ב. אופק של תקוה

למחרת בבוקר יצאנו יחד החוצה ונתקלנו בצורי שהביט בנו נדהם ונפעם, פיו פעור ועיניו רחבות מפליאה. דויד הסמיק ונראה נבוך כאילו נתפס בקלקלתו, ולפני שצורי הספיק לפצות את פיו אמר שהוא חייב לתפוס את האוטובוס כדי לא לאחר לשיעור במכללה, וניסה להסתלק.

"למה שלא תיקח את האופניים של עמיר?" הציע צורי, "ככה תגיע למכללה הרבה יותר מהר ובחינם."

"אני לא יודע לרכב על אופניים." השיב דויד והביט בדאגה בשעונו. הוא תכנן לצאת הרבה יותר מוקדם, אבל בגלל שפיתיתי אותו לעוד סיבוב של סקס בבוקר, הוא היה כעת באיחור. לזכותו אגיד שבהתחלה הוא עוד ניסה להתנגד, אבל ניסחף, ועכשיו חש אשם ונבוך מאוד, והפגישה עם צורי הלחיצה אותו עוד יותר.

"זה בסדר דויד, אל תילחץ." הנחתי יד על כתפו, "אתה לא צריך לנסוע באוטובוס, בוא נשתה קפה ונאכל משהו, ואחר כך אני אקפיץ אותך למכללה עם הרכב."

"תודה, אבל..." ניסה דויד להתנגד, משתמט ממגעי, "אין לי זמן, וחוץ מזה אני לא מסוגל לאכול כלום בבוקר."

"באמת? מה, אתה לא יודע שארוחת הבוקר היא הארוחה הכי חשובה ביום?"

דויד משך בכתפיו במרדנות, אבל לבסוף השתכנע לאכול פרוסת עוגה עם הקפה ולקחת איתו כריך ללימודים. לא הייתה לי ברירה, והזמנתי גם את צורי לשתות אתנו, הבטחתי שמיד אחרי שאשוב נלך לטיול עם הכלבות והסעתי את דויד למכללה.

בדרך למכללה ישב דויד לצידי מתוח ומסוגר בעצמו, ושתק. התרכזתי בנהיגה ושתקתי גם כן, תוהה מה בדיוק עובר עליו. נכון, ישנו יחד, ואפילו חבוקים, אבל מה שקרה ביני לבינו באותו לילה לא היה בדיוק ליל אהבים סוער. הוא אמנם יזם את הנשיקה הראשונה והלך איתי ברצון למיטה, אבל בכך היה לו די - כל מה שהרחיק לכת יותר מנשיקות וקריאה נלהבת של הסונטות של שייקספיר, תוך ליטופים תמימים, היה יותר מידי בשבילו.

נרדמתי לבסוף, חרמן ומתוסכל, ורק בבוקר הצלחתי להרחיק לכת קצת יותר. אחזתי בזקפת הבוקר שלו וניסיתי לפתות אותו לשתף פעולה ולהניח לי ללטף אותו. הצלחתי חלקית בלבד, הוא הסכים לליטופים, אבל סירב להניח לי למצוץ את אברו, ונרתע כשניסיתי לשכנע אותו לגעת בי. הסתפקתי בכך ששפשפתי את אברי בין פלחי עכוזו תוך כדי ליטוף נמרץ של זקפתו. על פי הקולות שהשמיע הוא נהנה מאוד, אבל  רצה לברוח מהמיטה מיד אחרי שגמר בכף ידי, והייתי צריך לאחוז בו בכוח כדי שיישאר צמוד אלי עוד קצת ויניח גם לי לבוא על סיפוקי. הוא נכנע לבסוף והרגשתי שהוא נאבק לא רק בי אלא גם בעצמו.

"תעצור לי פה." ביקש כשהתקרבנו למכללה, "זה מספיק קרוב."

עצרתי ולהפתעתי הוא הניח יד על ברכי וביקש סליחה.

"סליחה על מה?" השתוממתי.

"על ההתנהגות שלי, אני יודע שאני... שלא נהנית כל כך." הוא נשא לעברי מבט כחול ותמים, "אתה כועס עלי?" שאל.

לא יכולתי שלא לחייך למראה דאגתו, "לא חמוד, אני מבין שזו הפעם הראשונה שלך, טבעי שאתה מתבייש וקצת פוחד."

"קצת פוחד?" הוא חייך, "אני מת מפחד, ואני גם נורא נורא מתבייש, אבל אני אתגבר על זה, אני מבטיח לך, בפעם הבאה יהיה יותר טוב, נכון?"

הפעם הבאה חשבתי לעצמי בציניות, מי אמר לך שבכלל תהיה הפעם הבאה? ואולי, אם הוא לא היה צעיר כל כך ותמים כל כך, גם הייתי אומר לו את זה, ומייעץ לו לצפות קצת בפורנו כדי ללמוד מה עושים במיטה עם גבר, אבל בסוף שתקתי, החזרתי לו חיוך מרגיע, ואמרתי לו שהכל יהיה בסדר ושניפגש כשהוא יחזור מהלימודים.

חזרתי הביתה ומצאתי את צורי יושב וקורא בסונטות של שייקספיר, "תיזהר צורי, אתה לא רוצה לדעת מה קרה לבחור הקודם שקרא בספר הזה."

"אתה טועה, אני דווקא כן רוצה לדעת." סגר צורי את הספר.

גיחכתי, "אני מעדיף לא לפרט, אבל בוא נגיד שבגלל הספר הזה הוא איבד את המקום שלו בגן עדן."

צורי צחק, "בגללו או בגללך?" התבדח, והוסיף שהוא לא מודאג, בין כה וכה כל החבר'ה הטובים נמצאים בגיהינום. "אז איך הצלחת לשכנע את הבתול המהולל לישון אתך?"

"אני לא עשיתי כלום, זה שייקספיר והסונטות שלו, הם אשמים."

יצאנו לסיבוב הקבוע שלנו עם הכלבות, ודיברנו על דויד. להפתעתי צורי לא ניסה להוציא ממני פרטים מפולפלים על הלילה הראשון שלנו, אלא דיבר ברצינות, מנסה להזהיר אותי מהסכנות שבקשר עם בחור תמים וחסר ניסיון כמו דויד שהגיע מרקע חרדי שמסבך את המצב עוד יותר.

"בחור כמו דויד לא יודע איך להתמודד עם הומואים מקצועיים כמונו." הוכיח אותי, "אסור לך לחכות שהוא יבין מעצמו דברים, והכי חשוב, אל תשקר לו מפני שאצל אחד כמוהו זה עלול להיות פיקוח נפש ממש."

"פיקוח נפש?" פקפקתי, "למה אתה מתכוון, ולמה התחלת לדבר כמו איזה רבי?"

"אל תהיה רשע." נזף בי צורי, "אני, בניגוד לתינוק שנשבה כמוך, באתי גם מרקע דתי, כבר סיפרתי לך על זה, ואני מבין יותר טוב ממך את הראש של הילד הנחמד הזה שנחת לך במיטה. הוא לא אחד שמבין מה זה יחסים פתוחים, ואני לא אתפלא אם הוא ירגיש רגשות אשמה איומים כשתגיעו לחדירה, אם בכלל תגיעו לזה."

