ב. אפיקורס

"זוכר את דויד הג'ינג'י?" שאל את צורי כשהם טיילו, כדרכם כל בוקר, עם תיקי ומפי.

"בטח, מה נזכרת בו פתאום?"

"אתמול פגשתי אותו ובילינו יחד את השבת."

"וואלה? ביליתם יפה?" הצטחק צורי וקרץ בשובבות.

אופק תקע בו מרפק נוזף, "אל תהיה כזה, גם הבן שלו היה איתנו."

"הבן שלו? לדויד יש בן?" נדהם צורי, "בן כמה הוא? גם הוא ג'ינג'י?"

"הוא בן ארבע וקצת, וכן, גם הוא ג'ינג'י, וחמוד מאוד." סיפר אופק, ואחרי שהחל לגלות את ליבו לפני צורי הוא המשיך לדבר עד שחשף בפני צורי את כל מה שעבר על דויד מאז שנפרדו. "אף פעם לא הצלחתי להתגבר עליו באמת וגם הוא לא, מהרגע שנפגשנו שוב הרגשתי כאילו אף פעם לא נפרדנו, החלטתי שמעכשיו אני לא מוותר עליו יותר."

"עד כמה שאני זוכר זה הוא שויתר עליך."

"כן, כי הוא היה דתי, אבל זה עבר לו, עכשיו הוא כבר לא כזה."

"הוא נעשה חילוני?" פקפק צורי.

"לא ממש, אבל די קרוב."

"ומה יהיה עם הילד?"

"מה צריך להיות עם הילד? אני אציע לדויד לבוא לגור איתי והילד כמובן יבוא איתו וזהו, נחזור להיות יחד כמו פעם."

"פעם הייתם צעירים יותר ולא היה לכם ילד." הזכיר לו צורי.

"אני יודע, אז מה? הילד ממש מתוק, אין לי בעיה איתו, גם נדב מגדל ילד ומסתדר לא רע."

"מי שמגדל את הילד של נדב זו אימא שלו, נדב גר ליד ועוזר והכל, אבל זה לא בדיוק אותו דבר, ומה אם דויד לא יסכים לגור אתך?"

"אם היית רואה את השכונה שהוא גר בה לא היית שואל שאלה כזו, המקום הזה פשוט מגעיל, אצלי יהיה לו נוח יותר, והילד יוכל ללכת לגן פה, בשכונה, עם הבנות של הילה, ולחזור הביתה אחרי הגן, לא לעבור מיד ליד כמו חבילה עד שאבא שלו חוזר מהעבודה."

"השאלה מה תגיד האימא, ומה תגיד החמות? אני לא חושב שאתה קולט לאיזה תסבוכת אתה מכניס את עצמך."

"אם אני לא אנסה אני לא אדע." השיב אופק.

צורי העווה את פניו בחוסר רצון, ואמר שלדעתו אופק מכניס ראש בריא למיטה חולה, וכדאי לו לחשוב טוב טוב לפני שהוא חוזר להיות בקשר עם דויד שמאז ומתמיד היה בחור לא יציב, ועלול להחליט מחר שהוא נעשה שוב דתי, ומה אז? מה, חסרים בחורים חילוניים נחמדים שרק מחפשים חתן? הקשה צורי, למה לך להסתבך עם הג'ינג'י הקריזיונר הזה? תהה.

"אני לא יודע מה יש לך נגדו." התמרמר אופק, "חשבתי שהייתם חברים טובים, למה אתה מלכלך עליו ככה?"

"אני לא מלכלך." הסמיק צורי, "הוא בחור טוב, אני לא אומר שלא, אבל הוא יצא שרוט לגמרי בגלל החינוך החרדי שלו, ואני לא חושב שאתה צריך את הצרה הזו על הראש."

"זה ממש נבזי מצידך לדבר ככה צורי, עליך לא הייתי מאמין, ואל תשכח שדויד היה היחיד שעזר לך בלילות הראשונים אחרי שסיימון חזר מבית חולים, אולי הוא קצת שרוט, אבל זו לא אשמתו, ולא הוגן מצידך..."

"בסדר, בסדר!" צעק צורי, נרגז בגלל רגשות האשמה שהציקו לו, "תעשה מה שאתה רוצה ותעזוב אותי, ביי, אני הולך הביתה." אמר והסתלק משם בריצה קלה, מפי רצה בעקבותיו בחדווה.

"ביי גם לך." אמר אופק לגבו המתרחק במהירות של צורי, וחזר גם הוא הביתה, עצבני קצת בגלל הויכוח המוזר עם צורי, אבל נחוש בדעתו לא לוותר.

באותו יום, מיד כשחזר הביתה מהעבודה הוא נתן לתיקי קערת מים נקיים וצלחת אוכל לכלבים, הוסיף ביסקוויט טעים, והתקשר לדויד להזמין אותו לביקור עוד הערב.

"אני לא בטוח שזה רעיון טוב." השיב דויד שהיה בדרכו לאסוף את הילד, "עד שאני מגיע הביתה עם דניאל הוא כבר ממש עייף, ואין לי עם מי להשאיר אותו."

"מה הבעיה, תבוא איתו ותישארו לישון אצלי, ומחר כבר נראה."

