9. שובה של ז'קלין
כמה שבועות אחרי שחזרנו
לגור בדירה של ג'קי עשינו חנוכת בית קטנה. רק אחרי תחנונים רבים ג'קי הסכים, בתנאי
שנזמין רק שלוש זוגות של חברים קרובים - רונה ולני, פאני ויעל, אייל וקטיה, וכמובן
ויקטור וגזה שבאו כל אחד לחוד. ויקטור, בגלל שמתוך עקרון אף פעם לא היה לו בן זוג
קבוע, וגזה, בגלל שהוא ומישה נפרדו אחרי החופשה בסיני. מישה איחר להגיע, וגם כשבא
היה מחובר לנייד, וגם כשהתנתק ממנו העדיף להביט בצעירים בלונדיניים ולא בגזה
שהתפרץ בסופו של דבר ובילה את היום האחרון של החופש בשתיית וודקה.
מאז חלפו כחודשיים והוא
עדיין לא מצא לו חבר חדש, וגם לא ניסה למצוא אלא העדיף להשקיע את זמנו בעבודה. הוא
עבד כמכונאי במוסך של אופנועים ונעשה מכור לרכיבה על אופנוע. לא עזרו כל הנזיפות
והאזהרות שלי, גזה התעקש לסכן את חייו ברכיבה פראית בשבילי הגליל מבלה כל שבת וחג
כשהוא דוהר יחד עם עוד קומץ מטורפים בין עיקולי הכבישים סביב הגלבוע.
המסיבה הקטנה לא הייתה
מוצלחת. היה אוכל טעים, הבית היה מסודר יפה - החלפנו את הספה הישנה בחדשה וצבענו
את הקירות - הכל נראה יפה, אבל האווירה נותרה כבדה. השיחה סביב שולחן האוכל צלעה
למרות שפע היין שמזגתי לכולם.
"אז מה נשמע אצלכם?"
ניסה ויקטור לשבור את הקרח.
"מאה אחוז, הכל
בסדר." מלמלתי, אפילו ניסיתי לחייך.
ויקטור, הג'נטלמן המושלם,
ניסה לשפר את המצב והחמיא לנו על הארוחה הנהדרת, מביט בג'קי שמשך בכתפיו באדישות.
"זה לא אני, פאני וטל בישלו הכל." אמר, "בישול כבר לא מעניין אותי
יותר." שום דבר לא עניין אותו יותר - לא רהיטים, לא בגדים, לא אוכל ולא סקס.
הוא התמחה בלא לעשות כלום ולא להתעניין בכלום.
"הספה החדשה ממש
נהדרת." ניסה גם אייל את כוחו, "איפה מצאתם אותה?"
"באיקאה,"
אמרתי, "ג'קי לא רצה לבוא, למזלי לני הסכימה לעזור לי." שתיקה נבוכה
השתררה סביב השולחן, הייתי חייב להגיד משהו כדי להפסיק אותה. "ג'קי מצא
עבודה." סיפרתי לכולם בחיוך מזויף.
"אתה שונא את
העבודה שלי." חתך אותי ג'קי בחדות. נכון, לא סבלתי את העבודה שלו, אבל לא
נתתי לזה להפריע לי להמשיך לדבר.
"העבודה שלך בסדר,
אני רק שונא את זה שאתה קם מוקדם כל כך."
"אני חייב לקום
מוקדם, אני עובד בחלוקת עיתונים." אמר ג'קי.
"לפחות זה משאיר לך
את שאר היום פנוי." ניסה אייל למצוא פן חיובי בעובדה שג'קי עובד בעבודה
מטופשת. "אולי תלך ללמוד משהו?"
"לא רוצה ללמוד שום
דבר. אני מעדיף להישאר בבית ולגלוש באינטרנט."
"אין לך שום סיבה
להתחבא בבית ג'קי." ניסתה פאני שכנוע נשי עדין, "אנשים במצב הרבה יותר
קשה משלך, משותקים בלי ידיים ורגלים לא מתביישים לצאת אז למה…"
ג'קי הדף את הצלחת שלו
והסתלק לחדרו. זה היה עוד חידוש אצלנו, חדר השינה הקטן, שנועד לשמש כחדר עבודה,
הפך, או אולי אפשר להגיד חזר להיות חדרו של ג'קי, כפי שהיה לפני מות סבו. הכנסנו
לשם את הספה הישנה, וכל פעם שרבנו ג'קי היה חוזר לישון עליה. בשבועיים האחרונים
הוא בילה שם את רוב הלילות. כל הערה מצידי הייתה תירוץ בשבילו לעזוב את המיטה
הזוגית שלנו. האמת המרה הייתה שג'קי, שבזמנו ניצל כל הזדמנות לעשות איתי אהבה,
ניסה להתחמק ככל האפשר מיחסי מין. חשדתי שבגלל זה הוא מצא עבודה שחייבה אותו ללכת
לישון כבר בעשר בלילה ולברוח מהמיטה עוד לפני שהתעוררתי.
"אולי יש לו אחרים?"
שאל גזה שנשאר לישון אצלנו אחרי שכל האורחים פרשו לביתם. הסיבה הרשמית הייתה שהוא
שתה יותר מידי והוא לא יכול לנהוג, אבל שנינו ידענו שזה רק תירוץ.
"אין אחרים. מאיפה
יבואו אחרים אם הוא יושב כל היום בבית? הייתי מעדיף כבר שיהיה לו משהו אחר ולא
היובש הזה. הוא אפילו לא מסתכל על אתרי סקס באינטרנט, רק דברים משעממים מעניינים
אותו." התלוננתי בפני גזה שהפך בחודשים האחרונים לכותל הדמעות שלי. הוא פתח
באיטיות את כפתורי חולצתי בעודו חושב על דברי.
