איזה חום
"אין לי מילים." נאנח דובל'ה, "התחרפנת לגמרי פטל. החום חירבש לך את המוח."
"אין לי מילים." נאנח דובל'ה, "התחרפנת לגמרי פטל. החום חירבש לך את המוח."
"בתור אחד שאין לו מילים אתה דווקא
מדבר די הרבה." אמרתי והעפתי מעלי את מעט הבגדים שהיו עלי, "למה שלא
תשתוק ותבדוק אם החום חירבש לי גם את הזין?"
בדק.הזין דווקא בסדר. המוח עדיין דפוק,
אבל כנראה שככה זה אצל סכיזואידים.
9. עשרת ימי תשובה
מיד אחרי שכל האורחים הלכו
כינסתי את כל הצוות, הודיתי להם על העבודה הטובה שעשו, חילקתי את הטיפים שווה
בשווה בין כולם, והענקתי להם שי לחג – מעטפה עם ברכה ותלושים.
כשמסרתי להם את המעטפות לחצתי
את ידו של כל אחד ואחד מהעובדים, החל מגור ראש הצוות המסור שלי ועד למוקי שוטף
הכלים הצעיר והחרוץ שלנו, רק את ידו של חומי השף נמנעתי מללחוץ.
עשיתי זאת בערמומיות, מעמיד
פנים כאילו מתוך פיזור נפש שכחתי להוסיף ברכה לחיצת יד וחיוך למעטפה שנתתי לו, אבל
האמת היא שזה היה בכוונה, והוא ידע את זה וגם ידע למה.
הסיבה הייתה המחזה שראיתי
באותו בוקר של ערב החג. מה שראיתי לא היה מחזה יוצא דופן כלל ועיקר במקומותינו,
אבל אני הזדעזעתי עד עמקי נשמתי, ועד עכשיו דמי רותח כשאני נזכר במראה שחזו בו
עיני - פיגי שלי מכנסיו משולשלים עד לברכיו, רכון קדימה כשהוא נאחז בכיור השירותים
המעוצבים בקפידה בעוד חומי, השף שלנו, עומד מאחוריו, נועץ באחוריו הורדרדים את
הזין העבה שלו תוך שהוא סוקר את המחזה בראי הסגלגל בעל מסגרת המתכת הנאה שעוצבה
במיוחד בשביל בית הקפה שלי.
החיוך שבע הרצון שבו הוא בחן
איך גופו המוצק והשרירי מבצע את זממו בגופו העגלגל והרך של פיגי הכעיס אותי יותר
מכל. את פניו של פיגי לא ראיתי היטב - הם היו מוסבים ממני והלאה - אבל ראיתי היטב
את החיוך המתועב שריחף על פניו השחומות של חומי, משתקף בראי שמעל הכיור, וסונוורתי
מברק גלגלתו המגולחת למשעי שנצצה מזיעה.
ברור היה שהוא נהנה לראות את
עצמו כובש את גופו של פיגי שלי בבית הקפה שלי עוד יותר מכפי שהוא נהנה מעצם מעשה
הסקס עצמו.
יצאתי מיד רועד כולי מחמה חסרת
אונים יודע שבלי שום קשר לרגשותיי הפגועים אני תקוע עם השף הזה שלהכעיס היה דווקא
מוכשר מאוד.
מה שהרגיז אותי במיוחד היה
העיתוי של המעשה – לא יכולתי להשליך אותו לכל הרוחות כי התחייבתי לארח את כל דיירי
בניין הגאווה לארוחת חג חגיגית לכבוד ראש השנה, ארוחה שתהיה גם הפתיחה הרשמית של
בית הקפה המחודש, וכמובן שבלי שף לא תהיה ארוחה כך שהייתי תקוע איתו לפחות עד אחרי
החגים.
ולחשוב שעד לרגע זה ממש חשבתי
ששיחק לי מזלי כשגור הביא אלי את חומי כמה ימים לפני הפתיחה הרשמית של בית הקפה
כשכבר נואשתי מלמצוא שף הגון ומוכשר שאפשר לסמוך עליו.
עד לאותו בוקר חיבבתי אותו
מאוד, היו לו המלצות טובות, האוכל שבישל היה מעולה, וחוץ מזה הוא פשוט היה בן אדם
נחמד – גבר כבן ארבעים, רחב גרם ושרירי בעל פנים כבדות וגבריות וידיים ענקיות
וחזקות שמגען היה עדין ותקיף כאחד כשעיסה את עורפי הכואב אחרי יום עבודה מאומץ.
חשבתי שהוא בן אדם הגון וחביב,
בטחתי בו וראיתי בו ידיד. למה מכל המלצרים הצעירים ודקי הגזרה שריחפו סביבו,
מוקסמים משריריו, רוחב כתפיו וגבריותו הבוטחת, הוא בחר דווקא בפיגי שלי?
