ג. הלולין

חזרתי לסלון ומצאתי את מורג שרוע, מותש, על הספה. עמיר כיסה אותו בשמיכה, ליטף את שערו הפרוע, איחל לו לילה טוב, והוליך אותי חזרה לחדר השינה. מפי נשארה שוכבת למרגלותיו של מורג, ראשה מונח על נעליו.

"יש לך מושג מה קרה לו?" שאלתי אחרי ששבנו והתכרבלנו יחד בשמיכה, "מי זה העמית הזה שהוא דיבר עליו."

"זה הבחור שהוא התאהב בו בצבא, ההומופוב שהוציא אותו מהארון. פתאום מורג פוגש אותו במועדון גייז, ברור שזה די זעזע אותו."

"אבל זה לא אומר כלום, גם סטרייטים הולכים לפעמים למסיבות גייז."

"כן, אני יודע, אבל ממה שהבנתי ממורג עמית הזה הוא לא סתם סטרייט שנהנה לרקוד עם הומואים, הוא בעצמו הומו."

"מה אתה אומר? זאת אומרת שהגיי דאר של מורג כן עובד טוב?"

"כנראה שכן." נאנח עמיר, "ולפי עוצמת התגובה של מורג אני לא אתפלא לגלות שהוא עדיין מאוהב בעמית."

"לא תאמיני על מה חלמתי הלילה." סיפרתי לנירה על כוס הקפה הראשונה של הבוקר.

"חלמת? ממתי אתה חולם?" התפלאה נירה.

"מה ממתי? את לא יודעת שכולם חולמים?"

"כן, אבל תמיד אמרת שאתה לא זוכר את החלומות שלך."

"את החלום הזה אני זוכר טוב, חלמתי שאני הולך על חבל בקרקס, ומקפיץ כדורים כמו להטוטן, כל פעם נוסף עוד כדור ועוד אחד, בהתחלה השתלטתי עליהם לא רע, כולם מחאו לי כפיים ונהניתי, אבל בכדור השישי זה התחיל להיות קשה מידי, כדור אחד נפל, הקהל התחיל לצעוק בוז, הסתכלתי למטה, קיבלתי סחרחורת, ולמזלי מרוב בהלה התעוררתי."

"למזלך." הסכימה נירה, מביטה בי במבט בוחן כליות ולב, "ועכשיו, אחרי שהתעוררת בחלום הגיע הזמן שתתעורר גם במציאות."

"שטויות, זה סתם חלום, במציאות אני לגמרי בשליטה." הכרזתי, בטוח שהכל יסתדר בסופו של דבר, "זו רק תקופה לחוצה קצת, זה הכל, יש זמנים כאלה לפעמים, זה עובר."

"אני מקווה שאתה צודק נדב, ואני מצטערת להוסיף לך עוד כדור להקפיץ באוויר, אבל החלטתי סופית, אני עוזבת באוגוסט."

"אוגוסט שנה זו?" נבהלתי, "זאת אומרת שאת באמת עוזבת אותי והולכת לעבוד עם הבת שלך?"

היא הנהנה, "כן, אני רק מקווה שנמצא בקרוב מקום חדש לגן כדי שנספיק להתארגן בזמן."

"בטח שתמצאו, אוגוסט זה עוד המון זמן." פסקתי באופטימיות, מנסה להרגיע אותה ואת עצמי,

"לא כל כך הרבה כמו שנדמה לך, אני עוזבת בעוד חצי שנה, והזמן עובר מהר מאוד כשעסוקים, אולי בכל זאת תעביר את הפרו בונו שלך לריטה?"

"בשום פנים ואופן לא." התנגדתי בתקיפות, "הבטחתי לאנשים של נווה אלונים שאני אעזור להם, ואני מתכוון לקיים את ההבטחה גם אם שוורצמן יתרגז, ומלמן ירטון."

"מלמן לא רק רוטן, הוא גם זועף ומתלונן, ומאיים לקחת ממך את התיק של שוורצמן." הזהירה אותי נירה.

"אמן כן יהי רצון, הלוואי שייקח אותו וייחנק איתו."

"אני רק המזכירה שלך נדב," הצטנעה נירה, מעמידה פנים שהיא לא שולטת בי ביד רמה, "ובכל זאת, תרשה לי להגיד לך שאתה מדבר שטויות. אם תוותר על התיק של שוורצמן אתה שרוף במשרד הזה. אתה לא יכול להרשות את זה לעצמך, לא עם ההוצאות שיש לך על הפנטהאוז."

"אז לדעתך אני צריך לעבוד בעבודה שאני שונא, ולסבול עשר שעות ביום רק כדי לשלם משכנתא על דירה גדולה מידי בשבילי?" התעצבנתי.

"לא, בטח שלא, אם יש לך דרך אחרת לשלם משכנתא אתה מוזמן, אבל זו הייתה הבחירה שלך ללמוד עריכת דין ולהתמחות בענייני מיסים, ואתה זה שרצית את הפנטהאוז..." היא הישירה אלי מבט רציני, "נדב, אתה בן אדם מבוגר, ואתה צריך לשלם את המחיר על ההחלטות שלך בחיים."

"כן, אוף, אני יודע." רטנתי כמו מתבגר מרדן, מתחמק ממבטה.

"מה הבעיה נדבי?" התיישבה נירה מולי, והביטה בי במבט רך של גננת לעתיד.