"אולי נזמין אותו
להצטרף אלינו?" שאל וכבש את פניו בין רגלי, נאנח בהנאה. "אני מת על הטעם
של הזין שלך." גנח, מושך מעלי את מכנסי.
נשכבתי על המיטה, עוזר
לו להפשיט אותי. הוא נשכב לצידי ערום, מלטף את ירכי, "אפשר?" שאל בהיסוס
והצמיד את פרקי ידי מעל לראשי, "נורא בא לי לזיין." מלמל ונשכב עלי,
מפשק את רגלי בברכיו.
"בטח, מה
שתרצה." אחרי שבוע של שינה לבד הייתי מורעב למגע, כל מה שהוא רצה היה מקובל
עלי. הוא הרים את רגלי על כתפיו וחדר לתוכי בזהירות תוך שהוא מנשק אותי על פי.
מפליא כמה שונה הייתה התנהגותו היום לעומת הרגעים הגנובים ההם בתקופת הצבא. גזה
העצור והביישן של פעם השתנה לחלוטין. הזיון איתו היה חזק וטוב, בדיוק מה שהייתי
צריך כדי לשפר את מצב רוחי.
"בפעם הבאה
תורך." הבטיח לי כשחזר מהמקלחת, השתרע על בטנו ונרדם מיד.
למרות העייפות התקשיתי
לישון. המצב המטורף הזה שבו אני חי עם החבר שלי, שאני אוהב בכל ליבי, אבל עושה סקס
עם אחר, גרם לי מועקה ובלבול. העובדה שהכל נעשה בגלוי, וכולנו יודעים מה קורה לא
הקלה עלי כלל. איך לעזאזל הגעתי למצב המעוות הזה - אני רוצה את ג'קי שמתעקש לישון
לבד, ועושה סקס עם ידידי הטוב שהיה אמור לחפש כעת אהבה חדשה ולא לבזבז את זמנו
עלי. שכבתי על גבי וניסיתי לחשוב על פתרון למצב. לא הבנתי מה גרם לג'קי להתנהג
ככה, אבל הרושם שקבלתי היה שהוא מאשים את עצמו בהיעלמותה של ג'קלין. הוא לא הסכים
לספר לי אף פעם מה בדיוק קרה בצבא, אבל ידעתי שהתאונה קרתה כשהוא שירת בשטחים.
הסיפורים ששמעתי - מאחרים, לא ממנו - על מעללי המחלקה שלו בקסבה של שכם ממש לא
הלמו את ג'קי המתוק של פעם. אולי רגשי האשמה גרמו לו להפנות עורף לצד הנשי העדין
שכל כך אהבתי בו? אני לא פסיכולוג ואני לא מבין בזה הרבה. ג'קי התנהג תמיד כאילו הוא
באמת מורכב מחלק גברי ומחלק נשי. עד לגיוסו שני הצדדים הללו חיו יחד בהרמוניה
מופלאה. כעת, כשהחלק הנשי - ז'קלין - הסתלק, אולי כמחאה על דברים שעשה כששירת
בצבא, הוא נותר חצוי ואומלל, לא מסוגל לאהוב אותי או את עצמו.
לא הבנתי בדיוק מה קורה
איתו, כל מה שידעתי הוא שכל הדברים שאהבתי בו, כל מה שייחד אותו - הקלילות, חוש
ההומור, החינניות, אהבת היופי, המתיקות החושנית, האהבה לבישול ולעיצוב ולכל שאר
תענוגות החיים - כל הדברים האלו נעלמו. כל מה שנותר לי לעשות הוא להתרפק על הזיכרונות,
להתעקש ולא לוותר, ולקוות שעם הזמן הוא יחזור להיות מה שהיה פעם, אולי.
לצערי הוא סירב בכל תוקף
ללכת לטיפול פסיכולוגי, אבל הסכים שנברר בקשר לניתוח פלסטי שיעלים את הצלקת. הרופא
שהתייעצנו בו נשבע שאין שום ניתוח שיעלים את הנזקים שעשו רסיסי הרימון לפניו
ולגופו, וניסה לשכנע אותנו שהרופאים שטיפלו בו עשו עבודה נפלאה ושמצבו של ג'קי לא
נורא, ואין סיבה לעוד ניתוח.
"אתם צריכים לראות
עם איזה בעיות איומות מתמודדים אנשים אחרים." נזף בנו קלות, "כוויות
וצלקות שמעוותות את הפנים שלהם בצורה איומה. הצלקת הזו זה כלום. היה לך המון מזל,
תגיד תודה שלא אבדת עין." פנה אל ג'קי שפניו נותרו אטומות כל זמן השיחה.
הרופא המשיך ודיבר על
פגיעה בדימוי הגופני והציע רשימה של פסיכולוגים שמתמחים במצבים כאלה. באמצע דבריו
ג'קי קם פתאום ויצא החוצה, מתעלם ממנו וממני. התנצלתי במהירות לפני הרופא שהביט בי
בצער מהול ברחמים ורצתי אחרי ג'קי.
יותר לא ניסינו לפנות
לעזרה רפואית.
כשחזרנו מהמנתח הוא הניח
לי לחבק אותו ולקחת אותו למיטה. הייתי זקוק לניחומים אחרי הביקור הזוועתי ההוא.
קיוויתי שבילוי משותף במיטה יעזור גם לו, אבל כשהתחלתי ללטף וללקק את ישבנו שנותר
נהדר, עסיסי ומפתה כמו תמיד, הוא דחף אותי מעליו. "למה אתה לא מזיין אותי בלי
כל השטויות האלו של משחק מקדים?" אמר בקול קשה שפגע בי עד עמקי נשמתי.
זה היה לפני שבועיים.