"אני לא יודע..." היסס דויד, אבל אופק הבטיח לבוא לאסוף אותו, ולהסיע אותו למחרת לעבודה, והזכיר שהאופניים של דניאל עדיין אצלו, הוא כל כך הפציר בדויד לבוא עד שלבסוף דויד נעתר, הבטיח לארוז מעט בגדים בשבילו ובשביל הילד ולחכות לאופק בכניסה לרחוב.

הערב התחיל רע, דניאל היה עייף ונרגז מכל הטלטולים שעבר מאז הבוקר, ושבירת השגרה המוכרת הטרידה אותו מאוד. הוא בכה ללא הרף, סירב לאכול את הפיצה שאופק הזמין בשבילו, וצרח כשהם ניסו לקלח אותו. לבסוף, אחרי בכי ונרגנות לא פוסקת, הוא נעתר והסכים לאכול מעדן חלב ולהתקלח, אבל לא לחפוף את הראש, ונרדם בפנים מוכתמי דמעות, כשהמוצץ תקוע בפיו, ודוב הפנדה הממורט שלו שבלעדיו לא היה מסוגל להירדם, לפות בחזקה בכפותיו הקטנות.

"הכל באשמתי." אמר דויד באומללות, אחרי שהם ישבו לנוח קצת מהסאגה המעייפת של השכבת הילד לישון, "אני אבא דפוק, אם לא הייתי אגואיסט כזה הוא כבר מזמן היה ישן בשקט." קולו נשמע כל כך מריר וספוג שנאה עצמית עד שידיו של אופק רפו. פתאום עלה בדעתו שאולי צורי צדק, והוא באמת מכניס ראש בריא למיטה חולה, חייו של דויד מסובכים מידי, מה הוא צריך עוד תסבוכת?

הוא תכנן שאחרי שדניאל יישן הם ישבו לאכול יחד, ואחר כך יצפו בסרט, ייהנו אחד מחברת השני, ויסיימו את הבילוי בשינה יחד, אבל בינתיים תאבונו אבד, וכל מה שרצה היה להתכנס בשקט בעצמו ולשתוק. היה לו רושם שגם דויד חש אותו דבר, כי הוא רק בחש בחוסר תיאבון בצלחתו, והשתמט ממבטו של אופק

"אתה בטח מצטער שבאת." אמר אופק אחרי שהם סיימו לאכול את ארוחתם האומללה.

"לא, אני... אני מצטער שאני כזה אופק, גם היום היה לי ויכוח נוראי עם יסכה ושרה, הן נורא כועסות עלי, הריב הרס לי את המצב רוח."

"על מה התווכחתם?"

"הן רוצות לעזוב את הארץ, שרה קיבלה הצעת עבודה נהדרת בסידני, והן רוצות שניסע ביחד."

"סידני אוסטרליה?" גנח אופק.

"כן." הנהן דויד, "לדעת שרה לא תהיה לי בעיה להשיג שם עבודה, החינוך בסידני מעולה, ויש שם קהילה יהודית חמה, יסכה מאוד מתלהבת מהרעיון."

"אז שהן תיסענה לדרכן, מה הבעיה?"

"כמו תמיד, הבעיה הרגילה אצל דתיים, בעיית המה יגידו, איך זה יראה אם היא תיסע בלי בעלה ובלי הילד?" הוא נאנח וכבש את פניו בכפות ידיו, "היא משגעת אותי, מצד אחד היא לא מצליחה לסבול את הנוכחות שלי, וגם לא של דניאל, היא ממש דוחה אותנו מעליה, לי זה כבר לא מזיז, אבל הילד ממש אומלל בגללה. אני מוכן להתגרש כבר מחר, אבל יסכה לא מוכנה לשחרר, יש לה מין פחד כזה מגירושים, פוחדת ממה יגידו, ואיזה סטיגמה תהיה עליה אם היא תתגרש. היא מתעקשת להזכיר לי שהתחייבתי להישאר נשוי לה גם אם אין לנו חיי אישות." הוא נאנח, "מרגיז אותי שהיא כל הזמן שואלת למה אני לא מוצא לי מישהו להתפרק אצלו, לדעתה גברים צריכים רק שני דברים כדי להיות מרוצים, בטן מלאה אוכל, ואשכים מרוקנים מזרע. זו הדעה הלא מחמיאה שיש לה על גברים, ואם היית מכיר את האחים המפגרים שלה היית מבין למה." 

"יש הרבה גברים ששותפים לדעה הזאת, שכל מה שמעניין גברים זה סקס והרבה ממנו."

"אני לא כזה, אני בעד סקס כמובן, אבל לא בנפרד ממה שבאמת חשוב לי, קודם כל אני רוצה זוגיות עם גבר, ואני רוצה גם להישאר יהודי, זה חשוב לי בדיוק כמו שחשובה לי אהבה וזוגיות ובית חם ויציב."

"הבעיה שלא מספיק לך בית חם, אתה רוצה שזה יהיה בית יהודי חם." סיכם אופק את המצב בקול עגום.

"כן, נכון." התריס דויד, "למה לא?"

"אה... כי אתה הומו? אם שכחת זוגיות עם גבר לא ממש מסתדרת עם יהדות, מוכן להתפשר על בית יהודי רפורמי?"

"לא, לא מוכן. התפשרתי מספיק, נמאס לי להתפשר." רטן דויד, אבל זוויות פיו שהיו עד רגע זה שמוטות ברוגז, החלו להתרומם בחיוך.