"אני שונא את העבודה על התיק של שוורצמן." התבכיינתי, "ואני שונא להתעסק עם מיסים ותקנות ו... די, נמאס לי."

"נדבי די, אל תהיה ילד, עוד כמה חודשים העסק המציק הזה עם שוורצמן יסתיים, ואז תוכל לעבור למשהו אחר."

"שיהיה מרגיז ומאוס באותה מידה, לא בשביל זה למדתי להיות עורך דין." נמלאתי רחמים על עצמי.

"מוזר שנזכרת בזה רק עכשיו, למה נדמה לי שיש להתקף המרדנות שלך קשר לכל הבלגן של נווה אלונים, ובעיקר לנציג שלהם במשרד, לדור הנחמד?"

"את באמת חושבת שהוא נחמד?" התלהבתי, מתעלם מהקושיות שלה. העדפתי לדבר על דור, ולשכוח את שוורצמן המאוס.

"הוא מותק, באמת, אם היה לי בן הייתי רוצה בדיוק אחד כזה." הודתה נירה בחיוך ומיד אחר כך שבה והרצינה, "אבל לי יש שתי בנות ולך, נדמה לי, יש חבר." זקפה לעומתי מזכירתי הנאמנה את גבותיה בתוכחה.

"כן, בטח שיש לי, את פשוט לא מבינה." מחיתי, "זה לא ככה, זה פשוט ש..."

הטלפון הפנימי שלי צלצל, ועל הקו הייתה המזכירה של עורך דין מלמן – הבוס, שזימן אותי למשרדו לנזוף בי שוב על שאני לא מקדיש די זמן לקליינט שמשלם כסף טוב, ומבזבז זמן יקר על פרו בונו חסר תקציב.

הרכנתי את ראשי בחרטה, הבטחתי להפסיק לבזבז זמן, נשבעתי שאני אעבוד במרץ גם בסוף השבוע, וחזרתי שפל רוח למשרדי בלי לגלות לבוס שבסוף השבוע אני נוסע עם דור לנווה אלונים כדי לשוחח עם מנהלת הפנימייה, ולראות במו עיני במה דברים אמורים.

כדי להוכיח את טוהר כוונותיי הזמנתי גם את עמיר ואת מורג לבוא איתי לנווה אלונים, אבל הם סרבו. עמיר היה עסוק בסיום איזה עבודה חשובה מאוד, משהו דחוף שאי אפשר לדחות, ומורג הסמיק ואמר שהוא יוצא ביום שישי בערב, וכנראה יחזור מאוד מאוחר ויישן בשבת.

"אז מה, רק אני ודור ניסע לצפון?" הבטתי סביבי, מנסה להישמע מאוכזב.

"ומפיסטה, תיקח גם אותה כי אני בטח אהיה הרוג מעייפות, ולעמיר אין סבלנות וזמן לטפל בה." ענה מורג.

"אבל זו נסיעה מאוד ארוכה, והיא רק גורה קטנה, אני לא חושב שזה מעשי." מחיתי.

"בטח שכן." התערב דור, "מה הבעיה בכלל? ניקח קופסה גדולה מקרטון כדי שיהיה לה איפה לישון בזמן הנסיעה, ונעצור מידי פעם בשבילה, יהיה כיף, תראה." הניח יד ידידותית על כתפי, וחייך אלי חיוך מלא אמון שהכניע אותי מיד. 

יצאנו לדרך ביום שישי בצהרים במטרה לחזור עוד באותו ערב או לכל הפחות למחרת בבוקר. אחרי שנחלצנו מהפקקים של גוש דן ועלינו על כביש שש הדרך נעשתה נעימה ביותר. הנוף היה ירוק ופורח, ומפי שסבלה עד כה מהנסיעה וייללה במצוקה כל פעם שלחצתי על המעצורים נרגעה לבסוף ונרדמה על רצפת הרכב, ראשה שעון על רגלו של דור.

"היא ממש גדלה." התפעל דור, מלטף בעדינות את ראשה, "אני מכיר אותה שבועיים בערך, ואני זוכר שבהתחלה היא הייתה גורה פיצפונת קטנטונת, ותראה כמה היא ארוכה עכשיו."

"כן, הווטרינר שקל אותה אתמול ומסתבר שהיא הכפילה את המשקל שלה מאז שהיא אצלי, ולא פלא, היא כל הזמן אוכלת, השמנמונת הזו." חייכתי, ושלחתי יד ללטף אותה בין אוזניה הרכות.

"היא לא שמנמונת, היא רחבה." הגן דור על כבודה של מפי, ושנינו צחקנו, ואז נגעה כף ידי בידו שהייתה מונחת על עורפה, ושנינו השתתקנו, נבוכים, ומשכנו את ידינו.

"חבל שעמיר לא יכול היה לבוא." אמר דור, "ממש לא נעים לי שבגללי אתם לא מבלים יחד את סוף השבוע."

"שטויות, זה בסדר, לאחרונה הוא בין כה וכה עסוק מידי בשבילי, מה שחבל זה שמורג לא בא, לא יזיק לו לנשום קצת אוויר צח, מאז שהוא פגש שוב את הטיפוס הזה שהציק לו בצבא הוא לא מתעניין יותר בשום דבר אחר."