"כן, שמעתי על זה משהו, הומואים דתיים לא עושים חדירות כי זה נחשב למשכב זכר ו... אה... זה אסור כי... למה זה אסור?"

"כי זה נחשב לגילוי עריות ולתועבה שדינה כרת." הבהיר לי צורי בפנים חמורות.

"אוקי." התרשמתי על כורחי, "אבל שכחת שהוא כבר לא דתי."

"הוא לא חרדי, אבל חסר לו עוד הרבה עד שיהיה כופר כמוך." תיקן אותי צורי והמשיך, "דויד למד מגיל צעיר מאוד שהומואים הם תועבה, וגרסא דינקותא זה דבר שקשה מאוד להתגבר עליו, אתה מבין?"

"אני חושב שכן." אמרתי בהיסוס, "אז מה דעתך צורי, עדיף שאני לא אסתבך איתו?"

"כבר הסתבכת." השיב צורי בפנים חמורות, ושאל מה אני מרגיש כלפי דויד.

"לא יודע, אני מחבב אותו, אני חושב."

"אבל לא אוהב אותו?"

"מה אוהב? מה פתאום אוהב? אני בקושי מכיר אותו." עניתי, נזכר בנקיפת כאב שבעוז התאהבתי מהרגע הראשון.

צורי נד בראשו נאנח, וביקש ממני שוב להיות זהיר, כי במקרה של דויד זה לא סתם סטוץ אלא דיני נפשות ממש.

"בסדר צורי, די להיות צדקת כזו, אפשר לחשוב שאני איזה אחד שחי באטרף ועושה סטוצים כל הזמן, מאז שעוז עזב לא הייתי עם אף אחד, וגם לפניו..."

"כן?" נעץ בי צורי מבט ערני, חוזר לעצמו הסקרן והרכלן. "תמיד שאלתי את עצמי מה היית פעם, לפני שהעוז הזה שבר לך את הלב והפך אותך לנזיר מתבודד." תהה, מפסיק באחת להיות נביא תוכחה מוסרי.

"אני לא נזיר מתבודד צורי, אבל מצד שני אני לא מרגיש נוח לעשות סקס בלי רגש, תמיד הייתי כזה, ואני יודע שיש עוד הרבה כמוני."

"כן, בטח שיש, רק שהן משתינות בישיבה, הולכות על עקבים, ומתאהבות במניאקים." גיחך צורי בחוצפה.

"עוז ממש לא מניאק צורי, הוא אף פעם לא שיקר, ולא אמר שהוא אוהב אותי. זה שאני... הוא לא אשם שהתאהבתי בו, ושאני לא מצליח לשכוח אותו, ואני ממש מתפלא איך דווקא ילד כמו דויד הצליח לגרום לי..." השתתקתי, מבולבל, "אני באמת לא יודע מה קורה איתי ואיתו, ובכלל." הודיתי לבסוף.

"אני מבין." ליטף צורי בעדינות את כתפי, "יש תקופות כאלה בחיים, אבל בבקשה, אל תשכח שלעומתך הוא רק ילד, תהיה נחמד אליו."

"אני אשתדל." הבטחתי, ובאמת השתדלתי, הייתי נחמד ורגיש, ומבין וסבלני, ולא לחצתי על דויד שחזר לישון איתי גם באותו ערב, וגם למחרת, וגם אחר כך, מתקדם ומשתפר, ונעשה נועז יותר ופחות ביישן מיום ליום. 

אחרי שבוע כבר הצלחתי לשכנע אותו לתת לי לראות אותו ערום, וללטף את פס השערות האדמוניות שירד מחזהו לחלציו, מתמזג עם התלתלים האדמוניים שהקיפו את הזין הורוד והנחמד שלו, ואחרי שהצלחתי לשכנע אותו לשתות איתי פחית בירה עלה בידי להדיח אותו להתקלח איתי, ולהניח לי לסבן את גופו הלבן, וסוף סוף הצלחתי להתענג על חדירה לישבנו הבתולי.

אני נהניתי, והוא נהנה עוד יותר, ואחר כך נרדם בזרועותיי, מחייך, אבל למחרת קם קודר ועצבני, אמר שיש לו עומס בלימודים ובעבודה, ולא שב לישון איתי באותו לילה.

ניסיתי להתנחם בנוכחותה של תיקי שבעדרו של דויד חזרה לחלוק איתי את מיטתי, אבל למרות האהבה שלי כלפיה זה לא היה אותו דבר.

"איפה דויד?" התפלא צורי למחרת בבוקר, "הוא לא ישן אתך הלילה?"

"לא, הוא אמר שיש לו עומס של לימודים, והוא צריך ללמוד."

"וואלה, וזה נכון?"

"לא. לדעתי הוא כועס עלי, יש מצב שזה נגמר."

"באמת, מה עשית לו?"

"כלום. אני רק... נתתי לו בירה ו... עזוב, לא בא לי לדבר על זה, הוא שרוט בגלל החינוך שלו, ולי כבר נמאס."

"אני מבין." אמר צורי, "טוב, מה לעשות, אלא החיים, יאללה, בוא נלך."

יצאנו מהחצר והתחלנו ללכת במסלול הרגיל שלנו, ופתאום מישהו רץ אחרינו – דויד.

תיקי שמחה כל כך לראותו עד שקפצה עליו, וליקקה את פניו.

דויד ליטף אותה, ושאל אם הוא יכול לדבר איתי.

"אני עסוק." השבתי ברשעות.

"אל תהיה אידיוט." נזף בי צורי, "אני אקח את תיקי ומפי לטיול, ואתם תחזרו הביתה ותדברו, קדימה, זוזו." הדף אותי לעבר דויד שנראה עייף ופרוע. לא הייתה לי ברירה וחזרתי איתו הביתה.

"מה קרה לך? אתה נראה כאילו לא ישנת כל הלילה." הגשתי לדויד כוס תה.

הוא לקח ממני את הכוס, לגם ממנה ונאנח, "ישנתי, אבל ממש קצת. אתה כועס עלי נורא אופק?"

"לא כועס בכלל, למה אני צריך לכעוס?" היתממתי, "אתה לא חייב לי כלום דויד."

"אני יודע, אני פשוט..." הוא קם, נסער, "אפשר חיבוק?" שאל בביישנות נוגעת ללב והסמיק בגלל העזתו.

קמתי וחיבקתי אותו, "מה קרה דויד? זה בגלל מה שעשינו במקלחת, בגלל שזה אסור?"

הוא הנהן, וכבש התייפחות בכתפי, "כן, גם, וגם בגלל ש..."

"בגלל שנהנית?"

"לא רק בגלל שנהניתי אלא גם בגלל ש..." הוא הרים אלי את פניו המוכתמות בדמעות, "בגלל שאני אוהב אותך אופק, אני נורא אוהב אותך ואתה לא."

