ה. אגדה למבוגרים

סלחתי

השמן סיים לקרוא את הפרק על פחיסטון ואז קיפל בדממה את הדפים, שם אותם במגרה והלך להכין תה.

הלכתי אחריו, ישבתי לידו ושתיתי את התה שהגיש לי ועדיין לא נאמרה אף מילה.

"אז מתי אתה רוצה שנלך לבדיקת דם?" הוא שאל אחרי שכל התה נלגם וכל אחד מאיתנו אכל שתי פרוסות עוגה.

"כמה שיותר מהר לדעתי."

"יש איזו סיבה מיוחדת שבגללה אתה חושב שאתה צריך להיבדק?"

"אני? לא אין שום סיבה שאני זוכר, אבל אני אלך אתך ואבדק כדי לתמוך בך מוסרית."

"ולבדוק שאני באמת נבדק."

"כן, גם זה."

"זה קרה רק פעם אחת, לפני שנה, זה היה בחו"ל והייתי שיכור וחוץ מזה כמעט שלא קרה שום דבר ו..."

"ובכל זאת עדיף שתיבדק."

"אתה כזה נודניק, ביקשתי סליחה מאה פעמים ואמרת שאתה סולח ושלא נדבר על זה יותר."

"אני לא מדבר על זה, אני מדבר על בדיקת איידס."

"טוב, אז אם אתה חייב לדעת עשיתי אחת ממש אחרי שסיפרתי לך."

"סיפרת לי? מה פתאום? לא אתה סיפרת לי, אם לא היו לנו חברים טובים שבאו וגילו לי מה עשית כשנסעת לסיור המקצועי ההוא..."

"חברים טובים? אל תצחיק אותי." נהם דוב בזעף, "אם הם היו כאלה חברים טובים הם לא היו הולכים ומספרים לי מה אתה עשית בזמן שאני ישבתי בבית של גרושתי ושמרתי על הילדים שלי."

פני בערו מרוב בושה. "ידעת על זה?" גמגמתי.

"כבר למחרת. מה חשבת, שתלך למסיבה ותשתרלל שם בלי חשבון ואני לא אדע?"

"שתיתי יותר מידי ועישנתי משהו, לא יודע בדיוק מה, והאמת שאני לא בדיוק זוכר מה עשיתי. סליחה דוב."

"סלחתי. אז מתי אמרת המעבדה הזו נפתחת?"

13. ברמן

הנשף היה מוצלח מאוד ואנשי הנהלת ההוספיס שאימצנו התייחסו אלינו כאל מלאכים מושיעים.

כל ההסברים שלנו שאנחנו בעצם אנשי עסקים קשוחים ולא נדבנים רכי לב נפלו על אוזניים אטומות. הם התעקשו לראות בנו מושיעים.

מיד אחרי הסילווסטר החל פאב פחיסטון לפעול ונחל הצלחה נאה. שיאי השבוע היו כמובן ערבי הדראג והקריוקי שהתמזגו בעצם זה בזה והביאו לנו קהל סוף שבוע גדול וצמא, אבל גם בשאר ימי השבוע הייתה פעילות ולתדהמת שנינו פיגי שכמעט ולא שתה אלכוהול התגלה כברמן מוצלח מאוד.

בהתחלה הוא רק מילא מקום פה ושם כשאחד הברמנים ששכרתי לא היה מגיע לעבודה ובסופו של דבר הפך לאחד מהצוות. אחרי התייעצות רצינית מאוד עם זיו החלטנו שתמיד יהיו בפאב שלנו שני ברמנים, רצוי גבר ואישה, ושתמיד אחד מהם יהיה מהסוג המבוגר מעט יותר והאבהי או האימהי, מסוג הברמנים שאנשים שופכים לפניהם את ליבם ומספרים להם את צרותיהם.

פיגי קיבל את ימי ראשון ושלישי וזכה לקהל קטן אך מסור של מבקרים שטרחו להיכנס לפאב רק כדי שיוכלו לדבר איתו.

כמה מהם אפילו לא ניסו להסתיר את העובדה שהם פשוט מחזרים אחריו במרץ. אפרוח היה נמרח עליו בלי בושה אפילו בנוכחותי, ואוקס ניהל איתו כמה שיחות מעמיקות ביותר שאחריהן הוא התחיל לשלוח לו כל סוף שבוע פרחים, מה שהעלה את חמתי להשחית. פיגי סירב בתוקף לספר לי מה הסיבה למשלוחי הפרחים השבועיים הללו ורק הבטיח לי בחיוך קל ואומר סוד שאין לי מה לדאוג.

"אני לא דואג, אני סקרן." מחיתי, "למה אתה לא יכול לספר לי מה הסיבה לפרחים האלו שמגיעים אלינו כל יום שישי?"

"מצטער, אבל ברמן הוא כמו כומר או פסיכולוג. מה שסיפרו לי הוא חסוי בהחלט." פסק פיגי ולא הצלחתי להוציא ממנו אף מילה נוספת.

בהתקף קנאה שהיום אני בוש בו ניסיתי לגרום לפיטוריו מהפאב בטענה שהוא מקשקש יותר מידי עם הלקוחות ולא מוכר מספיק שתייה. דינו וזאורוס צעקו עלי שאני מפגר ודביל, וזיו הוכיח לי שחור על גבי ספר חשבונות שזה לא נכון ושהרווחים דווקא משתפרים כשפיגי דוחס את גזרתו העגלגלה לתוך סינר ברמנים ונעמד מאחורי הדלפק.

אחרי נשף פורים שנחגג אצלנו ברוב עם ובהשתתפות כל הברמנים בבת אחת (אל תדאגו אף אחד מהם לא נח לרגע) הוא חזר הביתה רק לפנות בוקר, שתוי כלוט, נתמך בידי אוקס מצד אחד ואפרוח מצד שני.

גם המחזרים שלו היו שתויים מעט, אבל פיגי שבדרך כלל המעיט באלכוהול היה מחוק לגמרי.

את חג הפורים עצמו בילינו במריבה נוראית. כמו טיפש חוללתי שערורייה איומה בלי להתחשב בכך שראשו המסכן כאב נורא.

פיגי הקשיב בשתיקה לנאומי השוצפים על נאמנות והתנהגות מכובדת וראויה לגבר בגילו ובמעמדו שהוא גם אב לילדים, והמתין בסבלנות עד שאגמור לשפוך עליו את כל כעסי ואז אמר בשקט שאם אני מרגיש ככה בקשר לעבודה הצדדית שלו הוא יתפטר ודי.

"טוב מאוד." אמרתי בזעף, "באמת הגיע הזמן."

"כן, באמת הגיע הזמן שאני אפסיק לעשות את העבודה היחידה שאני באמת אוהב לעשות." שנה אחרי פיגי בקול מריר, הלך למיטה, כבש את פניו בכר ובכה.

יצאתי החוצה מלא זעם והסתובבתי ברחובות שכונת הגאווה שלנו שלבשו חג. כולם התחפשו, שתו, צחקו, שמחו ועלזו, ורק אני הסתובבתי חמוץ וזועף. אחרי שעה של שיטוטים חסרי תוחלת ידעתי מה אני צריך לעשות. חזרתי הביתה, הערתי את פיגי שנמנם קלות, הגשתי לו כוס קפה עם אוזן המן והודעתי לו שהתפטרותו לא מתקבלת.

"באמת? ואתה לא תקנא יותר?"

"אל תדאג לי. זה שאני מקנא זו הבעיה שלי לא שלך."

"אני לא רוצה לצער אותך פוקסי, אני יודע איך זה נראה מהצד, אבל אני רוצה להבטיח לך שאני אף פעם לא..."

"אני יודע. אני פשוט דביל חסר ביטחון."

"לא נכון, אל תדבר ככה על החבר שלי. אתה נהדר." חיבק אותי פיגי.

מיד אחר כך התפייסנו, ויותר לא רבנו בגלל העבודה שלו כברמן. עד היום אני אסיר תודה לו על שלא בא איתי חשבון אפילו פעם אחת בגלל שהרסתי לו את חג הפורים הראשון מחוץ לחור הנידח.

קנאה

דובל'ה דחף בזעף את הדפים למגרה והסביר לי בפעם המאה ואחת שהוא נכנס עם הבחור ההוא לשירותים של מרפאת האיידס רק כדי לתמוך בו כי ההוא טען שהוא עומד להתעלף ושיש לו סחרחורות.

"אהה." אמרתי בקול יבש ולא יספתי.

"פטל!" צעק דוב בזעם, "תפסיק כבר עם התגובות הפולניות האלו. די!"

"ואיך אתה היית מגיב עם הייתי נעלם עם מישהו בשירותים לחצי שעה?"

"הייתי שם רק עשר דקות ואני לא הייתי עושה לך סקנדל כזה כי אני יודע שגם אם תזיין מהצד לא תעשה את זה מול הפרצוף שלי, ועוד במקום כזה, ובטח שלא בשירותים מסריחים."

"השירותים שם לא היו מסריחים."

"בטח שכן, הם הסריחו מליזול מגעיל, ואני לא מבין למה, במקום לשמוח ששנינו יצאנו שליליים, אנחנו רבים כמו טיפשים על שטויות שלא היו ולא נבראו?"

"כי אני טיפש."

"איזה מזל שאני אוהב טיפשים. נו, די, אל תבכה. זה פשוט בגלל המתח הזה והכל, בוא, תביא חיבוק." משך אותי אליו והחל להתעסק עם רוכסן מכנסי.

"דוב! מה אתה עושה?"

"מה נראה לך?"

"אני לא מבין איך יש לך ראש לסקס אחרי מריבה כזו?"

"רק ראש אחד? יש לי שנים, בוא תראה בעצמך."

"באתי ראיתי ונשארתי. אומרים שאין כמו הסקס שעושים אחרי מריבה הגונה וזה באמת נכון. מילה שלי.

14. חג החירות
כבר הוזהרתי מראש שהסדר בבניין הגאווה לא יהיה דומה לאף סדר שחגגתי בעבר, אבל פיגי חשב לתומו שגם פה הפסח יהיה דומה למה שהכרנו בחור הנידח – קנדיילך, מרק עוף, גפילטע פיש או חריימה, מצות, טקסטים משמימים בארמית, יין במשורה, ולקינוח - עוגת פסח לא אכילה.
הוא הוכה בהלם קל כשהגענו לגג הבניין וגילינו שכלוב הציפורים הוסב לחדר אוכל מהאגדות.
הוזמנו להסב סביב שולחן אוכל ארוך ומתפתל שהורכב מספסלי עץ מחופים מפות לבנות שסביבם נפרשו מזרנים מרופדים בכרים.
השולחן המיוחד במינו הזה היה עמוס קערות וסירים מדיפי ריח טוב של תבשילים והוקף בעציצים פורחים בכל הגדלים הצבעים והריחות.
הרושם היה מהמם.
הושבנו על מזרון, נשענים בנוחיות על כרים גדולים ורכים, והרגשנו כאילו חזרנו בזמן עד לתקופה הרומאית.
ממעל האירו לנו פנסי נייר יפניים ורוח ערב קלילה החליקה על עורנו. האורחים הוזמנו למזוג את היין לכוסות.
דינו שלקח על עצמו לנהל השנה את הסדר ברך את כולנו בברכת חג חרות שמח, ואז הרים את כוסו וקרה בקול – "לחיי החופש!"
"לחיי החופש!" הריעו כולם, לגמו מהיין והתחילו לאכול מהמאכלים המצוינים, גודשים את צלחותיהם במטעמים, ומקנחים ביין ובמיץ.
"אבל מה עם קריאת ההגדה?" נבהל פיגי." לא קוראים הגדה לפני האוכל?"
"לא!" אמר פוני שישב מעברו השני של השולחן, "לא שמעת? זה חג החירות, לא חג הנדנוד והביאוס, אבל אם מתחשק לך אתה מוזמן לספר לנו את ההגדה הפרטית שלך. מקובל שהחדשים מספרים את הסיפור שלהם בזמן שתיית הקפה ואכילת העוגות."
פיגי החוויר. "הסיפור שלי?" אמר בעצבנות, "איזה סיפור?"
"הסיפור של איך יצאת לחופשי, איך ברחת מקרית המסכנות שבה התענית והגעת למשולש החופש." הסביר טווס שנראה יפה מתמיד לאור הפנסים.
"אני חייב לספר על זה?" נבהל פיגי, "אני לא כל כך אוהב לדבר לפני קהל, זה מפחיד אותי."
"כמובן שלא," התערב דינו, "מותר לך לשתוק, תספר לנו על יציאת מצריים הפרטית שלך רק אם תרצה." ומזג לפיגי עוד כוס יין.
אכלנו ושבענו והותרנו, ואז התחיל כל אחד בסיפור ההגדה הפרטית שלו.
אני סיפרתי איך נאלצתי לחזור ולגור אצל הורי בגלל מחלתם, ואיך העדפתי לא לספר להם דבר כדי לא להכביד עוד יותר על מצבם הקשה, ואיך סיפרתי לאבא שאני הומו רק אחרי שידעתי בביטחון גמור שהוא כבר מת.
ביטאתי את המשפט שהעיק עלי מאז הייתי בן שלוש עשרה - "אני הומו אבא, אבל אני עדיין הבן שלך, אל תפסיק לאהוב אותי" – ורק אז צלצלתי לאחות שתבדוק אותו, אם כי היה לי ברור שהוא נפטר כבר.
אימא מתה שנה אחריו בשעה שישנתי לצידה ולא הספקתי לספר לה, אבל אני בטוח שבמקום מושבם בגן עדן אבא גילה לה את הסוד שלי, והיא עדיין אוהבת אותי.
כולם התרגשו מאוד מסיפורי. הברווזות הפולניות נשקו לי, ולביאה חיבקה אותי חזק כל כך עד שנשמתי כמעט נעצרה, ואילו דינו טפח בכוח על גבי והציע לי ג'וינט שחלקתי עם פיגי.
החשיש עשה פלאים לרפא את פחד הקהל שלו, והוא העז להקיש קלות בסכין על כוס היין שלו - סימן שהוא רוצה לדבר.
כולם השתתקו והביטו בו בסקרנות והוא סיפר שהוא היה מאז ומתמיד ביישן גדול מאוד, ובמשך שנות ההתבגרות לא היו לו שום חיי מין, ואפילו לא חלומות על מין.
בגיל עשרים ואחת הוא פגש את אשתו לשעבר במסיבה משפחתית והתיידד איתה מעט, ומיד הוריו והוריה החליטו שהם זוג לתפארת. לפני שהוא הבין מה קורה הוא מצא את עצמו מתחת לחופה עם אישה זרה שמעולם לא נשק לה אפילו. חיי המין שלהם היו כמובן אסון. הוא לא הבין למה קשה לו כל כך והיה אסיר תודה לאישתו שהיא סובלת אותו למרות הכל, ואז, בערך שנה אחרי נישואיו, הוא חזר ערב אחד מהעבודה וכדי לקצר את דרכו עבר דרך הגן, ושם פגש בחור עדין ונחמד שנישק אותו, וכאן הוא הניח את ידו על ברכי וחייך אלי, ובבת אחת הוא הבין הכל.
לקח לו עוד כמה שנים טובות של בלבול וייסורי נפש עד שהוא הבין, והשלים, וקיבל את עצמו כפי שהוא, ואחרי שניסה ובדק, וחיפש בגן ההוא, וגם באחרים, מצא שוב את הנסיך שלו, ומאז הם יחד.
"אם צי'פי לא היה מחליט לעזוב את החור הנידח הייתי בטח נשאר לגור עם האישה והילדים עד סוף חיי, אבל ברגע שהוא הסתלק הבנתי שהגירושין שכל כך פחדתי מהם פחות מפחידים אותי מלהמשיך לחיות בלעדיו. אם הייתי יודע שזה כל כך פשוט וקל לקום וללכת הייתי עושה את זה עוד קודם." סיים פיגי את דבריו, ואפילו החווה קידה לקהל המריע.
אחר כך היו עוד כמה שסיפרו את סיפוריהם, אבל כמעט שלא הקשבתי כי הייתי מוטרד מאוד מדבריו של פיגי. רק כשחזרנו הביתה והתכרבלנו יחד בשמיכות העזתי לשאול אותו אם באמת הוא גילה שהוא הומו רק כשנישקתי אותו, מפני שאני לא זכרתי כלל וכלל את אותה נשיקה.
למיטב זכרוני נפגשנו אמנם בגן, אבל שנינו ידענו בדיוק מה אנחנו מחפשים אחד אצל השני, ולהתנשק התחלנו רק הרבה אחר כך, אחרי שנפגשנו מספר פעמים והתחלנו לדבר זה עם זה. קודם התיידדנו ורק אז התחלנו להתנשק מידי פעם. בדרך כלל כשעמדנו לפני פרידה ממושכת, או כשהיה לאחד מאתנו מצב רוח רומנטי במיוחד. "עד כמה שאני זוכר התנשקנו בפעם הראשונה אחרי שכבר הכרנו זה את זה חצי שנה לפחות, וזה היה בגלל שעמדתי ללכת למילואים. אמרת שנורא תתגעגע אלי ונישקת אותי." הזכרתי לו.
"כן, אני זוכר. זו הייתה הפעם הראשונה שנישקתי גבר על השפתיים." נאנח פיגי, "עד אז עוד חשבתי שאני מין סוטה כזה שאוהב נשים כמו כולם, אבל עושה סקס עם גברים. רק כשאמרת שלא ניפגש חודש שלם הבנתי שאני אוהב אותך."
"אתה אוהב אותי?" חזרתי אחריו, "באמת פיגי?"
"בטח טמבל. הרי אתה הנסיך שלי." הצטחק פיגי ונישק אותי שוב.
"אבל... אז הסיפור שסיפרת, ההגדה הפרטית שלך היה סתם המצאה."
"נו, אז מה? ואתה חושב שההגדה של פסח כולה אמת? שבאמת אלוהים חצה את הים ועשה ניסים לאבותינו?" גיחך פיגי.
"לא, אבל זה סיפור יפה, ובטח יש לו איזה בסיס אמיתי."
"והסיפור שלי לא יפה?"
"נהדר פיגי. סיפור מקסים, הרבה יותר מוצלח מההגדה של פסח."

בלעדיו לא הייתי מעז
דוב סיים את הקריאה והכניס את הדפים לדפדפת מיוחדת שהוא ארגן למעני אחרי שהמגרה כבר קרסה מהעומס. "זה היה הפרק הכי יפה שכתבת מאז שהתחלת עם האגדה הזו פטל." אמר ועיניו היו לחות מהתרגשות.
"חשבתי עלינו כשכתבתי אותו."
"אני יודע." הוא משך אותי אליו, "אף פעם לא הייתי מעז לצאת לחופשי בלעדיך פטל, תודה."
"האמת שמי שהוציא אותי לחופשי זה אתה דוב." חשבתי לעצמי, אבל לא אמרתי לו שום דבר.
קודם כל לא יפה לדבר עם פה מלא ושנית, בתור סכיזואיד עם תעודות, לא יכולתי להרשות לעצמי השתפכות כזו, אבל לכם קוראי המעטים אני יכול לגלות שבלעדיו לא הייתי מעז לעשות שום דבר.

15. להרגיש חפשי ביום העצמאות
כפי שכבר סיפרתי עזבתי את הבית עשר שנים מאוחר מכפי שרציתי וזה בגלל המצב של אימא שלי. לא יכולתי לעזוב אותה לבד, ובטח שלא לספר לה על עצמי.
אימא שלי כבר עברה מספיק בחיים, ואישה בגילה עם לחץ הדם שלה, והסוכר שלה, וכל הצרות שהיו לה... יש דברים שעדיף שהיא לא תדע חשבתי ונשארתי בארון עד יום מותה.
אני די בטוח שצדקתי כששתקתי בקשר להומואיות שלי, אבל לכל הפחות לא העמדתי פנים שאני מעוניין בנשים. גרתי עם אימא שלי באותו בית בבדידות מזהרת ושנינו הסתפקנו זה בחברת זו.
נכון, היא הייתה מנדנדת מידי פעם מתי אני אביא נכדים, אבל זה היה מהשפה ולחוץ. סך הכל היה לי רושם שהיא הייתה די מרוצה שאף פעם לא הבאתי כלה פוטנציאלית הביתה.
"אתה עוד צעיר, יש לך זמן." הייתה אומרת לפעמים כדי להשקיט את מצפונה, ולפעמים הייתה מעירה שהצעירות בימינו רוצות רק כסף ועדיף שקודם אתבסס כלכלית.
כיום אני שואל את עצמי אם היא לא ידעה באיזה מקום מה באמת הסיבה שאני נשאר רווק, וניסתה לתרץ לעצמה ולי את בדידותי בכל מיני סיבות משונות – אולי? מי יודע?
אצל פיגי המסכן הסיפור היה מסובך וקשה פי כמה. כשרק נפגשנו שאלתי כמובן מה פתאום הוא התחתן והוא ענה לי שהוא היה חייב להוריו נכד כדי שיוכלו לקרוא לו על שם אחיו המת.
"בנופלו כגיבור אחי ציווה לי את השעבוד." הגדיר פיגי את מצבו, וחייך חיוך עגום.
אחיו נהרג בצבא כשהוא היה בן רבע לשלוש עשרה, ומאז שקרא את ההפטרה שלו בבית הכנסת ועד לרגע שעמד מתחת לחופה לא עבר יום אחד בלי שהוריו הזכירו לו שהוא הזכר היחיד שנשאר במשפחה, וחובה עליו להמשיך את השושלת, להעמיד לאחיו זכר, ולעשות את זה מהר ככל האפשר בבקשה כי הם לא נעשים צעירים יותר.
פיגי התחתן מיד כשהשתחרר מהצבא, ושנה אחר כך נולדה הילדה. הם קראו לה צביה על שם הסבא הירש שמת בשואה, ולילדה השנייה שנולדה שנתיים אחר כך קראו ציפי על שם הדודה פיגלה הקשישה שבדיוק באותה חודש הלכה לעולמה בשיבה טובה, ואז סוף סוף נולד הבן המיוחל שנקרא דרור על שם אחיו המת.
"ומיד אחרי שעשינו לו את הברית התחלתי להריח את החופש." סיפר פיגי.
זה לקח עוד כמה שנים לפני שהוא נעשה חופשי באמת. הוא המתין עד שהילדים גדלו קצת וכל זמן שאני הייתי בסביבה הוא החזיק מעמד לא רע. "והאמת שאני אוהב אותם, וסך הכל אין לי שום טענות לאישה שלא עשתה לי שום דבר רע חוץ מללדת לי ילדים כדי שנוכל לקרוא להם בשמות הקרובים שמתו."
רק ברגע שעזבתי הוא הבין שכעת אחרי שההורים שלו כבר נפטרו, רגועים אחרי שהשאירו אחריהם נכד שיישא את שמו של הבן שנפל, ונכדה על שם הסבתא שנרצחה בשואה, הוא יכול לצאת לחופשי.
"זו הפעם הראשונה בחיי," סיפר לי כשהבטנו יחד בטלוויזיה בטקס יום הזיכרון, "שאני באמת מסוגל להתאבל על אחי שנפל כל כך צעיר, וזו תהיה הפעם הראשונה מאז הבר מצווה שלי שאוכל באמת להרגיש חופשי ביום העצמאות."

שני דגלים
"יפה מאוד, אני באמת אוהב את הפרק הזה פטל, אבל עדיין אין מצב שאני אסכים לתלות על המרפסת שלנו את דגל הקשת ליד דגל ישראל."
"ואין מצב שאני אסכים להניף את דגל ישראל בלי דגל הקשת."
"בסדר, אז לא נניף בכלל דגלים ודי."
"איך שאתה רוצה דוב, פחדן אחד."
"אולי אני פחדן, אבל אתה שוכח שאנחנו גרים במקום שהוא יותר החור הנידח מאשר שכונת הגאווה פטל."
"אבל אם לא נעשה משהו בקשר לזה אז תמיד נפחד."
"אולי אתה צודק, אבל אני מצטער, אני לא מעז. בבקשה אל תלחץ עלי."
"בסדר, אני לא אלחץ יותר. מצטער."
"גם אני, תאמין לי שגם אני."

16. ל"ג בעומר
פיגי החליט לנסוע לחור הנידח בל"ג בעומר כדי להיות עם ילדיו ולעזור להם לארגן מדורה.
גם לשאר העובדים שלי היו תכניות שכללו בילוי על שפת הים מול מדורה כמובן.
"אז נסגור בל"ג בעומר, מה יש? מי בכלל ירצה לשבת בפאב כשכול העולם וחמותו ממנגלים עד אור הבוקר?" טען זיו.
"אני לא ממנגל בשום מקום ובטח יש עוד כמוני." מחיתי.
"אולי נודיע שהחתול הגאה ופחיסטון מזמינים את כל לקוחותיו למדורת ל"ג בעומר על שפת הים?" הציע דינו.
"אבל החג בעוד שלושה ימים, מתי נספיק לארגן מדורה?" נבהלתי.
"המדורה כבר מאורגנת." הודה רקסי, "כל עובדי הקפה והפאב התארגנו יחד לעשות מדורה, אם נפתח את הפאב חלק לא יוכלו להשתתף, מה דעתך שנזמין את הקליינטים למדורה שלנו לחגוג איתנו ביחד?"
"בסדר." הסכמתי, "סוגרים בל"ג בעומר." ועד היום אני שמח שזו הייתה החלטתי כי אחרי שהמדורה דעכה וכבר כמעט שהלכנו הביתה המשטרה התקשרה אלי בבהילות לספר לי שיש דלקה בבית הקפה שלי.
"איזה מזל שאין שם אף אחד." זה היה הדבר הראשון שאמרתי כשנודעה לי הבשורה המרה.
השעה הייתה כבר שלוש לפנות בוקר. הייתי עייף מאוד ושבע מאוד ומסריח מעשן, ועד שהנייד שלי צלצל הייתי גם מאושר מאוד. הדבר היחיד שציער אותי היה חסרונו של פיגי במדורת ל"ג בעומר. מאז ילדותי לא ביליתי כל כך יפה ליד מדורה. זה היה אירוע מוצלח להפליא וכמה חבל שהוא הסתיים מול מה שהיה רק לפני כמה שעות בית קפה מטופח ויפה וכעת הפך לחורבה עשנה.
אחרי שמכבי האש הבטיחו לי שהאש כבתה לגמרי התקשרתי לפיגי.
"הכול נשרף?" הוא שאל בחרדה, "הכול?"
"טוב, לא בדיוק. הבניין עדיין עומד, אבל כל הריהוט של בית הקפה שרוף והכל מפויח מאוד ורטוב."
"ומה עם הפאב?"
"לא יודע. אסור להיכנס לשם עדיין."
"איזה מזל שהחלטת לסגור, לפחות איש לא נפגע."
"כן, לפחות זה."
"יש לנו ביטוח נגד שריפות צ'יפי, זה ייקח כמה שבועות עד שנשקם הכול בחזרה, אבל אל תדאג בסוף הכול יסתדר."
"אבל מה עם ארוחת שבועות החגיגית שהבטחנו לארגן? לא נספיק לשקם את הקפה עד שבועות. זה בעוד שבועיים וקצת."
פיגי נאנח. "נדאג לזה מחר חמוד. לך עכשיו הביתה, תתקלח ותכנס למיטה. עד שתתעורר אני כבר אהיה שם."
"אין מצב שאני אצליח להירדם."
"אז רק תשכב במיטה ותנסה להירגע."
"איך אני יכול להירגע? אתה יודע מה השוטרים שאלו אותי? הם שאלו אותי אם יש לי אויבים."
"למה? מה פתאום אויבים?"
"לא יודע. יכול להיות שהם חושדים בהצתה?"
"אבל... אבל זה ל"ג בעומר. השריפה בטח קרתה בגלל חוסר זהירות של ילדים או משהו. הצתה? קשה לי להאמין."
"גם לי, ובכל זאת, זה מה שהם שאלו."
"טוב, לך הביתה חמוד ותנסה לנוח. אני בדרך אליך."
למרות הרגשתי שלעולם לא אוכל להירדם יותר נרדמתי ברגע שהנחתי את ראשי על הכר והתעוררתי כמה שעות אחר כך, מגלה את פיגי ישן לצידי.
נוכחותו הקלה עלי מאוד את הסיור הראשון בחתול הגאה השרוף. המקום היה במצב נוראי, פיח שחור בכל מקום, שלוליות מים על הרצפה, רוב הרהיטים הרוסים.
"המקררים בסדר והמטבח כמעט לא נפגע." התאמץ פיגי להיות אופטימי, "אני חייב להגיד שהמצב נראה הרבה פחות נוראי ממה שחששתי." חייך אלי בעידוד.
"אבל פיגי תראה איזה חורבן, הכול הרוס." התווכחתי.
"מלוכלך ומפויח וגם רטוב, אבל רחוק מלהיות הרוס." התווכח פיגי בחזרה.
השמאי של חברת הביטוח הסכים איתו ואמר שתוך חודשיים שלושה המקום יראה כמו חדש.
"מה חודשיים שלושה? יש לנו בדיוק שבועיים וחצי עד שבועות."
"אני מצטער, אבל אני לא חושב שבשבועות השנה תוכלו לחגוג כאן." ניסה האיש לחבר אותי למציאות.
התחלתי להתווכח, אבל אז הגיע החוקר של מכבי האש ואישר את חשדות השוטרים - זו הייתה הצתה מכוונת.
"הם בחרו בל"ג בעומר כי זה היום שבו מכבי האש עמוסים בעבודה וזה גם היום שבו בדרך כלל רוב השריפות הן תאונות, אבל פה זה ברור לגמרי, זו לא הייתה תאונה."
"תמים?" הרים החוקר את גבותיו בפליאה על תמימותי, "זה בית קפה של הומואים, הסמל שלכם הוא חתול עם צעיף בצבעי הגאווה. יש אנשים שבשבילם זה כמו סמרטוט אדום לשור."
"עד כדי כך שהם הלכו והציתו את הקפה? ומה אם היו בו בני אדם?"
"לא חושב שזה היה אכפת להם. למעשה הם בטח מאוכזבים שאיש לא נפגע." אמר החוקר, והשוטרים הסכימו איתו ועוד הגדילו לעשות וסיפרו לי שלאחרונה יש בכל רחבי העיר סידרה של הצתות והתנכלויות להומואים ולמקומות המפגש שלהם.

אולי בשנה הבאה?

"אני רואה שלקחת ללב את הפרחחים האלו שצעקו לנו הומואים." הביט בי דובל'ה בדאגה.
"הם הפחידו אותי, אני מודה."
"גם אותי, אבל כמו שהסבא הפרטיזן שלי היה אומר, זה שאתה פוחד ממשהו זו לא סיבה לא לעשות אותו."
"באמת, סבא שלך היה פרטיזן?"
"כן. הוא ברח מהגטו ליער כדי להלחם בנאצים. הוא הגיבור שלי."
"אני בטוח שהוא היה איש אמיץ מאוד דוב אבל תסכים איתי שלהילחם בנאצים זה לא בדיוק אותו דבר כמו לריב עם הומופובים שמציקים לגברים שהולכים ברחוב יד ביד."
"לא אני בהחלט לא אסכים אתך זה בדיוק אותו דבר ואני לא צריך לספר לך שהנאצים רדפו הומואים כמו שהם רדפו יהודים."
"אני יודע דוב, שכחת שישבתי יחד אתך לראות את הסרט על היחס להומואים במלחמת העולם השנייה?"
"אבל ישנת רוב הסרט."
"לא ישנתי, מידי פעם עצמתי את העיניים, זה לא אותו דבר."
"מה הטעם לראות סרט בעיניים עצומות?"
"אתה לא מבין."
"אז תסביר לי."
"לא רציתי שתראה שיש לי דמעות בעיניים, וחוץ מזה, חלק מהתמונות היו פשוט מזעזעות מידי בשבילי. עד היום יש לי סיוטים מהסרט הזה."
"אם היית פותח את העיניים היית רואה שגם אני בוכה." גילה לי דוב. "ולדעתי הגיע הזמן שנפסיק לבכות ולפחד ונעשה מעשה."
"כמו ללכת יד ביד ברחוב? בגלל זה נתת לי יד?"
"כן."
"אבל את דגל הגאווה פחדת לשים."
אתה צודק. באמת הייתי פחדן וזה מציק לי."
"אולי בשנה הבאה כן נניף אותו?"
"אולי."

17. שבועות

את הישיבה הבאה קיימנו בפאב שנפתח למרות הנזק שנגרם לקפה.

המקום עדיין הסריח מעט מעשן, אבל לא נפגע מהשריפה ואיש מהאורחים לא התלונן.

"השריפה בחתול הגאה היא כבר ההצתה השלישית בשנה האחרונה של מקומות מפגש של הקהילה שלנו." אמר דינו בקול מודאג, "ואני כבר לא זוכר כמה תקיפות והתנכלויות היו בגן המשולש הוורוד בחודשים האחרונים."

"תקיפות של מי?" נחרד פיגי.

"של אנשים שהסתובבו שם בעיקר בלילות, אבל לאחרונה יש התנכלויות גם במשך היום, אפילו לנשים הם מציקים."

"מי זה הם?" תבעתי לדעת בחרדה.

"אנשים שאנחנו מפריעים להם, הומופובים שחושבים שאפשר להציק לנו כי אנחנו שונים מהם."

"חשבתי שפה, בשכונה שלנו, אנחנו בטוחים." התמרמרתי, "בשביל מה עזבתי את החור הנידח אם לא כדי להרגיש בטוח וחופשי? בשביל לסבול מהומופובים יכולתי להמשיך לגור בחור הנידח."

"חופש זה דבר שצריך להילחם עליו בכל מקום. אף אחד לא ילחם על הזכויות שלך אם לא תעשה את זה לבד." פסק זאורוס.

"לדעתי אנחנו צריכים להקים משמרות גאווה ולפטרל בשכונה שלנו." אמר רקס.

"זה לא אמור להיות התפקיד של המשטרה?" מחה חומי.

"אני לא רוצה להגיד שום דבר רע על השוטרים, אבל יש להם די עבודה גם ככה. הם לא יכולים לשים שוטר בכל פינת רחוב בשכונה שלנו ולהשגיח על כל מי שמסתובב לבד בגן בלילות. לדעתי הגיע הזמן לכנס אספה של וועד השכונה." פסק זאורוס.

האספה התכנסה על גג בניין הגאווה. בית קפה 'החתול הגאה' סיפק את הכיבוד הצנוע שהובא לשם על ידי המלצרים שלנו.

כל תושבי השכונה הוזמנו ולהפתעתי חלק גדול מהם בא לאספה.

אחרי נאום תקיף של זאורוס שסקר את המצב המדרדר ברחבי שכונת המשולש הוורוד הוחלט פה אחד שנארגן משמרות גאווה שיפטרלו כל לילה בשכונה, המשמרות יורכבו ממתנדבים תושבי השכונה.

"מתנדבים!" זינקה לביאה על רגליה, "אתם מתכוונים שנשים לא יתקבלו?"

"חס וחלילה." נבהל סוס שהתנדב לארגן את המשמרות, "כמובן שכול מי שיתנדב יתקבל בברכה בלי הבדל מין ומגדר."

"אל תנסה למרוח אותי סוס." הסתמרה לביאה, "אם אתה חושב שתתקע אותי במשרד לענות על טלפונים ולהכין קפה..."

"לא הייתי חולם על כך לביאה, למעשה רציתי לבקש ממך להיות ראש חוליה." נחפז סוס המבוהל מכעסה לתקן את דרכיו, "ואני לא מקנא במי שיתקל בך לביאה, אני בטוח שתפצפצי אותו." הוסיף.

"בהחלט." אמרה לביאה, "אני והבנות נשמח ללמד את החצופים האלו לקח שלא ישכחו."

"ועכשיו יש עוד נושא אחד שרציתי לדון בו," אמרה חתולה לבנה שניהלה את הישיבה ביד רמה, "כמו שכולם יודעים, רצינו לארגן ארוחת ליל שבועות חגיגית ב'חתול הגאה' בשביל כל תושבי השכונה, למרבה הצער הקפה נמצא במצב לא טוב וזקוק לעבודה רבה כדי לחזור למצבו שלפני השרפה. אנחנו יכולים לוותר ולא לחגוג שם את שבועות או להתגייס כולנו ביחד ולהחזיר את ה'חתול הגאה' למצבו הקודם כדי עד החג."

מובן שכולם הסכימו שאסור לוותר על חג השבועות והקבלן ששכרתי לשפץ את הקפה הופתע מכמות העובדים שהופיעו וביקשו שרק יגיד להם מה לעשות.

יום לפני ערב החג היה בית הקפה משופץ לתפארת וארוחת החג, כולה על טהרת הגבינות והחלב, נערכה ברוב עם והדר בדיוק לפי התכנון.

לקראת סוף הארוחה, בעוד כל המוזמנים מטיבים את ליבם במבחר עוגות גבינה, קם רקסי ממקומו, נקש במזלגו על בקבוק היין שלפניו עד שכולם הסבו אליו את מבטם, והודיע שיש לו בשורה משמחת - הוא ובלונדי, בן זוגו בשנים האחרונות, חתמו הבוקר על חוזה זוגיות אצל שועל העורך דין המתמחה בעריכת חוזים מסוג זה, אבל הם חשים שלא די להם בסתם חתימה כדי לחוש נשואים, הם רוצים לחגוג את ברית הזוגיות שלהם ברוב עם ולעיני כל העולם ולכן הם מזמינים את כולנו למסיבת הנישואים שלהם שתיערך בעוד חודש בדיוק בבית הקפה 'החתול הגאה'.

מחיאות כפיים סוערות וקריאות מזל טוב חתמו את נאומו. הוא קד לפני המוזמנים, חיבק את בלונדי בהיר התלתלים וכחול העיניים שניצב מסמיק לצידו ונישק אותו חזק על פיו לקול מצהלות הקהל החוגג.

ברית זוגיות

"אין מצב שאני אתחתן אתך פטל, הייתי נשוי פעם וזה הספיק לי ודי."

"מי רוצה להתחתן אתך בכלל? רק חשבתי שאולי כדאי שנעשה איזה הסכם אצל עורך דין או משהו, או אולי רק איזה זיכרון דברים אצל נוטריון? לא משנה אבל אי אפשר להמשיך לחיות ככה."

"למה לא? מה רע ככה?"

"לא רע אבל צריך להתכונן גם למה שיהיה מחר, ואף אחד מאיתנו לא נעשה צעיר יותר."

"פתאום אתה דואג לירושה? אל תדאג, אני לא הולך למות כל כך מהר."

"אף אחד לא יודע מתי הוא ימות דוב, יכול להיות שדווקא אני אמות לפניך, זה לא משנה מה שחשוב זה שאנחנו חיים יחד המון שנים ויש לנו הרבה רכוש משותף, אבל מבחינת החוק אנחנו זרים זה לזה."

"מה פתאום זרים? אתה הידוע בציבור שלי."

"אני שלך? למה אתה לא שלי?"

"אנחנו הידועים בציבור זה של זה."

"אתה סתם מקשקש דוב, אני לא חושב ששני גברים יכולים להיות ידועים בציבור. לדעתי זה רק לסטרייטים."

"בסדר פטל, נלך לעורך דין ונברר הכול, מרוצה?"

"כן, ואתה לא צריך לעשות פרצופים כאלו. דווקא עכשיו כשאנחנו בריאים וצעירים יחסית זה הזמן לטפל בנושא הזה. גם לי לא נעים לדבר על מוות מחלות ופרידה, אבל צריך לעשות את זה."

"אתה צודק חמוד, ותדע לך שכתבתי צוואה לפני כמה שנים והורשתי לך הכול."

"כן, זה רעיון. גם אני רוצה לכתוב צוואה ולהוריש לך הכל, אבל אל תבנה על זה. אני מתכנן לבזבז את כל הירושה לפני שאמות. מה דעתך שאחרי שנצא לפנסיה נעשה מסע תענוגות סביב העולם ומיד אחר כך נמות?"

"רעיון מצוין, חבל רק שאין לנו מספיק כסף לממן מסע כזה. מוכן להסתפק כתחליף במסע תענוגות במיטה?"

"תלוי כמה זה יעלה לי."

"קודם תתפשט, אחר כך נדון על התעריף." 

18. החתונה

את החתונה של רקסי ובלונדי אני לא אשכח בחיים ויש לזה כמה וכמה סיבות. קודם כל כי זו הייתה החתונה החד מינית הראשונה שהייתי בה מעודי, ושנית כי היא הייתה ממש נהדרת - חתונה על שפת הים, במזג אוויר נהדר, בנוף משגע – היה מקסים, עם כל החברים שלי היו, האוכל היה טעים ובשפע, ולשם שינוי גם השעה שבה נערכה החתונה - שעת שקיעה זהובה ורומנטית - מצאה חן בעיני. בדרך כלל עושים חתונות מאוחר מידי לטעמי ואני תמיד עייף מכדי ליהנות באמת אבל החתונה הזו הייתה חתונה מושלמת ואני אזכור אותה ככזו לנצח למרות שלפני החתונה פיגי ואני רבנו מרות ובסוף הלכתי לבד.

זה התחיל בזה שהוא החליט שהבגדים שהכנתי לו לא מוצאים חן בעיניו והוא רוצה ללבוש ג'ינס, ואחר כך הוא נזכר שהוא שונא ים, ומה פתאום עושים חתונה על שפת הים? וחוץ מזה אין לו בכלל חשק ללכת לחתונה, הוא שונא חתונות!

"הכול אתה שונא היום." התרגזתי, "מה קורה לך? אני לא אוהב שאתה כזה."

"לא בא לי ללכת." העיף פיגי את החולצה שלו על הכסא, וזה אחרי שגיהצתי אותה במסירות במשך רבע שעה לפחות.

"למה אתה מקמט את החולצה?" צעקתי עליו, "תלבש אותה כבר ובוא."

"אבל לא מתחשק לי. לך בלעדי."

"לפעמים צריכים לעשות דברים גם אם לא מתחשק." התפרצתי, גם לי לא התחשק לגהץ את החולצה שלך ובכל זאת עשיתי את זה."

"בעיה שלך." משך פיגי בכתפיו באדישות מטריפת דעת.

"אתה הבעיה שלי!" צרחתי במלוא קולי, "אתה והאגואיסטיות שלך פיגי! אתה... אתה... למה אתה מקלקל תמיד הכול? אני לא אוהב אותך ככה."

"אם אתה לא אוהב אותי אז בטח שאין לי מה לבוא אתך." הפטיר פיגי באדישות שהסוותה כעס ועלבון - אני מיטיב לזהות אותם בקול שלו גם כשהוא מדבר כאילו לא קרה כלום - והסתלק לו לחדר השינה.

"לך לכל הרוחות." אמרתי בקול רם לדלת חדר השינה הסגורה, והלכתי לחתונה לבד.

כמו שכבר ציינתי קודם החתונה הייתה מושלמת - המקום שנבחר לחתונה היה קסום, מזג האוויר היה נהדר, השקיעה צבעה הכול באור וורוד זהבהב מקסים, וכולם חייכו ועלזו, התנשקו והתחבקו, ושאלו ללא הרף איפה פיגי.

בהתחלה אמרתי שהוא מרגיש לא טוב, ואחר כך, כשנמאס לי לשקר, אמרתי שאין לו מצב רוח, ובסוף סתם משכתי בכתפי וחייכתי חיוך מסתורי בתקווה שזה ישתיק את הסקרנים.

כמה דקות לפני שהזוג הצעיר התייצב מתחת לחופה כדי לקרוא את שבועות האהבה שלהם הוא הופיע פתאום, לבוש בחולצה שגיהצתי לו (שכבר הספיקה להתקמט כמובן) ובג'ינס מקומט עוד יותר.

הסתכלתי עליו וכמעט שחטפתי שבץ. "תראה איך אתה נראה?" צעקתי עליו בלחש, "מי בא לחתונה בג'ינס?"

"החתנים." החווה פיגי לעבר החופה ואכן, שני החתנים יפי התואר לבשו ג'ינס, אמנם יקר מאוד, מגוהץ להפליא ומבליט כל מה שצריך, אבל ג'ינס. חוץ מזה הם לבשו חולצות צבעוניות - רקסי בירוק עם עניבה כחולה ובלונדי בכחול עם עניבה ירוקה - ושניהם נראו מקסימים ומאוד מאוהבים.

עד שהם גמרו להבטיח זה לזה אהבה ונאמנות לנצח ולהחליף טבעות כבר הייתי שטוף דמעות. אני תמיד בוכה בחתונות.

"תן לי טישו." פניתי לפיגי שדחף לידי ממחטת ניר, וקינח בקול רועם את אפו תוך שהוא משתעל שיעול שחפני.

"אני רואה שאתה באמת חולה." אמרה חתולה לבנה שעמדה לצידו, "ואני חשבתי שאתה כמוני, שונא חתונות."

"אני מאוד אוהב חתונות, אין מצב שאני אפסיד חתונה." הבטיח לה פיגי ושב לקנח את אפו, ורק אז הבחנתי שגם הוא בוכה.

אחרי שהטקס הסתיים הוא נרגע וגם אני, ואחרי ששתינו שמפניה אפילו רקדנו קצת.