מאז לא ישנו עוד יחד. אם לא היו לי גזה והעבודה שדרשה ממני המון זמן ומאמץ, הייתי
נאלץ לשוטט שוב בגן ציבורי, לחפש שם פורקן מהיר. במובן מסוים זה היה כאילו חזרתי
לתקופת פאני, אבל אז לא הייתי מאוהב. כיום זה היה קשה הרבה יותר מפני שלמרות
התנהגותו המתנכרת של ג'קי המשכתי לאהוב אותו בכל ליבי.
לא יכולתי להירדם.
התקלחתי, שוטף מעלי בקפידה את ריחו של גזה, והלכתי לחפש את ג'קי. הוא ישב מול
המחשב הכבוי, בוהה במסך ובוכה. כשנכנסתי לחדר הוא מיהר להסתובב ולנגב את דמעותיו
בשרוול. ידעתי למה הוא בוכה, הוא ראה את פניו משתקפים במסך החשוך. למרות שבכיו שבר
את ליבי העובדה שהוא היה מסוגל להזיל דמעות הייתה לדעתי סימן לטובה. עם הזמן
השתכנעתי שג'קי לא מוטרד מהפגם ביופיו אלא בגלל שהצלקת נדמתה בעיניו לאות קין
שהזכיר לו איזה עוון סודי.
"גזה נשאר לישון
כאן." שאל באדישות.
"כן. הוא כבר
ישן."
"עשיתם את זה מהר.
אולי מחר בבוקר יהיה לכם זמן לסיבוב נוסף." אמר בקרירות שהעבירה בי רעד.
"ג'קי." צנחתי
על הספה ועצמתי את עיני, האור היה מסנוור מידי. "אל תדבר ככה. בבקשה, בוא
תשכב לידי, אני צריך חיבוק. ותכבה את האור, הוא מסנוור אותי."
"הנה," כיבה
ג'קי את האור, "ככה יותר טוב. לא תצטרך לראות את הפנים שלי." התיישב
לצידי בלי לגעת בי.
משכתי אותו אלי, מעיק על
גופו בגופי. "אני שונא שאתה מתנהג ככה. תפסיק להיות כזה." נישקתי את
עורפו.
הוא נרעד לרגע ומיהר
להתרחק ממני, "לדעתי אנחנו צריכים להיפרד." אמר, "עשית בשבילי
מספיק. סבלת די. אתה יכול להישאר לגור איתי אם מתחשק לך, אבל אני רוצה שכל אחד
מאתנו ינהל חיים נפרדים."
כל שבוע אותו נאום. כבר
נמאס לי לשמוע אותו נפרד ממני כל פעם מחדש. "כאילו שאנחנו לא חיים בנפרד כבר
עכשיו." ציינתי במרירות.
ג'קי לא ענה וניסה לקום,
אבל אני אחזתי בו בכוח ונשכבתי עליו, מנשק את צווארו, פניו, וכתפיו, מתעקש כמו
אידיוט להתנהג כאילו הוא עדיין ג'קי הישן שאהב לחבק אותי, ושלא העלה בדעתו שיהיה
מצב שהוא יעדיף לשבת לבד מול מחשב כבוי ולבכות בשעה שאני מבלה עם אחר במיטה שלנו.
"ג'קי בבקשה, אתה
עוד אוהב אותי? תגיד שאתה עוד אוהב אותי." התחננתי. שנאתי להשפיל את עצמי
ככה, אבל לא יכולתי לשלוט בדחף הזה. כל פעם שהייתי מצליח לחבק אותו קצת הייתי
מתחיל להתחנן כמו בחורה מאוהבת ועושה מעצמי צחוק. למזלי ג'קי אף פעם לא ניצל את
מצבי ונהג להתעלם באצילות מהשטויות שדברתי במקרים האלו.
"בטח שאני אוהב
אותך." אמר ברוך, "אבל מה הטעם? אחרי שג'קלין עזבה הכל נהרס. התאהבת
בנו, לא בי. בלעדיה אין לנו מה לעשות יחד, אנחנו צריכים להיפרד. אני נכה, אתה חי
עם חצי בן אדם." חזר שוב על אותו פזמון ישן ולעוס.
"למה אין טעם? למה
אתה מדבר ככה?" נמלאתי כעס על עיקשותו, "אנחנו צעירים ובריאים, לא חסר
לנו כלום, אני כל כך אוהב אותך. אתה יודע שאני וגזה זה סתם בגלל ש… אתה יודע למה אני
מתכוון. אני מעדיף להיות אתך, אבל אתה... זה יותר טוב מללכת לאיזה גן ציבורי.
לפחות גזה חבר שלי. אתה לא כועס בגלל זה, נכון?" הפצרתי, אוחז את פניו בין
כפותי, מועך אותן בכוח, מנסה לשכנע אותו שבעיני פניו הן הפנים היפות ביותר בעולם.
הוא טלטל את ראשו בניסיון
להשתחרר, אבל לא הנחתי לו. התיישבתי עליו, לוכד את מותניו בין ירכי, מצהיר שוב על
אהבתי כלפיו, מתעקש להתעלם מהלאות שראיתי בעיניו.
"אתה מאוהב במישהו
שלא קיים." אמר בעייפות ועצם את עיניו.
השיחה הזו, שניהלנו כל
כמה ימים מחדש, התישה אותו. הוא אפילו לא ניסה להלחם בי יותר. גופו נח רפוי מתחת
לגופי. עורו שפעם זהר בגוון אפרסקי היה כעת חיוור ועמום. לאחרונה הוא כמעט לא יצא
החוצה, את עבודתו בחלוקת העיתונים היה מתחיל לפנות בוקר ומסיים עם זריחת השמש. הוא
סירב לצאת איתי לטייל ומאז הביקור בסיני לא נחשף לאור יום מלא. רק שערו המשיך
להתארך ונותר בהיר ומבהיק כקודם.