"כן, זה באמת סיפור מוזר, היית חושב שהוא יכעס עליו, אבל קרה בדיוק ההפך, הוא מוקסם לגמרי מהארוניסט הזה, לא מבין מה הוא מוצא בו, לדעתי העמית הזה הוא סתם ערס קטן ושחצן, מורג שווה עשר כמוהו."

"טוב, הוא עוד ילד, בסוף הוא יתפכח ויירגע, בעוד שנה שנתיים הוא לא יבין מה הוא מצא בו."

"או שכן, או שלא, אהבה זה עסק מאוד מסתורי." השיב דור, ובעודו מלטף את מפי הישנה סיפר לי בבת צחוק איך היה מאוהב עד למעלה מראשו במישה - המורה הצעיר ויפה התואר למוזיקה שחי באושר עם בן זוגו, ועד היום כשהוא נפגש איתו הוא מתרגש קצת.

"מה, הוא עוד מלמד בנווה אלונים?"

"כן, בטח. רוב המורים שלימדו אותי עדיין מלמדים, וכמעט כולם גם גרים בנווה אלונים." הוא חייך בערגה, "נווה אלונים הוא מקום קסום, מי שחי שם לא ממהר לעזוב. המועצה הבטיחה לתת לנו במקומו מבנה חלופי בתוך העיר, אבל זה פשוט לא יהיה אותו דבר. הפנימייה היא לא רק בית ספר ומקום לינה, היא גם בית וחממה לכולנו, למורים ולתלמידים. אין יותר אף מקום כזה בארץ, ואולי גם לא בעולם."

"איך בעצם הגעת לשם." שאלתי.

הוא נאנח, "סיפור ארוך ומשעמם, יצאתי מהארון מוקדם מידי, ההורים שלי התחרפנו מעצבים, רצו לשלוח אותי לפסיכולוג לתת לי כדורים פסיכיאטריים, לא הסכמתי, היו מריבות וצעקות, ובסוף פשוט ברחתי מהבית. הסתובבתי ברחובות, הסתבכתי עם טיפוסים לא נחמדים, אני יודע שכיום קשה לראות את זה עלי, אבל הייתי ילד די פרוע בזמנו, מה שקוראים ילד בסיכון, יש לי אפילו קעקוע, אני אראה לך בהזדמנות." הצטחק, "היום אני צוחק, אבל אם לא הייתי יוצא מהרחוב בזמן בטח הייתי גומר בכלא, או בקבר. למזלי, שנה בערך אחרי שעזבתי את הבית תפסו אותי על גנבה בחנות, אפילו ישבתי במעצר כמה שעות, העובדת הסוציאלית שנפגשה איתי הייתה בחורה נחמדה שהצליחה להגיע אלי ולגרום לי לדבר אתה, בטחתי בה וסיפרתי לה למה עזבתי את הבית, וככה ניצלתי. היא הצליחה לבטל את ההאשמות נגדי ולשלוח אותי לנווה אלונים. בהתחלה שנאתי להיות שם, הייתי רגיל לחיות בלי חוקים והרגשתי שהכניסו אותי לכלא, אבל הם היו סבלניים ורגועים איתי, הצמידו לי חונך ונתנו לי זמן להירגע והסתגל... אחרי שהבנתי לאן הגעתי התחלתי לפרוח, הייתי תלמיד מצטיין, רכשתי המון חברים, אפילו התפייסתי עם ההורים, אבל לא הסכמתי לעזוב את נווה אלונים ולחזור הביתה למרות שהורי השלימו עם ההומואיות שלי. אחרי שהתגייסתי העדפתי לבלות את החופשות מהצבא בנווה אלונים ולא אצלם. חוץ מזה בינתיים הם גם התגרשו... ממש פלא שבסוף יצאתי כזה חנון משעמם." סיים את סיפורו.

"אתה לא משעמם." מחיתי, "אותי אתה דווקא מעניין מאוד."

"גם אתה מעניין אותי מאוד." השיב דור חרש, ואחר כך, כאילו נבהל מדבריו, התחיל להכביר מילים ולספר לי כמה זה נדיר למצוא עורך דין שמוכן לעבוד ולהתאמץ חינם אין כסף, ולהקדיש זמן ומרץ גם אם לא יצא לו מזה שום רווח, וכמה יפה מצידי לנסוע כל כך רחוק רק כדי לראות את המקום הנידח הזה... התשבחות שניתכו עלי בשפע הביכו אותי מאוד, ובעוד אני מנסה למצוא תשובה צנועה וחכמה כאחת מפיסטה התעוררה והתחילה ליבב, ודור אמר שגם הוא מת לעשות הפסקה בנסיעה ולהשתין...

עשינו כמה הפסקות בדרך, בסופו של דבר הגענו לנווה אלונים כמה דקות לפני שהשמש שקעה, בדיוק בזמן לארוחת הערב. בדרך לחדר האוכל התרשמתי מאוד מהמעט שהספקתי לראות מהפנימייה. המקום הזכיר לי קיבוץ של פעם, דשאים ירוקים שעליהם היו פזורים פה ושם מבנים נמוכים צבועים בכל צבעי הקשת. בכל פינה נראו ערוגות פרחים ועצים מטופחים בקפידה, כל שבילי הבטון היו מטואטאים למשעי ומגודרים במשוכות ורדים קטנים, וכל המקום עשה רושם נעים ומסביר פנים מאוד.