שכחתי את כל מה שתכננתי לעשות
באותו בוקר, עזבתי הכל, יצאתי החוצה והלכתי לשבת בגינה הציבורית שממול לבית הקפה,
מנסה לארגן את מחשבותיי ולהבין מה מרגיז אותי כל כך ולמה אני חש כל כך מזועזע
וכועס.
הרי אני זה שטען באזני פיגי
שעלינו לזנוח את הערכים המקובלים בחור הנידח ממנו באנו ולהתחיל לחיות במלוא מובן
המילה, לממש את עצמנו וליהנות מהחיים.
לסחוט את המיץ מכל רגע חולף,
כך הגדרתי זאת, וכך באמת נהגתי, מתעלם ממורת הרוח החרישית של פיגי למראה ההוללות
שלי, אבל כשהוא חיקה אותי...
אחרי שישבתי שם כמה דקות, ראשי
בין ידי, מנסה לכבוש את דמעות הכעס והתסכול שלי, הופיע פיגי והתיישב לצידי.
"אני נורא מצטער
פוקסי." אמר חרש, "לא ידעתי שתגיע כל כך מוקדם היום, חשבתי ש..."
"זאת אומרת שתכננת הכל!"
התפרצתי בזעם.
"לא, מה פתאום, בכלל לא.
זה פשוט קרה, יצאתי מהשירותים והוא נכנס ו... זה פשוט קרה פוקסי, אני מאוד
מצטער."
"אין בעיות, זה בסדר, הרי
לא הבטחנו כלום זה לזה ואתה לא חייב לי שום דבר, גם אני... אתה יודע שאני לא טלית
שכולה תכלת."
"אז למה אתה לוקח את זה
כל כך קשה?"
"לא יודע, ככה."
הנחתי יד על ברכו והוא הניח את כפו הקטנה והחמימה על ידי ולחץ עליה בעדינות.
"אני נורא מצטער,"
חזר ואמר ברוך, "היית כל כך עסוק לאחרונה והרגשתי בודד קצת, וחומי פשוט... זה
פשוט קרה ודי."
"אני מבין, זה
בסדר." חזרתי ואמרתי. "בוא נחזור לקפה, יש לי עוד המון עבודה. הערב
אנחנו מתחילים וצריך להספיק לעשות עוד מליון דברים."
"רק תגיד לי מה לעשות,
בשביל זה לקחתי חופש היום מהעבודה, כדי לעזור לך." אמר פיגי, ויד ביד חזרנו
לקפה.
מזל שהייתה לי המון עבודה
באותו יום, הייתי עסוק מכדי לשקוע ברחמים עצמיים. בכל זאת לא רציתי לראות את חומי,
ואת מה שהיה לי להגיד לשף שלי העברתי דרך גור או אחד המלצרים.
כולם היו לחוצים וטרודים ואני
לא חושב שמישהו שם לב שאני וחומי משתדלים לא להתקרב אחד לשני.
למרבה המזל הכל התנהל יפה וערב
הפתיחה היה מוצלח מאוד. כל האורחים שיבחו את האוכל הטעים, את העיצוב המיוחד
ובמיוחד היו שבעי רצון מהמלצרים הנאים האדיבים והיעילים.
לפני שהתפזרנו איש לביתו
הודעתי להם שהחלטתי שביום הראשון של החג הקפה יהיה סגור, נפתח רק בצהריי היום השני
של החג ונסגור אותו שוב בערב יום כיפור.
"אתה בטוח שאתה רוצה לסגור
כבר בערב יום כיפור?" הופתע חומי, "יש המון מסעדות ובתי קפה בשכונה שלנו
שפשוט מתעלמים מיום כיפור." העיר, ולראשונה מאז התקרית בשירותים הביט ישר
בפני.
"כן." אמרתי בתוקף,
"לא אכפת לי מה נהוג לעשות פה, בשבילי יום כיפור הוא יום שנועד לעשיית חשבון
נפש, יום שמוקדש לצום ולתענית, וזה בדיוק מה שאני מתכנן לעשות ביום הזה, ואני
מייעץ לכולכם לעשות אותו דבר, ואל תשכחו שמיד אחרי ראש השנה מתחילים עשרת ימי
תשובה, אני מאחל לכולכם שנה טובה וגמר חתימה טובה."
פולניה גרפומנית
אני נוהג לכתוב בלילה. מיד
אחרי שנגמרות החדשות של הערוץ הראשון אני מתיישב מול המחשב שניצב בפינת חדר השינה
שלנו וכותב.
בזמן הכתיבה מופנה גבי אל
דובל'ה המנמנם מול הטלוויזיה שבניגוד לכל העצות של יועצי הזוגיות אצלנו היא ניצבת
קוממיות מול המיטה דווקא.
אני כותב בערך עד חצות, ועד
שאני מגיע למיטה הוא כבר נוחר לו מעדנות ועלי להזיז אותו הצידה ולפשפש בין השמיכות
כדי למצוא את השלט ולכבות את הטלוויזיה.