"תעזוב אותי כבר.
אני רוצה שנפרד. לך מכאן, לך לישון עם גזה."
"לא רוצה. אני ישן
אתך." התעקשתי ונדחקתי אליו, מצמיד את גופי לגופו. נרדמנו לבסוף צמודים כמו
שתי כפיות. כשהתעוררתי בבוקר מצאתי את ראשו מעיק בכל כובדו הנעים על זרועי. משכתי
אותה בזהירות, חושש להעיר אותו. הוא הסתובב מתוך שינה, דחף את ירכו בין ירכי והניח
את כף ידו על לחיו המצולקת. חיוך היה נסוך על פניו, אולי חלם חלום טוב? הלוואי.
שכבתי דומם מביט בחיוך היפה שלו. מאז פציעתו הוא הפסיק לחייך, רק מתוך שינה היה
מפציע לעיתים החיוך הישן שלו על פניו שהיו שבים להיות רכים ועדינים.
רגעים כאלו צצו פה ושם,
מפוזרים בדלילות, מעניקים מעט מתיקות לשיממון המחניק של חיינו. לצערי זה היה קצר
מידי ומעט מידי - לעיתים הוא היה נוגע בליטוף מהוסס בפני, או נשען עלי כשהיינו
צופים בשעה מאוחרת בטלוויזיה. לפעמים, לא די לטעמי, הוא היה מניח לעצמו להתרפק על
גופי הערום, מלטף אותי ברפרוף, ומיד נסוג. בגלל השניות המעטות הללו, מפתיעות לטובה
כמו צימוקים בעוגת חנק, לא אבדתי תקווה והתעקשתי להאמין שהוא עוד יחזור ויהיה ג'קי
של פעם. אולי לא כמו שהיה אז, כשג'קלין הייתה אתנו, אבל לפחות שיחייך קצת, שייהנה
פה ושם מהחיים, שיפסיק לדאוג מתגובתם של אנשים למראה פניו המצולקות, שישלים עם
אובדן יופיו הקודם.
שמעתי את גזה יוצא
מהמקלחת. שחררתי את עצמי בעדינות מג'קי ונחפזתי למטבח. הוא עמד והכין לעצמו נס
קפה, מביט מבעד לחלון אל השמים המתבהרים.
החלפנו מבטים, "אתה
נראה נורא טל." אמר ומזג חלב לתוך הקפה, "המצב נעשה גרוע יותר מיום
ליום. אולי אסור היה לי להפגיש אתכם."
לקחתי את הכוס שלו
ולגמתי ממנה. "תרגיע סרגי. אנחנו אנשים מבוגרים ואנחנו עושים מה שאנחנו
רוצים."
"אבל אתה
אומלל." נאנח גזה, "אולי יהיה לך יותר טוב בלעדיו?"
גזה החמוד, כל פעם שלא
היה לו חבר קבוע הוא היה משכנע את עצמו שהוא בעצם מאוהב בי. הלוואי והייתי יכול
להתאהב בו. זה היה פותר לי הרבה בעיות, אבל זה לא עובד בצורה כזו, הייתי שפוט של
ג'קי. "אני מעדיף להיות אומלל איתו מאשר בלעדיו."
גזה נאנח שוב, הוציא ספל
והתחיל להכין עוד כוס קפה, מערבב בשקידה את הסוכר ואבקת הנס עם טיפת מים.
"בגולני קוראים לזה קפה מחלקה." העיר ומזג מים חמים על העיסה החומה. הוא
הרים אלי את מבטו השחור והלח, סוקר את פני, "אם תיפרדו תוכל לגור אצלי. אני
בין כה כמעט לא בבית."
"בטח, אתה עסוק
מידי בלנסות להרוג את עצמך על המפלצת הזו שאתה רוכב עליה." קנטרתי אותו,
"גם השבת אתה יוצא לרכב?"
"לא. לא היום.
הבטחתי לבוס לסיים משהו במוסך."
"לפחות תאכל איתי
ארוחת בוקר. אתה זוכר את הפעם הראשונה שאכלנו כאן יחד? אכלנו קרואסונים, זוכר?"
"אני אכלתי. אתם
הלכתם למיטה והשארתם אותי לבד עם המכונה המפחידה הזו." צחק גזה וטפח בחיבה על
מכונת האספרסו של ג'קי שנותרה מושבתת. מאז פציעתו ג'קי לא אכל יותר ארוחות בוקר
והפסיק לשתות קפה או לאכול שוקולד, או שום דבר טעים אחר.
"אני לא מבין איך
אתה מחזיק מעמד איתו. אתה סתם עקשן. הוא לא יחזור להיות שוב ג'קי הישן, וזה שאני
ואתה... טוב, זה בכלל מטורף." נגס גזה בקרואסון המחומם. "תגיד, הוא בכלל
קולט מה קורא סביבו? הוא עושה רושם מנותק כזה."
"בטח שהוא מבין
גזה. הוא לא משוגע, הוא רק מדוכא קצת, זה ישתפר עם הזמן."
"או שכן או שלא."
פקפק גזה בתחזית האופטימית שלי, "למה הוא לא מקנא כשאני ואתה... אתה זוכר איך
הוא הרביץ לנו ושבר מאפרה רק כי נגעת לי ביד? למה היום הוא כזה... מין כזה... לא
יודע, חצי מת כזה?" הוא גמר את הקפה ונאנח, "אתה זוכר איך, כשהיינו בפעם
הראשונה בסיני, הלכנו שלושתנו למיטה ו… אני
מתגעגע אליו, לאיך שהוא היה פעם, אתה זוכר איך הוא גילח אותי? הוא הראשון שאמר לי
שאני בחור יפה." עיניו של גזה האדימו מדמעות שלא זלגו, "לפעמים הוא כל
כך מרגיז אותי, בא לי לנער אותו חזק ולצעוק עליו." הודה.
