עוקבים

יום שני, 22 בינואר 2018

א. אופק של תקוה

כמה ימים לפני שעוז הלך הוא הביא לי מתנה, "שתהיה אתך עד שאני אחזור." אמר.
"אתה תחזור, באמת?"
"בטח, אמרתי לך שאני אחזור, ואני אחזור, אני מבטיח לך." אמר והפקיד בידיי גוש פרווה זהבהב ושעיר, שבקצהו האחד היה זנב ערני, ובקצה השני חוטם לח וזוג עיניים קטנות ומבריקות. "זאת נקבה, היא בת חודש וחצי."
"אבל מה אני אעשה אתה?" מחיתי, "אני בכלל לא אוהב כלבים."
"מאין לך שלא? הרי אף פעם לא היה לך כלב."
"איך קוראים לה?"
"עדיין אין לה שם, אני סומך עליך שתחשוב על משהו, ושתטפל בה יפה."
"אבל עוז... תשמע... תגיד לי לפחות מאיזה גזע היא?"
"אין לי מושג, משהו מעורב כנראה, האימא היא לברדורית, את זה אני יודע, אבל האבא... לאף אחד אין מושג מי הוא."
"אני אקרא לך תקווה." הודעתי לגוש הפרוותי המפרכס שלא התרשם במיוחד מהחלטתי, עצם עיניים ונרדם.
אף פעם לא דיברנו על זה, אבל זה היה ברור - אהבתי אותו הרבה יותר מכפי שהוא אהב אותי. הוא סיפר לי מעט על עצמו אבל תמיד ידעתי שהיו לו אהבות רבות, חלקן במקביל, בעוד שאני מעולם לא אהבתי קודם. מיד כשנפגשנו הרגשתי בליבי, לב ידוע בדידות ואכזבה, שהאהבה שלו היא קצרת מועד, שהוא לא אחד שמסוגל להסתפק רק באהבה אחת, ובכל זאת לא יכולתי לא לקוות שאולי בכל זאת... גם אחרי שהוא קיבל הצעה מפתה ועזב לארץ אחרת, לעבודה טובה יותר, מבטיח שזה זמני והוא עוד ישוב, המשכתי לקוות בסתר ליבי שהאהבה שלי חשובה יותר מהקריירה שלו. ידעתי שזו תקווה לא מציאותית, אבל לא הייתי מסוגל להפסיק לרקום חלומות על אהבה נצחית שתנצח את כל חישובי התועלת הקרים.
כמה שבועות אחרי לכתו עוד שמרנו על קשר, אבל גם הוא גווע לאט לאט. הוא הפסיק להתקשר, קיצר במיילים, הלך והתרחק ממני, שוקע בחייו החדשים שהיו כנראה טובים יותר ומלאים יותר לעומת החיים שהיו לו איתי.
למרות שידעתי שזה מה שיקרה - עוד מהרגע הראשון של אהבתנו צפיתי מראש את סופה - בכל זאת הייתי אומלל ומריר מאוד. מילדות הייתי רגיל לבדידות, אבל אחרי שכבר ידעתי כמה מתוקה ונעימה היא האהבה התקשיתי שבעתיים לשוב ולהסתגל לחיים בלעדיה.
הוא עזב בחורף, זמן רע להישאר לבד. מיד אחרי לכתו נעשה לי קר נורא, השמים הפכו מעוננים ואפורים וכל הזמן ירד גשם. גופי היה קפוא, היה לי קר בלב, וקר בנשמה. חשתי כמי שנזרק מחדר חם ונעים לערבת שלג קפואה בלי שהספיק לעטות עליו מעיל חם. רק בזכות תיקי לא שקעתי בדיכאון. היא פשוט לא הניחה לי. תיקי נכנסה למיטתי, חיממה אותי, כרסמה את אצבעות רגליי הקרות, נהמה ויבבה, מאלצת אותי לקום, לזוז, ללכת ולפעול. הייתי צריך להאכיל אותה, לצאת אתה לטיולים, לנקות אחריה, להשגיח שלא תכרסם את הרהיטים, ותקבל את החיסונים שלה בזמן.
כדי שתניח לי לישון בלילה הייתי מוכרח לצאת אתה כל ערב. בלי טיול לפני השינה היא הייתה הופכת את מיטתי למגרש משחקים ולקינוח משתינה על סף הדלת. על כורחי אילצתי את עצמי להתלבש ולצאת איתה החוצה. תיקי אהבה מאוד להתרוצץ מחוץ לדירה הקטנה שלי, גשם וקור לא הטרידו אותה כלל, פרוותה הזהבהבה העבה גוננה עליה ביעילות, ובאותו חורף מצאתי את עצמי רץ אחריה ברחובות כשאני מכורבל במעיל, רועד מתחת למטרייה, גרביי רטובות ואפי קפוא מקור בעוד היא דוהרת קדימה, מקפצת בשמחה בתוך השלוליות, וחוזרת הביתה שמחה ורעבה, פרוותה לחה וכפותיה מטונפות בבוץ.
במקום לשבת ולבהות במעט התמונות שהוא הותיר לי, לשקוע בזיכרונות נוגים ולהתגעגע אליו נאלצתי להתרוצץ בעקבותיה עם סמרטוט רצפה, למחות את טביעות כפותיה המבוצצות מהרצפות והקירות, ולהרחיק בגדים, חפצים וניירות חשובים מפגיעתן של שיניה החדות
בט"ו בשבט עוז התקשר אחרי שלא שמעתי ממנו יותר מחודש, וסיפר לי מה שליבי ניבא לי כבר קודם. מאוד מתלהבים ממנו שם, והעבודה הזמנית תהפוך כנראה לקבועה, טוב לו שם, המשכורת מצוינת, והוא מרגיש ממש בבית במקום הזר והרחוק ההוא, וחוץ מזה הוא פגש מישהו... "ומה שלום הגורית הקטנה שנתתי לך?"
"תיקי כבר לא קטנה, ושלומה מצוין, נקשרתי אליה מאוד."
הוא גיחך, "כן, תיארתי לעצמי, מהיום הראשון שנפגשנו ידעתי שאתה טיפוס שנקשר... מה, אתה עוד מחכה לי?"
"כן, הרי אמרת שתחזור."
הוא נאנח, "טוב, באמת רציתי לחזור, אבל לא יצא, אז תפסיק לחכות, בסדר?"
הפעם היה תורי להיאנח, "קל להגיד."
"אופק, אופיניו, תקשיב..." קולו נותר חביב ואוהד, אבל יכולתי לחוש איך סבלנותו הולכת ומתקצרת בגלל הסירוב חסר ההתחשבות שלי להקל עליו, ולהסתיר ממנו בנימוס את ליבי השבור.
"נו, דבר, תגיד הכל, אני מקשיב." התרסתי במרירות, מוסיף חטא על פשע.