בבוקר אני קם לפניו, חוזר
וקורא מה שכתבתי, מתקן פה ושם שגיאות שמפאת העייפות לא שמתי לב אליהן בלילה ואז
לוחץ על הדפס והולך להתלבש.
עד שאני לבוש ומכין קפה
וסנדוויצ'ים לעבודה דוב כבר מסיים לקרוא את מה שכתבתי. בזמן הליכת הבוקר שלנו הוא
שואל למה התכוון המשורר ומשם אנחנו מגיעים לדון בדברים אחרים שקצת נוגעים לנו
ולחיינו ולפעמים סתם דברים ברומו של עולם.
אני אוהב את השגרה הזו, אוהב
את הכתיבה, מרגיש רגוע יותר ומפויס עם העולם מאז שהתחלתי לכתוב. בזכותו גם לא אכפת
לי שאין לי הרבה קוראים ושיש לי מעט מאוד מגיבים (וגם הם לא תמיד סימפטיים) כי מי
הם בכלל?
לא מכיר אותם, מכיר אותו
ומילה אחת מפיו שקולה בעיני כנגד עשר תגובות.
והנה, אחרי שכתבתי את הפוסט
האחרון שהוא קרא - ראיתי היטב שהוא קרא אותו - פתאום אף מילה. פתאום שתיקה רועמת.
פתאום דו"ח וינוגרד וההשוואה בין ברק לביבי (אותו החרא רק בשם אחר) מעניינים
אותו יותר ממה שכתבתי.
אני מודה, נעלבתי. נשאתי איתי
את עלבוני לעבודה ודשתי בו כל היום עד שתפח וגדש את כולי.
בערב, כשנפגשנו על כוס התה
בדבש הרגילה שלנו, שברתי את השתיקה ושאלתי מה דעתו על הפרק האחרון.
"אתה מזדיין עם אחרים
פטל?" הביט בי דוב בפנים חמורים, מתעלם משאלתי.
"בטח שלא, אל תהיה
אידיוט. אני בכלל שונא סקס. שכחת שאני סכיזואיד?"
"אני כבר לא בטוח שזה מה
שאתה, לדעתי אתה סתם פולניה גרפומנית."
"טוב, אם זה מה שאתה
חושב עלי..." הרגשתי שעיני מתמלאות דמעות עלבון. "אז יותר טוב שאני
אשתוק."
"אל תתחיל להיעלב לי
פתאום! אם מישהו צריך להיעלב פה זה אני."
"למה? מה עשיתי שהעליב
אותך?"
"מעליב אותי שהבן זוג
שלי מקדיש את כל הזמן שהוא אמור לבלות איתי לכתיבה על זיונים עם אחרים."
"הזמן שאני אמור לבלות
אתך במה? בנחירה מול הטלוויזיה?"
"אם היית רואה איתי לא
הייתי נרדם."
"כן היית נרדם, ואני
הייתי נרדם אתך. בין כה מה שמראים בזמן האחרון זה סתם זבל."
"למה רק בזמן האחרון?
תמיד הראו זבל, שום דבר לא השתנה מאז שנעשית גרפומן."
"אני כותב סיפורים
דמיוניים שמנצ'יק, אין לך שום סיבה לדאגה."
"באמת?"
"כן, באמת."
"ואתה לא רוצה
אחרים?"
"לא, טיפש אחד."
"גם אני לא."
"תוכיח לי."
הוא צוחק. "מה, עכשיו?
אבל אנחנו שותים תה."
"בחום הזה, מי שותה תה
בכזה חום? לא יותר טוב לעשות סקס?"
"אבל אני אוהב לשתות אתך
תה בערב."
"ואותי אתה לא
אוהב?"
דובל'ה מחסל בלגימה אחת את
התה שלו, קם ומחבק אותי. "אתה כזה פולניה פטל, יאללה בוא למיטה."
10. יום כיפור
את החג בילה פיגי בחור הנידח
עם האישה והילדים. ניצלתי את היעדרותו כדי לחגוג ואת רוב הזמן בליתי על שפת הים
שרק בסתיו אפשר להתחיל ליהנות ממנו כראוי.
גיליתי שיש פנטזיות שעדיף להן
להישאר בגדר פנטזיות, בתיאוריה רחש גלי הים והחול הזהוב הם מאוד רומנטיים, אבל מי
מלח צורבים וחול משפשף אתם יודעים איפה, ובמיטה עם בן זוג שמכיר אותך ואתה אותו
נוח הרבה יותר.
במוצאי החג המתנתי לפיגי בקוצר
רוח שהלך וגבר ככל שהוא איחר להגיע. לאט לאט התחלף כעסי על האיחור שלו בדאגה.
הנייד שלו לא היה זמין ולאשתו
לא העזתי להתקשר. סוף סוף הוא הרים לי טלפון, ואז התברר שהוא היה מעורב בתאונה
קטנה.