בחדר האוכל נערך קודם טקס קבלת שבת קצר ונחמד בניצוחו של צעיר חבוש כיפה סרוגה בצבעי הקשת. חבורה של צעירים נלהבים פרשה את חסותה על מפיסטה שקיפצה בעליזות מאחד לשני, מלקטת מחמאות וליטופים, וזוללת מכל הבא ליד בעוד אנחנו סועדים את ליבנו בארוחה טעימה שהוכנה, כך הוסבר לנו, על ידי החניכים בפיקוחו של השף של נווה אלונים.

אחרי האוכל ביקשו מאיתנו להשאיר את מפיסטה להשגחת התורנים - שני צעירים חייכניים שהבטיחו להשגיח עליה עד שנסיים.

"חבל שמחשיך כל כך מוקדם, לא נורא, מחר בבוקר תוכל לראות הכל." אמרה שרון -מנהלת הפנימייה, וזירזה אותנו למשרדה ששכן בבניין המנהלה, מבנה צנוע צבוע לבן עם גג רעפים אדום מוקף שיחי ורדים פורחים, כדי לערוך את מה שהיא כנתה, סיעור מוחות משותף.

בסיעור המוחות השתתפו כל המורים שנראו מודאגים וחרדים מאוד לשלום הפנימייה שלהם. מצא חן בעיני שהם הזמינו גם את אב הבית, בחור מגודל ורחב כתפיים עם ידיים של פועל שהפתיע אותי בדיבורו הרהוט וברעיונותיו המקוריים.

עוד דובר שבלט היה המורה לדראמה, ג'ינג'י רזה ומתוח שנאם בלהט, ציטט ללא הרף מחנוך לוין, והתרגש עד דמעות כשדיבר על דחפורים שממתינים לעלות על חלקת אלוהים הקטנה שלהם.

"די, די כבר בנצי." כרך אב הבית יד מרגיעה על כתפיו, "אף דחפור לא יכנס לכאן, אני מבטיח לך."

"בטח שלא כי אנחנו נשכב מתחת לגלגלים! לא ניתן להם להרוס לנו את הבית!" כבש בנצי הנסער את פניו בחזהו הרחב של אב הבית שחיבק וליטף אותו לנוכח מבטי המופתע.

"אנחנו גרים כאן יחד כבר כמעט עשר שנים." הסביר, "נפגשנו כאן ואנחנו לא רק עובדים פה אלא גם מגדלים ילדים, זה לא רק מקום עבודה אלא גם הבית שלנו ושל החניכים. רק פה יכולים בני נוער להטבי"ם בסיכון למצוא מקום מפלט, ללמוד ולהתפתח ולחיות חיים נורמאליים בלי לפחד."

"כן, אני מבין, אבל המועצה האזורית מציעה לכם מקום חלופי להמשיך בפעילות החינוכית שלכם." לקחתי על עצמי את תפקידו כפוי הטובה של סנגור השטן.

"לא רוצים מקום חלופי, שיבנו את המלון המגעיל שלהם במקום החלופי!" צעקה ניצן, המורה למתמטיקה, שחרחורת דקיקה, קצוצת שיער וכועסת.

"העניין הוא שנווה אלונים משקיף על נוף נהדר של שמורת האלונים והכרמל, המקום האידיאלי לבניית מלון, ולטענת המשקיעים חבל לבזבז מקום ייחודי כזה על פנימייה שאפשר להקים בכל מקום אחר." שטחתי את טענות הצד השני.

הנוכחים התפרצו לדברי במחאות זועמות, והשתתקו רק אחרי ששרון המנהלת קמה,  הפעילה את סמכותה ודרשה שקט. "מספיק, תנו לנדב לדבר." פקדה עליהם.

"אני לא מסכים עם הטענות שהשמעתי, אבל אתם צריכים לדעת מה הלך המחשבה של המועצה." ביארתי להם, "אני מקווה לא להגיע לבית משפט, אבל אם זה יקרה אני צריך לדעת מה לענות אם יגידו לי שאתם תופסים מקום יקר ערך, ושתוכלו להצליח בעבודה החינוכית שלכם באותה מידה גם במקום אחר, יקר פחות."

"אם תרשה לי," התערבה מישהי בשם ליני שדיברה במבטא אמריקאי קלוש ונעים, "מי שטוען ככה פשוט לא מבין באיזה ילדים אנחנו מטפלים. מדובר בנערים ונערות שנאספו מהרחובות, חלקם נשאי איידס, או מכורים לסמים, כמעט כולם פגועים נפשית ופיזית. בלי טיפול הם יגיעו לכלא, או לבתי חולים. כדי להבריא ולחזור להיות אזרחים מועילים הם צריכים מקום מפלט שקט, רחוק מהעיר, אחרת הם לא יוכלו להחלים ולמצות את הפוטנציאל שלהם. המקומות החלופיים שמציעים לנו הם קטנים וצפופים מידי, לא רק שהם רחוקים מהטבע אין בהם מקום למגורי הצוות, ואחרי שעות העבודה הילדים יישארו כמעט לבד. זה לא טוב, רק פה, בנווה אלונים, המורים והחניכים גרים כמעט יחד." היא נשמה עמוקות, מנסה להשתלט על רגשותיה, "מה שאני מנסה להגיד זה שיצרנו פה קהילה כפרית מבודדת, רחוקה מהסכנות של העיר, תחליף משפחה שחסר מאוד לחלק גדול מהצעירים שלנו..."