ליבי נצבט לשמע דבריו, "זה לא נכון." מחיתי, "למה אתה אומר שאני לא אוהב אותך?"

"כי אף פעם לא אמרת לי שאתה כן." השיב דויד בפשטות ילדותית, "אתה אוהב אותי אופק? חשוב לי לדעת כי אני נורא נורא אוהב אותך."

"אתה אוהב אותו, באמת?" שאל צורי באחת משיחות הנפש שנהגנו לנהל בזמן טיולי הבוקר עם מפי ותיקי.

הנהנתי, "כן, בטח, אחרת הייתי חי איתו?"

"כן, אבל..." הוא סקר אותי בפקפוק, "אתה אוהב אותו כמו שאהבת את האקס שלך?" הקשה.

"לא אהבתי אף אחד כמו שאהבתי את האקס, ואני מקווה שאני גם לא אוהב ככה יותר, פעם אחת הספיקה לי, לא מעוקצך ולא מדבשך."

"אז אתה לא אוהב אותו?"

"אוהב, בטח שאוהב, אבל בזהירות, נותן רק חצי לב, לא את כולו."

"אני לגמרי מבין אותך." הסכים איתי צורי באהדה, "אבל אני לא חושב שדויד יבין, אם תגיד לו מה שאמרת לי הוא יפגע מאוד."

"אל תדאג, אין מצב שאני אגיד לו דבר כזה." הרגעתי.

"וואלה? זה נראה לך הוגן?" פקפק צורי

"מה אני יכול לעשות? זה מה שאני מסוגל לתת, ואני לא מבין מה הבעיה בזה, אני מתייחס אליו יפה מאוד, לא בוגד בו, מחפש איתו דירה חדשה, הולך איתו להצגות למרות שאני מעדיף לראות סרטים, מפרגן לו להשתתף בחוג לתיאטרון, קניתי לו במתנה מינוי לאופרה כי זה מה שהוא אוהב, טוב לי איתו, ולו טוב איתי."  

"אופרה?" עיקם צורי את פניו בסלידה, "זמרות שמנות לבושות בגדים מכוערים, צורחות שירי אהבה יחד עם זמרים שמנים עם פאות גרועות, ומתות לאט וברעש?"

"אני רואה שאתה חובב אופרה אמיתי." גיחכתי, "אבל זה לא כל כך נוראי כמו שתיארת, יש גם זמרות שנראות טוב ומתות מהר, אבל כן, בדרך כלל זה באיטלקית, וזה משעמם נורא, מה לעשות שזה מה שדויד אוהב? הוא יודע שאני משתעמם אז הוא הולך עם החברים שלו מהחוג לתיאטרון, פעם בחודש הם נהנים מאופרה, ואני נהנה לראות משחק כדור סל, וכולנו מאושרים."

"אני לא מבין למה אתם מחפשים דירה חדשה, למה שלא תגורו בדירה מתחת לבית של הילה ותמיר?"

"כי... וזה סוד שאסור לי לספר אז אל תגלה שאתה יודע, הילה..." הבטתי סביבי בתיאטרליות כאילו אני חושש שיש לנו מאזינים סמויים מהעין, וצורי צחק וחבט קלילות על זרועי, "נו, תספר, אני מת מסקרנות, מה עם הילה?"

"היא בהיריון."

"מה, מתמיר?" נדהם צורי.

"אני מקווה שכן, ממני היא בטח לא."

"אבל... אבל היא כבר כמעט בת ארבעים."

"נו, אז? מה זה ארבעים בימינו? בכל אופן, היא בהיריון שני, והם רוצים לשפץ את הבית, להרחיב אותו, ולהפוך את קומת הקרקע לחדר משחקים לילדים, וזה אומר שעד שנדב ועמיר יחזרו בעוד חודשיים אני ודויד צריכים למצוא לנו דירה חדשה."

"אני מקווה שלא רחוק מפה, מפי ואני התרגלנו לטייל אתך ועם תיקי כל בוקר."

"גם אני מקווה ככה, אנחנו מגבילים את החיפוש לשכונה הזו, תחזיק לנו אצבעות." 

שבוע אחר כך הזמינה אותנו הילה לעשות על האש לכבוד ל"ג בעומר, הכריזה שיש לה חדשות טובות יותר, וטובות פחות, ושאלה מה אנחנו רוצים לשמוע קודם.

פה אחד החלטנו לשמוע קודם את החדשות הטובות פחות, והיא סיפרה לנו שנדב ועמיר החליטו לקצר את הטיול ולחזור הביתה יותר מוקדם כי עמיר לקה באיזה וירוס מעיים מציק שהתיש אותו, ובכלל, הם הגיעו למסקנה שחצי שנה טיול זה בהחלט יותר מידי, והם רוצים הביתה.

"ומה החדשות היותר טובות?" שאל סיימון.

"אני בהיריון." זרחה הילה באושר, ואחר כך פנתה אלי ושאלה אם מצאתי כבר איזה דירה חדשה כי לצערה, בקרוב הם מתחילים לשפץ ולהרחיב את הבית, ומאחר ועמיר ונדב חוזרים מוקדם מהצפוי...

"כן, מצאתי, אבל הדירה תתפנה רק בעוד חודשים, נתתי להם תשובה חיובית כי חשבתי שיש לנו די זמן, אבל אם אני צריך להתפנות..." הבטתי בדאגה בדויד שנחפז והניח את ידו בכפי, ולחץ אותה בעידוד.

"יהיה בסדר. אנחנו נסתדר." חייך אלי באומץ.

"כן, יהיה בסדר." הרגיע אותי סיימון, "השכרתי לך את הדירה לחצי שנה, אני לא אפנה אותך קודם, זו לא אשמתך שעמיר ונדב חוזרים מוקדם יותר."

"כן, אבל איפה הם יגורו?" הביטה הילה אובדת עצות בתמיר שכרך יד מגוננת סביב כתפיה.

"אל תדאגי, הם יגורו אצלי." אמר סיימון, וסיפר לנו את החדשות המדאיגות שלו – אימו חלתה ועומדת לעבור ניתוח, ואחותו שעד אותו יום נהגה בו בקרירות ושמחה שהוא עושה את הבושות שלו עם גברים רחוק ממנה, שינתה את טעמה, ומבקשת מאוד שהוא יבוא להיות איתה ועם אביו עד שהאם תחלים.

"אבל הם גרים בארגנטינה." נדהם צורי, ופניו, השחומים מטבעם, האפירו, "כמה זמן אתה יודע על זה? למה לא סיפרת לי קודם?" התנפל בטענות על בן זוגו.

"צורי... צורי..." סיימון הניח יד מרגיעה על כתפו של בן זוגו הצעיר, "תרגיע חמוד."

"אל תגיד לי תרגיע, אתה עוזב לארגנטינה ואני..." עיניו של צורי התמלאו דמעות, ומפי חשה אליו, הניחה את כפותיה הגדולות על ברכיו, מתחה אליו את צווארה וניסתה ללקק את פניו.