משהו פעוט ולא חשוב, אמר בקול
מרגיע מאוד שהעלה אצלי את מפלס החרדה לגובה מסוכן, הוא בסדר גמור, אבל הילדה שלו
נחבטה בחוזקה בחלון המכונית והם במיון עכשיו.
"ושאר הילדים?
והאישה?" שאלתי בדאגה.
"הם בסדר, זו רק הילדה
הגדולה שישבה לידי ולא חגרה חגורה."
"אשתך בטח מאשימה
אותך."
"אני באמת אשם." קבע
פיגי בקול קודר, "יצאתי מההרגל של להיות אבא." האשים את עצמו והוסיף
שהוא נעשה אנוכי והוא מתחרט שחשב רק על טובתו כשזנח את המשפחה.
מאחר ומעולם לא זכיתי להיות
אבא לילדים, או בעל לאישה, לא ידעתי מה לענות ושתקתי במבוכה.
לבי יצא אליו, אבל לא היו לי
מילות נחמה בשבילו, וגם לא בשבילי.
למחרת הוא שב והתקשר, בישר
שהילדה בסדר גמור, אבל הוא חושב להישאר עוד כמה ימים בבית עם המשפחה.
והדירה שלנו היא כבר לא הבית
שלך? חשבתי במרירות, ומה איתי? פתאום אני זר? אני לא נחשב?
"אני מתגעגע אליך
פיגי," אמרתי, "עצוב לי לישון בלעדיך."
"אתה תהיה בסדר."
התנער ממני פיגי בקלילות, "יהיה לך יותר זמן לבלות ולעשות חיים בלי פיגי השמן
שנגרר אחריך, אני בטוח שאתה תהיה בסדר גמור, לך תבלה גם בשבילי."
אז הלכתי ועשיתי חיים כמיטב
יכולתי – ביליתי במסיבות ובמועדונים, מנסה לעשות חיים בשביל שנינו, ובכל זאת לא
הייתי בסדר.
נכון, הייתה שתייה וזיונים,
והיו סמים וזיונים, ואפילו אורגיות שהיו בהם גם סמים וגם שתייה וכל הזמן הכרתי עוד
ועוד בחורים וגברים חרמנים שרצו רק לזרום ולבלות לפני שיגיע יום כיפור ויסגרו לנו
את המדינה.
התאמצתי מאוד לשמוח ולחגוג
ולזרום עם כולם, אבל משום מה, בלי נוכחותו הורדרדה עגלגלה של פיגי לצידי, הכל היה
קצת חסר טעם ומיותר.
"יכול להיות שפיגי בכלל
לא יחזור?" שאל אותי גור ביום האחרון לפני יום כיפור, כשסגרנו את הקפה לקראת
הצום.
"אולי, לא יודע."
משכתי בכתפי, מנסה להראות אדיש.
"אולי נמאס לו כבר
מהשכונה הוורודה? יש מצב שהוא מיצה כבר את הקטע?"
"אין לי מושג גור."
"אני יודע שהוא מאוד
התגעגע לילדים שלו." תרם גם חומי את חלקו לשיחה, "אני לא אומר שהוא כבר
מיצה אותך." מיהר להוסיף כשנעצתי בו מבט חודר, "אבל אתה יודע איך זה, הם
עוד די קטנים ואתה..."
"אני מה?" התנפלתי
עליו.
היחסים שלנו השתפרו אחרי
הפאדיחה של ראש השנה, אבל עדיין היה מתח באוויר כל פעם ששוחחנו.
"אתה מבוגר, ואתה יכול
לדאוג לעצמך, וחוץ מזה פיגי תמיד הרגיש שאתה קצת עושה לו טובה שאתה נותן לו לגור
אתך ושבעצם הוא נפל עליך בלי הזמנה."
רציתי להגיד לו משהו שנון
וחריף שישתיק אותו, אבל קשה לדבר כשיש לך דמעות בעיניים, ולכן פשוט שתקתי והמשכתי
להרים כסאות על השולחנות.
ברגע שהגעתי הביתה צלצלתי
לפיגי. לאכזבתי הנייד שלו שוב היה סגור, אז השארתי לו הודעה במשיבון – "אני
צריך אותך פה פיגי, בוא כבר הביתה! אני רוצה לבקש ממך סליחה באופן אישי!"
רבע שעה אחר כך, כמו משאלה שהתגשמה באורח פלא, פיגי
התגשם בפתח הדירה שלנו.
"סליחה על מה?" שאל
וחיבק אותי.
"שלא לקחתי אותך איתי
כשעזבתי, ולא ביקשתי ממך מיד שתבוא לגור איתי, וש... ש..."
רציתי להוסיף שאני מבקש שיסלח
לי שלא אמרתי לו אף פעם כמה הוא חשוב לי וכמה התגעגעתי ואיך הכל היה חסר טעם
בלעדיו, אבל לא מנומס לדבר עם פה מלא.