"ליני, את לא מבינה שזה הכל עניין של כסף!" התפרץ גבר שחום וכועס לדבריה, כשהוא כמעט צועק במבטא רוסי חזק, "על הזין שלהם העניין החינוכי! מה שחשוב זה שמהמלון והקניון הם יוכלו לקחת מיסים גבוהים, ומאיתנו הרבה פחות, זה הכול."

"אבל סלאבה, אני בטוחה שהם מבינים שהרווח הישיר שהם יקבלו בטווח הקרוב מהמלון יתבטל בגלל הנזקים שיגרמו בעתיד אם לא נטפל בילדים האלה עכשיו, אלא נשאיר אותם זרוקים ברחוב." השיבה לו ליני בעקשנות רכה.

"ממתי פוליטיקאים חושבים לטווח הרחוק?" הטיח מישהו במרירות, וכולם הנהנו בהסכמה, כועסים ומתוסכלים.

שרון הניחה לכל אחד שרצה בכך להגיד את אשר על ליבו, לשפוך את כעסו ופחדיו, בעוד אני מקשיב להם רוב קשב, אחרי שהם התעייפו והשתתקו הודיתי להם על גילוי הלב, והבטחתי לנסות לעשות הכל כדי שלא נגיע בכלל למשפט אלא נסכל את המזימה לחיסול נווה אלונים בעודה באיבה, ובכך הסתיים סיעור המוחות.

שרון הודתה לכל הנוכחים ויצאה מהמקום יד ביד עם ליני שהייתה, כך ביאר לי אחר כך דור, לא רק היועצת החינוכית של נווה אלונים אלא גם בת זוגה. 

אב הבית שביקש שנקרא לו יובי הוביל אותנו לקרוון קטן ונחמד, איחל לנו ליל מנוחה והלך לדרכו, משאיר אותנו לבד עם מפי שבשעה זו הייתה מותשת מרוב התרוצצות.

"נחמד פה." הסתכלתי סביבי, הקרוון היה קטן, אבל נקי ומסודר, ומאורגן היטב למגורים - חדר שינה קטן עם שתי מיטות יחיד, מטבחון פעוט מחובר לחדר אוכל קטנטן שהיה גם מעין פינת ישיבה - הכול בקרוון היה קומפקטי ומסודר כמו בתא באוניה.

"הנה השירותים, ויש גם מקלחת קטנה." הראה לי דור, וסיפר לי שהקרוון משמש כיום כחדר אורחים, והוא ישן בו לא פעם כשהיה מגיע לנווה אלונים לחופשות מהצבא.

"באף מקום אחר לא יהיה מקום לחניכים גם אחרי שהם יסיימו ללמוד. בנווה אלונים יש לנו הכל, זה עולם שלם, רק פה אפשר לתת לילדים להתנסות בכל כך הרבה תחומים ולנהל הכל לבדם. הילדים שמתחנכים פה מקבלים שיעורים באמנות, ובמוזיקה, ובציור, ובמחשבים, וכמובן גם בחקלאות, ויש גם שיעורים מעשיים בתיקון דברים ובתחזוקת בית, פה למדתי לבשל ולאפות, ולשתול פרחים ולצבוע קירות. עם הזמן כל אחד בוחר את התחום שהכי מעניין אותו ומחליט לאן הוא רוצה להתפתח." סיפר לי דור בעיניים נוצצות, "והכי מדליק, כל חצי שנה מעלים הצגה נהדרת ומזמינים משפחה וחברים, ובאים גם אנשים שגרים בסביבה ואפילו קונים כרטיסים, והתלמידים לא רק משחקים, אלא גם מנגנים ומציירים, וכותבים ומצלמים... ובסוף כל שנה יש תערוכה שבאים אליה מבקרים מכל הסביבה וקונים את העבודות, לסגור את המקום הזה יהיה פשוט אסון, ואם יעבירו אותנו למקום אחר זה פשוט לא יהיה אותו דבר. אתה יודע שכל הגינון ותחזוקת המבנים זו עבודה של החניכים? יובי משגיח עלינו כמובן, אבל הכל אנחנו עושים במו ידינו, יש לנו אפילו סדנה לתיקון מכוניות, וסלאבה מלמד את כולם להחליף צמיגים ושמן ברכב, ובשיעורי הכנה לחיים מלמדים את הילדים לתכנן תקציב של משפחה, ולמצוא עבודה, זו לא רק פנימייה אלא גם משפחה, משפחה אמיתית, כמו שמשפחה צריכה להיות." אמר בהתרגשות, קולו הולך ומתגבר ככל שהפליג בשבחי נווה אלונים. "במקום לנסות להרוס את נווה אלונים צריך להקים עוד מקומות כאלה, ולא רק לנוער להטב"י אלא לכל הילדים שאין להם משפחה נורמאלית." סיים את דבריו בקול רם כל כך עד שאפילו מפי העייפה הרימה את ראשה והביטה בו בפליאה.

"אני צועק." תפס את עצמו, ולחייו האדימו מעט, "סליחה אבל אני פשוט... זה נורא חשוב לי."

"לא רק לך, לכל מי שחי פה." הנחתי יד מנחמת על כתפו, "ואני מבטיח לך שאני אעשה כל מה שרק אפשר..." פתאום תפסתי כמה אני קרוב לנשק אותו, ומבוהל מעצמי השתתקתי והתרחקתי ממנו.

"הכל בסדר?" שאל דור, נבוך.