הוא הניח יד על עורפה, וליטף אותה בפיזור נפש, אבל כל תשומת ליבו הייתה נתונה לסיימון, "אל תיסע אליהם." ביקש, "הם גירשו אותך מהבית, למה אתה צריך לנסוע לשם?"

"כי אני חייב צורי." השיב סיימון באורך רוח, "אימא שלי במצב קשה, ואחותי זקוקה לי, וגם אבא שלי... קשה להם להתמודד עם זה לבד, והם צריכים אותי."

"גם לי קשה, וגם אני צריך אותך, אני לא אוהב להיות לבד." התעוותו פניו של צורי באומללות.

"אבל לא תהיה לבד חמוד, אופק ודויד יהיו אתך, וגם הילה ותמיר, ועוד מעט גם נדב ועמיר יגיעו... הם יגורו אתך, לא תהיה לבד אפילו רגע אחד."

"כן, אבל אתה לא תהיה." נאחז צורי בשרוול חולצת הג'ינס של סיימון, מביט בו במבט נואש.

"צורי, באמת..." סיימון אחז בפרק ידו של בן זוגו הצעיר, מאלץ אותו לשחרר את פיסת הבד שלפת בכוח, "אל תהיה ילד, אני נוסע בקושי לחודש, אנחנו נדבר בסקייפ כל יום..."

"חודש." נחרד צורי, אבל נכנע והרפה משרוולו של סיימון, "למה לכל כך הרבה זמן?"

"כי זו נסיעה מאוד יקרה וממושכת, ואין טעם לנסוע רק לכמה ימים, וחוץ מזה עד שאימא תחלים... חודש זה כלום, אני אחזור עוד לפני שתספיק להתגעגע אלי."

"אני כבר מתגעגע." השיב צורי בפנים זעופות, טמן את פניו בפרוותה של מפי ושתק שתיקה מעיקה עד שהתפזרנו איש לדירתו 

"אתה חושב שהגזמתי אתמול? סיימון אומר שעשיתי הצגה שלמה והתנהגתי כמו תינוק." גילה לי צורי למחרת.

"נו, כן... יכול להיות ש... אולי יש בזה משהו, אבל זו לא אשמתך, הוא הפתיע אותך ואתה לא בן אדם ששומר את הרגשות שלו לעצמו, זה מה שיפה אצלך." ניסיתי למצוא את הצד החיובי בהתנהגותו של צורי.

"אני שונא שהוא נוסע, מאז שהתחתנו לא נפרדנו, למה הוא צריך לנסוע אליהם? הם היו ממש מגעילים אליו, כשהוא יצא מהארון הם פחות או יותר גירשו אותו מהבית, לא הזמינו אותו לחתונה של אחותו, ולא לבר מצווה של האחיין שלו, ופתאום, כשהזקנה חולה, הם נזכרו שהם צריכים אותו... אשכנזים מגעילים שכמותם." רטן צורי.

כדי להסיח את דעתו הובלתי אותו לבית שעמדנו לעבור אליו אחרי שיתפנה. זה היה בית דו משפחתי קטן ונחמד, צבוע צהוב. החלק שעמדנו לשכור היה מוקף גינה גדולה ופרועה, ומתחת לעץ ברוש עבות עמדה מלונה נאה מעץ עם גג רעפים אדום. החלק השני, שהיה שייך לבעלי הבית, היה גדול הרבה יותר - בעל שתי קומות וסורגי מתכת מסולסלים צבועים כחול. הגינה הייתה קטנה ומסודרת, רוב אדמתה הייתה מרוצפת קרמיקה אדמדמה, והחלק שלא היה מרוצף היה מכוסה דשא מלאכותי בצבע ירוק על טבעי, מוזר. "הם מסכימים שנחזיק את תיקי בחצר בתנאי שלא ניתן לה לעבור לצד שלהם, ושנשמור שלא תלכלך להם את הדשא."

"דשא?" לגלג צורי, "זה דשא זה? הוא נראה כמו שטיח מקיר לקיר, והצבע שלו פשוט מזעזע, מזל שהם לא פרשו את הדבר המזויף הזה גם בצד השני. תגיד, כמה מטר הבית, כמה חדרי שינה יש בו, וכמה בתי שימוש? יש חדר ארונות?"

סיפרתי לצורי על הבית שעמדנו לשכור - שבעים מטר מרובע, שני חדרי שינה, סלון ומטבח גדול, ושני חדרי שירותים, חדר ארונות פעוט מצד אחד, אבל ארון קיר ענקי מצד שני, והכי טוב, "קרוב לגן השעשועים, וגם מספיק קרוב אליכם. שווה לחכות חודשיים לבית הזה, נכון?"

צורי הנהן ואמר שאני צודק, והיה לנו מזל שמצאנו את הבית הזה, והוא רק מקווה שלא מפריע לנו שבית כנסת ניצב גב אל גב עם הבית החדש שלנו.

"למה שיפריע? הכניסה הרי מהרחוב המקביל, ובכלל, עדיף בית כנסת על בית ספר."

"נכון." הסכים איתי צורי אחרי שערך סיור קצר באזור, "אבל בקומת הקרקע של הבית כנסת הזה יש מין כולל קטן, ולומדים שם, בעיקר בערבים."

"לי זה בטח לא מפריע, אני מקווה שגם לדויד לא." הערתי, "אני אשאל אותו." הבטחתי, ואמנם תכננתי לשאול את דויד מה דעתו על זה שלימודי הגמרא רודפים אחריו גם כיום, כשהוא חילוני, אבל לא הספקתי, היו לנו יותר מידי דברים לענות בהם. היו ההכנות לנסיעתו של סיימון שצורי עשה ממנה דראמה גדולה מהחיים, והייתה הבשורה המדהימה שבבטנה של הילה מתפתחים להם תאומים, ואחר כך הגעתם של עמיר ונדב שנחתו בארץ מדיפים ריחות מסחררים של הרפתקנים מהוללים, רזים, שזופים, עמוסי מתנות, סיפורים מרתקים ותמונות צבעוניות מהטיול הגדול שלהם. 

בסופו של דבר דויד גילה את קיומו של הכולל רק אחרי שנכשל במבחן הבמה של חוג התיאטרון שלו, ולא קיבל את התפקיד הנחשק של פוק שכל כך רצה בו, במקום זה הטילו עליו לשחק את אוברון - מלך הפיות. לדעתי זה היה תפקיד שווה הרבה יותר, וזה מה שאמרתי לו בניסיון לנחם אותו, אבל דויד רצה להיות דווקא פוק, והדעה שלי רק הרגיזה אותו. הוא הכריז שהוא חייב ללכת לטיול קצר כדי למתוח את הרגלים, לקח את תיקי, ויצא מהבית, נרגז מאוד.

אחרי חצי שעה בערך היא שבה בלעדיו. מלא דאגה התקשרתי אליו שוב ושוב, אבל קיבלתי רק את התא הקולי. אחרי שעתיים הייתי קרוב להתקשר למשטרה כדי להודיע על נעדר, ואז הוא הופיע, רגוע ושלו מאוד, סיפר שהיה בשיעור גמרא בבית הכנסת הסמוך, וכיבה את הנייד כדי לא להפריע לחברותא שלו להתרכז.