"גם לי נמאס מפשרות ג'ינג'י, בוא הנה, תביא חיבוק, בוא לא נתפשר יחד."

"אתה בטוח? אני לא לוחץ עליך בקטע הזה, מצידי אפשר לוותר."

"אבל מצידי לא, אני אוהב את זה, ואני יודע שגם אתה."

"נכון, אבל אני יודע שהקטע הזה בעייתי אצלך."

"לא, הוא כבר לא, באמת, אבל אם לא אכפת לך..." דויד שלף קונדום.

אופק נאנח, "חייבים?"

"כן."

"אני לא מבין למה."

"אתה לא? אז תן לי לתת לך רמז, זה לא בגלל שאני פוחד להיכנס להיריון."

"כן, אבל ג'ינג'י... "

"כן, אני יודע, אתה לא אוהב גומי, אבל יש לי פה משהו דק במיוחד, נשבע לך, לא תרגיש אותו בכלל."

"באמת, ממתי אתה מתמצא בסוגי קונדומים? חשבתי ש..."

"ששש... בוא הנה, תן לי..." דויד משך אליו את אופק, גלגל בזריזות מפתיעה את הקונדום על זקפתו, וכשאופק ניסה לשאול מתי הוא הספיק לרכוש את המומחיות הזו דויד חסם את פיו בנשיקה, התפתל בגמישות ודחק לעברו את ישבנו. אופק שכח באחת את כל הקושיות שטרדו את מוחו, אחז במותניו של דויד וחדר לתוכו באיטיות זהירה.

זה היה כל כך טוב... הוא כמעט כבר שכח כמה זה טוב, "תגיד לי אם זה כואב." לחש באוזנו של דויד, אחרי שנזכר שעליו להתחשב גם בבן זוגו.

דויד הפנה את ראשו ונישק את שפתיו, "תמשיך, עוד... לא, אל תפסיק, זה נהדר." עודד את אופק בהתלהבות ששמחה אותו עד מאוד.

אחרי שגמרו הם השתרעו זה לצד זה, מתנשמים ומחייכים, והתנשקו שוב, ואז התקלחו יחד והלכו לבדוק אם דניאל הקטן מכוסה, והצטחקו למראה תיקי שרבצה על המרבד למרגלות הילד, משגיחה עליו בנאמנות.

"אם תעבור לגור איתי נוכל להעביר את הילד לגן ליד הבית, הילה אומרת שזה גן מעולה, ודניאל יוכל לחזור בצהרים, או להישאר בצהרון, איך שתרצה, לא תצטרך להסיע אותו מפה לשם, ונוכל לחיות חיים הרבה יותר רגועים."

דויד נאנח, "כן, אבל כיום דניאל הולך לגן דתי, ואם אני אעביר אותו אני אצטרך לתת הסברים לחמותי ולהורי... ומילא הם, אבל יסכה... כל זמן שהיא עדיין בארץ היא מתעקשת לשמור על מראית עין... זה מתיש מאוד את שנינו, אבל היא עומדת על זה בתוקף."

"כן, שמתי לב, למה זה חשוב לה כל כך? מה הבעיה שלה?"

"אני לא בטוח שאני מבין, אבל הסיפור המשפחתי אצלה מסובך מאוד, עוד יותר גרוע משלי, היא כל כך פוחדת מאימא שלה, ומאחיה הגדול... מאז שהוא התחתן הוא נעשה חסיד גור פנאטי, ואימא שלה תומכת בו, אם הם יחשדו שאנחנו בעצם לא חיים יחד... עזוב, אתה לא תבין..."

"ומה יקרה אם דניאל יפלוט במקרה שהוא גר עם אבא ולא עם אימא?"

"יקרה אסון." חייך דויד בעצב, "אבל למזלנו חמותי היקרה לא מאמינה בהקשבה לאף אחד חוץ מאשר לבן שלה שיש לו לדעתה קשר ישיר לבורא עולם, מרוב שהיא צדקת חסודה היא אטומה לכולם, כולל לעצמה, וזה המזל שלי ושל יסכה."

הם חזרו לחדר השינה, התכרבלו יחד, החליטו שאין להם כוח לראות חדשות בטלוויזיה, וכמעט שנרדמו כשפתאום צלצל הנייד של דויד, מעיר אותם משנתם.

זו הייתה יסכה - אשתו של דויד, "איפה אתה?" צרחה בהיסטריה, "אתה חי? איפה הילד?"

"מה? מה קרה? מה את צועקת?" ענה דויד באיטיות, עדיין מנומנם, "מה קרה לך?"

"מה קרה לי? אתה שואל מה קרה? תסתכל מהחלון ותראה."

"לראות מה?" שאל דויד, ומרוב בלבול הביט בחלון חדר השינה של אופק. כל מה שהוא ראה היה ברוש אחד, אפל ושקט ששיח בוגנוויליה טיפס עליו בדי עמל, מאחוריו הציץ הירח, מאיר כמה עננים תועים ששטו להם בשלווה בשמי הלילה.

"לא שמעת את הפיצוץ, אתה לא רואה את השריפה?" צרחה יסכה בקול לחוץ, "כל הרחוב שלך בוער, תיקח את הילד ותברח!"