אחרי שגזה חיבק אותי
והלך ציפיתי לעוד שבת שקטה בבית. ג'קי בטח ישן עד הצהרים ואחר כך יבלה את זמנו בין
המחשב לטלוויזיה, אם יהיה לי מזל הוא יגיד לי איזה רבע משפט בזמן ארוחת הצהרים,
שאני אכין כמובן, מפני שהוא הפסיק להתעסק במשק הבית.
הוא הניח לי לעשות הכל
לבד - קניות, ניקיון, בישולים - הכל נפל עלי. הכי אני שונא לבשל, אני טבח בינוני
ומטה. אפילו אני לא מתלהב מהבישול שלי. גם לעשות ניקיון אני די מתעב, מזל שיש לנו
עוזרת פעם בשבוע.
שתיתי את הקפה השני שלי
על המרפסת, קורא בעיתון, כשלפתע הופיעה משאית ענקית מלאה רהיטים וחנתה מול הכניסה
שלנו. שלושה פועלים חסונים החלו לפרוק את המשאית. גברת שמנמונת אחת עם שיער קצוץ
מחומצן התרוצצה סביבם, מחלקת להם הוראות שהם לא טרחו לבצע.
"מוזר," אמר
ג'קי מאחורי כתפי, "למה יש לה שני כסאות של תינוקות באוטו?" ואכן, ברכב
של המחומצנת היו שני כסאות בטיחות שתפסו את רוב המושב האחורי של הסובארו הישן
והמלוכלך.
"מה שמוזר זה שאין
לה בעל שיעזור לה. למה היא עוברת דירה לבד?" תהיתי.
"אתה כזה שבלול
שמרן." נזף בי ג'קי, "לא שמעת על אמהות חד הוריות?"
"למה אתה עושה ממנה
אימא חד הורית?" מיהרתי לסתור אותו, לא בגלל שהיה לי אכפת, סתם נהניתי
להתווכח. "אולי בעלה משרת בקבע, ואולי היא רווקה והרכב שייך לאחותה הלא נשואה
שנבהלה מתקתוק השעון הביולוגי ונולדו לה תאומים?" המשכתי לשער השערות משונות.
"מאיפה אתה ממציא
את הקשקוש הזה? נשואה לאיש קבע." התיז ג'קי בבוז, "מיד רואים שהיא לסבית."
קבע בביטחון.
איזה יופי! עבר המון זמן
מאז שהוא טרח להתווכח איתי. "ואולי, במקום לקשקש כמו שני פולניות רכלניות נרד
למטה ונעזור לה?"
"לא רוצה."
נבהל ג'קי ונסוג למטבח. נכנסתי אחריו, הוצאתי את בצק השמרים ששמתי להפשרה והתחלתי
לרדד אותו על השיש. "מה אתה עושה?" התרגז ג'קי. "מאיפה הבאת את
הבצק שמרים המעפן הזה?" לבשל הוא לא רצה, אבל למתוח עלי בקורת הוא דווקא
נהנה.
"מהסופר. אני אופה רוגלך.
קניתי מילוי בטעם קקאו. רוצה לטעום?" טבלתי את אצבעי בעיסה החומה והושטתי לו.
ג'קי ליקק את אצבעי
ועיווה את פרצופו. "איחס! מתוק מידי, והבצק לא תפח מספיק. אתה צריך להדליק את
התנור קודם, ובכלל, מה פתאום אתה אופה?"
"אז מי יאפה? אתה?
אם זה יצא טעים נוכל לכבד את השכנה החדשה ברוגלך ובאותה הזדמנות לברר מה הסיפור עם
שני הכיסאות האלו?"
"איזה כיסאות?"
היתמם ג'קי.
"הכיסאות של
התינוקות ג'קי. למה שנים? ואיפה התינוקות?"
"מה אכפת לך,
נודניק! היא בטוח לסבית והתינוקות הם של החברה שלה." הוא לקח ממני את המערוך,
צעק עלי שאני הורס את הבצק והשתלט על האפייה כשהוא מוריד אותי לדרגת עוזר אופה,
מתזז אותי בכל רחבי המטבח. מלאתי את פקודותיו בשמחה, מאושר לשמוע את נזיפותיו.
מזמן כבר לא ביליתי בוקר מהנה כל כך.
עד שהמשאית הגדולה
התרוקנה והמובילים הלכו הרוגלך נאפו וכעת הם הצטננו על השיש, שמנמנים ותפוחים
ומעוררי תאבון. טעמתי אחד והייתי מרוצה. "איזה מזל שעזרת לי ג'קי, אני בטח
הייתי שוכח משהו ודופק את הכל." ניסיתי לנשק אותו על פיו וכמו תמיד הוא דחף
אותי מעליו ואמר לי להפסיק להיות טיפש. משום מה הוא סירב בכל תוקף להתנשק איתי -
בכל פעם שניסיתי הוא היה דוחף אותי ואומר לי להפסיק להיות טיפש - כך שציפיתי לזה,
אבל להפתעתי הוא אמר לי את זה בצרפתית. מזמן לא שמעתי אותו מדבר צרפתית, זה היה
ממש נהדר. התלהבתי כל כך עד שנסחפתי להגזמה פרועה, שמתי חלק מהרוגלך בקופסא ופניתי
לדלת. "בוא נלך לבקר אצלה." הצעתי בהתלהבות. ג'קי סירב בכל תוקף להתלוות
אלי, עמדנו במסדרון והתווכחנו, "אבל למה לא? ממה אתה פוחד?"