עד שנרגענו כבר היה מאוחר
והיינו נורא עייפים. "אני נורא שמח שחזרת פיגי." אמרתי אחרי שהתרחצנו
ושכבנו לישון.
"כן, גם אני." הוא
ענה ונלחץ אלי חזק עוד יותר. "בילית יפה כשלא הייתי?"
"יצאתי כל יום ופגשתי המון
אנשים חדשים, אבל בלעדיך זה לא היה אותו דבר. מה הילדים אמרו כשעזבת? הם היו
עצובים?"
"לא כי הבטחתי להם שהם
יוכלו לבוא לבקר כאן בסוכות, ושניקח אותם לגן חיות, ולים, ולהצגות, וסיפרתי להם
שיש לנו סוכה נהדרת על הגג."
"אבל פיגי," נבהלתי,
"עדיין לא הקמנו את הסוכה!"
"לא נורא, יש לנו זמן
להתחיל מיד אחרי יום כיפור." הוא התרפק עלי וחיבק אותי בכל כוחו, "כמה
טוב לחזור סוף סוף הביתה למיטה שלנו, התגעגעתי נורא, לילה טוב פוקסי חמוד."
שנים לטנגו
"זה רק לכמה ימים פטל,
אל תעשה פרצוף."
"דביל, זה הפרצוף השמח
שלי. האמת שאני מאושר להיפטר ממך לכמה ימים."
"מה אתה מתכנן לעשות
בכמה ימים האלו שאני לא אהיה?"
"אהה... אני... זה לא
עסקך דובל'ה. אני כבר אעסיק את עצמי, אל תדאג."
"מי דואג? אתה בן אדם
מבוגר, אתה יכול להסתדר בלעדי כמה ימים, הילדים שלי לא."
"נכון."
"מגיע לאימא שלהם לצאת
לחופש והגיע הזמן שאני אתרום להם עוד משהו חוץ מכסף."
"נכון."
"הם לא אשמים שההורים
שלהם גרושים."
"לא, אתה אשם."
"ואשתי לא אשמה? צריך
שנים לטנגו."
"כן, אבל כשהיא התחתנה
אתך היא חשבה שהיא רוקדת ואלס."
"אל תעצבן אותי פטל.
אמרתי לה שאני דו מיני ושהיו לי קטעים גם עם גברים."
"אתה דו מיני? אני צריך
להתחיל לקנא גם בנשים?"
"אל תרגיז אותי, בזמנו
חשבתי שאני... מאיפה אתה חושב שהילדים האלו הגיעו?"
"אין לי מושג ועד שלא
תעשה בדיקת אבהות גם לך לא יהיה."
"בחייך, הבנים נראים בול
כמוני והקטנה היא העתק של אימא שלי."
"אם אתה אומר."
"אתה מנסה לעצבן אותי כי
אתה כועס שאני משאיר אותך לבד."
"אני בכלל לא מנסה לעצבן
אותך, אתה עצבני לגמרי בכוחות עצמך, ואני אוהב להיות לבד."
"כן, בטח. אם אתה אוהב
כל כך להיות לבד למה אנחנו חיים יחד?"
כי אף אחד מאיתנו לא מרוויח
מספיק לשלם את השכר דירה בעצמו."
"פטל!"
"מה דובלה חמוד?"
"למה אתה מתעקש לריב
איתי דווקא לפני שאני הולך?"
"אני לא מתעקש, זה אתה
ש... נו, די, בחייך, אתה בוכה? מה אתה, ילד קטן? זה רק לכמה ימים ונדבר כל הזמן
בטלפון ו... די כבר דוב, נו, בוא לכאן, תביא חיבוק."
"לא רוצה." הוא
אומר בסרבנות ומוחט את חוטמו בקול תרועה.
"בטח שאתה רוצה. די,
תפסיק להיות דובי לא לא."
"חבל שאתה לא יכול לבוא
איתי, רציתי שנצא יחד לחופשה."
"גם אני רציתי, אבל יהיו
עוד חופשות. בעוד כמה שנים הילדים יגדלו והם כבר לא יצטרכו השגחה ו..."
"זה פשוט טיפשי, אני לא
מבין מה אכפת לה שאתה תבוא גם כן ותישן איתי?"
"כי אכפת לה. היא כזו
ודי. בפעם הבאה שתתחתן תבדוק טוב שאתה לא מתחתן עם הומופובית."
"היא בכלל לא כזו, היא
פשוט רוצה להתנקם בי. אימא שלה מוכנה לבוא לשמור עליהם, אבל היא מתעקשת שזה יהיה
אני ושאתה לא תכנס אליה הביתה."
"האמת שאני קצת מבין
אותה."
דוב רוקע ברגלו על הרצפה,
נרגז ועצבני. "אתה לא אמור להבין אותה, אתה אמור לכעוס ולהגיד שהיא מכשפה
ולהיות אומלל שאני עוזב אותך."