"שיעור גמרא?" נדהמתי, "למה? החלטת לחזור בתשובה?"

"למה לא? אם לך מותר לחזור לאקס שלך, אז גם לי מותר לחזור בתשובה." התגרה בי דויד בחוצפה.

"לחזור לאקס שלי? השתגעת, על מה אתה מדבר?"

"עליך ועל העוז הזה שהייתה לו חוצפה להציע לך חברות בפייסבוק, למרות שאתה איתי."

"בחייך דויד, אז הוא הציע לי חברות בפייסבוק, אין לזה שום משמעות. כולם יודעים שפייסבוק לא נחשב."

"אם הוא לא נחשב למה הסכמת? ולמה לא סיפרת לי?"

"כי זה לא נחשב ולא היה מה לספר."

"כן, היה." התעקש דויד ורקע ברגלו כמו פרימדונה מפונקת, "הבחור הזה התייחס אליך בנבזות, אני לא מבין למה אישרת לו להיות חבר שלך בפייסבוק."

"סתם ככה, למה לא? וממתי אתה בודק לי את הפייסבוק?"

"לא בדקתי." מחה דויד בעלבון כל כך משכנע עד שידעתי מיד שהוא משקר, "סתם עברתי וראיתי שהמסך פתוח על הדף שלך בפייסבוק ו... עזוב, זה באמת חסר משמעות."

"אם זה כל כך חסר משמעות למה נעלבת? ומה יש לך לחפש בבית כנסת, הם יודעים בכלל שאתה..."

"לא הייתי בבית כנסת." קטע אותי דויד בחיפזון, "הייתי בחדר שנמצא מתחת לבית כנסת, וסך הכל רציתי... עזוב, אין טעם להסביר לך, אתה בחיים לא תבין."

"דויד, די לכעוס, מספיק. אני מצטער שנעלבת, אישרתי לו חברות כי באמת אין לו יותר שום משמעות בעיני, בגלל זה אתה מנסה לחזור שוב בשאלה, בגללי?"

"לא, טיפש אחד, אני פשוט מתגעגע קצת ללמוד גמרא, אין לזה שום קשר לכלום, זה פשוט משהו שאני נהנה לעשות, זה הכל, בסדר?"

"טוב, אם אתה אומר אז בסדר. אני מקווה שהחברותא שלך לא יזדעזע לגלות שאתה ישן עם גבר."

"הוא לא יזדעזע כי לא סיפרתי לו כלום, ואם גם אתה לא תספר אז הוא לא ידע." נשא לעברי דויד את פניו, הסימן המוסכם שלנו לנשיקת התפייסות ואחרי שקיבל אותה נרגע.  

סיימון טס לארגנטינה ובניגוד לחששותיו של צורי הוא שנא כל רגע. אחרי ששהה שם שלושה שבועות מתוחים ולא נעימים בהם רב עם אחותו וגיסו, ועצבן את אביו, השתחררה סוף סוף אימו מבית החולים. מרוב שמחה על שיצאה חיה מהניתוח העבירה לחשבון הבנק שלו סכום כסף נאה שסבתו השאירה לה לחלק לנכדים. סיימון החליט שכדי לפצות את עצמו ואת צורי על הפרידה הממושכת עליהם להוציא את הכסף על חופשה מפנקת באירופה. הם החליטו להיפגש ברומא ואחרי שיתיירו בה לאורך ולרוחב להמשיך לוונציה ולפירנצה ולקנח במונאקו היפה. "בדיוק הטיול שחלמתי עליו תמיד." שמח צורי, נפרד מאיתנו בנשיקות וטס לו לחופשת החלומות שלו, משאיר אותי להתמודד עם נדב ועמיר שבקושי הכרתי, ועם דויד שהתחיל להתנהג בצורה מוזרה מאוד אחרי שבילה לילה שלם בבית הכנסת במה שהוא כינה -תיקון ליל שבועות. 

כל זמן שהתעסקנו במעבר לדירה החדשה זה עוד היה נסבל, היינו עסוקים מכדי לריב, אבל מיד בתחילת הקיץ השלמנו סוף סוף את הבלגנים של המעבר לדירה החדשה, עמיר ונדב עברו במקביל לדירה שלהם, צורי וסיימון סיימו לחרוש את כל המוזיאונים של איטליה ועשו את דרכם לעבר ממלכת מונאקו הקטנה והיפה, ודויד ירד סופית מהפסים.

"אבל למה לא? מה קרה לך פתאום?" מחיתי בעלבון כשהוא סירב להניח לי לחדור אליו. גם כשהצעתי לו להפוך את היוצרות ולהיות הפעם האקטיבי הוא סירב בעקשנות.

עייף וחרמן מכדי להתווכח השלמתי עם המצב וגמרתי על בטנו החלקלקה, "ועכשיו אתה?" הצעתי ושלחתי יד אל אברו.

הוא נרתע, "לא!"

"מה הבעיה דויד? אתה מעדיף שאני אמצוץ לך?"

הוא התנשם, "אני... לא... כן... אולי..." היסס, "תראה אופק... אני..."

"כן? מה עובר עליך לאחרונה? גם בפעם הקודמת עשית הצגות עד שגמרת, מה קורה לך בזמן האחרון?"

דויד נפגע מקוצר רוחי, "אתה לא מבין."

"מה יש פה להבין, אתה רוצה לגמור או לא? עומד לך אם לא שמת לב, אבל אם בא לך על כאב ביצים אז בבקשה, מי אני שאפריע לך."

הוא הטיל את עצמו עלי, דמעות בעיניו, "אתה כועס עלי אופק? אל תכעס, זה לא באשמתך, אני פשוט... אני מתלבט."

"מה יש פה להתלבט? שנינו במיטה, ערומים, אני גמרתי, אתה עוד לא, אני מנסה להיות בן זוג הוגן ואוהב ולעזור לך לגמור, אבל איך אני יכול אם אתה משחק אותה פרימדונה?"

"שתוק כבר, אתה לא מבין שאני לא משחק? אני פשוט..." הוא פלט יבבת תסכול והתנפל עלי, מנסה להפיל אותי אפיים ארצה. התמוטטתי צוחק על המיטה, מניח לו להתיישב עלי ולהלום בי באגרופיו הקטנים.

"אתה מרביץ כמו בחורה." לגלגתי עליו, לפתי את עורפו ומשכתי אותו אלי לנשיקה. אחרי מאבק קצר ולא הוגן ניצחתי - נישקתי את פיו בחוזקה ותוך כדי כך שפשפתי את זקפתו בידי הפנויה. הוא נאבק בי מעט, אבל לבסוף נכנע, גמר בצעקה, התגלגל מעלי ונשכב על בטנו, מסתיר ממני את פניו בתוך הכרית.

"מה קרה חמוד? מאז שעברנו לגור פה אתה מתנהג נורא משונה, למה אתה כזה? אתה כבר לא אוהב אותי יותר?"