"אני לא פוחד
מכלום. אני לא רוצה להפחיד אותה."
"אתה מדבר שטויות!"
"אז אני מדבר
שטויות, אז מה. עזוב אותי."
עזבתי אותו והלכתי
לביקור שכנים. שמה היה דלית והתינוקות היו שלה - תאומים, בן ובת - עדן והדר. ג'קי
צדק, היא באמת הייתה לסבית שבעידוד חברתה לחיים נכנסה להריון מבנק הזרע וילדה
תאומים. כמה ימים אחרי הלידה החברה שלה הודיעה שכל העסק גדול עליה ונעלמה.
"ההסכם היה שאני יולדת וחוזרת לעבודה והיא מטפלת בתינוקות, אבל היא השתפנה
והבריזה לי." נאנחה דלית בהשלמה, "גם המשפחה שלי לא רוצה לעזור לי. אני
פחות או יותר לבד עם הילדים. מזל שיש לי עבודה טובה, אני מהנדסת מחשבים, אבל זה המון
שעות עבודה ואני צריכה למצוא מישהו שיהיה עם הקטנים. ומה אתך? יש לך ילדים?"
"לא!" נבהלתי,
"מה פתאום? אני חי עם בן זוג ואני לא מבין כלום בילדים."
"אתה דווקא מחזיק
את הדר כמו בעל ניסיון." חייכה דלית שהייתה קצת שמנמונת, אבל חמודה. הערצתי
את אומץ ליבה ואמרתי לה את זה.
"זה לא כאילו שיש
לי ברירה." היא נאנחה, "ואיפה החבר שלך?"
"בבית. הוא קצת
ביישן. טוב, אני צריך לחזור אליו אז אם תצטרכי עזרה או משהו אז…"
"בעצם אני צריכה
עזרה כבר עכשיו." תפסה אותי דלית במילה, "אין לי מים חמים ואני מוכרחה
לרחוץ את הקטנים, ואם יישארו מים גם את עצמי."
בלי להבין איך זה קרה לי
מצאתי את עצמי עם תינוק ביד אחת, ואמבטיה מפלסטיק ביד השנייה, עולה לדירה שלנו,
ודלית, עמוסה בתינוק השני ובבקבוקי סבון ומגבות, בעקבותיי.
"ג'קי!"
קראתי, "בוא רגע!" הוא הציץ מבעד לדלת חדרו בתהלוכה המוזרה ונסוג מיד
לאחור. "לא עכשיו. אני עסוק מאוד!" צעק חזרה וסגר בטריקה את הדלת.
"איזה דביל."
סיננתי מבעד לשיני, "בואי, שימי אותם על המיטה ונכין את האמבטיה."
בכוחות משותפים בצענו את המשימה, גיליתי שתאום אחד לא דומה לחברו, ולכל תאום יש
אופי שונה ויחס אחר למים ולסבון. הניסיון שצברתי כדוד אצל הילדים של אחותי הגדולה
לא עזר לי להתגבר על הבעיה שמציבים לפניך שני תינוקות זהים בצורה ובגיל שצורחים
סימולטנית, בעוד אימא שלהם מתקלחת תוך שירה קולנית של אריות אופראיות.
"ג'קי!"
צרחתי, "הצילו! בוא תעזור לי, אני לבד עם שניהם. נו, בוא כבר, שפן אחד!"
ג'קי לקח דוגמא מהשפן
המפורסם מיץ פטל והואיל ברוב טובו לצאת ממחבואו ולקחת בידיו את אחד מהקטנים.
"אני חושב שזו הדר." אמרתי בהיסוס, עדיין לא הבדלתי בין השניים. לדעתי
הם היו דומים להפליא - קטנים, קרחים, שמנמנים ובכיינים. לקחתי את התאום השני בידי
וניסיתי לנענע אותו, אבל הוא המשיך ליילל.
"למה התינוק שלך
רגוע ושלי בוכה?" נלחצתי.
"כי אתה לחוץ
והתינוק מרגיש את זה, וחוץ מזה הוא לא רגיל לגברים." התמוגג ג'קי מהדר
שהפסיקה לצרוח, עשתה לו פרצופים מתוקים וניסתה לתלוש את שערותיו.
"פתאום אתה לא גבר!"
התעצבנתי, "כשצריך לנקות ולבשל אני שומע ממך זמירות אחרות."
ג'קי בחן אותי במבט
מהורהר, "תן לי גם את השני." הושיט אלי את זרועו הפנויה. הגשתי לו את
עדן שהתמקם בנוחיות בחיקו והחל נושך ברעבתנות את אצבעו.
"התינוקות האלו
קניבלים." נחרדתי, "מה הקטע עם הנשיכות האלו?"
"אל תדבר שטויות.
הם מקסימים." חייך ג'קי מאוזן לאוזן, מנשק את ראשיהם הריחניים, "בגיל
הזה צומחות להם שיניים, בגלל זה הם בוכים קצת ונושכים, החניכיים מציקות לכם, נכון
מתוקים שלי?" החל לדבר אתם בלשון תינוקות, עובר לצרפתית שכנראה מאוד מצאה חן
בעיני השניים. הם חייכו אליו בפיות חסרי שיניים וניסו לטפס עליו ולכרסם אותו תוך
שהם מזילים עליו ריר. ג'קי נשכב על המיטה וצחק, מניח להם לרמוס אותו ולהרטיב אותו.
בהיתי בו מוקסם. איזה
דביל הייתי, איך לא קלטתי שרק תינוק יחזיר את ג'קלין?