הוא פלט נשיפת קוצר רוח, "אי אפשר אתך, תפסיק! די להיות כזה הומואית רגישה."
"אני אפסיק להיות הומואית אם אתה תפסיק להיות בן זונה."
"לא יכול, זה אני, בן זונה! עוד בהתחלה אמרתי לך שאני כזה, אמרתי או לא אמרתי?"
"כן, אמרת."
"אתה בחור מדהים אופק, היה לי נהדר אתך, היה טוב ושנינו נהנינו, אבל הזהרתי אותך מראש שאני לא טיפוס שנשאר, ואתה אמרת שאתה מוכן לקחת את הסיכון." לבש קולו המתוח גוון מתגונן.
"נכון, זה מה שאמרתי." הודיתי, מרגיש אשם ומציק, "אבל תבין גם אותי עוז, זה האופי שלי, אני כזה בדיוק כמו שאתה כזה."
שנינו שתקנו, נאנחים אחד באזני השני, מבינים זה את זה בלי מילים, "אני יודע שיצאתי זבל אופק, ואני ממש מצטער." הוא אמר לבסוף בהכנעה, אבל שנינו ידענו שהודאתו היא רק פרס ניחומים קטן - מי שבאמת הפסיד בקרב זה אני.
"זה בסדר, לא נורא." עשיתי מאמץ להיות אציל נפש, "אל תיקח ללב, אני אתגבר, תיקי עוזרת לי מאוד."
"תיארתי לעצמי." השיב עוז בהקלה, "אבל לא קשה לך להסתדר אתה בדירה כל כך קטנה? אולי תעבור למקום פחות עירוני? לשניכם יהיה נוח יותר אם תהיה לך חצר, אולי אפילו גינה? נראה לי שמתאים לך להתעסק עם עצים וכאלה."
"כן, אתה צודק, אני באמת מתכנן לעבור מפה, זה יקרה בקרוב, אני עובד על זה." שיקרתי, מניח שהוא מנחש שאני סתם מחרטט, אבל מה אכפת לי לשקר לו חופשי? הוא עזב ועכשיו זה רק אני ותיקי.
מטבעי אני אדם די מופנם, מתיידד בקושי ומתקשה לשתף. תמיד הייתי הילד השמן והנלעג שכולם צחקו עליו, ואיש לא רוצה להיות חבר שלו. בשנות התבגרותי התרגלתי להיות נטול חברים וזה לא השתנה גם אחרי שרזיתי. אני מתקשה לבטוח באנשים, ואחרי הפרידה מעוז נעשיתי עוד יותר סגור ושתקן, ופתאום, כמה ימים אחרי פורים נפגשתי שוב עם מורג. לא ראיתי אותו מאז הצבא. לא היינו ממש חברים, אבל די חיבבתי אותו כששירתנו יחד. הוא היה בין היחידים שנהג בי באדיבות ואז, יום אחד הוא נעלם פתאום, משאיר אחריו שובל שמועות לא נעימות על התמוטטות עצבים וניסיון התאבדות. לא חשבתי עליו מזה שנים, ונדהמתי לראות אותו פתאום, פוסע שמח וטוב לב לצידו של עמית שגם אותו זכרתי מהשירות הצבאי.
עד כמה שזכרתי עמית ומורג תיעבו זה את זה, ולעמית היה חלק נכבד בהתמוטטות העצבים של מורג, אבל כנראה שמאז חלו שינויים כי הם נראו מאוד יחד. לא הופתעתי להיווכח שמורג לא זיהה אותי, הוא התרכז בתיקי שקיפצה עליו בחיבה, מכשכשת אליו בזנבה השעיר, ומניחה לו ללטף אותה.
"שלום מורג." אמרתי, והוספתי חיוך.
הוא הרים אלי את מבטו, וגם לו, כמו לשאר מכרי הוותיקים, לקח כמה שניות לזהות אותי, "אופק, זה אתה?" עיניו הכחולות היפות נפערו בתדהמה, "אתה נראה... אה..." הבחנתי שהוא מנסה נואשות לנסח משפט שלא יעליב אותי, "מאוד השתנית." סיכם לבסוף.
"לגמרי, אתה נראה ממש מדהים עכשיו." התערב עמית, טפח על בטני שכיום הייתה שטוחה וקשה, גיחך בחוצפה, ושאל אם אני עדיין בארון.
"לא, כבר לא, הרזיתי מתוכו, ומה אתך עמית, אתה עדיין הומופוב?"
"לא, התאהבתי מתוכו." כרך עמית את זרועו על כתפו של מורג, שחייך אליו בחיבה, ביקש שלא נריב, ושאל מה שלומי.
"אנחנו לא רבים, זו הדרך שלנו להביע חיבה ורעות." הסברתי בכובד ראש, מצחיק את שניהם למרות שסך הכל אמרתי את האמת. אחרי שהם נרגעו מהמטמורפוזה שלי משמן נלעג, לבחור שרירי וחטוב, עברנו לשוחח שיחה רגילה, ואיכשהו נפלט לי שנמאס לי לגור בדירה קטנה וחנוקה ליד כביש רועש, ואני רוצה לעבוד למקום שיתאים יותר לגידול הכלבה. מיד קפץ מורג וסיפר שחברים טובים שלהם, נדב ועמיר, נוסעים לטיול ארוך מאוד במזרח הרחוק, והם מחפשים מישהו שיעשה בייביסיטר לדירתם ולכלבה שלהם, דירה בקומת קרקע עם חצר נהדרת, וכלבה שמורג תיאר כמקסימה אמיתית. "בעל הבית שלהם חי עם החבר שלו בדירה למעלה, וגם הוא אוהב מאוד את מפי, אבל יש גבול כמה אפשר לבקש ממנו, מספיק שהוא עוזר לטפל ביותם."
"יותם?"
"הבן של נדב." הסביר מורג, "הוא גר לא רחוק עם אימא שלו ובעלה, הם נחמדים מאוד, וגם סיימון וצורי ממש מתוקים." השתפך בהתלהבות, "בא לך לראות את הדירה?"
"טוב, למה לא, אני אשמח." אמרתי, וחודש אחר כך כבר העתקתי את עצמי ואת תיקי למעוננו החדש.
להפתעתי, מהיום הראשון בו הגעתי לגור בדירה החדשה פרש עלי צורי - בן זוגו של בעל הבית שלי - את חסותו, עזר לי להתארגן ולהתמצא, ותוך כדי כך חקר אותי בעדינות על עברי ועל שאיפותיי לעתיד. הוא התנדב לעזור לי לפתוח את הארגזים בהם ארזתי את חיי, ולסדר כל דבר במקום, ותוך כדי כך פטפט בעליזות, ריכל בחדווה נטולת רשע על השכנים, סיפר בדיחות, קשקש וצחק ואפילו שר, הביא קפה ותה ופיטם אותי בעוגיות תוצרת בית, מנסה לשעשע אותי ולעודד אותי. בהתחלה נהגתי כלפיו בחוסר נימוס, נשארתי מסויג ולא הצלחתי לחייך אליו חזרה. עניתי תשובות קצרות וקרות, ולא גיליתי על עצמי כלום, אבל הוא לא נואש, ומעט מעט הצליח, בדרכו העדינה והנעימה, להבקיע אלי דרך.