"אני אוהב אותך מאוד." ענה דויד בקול חנוק, והחל לבכות לתוך הכרית.

בכיו שיתק אותי, "דויד, די, מספיק חמוד." התחננתי בפניו, וניסיתי לשווא ללטף את גבו המנומש והחלק.

"עזוב, אל תיגע בי!" צעק עלי וברח למקלחת.

"לעזאזל אתך." נאנחתי, מתוסכל, וכמעט נרדמתי כשהוא חזר, לבוש בפיז'מה למרות שכבר היה חם, ואמר שאנחנו צריכים לדבר.

"תדבר, אני מקשיב."

"אולי תלבש משהו קודם?"

"לא בא לי, חם מידי, מה זה משנה?"

"זה משנה." התעקש דויד, פרש עלי שמיכת פיקה שכיסתה אותי עד למותני, והתיישב לצידי, גבו זקוף וכתפיו מתוחות. "אופק, תקשיב." פתח ואמר בחגיגיות מרגיזה, "אתה יודע שקיבלתי חינוך חרדי ו..."

"אבל חזרת בשאלה, מה, התחרטת?" נכנסתי לדבריו.

"לא, אני לא אחזור להיות חרדי, אבל זה לא אומר שהפסקתי להאמין באלוהים."

"תאמין, מי מפריע לך?"

"אתה."

"אני, מה פתאום? למה אתה מלכלך, איך אני מפריע לך? אני אמרתי לך אי פעם משהו? תהיה לך דתי כמה שאתה רוצה, מצידי אתה יכול אפילו להתחיל להניח תפילין."

דויד נאנח ואמר שהוא מרגיש לא נוח להניח תפילין כשהוא חוטא בשז"ל.

"מה? על מה אתה מדבר? מה זה השז"ל הזה?"

"זה ראשי תיבות של שפיכת זרע לשווא." אמר דויד וכבש את פניו בכפות ידיו.

"אבל דויד... מה זאת אומרת לשווא? מה, כל פעם שאתה גומר אתה אמור להכניס מישהי להיריון?"

הוא חייך אלי, חיוך חיוור ואומלל אבל בכל זאת חיוך, ואמר שלא צריך להגזים, אפילו חסידי גור לא מקפידים כל כך, אבל ליהודי דתי אסור לאונן, ובטח שאסור לו להניח לגבר...

"וואלה? אז מה כן מותר?"

"לפי הדת היהודית יחסי אישות נועדו למצוות פרו ורבו, ולספק לאישה את עונתה." הסביר דויד.

"עונתה? אתה מתכוון ל... זאת אומרת..." הייתי די בטוח שאני יודע למה הכוונה ובכל זאת קצת גמגמתי, וגם הוא היה נבוך מעט, אבל בכל זאת הצליח להבהיר לי לבסוף שיהודי טוב לא אמור ליהנות מסקס מחוץ למסגרת הנישואים. חובתו להביא ילדים ולגרום סיפוק לאשתו, ולא לבזבז את זרעו על אוננות, או חלילה, על סיפוק גברים.

"אבל יש הומואים דתיים." מחיתי, "ראיתי אחד בטלוויזיה, איזה רב אמריקאי אחד, ויש להם אפילו בית כנסת של הומואים ולסביות, הוא אמר שמותר לגברים לאהוב, אסור להם רק..." סוף סוף נפל לי האסימון, "בגלל זה אתה לא עושה יותר חדירות? כי זה נחשב משכב זכר?"

הוא הנהן והסמיק.

"אז אסור משכב זכר, ואסור שז"ל, אז מה נשאר לנו, לתת ידיים ולקרוא סונטות של שייקספיר?" התמרמרתי.

"אפשר גם את שיר השירים." הפגין דויד שביב של חוש הומור יהודי כשר למהדרין.

"מצחיק מאוד." הערתי בפנים חמורות, "תשמע חמוד, אתה מתוק, ואני אוהב לחיות אתך, אבל זה לא ילך ככה."

"אני יודע." אמר דויד ודמעה אחת, שמנה ועגולה, זחלה לאט על לחיו, מפלסת לה דרך אל פיו.

"ומה עם הדתיים ההומואים שראיתי בטלוויזיה? למה אתה לא יכול להיות כמותם?"

"כי הם רפורמים."

"מה זה משנה, רפורמים, חרדים, העיקר דתיים, וחוץ מזה דויד, הרי בין כה וכה יש המון מצוות שלא עושים יותר, לא מקריבים קורבנות, ולא עולים לרגל לבית המקדש, ולא... לא זוכר כבר, בטח יש עוד המון דברים, אז למה דווקא השז"ל הזה נחשב?"

"אני לא יודע, יש עוד המון דברים שאני צריך לברר, עוד לא החלטתי לאיזה כיוון אני הולך." הסביר דויד ומחה את דמעותיו בממחטת נייר, ואחר כך קינח את אפו, אמר שהוא נורא עייף, ושנדבר מחר, נשכב לצידי, גבו אלי, התעטף בשמיכה ונרדם. 

חיכיתי עוד כמה דקות עד שהייתי בטוח שהוא ישן, חמקתי לחדר העבודה, נכנסתי לפייסבוק ובדקתי את הדף של עוז. הוא פרסם תמונה חדשה, ויכולתי להבחין שהוא נראה יפה כמו תמיד, והחבר החדש שלו יפה עוד יותר מהקודם, ושניהם נראו נפלא על רקע המלון בו בילו יחד את חופשתם.

עשיתי לו לייק ועברתי לדף של צורי. למרות שלפי חשבוני הם כבר היו במונאקו הוא עדיין לא העלה תמונה חדשה שלו ושל סיימון, והיה עלי להסתפק בתמונה מלפני יומיים - תמונה נאה מאוד של שניהם חבוקים על רקע איזה אגם באיטליה.

אם צורי היה פה, לידי, הייתי יכול לספר לו על השיגעונות החדשים של דויד, ולהתייעץ איתו. מילא, זה יחכה עד שהוא יחזור הביתה, חשבתי לעצמי וכתבתי לו על הקיר – 'מה שלומכם חבר'ה? מה עם איזה תמונה של מונאקו? או שאתם עסוקים מידי בקזינו ואין לכם זמן להצטלם?'

אחר כך חזרתי למיטה, וכמעט שנרדמתי כשפתאום צלצל הנייד שלי, וזה היה צורי, מבולבל, בוכה מכאב ומהלם, ומבקש שאקרא מהר להילה שתפעיל את ביטוח הנסיעות שלהם כי הוא וסיימון מאושפזים בבית חולים במונאקו.

"אבל מה קרה?" צרחתי, מבוהל מהטון ההיסטרי שבקולו.

"תאונת דרכים." גנח צורי, "אני רק שברתי את הכתף, אבל סיימון..." הוא החל לבכות, וקול בכיו נשמע קרוב כאילו הוא שוכב בחדר הסמוך, אחר כך לקח את הטלפון מישהו שדיבר אנגלית איטית במבטא איטלקי כבד. הוא נתן לי פרטים על בית החולים, וניסה לרכך ולהרגיע תוך שהוא מבקש שנודיע דחוף למי שצריך על התאונה כי כנראה שיהיה צורך בניתוח ובאשפוז ממושך.     

"הוא נראה חצי מת. אתה חושב שהוא יבריא יום אחד?" לחש לי דויד, לופת בכוח מפתיע את כף ידי.

"לא יודע." הודיתי, ובליבי חשבתי שאולי עדיף שסיימון ימות ולא ימשיך לחיות ככה, פניו ריקות מהבעה, גופו רפוי ומבטו בוהה באוויר.

צורי ישב לצידו וניגב בידו השמאלית שלא נפגעה את הריר שנזל על סנטרו. הוא לא נפגע קשה, וחוץ מתחבושת אלסטית על פלג גופו הימני, ומתלה לידו הנקועה הוא היה בסדר גמור, והיה אמור לעזוב כבר את בית החולים, אבל התעקש להישאר לצידו של סיימון ולסעוד אותו, למרות שלדברי הרופאים לא היה בכך טעם רב. עוד באיטליה אבחנו הרופאים שסיימון סבל משבץ מוחי בזמן שנהג, וזו הייתה הסיבה לתאונה הקלה יחסית שהם עברו. סיימון שבר את רגלו וכמה צלעות, וצורי נפגע בצורה עוד פחות רצינית, וגם הרכב, למרות שהתהפך, היה במצב טוב יחסית. כריות האוויר שנפתחו הגנו עליהם היטב, אבל עד שחילצו אותם מתוך המכונית ההפוכה, ועד שהגיע אמבולנס, ועד שהם הגיעו לבית החולים והתברר מה באמת קרה, נגרם למוחו של סיימון נזק בלתי הפיך.

הוא נשם והסתכל עלינו בעיניים פקוחות, ואחרי שרגלו תחלים יוכל גם ללכת, אבל סיימון האהוב והמוכר שכולנו הכרנו וכיבדנו כבר לא היה שם. כל מה שנותר ממנו הייתה קליפה של האדם האבהי, החכם, הרגשן והמצחיק שהוא היה פעם.

בשבועיים הראשונים הוא שהה בטיפול נמרץ, ולמעשה אסור היה לאיש חוץ מקרובי משפחתו לבקר אותו, אבל צורי שהתגבר באומץ על צערו וכאביו, גייס את כל כוחות הנפש שלו, הסביר שאין לסיימון משפחה בארץ, והצליח לשכנע את מנהל המחלקה שיניח לו לשהות עם סיימון למרות שרשמית הם לא היו קרובים.

בסופו של דבר, אחרי המון בדיקות וצילומים, היה ברור שאין יותר מה לעשות. אחרי התייעצות עם משפחתו בארגנטינה סיימון הועבר למחלקת שיקום, ואופסן שם עד שיוחלט מה יעלה בגורלו. הוריו היו מבוגרים וחולים מכדי להגיע לבקרו, ואחותו שלחה תנחומים והבעות צער, אבל הודיעה שהיא לא יכולה לעזור, יש לה ילדים קטנים בבית והיא מטפלת לא רק בהם אלא גם בהוריה ובדודה קשישה של בעלה, וצר לה מאוד, אבל סיימון אזרח ישראלי, ושהמדינה תטפל בו.

המדינה הסכימה איתה ושלחה לסיימון עובדת סוציאלית עייפה ופזורת דעת שטיפלה גם ככה ביותר מידי מוכי גורל, והפיתרון היחיד שהיה לה להציע היה מוסד סיעודי לתשושי נפש.

"בשום פנים ואופן לא!" צעק צורי בזעם, ועיניו שעד לאותו רגע נותרו יבשות התמלאו דמעות תסכול, "אני לא מסכים לזרוק את בעלי באיזה מוסד מסריח!" הצהיר בכעס.

"אני מבינה." ניסתה העובדת הסוציאלית להפגין בלי הצלחה אמפתיה, "אבל מאחר ואתה לא קרוב משפחה חוקי שלו אין לך בעצם שום סמכות להחליט עליו כלום."

"מה לא חוקי?" צעק צורי, "אני אומר לך שהוא ואני... שאנחנו.." קולו נחנק ונשבר.

"למי יש סמכות?" התערבתי והנחתי יד מרגיעה על כתפו הכחושה של צורי, הוא אף פעם לא היה שמן, אבל לאחרונה איבד יותר מידי משקל ולא עשה שום פעילות גופנית, והדבר ניכר עליו - עורו היה אפור, עיניו עמומות, שערו שפעם היה מבריק ומסופר יפה הפך לסבך מדובלל ושמנוני. הוא נראה מבוגר יותר משלושים שנותיו ואומלל עד מאוד, ובכל זאת התעקש לא לוותר על מה שנותר מהקשר שלו עם סיימון והודיע לכל מי שרק רצה לשמוע שהוא וסיימון נשואים והוא ימשיך לטפל בבעלו עד סוף חייו.

למזלו נדב שהיה עורך דין עמד לצידו, וייעץ לו. בתיווכו נמצא מתורגמן לספרדית שהסכים לעזור לתקשר עם משפחתו של סיימון ואחרי שיחה ממושכת הסכימה אחותו להעביר לצורי את האפוטרופסות על סיימון, ואחרי שהעובדת הסוציאלית החתימה את צורי ואת נדב על המון מסמכים הסכים בית החולים לשחרר את סיימון להשגחתו של צורי.

היה ברור שסיימון לא יוכל לחזור לגור בקומה השנייה של ביתו כבעבר, רגלו החלימה אחרי שלושה חודשים בגבס, אבל הוא עדיין צלע והתקשה בהליכה. בניגוד לצורי סיימון שישב מאז התאונה על כסא גלגלים, ופיתח חיבה לדייסות ולשוקולד, דווקא עלה במשקל, וגם אחרי שהסירו מרגלו את הגבס התקשה לזוז, ולכן החליט צורי שעדיף שהוא וסיימון יעברו לגור בדירה התחתונה שהייתה מרווחת יותר ובלי מדרגות.

הקומה השנייה הלכה ונכבשה על ידי סוכנות הביטוח של סיימון כי הילה שהמשיכה לנהל אותה ביד רמה שכרה לקראת הלידה הממשמשת ובאה עוד מזכירה וצירפה לסוכנות עוד סוכן ביטוח אחד שהשתלט על חדר האורחים של סיימון וצורי והפך אותו למשרדו. למעשה, עד שסיימון החלים מספיק כדי לחזור הביתה נותרה ממהדירה בה חיו פעם סיימון וצורי רק חדר שינה אחד פנוי למגורים.

"למה שלא תהפוך את חדר השינה לסטודיו לעיצוב וככה תוכל לעבוד מהבית?" הציע נדב לצורי כשישבנו סביב מיטתו של סיימון בלילה האחרון שלו בבית החולים, ותכננו תוכניות לעתיד.

"ומה יהיה אתכם? איפה אתם תגורו?" שאל צורי בדאגה, "עזרתם לי כל כך מאז התאונה, לא הייתי מצליח לעבור את הסיוט הזה בלעדיכם, אני לא רוצה לגרש אתכם מהבית." אמר בעצב, והעביר את מבטו מאחד לשני.

עמיר ונדב שישבו רחוקים זה מזה החליפו מבטים, עמיר כבש את עיניו ברצפה, ונדב נאנח ואמר שזה בסדר, והם כבר מצאו להם סידור אחר.

"סידור אחר?" תהה צורי, וניסה ללכוד את מבטי כדי לקבל ממני רמז, אבל הוא לא הצליח, בזריזות של בעל ניסיון השתמטתי ממנו, והתרכזתי בכוס קפה מגעיל של בית החולים שהחזקתי בידי כמגן מפני מצבים כאלה בדיוק.

"דויד, מה קורה, למה הם מתכוונים?" נואש ממני צורי ופנה אל דויד. הוא ודויד התקרבו מאוד מאז התאונה כי בניגוד אלינו שהתרכזנו בסידורים המעשיים ונאבקנו למען צורי בקשיי הבירוקרטיה וההתנהלות בעולם הפיזי, העדיף דויד לעזור לצורי בצורה רוחנית יותר ובילה את רוב זמנו בבית החולים כשהוא קורא באוזניו של סיימון תהילים. לסיימון זה לא עזר כלל, אבל צורי מצא סעד רב בתמיכה הזו, והם נהגו להניח יחד תפילין בבקרים, ולהתפלל בערבים בבית הכנסת הקטן ששכן במרתף בית החולים.

דויד הניח יד מנחמת על זרועו של צורי, ואמר לו בעדינות רבה ככל האפשר את מה שהיה ברור לכולנו כבר מזמן, "נדב ועמיר... הם כבר... הם כבר לא."

"לא? מה לא? לא יחד? אבל למה? מה קרה?" נרעש צורי כמו ילד שהוריו מבשרים לו על פרידה. לא רק סיימון השתנה בגלל התאונה גם צורי עבר מהפך, ולא לטובה, פעם הוא לא היה נבהל כל כך מעניין כל כך נדוש כמו פרידה של זוג הומואים, אבל מאז התאונה הפכו עצביו רופפים מאוד, וכל שינוי במרקם המוכר של המציאות החריד אותו.

"קרה מה שקורה לכולם בשלב זה או אחר, היה טוב ויפה כל זמן שהיה, אבל בסופו של דבר האהבה נגמרת." השיב נדב, והזכיר לצורי שהוא ונדב כבר היו יחד מזמן ונפרדו, ושוב חזרו, והנה, הם נפרדים שוב, ואין מה לעשות, ככה זה, האהבה מתה הצהיר, ואפילו ניסה לחייך.

"זה לא נכון." מחה עמיר, "האהבה שלנו לא מתה, אני עדיין אוהב אותך מאוד נדב, ואני יודע שגם אתה אוהב אותי, אבל... זוגיות זה עסק קשה, האהבה שלנו לא מתה אלא פשוט השתנתה."

"זה כל כך חבל," העירה הילה בצער, "אני בטוחה שאם רק הייתם מתאמצים קצת יותר... אולי אם הייתם הולכים לייעוץ..."

"הילה, בבקשה, די." נכנס תמיר לדבריה, קם ומשך אותה בעדינות על רגליה, "אני בטוח שהם התאמצו מאוד, אבל אצל גברים זה אחרת." סח לה ברכות והחל מוביל אותה לעבר הדלת.

"למה אתה אומר את זה?" נעלבה הילה, "הנה, אתה גבר, ובכל זאת אנחנו יחד, ונהיה יחד תמיד, נכון?"

"בטח, איזה שאלה." הוא נישק את לחיה העגלגלה, "אני, את והילדים זה לנצח." הבטיח לה ופתח את הדלת, "בואי נלך לישון, את הרוגה מעייפות, וגם אני... להתראות מחר חבר'ה."

"גם אצלי ואצל אופק יש בעיות, למעשה אנחנו כבר לא ממש יחד." התוודה דויד בפני צורי אחרי שהדלת נסגרה מאחורי גבם של הילה ותמיר.

"זה לא מדויק, אנחנו עדיין יחד, אבל עברנו לזוגיות פתוחה." עקצתי.

"זוגיות פתוחה?" נרתע צורי, "על מה הוא מדבר דויד?"

"על זה שאלוהים נכנס איתנו למיטה ודורש את החלק שלו." עניתי, מחייך חיוך שהכאיב ללחיי, "אני הייתי מעיף אותו לעזאזל, אבל דויד מתעקש לשתף אותו, אני לא אתפלא אם בסוף הם יהפכו לזוג ואני אשאר שוב לבד."

"אוף אתך! שתוק כבר." צעק דויד, קפץ מכיסאו, הודף אותו לאחור ופנה לדלת. הכיסא התנדנד קצת, ולבסוף נפל ברעש על הרצפה, אבל דויד כבר היה מחוץ לחדר, ומי שהרים את הכיסא, העמיד אותו על רגליו, והתיישב עליו, היה נדב.

"אז מה התוכניות שלך לעתיד נדב?" פניתי אליו, "מה דעתך לבוא לגור אצלנו?"

הוא הנהן, וחייך חיוך קלוש שלא הגיע לעיניו, "זה בדיוק מה שרציתי לבקש ממך ומדויד, כנראה שמוחות גדולים חושבים בצורה דומה."

"נו, באמת נדב, אתה יכול להמשיך לגור איתי כשותף." התערב עמיר בשיחה.

נדב הניד בראשו לאות לאו, "תודה עמיר, אבל הדירה ששכרת קצת רחוקה מידי בשבילי, חשוב לי להמשיך לגור ליד יותמי, אצל אופק ודויד יש חדר שינה פנוי ויש גינה בשביל מפי, זה פתרון מושלם בשבילנו."

"כן, פתרון מושלם." הסכמתי איתו בלית ברירה, תוהה מתי יהיה הזמן המתאים לספר לו שאני ודויד כבר לא ישנים יחד באותו חדר, ואם הוא לא ירצה לחלוק איתי את חדר השינה יהיה עליו לישון על הספה בסלון. 

צורי התעקש להישאר לישון גם הלילה בבית החולים, "אין טעם לחזור הביתה, אני לא אצליח להירדם בין כה וכה, כשאני לא לידו אני כל כך דואג לו ופוחד שיקרה לו משהו... אני אצליח לישון טוב רק כשנהיה יחד בבית."

הוא קיבל מבית החולים מין ספת גומאוויר מתקפלת שהיה פורש למרגלות מיטתו של סיימון ומנמנם לצידו כל לילה, מתעורר כל שעתיים שלוש כדי לבדוק שסיימון עדיין נושם. אי אפשר היה שלא להתפעל מהמסירות שלו לבן זוגו ומהלהיטות העקשנית שלו לשמור על חייו של סיימון בכל מחיר, אבל ביני לביני תהיתי אם המחיר שצורי משלם לא גבוה מידי ומיותר לחלוטין.