"כן, בטח, אני פשוט... אני נורא עייף. באיזה מיטה בא לך לישון?"

"לא משנה לי. אתה בטוח שאתה בסדר?"

הנהנתי, מדוכדך מכדי לדבר. מין עצבות נוקבת ירדה עלי פתאום, כובלת את לשוני ומסרבלת את תנועותיי. כאילו הרגישה במצוקתי קמה מפיסטה מהמרבץ שהכנו לה בפינה, ניגשה אלי, הניחה את ראשה על ברכי, ויבבה רכות.

"כן, גם אני אוהב אותך מתוקה." ליטפתי אותה, ונרדמתי לבסוף כשהיא שוכבת לצידי, גופה השעיר והרך מחמם ומנחם אותי.

באמצע הלילה היא התעוררה, הלכה למקלחת והשתינה שם כנראה, ואחר כך חזרה לשכב על המרבץ שלה.

אני צריך לנגב את מה שהיא עשתה, חשבתי לעצמי, ושוב נרדמתי. התעוררתי לגמרי רק לפנות בוקר בגלל חלום הלוליין שחזר על עצמו עוד פעם, אבל בגרסה מפחידה עוד יותר שבה לא סתם הלכתי על החבל אלא רכבתי על חד אופן, תלוי בין שמים לארץ, ומלהטט תוך כדי כך בין יותר מידי כדורים שהחלו ליפול בזה אחר זה לקול צעקות הבוז של הקהל, ואם לא די בכך גם גלגל האופניים החל להישמט למטה. צעקתי מרוב בהלה ושנייה לפני שנפלתי התעוררתי, מזיע ומבוהל, במיטה זרה, ודור יושב לצידי בתחתונים, ידו על כתפי, מנער אותי בדאגה ומבקש ממני להתעורר. 

בסרטים ובספרים אנשים שמתעוררים משינה לא משתינים, ולא מצחצחים שיניים, אפילו לא שוטפים פנים אלא ישר מתחילים לשוחח עם מי שהעיר אותם, ואם זה סרט או ספר רומנטי הם לא מהססים אפילו להתנשק איתו, ולמה שיהססו? בסרטים הישנים ההם הם מתעוררים מסורקים ומאופרים, ונראים נהדר, אבל אני, בניגוד להם, סתם אדם רגיל שמתעורר עם טעם של עכבר מת בפה, ושלפוחית מתפוצצת. ברגע שאני מתעורר אני חייב קודם להשתין, לצחצח שיניים ולשטוף את הפנים לפני שאהיה ראוי לבוא בחברת בני אדם, ואם יש לי זמן ויש מים חמים אני מעדיף להתקלח, בעיקר אם התעוררתי מסיוט.

לכן, מיד כשהתעוררתי, ברחתי למקלחת, וכמובן שדרכתי בתוך שלולית שתן של מפי לפני שהגעתי לאסלה... סיום מקסים ללילה סיוטי.

לפחות היו די מים חמים ויכולתי לשטוף את עצמי כהלכה לפני שיצאתי להתמודד עם דור שבינתיים לבש ברוב התחשבות מכנסים. כשיצאתי מהמקלחת מצאתי אותו יושב על הרצפה ומשתעשע עם מפי, מתעלם מכך שפלג גופו העליון נשאר חשוף. ניסיתי לא ללטוש עיניים, אבל התקשיתי להתעלם מפטמותיו התפוחות הכהות שבלטו בצורה מפתה על רקע עורו החלק, הבהיר. למרות מבנה גופו הרזה הוא לא היה חלשלוש, והבחנתי בהנאה שיש לו שרירים ארוכים וחזקים של שחיין, היה ברור שהוא מקפיד לשמור על כושר. מוזר, למה חשבתי תמיד שהטיפוס שלי הוא מרים משקולות תפוח שרירים? ולמה התרגשתי ממראה פס השער העדין שירד מטבורו ונבלע מתחת לגומי של מכנסי האימונית שהיה תלויים ברישול חינני על מותניו הדקים? מה יש בבחור הזה שמרגש אותי כל כך?

"לא קר לך דור?" שאלתי והתיישבתי על מיטתי, "מה השעה? למה הערת אותי?"

"כמעט חמש בבוקר, ולא הערתי אותך, אתה הערת אותי, וכן, קצת קר לי, אני מיד מתלבש, אבל קודם רציתי שתראה את הקעקוע שלי, מה דעתך?" סובב אלי את גבו, חושף שתי כנפיים כחולות ענקיות שקועקעו על גבו, נמתחות מהשכמות עד לגומות הרדודות העדינות בתחתית גבו.

"כנפיים של מלאך." אמרתי, והחלקתי את קצה אצבעי לאורך עמוד השדרה שלו.

"היי, די, עשית לי צמרמורת." קפץ דור על רגליו, ומיהר למשוך על עצמו את החלק העליון של האימונית. "על מה חלמת שצעקת ככה?"

"חלמתי שאני לוליין בקרקס, זה כבר הלילה השני שאני חולם את החלום הזה. רכבתי על אופניים עם גלגל אחד וניסיתי לשמור על שיווי משקל תוך נסיעה על חבל שהיה מתוח מעל הזירה, לא הצלחתי, נפלתי וככה התעוררתי."

"לאן בדיוק נפלת?" התעניין דור.

"אני לא בטוח, לתוך הקהל אני מתאר לעצמי, הם צעקו בוז כי לא הצלחתי להחזיק באוויר את כל הכדורים."

"איזה כדורים?"

"הכדורים שהייתי צריך להקפיץ באוויר תוך כדי רכיבה, בחלום הראשון רק הלכתי, היום היו אופניים, מי יודע מה יהיה מחר?" נאנחתי.

"יכול להיות שתת ההכרה שלך מנסה להגיד לך שאתה מטפל ביותר מידי עניינים בבת אחת? מה עמיר חושב על החלום שלך?"

"לא סיפרתי לו."

"לא?" התפלא דור, מביט בי בסקרנות בעיניים חומות יפות, ופתאום שמתי לב שהוא בלי משקפיו.

"אני לא חושב שזה יעניין אותו, תגיד, מה עם המשקפיים שלך, איפה הם?"

"על הארונית, אני לא ישן אתם." הצטחק דור.

"יפה לך ככה, יש לך עיניים ממש יפות דור." הושטתי יד ונגעתי שוב בלחיו הלא מגולחת. הוא נרעד, עצם את עיניו לרגע ואז התנער ולפת את פרק ידי בכוח, מהדק סביבו את אצבעותיו החזקות, והרחיק אותה מפניו. "תפסיק." אמר בקול מאומץ ונרגז, "תפסיק לגעת בי ככה, ולהסתכל עלי כאילו... פשוט תפסיק. יש לך חבר וזה לא בסדר."

"חבר?" התבלבלתי, לרגע שכחתי את עמיר, "אה, כן, עמיר... טוב, הוא לא ממש... אנחנו מנסים לחזור שוב אחרי שהוא עזב אותי לפני חמש שנים, אבל לא נראה לי שזה עובד, פעם אהבתי אותו מאוד, אבל כיום אני כבר לא מרגיש ככה." הסברתי, מרגיש עד כמה לא משכנע ודפוק נשמע ההסבר שלי, למרות שרק עכשיו, כשביטאתי את המילים הללו בקול, הבנתי שזה נכון, "אני כבר לא אוהב אותו יותר, לא יודע למה הסכמתי שננסה, ברור שאין שום טעם לחזור למה שהיה בינינו פעם."

"בחייך..." עלתה הבעת שאט נפש על פניו של דור, "אתה באמת חושב שאני כזה טיפש?" שאל בבוז שמחץ את ליבי.

"לא." עניתי, מאלץ את עצמי לדבר בקול שקט ומתון, "ממש לא. אם היית טיפש לא היית מוצא חן בעיני כל כך, ואני מודה ש... ש..." הבטתי בפניו הגלויים והנבונים, נאבק להגדיר לעצמי מה אני חש כלפיו, "אני חושב שאני מחבב אותך." התפשרתי לבסוף על ניסוח עילג משהו, שלא ביטא באמת את תערובת הרגשות המבלבלת שהתערבלה בתוכי.

"נחמד מצידך, גם אני מחבב אותך." השיב דור בנימוס לגלגני, "ומה אתה עומד לעשות בקשר לזה?" תהה. היה ברור שהוא צוחק ממני, ולא מאמין לאף מילה שלי, אבל לפחות הבעת הבוז המבטלת נעלמה מעל פניו.

"אני לא עומד לעשות שום דבר." הבטחתי לו, "גם כי עוד לא הספקתי לסגור את הסיפור עם עמיר, וגם כי זה מנוגד לאתיקה המקצועית, כל זמן שאני עורך הדין שלך אסור לי אפילו לחשוב עליך בצורה כזו."

"לחשוב על מה?" קינטר אותי דור בחיוך, ומיהר להניח יד מפייסת על ברכי, "סתם, צוחקים אתך, אני מאוד מעריך אנשים שמקפידים על אתיקה מקצועית, אבל אל תשכח שאתה לא עורך הדין שלי אלא של נווה אלונים."

"בכל זאת, הקשרים שלנו הם מקצועיים, ועד שהעניין של נווה אלונים לא יסתיים בצורה זו או אחרת אז עדיף..."

"אני מבין, אתה צודק, כמובן." מיהר דור להסכים איתי, חזר והשתרע על מיטתו והציע שאולי נישן עוד קצת כי נורא מוקדם והרי שבת היום.

נמנמנו קצת עד שמפי התחילה להשתעמם ולהציק ואז קמנו ויצאנו איתה לטייל. דור הוליך אותי בכל רחבי הפנימייה, מראה לי את כל הכיתות, ומספר לי על החוויות שלו כתלמיד. אחר כך הלכנו לאכול ארוחת בוקר, ואחריה הייתה לי עוד ישיבה עם שרון וכמה מורים - הפעם דיברנו פחות על רגשות אלא יותר על דרכים מעשיות לסיכול המזימה של היזם החמדן. אחר כך עשינו, דור ואני, בליווי של כמה צעירים נמרצים, טיול נחמד בשמורה שהקיפה את הפנימייה, ואז כבר הגיע הזמן לארוחת הצהרים שאחריה היינו חייבים לנסוע חזרה הביתה. 

הורדתי את דור מול הדירה שלו, נפרדנו בלחיצת יד, וסיכמנו להיפגש שוב אחרי שאברר כמה עניינים משפטיים בנוגע למעמד של נווה אלונים. הודיתי לו שוב על הטיול והזמן שהקדיש לי ולמפיסטה, והוא אמר בחיוך שהעונג היה כולו שלו, ולפני שהסתלק ליטף את ראשה, נוגע תוך כדי כך בכף ידי שהייתה מונחת על עורפה, והביט בי במבט רך וחמים ששימח את ליבי.