הוא היה כל כך נחמד ומועיל, ועשה רושם של צעיר נחמד, מתוק ולא מזיק, עד שלבסוף נפתחתי קצת, סיפרתי לו מעט על עצמי, והודיתי שכן, אני מתאושש מפרידה מכאיבה, ונכון לעכשיו אני לא מעוניין להכיר איש. אני רוצה רק לנוח ולהתרכז בעבודה ובטיפול בכלבה שלי. "אני מבין." הנהן צורי בהבעת השתתפות, "גם אני כבר כמעט התייאשתי מאהבה, עד גיל עשרים ושלוש נשבר לי הלב לפחות חמש פעמים, וכבר הייתי בטוח שהורי צודקים ואני אגמור את החיים בודד וזקן, ובלי משפחה, אבל אז הגיע סיימון שלי, כפרה עליו, ומאז אני מאוהב ומאושר." זרח לעברי באושר.
"יופי לך, אבל תגיד צורי, לא מפריע לך שסיימון... הוא נראה אחלה בן אדם והכל, אבל אתה עוד לא בן שלושים והוא..."
"בקרוב סיימון יהיה בן חמישים ושתיים." הצהיר צורי בגאווה, "והאמת, בהתחלה גם הוא אמר שאני צעיר מידי בשבילו, אבל בסוף שכנעתי אותי שלאהבה אין גיל, וצדקתי, עובדה שאנחנו מאושרים מאוד יחד."
"ולא מפריע לך שהוא מבוגר ממך בכמעט שלושים שנה?"
"ממש לא, תמיד העדפתי גברים מבוגרים יותר, טוב לי איתו מאוד, וגם לו טוב איתי, בשנה שעברה אפילו התחתנו פה בחצר, אני אראה לך בהזדמנות את התמונות, אבל תראה מה השעה... צריך לקחת את מפי לטיול, בוא, אני אראה לך את המקומות הכי טובים לטייל עם החמודות שלנו."
טיילנו עם הכלבות בגן הציבורי שגבל בחלקת שדה מגודלת עשבים, ונהנו לראות אותן רצות ומשתובבות יחד. צורי סיפר לי שהוא עובד כמעצב בתים וחנויות במשרד אדריכלים גדול, ושמח לשמוע שאני רואה חשבון. "אני ממש מעריץ אנשים שיש להם ראש למספרים, אני לא מסתדר עם מספרים שחבל על הזמן." פטפט בעליצות, "ותמיד אני מבלגן את הקבלות והחשבוניות."
בדרך חזרה הציע צורי שנקפוץ להגיד שלום ליותם ולהילה. "יותם כזה מתוק, הוא רק בן שנתיים, אבל הוא כזה חמוד... אני ממש חולה עליו, והוא כל כך דומה לאבא שלו, ממש העתק קטן של נדב. גם מפי ממש אוהבת אותו, היא אפילו נותנת לו למשוך לה באוזניים." הצטחק ושחרר את הרצועה של מפי שרצה לחצר ביתה של הילה. תיקי דהרה אחריה, מושכת גם אותי עד שהגענו למדרגות שירדו לחלק התחתון של החצר. מחשש שאפול במדרגות ויתרתי והרפיתי מהרצועה. השתיים שטפו במרוצה במורד המדרגות ונעלמו מעיני, ומיד אחר כך שמעתי צרחה מבוהלת, ואחר כך מישהי שניסתה להרגיע ולשכנע שזה בסדר, והן לא עושות כלום, ואין מה לפחד.
ירדנו בחיפזון למטה ומצאנו שם צעיר ג'ינג'י, מתולתל ורזה, שנצמד בגבו לקיר, זרועותיו מגוננות על פניו בעודו מנסה להדוף מעליו בבעיטות את תיקי הנרגשת שקיפצה סביבו, נובחת בהתרגשות.
"די, די, מספיק, לך מפה." צעק הצעיר בקול רועד.
מיהרתי לתפוס את תיקי בקולרה, ולחבר אותו לרצועה, מנסה להרגיע אותה ואת הצעיר המבוהל. רק אחר כך הבחנתי בהילה, בעלת הבית, וביותם הקטן שליטף בלי חשש את מפי למרות שהייתה גדולה וחזקה פי כמה מתיקי. הבהלה של הצעיר מתעלוליה של תיקי נראתה עוד יותר מגוחכת נוכח שלוותו של הפעוט.
"אני נורא מצטער." מיהרתי להתנצל בפני הצעיר הזר, "אתה לא צריך לפחד, תיקי רק ניסתה לשחק אתך, היא עדיין צעירה, והיא קצת שובבה, אבל היא בחיים לא נשכה אף אחד." הבטחתי לו, גררתי את תיקי הנרגשת לגדר וקשרתי אותה אליה. "הנה, עכשיו היא לא תוכל להגיע אליך."
"תודה." אמר הצעיר, והוריד את ידיו, מניח לי לראות את פניו. היו לו עיניים כחולות נהדרות, ושיער חום אדמדם. עורו היה בהיר מאוד, כמעט שקוף, ומעט הנמשים המפוזרים על חוטמו שיוו לו בעיני חן מיוחד.
עמדנו ובהינו זה בזה בעוד הילה מציגה את הבחור כדויד, הדייר החדש שלה.
"לא ידעתי שהשכרתם את הדירה של רותי." התפלא צורי, מבטו הסקרן בוחן בעיון את הדייר החדש.
"כן, בסוף החלטנו שחבל שהדירה סתם תעמוד ריקה." הסבירה הילה, "דויד השתחרר מהצבא רק לפני כמה ימים, הוא לומד הנדסת מחשבים במכללה, וגם עוזר לנו קצת עם הגינה ושומר על יותם עד שאני חוזרת מהעבודה." היא חייכה אל הצעיר והניחה יד על כתפו, "רוצה לעלות אתנו למעלה ולשתות קפה? אפיתי עוגה ויש גם גלידה."
דוד הניד לאות לא, "אני עסוק מאוד, יש לי עבודה להגיש." לחש, הוסיף תודה, נכנס בחיפזון לדירתו, וסגר אחריו את הדלת.
הילה נאנחה, "אני לא יודעת מה לעשות עם הילד המסכן הזה." אמרה, והאיצה בנו לעלות למעלה.
