ג. אפיקורס

אם זה היה תלוי בדויד הוא לא היה נפגש יותר לעולם עם צורי, הזיכרון של מה שקרה ביניהם בעבר צרב אותו והכאיב לו. הוא אמנם הפסיק להיות חרד ולא האמין יותר באל נוקשה וקנאי שיעניש אותו אם לא ישמור על מצוותיו, אבל עדיין סבל מיסורי מצפון חמורים כשסטה ממה שנחשב בעיניו לדרך הנכונה. הקשר עם צורי היה סוד מביש שהוא העדיף להדחיק מזיכרונו, ואם כי ידע היטב שהכתם שרבץ עליו לא ינקה עד שלא יתוודה ויקבל את סליחתו של אופק הוא פחד והתבייש, וככל שאופק היה נדיב ואוהב יותר כך גדלה המועקה שרבצה עליו.

אופק לא הבין למה דויד מסתגר בבית ומסרב להיפגש עם ידידיהם המשותפים, אבל חש שמשהו מעיק עליו, ומאחר ואהב אותו מאוד התאמץ להיות סבלני ולא ללחוץ עליו.

צורי וולנטין, מורג ועמית, הילה ותמיר, נדב ואור וכמובן הילדים, כולם זכרו את דויד ושמעו בשמחה את הבשורה על חזרתו ומאחר וכולם היו שכנים וחברים קרובים של אופק הם נהגו להיפגש לעיתים קרובות מאוד, בעיקר בסופי שבוע ובחגים. היה ברור שמהיום בו החל דויד לגור שוב עם אופק יהיה עליו לפגוש בהם. שבועיים אחרי שדויד ודניאל התארגנו בביתו של אופק אזלו לדויד התירוצים, הוא נכנע להפצרותיו של אופק והם הלכו לבקר אצל הילה ותמיר שהזמינו את כולם לעשות אצלם על האש.

למען הילד ואופק נאלץ דויד להעמיד פנים שהוא מאושר לפגוש שוב את כולם, והקפיד לחייך ולהראות רגוע ונינוח, אבל אופק הרגיש שהוא מתוח מעט ומאחר שסבר שדויד חושש משאלות מביכות הזהיר מראש את חבריו לא להציק לו ולא לחקור אותו.

כולם הבטיחו להתנהג למופת וכך, להפתעתו הנעימה של דויד, קיבלו אותו בני החבורה בחמימות רבה, והתנהגו כלפיו בטבעיות, איש לא שאל שאלות חטטניות, לא העיר הערות קנטרניות ולא הציק לו בגלל הזיגזגים שעשה בחייו.

יותם שכבר לא היה קטן כל כך נהג בדניאל כאילו היה אחיו הקטן, ואי אפשר היה שלא לחייך למראה הילדים משתובבים עם הכלבות. "גם לי יש שתי אחיות תאומות." סיפר דניאל על פי תומו להילה, "אבל הן עוד תינוקות, הן רק בוכות ומלכלכות את החיתולים, ובגללן אימא כל הזמן עסוקה ועצבנית, אבל בעוד כמה שנים הן כבר תדענה ללכת ולאימא יהיה יותר זמן, נכון אבא?"

"כן, נכון." הסכים דויד הנבוך, מרגיש את מבטי הפליאה של הילה דוקרים את גבו.

"על מה הילד מדבר?" שאלה מיד כשהילדים הלכו לשחק בחצר, "יש לך עוד שתי בנות תאומות?"

"כן, בערך, סוג של..." השיב דויד באי נוחות, "זה מסובך, אני מעדיף לא להיכנס לזה."

הילה הנהנה, וכבשה את סקרנותה, אבל דויד הרגיש שכולם מביטים בו במבטים מוזרים, והתמלא מבוכה. הוא פרש מהחבורה, התיישב בצד על הספה והסתגר בעצמו, כובש את מבטו בעיתון.

אחרי זמן מה צורי ניגש אליו והניח יד על כתפו, "אז מה שלומך ג'ינג'י?" שאל וחייך אליו בחיבה.

דויד האדים, "בסדר, בסדר גמור." נחפז לענות, והתכווץ לתוך הספה בניסיון להתרחק מצורי.