"אבל אתה לא עוזב אותי,
אתה רק נוסע לכמה ימים לשמור על הילדים שלך בזמן שאימא שלהם יוצאת לחופשה ואתה
תחזור בקרוב, נכון? אתה תחזור דובל'ה?"
הוא מעניק לי חיבוק מרסק את
עצמות. "כן, אני אחזור."
"דוב, בחייך, אם תמשיך
למעוך אותי ככה לא יהיה לך למי לחזור."
"שטויות, אתה לא כזה
עדין. תראה פטל... תשמע... אני..."
"מה עכשיו?"
"בסיפור שלך הם בעצם
מנהלים יחסים פתוחים, נכון?"
"זה רק סיפור, כמה פעמים
אני אגיד את זה?"
"כן, אבל..."
"לך, לך כבר לפני שאני
באמת אכעס, ודובל'ה?"
"מה?"
"תתקשר אלי מיד
כשתגיע."
11. שותפים סמויים
הביקור של סוכות היה מוצלח
מאוד. הילדים שהו אצלנו כמה ימים והיו שמחים להישאר גם אחרי החג, אבל אימא שלהם
התעקשה משום מה שעליהם ללכת לבית הספר. כמובן שפיגי היה זה שנשא בעול האירוח כי
אני הייתי עסוק בבית הקפה, והמשכתי להיות עסוק מאוד במשך כל החורף, עושה כל מאמץ
לבסס את מעמדו של 'החתול הגאה' כבית קפה שכונתי שימשוך אליו את כל תושבי השכונה.
השקעתי כל גרוש שהרווחתי בקפה
ושיפצתי במרץ את המרתף שהיה רחב ידיים עד להפתיע. כמו שזה קורה תמיד עבודות השיפוץ
הסתבכו והיו יקרות יותר מכפי שחשבתי, וכשכבר עמדתי להרים ידיים בייאוש ולוותר דפקו
על דלתי דינו וזאורוס והציעו לי להיכנס כשותפים שקטים בבית הקפה.
"למה לכם להסתבך בעסק
הזה?" שאלתי בקול קודר, מתעלם ממבטי הזוועה ששלח אלי פיגי, אם היינו לבד הוא
בטח היה צובט אותי בגלל התבוסתנות שלי, אבל אני חיבבתי את דינו וזאורוס ולא רציתי
לסבך אותם בצרותי הכספיות.
"אם יש לכם כסף מיותר
שאתם רוצים להיפטר ממנו הגעתם למקום הנכון, אבל אם אתם רוצים להרוויח אני מציע לכם
לברוח מהר."
"זו לא האינפורמציה שאני
קיבלתי." אמר דינו בשלווה.
"ממי קיבלת
אינפורמציה?" התפלאתי.
"לא משנה." ניסה
דינו להתחמק, אבל לא נולדתי אתמול, הבעת פניו של פיגי העידה עליו כמאה עדים שהוא
האשם.
"פיגי!" צעקתי עליו.
"אל תכעס." ליטף
זאורוס את כתפי בעדינות, "הוא התכוון לטובה."
"אני לא רוצה
טובות."
"וגם לא תקבל. הכול עניין
של עסקים. אנחנו רוצים להשקיע ואם תוכל לפתוח פאב במרתף של החתול כולנו נרוויח
טוב."
"גם אם אני אצליח לסיים
סוף סוף את השיפוץ הארור הזה מה אני מבין בניהול פאבים?" התייאשתי מראש.
"תלמד, כמו שלמדת לנהל את
הקפה ככה תלמד לנהל את הפאב." אמר דינו וחייך אלי בעידוד.
פתאום הרגשתי עייף נורא.
"דינו, זאורוס, אתם מקסימים וההצעה שלכם נדיבה להפליא, אבל אני כבר לא ילד.
אני לא מסוגל לנהל בבוקר בית קפה ובערב פאב, אני רק בן אדם, לא סופרמן. מתי אני
אנוח קצת? גם ככה פיגי מתלונן שבקושי רואים אותי."
הם החליפו מבטי ניצחון.
"מעניין שהעלית את הנקודה הזו פוקסי כי בדיוק על זה חשבנו לדבר אתך."
"על מה?"
"על ניהול הפאב. אתה
מושלם כמנהל בית קפה משפחתי, אבל בשביל לנהל פאב צריך טיפוס שונה לגמרי. חשבנו
להציע לך מנהל שלדעתנו יהיה מושלם לעבודה הזו."
"מי? אל תגידו לי שאחד
מכם מתכוון לעזוב את העבודה שלו, להיות ער כל הלילה ולהתעסק עם שיכורים ובליינים
מסטולים?"
"חס וחלילה." נבהל
דינו, "אני חייב את שנת הלילה הקבועה שלי."