"למה ילד מסכן?" שאלתי, לגמתי קפה ופרסתי לעצמי בזהירות רק פרוסה דקיקה של עוגה, מוותר בצער על הגלידה.
"כי אין לו אף אחד בעולם, הוא בא ממשפחה חרדית, והם כמובן רצו שהוא ילך ללמוד בישיבה, יתחתן מוקדם ויביא כל שנה ילד, אבל דויד החליט שלא מתאים לו, הוא רוצה חיים שונים, והלך לצבא. המשפחה שלו ניתקה איתו את הקשר, יכול להיות שהם אפילו ישבו עליו שבעה. בצבא הוא היה חייל בודד, והיה לו ממש קשה, אבל הוא לא ויתר. אחרי שהוא השתחרר הוא החליט ללמוד ולמזלו המפקד שלו שהוא חבר של תמיר ביקש שניתן לו לגור אצלנו עד שהוא יסיים את הלימודים. הוא ממש מותק של בחור, שקט ומנומס וחרוץ מאוד, לא היה לי מושג שהוא פוחד כל כך מכלבים."
"זו לא אשמתו, כל החרדים פוחדים מכלבים, ככה מחנכים אותם, איך הוא מממן את הלימודים?"
"קיבל מלגה מאיזה עמותה שעוזרת לחוזרים בשאלה, וחוץ מזה הוא גם ממלצר בקייטרינג. רציתי לשלם לו על הגינון והשמירה על יותם, אבל הוא סירב, אמר שזה במקום שכר דירה." היא הצטחקה, "הוא בחור ממש יפה, לא הייתי מתפלאת אם הוא היה מביא לפה בחורות, אבל לא, הוא מסמיק אם בחורה רק מסתכלת עליו, הוא כזה ביישן... מפליא איך שלוש שנים בצבא לא הצליחו לקלקל אותו."
"איזה ביישן ואיזה נעלים." גיחך צורי בעליצות, "הבחור הזה הומו, בגלל זה אין פה בנות."
"מה פתאום הומו? לך תמיד נדמה שכולם הומואים." התנגדה הילה.
"אני אומר לך שהוא הומו." התעקש צורי, "הגיידאר שלי לא טועה אף פעם, ואני בטוח שגם אופק חושב ככה." פסק, ושניהם הביטו בי כמצפים שאשפוט בויכוח.
"לא יודע, אין לי מושג." הודיתי, "נולדתי בלי גיידאר, אבל שיהיה לו בהצלחה בכל מקרה." 

"יש לך תכניות לשבת?" שאל צורי, ולפני שהספקתי להגיד שלא הוא שאל אם אפשר לנצל את הגינה שלי לארוחת צהרים קטנה וחביבה, "נעשה על האש." הודיע לי, "וגם אתה מוזמן כמובן."
"מי זה אנחנו?" חקרתי בדאגה.
"סיימון ואני, וגם עמיר ומורג יבואו, וכמובן הילה ותמיר עם יותמי, ואני מקווה שהם יצליחו להביא אתם את דויד."
"ומה נעשה עם מפי ותיקי? הוא פוחד מהן."
"וזו בדיוק הסיבה שהוא צריך לפגוש אותן שוב, רק ככה הוא יוכל להיפטר מהפחד המטופש הזה מכלבים, ועל הדרך גם לאכול ארוחה טובה, הוא רזה מידי."
"אבל בשבת, על האש? הוא לא סוג של דתי?"
"היה, היום הוא חוזר בשאלה. הוא יודה לנו אם ניתן לו הזדמנות לחוות חוויות חילוניות."
"אחרי שלוש שנים בצבא הוא בטח הספיק לחוות כבר מספיק חילולי שבת." התערב סיימון שישב עד כה בשקט, מעיין בערמת דפים שהדפיסה הילה, "למה שלא תגיד את האמת צורי, אתה שוב מנסה לשדך שידוכים."
"מה פתאום שידוכים?" היתמם צורי, "אני בסך הכל רוצה לארח כמה חברים טובים לארוחה טעימה, וכמובן שלא נשאיר את דויד לבד בבית, כולנו יושבים יחד לאכול, לשתות ולשמוח וגם הוא מוזמן."
"ומה אם הוא מעדיף לשבת לבד בבית? אולי יש לו דברים יותר חשובים לעשות מאשר לקשקש עם חבורת הומואים? ללמוד למשל?"
"שטויות, אף אחד לא רוצה ללמוד כל הזמן, כל אחד צריך הפסקה, בעיקר בשבת, ובכל מקרה הוא חייב לאכול לפעמים, לא? אז למה שלא יאכל איתנו ובאותה הזדמנות יראה קצת אנשים, ידבר קצת, יצחק קצת? זה רק יועיל לו."
"מה יהיה אתך צורי?" נאנח סיימון, אבל שמץ חיוך ריצד בקצות פיו, "אתה פשוט חסר תקנה."
"אני יודע, אבל אתה בכל זאת אוהב אותי, נכון?" התחנחן צורי, תלש מידו של סיימון את צרור הדפים והתיישב על ברכיו.
"יש לי ברירה." נישק אותו סיימון, צוחק.
"לא, אין לך." הכריז צורי בעליצות, "ולכן תעזוב עכשיו את הניירות המשעממים האלה ותלך לקצב לקנות בשר למנגל, רק עליך אני סומך בעניין הזה, ועד שתקנה את הבשר אני ואופק נלך לסדר את הגריל ולארגן הכל."
צורי הבטיח וקיים. מהבוקר הוא טרח על הכנת האוכל, קיצץ וחתך, ערבב והרתיח, ותוך כדי כך הורה לי ולסיימון לארגן שולחן וכסאות, לפרוש מפה ולסדר כלי אוכל, ועד שכל האורחים התייצבו באחת בצהרים, מוכנים ומזומנים להסתער על האוכל, הכל היה מוכן - הגחלים להטו באסכלה, הבשר היה שרוי במרינדה ריחנית, הסלט הטרי גדש את הקערות, והפיתות החמות והרכות חיכו בסבלנות להתמלא בכל טוב.
מרגע שהאורחים הופיעו הפקיד צורי את סיימון על צליית הבשר, ולקח על עצמו את תפקיד המארח, התרוצץ לפה ולשם, העמיס מזון על הצלחות, מזג יין לכוסות, והאיץ בכולם לשבת בנוח וליהנות.
מפי רבצה בשקט בפינה, וכרסמה לה עצם עסיסית, בעוד תיקי הצעירה ממנה מתרוצצת מאחד לשני, קופצת על כולם, נובחת באושר וזנבה השעיר מכשכש במרץ. כולם חוץ מדויד ליטפו אותה, וכיבדו אותה בנתחי בשר מצלחותיהם. רק הוא ישב מתוח עם צלחתו על ברכיו, חיוך קפוא על שפתיו, ועיניו עוקבות אחריה בחרדה.