"בגלל זה לא רצית לבוא? כי אתה בוכה בחתונות?"

"מי אמר שלא רציתי לבוא? הנה באתי אפילו שאני מצונן ומשתעל."

"איזה שקרן אתה פיגי." צחקתי ונישקתי אותו לעיני כולם.

הוא הדף אותי מעליו, "אם אני אגואיסט ושקרן ואתה לא אוהב אותי יותר אז למה אתה מנשק אותי?"

"מי אמר שאני לא אוהב אותך? טמבל."

"אתה."

"אוי, פיגי, באמת. אמרתי את זה כי הרגזת אותי. הייתי לחוץ בגלל שלא רצית לבוא. אתה יודע שזה לא נכון, קדימה, בוא נרקוד, תפסיק להיות זעפן כזה."

"רק בתנאי שתבטיח לי שתפצה אותי בלילה על זה שצעקת עלי."

"אני מבטיח, טיפשון."

"ואתה כן אוהב אותי?"

"בטח, אתה אהבת חיי."

"שוב אתה עושה ממני צחוק?" נעלב פיגי.

"פיגי חמוד, אני חולה על התחת הורוד שלך. בוא נלך לשתות עוד שמפניה."

שתינו עוד שמפנייה ורקדנו עוד קצת, ואחר כך, בדרך הביתה, הוא סיפר לי עד כמה הוא היה אומלל בחתונה שלו ואיך הזיכרון של אותה חתונת אימים גרם לו לטראומה מחתונות.

"אבל בסוף כן באת."

"כן, חשבתי עליך, עומד שם לבד בין כל הזוגות, והחלטתי שאתה צודק, לפעמים צריך לעשות דברים גם אם לא מתחשק, ואם אתה עשית מאמץ וגיהצת בשבילי את החולצה למרות שאתה שונא לגהץ אז גם אני... סליחה שקימטתי אותה."

"אוי, פיגי, אתה כזה טמבל. אני אוהב אותך."

"גם אני אוהב אותך פוקסי, ואם תרצה אני מוכן להתחתן אתך למרות שאני ממש, אבל ממש שונא חתונות."

"באמת? אני מסכים, אבל אם לא אכפת לך אני רוצה לדחות את החתונה לאחר כך."

"למתי?"

"חשבתי על משהו כמו שלושים, ארבעים שנה גג."

"הבנתי, אתה רוצה שנתחתן בבית אבות."

"למה לא? זה יכול להיות נחמד, החתנים על כסא גלגלים עם קטטר משתלשל מהג'ינס המעוצב ו..."

"אתה יכול לשבת על כסא גלגלים אם אתה רוצה, אני מתכוון לעמוד על הרגלים וללבוש חליפה ועניבה כמו שצריך."

"בסדר, מקובל עלי. אז קבענו, בעוד שלושים שנה תזכיר לי בבקשה להתחיל להתכונן."

"אחלה, ועכשיו בוא כבר לישון כי אני הרוג."

"לילה טוב פיגי."

"לילה טוב אהבת חיי, אי! די, מספיק לדגדג אותי או שתצטער על זה, נו די פוקסי מה כבר אמרתי? שאתה אהבת חיי? אז מה? אתה הרי אמרת את זה קודם... "

גמרתי לכתוב את הפרק על החתונה והלכתי להראות אותו לדוב שישב על הספה והזעיף פנים.

הוא כעס כי רבנו בגלל איזו שטות שכבר פרחה מזיכרוני. אני צעקתי עליו שהוא בלתי נסבל ואני לא אוהב אותו יותר והוא נעלב עד עמקי נשמתו, התיישב על הספה בסלון, סירב לבוא למיטה והתעקש לא לדבר איתי.

נתתי לו את הדפים והוא הניח אותם בצד וסירב לקרוא.

"אז אני אקריא לך." התעקשתי. התיישבתי לצידו וקראתי לו את הסיפור.

"להתחתן על שפת הים לאור השקיעה? באמת? איזה קיטש."

"לא אכפת לי, חתונות מוציאות ממני המון קיטש ורוד עם שוליים מוזהבים ולפעמים גם דמעות."

"אני יודע, ותדע שנורא נפגעתי כשאמרת שאתה לא אוהב אותי."

"לא התכוונתי, אתה יודע שזה לא נכון."

"מאין לי לדעת? כל כך כעסת עלי בגלל החולצה הטיפשית הזו (אהה כן, רבנו כי הוא לא אהב חולצה שקניתי לו).

"אני אחזיר אותה מחר לחנות ואקנה לך אחרת."

"בסדר, תודה."

"נשיקה?" קירבתי את פני לפניו.

הוא משך בכתפיו, עשה פרצוף של דוב זועף והסב ממני את ראשו.

התיישבתי עליו ועשיתי כמיטב יכולתי להצחיק אותו, לפנק אותו ולחרמן אותו ו... פתאום ראיתי שעיניו מלאות בדמעות.

הפסקתי להתאמץ להיות מצחיק וחיבקתי אותו. "מה קרה חמוד? למה אתה עצוב?"

"חשבתי פתאום מה יהיה אם ניפרד."

"חס וחלילה, למה שניפרד?"

"כי אתה לא אוהב אותי יותר."

" כל יום אני אוהב אותך קצת יותר דוב, באמת, תפסיק."

"ומה אם תפסיק לאהוב אותי?"

"אני לא."

"אבל אם כן."

"דובל'ה, חמוד שלי?"

"מה?"

"קר לי ולא נוח לי פה על הספה. בוא למיטה."

במיטה התכרבלנו לנו יחד, רגלינו כרוכות זו בזו, גבי לחוץ אל בטנו העגלגלה, השעירה והחמימה.

"אתה זוכר איך בהתחלה היה לי קשה לישון אתך והיית צועק עלי להפסיק להסתובב כל הזמן ולשכב בשקט?"

"כן. סליחה שצעקתי עליך. מה אתה צוחק? טיפש אחד."

"לקח לי כל כך הרבה זמן להתרגל אליך דובל'ה ותראה אותי עכשיו, אני בחיים לא אצליח להתרגל לישון עם אף אחד אחר. בלעדיך אני לא ישן טוב והאוכל לא טעים לי והמקום הכי יפה בעולם לא מעניין אותי. גם אתה ככה דוב?" שאלתי והמתנתי לתשובה שלא באה.

"דוב? דובוני?"

אבל הוא לא ענה לי, נרדם. סנטרו על כתפי, ידיו על מותני, נשימתו החמימה מדגדגת את עורפי - אנחנו ישנים ככה כבר המון שנים ונמשיך לישון ככה עד שהמוות יפריד בינינו.