"להיות ער כל הלילה? רק
עוד זה חסר לי בגילי." צחק זאורוס, "ואני שונא את המוזיקה שהם משמעים
היום, ממש גועל נפש הרעש הזה... רגע, אני לא מאמין, אני נשמע בדיוק כמו אבא שלי
ז"ל."
"אתה גם מתחיל להיות דומה
לו." הקניט אותו דינו בחיבה.
"נו, מילא לפחות אני לא
נעשה דומה לאימא שלי." חייך זאורוס, מקבל ברוח טובה את הקנטות בן זוגו.
"לא פוקסי, חשבנו להציע לך את זיו כמנהל הפאב."
"את זיו, הקוקסינל הזה?
נדהמתי.
"היי!" מחה דינו
שהחיוך נעלם מעל פניו, "זה שהוא דראג קווין לא אומר שהוא לא אחלה גבר."
"על מה אתה מדבר? הוא
מסתובב עם איפור וחזייה וקורא לעצמו זיוית." מחיתי.
"הוא עושה את זה רק
בעבודה, ויש לך מושג כמה אומץ זה דורש?" שאל דינו.
על זה לא הייתה לי תשובה ולכן
הנחתי לנושא ואמרתי שאני מסכים ואשמח להיכנס איתם לשותפות ולהעסיק את זיו כמנהל
הפאב העתיד להיפתח במרתף. לחצנו ידיים וכבר למחרת חתמתי על החוזה שעורך הדין שלהם
ניסח, לקחתי את כספם והמשכתי לשפץ את המרתף.
זיו קפץ מידי פעם לראות מה
קורה ופה ושם נתן לי עצות בנושאי עיצוב - עצות נבונות שהעידו על הבנה גדולה בדרך
התנהלותם של פאבים.
"אני מסתובב בפאבים
ובמועדוני לילה מאז גיל שש עשרה." סיפר לי, "ועם הזמן רכשתי הרבה
ניסיון. אני חושב שאני יכול לנהל פאב טוב יותר מרוב האנשים שאני מכיר. זו בדיוק
העבודה שמתאימה לי, אני אוהב להיות ער בלילה ולישון ביום."
"בדיוק הפוך ממני."
חייכתי אליו בחיבה, למרות הרתיעה שלי מגברים נשיים לא יכולתי שלא לחבב את הבחור
הססגוני והמצחיק הזה.
"מה דעתך שנעשה מידי פעם
ערבי דראג בפאב?" שאל אותי זיו.
"רק מידי פעם? חשבתי
לעשות ערב דראג קבוע פעם בשבוע, אבל עוד לא החלטתי באיזה יום."
"יום חמישי." אמר
זיו בהחלטיות, "זה היום הכי טוב כי למחרת כמעט אף אחד לא עובד."
"חוץ ממני שעובד כפליים
בימי שישי." נאנחתי.
"אתה חייב לקחת לך יום
חופש אחד בשבוע אחרת תישחק. קח את יום שלישי או רביעי ותשכור אחראי משמרת רציני
שיוכל לנהל את העסק לבד."
"אני לא יודע, אולי...
אני אחשוב על זה."
"אין מה לחשוב, יום שלישי
זה יום החופש של הבוס." התערב פיגי בשיחה ובטח חומי מכיר מישהו שמתאים לנהל
לבד משמרת.
"אבל פיגי..."
"שום אבל. ביום שלישי אתה
שייך לי וזהו, ועכשיו די כבר להיום, בוא לישון."
בלי רמזים
"אני לא מבין." קימט לעומתי
דובל'ה את מצחו, "אתה מנסה לרמוז לי שאני עובד יותר מידי שעות, או שאתה רוצה
שנתחיל ללכת לפאבים?"
"אני מנסה לספר סיפור, זה הכול,
וממתי אני רומז דברים? אם יש לי משהו להגיד אני אומר אותו ישר, ואני מקווה שגם אתה
תנהג כמוני."
"באמת? וואלה! אז אם ככה הנה אני
אומר, בוא למיטה."
"מה, כבר? אבל אני לא עייף."
"אל תדאג, אתה עוד תהיה עייף. קדימה,
למיטה!"
12. פחיסטון
לקראת השנה החדשה הסתיימה
עבודת השיפוץ לשביעות רצוני ובעצה אחת עם שותפי ומנהל הפאב שלי החלטנו לפתוח את
הפאב בנשף סילווסטר חגיגי.
"נשאר לנו רק להחליט איך
לקרוא לפאב." אמרתי, מעביר מבט מודאג על פני שותפי לעסק. "החתול הגאה זה
השם של בית הקפה ואני רוצה שהפאב יהיה בעל שם נפרד."
"על מה חשבת?" שאל
זיו.
"אני לא ממש טוב בתור
קופירייטר." התנצלתי, "אבל אולי נקרא למקום החתול השחור, או חתול לילה
או..."