צורי דחף מרפק לצלעותיי, "שב לידו." הורה לי בלחש, מרמז בעיניו לעבר דויד, "תשעשע אותו, תהיה חברותי, ואל תיתן לתיקי להציק לו."
התיישבתי לצידו של דויד והחמאתי לו על המסגרת החדשה של משקפיו.
הוא נגע בהיסוס במסגרת הפלסטיק השחורה בסגנון הרטרו ששיוותה בגרות מחמיאה לפניו, "אלו משקפי מולטיפוקל." הסביר, "האופטומטריסט ניסה לשכנע אותי לקנות מסגרת בצבע אדום, וכמעט קניתי, אבל ברגע האחרון התחרטתי, אדום זה יפה, אבל בכל זאת..." הוא הביט בי בדאגה, "הם באמת מוצאים חן בעיניך?"
"כן, באמת, הם הולמים אותך מאוד, אבל על בחור יפה כמוך כל דבר נראה טוב." חייכתי לתוך עיניו הכחולות.
המחמאה שלי הביכה אותו, כל הדם זרם לפניו, ועורו הלבן הווריד. "אל תצחק ממני." ביקש בלחש, משפיל מבט בצניעות. מקרוב הוא היה עוד יותר יפה, היו לו ריסים ארוכים כמו לנערה, ועורו היה שקוף ורך כל כך... כמעט נגעתי בלחיו, אבל תיקי הרסה את הכל כשקיפצה בין שנינו, נדחקת בין הכסא שלי לשלו. הוא נרתע בבהלה, והפיל את צלחתו שהתנפצה, והיא זינקה בלהיטות על נתח הבשר שנפל על הרצפה, מתעלמת משברי החרסינה.
"סליחה, אני מצטער, באמת, לא התכוונתי." נבהל דויד, כרע ברך וניסה לאסוף את השברים. תיקי שחששה לגורל הארוחה שנפלה עליה מהשמים נהמה עליו באיום, והוא נרתע בצווחת פחד, ביקש שוב סליחה, ונס על נפשו.
"תקווה, כלבה רעה שכמוך! תתביישי לך! נו, נו, נו, אני ממש כועס עליך." נופפתי אצבע מאיימת מול פרצופה של תיקי שהביטה בי לרגע בפליאה, ואחר כך חזרה לאכול בנחת, מתעלמת מכעסי.
"עזוב אותה." משך צורי במרפקי, "אנחנו כבר נדאג לה, לך תטפל בדויד, הוא בטח ברח הביתה, רוץ אחריו ותרגיע אותו, תגיד לו שלא קרה כלום ושהכל בסדר."
דירתו של דויד, דירה קטנה ונחמדה שנבנתה מתחת לביתם של הילה ותמיר, נמצאה במרחק חצי קילומטר מדירתי. הגעתי אליה, מתנשף מעט, ושמעתי מוזיקה קלאסית מתנגנת חרש בתוך הדירה. דפקתי על הדלת, בתגובה המוזיקה השתתקה.
"דויד!" צעקתי ושבתי ודפקתי, "אל תהיה טמבל, אני יודע שאתה שם, תפתח לי."
"לא רוצה, תעזוב אותי."
"נו, בחייך, קדימה, חתיכת עקשן שכמוך, יאללה, תן לי להיכנס."
הוא נכנע לבסוף ופתח לי את הדלת בחוסר רצון. "מה אתה רוצה?" רטן, עומד בפתח, חוסם בפני את הכניסה, תוך שהוא מקפיד לא להביט ישירות בפני.
"לראות שאתה בסדר, נו, זוז, תן לי להיכנס."
הוא נסוג לאחור, מניח לי לעבור את הסף, "אני בסדר גמור, לא היית צריך לבוא אחרי."
"אתה בטוח? למה ברחת פתאום?"
הוא משך בכתפיו ושתק.
"סך הכל שברת צלחת." המשכתי לברבר, סוקר את דירתו, "לא נעים, אבל גם לא נורא, דבר כזה יכול לקרות לכל אחד."
"אני יודע, זו לא הייתה הצלחת ששברתי, אלא... לא הייתי צריך לבוא."
"למה לא?"
"ככה, כי... כי ככה."
"ככה זו לא תשובה דויד."
"אין לי תשובה יותר טובה. תגיד, אני יכול לשאול אותך משהו?"
"בטח, קדימה, תשאל כאוות נפשך, עד חצי המלכות."
הוא חייך, החיוך האמיתי הראשון שראיתי על פניו, "חצי המלכות? אתה בטוח?"
"כן, בטח. יאללה, תשאל."
"הם צחקו מאוד אחרי שברחתי?"
"ממש לא, למה שיצחקו?"
"כי ברחתי בגלל כלבה קטנה שאפילו יותם לא פוחד ממנה."
"נו, אז? יותם גדל עם כלבים מיום שנולד, כולם מבינים שאתה לא רגיל לכלבים ובגלל זה קשה לך איתם, אבל גם זה יבוא." העטיתי על פני את ההבעה הכי משכנעת שלי, "אני נשבע לך שאף אחד לא צחק ממך." הבטחתי, "רצית לשאול עוד משהו?"
"כן, אבל אני קצת מתבייש."
"מה, ממני? בחייך, זה רק אני, מה כבר יש לך להתבייש ממני? קדימה, תשאל."
"רציתי לדעת אם אתה... אם... עזוב, לא חשוב, זה טיפשי."
"אתה בטוח? טוב, בסדר, אם ככה אולי אני יכול לשאול משהו?"
הוא הנהן, וסוף סוף העז להביט ישר בעיני, "מה אתה רוצה לדעת?"
"אני רוצה לדעת אם אתה הומו."
נשימתו נחטפה, מי, אני? אה... למה... למה אתה שואל?"
"כי אני רוצה לדעת."
"אני נראה לך הומו?"
"לא במיוחד, אבל רוב ההומואים לא נראים כאלה, רובם נראים כמו סתם אנשים."
"סתם אנשים כמוך?"
"כן, כמוני."
"ואתה... אתה כן?"
"כן מה?"
"אתה יודע מה."
"אני חושב שאני יודע, אבל אני רוצה לשמוע אותך אומר את המילה הזו."
"אני לא אוהב אותה, זו מילה מכוערת, זו קללה."
"בסדר, אז אל תגיד הומו, אבל הרי משהו צריך להגיד."
"לא צריך, אפשר לשתוק."
"כן, אפשר גם לשתוק, אבל כמה זמן תשתוק? אם תשתוק כל החיים אז... אז... לא יודע מה אז, אבל הרי אי אפשר לשתוק כל הזמן?"
"בטח שאפשר."