"לא סיפרתי לאף אחד על מה שאתה ואני... אפילו ולנטין לא יודע." אמר צורי בקול נמוך והתיישב לצידו, מניח כבדרך אגב כמה כריות נוי בין שניהם.

דויד הנהן, לוטש מבט בעיתון שהיה פתוח על מודעות האבל. הוא לפת אותו חזק כל כך עד שהנייר הדקיק החל להתקמט ולהיקרע.

"אתה לא חייב לספר לי אם אתה מעדיף לא לדבר על זה, אבל אני ממש סקרן לדעת  איך שכנעת את גרושתך לתת לך את הילד." העיר צורי בקלילות, והוציא מידיו בעדינות את העיתון, "תראה את הידיים שלך, הן נעשו שחורות בגלל העיתון." אמר ברוך.

"כן, אני... אני צריך לרחוץ אותן." בחן דויד את אצבעותיו המוכתמות וקם. הוא הלך למקלחת ורחץ אותן בסבון, מפנה את גבו לצורי שהלך בעקבותיו והגיש לו מגבת.

"הנה, עכשיו אתה נקי."

"הידיים שלי נקיות, אבל המצפון לא."

"מה, בגלל... בגלל הקטע שהיה לנו פעם?" צורי הניד את ידו בביטול, "עזוב דויד, זה היה סתם...  היה ונגמר, עדיף לא לחפור יותר על העניין הישן הזה, למי זה יועיל? יותר טוב לחשוב על העתיד, ואם מדברים על העתיד אז רציתי לדעת..."

"ג'ינג'י, הנה אתה!" הסתער עליהם פתאום עמית שקפץ לביקור עם בן זוגו – מורג. "תראה את עצמך," הוא לחץ בכוח את ידו של דויד, מחייך חיוך רחב, "אז מה, איך זה להיות נשוי? ויותר חשוב איך נפטרת מהצרה הזו? אגב, הג'ינג'י הקטן והחמוד הזה בחצר הוא שלך?"

דויד הנהן, חייך חיוך מתנצל, והשתוקק שהאדמה תפצה את פיו ותבלע אותו. הוא חיבב מאוד את עמית המוחצן והעליז, קשה היה לא לחבב את הצעיר הנמרץ וגלוי הלב הזה, אבל היה לו קשה להתמודד עם שאלותיו הבוטות.

"גם אני ומורג מתים לילד, אבל עוד לא הבנו איך עושים את זה בלי להסתבך עם אישה, תגלה לנו מה הסוד."

"שום סוד, זה פשוט, אני פשוט... זה מסובך עמית ו... אה... המקרה שלי ושל יסכה הוא סיפור עצוב והוא לא דוגמא לכלום, אני עושה מה שאפשר, אבל ילד צריך אימא, והלוואי והיא הייתה יכולה לתפקד, אולי זה עוד יקרה בעתיד, אני עדיין מקווה."

"למה לך אישה, מה רע לך עכשיו?" התפלא עמית בחוסר טקט, "הילד נראה מאושר מאוד גם ככה."

"די עמית, אל תציק לו, אתה מדבר על אימא של הבן שלו, מספיק לקשקש שטויות." נחפז מורג להציל את המצב. הוא ועמית היו יחד כבר שבע שנים, והוא היה מנוסה בכיבוי שריפות שעמית משולח הרסן נהג להצית בכל מקום אליו הגיע.

בזכות מורג ניצל דויד מהחקירה, אבל כמה ימים אחר כך התקשר אליו צורי ושאל אם הוא מוכן לבוא אליו לביקור עסקי. "עסקי?" נבהל דויד, "למה אתה מתכוון?"

"אני רוצה לשדרג את המחשבים בסטודיו שלי." הסביר צורי, "ואופק אמר שאתה רוצה להתחיל להיות עצמאי, אז מה דעתך, מתי תוכל לבוא לבקר?"

"אני לא יודע, אני די עסוק בעבודה." ניסה דויד להתחמק.

"אני יודע וזה בסדר, תבוא אחרי הצהרים, ואל תדאג, לא נהיה לבד, גם ולנטין יהיה."