אני חייב לסיים את הסיפור עם עמיר החלטתי, והפניתי את מכוניתי לכיוון דירתו ששכנה לא הרחק מדירתו של דור. בחיים לא יצא לי להיפרד ממישהו, אבל תמיד יש פעם ראשונה, ולא הוגן כלפיו שאני גורר אותו סתם ככה ומשלה אותו שיש לנו עתיד כי אין לנו. גם לפני שנדלקתי על דור הרגשתי שהקשר שלנו תקוע ועכשיו על אחת כמה וכמה.

בדרך ניסיתי להתקשר אליו, אבל לא הייתה תשובה. מניסיון ידעתי שעמיר לא תמיד עונה לנייד שלו כי הרבה פעמים הוא שוכח לטעון את הבטרייה, או סתם שוכח אותו באיזה פינה ולא שומע את הצלצול, בעיקר כשהוא עסוק, ולכן המשכתי לנסוע, משתדל לא לדאוג יותר מידי מתגובתו העתידית.

הוא בחור יציב וחזק, הוא לא יתפרק אם תגיד לו שניסית וזה לא מתאים, וחוץ מזה הרי גם הוא עשה לך אותו דבר, גם לך כאב, ובכל זאת התגברת, אז מה אתה מתלבט לי ומתבחבש עם ייסורי מצפון כמו איזה הומו? תהיה גבר! תסתכל לו ישר בעיניים ותדבר קצר ולעניין, יהיה בסדר, עשיתי לעצמי שיחת מוטיבציה. החניתי במקום חנייה שהתפנה דרך נס ממש מול דירתו של עמיר, סימן לטובה שחתי לעצמי, ציוויתי על מפי להמתין לי ולהיות ילדה טובה, הבטחתי לה שעוד מעט אני חוזר, והעפלתי במעלה גרם המדרגות התלול שהוליך לדירתו של עמיר.

הילה, השותפה הדיכאונית של עמיר פתחה לי את הדלת בארשת פנים אטומה, הצביעה בלי מילים לעבר דלת חדרו ודשדשה משם למטבח כשהיא מתעלמת מקיומי. התעלמתי ממנה בחזרה, ודפקתי על הדלת. שמעתי בתשובה איזה קול לא ברור, ספק צעקה ספק אנחה, ובלי שמץ חשד פתחתי את הדלת ונשתלתי המום על הסף, בוהה בזוג הערום השרוע על המיטה, שמצידו בהה בי חזרה, המום באותה מידה.

"תכיר זה מיקאלה, השוודי שלי." התעשת עמיר ראשון. קם, זרק שמיכה על הבחור היפה, הבהיר, השרירי והערום לגמרי שהוא מצץ לו בדיוק כשנכנסתי, והתלבש בזריזות.

"מיקאלה?" חזרתי אחריו כמו טמבל, "אבל חשבתי שנפרדתם, מה הוא עושה פה?"

"אחרי שנסעתי הוא פתאום החליט שבא לו לראות אותי שוב." ביאר עמיר, ושמץ שמחת הניצחון שהבחנתי בקולו העלה את חמתי להשחית.

"לא רק לראות אלא גם להרגיש." עקצתי.

"עמיר משך בכתפיו, "כן, סוג של... מצטער שהיית צריך לראות את זה, אבל דברים כאלה קורים לפעמים. אני מקווה שאתה לא לוקח ללב." הפטיר באדישות קלילה.

"ממש לא." שיקרתי, כי כן לקחתי ללב, ונפגעתי, ונעלבתי, והתעצבנתי, וידעתי שזה שטויות כי הרי לא באמת הייתי מאוהב בו, רק שבכל זאת... איך הוא העז לבגוד בי ולזלזל בי לפני שזרקתי אותו? "למה שאני אקח ללב? זה לא שאתה ואני..." הדם עלה לי סוף סוף לראש כמו שהיה צריך לעשות עוד קודם, "לך תזדיין עמיר! פשוט לך תזדיין." צעקתי, משליך לכל הרוחות את האיפוק וההיגיון.

"בסדר, ברגע שתצא מפה." גיחך עמיר בניסיון אידיוטי להתבדח למרות המבוכה שבטח חש.

"אין בעיות." הכרזתי, ושעטתי החוצה, עיני מסונוורות מדמעות חרון, איך הוא היה יכול לעשות לי דבר כזה? הנבזה הזה!

"נדב, חכה רגע." השיג אותי עמיר בין הקומה השנייה לראשונה, והניח יד על כתפי, "אל תברח בבקשה, אני רוצה לדבר אתך."

"מה יש לדבר? הצלחת לעבוד עלי שוב, ברכותיי, לך חזרה לשוודי שלך, הוא מחכה לך עם זין עומד."

"שיחכה, זה לא יזיק לו, תשמע נדב... אני מצטער, באמת, אבל אני ומיקאלה... יש לנו עניין לא גמור ש... אין לזה שום קשר אליך."

"אתה צודק, לשום דבר שאתה עושה אין קשר אלי, ורק שתדע לך עמיר שבעצם באתי לפה כדי להיפרד ממך, תודה שחסכת לי את הטרחה, שלום ולא להתראות!" צעקתי, הדפתי אותו ממני ורצתי למטה.