"דויד, די עם המשחקים האלה, אני הומו כמו צורי וסיימון, וכמו מורג ועמית, וכמו... לא יודע... כמו פוליקר, ועברי לידר, ו... אה... כמו חבר הכנסת הזה, מה שמו? ניצן הורוביץ, ו... אה... כמו עוד הרבה אחרים."
"בסדר, יופי לך." התיישב דויד על הכורסא בסלון הקטן שלו, וכבש את פניו בידיו, "שיהיה לך לבריאות."
יכול להיות שזה היה הרגע המתאים לפרוש ולהניח לו, אבל איזה שד בתוכי הסית אותי להמשיך להציק לו. "נכון שזה מה שרצית לשאול אותי קודם?"
"כן, נכון."
"אז למה לא שאלת? ממה אתה מתבייש?"
הוא הסיר את משקפיו החדשים, הניח אותם בזהירות על השולחן הקטן שניצב לצד הכורסה, ושפשף את עיניו באגרופיו, "רק חילוני יכול לשאול שאלה טיפשית כזו." אמר בעצב.
"חשבתי שגם אתה חילוני עכשיו?"
"אני מנסה להיות חילוני, אבל זה לא פשוט כל כך." השיב דויד, "זה נורא קשה להפסיק להיות דתי, לא להאמין יותר באלוהים, מאז שהפסקתי להאמין אני מרגיש כל כך לבד... אני מרגיש שאני צף בתוך כלום חסר משמעות." קולו רטט, "יכול להיות שהיה לי קל יותר אם לא הייתי הפוך." 
"הפוך, ככה קוראים בדוסיות להומו?"
הוא ניסה לחייך, "כן, אני מקווה שאתה לא נעלב."
"לא ממש, כבר קראו לי בשמות יותר גרועים. תגיד דויד, מתי ידעת שאתה הפוך?"
"אני לא בטוח, אני חושב שתמיד, אבל הבנתי את זה באמת רק אחרי שהמשגיח בישיבה התחיל להזהיר אותנו לא להסתכל על בנות, ואמר שאסור לנו לגעת בהן אפילו אם הן קרובות משפחה, רק אז קלטתי פתאום..." הוא הסמיק שוב, "אתה בטח חושב שאני ממש טיפש."
"לא, אני חושב שאתה ממש חמוד."
"אל תדבר ככה, בבקשה."
"טוב, סליחה. תגיד, בגלל זה הפסקת להיות דתי?"
"אני לא בטוח, אולי הייתי עוזב את הדת בכל מקרה, אבל אם לא הייתי הפוך הייתי יכול לפחות למצוא מישהי... לא הייתי כל כך לבד."
"אז למה אתה לא יכול למצוא מישהו במקום מישהי?"
הוא הביט בי מופתע, "כי זה אסור, יש איסור מדאורייתא על משכב זכר."
"אה, כן... אבל זה רק לדתיים."
"לא, זה לכולם, לכל היהודים, אני כבר לא דתי, אבל אני עדיין יהודי, וגם אתה."
"כן, אבל... אז מה? תחייה לבד כל החיים, בלי אהבה?"
"למה בלי אהבה? לאהוב מותר, אפילו רצוי, אבל אסור... אסור... אתה יודע."
"אז איזה מין אהבה זו? ומה כן מותר, רק לאהוב מרחוק, בלי לגעת?" תהיתי
"כן, בדיוק." הנהן דויד, מביט בי במבט מוטרד, "אתה חושב שאני מדבר שטויות?"
"לא יודע, אני עוד צריך לחשוב על זה, טוב אני חייב לזוז, תשמור על עצמך דויד, להתראות." נפרדתי ממנו בחיפזון והלכתי מהר הביתה, מנסה לא לחשוב על כך שבעצם, בעל כורחי, ובלי שיהיה בי שמץ של דתיות אני מתנהג בדיוק על פי התיאוריה הפסיכית של דויד – אוהב מרחוק, בלי לגעת, ואפילו בלי לדבר, ובכל זאת עדיין מאוהב בכל ליבי בעוז. 
"הבעיה שלכם זה שאתם שניכם תקועים בעבר, כל אחד בעבר אחר, אבל לא משנה, אתם תקועים והחיים שלכם לא מתקדמים לשום מקום." הטיף לי צורי מוסר.
"למה תקועים?" התקוממתי, "אני עובד ומפרנס את עצמי ואת הכלבה שלי, וגם הוא עובד ולומד ומתקדם. נכון, עוד לא הגענו, אבל אנחנו בהחלט זזים קדימה."
"כן, זזים, השאלה לאן?"
"לא לאן שאתה חושב שאנחנו צריכים לזוז, זה ברור." חייכתי אליו בסלחנות.
"בהחלט לא, אתה בודד והוא בודד, כל אחד מהסיבות שלו, וזה כזה בזבוז... איך אתה לא רואה איזה בזבוז זה?" תבע צורי ותלה בי מבט מפציר, "לפחות תנסה, מה אכפת לך?"
"מה בדיוק אתה רוצה שאני אנסה צורי? הבחור אולי כבר לא חרדי, אבל עדיין מספיק דתי כדי להתייחס לכל עניין הנטייה המינית שלו כאל איזה סטייה מגעילה שצריך להדחיק."
"כן, שמתי לב, ובגלל זה אתה, בתור הבוגר והמנוסה יותר, צריך לעזור לו, ולהראות לו את האור, ועל הדרך אולי גם תרוויח חתן, מה שנקרא, שכר מצווה, מצווה."
"הופה, מישהו חושף פה שורשים דתיים." גיחכתי, אבל צורי נשאר רציני מאוד.
"כיום אני ממש לא דתי, בדיוק ההפך, אבל כשהייתי ילד גרתי עם אימא ליד סבא וסבתא זיכרונם לברכה, וקיבלתי מהם חינוך דתי. הייתי הולך עם סבא לבית כנסת בימי שישי ושבתות, ועד הצבא אפילו הנחתי תפילין כמעט כל בוקר. המשפחה שלי תמיד הייתה מסורתית, לא פנאטית כמו אצל האשכנזים המשוגעים האלה, אבל דתית, ועד היום אני קצת מתגעגע לקידוש של יום שישי." הוא נאנח בנוסטלגיה, והעיר בעצב שעד שסבא שלו לא נפטר הוא לא העז לצאת מהארון, ורק אחרי שהעז ויצא בפני אימא וסבתא הופתע לגלות שהן תמיד הרגישו שהוא הומו, ולדעתן גם סבא בעצם ידע, אם כי לא דיבר על כך איתן מעולם. "ואיך המשפחה שלך קיבלה את היציאה שלך מהארון?"
"כמו שהם מקבלים כל דבר שקשור אלי, בפרצוף חמוץ. מצידם שאני אעשה כל מה שמתחשק לי רק שזה יהיה רחוק מהם, שאף אחד מהשכנים לא ידע, ושזה לא יעלה להם כסף."
צורי הרים את גבותיו בהשתוממות, כמעט אמר משהו, אבל לבסוף נמלך בדעתו ושתק, מפנה את תשומת ליבו אל מפי שנכנסה לחצר של אחד השכנים ושוטטה בה בסקרנות, ותיקי, כמו תמיד, רצה בעקבותיה, מנסה לחקות את חברתה הגדולה יותר.
אחרי שחזרנו מהטיול עם הכלבות הושיט לי צורי מעטפה עם כרטיס זוגי להצגה במתנ"ס המקומי, ופקד עלי להזמין את דויד.
צלצלתי לדויד ושאלתי אם בא לו ללכת איתי להצגה?
"אני לא יודע, אני... אני די עסוק ו..."
"נו, די, אם לא תבוא איתי אני אשב לבד באולם, וכל מיני טיפוסים וטיפוסיות מפוקפקים יתחילו איתי, או יותר גרוע, ירחמו עלי, אל תהיה כזה, בוא בבקשה, אני אזמין אותך אחר כך לקפה ועוגה."
"לא." הפתיע אותי דויד, "אם אתה טורח ומזמין אותי להצגה אני צריך להיות מנומס ולהזמין אותך חזרה לקפה."
"זה ממש לא טורח, אבל לא משנה, נדבר על זה אחרי ההצגה."
אספתי אותו ברכבי, ונסענו יחד להצגה. זו הייתה הצגת חובבים נחמדה שהייתה מבוססת חלקית על 'חלום ליל קיץ' של שייקספיר. השחקנים שהיו לבושים תלבושות מתנפנפות ורבות דמיון, שהורכבו בעיקר מבדים שקופים שחשפו טפחיים, הציגו גרסה מקוצרת ומעודכנת של המחזה המפורסם על רקע תפאורה נאה של יער וטירה בסגנון ימי הביניים, כמו שמקובל בהצגות של שייקספיר הגדול.
דויד ישב מרותק לגמרי, מוקסם כמו ילד מהמתרחש על הבמה, שפתיו פשוקות מעט מרוב הנאה, ואולי השתוממות, של מי שצופה לראשונה בחייו בהצגה.
בהפסקה הוא סירב לקום מכיסאו מחשש שיפסיד את התחלת החלק השני, ולא עזרו כל הסברי שיהיה צלצול שיזעיק אותנו, וגם אם נפסיד משהו לא יקרה כלום, הוא יספיק לראות בעתיד עוד הרבה מחזות של שייקספיר.
"באמת? הוא כתב עוד מחזות?" השתומם דויד בתמימות, ורק אז קלטתי שזו באמת ההצגה הראשונה שראה אי פעם, ושאין לו כלל מושג מיהו שייקספיר, ובמה גדולתו. התחלתי להסביר, אבל אז נשמע הצלצול הראשון, וכל הקהל החל לנהור חזרה לאולם. דויד נדרך וכל תשומת ליבו הופנתה שוב לבמה. הוא ישב והביט במתרחש כמהופנט, מחייך חיוך יפיפייה, פניו סמוקות מעונג, וכשההצגה תמה מחא כפיים שוב ושוב בהתלהבות, וסירב לעזוב את המקום.

היה עלי לאחוז במרפקו ולגרור אותו החוצה כמעט בכוח. בדרך למגרש החנייה הוא נתקל בדלת היציאה של השחקנים, שמט את זרועו מזרועי וכמכושף נכנס פנימה, מביט בבלגן של אחורי הקלעים בעיניים פעורות לרווחה מרוב פליאה, מנסה לקלוט ולהבין הכל בבת אחת. למרבה המזל נתקלנו באחד מפועלי הבמה שפירק את התפאורה - איש נעים סבר וידידותי שהקדיש לנו מעט זמן, וענה בחפץ לב לשאלותיו של דויד. לא אתפלא כלל אם הוא סבר שמדובר בבחור מפגר מעט שצריך לנהוג בו בעדינות ובסובלנות כאילו היה ילד.
"זה היה נהדר, פשוט נפלא, כל כך נהניתי." השתפך דויד ברגש אחרי שהצלחתי להכניס אותו סוף סוף למכוניתי. "כמה עוד מחזות הוא כתב, השייקספיר הזה? איפה הוא גר, אפשר לפגוש אותו?"
"לא, אי אפשר, הוא מת מזמן."
"אה, חבל, הייתי שמח לספר לו כמה נהניתי מהמחזה שלו, מתי הוא מת?"
"לא יודע בדיוק, לפני איזה ארבע מאות שנה בערך." אמרתי, ולא יכולתי להתאפק מלצחוק.
דויד נעלב. "אתה בטח חושב שאני דביל גמור."
"ממש לא, סליחה דויד, לא רציתי להעליב אותך. זו לא אשמתך שאתה לא יודע דברים כאלה, אתה יודע, אני אפילו קצת מקנא בך שאתה מגלה אותו רק עכשיו, שייקספיר היה גדול המחזאים הבריטיים, ועל פי המחזות שלו עשו גם הרבה מאוד סרטים. אם אני לא טועה אפילו המחזמר הנודע 'סיפור הפרברים' נכתב בהשראת 'רומאו ויוליה'.
"לא אכפת לי, אני מעדיף הצגות." פסק דויד בעקשנות.
"אני מבין, אבל הוא כתב באנגלית עתיקה וקשה מאוד להבנה, וגם התרגומים שלו לעברית די קשים לקריאה. כשהייתי ילד קיבלתי ספר של שייקספיר לילדים, נדמה לי שיש לי אותו עדיין באיזה מקום..."
"יפה מצידך, אבל אני כבר לא ילד." התווכח דויד שהתעקש להיעלב מכל מה שאמרתי.
"אני יודע דויד, אל תתרגז, אני רק מנסה לעזור."
"אני מבין, תודה." השיב דויד בקרירות, והוסיף שראשו כואב והוא רוצה הביתה.
"בסדר, ניסע הביתה, אבל מה דעתך לעצור רגע בדירה שלי? נזכרתי שמישהו נתן לי פעם ספר עם תרגומים בעברית של כל הסונטות של שייקספיר, אני חושב שתאהב אותן."
"סונטות?" שאל דויד בחוסר ביטחון נוגע ללב, "זה מין שירים כאלה?"
"כן, בדיוק."
"חוץ ממחזות הוא כתב גם שירים?"
"כן, שירי אהבה בעיקר, כנראה שהם היו שירי אהבה לבחור, למרות שאי אפשר לדעת בביטחון כי באנגלית..."
"אני יודע." הפסיק אותי דויד, די בגסות, שילב את ידיו על חזהו ועצם את עיניו.
"בסדר." אמרתי בנוקשות, נעלב מעט מהתנהגותו, והמשכתי לנהוג בשתיקה עד שהגענו לדירתי, "אם אתה מעדיף להישאר במכונית זה בסדר, אני רק אקפוץ להביא את הספר ולראות שתיקי בסדר, וניסע אליך."
הוא הנהן. "בסדר, תודה." אמר בנימוס מאופק.
"בבקשה דויד." השבתי, מחקה בבלי דעת את טון קולו.
עצרתי את המכונית מול דירתי, ונכנסתי. תיקי הסתערה עלי בהתלהבות, השעינה את כפותיה על חזי, ויבבה יבבות תלונה דקיקות שנשמעו כאילו היא מנסה לספר לי שהיה לה עצוב ולא נעים להישאר לבד בבית.
"די, די חמודה, מצטער שעזבתי אותך, אני יודע שהיה לך קשה, אל תבכי מתוקה." ביקשתי, וליטפתי אותה, מחליק בעונג על אוזניה הרכות.
"עם מי אתה מדבר?" שאל דויד ונכנס פנימה. תיקי הסתערה גם עליו באושר, וניסתה ללקק אותו. הוא נרתע לרגע, אבל התגבר והניח לה לקפוץ עליו, ואפילו הצליח להעניק לה ליטוף הססני בין אוזניה. 
"כל הכבוד!" שיבחתי אותו, מחייך אליו בעידוד, "בוא ניתן לתיקי לצאת לסיבוב התאווררות בגינה, ובינתיים נמצא בשבילך את הספר." רפרפתי בזריזות בין ספרי, ושלפתי משם את ספר הסונטות של שייקספיר. הוא בלט בין ספרי הריגול והמתח שלי הכרוכים בכריכות רכות בלויות בגלל כריכתו הצבעונית הנוקשה שנשמרה במצב מצוין מפני שמעולם לא עיינתי בו.
דויד פתח אותו בלהיטות, והחל לקרוא בעמידה. בהתחלה קרא בשקט, רק לעצמו, ואחר כך התלהב כל כך עד שהתחיל לקרוא בקול:

"הָאַהֲבָה הִנָּהּ צַלֶּקֶת
שֶׁל אוֹר בִּבְשַׂר הַשַּׁחַק; אַף בִּסְעֹר
הַיָּם וְהַשָּׁמַיִם הִיא דּוֹלֶקֶת
מֵעַל סְפִינוֹת טְרוּפוֹת כִּטְלַאי שֶׁל אוֹר.
הַזְּמַן לֹא יְשַׁטֶּה בָּהּ, אִם אַדְמוּת
שְׂפָתַיִם תִּתְעַקֵּם בְּקִלְּשׁוֹנָהּ;
הָאַהֲבָה אַף פַּעַם לֹא תָּמוּת,
לָנֶצַח הִיא עוֹמֶדֶת בְּעֵינָהּ.
אִם שָׁוְא דִּבַּרְתִּי, קֻלְמוֹסִי יִגְוַע
וְנֶפֶשׁ לֹא תֵּדַע עוֹד אַהֲבָה."                      

הוא סיים את הסונטה ונאנח בסיפוק, "תקשיב איזה יופי, זה לא נהדר?" הרים אלי את מבטו, ובהה בי כחולם.
"נפלא." הסכמתי, "ואתה קורא יפה מאוד, רוצה תה או קפה?"
"לא חשוב." הוא התיישב, והמשיך לקרוא.

"מִשֶּׁרָאִיתִי אֵיךְ הַזְּמַן בְּכַף 
יָדוֹ הִשְׁחִית שְׂרִידֵי־יְקָר שֶׁל פַּעַם
מִשֶּׁמִּגְדָּל מֻפָּל מוּלִי נִשְׁקָף 
וּמַצֵּבוֹת מְרוֹצָצוֹת בְּזַעַם;  
מִשֶּׁרָאִיתִי אֵיךְ הַיָּם בִּתְקֹף 
רַעֲבוֹנוֹ עָלָיו אֶת כָּל מַמְלֶכֶת 
הַחוֹף בּוֹלֵעַ, וְכֵיצַד הַחוֹף 
בִּתְבוּסָתוֹ יוֹקֵשׁ לַמַּיִם לֶכֶד
מִשֶּׁרָאִיתִי אֵיךְ מָה שֶׁנִּתַּן 
נִלְקַח וְנֶהְפַּךְ לְרַקְבּוּבִי — 
הֶחֳרָבוֹת לִמְּדוּנִי בִּשְׁעָתָן 
שֶׁכָּךְ הַזְּמַן יִקַּח אֶת אֲהוּבִי
וּכְמוֹ בְּגֵיא צַלְמָוֶת אֶתְהַלֵּךְ 
בְּצֵל הַפַּחַד שֶׁל אָבְדָן מוֹלֵךְ."

עיניו התמלאו דמעות, "זה לא נהדר?" שאל אותי, נרגש עד עמקי נשמתו.
"אהה... כן, כנראה, למרות שאני לא ממש מבין הכל. אתה רוצה דבש או סוכר?"
"לא יודע, לא משנה." השיב דויד בפיזור נפש, "אני לא מאמין שהסתירו ממני את היופי הזה כל כך הרבה שנים, אתה חושב שאפשר למצוא באינטרנט את הסונטות של שייקספיר באנגלית?"
"באינטרנט אפשר למצוא הכל." הבטחתי לו, והוספתי על דעת עצמי פלח לימון לתה שלו.
"הנה, תשתה, זה יעשה לך טוב, רוצה עוגה?"
"כן, תודה." השיב דויד, והמשיך לקרוא, מתעלם מהעוגה שפרסתי לו. רק אחרי עוד כמה סונטות, שאת חלקן הוא התעקש להקריא לי בקול, הוא השגיח בעוגה ואכל פרוסה תוך כדי קריאה, ולבסוף, אחרי ששקעתי בכורסה והתחלתי לפהק, הוא הבין את הרמז, נאנח בצער, אמר שכבר מאוחר מאוד וסגר את הספר.
"בוא אני אסיע אותך הביתה." הצעתי באדיבות, וקמתי באנחה מכורסתי הנוחה.
"תודה." אמר דויד, קם מכיסאו ופנה לעבר הדלת, "מאוד מאוד נהניתי אופק, אני מאוד מודה לך." הצהיר, מביט בי בתשומת לב מחניפה, אישוניו רחבים ולחייו ורודות מהתרגשות.  
"גם אני." השבתי, ולפני שהבנתי מה אני עושה הנחתי יד על כתפו, ונישקתי את לחיו החמימה.
גופו התקשח לשנייה תחת ידי, ונשימתו נחטפה מהפתעה, ואז הוא התנשם עמוקות, ופחות או יותר נפל לזרועותיי, והחזיר לי נשיקה, אבל המשיך לאחוז בחזקה בספר הסונטות, ולא הרפה ממנו עד שהגענו למיטתי. 

אין תגובות:

פרסום תגובה