דויד שלאחרונה מאס במשרתו ורצה להתחיל לפתוח עסק עצמאי הבטיח להגיע מיד אחרי העבודה, אם כי ליבו ניבא לו שהשיחה לא תישא רק אופי עסקי והוא עתיד להצטער על כך. הוא צדק, מיד אחרי שבדק את רשת המחשבים של צורי, הציע איך לשדרג אותה ונתן לו הצעת מחיר בעל פה הם עברו לשוחח על אבהות אצל זוגות חד מיניים. צורי ובן זוגו גילו לו שהם משתוקקים לילדים, ורצו לדעת איך הוא עשה את זה.

"זה קרה במקרה, לא עשיתי את זה בכוונה." הסביר דויד, "הייתי אז עדיין דתי ולא השלמתי עם הנטיות שלי, כל מה שרציתי זה להקים בית יהודי כשר עם אבא אימא וילדים אבל איכשהו, בגלל שהתחתנתי עם בחורה מתוסבכת, יצא שנשארתי לבד עם הילד."

"אבל אימא שלו, האקסית שלך, איך זה שהיא לא רוצה אותו?" התעקש צורי לברר פרטים מדויקים.

דויד זע באי נוחות על כסאו, מרגיש שהשיחה על אשתו מהווה מעין בגידה בה, וניסה להסביר, בלי להיכנס ליותר מידי פרטים, מה היה הלך רוחו באותה תקופה, ולמה יסכה החליטה לוותר על פרי בטנה.

"אבל את הבנות שלך גרושתך כן מגדלת, איך זה שאתה מוותר עליהן?" הקשה ולנטין, ודויד חש שהוא מאשים אותו בהפקרת ילדותיו, ופניו האדימו מבושה.

"הן לא באמת שלי." נכנע, מסגיר לבסוף את אשתו, "אבל זה סוד, כי אם זה ייוודע..." הוא תהה אם הגוי הזה שמביט בו במבט קר מבין כמה זה חמור להיחשב ממזר על פי ההלכה, "לא חשוב, ואגב, היא עדיין אשתי, עוד לא התגרשנו, ומצידי זה יכול להישאר ככה, ממש לא דחוף לי להתגרש ממנה."

"באמת? הבנתי שהיא מתכוונת לעזוב את הארץ." העיר ולנטין, בוחן את דויד במבט כחול ופיקחי.

דויד הנהן ואמר שמבחינתו זה בסדר גמור, אשתו רוצה לפתוח דף חדש, רחוק מהמשפחה הבעייתית שלה, וזו זכותה.

"אבל מי האבא של הבנות שרשומות על שמך?" סירב צורי להניח לנושא.

"אני לא בטוח, היא רמזה שזה בן דוד של החברה שלה, שגם הוא הומו. הוא חי בקנדה עם הבן זוג שלו, והוא רוצה שיסכה ושרה, הבת זוג שלה, יגורו לידו, וככה הוא יוכל להשתתף בגידול שלהן."

"ואין לך בעיה עם זה?"

"הייתי מעדיף שיסכה לא תעזוב את הארץ." הודה דויד, "זכותו של דניאל שתהיה לו אימא, אבל מצד שני... כל פגישה שלו איתה זו טראומה בשבילו, היא... עזבו, זו לא אשמתה, וגם לא אשמתו, הכל באשמתי, לא הייתי צריך..." דויד קם בחיפזון, אמר שיישלח לצורי הצעת מחיר מסודרת, וברח. 

באותו לילה התעורר דויד מסיוט נורא – ידיו השחירו וככל שהתאמץ יותר לרחוץ אותן כך הלך הצבע והתפשט על גופו, עד שלבסוף הוא נעשה שחור לגמרי, וכולם ברחו ממנו בבהלה. אפילו אופק ודניאל התרחקו ממנו בסלידה, רק תיקי כשכשה אליו בזנבה, קפצה עליו וניסתה ללקק מעליו את הצבע, היא לא הצליחה, התרגזה, חשפה את שיניה ונשכה אותו - הוא התעורר מהסיוט בצעקת בהלה, רועד בזרועותיו של אופק שהתאמץ לשווא להרגיע אותו.

דויד שב וחלם את אותו החלום גם למחרת בלילה, וגם לילה אחר כך, ולבסוף נשבר וסיפר לאופק שמצפונו מציק לו, ולכן הוא חולם שוב ושוב את אותו חלום.

"אתה? אתה הבחור הכי ישר והגון שאני מכיר, מה כבר עשית?" השתומם אופק בבת צחוק.

"בגדתי בך." לחש דויד, וסוף סוף, בחסות החשכה, עצביו מרוטים בגלל מחסור בשינה ונקיפות מצפון, התוודה לפני אופק על מעלליו עם צורי.

"אתה וצורי, מה? האמת ששאלתי את עצמי מה עשית עם עצמך בתקופה ההיא, הרי איתי כבר לא היה לך סקס... לפחות היית עם חבר ולא כמוני, עם כל מיני טיפוסים מפוקפקים מאטרף."

"מה, הבאת הביתה כל מיני זרים שפגשת באטרף?" נדהם דויד.

"לא הביתה, אבל כן, נפגשתי עם כמה... המצפון שלי מלוכלך בדיוק כמו שלך דויד, אם לא יותר." חיבק אותו אופק.

"אז אתה לא כועס עלי?" הרגשת רווחה חמימה התפשטה בגופו העייף של דויד.

"בטח שאני כועס עליך." נשכב עליו אופק ומעך אותו תחת גופו השרירי, "מאוד כועס, אתה לא מרגיש כמה אני כועס?" גיחך, ונישק בכוח את דויד על פיו, "ובתור עונש אני דורש שתתפטר מהעבודה המגעילה שלך ותתחיל להיות עצמאי, בסדר?"

"בסדר." השיב דויד, והחזיר לו נשיקה, "מה שתגיד." 

מהיום בו הפך דויד לעצמאי היו ידיו מלאות עבודה, ומוחו היה טרוד במאה ואחד עניינים. אם לפחות היה מתעשר מעבודתו, אבל לא, העסק בלע את כל הרווחים והוא הרגיש, כמו שאמר ברגע של ייאוש לאופק, שהוא מדווש בשיא המרץ ולא מגיע לשום מקום.

"עבדתי כל כך קשה החודש, ונשארתי עם אלף ₪ נקי בכיס, אני נוסע פול גז בניוטרל, חבל שהתחלתי בכלל עם העסק הזה."

"שטויות דויד, אתה מצליח יפה מאוד, תראה כמה עבודה יש לך." הביט אופק בערמת המחשבים שנערמו זה על גבי זה בחדר העבודה של דויד.

"מה זה עוזר לי אם לא הכנסתי גרוש לבנק?"

"דויד, דויד, מה עובר עליך? אי אפשר להרוויח מעסק חדש ישר בהתחלה, רוב העסקים החדשים מפסידים בשנה הראשונה, לוקח זמן עד שמתחילים לראות רווחים. ההוצאות הן בגלל פתיחת העסק, אתה מוציא עכשיו כסף על ציוד ועל פרסום, אבל בעוד כמה חודשים תתחיל להרוויח יותר ולהוציא פחות, ואני מקווה שגם תירגע קצת ותתארגן יותר, כל מה שאתה צריך זה ביטחון עצמי, סבלנות ואורך נשימה."

"ולא תזיק לי גם קצת אמונה בחסדי שמים." הוסיף דויד באירוניה.

"אם זה מה שיעזור לך אז כן, למה לא?" גיחך אופק, וחיבק אותו, "נו, די להיות פסימי כזה, אתה מצליח יפה מאוד, באמת. אני לא אתפלא אם בקרוב תצטרך מזכירה צמודה."

"אני צריך מזכירה כבר עכשיו, אבל איך אני אשלם לה?"

"בכסף שתרוויח דויד, ותתפלא כמה תרוויח בקרוב, רק קצת סבלנות." הפציר בו אופק. 

הצלצול משרי לא יכול היה להגיע ברגע פחות מתאים, "הלו!" ענה דויד בקוצר רוח, תוקע את השפופרת בשקע כתפו בעודו ממשיך להבריג את מכסה המחשב בו עסק באותו רגע, נזכר מאוחר מידי שעליו לענות בחביבות - 'מעבדת תיקונים והתקנות שלום' ולא לנהום בעצבנות.