"מה דעתך על פחיסטון בתור
שם לפאב?" הציע רקסי - מנהל המשמרת החדש שלי שהגיע אלינו מלווה בהמלצתו החמה
של חומי הטבח.
החלפנו מבטים ובלי מילים היה
ברור שהשם מצא חן בעיני כולם.
"עכשיו נשאר רק לקבוע
נושא לנשף הסילווסטר." אמר זיו.
"מה נושא? הנושא הוא
הסלווסטר."
"כולם עושים נשפי
סילווסטר, צריך לבחור נושא מיוחד שיבדיל אותנו מכל שאר המקומות, משהו שמייחד את
המקום שלנו."
"מה דעתכם על נשף מודעות
לאיידס שרווחיו ילכו להוספיס לחולי איידס או משהו בדומה?" שאל רקסי חרש.
כולנו הפנינו אליו מבטים
מופתעים. רקסי הוא בחור גבוה ושרירי בנוי לתלפיות, הוא נראה כסמל הבריאות הטובה,
מה לו ולאיידס?
"מה בדיוק הקשר שלך
לאיידס?" שאל זיו בחשדנות.
"אני חי עם בחור שהוא
נשא." הסביר רקסי, "הוא בסדר, עובד והכל, אבל התרופות ותוספי המזון נורא
יקרים, ומה שיותר גרוע זה החשש מפני מה שיקרה מחר או מחרתיים, וכל הזמן יש את הפחד
שאנשים שאסור להם לדעת יגלו שהוא נשא ויש גם את החשש מהתגובה של ההורים והמשפחה
שלא לדבר על הדאגה בגלל כל התקררות קטנה שאולי... זה לא קל." סיכם בפשטות ועיניו
האדימו קצת. הוא מצמץ בכוח לסלק את הדמעות והמשיך להסביר, "איידס זה הארון
החדש של ההומואים." קבע בעצב, "יש המון נשאים שלא היית מאמין עליהם שהם
נשאים, ומה שגרוע עוד יותר זה שיש הרבה אנשים שפוחדים להיבדק, או שנבדקים ומגלים
שהם נשאים ולא מגלים כלום לבני זוגם, ממשיכים לזיין בלי גומי ומדביקים בלי התחשבות
גם אחרים. ידעתם שאחוז הנשאים התחיל שוב לעלות בשנים האחרונות? וזה קורה בעיקר אצל
אנשים צעירים בקהילה שלנו. לאף אחד לא אכפת באמת מהומואים, אם אנחנו לא נדאג
לעצמנו אף אחד אחר לא יעשה את זה בשבילנו."
"אתה צודק בעקרון, אבל אף
אחד לא אוהב להיסחב עם קונדומים ומאז שאנשים כבר לא ממש מתים מאיידס..." אמר
זיו בקול מתנצל.
"אולי לא מתים, אבל החיים
עם המחלה הזו הם תענוג קטן מאוד ומישהו צריך להסביר את זה לדור הצעיר." השיב
לו רקסי בקול חמור.
"טוב, אני לא
יודע..." היסס דינו, "אנחנו רוצים לחגוג ואיידס זה איכשהו..."
"לדעתי אתה טועה דינו.
איידס זה נושא חשוב מאוד, זה עניין של פיקוח נפש וחובתנו לעשות משהו לתקן את
המצב." הפתיע אותנו זאורוס בהבעת דעה שונה משל בן זוגו שלמרבה הפלא התקפל מיד
והסכים איתו שאולי בכל זאת זה רעיון טוב לחגוג את הסילווסטר בסימן המודעות לאיידס.
"זה תלוי בך בוס."
אמר רקסי, וכולם הפנו אלי את מבטיהם בציפייה לתשובתי.
הסתכלתי על פיגי שישב בשקט
בפינה והסתפק בהאזנה. לא רציתי להחליט בלי לדעת מה הוא חושב. הוא הנהן לעברי קלות
בתנועה בלתי מורגשת וזה היה זה - הפור נפל! ואני קמתי על רגלי והודעתי לצוות את
החלטותיי.
"הפאב החדש יקרא פחיסטון
והסמל שלו יהיה חתול שחור עם עיניים ירוקות כמו של זיוי שלנו – מנהל הפאב. כל יום
חמישי יהיה לנו ערב דראג שבו יוזמנו אמני דראג בלי שום הבדל של מין גיל או מגדר
לבדר את הקהל ובימי שישי יהיו ערבי קריוקי. אנחנו נפתח את הפאב בנשף סילווסטר
חגיגי שהנושא שלו יהיה מודעות לאיידס. כל ההכנסות מהסילווסטר יהיו קודש להוספיס
שמטפל בחולי איידס ומספק תרופות לנשאים שאין להם תקציב לקניית תרופות."
הודעתי ופתחתי בקבוק שמפנייה, "ועכשיו אני מציע שכולנו נרים כוס לחיים ונאחל
לעצמנו ולפחיסטון מזל טוב!"
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה