, אבל מרוב פחד ומבוכה נתקעתי שם כמו נציב מלח, מתפלל שמי שזה לא יהיה לא יפתח את דלת המקלחת.
תפילתי לא נענתה - היא אף פעם לא נענית, אלוהים שונא אותי מאז ומתמיד - קול צעדים כבדים פנה ישר לעבר המקלחת, הדלת נפתחה ומיכה נראה בפתח, מביט בי בפליאה. "מישהו משתמש בזין שלי." אמר בקול מבודח משהו בעודו סוקר בעניין רב את גופי הערום.
שמור     בטלמיכה
הנסיעה לגרמניה הייתה אסון, דחף לא הגיוני שטוב היה אם הייתי חונק בעודו באיבו.
אריך גמגם והיסס כשהודעתי לו שאני מגיע ובכל זאת קניתי כרטיס והמשכתי בתוכניות שלי, מתעלם מחוסר הרצון שלו לפגוש אותי. אני מודה, זה היה רעיון רע, עשיתי טעות כשהנחתי לגעגועים אליו להתגבר על שיקול דעתי.
מזל שברגע האחרון הודיעו לנו שהמטוס יצא באיחור בגלל בעיות טכניות - זה מה שקורה שטסים בטיסות שכר זולות, תמיד יש עיכובים ובעיות – ואני, כמו טיפש גמור, מתקשר להודיע לו שאאחר ואגיע רק בבוקר, ואז יצא המרצע מהשק, הוא אמר שהוא מתחרט, שהוא מעדיף שלא אגיע, שהוא חזר לאשתו ולילדים ושהסיפור שלנו נגמר.
לא היה טעם לכעוס ולהתלונן למה הוא לא סיפר לי מיד והניח לי לקחת חופשה מהעבודה, לארוז ולקנות כרטיס. הוא פשוט כזה ודי.
אחרי שנים כה רבות של הכרות השלמתי עם העובדה שהגבר היחיד שבאמת אהבתי הוא בן זונה אגואיסט שמעולם לא יהיה שלי.
בגללו הפכתי גם אני להיות טיפוס מגעיל שמנצל גברים צעירים ושובר את ליבם, שומר בסוד את רגשותיי אליו ואת קיומו בחיי, מעמיד פנים שאני גבר חסר רגשות, טיפוס קשוח שלא מאמין באהבה ובזוגיות.
אם הם רק היו יודעים...
השיחה האחרונה שלנו בשדה התעופה - אני מוקף אנשים ממהרים ומתרוצצים, עמוסי מזוודות ולחוצים בגלל הדיוטי פרי בעוד הוא יושב לו בשלווה במטבח ביתו, מחייך אל אשתו הבהמה שלא מבינה מילה אחת באנגלית - שברה את ליבי. הטיסה הזו שלא טסה היא הקש ששבר את גב הגמל החלטתי בבת אחת.
"אריך, אם אני לא אגיע הפעם אני לא אגיע יותר אף פעם. זהו, לא תשמע ממני יותר." אמרתי בקול נחוש לתוך הטלפון הזעיר שאחזתי בידי.
"אני מבין." הוא אמר ביובש, "אז שלום לך מר קרני, שיהיה לך יום נעים." איחל לי בנימוס ובטח חייך כדי שאשתו לא תחשוד.
"יום נעים גם לך אריך מילר אהובי." לחשתי חזרה בעברית ובעודי מטמין את המכשיר הדקיק בכיסי עלה בדעתי שכשרק הכרתי אותו טלפונים מהסוג הזה היו פנטזיה של מדע בדיוני וכיום יש אותם לכולם, לזקנים ולילדים כאחד.
מה פלא שאני מרגיש פתאום זקן ועייף מאוד.
חזרתי הביתה כשכל רצוני הוא לשכב בשקט במיטה, בחדר חשוך ולישון. את שביט הצעיר שכחתי לגמרי, וכשנזכרתי בו, בעודי מטפס לאיטי במדרגות אל דירתי - מתי הדיירים יפסיקו לריב ויניחו לוועד להתקין מעלית? - אמרתי לעצמי שהוא בטח יצא לבלות, וגם אם הוא יהיה בדירה... אני כבר אמצא מה לעשות איתו.
פתחתי, נכנסתי, ומיד הרגשתי שיש מישהו במקלחת, פס אור נראה מתחת לדלת ונשמעו מים זורמים. פתחתי אותה ולתימהוני, במקום למצוא את שביט עומד ומתקלח, מחייך אלי, גיליתי שם גבר בהיר עור ומנומש עם שיער חום ערמוני רטוב וזין זקור, עומד ערום במקלחת שלי ולוטש בי מבטים נפחדים.
אם לא היה די בכך הוא אחז בידו את הדילדו המיוחד שלי, זה שנעשה בהזמנה במיוחד למעני, חיקוי מדויק של הזין הפרטי שלי, מתנה מכצל'ה המשוגע שמת כבר מזמן.
הייתי צריך לצעוק, לכעוס אולי אפילו להיבהל, אבל איך יכולתי לפחד מבחור חמוד כל כך עם נמשים מתוקים על הכתפיים, פטמות ורודות זקורות מקור, ופנים מבוהלות כל כך?
"מישהו משתמש בזין שלי." הרשתי לעצמי הומאז' לזהבה ושלושת הדובים וחייכתי, כמעט בעל כורחי, יכול להיות שהוא היה גנב או מטורף, או שניהם יחד, אבל המעמד היה הזוי מכדי שאוכל להתרגז או להיבהל ברצינות.
"אני יכול להסביר." הוא לחש ודמעות מלאו את עיניו.
"אולי כדאי שתתנגב קודם?" הצעתי בחביבות, "בטח קר לך, יש לך בגדים?"
הוא הנהן, התעטף במגבת, נכנס לחדר הארונות שלי וכמה דקות אחר כך יצא משם לבוש.
"אני יותם." הציג את עצמו, "ואני מתנצל, בדרך כלל אני לא נכנס לדירות של זרים, אבל שביט אמר... חשבתי שאתה בחו"ל."
"חל שינוי פתאומי בתכניות שלי. איפה שביט?"
"הלך עם במבי לאכול."
"אז הוא ובמבי חזרו?"
"כן. אני ושביט כמעט ש... הוא כבר שם לי קונדום ופתאום במבי הגיע... הייתי חייב להתחבא בחדר הארונות שלך ושם מצאתי את הדילדו הזה, הוא ממש יפה."
"באמת?" חייכתי, "תודה, הוא עבודת יד, עשוי בהזמנה לפי צילום של הזין הפרטי שלי."
יותם הסמיק בצורה מקסימה. "לא ידעתי שאפשר לעשות דבר כזה."
"גם אני לא, אבל מסתבר שכן, זו הייתה מתנה מחבר שנפטר מזמן." הוספתי בעצב, כי פתאום התגעגעתי נורא לכצל'ה המשוגע שהיה מופרע על כל הראש בצורה מקסימה ומצחיקה כל כך עד שאי אפשר היה לכעוס עליו. אין יותר בחורים כמוהו בעולם, הם נעלמו כמו שנעלמו טלפונים עם חוגה, זיונים עם זרים בלי פחד מאיידס, בחורות שמתחתנות בבתוליהן ושיזוף בלי קרם עם מקדם הגנה. כשהייתי צעיר והאמנתי באהבה כל אלו היו קיימים, עם הזמן הם נעלמו כמו שנעלמו נעורי ותמימותי.
"למה אתה עצוב? בגלל הטיסה שהתבטלה? זה היה משהו חשוב?" שאל יותם, מביט בי בדאגה.
"לא, זה לא היה משהו חשוב, בכלל לא, סתם סיפור ישן וטיפשי שנמשך יותר מידי זמן."
"אולי תרגיש יותר טוב אם תספר לי?" הציע יותם והתיישב לצידי כאילו אין לו שום דבר טוב יותר לעשות מלשוחח איתי.
"זה סיפור ארוך מאוד." הזהרתי אותו.
"יש לי המון זמן ואני אוהב סיפורים ארוכים."
"אין לך איזה אישה שמחכה לך בבית? אולי חבר?"
"לא, אני לא נשוי, וגם חבר אין לי. אמרתי להורים שאני חוזר רק בעוד יומיים ככה שאף אחד לא מחכה לי."
"אני מבין." אמרתי, למרות שלא הבנתי. הוא נראה לפחות בן שלושים, אם לא יותר, מה פתאום בחור בגילו גר עם ההורים?
"לא, אתה לא מבין." אמר יותם בעצב, "אני באמת מתכוון לזה, אין מישהו שמחכה לי, אין לי אף אחד בעולם. אם אני אעלם אני לא אחסר לאיש. בחיים לא הייתי עם מישהו, לא נגעתי באף אחד ולא נגעו בי. הכי קרוב שהגעתי לסקס היה עם שביט, וברגע האחרון גם זה התקלקל. הייתי צריך להתחבא ולראות איך הוא ובמבי אוהבים זה את זה וכל מה שהיה לי ביד זה הזין הזה מפלסטיק."
"למעשה הוא מסיליקון מיוחד שמזכיר מאוד את מרקם הגוף האנושי."
"אולי, אבל הוא לא אנושי, ואם הוא לא מחובר לבן אדם אז הוא לא שווה שום דבר."
"זה נכון." הסכמתי, "איך קרה שבחור בגילך נשאר כל כך בודד?"
"לא יודע. כנראה שעד היום לא פגשתי את הבן אדם המתאים שיעשה לי חשק לגעת בו."
"ודווקא אחרי שפגשת אותו הוא חזר לאקס, באמת ביש מזל."
יותם הניד בראשו לשלילה. "אם אתה מתכוון לשביט אתה טועה, הוא בחור מקסים והוא עשה לי חשק למצוא אהבה, אבל הוא לא בשבילי, הוא לא פנוי ואני בחיים לא אגרום למישהו לבגוד באהבה האמיתית שלו. אני שמח שבמבי חזר ברגע המתאים והציל את שנינו מטעות איומה."
"אתה כל כך בטוח שיש דבר כזה, אהבה אמיתית? אתה מזכיר לי את עצמי כשהייתי בגיל ההתבגרות. אל תדאג, גם לך זה יעבור."
יותם צחק. "לא, אני לא חושב שזה יקרה, בטח שלא עכשיו."
"למה אתה מתכוון עכשיו?"
"אני אסביר לך אחר כך. קודם אתה חייב לי סיפור ארוך."
"זה סיפור מאוד משעמם, אבל אם אתה מתעקש אז בבקשה." אמרתי וסיפרתי לו על אריך, על האהבה החזקה הזו שתפסה אותי פתאום לפני כל כך הרבה שנים, על הקנאה באשתו שהוא סירב לעזוב, על ההיסוסים שלו, ההתחמקויות והדחיות. סיפרתי בכאב על חודשי הגעגועים הארוכים בלעדיו, חודשים שניסיתי למלא בזיונים ובמסיבות, על שברון הלב שהסתרתי כל כך טוב מכולם ועל האהבה הנכזבת שעינתה אותי כל השנים, אהבה אבודה שנגמרה לי פתאום, משאירה אותי אבוד ואומלל.
"אני שמח לראות שצדקתי ואתה לא הבן אדם הקשוח שכולם חושבים שאתה." העיר יותם.
"רק היום נפגשנו, אתה עדיין לא יודע עלי כלום."
"אני יודע רק מה ששביט סיפר לי, אבל ברגע שנכנסתי לדירה שלך הרגשתי... הייתה לי הרגשה טובה, הרגשתי שגר פה בן אדם טוב." ליטף יותם את דירתי במבט עורג וחייך אלי בחמימות.
הוא היה כל כך תמים וחמוד. צחקתי מדבריו ובמקום להיעלב הוא נראה מרוצה והציע שיכין לי תה. שתינו תה יחד, אכלנו עוגה, שוחחנו על דא ועל הא ואז התקשר אליו שביט ושאל מה שלומו.
"אני ממש בסדר." שמח יותם, "אני כל כך שמח שלא עשינו כלום לפני שבמבי חזר. היה לנו מזל."
"חשבתי שתכעס."
"לא, מה פתאום, היה קצת מביך לשמוע מה עשיתם, אבל התגברתי."
"וגם הצצת." גיחך שביט, "הרגשתי את המבטים שלך שורפים לי בגב, זה היה מחרמן."
"אהה... נו, טוב, כן, הצצתי טיפה, לא יכולתי להתאפק." צחק יותם.
"מה אימא שלך אמרה כשחזרת כל כך מוקדם?"
"לא חזרתי, אני עוד פה עם מיכה. הוא לא טס בסוף. אנחנו יושבים פה ושותים תה. מתי אתה מגיע?"
"לא מגיע. הציעו לנו לנסוע לטיול לסיני והחלטנו לקבל את ההצעה. מיכה לא התפלא למצוא אותך שם?"
"כן, קצת, אבל זה בסדר, הוא בן אדם נחמד. תבלו יפה."
שביט צחק ואמר שאף פעם לא שמע מישהו קורא למיכה נחמד, ואחר כך סגר.
"אז לדעתך אני נחמד?" גיחכתי.
"כן, מאוד. הוא ענה, "אתה האיש הכי נחמד שאני מכיר." ופתאום רכן לעברי ונישק את לחיי.
אחזתי בכתפיו ונישקתי אותו בחזרה קודם על הלחי ואחר כך על הפה. הוא לא ידע להתנשק ונהניתי ללמד אותו, שנים שלא הייתי עם בן אדם כל כך תמים, ביישן וחמוד.
אחרי שהתנשקנו שוב ושוב הפשטתי אותו ואז... מתבקש להגיד שהזדיינו, אבל מה שעשינו היה יותר מסתם זיון, ומי כמוני שאין ספור גברים עברו בחדר השינה שלו יודע שמה שעשינו היה אהבה. אהבה עדינה, איטית, מתוקה, רכה, מנחמת, אהבה פשוטה ותמימה שכולם מחפשים אחריה בלי להבין שהיא נמצאת ממש פה ליד, צריך רק להושיט יד ולקחת.
אחר כך נרדמנו יחד וקמנו מחייכים, ובילינו סוף שבוע נהדר בלי שעשינו בעצם כלום חוץ מלדבר, לאכול, לטייל, לישון ולאהוב זה את זה.
המשכנו להיפגש גם אחר כך למרות חששותיי שאני מבוגר מידי בשבילו ושמגיע לו מישהו פחות שחוק ושרוט ממני.
יותם צחק מהחששות האלו ואמר שאנחנו הפכים שמשלימים זה את זה ולכן כל כך טוב לנו יחד. כל פעם שאני מציע לו לצאת לשתות, או לרקוד, או להכיר עוד אנשים, הוא סותם את פי בנשיקה ואומר שהוא מעדיף להיות בבית בשקט, רק אני והוא.
כל כך הרבה שנים עבדתי קשה כדי למצות את החיים עד תומם, כל כך השתדלתי לא לפספס כלום, לרוץ ממסיבה למסיבה ומאירוע לאירוע ולא הבנתי למה אני לא מצליח להיות באמת מאושר.
רק עכשיו, בגילי המתקדם, קלטתי שלא צריך לעבוד כל כך קשה כדי ליהנות, שהאושר נמצא בדברים קטנים ופשוטים שאין צורך להתאמץ כדי להשיג אותם, הם פה לידי, בבית. אני לא צריך לטוס לחו"ל ולהיאבק בשביל כמה שעות חטופות במלון, לא צריך להזיע במועדון צפוף ורועש, להידחק במסיבות המוניות, להתחרות כל הזמן בצעירים מלאי אנרגיות, להתרוצץ ולהתאמץ כל סוף שבוע, אין בזה צורך, אף פעם לא היה. כל זמן שהוא כאן, לידי, מחייך אלי, מחבק אותי כל לילה, שותה איתי קפה בבוקר, אוהב אותי בפשטות, בלי חשבונות ובלי משחקי כבוד ויוקרה, וחושב שאני הבן אדם הכי נחמד שהוא מכיר אני לא צריך יותר כלום.
עד ששביט ובמבי חזרו מהטיול בסיני הוא כבר העביר את חפציו אלי ונעשינו זוג רשמי. שביט היה בהלם, וגם במבי הופתע מאוד, ולא רק הוא, גם שאר מכרי וידידי הרבים מספור נדהמו. אף אחד לא הבין מאיפה צנח עלי הטיפוס הזה שאף אחד לא הכיר ולא שמע עליו קודם מעולם. כל זמן שזה יהיה תלוי רק בי ובו הם ימשיכו לא להכיר אותו ולא לשמוע עליו כלום.

אין תגובות:

פרסום תגובה