"דויד, זו שרי, אני חייבת לדבר אתך, מה שלומך דרך אגב?"

"עסוק מאוד, מאז שנעשיתי עצמאי אני לא רואה את הראש שלי מרוב עבודה, ומה אצלך? איך האישה והבנות?"

"האמת, לא משהו, בגלל זה אני רוצה לדבר אתך, איפה אתה נמצא?"

"בבית, הפכתי את המחסן למעבדה."

"רעיון טוב, ככה אתה לא משלם שכר דירה ולא מבזבז זמן על נסיעות. תגיד, כמה חדרים יש לכם בבית?"

"מה כמה חדרים? למה את צריכה לדעת?"

"יש לי סיבה, אתה יכול לענות לי בבקשה."

"יש לנו ארבעה חדרי שינה, שלושה בקומה השנייה, שם אנחנו ישנים, ואחד בקומת הקרקע. בהתחלה חשבתי להפוך אותו לחדר עבודה, אבל הוא לא גדול מספיק, וחוץ מזה הגענו למסקנה שעדיף להפריד בין העבודה לבית."

"אני מסכימה בהחלט, אז יש לכם חדר שינה בקומת הקרקע, מה? הוא מסודר?"

"כן, בערך, למה?"

"נדבר על זה כשאני אגיע, ביי."

שרי הגיעה אחרי רבע שעה - אישה קטנה, נאה ונמרצת, מרשימה בחליפת העסקים המחויטת שלה.

"את נראית נהדר." החמיא לה דויד, והגיש לה כוס קפה, "מה שלום אשתי האהובה?" הוסיף בחיוך לגלגני, "התאוששה כבר מהלידה? בפעם האחרונה שדיברתי איתה היא התלוננה שהיא נורא עייפה ואין לה כוח לדבר עם דניאל בטלפון."

פניה של שרי הרצינו, היא הניחה את כוס הקפה שלה בזהירות רבה על השולחן וטפחה ברכות על זרועו של דויד בכף ידה המטופחת, "אל תכעס עליה, היא עוד לא חזרה לעצמה מאז הלידה."

דויד העווה את פניו במורת רוח, "אבל הילדות כבר בנות שנתיים וחצי, אם היא הייתה נשארת דתייה היא כבר הייתה שוב בהיריון."

שרי התרגזה, "קודם כל דויד שתדע לך שהיא עדיין דתייה, היא כבר לא פרימיטיבית כמו ההורים שלנו, אבל היא אף פעם לא הפסיקה להאמין באלוהים, אנחנו מדליקות נרות בשבת, ושומרות כשרות והולכות למקווה, וגם גייב..."

"מי זה גייב?"

"גבריאל, הבן דוד שלי? אבא של התאומות? הוא דתי וגם הבן זוג שלו... גם אם מבחינת הדוסים השחורים אנחנו נחשבים אפיקורסים, מבחינתנו נשארנו יהודים טובים."

"יופי לכם." העיר דויד בקול חמצמץ, "אז מתי אתם טסים לקנדה?"

"אז זהו, שכל זמן שלא ברור מה הבעיה עם יסכה אי אפשר לנסוע."

"אין לה שום בעיה, היא סתם מתפנקת." אמר דויד בקוצר רוח, "ומה עם הקטנה, מה שמה? דנה, מה קורה איתה?"

"דנה בסדר גמור, זו ענבל שיש לה בעיה. הטיפולים לא עזרו, העין שלה עדיין פוזלת, וכנראה שהיא תצטרך ניתוח לתיקון האסטיגמציה של העין."

"אני בטוח שיש בקנדה מנתחים מעולים."

"גם בארץ יש, ופה יש לה ביטוח רפואי, ובקנדה זה יוצא יקר נורא ולכן..." היא השתתקה והביטה בדויד במבט רב משמעות, כמצפה שיבין לבד את כוונתה, ולמרבה הפלא הוא הבין מיד.

"את רוצה לעזוב אותן פה, איתי, את יסכה עם העייפות הכרונית שלה וכאבי הראש שלא נגמרים, ואת התאומה הפוזלת ולנסוע לך עם התאומה הבריאה לקנדה?" שאל בהתמרמרות וקולו התרומם בזעף צדקני.

שרי פרשה לעומתו את כפותיה, מחוה תנועת אין אונים מתחננת, "תבין אותי דויד, אני לא רוצה לעשות את זה, אבל פשוט, אין לי ברירה אחרת, בקנדה מחכה לי דירה ועבודה, וגייב לוחץ עלי כל הזמן, בעלו, הסטיב הזה, הוא משגע אותו שהוא רוצה כבר ילד, וגם בעבודה שהם מצאו לי לוחצים עלי כל הזמן... סטיב השיג לי משרה נפלאה בבנק בינלאומי גדול, זו הזדמנות יוצאת מהכלל בשבילי לפתח קריירה, אבל הם לא יחכו לי לנצח, הסיפור עם ענבל יכול להימשך עוד שנה לפחות, ופשוט נגמר לי הזמן, וגם החוזה על הדירה שלנו נגמר."

"גם החוזה נגמר? אז איפה הן אמורות... את רוצה להשאיר אותן אצלי? שכחת שאני חי עם מישהו, ומה עם דניאל, היא מפחידה אותו עד מוות, כל פעם שהוא היה נפגש איתה הוא היה חוזר להרטיב."

"אני יודעת, אבל תאמין לי שבמצב שלה כיום יסכה לא מסוגלת להפחיד אף אחד, אין לי מושג מה יש לה, אבל היא במצב לא טוב, בזמן האחרון היא בקושי קמה מהמיטה, היא הולכת רק לשירותים ו..."

"אז מי יטפל בקטנה? אני? נראה לך שיש לי עודף זמן?" התפרץ דויד בזעם.

"אם לא אכפת לך הקטנה הזו רשומה כבת שלך, ויסכה היא אשתך." התרגזה שרי בחזרה.

"אבל היא לא הבת שלי, ויסכה כבר מזמן לא... את שמה לב מה הולך פה שרי? את לוקחת את התאומה הבריאה לאבא האמיתי שלה, ומשאירה לי את אימא שלה שהיא, אם שכחת, בת הזוג שלך, יחד עם הבת החולה שלה ושל הבן דוד שלך, ומסתלקת לך לקנדה, ואת חושבת שאני אקבל את זה בשקט? נראה לך שאני טמבל?"

"דויד, אני יודעת איזה רושם זה עושה, אבל תבין אותי, אין לי ברירה, אני חייבת לנסוע לשם, ואני לא יכולה לקחת אותן איתי, אין לנו תקציב לטפל בענבל בקנדה, ויסכה במצב כזה ש... תראה, זה זמני, ענבל תבריא בסופו של דבר ותהיה יפה וחמודה כמו דנה, ואני מקווה שגם יסכה תתאושש, אני מצטערת להפיל אותן עליך, אבל מה אני יכולה לעשות?"

"להישאר איתן ולטפל בהן."

"ולהפסיד את העבודה שחלמתי עליה שנים? יסכה לא עובדת כבר חצי שנה, היא לא מכניסה גרוש, רק עולה לי כסף, מישהו צריך לפרנס אותנו, אני לא יכולה לקחת אותן איתי, ולא יכולה להישאר איתן, והמשפחה שלה... טוב, אתה יודע איך הם, רק אתה נשארת לנו."

"מה בדיוק הבעיה עם הקטנה?" התערב בשיחה אופק שחזר בינתיים מהעבודה.

"משהו עם העין שלה... מין פזילה כזו, בהתחלה חשבו שזה יסתדר מעצמו אבל בסוף התברר שלא, אפשר לתקן את זה בניתוח אבל רק אחרי שהיא תהיה בת שנתיים וחצי, ונוכל לעשות את זה רק בארץ, כי בקנדה עוד אין לה ביטוח בריאות."

"ומה הבעיה עם יסכה?"

"הלוואי וידעתי, זה התחיל עם כאבי ראש ותשישות, ועכשיו יש לה כאבים בכל הגוף. כבר שנה היא מתרוצצת מרופא לרופא, בהתחלה חשבו שזה מונו, אחר כך שזה משהו נפשי... מה שזה לא יהיה זו בעיה רצינית, היא לא עובדת, לא מתפקדת, הכל נופל עלי, אני לא צריכה לספר לכם כמה עבודה יש עם תינוקות... כל זמן שגייב היה בארץ הוא עוד עזר לי קצת, אבל גם סטיב צריך אותו... מאז שהוא נסע לקנדה בשבוע שעבר אני מתמוטטת."

"איך הוא הסתדר עם התאומות?" שאל אופק בסקרנות.

"נהדר, הוא עשה איתן הכל, חיתל והאכיל, וטייל ורחץ, הוא ממש נקשר אליהן, בעיקר לדנה, עם ענבל היה לו קצת יותר קשה בגלל ה... טוב, יש את העין שלה ש... המסכנה הקטנה, היא יצאה פחות יפה מאחותה, ובאופן טבעי..."

"מה טבעי? למה טבעי? היא הבת שלו, הוא אמור לאהוב את שתיהן באותה מידה, לא רק את מי שנראית טוב." מחה אופק בהתרגשות שגרמה לשרי להרים גבות משתוממות.

"אני לא אומרת שהוא לא אוהב את שתיהן, אבל דנה חמודה ונוחה יותר וענבל... טוב, זו לא אשמתה, כל הזמן בודקים אותה ודוקרים אותה, ונותנים לה תרופות, לא פלא שהיא קצת יותר בכיינית ושהיא פחות יפה."

"תשמעי, גם אני הייתי הילד הפחות יפה, התינוק החולני, השמן והבכיין, וגם אותי אהבו פחות מאשר את אחי הגדול, המוצלח והיפה, ואני רוצה להגיד לך שזה פשוט לא צודק, זה עוול שיכול להזיק לילדה עוד שנים אחר כך." טען אופק בתוקף, "זו  טעות איומה וחוסר צדק נוראי, והכי מצחיק, תראי אותי עכשיו." טפח על בטנו השטוחה, "ותראי את אחי הסטרייט שהשמין והקריח, בסוף אני זה שנראה טוב, והוא נעשה בטטה."

דניאל התפרץ הביתה, תיקי רצה בעקבותיו, "שלום דודה שרי, מה שלומך? את יודעת שאני כבר חוזר הביתה מהגן לבד?" התפאר.

"באמת? איזה ילד גדול אתה, מה שלומך חמוד, אתה מתגעגע לאימא?"

"לא." השיב דניאל בכנות ומיד שינה נושא, "מתי אתן נוסעות לקנדה?"

"אני נוסעת בשבוע הבא עם דנה, אימא תצטרף אלי בעוד זמן מה, ובינתיים היא תגור פה, אתך ועם אבא, נכון שזה יהיה נחמד?" שאלה שרי וחייכה אליו חיוך מעושה.

"לא... לא יודע." נשא דניאל מבט נבוך אל אביו, "למה אימא לא נוסעת אתך דודה שרי?"

"כי ענבל צריכה לעבור ניתוח בעין, ועד שהיא תעבור את הניתוח ותבריא היא ואימא יישארו לגור אצלנו." אמר אופק בקול בוטח, והניח יד מרגיעה על שכמו של דניאל, "אולי תוכל לתת לאחותך הקטנה את הלגו דופלו הישן שלך?"

"בסדר." הסכים דניאל בנדיבות, "וגם את הפזלים הגדולים שאני כבר עושה בעיניים עצומות, איפה היא תישן?"

"עם אימא, בחדר השינה שליד הסלון." פסק דויד שהשלים בלית ברירה עם רוע הגזירה, ונאנח. "צריך להרכיב שוב את המיטת תינוקות שלך דניאל, ולסדר שם את הבלגן."

"אני אעזור לך." התנדב דניאל, "ואם דנה תרצה אני אתן לה לשחק עם תיקי ולראות את הדיסק של בת הים הקטנה, אתה חושב שהיא תרצה אבא?"

"אני מקווה שכן, נחיה ונראה." השיב דויד והחליף מבט עם אופק שחייך אליו בעידוד, 

"כן, נחיה ונראה." הסכים.

אפילוג

"הקטנה ממש מותק, והיא כל כך נבונה, יש לה אוצר מילים פשוט מדהים בשביל ילדה כל כך קטנה." התפעלה הילה מענבל הקטנה שהסתגלה במהירות מפתיעה לחייה החדשים, חיים שכללו אח גדול ונדיב, אבא מפנק ודוד מעריץ, כלבה נמרצת, וחצר שאפשר להתרוצץ בה בחופשיות, "שמתי לב שהיא קוראת לך אבא." לכסנה מבט אל דויד בעודה פורקת שקית ענקית מלאה בגדים שילדיה גדלו מתוכם.

"כן, מה אפשר לעשות, היא שומעת את דניאל קורא לי ככה והיא מחקה אותו, ואין לי לב להסביר לה שאני לא אבא שלה למרות שמי שבאמת מטורף עליה זה אופק, הוא נקשר אליה בצורה מדהימה, אני לא אומר שהוא לא אוהב את דניאל, אבל ענבל היא הנסיכה הקטנה שלו, הוא פשוט נושא אותה על כפיים."

"היא באמת מקסימה, אני בטוחה שאחרי שיורידו לה את התחבושת מהעין היא תהיה יפיפייה." חייכה הילה, "אבל מה הבעיה עם יסכה, מה יש לה?"

"פיברומיאלגיה." השיב דויד באנחה.

"פיברו מה?" קימטה הילה את מצחה בהשתוממות, "אף פעם לא שמעתי על זה."

"לא רק את, רוב הרופאים לא מכירים את המחלה הזו, גם אני לא שמעתי עליה קודם, אבל מסתבר שיש מחלה כזו, והיא די זוועתית, למזלנו ביטוח לאומי מכיר בה כנכות, וככה יש ליסכה קצבה והיא לא צריכה לעבוד, ואולי כשהקטנה תגדל קצת היא תוכל לגור איתה לבד, אבל בינתיים... מזל שאופק קנה בית גדול כל כך."

"זה לא מוזר לכם לגור עם אישה?" תהתה הילה בסקרנות.

"כן, בהתחלה זה היה סידור קצת משונה, אבל התרגלנו, וסך הכל די נוח לנו שאימא של דניאל גרה איתו. היא הולכת לטיפול נפשי כי הרופאים חושבים שיש למחלה שלה רקע פסיכולוגי, לא בטוח שהם צודקים אבל הטיפול עוזר, היא התרככה מאוד כלפי הילד ולאחרונה הוא מסתדר איתה לא רע. לפעמים יש לה ימים טובים עד כדי כך שהיא עוזרת לי קצת, עונה לטלפונים, מקבלת הודעות, מסדרת את הניירת, יש יתרונות לזה שיש לנו אישה בבית, מידי פעם היא אפילו מבשלת קצת."

"ומה עם הנסיעה שלה לקנדה?"

דויד הניד את ידו בתנועת ביטול, "אין סיכוי, ובינינו, אני חושב שגם אם יקרה נס והיא תבריא פתאום הסיפור שלה עם שרי נגמר. החבר של גייב, הסטיב הזה, מצא לה עבודה שמעסיקה אותה מאוד, היא נעשתה אשת קריירה עסוקה, ומי שמטפל בדנה זה אבא שלה, והבן זוג שלו, שגם עובד באותו בנק, להם יש את החיים שלהם, ולנו את שלנו, אולי אחרי שהבנות יגדלו... טוב, נחיה ונראה, אבל נכון לעכשיו אין מה לעשות, יסכה היא אשתי ואני אטפל בה כל זמן שצריך, למזלי אופק מבין ומסכים."

"כן, אני מתארת לעצמי שאתה צודק, אבל בכל זאת... איזה חיים מסובכים יש לך."

דויד חייך בעגמומיות מה, אמר שלכל אחד יש את הפקלע שלו בחיים שהוא צריך לשאת ונכון שזה מסובך אבל כל זמן שאופק והוא אוהבים והילדים בריאים ויש פרנסה ברוך השם אז לא נורא, יהיה טוב.