"יסכה, מה קרה לך? השתגעת? שום דבר לא בוער, דניאל ישן בשקט, רק לפני כמה דקות כיסיתי אותו, על מה את מדברת? לא חשוב, תני לי את שרי."

שרי לקחה מיסכה את הטלפון, ואחרי מספר שניות הבינה מה מקור הבלבול. היא קלטה מיד שדויד לא נמצא במקום בו הוא היה אמור להימצא, נשמה לרווחה, אמרה תודה לאל, ודרשה ממנו להדליק מיד את הטלוויזיה.  

בטלוויזיה הם ראו לתדהמתם את הרחוב בו נמצאה דירתו של דויד כשהוא מואר באורן של עשרות מכוניות משטרה, אמבולנסים ומכבי אש, וגדוש אנשים שהתרוצצו הלוך ושוב. הקריין דיבר במהירות על פיצוץ גז, שבגללו התמוטט בניין הדירות ונפגעו גם בניינים סמוכים, וסיפר על פצועים והרוגים וחיבורי גז פיראטיים, ואולי אפילו חבלה מכוונת, והוסיף והשתפך על המזל הגדול שזו הייתה שעת לילה מאוחרת, ולא היו כמעט אנשים ברחוב.

"תראה מה זה, הלך לי הבית." הביט דויד בעיניים קרועות לרווחה במסך, ואחר כך הפנה את מבטו באיטיות אל אופק, "כל הרהיטים של בעל הבית, ובגדי החורף שלי ושל דניאל, ו... אה..." הוא פשפש במוחו ההלום, מנסה להיזכר בפרטי הרכוש שנשארו בדירתו ההרוסה. "הכל הלך." נאנח.

"תגיד, אתה נורמאלי?" קרא אופק, "אז נשרפו כמה סמרטוטים, מה זה חשוב, העיקר שאתה והילד בסדר, אם לא הייתי משכנע אותך לבוא אלי היום עם דניאל אז..." הוא נרעד, ואחז בכתפיו של דויד, "אם זה לא סימן מאלוהים, שאני לא מאמין בו, אז אני לא יודע מה כן."

"סימן למה?" שאל דויד, והתחיל לחייך.

"לזה שאלוהים אוהב הומואים כמובן, ואין לו שום דבר נגד משכב זכר, ואיך קראת לזה? שז"ל, כי הנה, עובדה, אם היית מתעקש להיות צדיק והיית נשאר בבית אז..." אופטימיות פתאומית הציפה אותו, והוא נישק בחוזקה את פיו של דויד וצחק, "עכשיו אין לך ברירה ג'ינג'י, אתה חייב לעבור לגור איתי."

"כן, אתה צודק." הסכים דויד לאיטו, "אבל עדיין, מה אני אומר לחמותי בקשר לגן של דניאל?"

"שהחלטת להעביר אותו לגן אחר, אתה אבא שלו וזו זכותך, ואם לא טוב לה אז ש... לא יודע מה, שתלך ותעשה גפילטע פיש עם צימעס."

למחרת לקח דויד יום חופש מהעבודה, וראשית חכמה הכניס את דניאל לגן הילדים הסמוך לביתו של אופק - גן ילדים פרטי קטן וחביב שהילה המליצה עליו בכל פה, והכירה היטב את הגננת שניהלה אותו. הוא שהה שם עם הילד שעה שלמה כדי להיות בטוח שדניאל מתאקלם. לשמחתו דניאל שמטבעו היה ילד נוח לבריות, חייכן וחברותי, הסתגל בקלות לגן, ואפילו לחש באוזנו של אביו שהגננת החדשה הרבה יותר יפה ונחמדה מהגננת הקודמת, הכועסת והעצבנית, וגם הצעצועים בגן הזה הרבה יותר שווים.

אחרי שדויד נפרד מדניאל נסעו הוא ואופק לדירתו השרופה, והצליחו בעמל רב לשכנע את הכבאים שעדיין התרוצצו בשטח להניח להם לבדוק מה נותר מחפציו של דויד. הם הצליחו להציל את מעיל החורף של דניאל, וכמה צעצועים שלו, אבל כל בגדיו, וחפציו האישיים של דויד היו למאכולת האש.

"זה לא נורא." דיווח דויד לאשתו, "את מה שבאמת חשוב לקחתי איתי."

"מה עם החליפות שלך, והטלית שאימא שלי קנתה לך, והשעון זהב שקיבלת לחתונה?"

"הכל הלך חוץ מהתפילין שלי שהיו איתי, והמחשב הנייד שלי שפחדתי להשאיר בדירה בגלל שכל הזמן יש פה פריצות."

"אתה מוכן לספר לי אצל מי היית?"

"אצל חבר."

"חבר חבר, או... איך קוראים לו?"

"קוראים לו אופק, והוא חבר ותיק שלי, חיינו יחד לפני שפגשתי אותך, ומאז שנפגשנו שוב... בקיצור, אני ודניאל עוברים לגור אצלו."

יסכה שתקה שתיקה ממושכת, רווית הרהורים, ואז שאלה אם האופק הזה הוא הסיבה לכך שדויד בחר לגור בשכונה הדפוקה ההיא?

"כן, ידעתי שהוא גר לא רחוק ושהוא הולך לטייל בפארק עם הכלבה שלו, אם לא הייתי צריך לצאת מוקדם בבוקר עם דניאל היינו נפגשים עוד קודם, ואם מדברים על דניאל, העברתי אותו לגן אחר, ליד הבית של אופק."

"גן דתי?"

"ממש לא. הילד רק בן ארבע, הוא לא צריך שיבלבלו לו את המוח בגיל כזה עם תפילות וציציות, ויפחידו אותו עם סיפורי צדיקים וקידוש השם כמו שהפחידו אותי."

"כנראה שלא הפחידו אותך מספיק." הטיחה יסכה בעוקצנות.

"מי שמדברת!" החזיר לה דויד בזעף.

"אבל אני כן פוחדת, אני פוחדת מאימא שלי ומאחי הפנאט."

"יסכה!" התרגז דויד, "אנחנו ההורים של דניאל, וזכותנו להחליט באיזה גן הוא יהיה, תתקשרי אליה ותגידי לה שמהיום היא לא צריכה יותר לאסוף את הילד מהגן כי יש לנו סידור אחר."

"תתקשר אתה."

"לא, את. זו אימא שלך."

"אבל זה היה הרעיון שלך."

"יסכה!" צעק דויד בתסכול.

"מצטערת, אני חייבת לרוץ לתאומות, להתראות ביום שישי דויד."

"לא, לא להתראות, נמאס לי כבר עם ההצגות של ימי שישי!" צרח דויד, אבל היא כבר סגרה.

"איזה הצגות של ימי שישי?" תהה אופק שהקשיב לשיחה בעיניים קרועות לרווחה.

"כל יום שישי אנחנו הולכים ברגל לאכול אצל אימא שלה." רטן דויד, "ולפעמים גם במוצאי שבת. היא לובשת בגדים דוסיים מכוערים ופאה, ואני אמור להגיע עם חליפה וכל שאר הגעשפט הדוסי, אבל הכל נשרף."

"הכל חוץ מהתפילין, מה פתאום לקחת אותם?"

"אני לוקח אותם לכל מקום, הם מתנה מסבא שלי ז"ל, והם יקרים מאוד, וחוץ מזה, איך אני אניח אצלך תפילין בבוקר? הרי לך אין תפילין."

"אתה עדיין מניח תפילין, אבל חשבתי ש..."

דויד משך בכתפיו במרדנות, "אני בוחר לקיים את המצוות שאני רוצה, ואני אוהב להתפלל שחרית ולהניח תפילין, יש לך בעיה עם זה?"

אופק הניח יד מפייסת על כתפו, "לא דויד, ממש לא, אבל מה תעשה עם אשתך והמשפחה שלה?"

"לא יודע, יש לך רעיון?"

"כן, מה דעתך פשוט להגיד להם את האמת?"

"לא, תודה. אני מעדיף לקפוץ באנג'י לתוך ביצה רוחשת תנינים."

"מצחיק מאוד, אולי תתחיל בזה שתספר לפחות להוריך את האמת."

"מיד אחרי שאני אוכל זכוכית מרוסקת ואשתה כוס נפט."

אופק גלגל את עיניו בקוצר רוח, ואמר שהרעיונות של דויד מאוד יצירתיים, אבל חסרי תועלת, ואולי, במקום להתבדח, כדאי שהוא יקבע פגישה עם אשתו והם ישבו יחד ויחליטו מה עושים הלאה.

"בסדר." הסכים דויד בעגמומיות, "אבל קודם אני צריך ללכת לגן הישן של דניאל, לאסוף את הדברים שלו ולהגיד לגננת שהוא לא ילמד שם יותר. מזל שנתתי לה צ'קים רק עד סוף מרץ, היא הייתה עושה לי את המוות לפני שהייתה מחזירה לי כסף."

הם נפרדו, אופק הלך למשרדו, ודויד הלך לסידוריו. הגננת החמיצה פנים כשהוא הודיע לה שדניאל לא יגיע יותר לגן, אבל דויד הצהיר בקרירות שבגלל בעיה משפחתית הם עוברים דירה, ואין מה לעשות, דברים כאלה קורים. אסף את מעט החפצים של בנו, קנה לו עוד כמה בגדים וצעצועים, וחזר לביתו של אופק בדיוק בזמן כדי לאסוף את הילד מהגן.

"מעכשיו נגור פה, עם אופק ותיקי." סיפר לילד שקיבל את הבשורה בשלווה, והתרגש יותר מהצעצועים החדשים שקיבל מאשר משינוי הכתובת.

דויד נועץ בשעונו, נאנח וצלצל בחוסר רצון לדירתה של חמותו. לשמחתו הרבה ענה לו חמו שאותו הוא חיבב הרבה יותר. דויד ביקש ממנו למסור לה שאין צורך לאסוף יותר את דניאל מהגן כי הם מצאו לו סידור אחר, ואחר כך, מהר, בטרם יאבד את אומץ ליבו, התקשר לגיסתו - היחידה שידעה שהוא לא גר עם אשתו, אם כי לא ידעה למה בדיוק, וסברה שמדובר רק במריבה משפחתית שתירגע בסופו של דבר.

גיסתו אפרת הייתה אמנם חרדית, כמו כל בני משפחתה, אבל בהשפעת בעלה היא הגדירה את עצמה כחרדית מודרנית - לבשה בגדים נאים ופאה הדורה, עבדה במשרה חלקית, הסכימה שתהיה להם טלוויזיה בבית, והניחה לבעלה לגלוש באינטרנט ולעבוד במשרה מלאה במקום להקדיש את עצמו ללימודים, ולמרות נזיפותיה של אימה התעקשה לעשות הפסקה של שלוש שנים בין לידה ללידה.

דויד סיפר לה בקצרה שדירתו נשרפה אתמול בלילה, ושהוא עשה שינוי בסידורי המגורים שלו ולכן אין צורך שתארח יותר את דניאל כי הוא העביר אותו לגן אחר.

"נשרפה?" נחרדה אפרת, "באמת? ואיך ניצלתם? ברחתם החוצה בפיז'מות?"

"לא, למזלי לא הייתי בדירה אתמול בלילה."

"לא יכול להיות שכבר מצאת סידור חדש, אני יודעת, אתה חוזר הביתה, ליסכה."

"ממש לא, אני עובר לגור אצל חבר."

"באמת, חבר? ואצל יסכה גרה חברה..." אפרת שקעה במחשבות, "מה קורה אצלכם דויד, למה אתם לא עושים כבר שלום בית? אולי תדברו עם אימא?"

"בשום פנים ואופן לא." נבהל דויד, "סליחה שאני צריך להגיד לך את זה, אבל אימא שלך היא האדם האחרון שאני יכול או רוצה לדבר איתו על הנישואים שלי."

"אז תדבר איתי."

"אין לי מה להגיד, הנישואים שלי ושל אחותך נגמרו מזמן, האמת, לא היינו צריכים להתחתן בכלל."

"אני יודעת." הפתיעה אותו אפרת, "אחותי... אני מאוד אוהבת אותה, אבל יש נשים שעדיף שיישארו רווקות, זו לא אשמתה, מסכנה, הכל בגלל... לא חשוב. תנשק את דניאל בשמי, אני אתגעגע למתוק הקטן הזה, ביי דויד." וסגרה בטרם הספיק דויד לשאול אותה למה כוונתה. 

למרות כל החששות השנה פורים היה צח ובהיר, ואפילו חמים מעט, ודויד העז וביקש עוד חצי יום חופש מהבוס שהעווה את פניו בחוסר רצון, אבל לבסוף הסכים להרשות לדויד להגיע לעבודה באיחור למרות שהוא לקח חופש רק לפני שבוע. בבוקר פורים דויד קם מוקדם כדי להספיק להכין את דניאל לפורים ולהלביש לו את התחפושת הנפלאה של הליצן שהשאילה לו הילה. דניאל נראה נהדר בחליפה הכחולה אדומה, ושני העיגולים האדומים שאביו צבע על לחייו הלמו אותו מאוד.

"ועכשיו הכובע." הגיש להם אופק את כובעו המחודד של הליצן, ושלף מצלמה. הם צילמו את הילד המחופש, ואחד את השני רוקדים עם הליצן הנחמד שהרעיש ברעשן שלו וחייך באושר. אחר כך נאלץ אופק ללכת למשרדו, ודויד עם דניאל המחופש עשו את דרכם לרחבת העירייה, מצטרפים לעוד הורים שליוו את ילדיהם לתהלוכת עדלאידע ססגונית. דניאל נהנה מאוד מהמהומה הפורימית העליזה, ואביו נהנה לראות אותו שמח ומאושר למרות התהפוכות שעברו על שניהם, ואז הונחה יד על כתפו, ולתדהמתו הוא גילה את חמותו רחל-לאה מביטה בו בפנים חתומות.

"סבתא." שמח דניאל לקראתה, "באת לראות אותי מחופש לליצן?"

"כן חמוד." כפתה רחל-לאה חיוך על פניה והוסיפה ליטוף על לחיו של דניאל המשולהב, "אתה ליצן מאוד חמוד." הוסיפה, מתאמצת להישמע כמו סבתא רגילה, אבל אפילו ילד בגילו של דניאל יכול היה להרגיש שהחביבות בקולה מזויפת.

בתום התהלוכה אספה הגננת את ילדי הגן לשיירה קטנה ומסודרת, נפרדה בתודה חמה מההורים שבאו לתהלוכה, והצעידה את הילדים חזרה לגן. דניאל נופף בעליזות בידו הקטנה לאביו ולסבתו, ונתן יד ליסמין, החברה הכי טובה שלו בגן - ילדה שמנמונת צחקנית ממוצא אתיופי שהתחפשה לפרפר - והלך לדרכו, משאיר את המבוגרים לבדם.

"מי זו הכושית הזו שדניאל נותן לה יד?" הזעיפה רחל-לאה פנים.

"זו לא כושית, זו יסמין, הם חברים טובים, דניאל אוהב אותה מאוד."

"טוב, לפחות הוא אוהב בנות, גם זה לטובה." העירה רחל-לאה ברשעות.

"אל תשמחי כל כך, כשאני הייתי בגילו גם אני הסתדרתי יותר טוב עם בנות." החזיר לה דויד מנה אחת אפיים, והם החליפו מבטים, מרשים לעצמם, לראשונה מאז נפגשו, להפסיק להיות מנומסים, ולהפגין את הסלידה שחשו איש מרעותו.

"מי סיפר לך?" שאל דויד, מרגיש סוף סוף חופשי לדבר גלויות, והוליך את חמותו אל ספסל שעמד בצל עץ כליל חורש פורח בלילך עז.

"השרה הזאת שגרה עכשיו עם יסכה." השיבה רחל-לאה, נאנחה והניחה את ישבנה המרופד על הספסל, "הן לא ידעו, או לא רצו לספר לי לאן נעלמתם, ולכן באתי לעדלאידע כדי לחפש את הילד ולראות מה שלומו."

"דניאל בסדר גמור, אני מטפל בו טוב."

"אני רואה, הוא לא מתגעגע לאימא שלו?"

"לא, למה שיתגעגע? היא אף פעם לא התנהגה אליו כמו שאימא צריכה להתנהג, אני מקווה שעם הבנות היא בסדר."

"כן, איתן היא יותר... ויש גם את השרה הזאת... היא עוזרת לה המון."

"שמה שרי, לא השרה הזאת." תיקן אותה דויד.

"כשאני פגשתי אותה שמה היה שרה, זה השם שההורים שלה נתנו לה, בשבילי היא שרה." עמדה חמותו על דעתה, "יסכה אמרה לי שהיא ידעה שאתה הפוך עוד לפני החתונה, ושהתחתנת איתה כי היא אמרה לך שגם היא... שהיא כזאת."

"כן, זה מה שהיא אמרה, שהיא רוצה להתחתן ולהישאר דתייה, ולכן היא רוצה אותי, וגם אני חשבתי אז שאני חייב להתחתן כדי לקיים מצוות פרו ורבו, ושאם גם היא כזו אז נוכל יחד... טעינו."

"אתה בטוח?" שאלה חמותו שנראתה פתאום לדויד הרבה פחות מפחידה וקפדנית.

"כן, אני מאוד מצטער, אבל אנחנו לא יכולים." השיב לה בקול רך, תוהה בליבו למה פחד תמיד מהאישה הזאת. מה הפחיד אותו כל כך באישה הלא צעירה, וכבדת הגוף הזו שחבשה פאה מכוערת, כיסתה את גופה המגושם בשמלה רחבה, גרבה גרבי ניילון כהים ועבים, ופניה התפוחים היו בלויים, מרירים וחסרי חן. היא הייתה מעוררת רחמים יותר מאשר מפחידה.

"לפחות יש לכם ילדים." השלימה רחל-לאה עם רוע הגזירה, "מתי תחזיר את דניאל לאימא שלו?"

"אף פעם. הבעיה שלה היא לא רק שהיא הפוכה, אלא שהיא גם... אני לא יודע מה הבעיה של יסכה, אבל היא לא יכולה לסבול גברים, וזה כולל את כולם, לא רק אותי אלא את כל הגברים בעולם, כולל הבן שלה."

"זו לא אשמתה." הזדקפה רחל-לאה במתיחות, ושילבה את ידיה על חזה כמתגוננת, "זה בגלל משהו שקרה לה כשהיא הייתה קטנה, חשבנו שהיא תתגבר עם הזמן אבל... אולי, אם היא תעבור טיפול..."

"אולי." הסכים דויד בנימוס, "אני מקווה שכן, אבל בינתיים, עד שהיא תרגיש טוב יותר, עדיף שדניאל יישאר איתי."

חמותו הנהנה בפיזור נפש, "כן, וזו גם לא אשמתו של יענקל'ה." המשיכה לדבר, "הוא היה רק ילד קטן אז, והוא לא הבין... הוא לא רצה להכאיב לה... אולי תוכל להסביר לה שהוא לא הבין מה הוא עושה?"

דויד חש שליבו קופא מבהלה, "יענקל'ה, הבן הגדול שלך? הוא זה ש..."

"הוא היה רק ילד, הוא לא הבין." הזדרזה רחל-לאה להגן על בנה יקירה.

"יכול להיות, אבל למה לא עשיתם משהו? למה לא שלחתם אותה לטיפול? ואולי גם אותו?"

"השתגעת? מה לטיפול? אצלנו אין סודות, אם הם היו הולכים לטיפול נפשי אנשים היו יודעים ומדברים..." היא נרעדה מהמחשבה על חשיפת הבושה המשפחתית, "דיברנו עם הרב והוא אמר שהם קטנים וזה לא נורא, עם הזמן הם ישכחו והוא צדק, עובדה שיענקל'ה בסדר גמור."

"מה, בסדר? הוא נראה לך בסדר? ינעקל'ה שלך נעשה חסיד גור, לא שמת לב שהוא בקושי מדבר עם אשתו? ולא רק איתה, גם איתך הוא מתנהג כמו פרא אדם, יסכה המסכנה, עכשיו אני מבין למה..." דויד העיף מבט מבוהל בשעונו, וראה שכבר איחר מאוד, "אני חייב ללכת." קפץ מהספסל, "בסוף עוד יפטרו אותי." וברח. 

בתום יום העבודה חזר דויד הביתה מדוכדך מאוד, ואחרי שדניאל נרדם, לופת בידו את הרעשן שלו שסירב להיפרד ממנו גם בתום החג, הוא שפך את ליבו בפני אופק, סיפר לו על הוידוי המדהים של חמותו, ועל המנה שחטף מהבוס כשהגיע מאוחר מידי לעבודה.

"נמאס לי." כבש את פניו בכפות ידיו, "החיים שלי בזבל, והכל באשמתי, אם לא דניאל אז..."

"שלא תעז לדבר ככה." נבהל אופק, "היה לך יום קשה, אבל מחר יהיה טוב יותר, רוצה תה?"

"מה שאני רוצה באמת זה לחזור אחורה בזמן, ולא להסתבך עם יסכה והמשפחה הדפוקה שלה, אבל זה בלתי אפשרי אז אני אסתפק בתה עם דבש ולימון."

"בכיף." מזג לו אופק כוס תה, והזכיר לו שאמנם נישואיו היו כישלון מהדהד, אבל חוץ מדניאל החמוד יצא מהם עוד דבר אחד טוב."

"איזה דבר?"

"הפסקת להיות דוס שחושב שזה פשע להיות הומו."

"כן, אבל באיזה מחיר? ואם מדברים על המחיר..." הוא לגם לגימה ממושכת מהתה הריחני והחם, "תראה אופק, אנחנו חייבים לדבר."

"אם אתה רוצה להתווכח איתי שוב על השכר דירה אז חבל על הזמן שלך, אני לא מתכוון לקחת ממך שכר דירה דויד, מספיק שאתה מבשל ומנקה ועושה קניות, הבית שלי הוא גם הבית שלך, ואני לא מוכן לשמוע על זה שתשלם לי שכר דירה."

"אני יודע, אני בין כה וכה לא יכול להרשות לעצמי לשלם לך, הגן של דניאל כל כך יקר... אין לי מושג מה אני אעשה כשהוא ילך לבית ספר."

"יש צהרון."

"יקר בצורה מזעזעת, ויש כל כך הרבה חופשים... אין לי מושג איך הורים אחרים מסתדרים, ולי אין אפילו סבתות שאפשר לבקש מהן עזרה."

"אז למה שלא תעזוב את העבודה המעפנה שלך ותהיה עצמאי? ככה לפחות לא תצטרך להתחנן לפני הבוס כל פעם שתרצה כמה שעות חופש."

"כן... אבל... אבל..." דויד הביט בו במבט מבוהל, "אין לי אומץ, ומה אם אני לא אצליח?"

"למה שלא תצליח? אתה טכנאי מצוין ואתה חרוץ, תוכל להשתמש במחסן מתחת לבית כבית מלאכה, תעבוד בשביל עצמך, ולא תהיה תלוי בשיגעונות ובטובות של אף אחד."

"אני אחשוב על זה." הבטיח דויד, "אבל קודם אני חייב..." הוא נשם נשימה עמוקה והישיר מבט אל עיניו של אופק, "מה היית עושה אם הייתי מגלה לך שיש לי איידס?"

"איידס? אתה מתכוון להגיד לי שאתה נשא? כמה זמן אתה יודע את זה? איפה נבדקת?"

"עוד לא נבדקתי, אבל אחרי שיסכה הרתה אני... זו הייתה תקופה קשה מאוד, היא כעסה עלי ולא רצתה שום קשר אלי, בקושי דיברנו, הרגשתי מאוד בודד וחרמן... עשיתי שטויות, לא הייתי זהיר, זה נפסק ברגע שדניאל נולד, אבל עד אז..."

"דניאל כבר בן ארבע וחצי, איך זה שעוד לא היה לך זמן להיבדק?" הביט בו אופק בקרירות.

דויד האדים ועיניו נמלאו דמעות, "פחדתי." לחש, "אני עדיין פוחד."

"אין לך ממה לפחד, זו רק דקירה קטנה."

"אני לא פוחד מהבדיקה, אני פוחד מהתוצאה, ומה אם אני נשא?"

"אז תקבל טיפול, אל תדאג, לא תמות, כיום כבר לא מתים מאיידס, זו סך הכל מחלה כרונית."

"כרונית אבל מדבקת." ציין דויד.

"כן, זה נכון."

"אז אם אני נשא אתה... אנחנו..." דויד נשא אל אופק מבט אומלל, "הייתי צריך להגיד לך עוד ביום הראשון, סליחה אופק."

"זה בסדר, הרי הקפדת על קונדום, חבל שלא אמרת לי למה, אבל לא נורא." שמר אופק על שלוות נפש קרה שהפחידה את דויד עוד יותר.

"אל תגיד לא נורא, זה כן נורא." החלו דמעות לגלוש על לחייו הצנומות, "עד שמצאתי אותך שוב... עד שהעזתי... כל כך התגעגעתי אליך ועכשיו שוב נצטרך להיפרד, והכל באשמתי..." התייפח.

"נו, די כבר דויד, מספיק להיות דראמה קווין, מחר נלך לעשות בדיקה, ואחר כך נראה."

"מה, גם אתה תיבדק?"

"כן, למה לא? אתה חושב שאני כזה צדיק תמים? גם אני עשיתי שטויות."

"באמת?" מחה דויד את לחייו בשרוולי חולצתו.

"כן, בטח. תגיד דויד, מה תעשה אם דווקא אני אהיה נשא ואתה לא, תזרוק אותי?"

"לא, בשום פנים ואופן לא, אני אוהב אותך אופק." חיבק אותו דויד, "אבל אני נשבע לך דויד, אם יתברר שלא נדבקתי אני אפסיק לפחד, אני אתפטר ואני אתחיל להיות עצמאי."