כשדלית יצאה מהמקלחת
ג'קי ניסה לברוח, אבל קשה לזוז כששני תינוקות מכבידים עליך. היא הייתה נהדרת, לא
התייחסה לצלקת שעל פניו, דברה בטבעיות והביטה ישר בעיניו כשספרה לו כל מיני פרטים
מגעילים על הלידה שלה שמשום מה נורא עניינה אותו.
נושאים את התינוקות על
כל אביזרי האמבטיה שלהם חזרנו עם דלית לדירה שלה ועזרנו לה להאכיל אותם ארוחת ערב.
אחרי האוכל ג'קי שאל בביישנות אם הוא יכול להשכיב אותם לישון. הם ישנו בשתי מיטות
סורגים תואמות צבועות צהוב, הצבע היחיד שלא משויך למין מסוים, הסבירה דלית שהייתה
כמובן פמיניסטית מושבעת.
"אני צריכה לתלות
להם וילונות ומוביילים מעל המיטות, אבל המקדחה נשארה אצל האקסית." פיהקה דלית
ושקעה בכורסה מרופטת. "אני הרוסה, ומחר אני חייבת לחזור לעבודה. אני רק מקווה
שהמטפלת לא תבריז לי." היא הניחה יד על זרועי, "תקשיב, ג'קי שר נורא
יפה." לחשה. ואמנם, ג'קי שר לקטנים שיר צרפתי לא מוכר שמאוד מצא חן בעיני
וכנראה שגם בעיניהם. הם הקשיבו לו בשקט גמור ונרדמו מיד.
"זו הפעם הראשונה
מאז הפציעה ששמעתי אותו שר." אמרתי.
"הוא ביישן בגלל
הפנים שלו?" הביטה בי דלית באהדה, שגרמה לי לשפוך לפניה את תמצית הסיפור שלי
ושל ג'קי. מאז שפאני ויעל עברו לגור בצפון הנידח התגעגעתי לדבר עם אישה. רק נשים
יכולות להביט בך באמפטיה שממיסה אותך, מבינות מרמז אחד קטן מה כואב לך, ויודעות
להקשיב בשקט, מקרינות אהדה מנחמת.
כשג'קי הצליח לנתק את
עצמו סוף סוף מהתינוקות הישנים היא הודתה לו בחום, ולמרבה תדהמתי נישקה את לחיו
בדיוק על הצלקת. ג'קי הסמיק ונישק אותה חזרה, ואני מצאתי את עצמי מבטיח לה שמאוד
נהנינו לבלות אתה ועם התאומים, ושאם היא צריכה משהו, לא חשוב מה, שתתקשר. אנחנו
נעשה כמיטב יכולתנו לעזור הבטחתי בקלות דעת.
אותו לילה ג'קי חזר
לישון במיטה הזוגית שלנו ונרדם כשראשו על כתפי.
למחרת חזרתי מהעבודה
לחוץ ומודאג. מהבוקר ג'קי לא ענה לטלפונים שלי וגם הנייד שלו היה כבוי. על הדלת
מצאתי פתק - אני אצל דלית. כשהתנפלתי עליו בכעס הוא הזכיר לי את ההבטחה
שנתתי לדלית.
"המטפלת שלה לא באה
והיא הייתה צריכה מישהו שיהיה עם הקטנים. מה יכולתי לעשות? בין כה סתם השתעממתי
בבית. אתה הבטחת לה עזרה, לא?"
"יכולת
להתקשר." מחיתי.
"סליחה, לא היה לי
רגע זמן." התנצל כלאחר יד, "מה דעתך? הספה הקטנה צריכה להיות מתחת לחלון
או מולו?"
"מה אכפת לי. זו
הספה של דלית, שהיא תחליט. אני רעב נורא. אני הולך לעשות קניות."
"לא צריך, אני
והקטנים הלכנו יחד לסופר ועשינו קניות וגם בישלנו. דלית תחזור רק בעוד שעתיים, בוא
נאכל." ולתדהמתי, ממש כמו בימים הטובים ההם, הוא הגיש לי ארוחה ביתית טעימה
וישב לאכול איתי.
"יש לי הרגשה
שז'קלין חזרה ובגדול." הערתי בין ביס לביס.
"אתה צודק, וכשנלך
למיטה אני אראה לך באיזה גודל." הצטחק ג'קי, ובפעם הראשונה מאז חזרנו לחיות
יחד נישק אותי מיוזמתו.
"בשביל זיון כזה
שווה לסבול אפילו את מתקפת הריר של הקניבלים הקירחים." גנחתי באושר ונישקתי
אותו. הוא כרסם בעדינות את כתפי ונזף בי בתוקף לא להשמיץ את המלאכים הקטנים
והנפלאים שלו. נשבעתי לא להגיד עליהם עוד אף מילה רעה, וסוף סוף זכיתי לקבל ממנו
נשיקה צרפתית רטובה ועמוקה בדיוק כמו שאני אוהב.
"אז מה דעתך שאני
אהיה המטפלת הקבועה של התאומים?" שאל אותי אחרי שדלית, שנואשה מלמצוא מטפלת
סבירה לילדים, הציעה לו את העבודה.
"לא יודע."
העמדתי פני מהסס, "אף פעם לא שמעתי על גבר שמטפל בתינוקות. זה די פדיחה, לא?"
"יותר פדיחה מלהיות
מחלק עיתונים?" נעלב ג'קי.
"לא בטוח. אני צריך
לחשוב על זה. מה יותר גרוע לדעתך, לישון עם מחלק עיתונים או עם מטפלת?"
השתדלתי לשמור על פנים רציניות.
"לך להזדיין!"
צעק ג'קי ועבר להתרגז בערבית ובצרפתית.
שכחתי כבר כמה הוא היה
חמוד כשנתן לטמפרמנט שלו להתפרע. "אתה יודע שמאז שדלית כאן השתנית נורא. אולי
אתה מאוהב בה? אני מתחיל לקנא." קנטרתי אותו.
ג'קי כבר היה מחומם מכדי
להבין שאני מתלוצץ. "אתה נורמאלי? פסיכי אחד! מה אתה מקנא בבחורה? ועוד
בלסבית?" התנפל עלי והטיח אותי על הספה, ואז, כמו בימים הטובים ההם, התיישב
עלי וחבט בי באגרופיו, "אתה מעדיף שאני אהיה כמו פעם, יושב כל היום מדוכא מול האינטרנט?"
"לפחות אז לא היית
מרביץ לי והייתי רואה אותך מידי פעם. היום אתה כל הזמן אצל דלית. מי יודע מה אתם
עושים שם?" התלוננתי - קצת בצחוק וקצת ברצינות - לפעמים הרגשתי שהוא אוהב
אותם יותר מאשר אותי.
ג'קי כעס עכשיו באמת,
"אני רוב הזמן לבד עם הקטנים, ואני נהנה מזה. ואין לך שום זכות לקנא בדלית,
לא אחרי מה שאתה וגזה הייתם עושים כל פעם שהוא היה בא לכאן."
"אתה יודע יפה מאוד
למה עשיתי את זה. זו הייתה אשמתך!" עכשיו כבר לא העמדתי פנים. גם אני כעסתי
ברצינות.
ג'קי האדים כולו ועיניו
נצצו. שערו נפרע סביב פניו היפות. הוא היה נהדר כשרקע ברגליו וצרח עלי, מודיע לי
בלשון שאינה משתמעת לשני פנים שבלי שום קשר לידידות שלו עם דלית הוא דורש שהקטע
שלי עם גזה יגמר מיד!
אני חושב שהוא די נדהם
ואולי קצת התאכזב כשאמרתי לו שאני מסכים והוא צודק. בקשתי סליחה ואמרתי לו שהוא
נורא יפה כשהוא כועס, וכשרכן ונישק אותי, מחדיר את לשונו לפי ודוחף את ידיו מתחת
לחולצתי, הייתי מאושר עד השמים.
אחר כך הוא התכרבל
בזרועותיי מסבך את רגליו ברגלי. "אני חושב להתפטר מחלוקת העיתונים. נמאס לי
לקום כל כך מוקדם. עדיף שנהיה יחד בבקרים. מה דעתך?"
"כן עדיף
בהחלט." הסכמתי איתו בשמחה. אין ספק עדיף לישון עם מטפלת בתינוקות מאשר עם
מחלק עיתונים.
נכון, עוד היו לו עוד פה
ושם ימים של דיכאון, בעיקר בשבתות, אבל כשהתאומים הקטנים היו מחייכים אליו וזוחלים
בעקבותיו בכל רחבי הדירה הוא היה מתאושש מיד. "להם לא אכפת איך אני נראה,
ואני לא יכול להסתובב מצוברח ולהיתקע מול המחשב כשהם רוצים לאכול ולטייל
ולשחק." הסביר לי כששאלתי למה הוא היה מדוכא כל השבת וחזר לתחייה ביום ראשון.
בשבת שבאה אחר כך הזמנתי
את גזה לבקר ולהכיר את שכנתנו החדשה. הוא ניסה להעמיד פנים שהוא מתפעל מהתינוקות,
אבל היה ברור שרווח לו כשדלית וג'קי לקחו אותם לטיול. אחרי שדיווחתי לו על השיפור
העצום במצבו של ג'קי, והוא החמיא לי כמה טוב שנינו נראים, ישבנו ושתינו בירה,
ראינו משחק השבוע בטלוויזיה, ובילינו כמו גברים.
ג'קי נכנס בדיוק
כשהתחבקנו מרוב אושר כשהפועל תקעה גול למכבי. את השידור החוזר של הגול לא ראינו כי
ג'קי התנפל על גזה, העיף אותו לקיר ואחר כך הסתער עלי, זרק אותי על הספה וניפץ
אגרטל חרסינה על הרצפה.
"ג'קי, ג'קי תפסיק!"
התנפלתי עליו ועצרתי אותו לפני שיזרוק משהו שביר גם על גזה ששכב על הרצפה והתפתל
מצחוק. הוא השתחרר וחבט בי בכוח. זה ממש כאב כי למרות הדיכאון שלו הוא לא הזניח את
תרגילי הכושר שנהג לעשות בדבקות.
"מרד!" צרח
ג'קי בזעם, העיף אותי שוב על הספה והתנפל על גזה שהפסיק לצחוק והתחיל לדאוג.
"מספיק ג'קי, זה
כואב לי." התחנן על נפשו, "התחבקנו רק בגלל הגול. בחיי."
סוף סוף הרגענו אותו
ואספנו את כל השברים. המשחק הסתיים, הבירה נגמרה, ושלושתנו הלכנו למיטה, מניחים
לג'קי לנהל את ההצגה ולחלק לנו הוראות.
אין ספק, ג'קלין חזרה
ובגדול!
בפעם הבאה שנסענו לסיני
עם דלית והקטנים ג'קי הסכים לשיר. וכששם על פניו איפור איש לא היה יכול לנחש
שלזמרת הסקסית ג'קלין יש עבר צבאי וצלקת על פניה.
וככה נגמר הסיפור שלנו,
סיפור שהתחיל כאגדה אורבנית קסומה על זמרת סקסית שהפכה לגבר, והסתיים בסתם זוג
בורגני רגיל שגר בדירה רגילה, קם בבוקר לעבודה, מארח חברים לשיחת קיטורים בימי
שישי, הולך לאכול צהרים אצל ההורים, ורב תור מי להוריד את הזבל - סתם עוד סיפור
אהבה ישראלי רגיל. זה מה יש ובשבילנו זה די והותר.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה