3. קבלת פנים
דינו וזאורוס גרים בפנטהאוז.
זו הדירה הכי גדולה עם הנוף הכי מדהים בבניין, וכמובן שהיא נפתחת ישירות לגינת
הגג, מה שרק מעלה את ערכה וחינה.
למרבה הצער אין להם מעלית, אבל
למרות שהם כבר לא ילדים הם מטפסים בקלילות לקומה הרביעית, וטוענים בתוקף שהמדרגות
הללו הן ברכה משמים, והן עוזרות להם לשמור על גזרה חטובה וישבן מוצק.
הכרתי אותם כשהמיטה המפוארת
שלי הגיעה בלוית שני סבלים נרגנים שלא כל כך רצו להעלות אותה עד לקומה השלישית.
למזלי בדיוק כשעמדתי באולם
הכניסה והתווכחתי עם הסבלים הגיעו דינו וזאורוס, ומיד הפעילו קסם אישי משולב
בסמכות גברית שיש רק לאנשים שעברו כבר את הארבעים - דינו כבר עבר את החמישים, אבל
ממש לא רואים עליו - ובעזרתם הפעילה הועלתה המיטה שלי שפורקה לשישה חלקים כבדים
להחריד עד לחדר השינה.
מרוב שמחה נתתי לסבלים טיפ.
ביג מיסטייק! הם הודו לי ברגש
ומיד ברחו מדירתי, ואני נשארתי עם ששת החלקים של המיטה בתוספת ערמת ברגים ענקית,
מחזיק מברג גדול עם ידית פלסטיק אדומה, מביט נבוך בשני הגברים הלא צעירים אך
שמורים יפה להפליא, ומרגיש כמו אידיוט.
"נו, אל תעשה פרצוף
כזה!" נזף בי זאורוס בחיוך והתחיל לקרוע את העטיפות שהגנו על העץ המחוטב של
מיטתי היקרה.
זה לקח שעתיים מיוזעות
ומעייפות, אבל בסופו של דבר עמדה המיטה שלי על ארבעת רגליה, עמודיה מתנוססים
בגאווה עד לתקרה, נראית הרבה יותר גדולה מאשר בחנות.
למרבה המבוכה הם עשו את רוב
העבודה בעוד אני מסתפק בהגשת מברגים, הכנת קפה ושתייה קרה לחילופין, והתנצלויות
שנדחו בבת צחוק נדיבה.
"אני ממש, ממש, לא יודע
איך להודות לכם." השתפכתי בהכרת תודה.
"אני דווקא כן
יודע." אמר דינו והביט בזאורוס שהניע בראשו לאות הן.
"מה? אני מוכן לעשות כל
מה שתרצו!" התרגשתי.
מה שהם רצו היה לקלח אותי היטב
במקלחת החדשה שלי, לסבן אותי טוב טוב עם שפע של קצף, ואחר כך לקחת אותי למיטה
החדשה שלי ולחנוך אותה כראוי.
הם היו כל כך נחמדים, ומנוסים,
ועדינים, ומתואמים זה עם זה ... לא ידעתי את נפשי. הרגשתי כמו בסרט פורנוגראפי
משובח, ולמרבה שמחתי אני הייתי הגיבור הראשי.
אחר כך, כשהכרתי עוד כמה
מדיירי הבניין, התברר לי שכמעט כל אחד מהם זכה לקבלת פנים כזו מדינו וזאורוס, וקצת
קנאתי, אבל באמת רק קצת, כי האמת, לא היה לי די זמן. כל אחד רצה להכיר אותי,
ולראות את המיטה החדשה שלי, וגם לבדוק אותה....
עד שפיגי הגיע לגור איתי הייתי
עסוק מאוד (ועוד לא הגעתי לדיירי הקומה הראשונה.)
כשסיפרתי לו על החוויות שלי
הוא האדים כולו, קצת מהתרגשות, ואולי גם מכעס. "בדרך כלל מקובל להביא לשכן
חדש עוגה, או בקבוק יין." אמר ביובש.
"אתה צודק פיגי, וחלק גם
הביאו כיבוד, אבל פה, בשכונת המשולש הוורוד, המנהגים קצת שונים, וחוץ מזה לא כולם
בדקו את המיטה שלי, היו כאלו שסתם אמרו שלום ולחצו את היד אבל ... טוב, אתה יודע
איך זה, והבטחת שלא תתעלק."
"אתה צודק." הסכים
פיגי ופניו שבו לצבעם הוורדרד הרגיל. "תגיד, אתה חושב שגם אני אזכה לקבלת
פנים כזו? או שאני לא מספיק אטרקטיבי?" הוסיף בביישנות.
פיגי תמיד היה מודאג שהוא לא
יפה מספיק, ולא חטוב מספיק, אם כי לדעתי הוא היה ממש בסדר, אבל כל אחד והטעם שלו.
התהפכתי על הבטן ובדקתי את
פניו העגלגלות וטובות המזג, ואת עיניו הכחולות, הצרות והמלוכסנות קצת.
"בעיני אתה הכי חמוד
בעולם." אמרתי ונישקתי את קצה אפו הסולד כדי לעודד אותו, "אבל פה הם מעדיפים
את המראה החטוב, שזוף, צעיר כזה."
"כמו שלך." נאנח
פיגי בתוגה.
"כן." אמרתי בשקט
ונישקתי אותו שוב, בלי להזכיר לו שגם הוא בעצם מעדיף להראות כמוני ולא כמוהו,
"אבל גם אני קיבלתי כמה הערות בקשר למראה שלי, והמליצו לי ללכת דחוף לחדר
כושר ולנפח קצת שרירים."
"שלא תעז." נבהל
פיגי, "אני אוהב אותך בדיוק כמו שאתה, וחוץ מזה, כבר שמעתי על חדרי הכושר
האלו... בטח כולם שם..." ושוב עלה סומק על פניו.
"אבל כבר קבעתי פגישה עם
טווס, מנהל המכון, ואם אני אביא חבר אני אקבל הנחה." הודעתי לפיגי ומשכתי
אותו מהמיטה, "ותנחש מי החבר שעומד לבוא איתי?"
הוא מחה וניסה להתנגד אך
לשווא. הלבשתי עליו מכנסים קצרים וגופיה, אילצתי אותו לדחוס את כפות רגליו השטוחות
לנעלי התעמלות אופנתיות, וקדימה, למכון!
איפה הם ואיפה אנחנו
"לפחות עכשיו ברור שזו באמת
אגדה." העיר דובל'ה ביובש אחרי שקרא במהירות את הפרק החדש.
"למה אתה מתכוון?"
"רק באגדות אתה תלך ותקנה מיטה עם
אפיריון ותיתן לסבלים כסף לפני שהם יגמרו את העבודה, שלא לדבר על הסקס."
"מה עם הסקס?"
"אין מצב שאתה תלך לעשות סקס מרצונך
החופשי, ועוד עם זרים, כל מי שמכיר אותך מיד יבין שזו המצאה."
"זה מה שאמרתי לך קודם, אבל בכל זאת,
יש דברים שלקחתי מהחיים שלנו."
"שטויות. לא לקחת כלום. חדר כושר,
באמת? ואיך שפוקסי מתייחס לפיגי, איפה הם ואיפה אנחנו?"
"נו, איך הוא מתייחס אליו
לדעתך?"
"ברור שהוא אוהב אותו. ברור ששניהם
אוהבים זה את זה."
"ואנחנו שונאים?"
"לא יודע." אמר דוב ונעשה עצוב.
"עזוב אותי כבר סכיזואיד אחד, לך לך, תכתוב עוד פרק באגדה שלך, שאני אדע מה
החיים שלי לא."
"אל תהיה כזה שמנצ'יק."
התיישבתי לצידו ושמתי יד על עורפו.
"אני אהיה איך שמתחשק לי. לך ממני,
לך לכתוב."
"רק רגע, קודם אני צריך את מנת
ההשראה היומית שלי, תן לי קצת השראה כמו מוזה נחמדה ואחר כך נראה..."
השמן הסתכל עלי, נדהם לרגע, לא מבין, ואז
קלט למה אני מתכוון ומיהר להתפשט ולתת לי את ההשראה שלו לפני שאתחרט.
"אתה יודע," אמר לי אחר כך
במקלחת, "יכול להיות שיש משהו בשיטה הזו של הביבליותרפיה."
4. טווס
הוא כל כך יפה שאי אפשר להוריד
ממנו את העיניים. ומה הפלא? הוא עובד בלהיות יפה ומרשים ומושך. זה היעוד שלו
בחיים.
יש לו גוף בנוי לתלפיות -
כתפיים של מרים משקולות, שרירי חזה מעוצבים לתפארת, ריבועים מדוגמים בבטן, גב
משולש ותחת מוצק. הוא ניצב קוממיות על רגלים של שחקן כדור רגל, שזוף בצבע ברונזה
אחיד, לבוש במיטב המותגים, התסרוקת שלו מעוצבת לתפארה, הגבות מושלמות והחיוך
מסנוור בלובנו. בקיצור טווס!
פיגי נותר המום למראה יפעתו של
טווס שקיבל אותנו בחביבות למכון הכושר שלו וערך לנו סיור מפורט מלווה בהסבר על
ייעודו כל מכשיר, ובקושי גמגם שלום כשהצגתי אותם זה לזה.
"גם הוא היה במיטה החדשה
שלך?" לחש לי אחר כך, כשישבנו לחתור לשום מקום על סירת האימונים שנועדה לפתח
שרירי בטן וזרועות.
"לא, זה לא יצא לנו משום
מה. הוא עסוק מאוד, ואני ... אני לא ממש..." גמגמתי, מנסה להסתיר את מבוכתי.
"מה? הוא לא יפה מספיק
בשבילך?" לגלג פיגי שקלט את ההסתייגות שבקולי.
משכתי בכתפי והתרכזתי בחתירה.
לא יכולתי להסביר אפילו לפיגי שדווקא מראהו המושלם של טווס גורם לזין שלי להתכווץ,
ולחרמנות שלי להעלם פלאים.
אני סוטה כנראה כי מושלמות
מוגזמת דוחה אותי. מצטער טווס, בנושא הזה לזיין שלי יש דעה משלו ואני לא יכול
לעשות שום דבר נגד זה.
טווס הפקיד אותנו בידיו של
העוזר שלו - פוני החמוד והנמרץ שבנה לנו תוכנית עבודה שבועית והדריך אותנו בכל רזי
מכשירי העינויים המשוכללים שרק אחרי שנרצה עליהם את עונשינו בחריצות, ונכפר על
חטאי הזלילה והעצלות שלנו נוכל ללכת להתפנק לנו בסאונה.
אחרי שעה של עינוי מרוכז
דידינו לסאונה וצנחנו, עטופים במגבות מפנקות, על דרגשי עץ בלונדיני למהדרין.
"אני הרוס." לחש לי
פיגי, "באמת יש אנשים שעושים את זה כל יום?"
"יכול להיות, לא מכיר אף
אחד כזה, אבל בהחלט יכול להיות שיש."
"בטח טווס מתעמל כל יום
איזה שלוש שעות לפחות, אחרת הוא לא היה נראה כל כך טוב."
"טווס נראה ככה כי הוא
לוקח סטרואידים." אמר אפרוח צנום אחד שישב לא רחוק מאתנו ולטש מבטים
תאוותניים בפטמות הורדרדות של פיגי שהיה מותש מכדי לשים לב.
"אולי גם אני אקח סטרואידים?"
נאנח פיגי והביט בעצב בתלולית העגלגלה של בטנו שבצבצה מהמגבת.
"שלא תעז!" נבהלתי,
"יש לך מושג איזה נזקים החומר הזה עושה? והוא גם משנה את מצב הרוח ומזיק
לכבד, וגורם לך להיות רגזן ועצבני."
"כן אבל ראיתי כמה הוא
יפה? בן אדם שנראה כל כך טוב לא יכול להיות עצבני." דחה פיגי את אזהרתי
והמשיך לפנטז. "תאר לעצמך מה היה קורה אם אני הייתי נראה כמו טווס?"
"אם לא אכפת לך יש דברים
שאני מעדיף לא לתאר אותם לעצמי." אמרתי ברוגז שהפתיע את שנינו, "וחוץ
מזה חם לי פה נורא ואני עייף. בוא כבר!"
לקחתי את פיגי המופתע למקלחת
לפני שישים לב למבטים של אפרוח שחיבב משום מה גברים מלאים וורדרדים, ונדחקתי יחד
אתו לתא המקלחת.
סיבנתי אותו, ופינקתי אותו,
ונישקתי אותו, מתעלם מכך שאנחנו במקום ציבורי וכולם יכולים לשמוע מה אנחנו עושים
בתא הצפוף והמהביל.
"עכשיו כולם ידעו שאנחנו
ביחד." לחש לי פיגי כשעלינו סוף סוף לדירה שלנו.
"אז מה? אנחנו באמת
ביחד." התרסתי ונישקתי אותו ממש לפני פתח הדירה של הברווזות הפולניות, שכמובן
הציצו החוצה בדיוק ברגע המתאים.
ועל הברווזות הפולניות אני
אספר בפרק הבא. כעת אני עסוק בלשכנע את פיגי שהוא טוב בעיני בדיוק כמו שהוא - ורוד
ורך ושמנמן ולא טווסי בעליל.
יאללה בוא
"ואני חשבתי שאתה רוצה שאני אהיה
חטוב ורזה ושרירי ואפסיק לזיין במקלחת?" התפלא דובל'ה אחרי שגמר לקרוא את
הפרק הרביעי באגדה שלי.
"אז חשבת."
"אבל למה....?" הוא השאיר את
הלמה שלו תלוי באוויר וסתם ישב ובהה בי, אני שונא את הקטע הזה אצלו.
"למה מה?" נבחתי עליו.
"למה אתה כזה...?"
"כזה מה?"
"לא יודע."
"בטח שאתה יודע, תגיד, אל
תתבייש."
"למה אתה אף פעם לא יוזם סקס ותמיד
מתבייש ומספר לכולם שאני רק השותף שלך לדירה? אני זוכר שבהתחלה, כשרק התחלנו לגור
פה סיפרת לשכנה ממול, הפולנייה הזו, איך קראו לה?"
"פאני אורצ'יקובסקיאה."
"שיהיה, סיפרת לה שאני הבן דוד
שלך."
"תשמע שמן, פאני אורצ'יקובסקיאה -
שתנוח בשלום על משכבה בבית אבות שהבנים שלה הכניסו אותה אליו למרות רצונה - הייתה
גברת לא צעירה שעברה מספיק בחיים. הגיע לה לבלות את השנים האחרונות שלה מחוץ לבית
האבות בשקט, בלי לדאוג בגלל שני... שני... לא חשוב מה שגרים מולה ועושים לא משנה
מה."
"למה היא הייתה צריכה לדאוג בגלל שני
בחורים צעירים (זה היה לפני עשר שנים, כן?) מאוהבים עד האוזניים שחיים מולה בכיף
ועושים סקס מטריף?"
"מאוהבים עד האוזניים? סקס מטריף?
הצחקת אותי! איפה אתה חי? באגדות?"
"לא, את זה אני משאיר לך פטל."
חייך השמן, ולפני שהספקתי להגיד מיץ פטל חשף לפני את הפיצי שלו.
ולמי שלא הבין - הוא התפשט.
"בוא הנה!" פקד עלי.
"לא רוצה, למה לי?"
"כי אתה אוהב אותי ומת לעשות איתי
אהבה סוערת ולחה במקלחת."
"חעעע! הצחקת את הסבתא של פפו."
"מי זה פפו?"
"לא יודע, לא מכיר אף פפו."
"ידעתי, כולך סיפורים. יצאתי חרמן
בגלל הפרק הזה, יאללה, בוא!"
"ואם לא?"
"אם אתה רוצה לזכות לכתוב את הפרק
הבא של האגדה שלך יותר טוב שתתפשט ותבוא הנה פטל."
ואם תזכו לקרוא את הפרק הבא סימן שבאמת
באתי, ואם לא... אז לא.
5. הברווזות הפולניות
הדבר הראשון שראיתי כשהגעתי
למשולש הוורוד היו שתי לסביות מתנשקות. זו הייתה הפעם הראשונה שידעתי שאני רואה
לסביות אמיתיות והתרגשתי נורא.
ברגע שראיתי אותן מתנשקות בלהט
מעל לעגלת תינוק ישן ידעתי שפה אני רוצה לגור. למזלי הטוב התברר שהן גרות בקומה
מתחתי ולשמחתי הן הפכו לידידות טובות שלי.
את התינוק ילדה מימי, ולילי
מתכוונת ללדת את אחיו בעוד שנתיים בערך. מיד אחרי שהביאו לי עוגה ונר ריחני כמתנת
ברוך הבא, הן סיפרו לי שהן גרות יחד כבר חמש שנים, וגילו לי שהן הפכו לשותפות
לדירה כבר הפגישה השלישית שלהן.
חוץ מהברווזות יש עוד כמה בנות
בבניין הגאווה, אבל את הברווזות הפולניות אני הכי אוהב - הן נחמדות, עליזות,
רומנטיות ללא תקנה, והכי חשוב - רק הן מצליחות להרגיע את הרוחות הסוערות באספות של
וועד הבית.
אני באמת לא יודע מה היה קורה
באספות ההן בלעדיהן. הישיבות נערכות תמיד בכלוב הציפורים, ומיד כשכולם מתאספים
והישיבה נפתחת תרנגול וטיגריס מתחילים לריב.
לא משנה מה האחד אומר, השני
מיד מתנגד ואומר ההפך.
חתול בר וזאב מצטרפים לטיגריס,
ומיד סוס ופוני קופצים ותומכים בתרנגול. דינו מתעצבן וצועק על כולם, וזאורוס ששונא
רעש קם ומאיים שהוא עומד להסתלק.
ברגע שהישיבה כמעט מתרסקת הן
נכנסות, מתחילות לחלק עוגיות טריות ומיץ, מבקשות מזאורוס לשבת ומטיגריס ותרנגול
לשתוק, וברגע שמשתרר שקט הן מציעות בנועם שנניח לחתולה הלבנה - הדיירת הכי ותיקה
שלנו - לשאת דברים.
חתולה לבנה מסכמת את הנושא
ואומרת מה צריך לדעתה לעשות בעוד לביאה - בת הזוג הצעירה שלה - עומדת מאחוריה
ומהנהנת במרץ.
בינתיים כולם זוללים עוגיות,
שותים מיץ ומקשיבים לדבריה השקולים
והנבונים של חתולה לבנה. אחר כך לביאה מסכמת קצרות, הברווזות מוחאות כפיים, הרוחות
נרגעות, כל אחד אומר בשקט מה דעתו, ואז יש הצבעה חשאית ודמוקרטית, ובאורח פלא
אנחנו תמיד מחליטים לעשות מה שחתולה לבנה הציעה.
הברווזות הפולניות היו
הראשונות שהצגתי לפניהן את פיגי שברך אותן בשמחה, ומיד לקח את התינוק שלהן בידיו
והתחיל לעשות לו פרצופים, ואפילו הלך להחליף לו חיתול.
הפולניות - מימי ולילי - היו
מוקסמות ממנו. ברגע שהוא יצא מהחדר תוך שהוא משמיע קולות משונים לתינוק המושתן
שבזרועותיו, הן נחפזו לספר לי מה דעתן על פיגי.
"הוא חמוד!" לחשה
מימי.
"הוא מאמי!" לחשה
לילי.
"יש מצב ביניכם?"
שאלו השתיים בבת אחת.
הסברתי במהירות ובקיצור שאני
ופיגי חברים ותיקים, ושותפים בעל כורחנו לדירה, וזה הכל, ובטח שלא הגעתי עד לכאן
כדי להמשיך ולהיות בן זוגו של פיגי שאני מכיר כבר שנים.
השתיים החליפו מבטים והרימו את
גבותיהן זו לעומת זו, אבל בדיוק אז חזר פיגי עם התינוק והן התנפלו עליו - על
התינוק, לא על פיגי - בנשיקות, והפסיקו להציק לי.
"הן ממש מתוקות."
אמר פיגי אחר כך, כשחזרנו לדירה שלנו, "בחיים לא פגשתי לסביות. חשבתי שכולן
כועסות ומכוערות, ולכולן יש שפם ורגליים שעירות."
"באמת?" התפלאתי,
"אז זאת אומרת שיש מצב חמותך שתחיה...."
"סתום, דביל אחד!"
התפקע פיגי מצחוק ונישק אותי. "הן אמרו שהיית נורא עצוב כשלא הייתי
כאן." גילה לי.
נשים נשארות רכלניות גם כשהן
לסביות. "זה פשוט לא נכון." התמרמרתי, "לא הייתי עצוב, הייתי עייף
מרוב זיונים."
"אהה! ועכשיו אתה לא
עייף? קדימה, בוא להתעייף." סחב אותי פיגי לחדר השינה, וניסה לעשות כמיטב
יכולתו כדי לעייף אותי.
אחר כך הוא סיפר לי שהברווזות
מארגנות מסיבת ראש השנה לכל דיירי בניין הגאווה, והוא כבר הבטיח שאני והוא נשתתף.
"מה?" מחיתי,
"בשביל זה עזבתי את החור הנידח? כדי לאכול תפוח בדבש כמו שעשיתי שם?"
"אל תהיה כזה." נעלב
פיגי, "זו הפעם הראשונה שנהיה יחד בחג, בבקשה פוקסי."
כשהוא נעלב לובש פרצופו של
פיגי הבעה נוגה כל כך עד שאיני יכול לעמוד בפניו.
"טוב, אם זה כל כך חשוב
לך אז בסדר." נכנעתי, ומיד התבשרתי שאני מנודב לוועדת קישוט הסוכה שתקום מיד
אחרי יום כיפור על גג הבניין.
מעריץ של המין הנשי
"מה יש לך
מלסביות פתאום? עוד מעט תגיד שנעשית פמיניסט?"
"בטח שאני פמיניסט, תמיד
הייתי. אני מעריץ של רוב המין הנשי."
"רק רוב? את מי אתה לא
מעריץ?"
"את אלו שאני מכיר אישית
אני ... זאת אומרת... לא חשוב. העיקר שבעיקרון אני מעריץ אותן."
"ומה ההתלהבות הזו
מתינוקות פתאום?"
"תינוקות זה אחלה, הם
חמודים נורא, מה לא?"
"לא ממש. ומה שהכי גרוע
בהם זה שהם גדלים אחר להיות ילדים מעצבנים."
"נו, באמת שמן. איך אתה
מדבר? ילדים זה שמחה, כולם אומרים ככה. מי פה הסכיזואידי אני או אתה?"
"יכול להיות שנדבקתי קצת
ממך, אבל תינוקות באמת מעצבנים אותי, אין מצב שהייתי הולך להחליף חיתול לתינוק,
ואל תעשה לי פרצופים פטל, אתה לא יותר טוב, ראיתי איך החזקת את התינוק של
אחותך."
"הוא היה רטוב ומסריח
והוא שנא אותי, לא שמת לב איך הוא הסתכל עלי וצרח?"
"הוא תינוק, זה מה
שתינוקות עושים, מסריחים וצורחים."
"מה, באמת? כולם כאלה?
זה לא היה משהו אישי נגדי?"
דוב נאנח ומכניס לי כאפה
עדינה. "לך, לך תכתוב עוד פרק באגדה שלך יא סכיזואיד. לפחות שם אתה עושה רושם
קצת יותר נורמאלי, אולי בסוף, מרוב כתיבה, עוד יצא ממך בן אדם."
6. החתול הגאה
פיגי נרתע, מופתע מעט כשנכנס
הביתה וגילה אותי בבית.
"אתה חולה? הכל בסדר? מה
קרה?" בחן אותי בדאגה.
"הכל בסדר." הושבתי
אותו על כסא והתיישבתי מולו, "אתה לא שמח שהיום הגעתי הביתה מוקדם?"
"אה, כן, אבל ... אני
פשוט מופתע. בדרך כלל אתה חוזר הרבה יותר מאוחר. מה קרה?"
נשמתי עמוק וסיפרתי לו שפיטרו
אותי. חברת הסטרט אפ שעבדתי בה עד היום הצליחה יותר מידי, מכרו אותה לחברה אחרת
שפיטרה מיד את כל העובדים הישנים והביאה חדשים.
פיגי נחפז לנחם אותי שזה בסדר
ולא נורא. הוא מרוויח מספיק בשביל שנינו, ואם הוא ייקח קצת שעות נוספות נצליח
לגמור את החודש בלי בעיות ו...
"פיגי, שתוק רגע ותקשיב.
יש לי חדשות טובות וטובות יותר. מה אתה רוצה לשמוע קודם?"
פיגי שתק מבולבל, ונראה מודאג
עוד יותר.
"בסדר," החלטתי
בשבילו. "קודם החדשות הטובות, קיבלתי המון כסף כפיצויי פיטורים ואני יכול
להפסיק לעבוד לשנה, אולי אפילו שנה וחצי."
"והחדשות העוד יותר
טובות?" שאל פיגי בחשדנות.
"כבר מצאתי עבודה חדשה
והיא ממש קרוב לבית." זרחתי אליו.
"כבר מצאת עבודה חדשה?
אבל מה בוער? למה שלא תנוח קצת ותנצל את כספי הפיצויים שלך? אולי תצא לחופשה או
..."
"לא, אני לא יכול להרשות
לעצמי לצאת לחופשה פיגי, נגמר לי כבר כל הכסף של הפיצויים, וחוץ מזה אני חייב
להופיע מחר בבוקר בעבודה, אחרי הכל אני בעל הבית, אני לא יכול להרשות לעצמי לצאת
לחופשה כבר ביום הראשון לעבודה."
פיו של פיגי נפער לעיגול מושלם
של תימהון. "מה? איך בזבזת את כל הכסף ביום אחד? על מה אתה מדבר בכלל?"
"מהיום אני בעל הבית של
בית הקפה 'החתול הגאה'!" בישרתי לו בגאווה, "מכיר מישהו שמחפש עבודת
מלצרות?"
עוד לפני שפיגי ההמום הצליח
לחשוב על תשובה הולמת התפרצו מימי ולילי לדירה שלנו, נרגשות מאוד ואחריהן נגרר נער
ביישן עם עיני כלבלב חומות ועצובות.
"מזל טוב פוקסי!"
נפלו על צווארי בחיבוקים, "איזה רעיון נהדר! נכון שלא תשנה את שם בית
הקפה?"
"לא, חוץ מכמה שינויים
פעוטים הכל יישאר כמו קודם." הבטחתי, "אני אשנה רק את הטעם הזוועתי של
הקפה והעוגות, את העיצוב המזעזע, ואת היחס המגעיל של המלצרים הבטלנים שלא סופרים
את הקליינטים, אבל חוץ מזה הכל יישאר בדיוק אותו דבר, ומי זה?" הבטתי בסקרנות
בעלם הנאה בעל העיניים הרכות והעצובות.
"זה גור!" אמרה מימי
בגאווה, "הוא בן דוד שלי, נכון שהוא חמוד? דומה לי? לא?"
"כמו שתי טיפות
קפה." הסכמתי, נכון שגור היה דק ושתקן וענוג, עם עיני קטיפה חומות, ומימי
הייתה עגלגלת, אסרטיבית, פטפטנית וכחולת עיניים, אבל דווקא בגלל זה העדפתי להסכים
איתה ולא להתווכח.
"הוא סטודנט והוא מחפש
עבודה, לדעתי עבודת מלצרות ממש תתאים לו!" הודיעה לי מימי ונעצה בי מבט
מצווה, ועוד לפני שהספקתי לברר איזה ניסיון במלצרות יש לבן דודה הנבוך והמסמיק
שהתבייש לפצות את פיו היא הטילה עלי פצצה והודיעה לי שמאחר והשנה החגים יוצאים
מאוחר, החליט וועד הבניין שמחשש לגשם פתאומי ארוחת ערב ראש השנה המשותפת לא תתקיים
בגינת הגג אלא במקום סגור. עליה הוטלה המשימה למצוא מקום מוגן מגשם, מקום נחמד
ואינטימי, רצוי לא רחוק מהבית, למשל בית הקפה 'החתול הגאה' ואיזה מזל שבעל הבית
החדש של 'החתול הגאה' הוא גם דייר בבניין הגאווה?
"אבל מימי," נחרדתי,
"רק היום קניתי את המקום, עדיין לא שיפצתי ולא ... אני רק ..."
"אז מה אתה יושב ככה סתם?"
נזפה בי מימי, "יש לנו רק עוד שבועיים עד ראש השנה!" בישרה לי, "קח
את גור וקדימה, לעבודה!"
עכשיו אתם מבינים למה תאלצו
להמתין מעט עד העדכון הבא, אני חייב לרוץ לעבודה!
הליכת בוקר
לפני שיצאתי להליכת הבוקר שלי (מנהג
שפצחתי בו לפני כמה ימים) הדפסתי את הפרק החדש ושמתי את הדפים על ארונית הלילה של
דוב ששונא לקרוא ישר ממסך המחשב.
הוא ישן עדיין, נוחר קלות, ואני נחפזתי
לצאת מחדר השינה, פוסע על בהונות כדי לא להעיר אותו. רק באמצע הדרך נזכרתי לפתע
ששכחתי להדליק בויילר.
באסה!
כשחזרתי, מיוזע ומתנשף, גיליתי אותו יושב
במיטה, משקפיו על חוטמו, קורא בריכוז.
הבוילר דלק.
"הדלקת לי בוילר? אחלה! תודה
פיצי."
הוא הרים אלי מבט מוטרד. "כן, תיארתי
לעצמי שתרצה להתקלח." אמר בפיזור נפש, "תגיד פטל, יש איזה בעיה עם מקום
העבודה שלך?"
"אתה מתכוון חוץ מזה שאני משתעמם שם
עד דמעות, מקבל שכר נמוך מידי ושונא את הבוס שלי?"
"יש לי חדשות בשבילך פטל, כולם
משתעממים בעבודה, שונאים את הבוס ולא מרוצים מהמשכורת שלהם. לא המצאת את
הגלגל."
"אני יודע. אני ממציא רק
סיפורים."
"ושתדע לך שגם אם תתפטר לא תקבל
מספיק פיצויים לקנות בית קפה."
"אני לא רוצה לקנות בית קפה. אני
בכלל לא אוהב בתי קפה. יש בהם יותר מידי בני אדם וריח של קפה, שני דברים שאני בכלל
לא אוהב." הזכרתי לו, והתחלתי לפשוט מעלי את בגדי הלחים מזיעה.
"אז מה פתאום כתבת על בית קפה? ומה
זה השם המצחיק הזה החתול הגאה?"
לא יודע למה בית קפה, סתם ככה. והשם בא לי
אחרי שראיתי תמונה מצחיקה של חתול עם צעיף בצבעי הגאווה. זה נתן לי את
הרעיון."
"אל תתפלא אם מישהו ישרוף בית קפה
שיש לו שם כזה וסמל כזה." ניבא לי דוב שחורות, שוכח שוב שמדובר באגדה ולא
במציאות.
"זה רעיון! תודה שמנצ'יק. אני חייב
להכניס פרק כזה לאגדה, אולי לקראת ל"ג בעומר?" אמרתי ונכנסתי למקלחת.
כמו שציפיתי הוא זינק לשם אחרי והתנדב
לסבן לי את הגב.
"תגיד אתה לא משתעמם ללכת לבד כל
בוקר?" שאל בעודו מסבן את גבי, פולש משם לאזורים דרומיים יותר ויותר.
"כן, קצת, אבל אני חייב כי בעבודה
אני יושב כל הזמן במחסן המחורבן הזה ואחר כך יושב בבית מול המחשב. אני מרגיש שאני
מתנוון."
"אתה לא צריך שותף להליכה?" שאל
דוב וסובב אותי בפני אליו והחל מסבן את בטני וגם למטה ממנה.
"רוצה מאוד. יש לך מועמד?"
שאלתי והתחלתי בתמורה לסבן גם אותו.
"כן, אני."
"אתה דוב? אבל אתה שונא ללכת
ברגל."
"אולי אני אלמד לאהוב את זה?"
"אז להעיר אותך מחר בבוקר?"
"כן, אבל בתנאי שאחרי שנחזור נתקלח
יחד." אמר דוב ושוב סובב אותי משעין אותי על הקיר ונצמד אלי.
"עשינו עסק." הסכמתי (ומה
שאמרתי אחר כך ומה שעשינו אחר כך זה כבר נושא לסיפור מסוג אחר לגמרי).
7. גשם ראשון
מהר מאוד התברר שאם אני רוצה
לפתוח את בית הקפה בערב ראש השנה בלי לפשל עלי לעבוד שעות ארוכות עוד יותר
מאשר כשהייתי עבד הייטק נרצע.
כדי לקיים את הבטחותיי פיטרתי
את המלצרים הבטלנים והשחצנים שהבריחו את הלקוחות, חוללתי מהפכות בתפריט ואז
התפניתי לשפץ את המטבח, ולעצב מחדש את הבר, דבר שחייב אותי לריב עם קבלנים,
חשמלאים, צבעים ופקידי מועצה, ולישון מעט מאוד שעות בלילה.
מעולם לא הייתי מצליח לבצע את
העבודה לולא עזרתו המסורה של גור שהתגלה כצעיר חרוץ ובעל תושייה.
הוא מינה את עצמו ליד ימיני
ועשה כל מה שביקשתי, ועוד הגדיל לעשות ולקח על עצמו מספר תפקידים שלא עלה בדעתי
לבקש ממנו - לעסות את עורפי וגבי הכואבים,
לשלוח אותי לנוח אחרי שהתחלתי להתנודד תחתי מחמת עייפות, להביא לי אוכל ושתייה
כשראשי היה מסתחרר מרעב, והכי חשוב, לחצוץ ביני לבין אנשים שהעלו את חמתי וגרמו לי
להתפרץ ולריב בקולניות עם כל מי שלא הסכים איתי.
"תן לי לטפל
בבירוקרטיה." הפציר בי ברכות, ושלח אותי לפקח על התקנת החשמל בעוד הוא מתרוצץ
בין פקידים ומשרדים ומצליח, אלוהים יודע איך, לזרז את הטופסולוגיה הזחלנית והעצלה
של העירייה, ולהמציא את כל האישורים הדרושים לכל מי שמרהיב עוז בנפשו להיות בעל
עסק בעיר ללא הפסקה.
"אתה מבלה המון זמן עם
גור." שח לי פיגי בדאגה אחרי שקפץ לביקור, נושא מגש פיצה ענקי וקנקן קפה
מהביל שחוסלו כהרף עין על ידי הצבעים המסורים שלי (גור מצא לי שני צבעים מקסימים
בעלי ידי זהב שהסכימו לעבוד גם בלילות כדי לסיים הכל במועד).
"כן, הוא נהדר."
היללתי את עוזרי המסור, "יש לו כשרון ליחסי אנוש וטביעת עין נהדרת, אתה צריך
לראות איזה מלצרים הוא מצא, לא רק שהם נראים כמו דוגמנים הם גם נחמדים ומחייכים
המון, ואפילו לא שוברים צלחות וכוסות. גור בחר אותם אחד אחד ובחן אותם באופן אישי
כדי להיות בטוח שהם מתאימים."
"בחן, אה?" קימט
פיגי את מצחו בדאגה, מביט בי במבט חודר.
"רזית נורא פוקסי, ואתה
נראה עייף מאוד, כבר כמעט חצות, אולי תבוא הביתה?"
"כן," צץ פתאום גור
מאחורי גבו, "אולי כדאי שתלך לישון קצת פוקסי?"
"אבל גור, איך אני יכול
לעזוב אותך לבד עם הצבעים וכל הבלגן?"
"לא נורא, אני לא פוחד
מבלגן ואני מסתדר מצוין עם הצבעים." גיחך גור בעליזות ונראה נמרץ ורענן למרות
שהיה ער כבר משש בבוקר. "לך לישון, נסתדר בלעדיך." הבטיח לי.
נגררתי הביתה עם פיגי המאושר
שהוביל אותי הישר למיטה, ולאכזבתו נרדמתי ברגע שראשי נגע בכרית.
אחרי שבוע החל פיגי להרעים את
פניו כל פעם ששמו של גור נזכר, ולרמוז רמיזות עבות על בדידותו וחרמנותו המתגברת.
נשבעתי לו שהוא סתם חושד ושכל
כוחי וזמני מוקדשים אך ורק לעבודה, ואין מצב שאני וגור... הרי הוא רק נער צעיר,
ואני הבוס שלו, ובאמת שאין שום סיבה לחשדות.
ואז, כשבית הקפה התחיל ללבוש
צורה, וכל מה שנשאר לעשות היה לאמן את צוות המלצרים לקנות להם סינרים אחדים ולמצוא
טבח טוב, התחיל לרדת גשם.
החזאי ברדיו אמר בתוקף שזה לא
היורה! אלו סתם כמה טיפות לא משמעותיות, אבל העננים לא מקשיבים כנראה לרדיו כי הגשם
המשיך וירד בעוז, שוטף את אבק הקיץ מהרחובות, מרענן את צבעם של העצים והפרחים
שגדלו בגינת בית הקפה שלי ומרטיב אותי עד לשד עצמותיי.
דהרתי לתוך הקפה, מנסה לשווא
לגונן על ראשי בעיתון שבידי, ונתקלתי בגור, עומד בתחתוניו בלבד ומייבש את שערותיו
במגבת.
"גם אותך תפס גשם
פוקסי?" חייך אלי את חיוכו הצעיר והרענן, "בוא, תוריד את החולצה ואני
אייבש אותך." הציע, והחל לנגב את שערותיי, ומשם עבר אל פני ואל כתפי ו....
פיגי התפרץ לקפה עם מטרייה
בידו האחת, ושקית עם בגדים יבשים בשבילי בידו השנייה, ומצא אותי עומד חשוף גו מול
עוזרי הצעיר העוטה רק תחתונים לגופו, ורק מגבת לחה מפרידה בינינו.
את המבט שעלה על פניו העגלגלים
לא אשכח לעולם. הוא שמט מידו את השקית, אבל משום מה המשיך לאחוז בכוח במטריה
הצבעונית שטפטפה על רצפת הקרמיקה האיטלקית החדשה שלי.
"סליחה." אמר
בנוקשות והסתובב בגבו אלינו, "לא התכוונתי להפריע."
נשארתי קפוא ממבוכה, מביט חסר
אונים בגבו הזקוף, יודע כמה מאמץ היה עליו להשקיע כדי לשמור על אותה זקיפות לא
טבעית.
ידו הימנית הייתה קפוצה בחזקה
סביב ידית המטריה, והבחנתי שאצבעותיו לבנות מהמאמץ ושהוא חזר לכסוס את ציפורניו -
מנהג פסול שנגמל ממנו אחרי שעזבנו את החור הנידח.
דווקא גור שהיה אחראי לכל
התסבוכת התאושש ראשון. מפגין זריזות מחשבה וגמישות נעורים הוא הצליח להציב את עצמו
בין פיגי לבין הדלת עוצר אותו בגופו מלברוח החוצה.
"פיגי." אמר ומשך
בעדינות את המטריה המטפטפת מהאגרוף הקמוץ בחזקה של ידידי הוותיק, "זה לא מה
שאתה חושב פיגי."
"לא? אז מה זה בדיוק? אתם
אחד בתחת של השני כבר שבוע שלם, וכל הזמן פוקסי רק מתפעל ממך ומהלל אותך, וכשאנחנו
כבר סוף סוף לבד הוא מיד נרדם ו..." עיניו הכחולות של פיגי נמלאו דמעות ועורו
הורדרד מטבעו האדים.
"אבל פיגי, חמוד,"
הניח גור יד קטנה ועדינה על כתפו של פיגי ומשך אותו חזרה למטבח. "זה בכלל לא
ככה, הרי פוקסי הבוס שלי, וחוץ מזה אני..." ואז הוא התרומם על קצות אצבעותיו
ונישק את לחיו של פיגי שהאדים עוד יותר.
"אתה מה?" דרשתי
לדעת, ומופתע קצת מהטון התוקפני שבקע מפי תמרנתי את עצמי ונעמדתי בין השניים כמין
חוצץ אנושי.
"אני חושב שאתה נהדר
פוקסי, אבל פיגי ... "
"פיגי מה?" התחלתי
לכעוס.
"הוא בדיוק הטעם
שלי." נאנח גור, "לא שאתה לא חמוד ומקסים ונהדר פוקסי." הוסיף
בפייסנות, ונישק גם אותי, ואחר כך חזר ונישק את פיגי שחייך אלי מעבר לכתפו והרים
אלי את גבותיו בשאלה אילמת.
ידעתי שמאז ששמע על קבלת הפנים
שערכו לי דינו וזאורוס פינטז פיגי על שלישיות ואם לא די בכך ידעתי שהוא לא זיין
כבר למעלה משבוע.
גם אני לא, וכנראה שגם גור סבל
מיובש לאחרונה, אם כי אצל צעירים בגילו זה באמת לא משנה כל כך, הם הרי תמיד מוכנים
לעוד.
מה שמשנה זה שהיינו שם
שלושתנו, עומדים קרובים מאוד זה לזה, ושהיינו חרמנים ושהאוויר במטבח החדש והיפה
שלי היה צונן ורענן, ושמגע גופם של פיגי וגור בגופי, זה מימין וזה משמאל, היה לוהט
ומרגש, ובפינת המטבח השאירו הצבעים מזרון זוגי גדול ...
המזרון שבפינה
לא הספקתי לכתוב מה קרה על המזרון שעמד
בפינה כי השמן עמד מאחורי וקרא בזמן שהקלדתי וכשהגעתי למזרון בפינה...
"אבל זו רק אגדה פיצי! סתם פנטזיה
למה אתה..."
"אני כבר אראה לך פנטזיות סוטה
שכמוך!"
טוב, הוא הראה לי ועכשיו אין לי כוח
להמשיך.
הולך לנוח קצת.
8. ליל חמסין
הגשם ירד עוד כמה שעות אבל
בסוף פסק ועד למחרת כבר התפוגגה הקרירות הנעימה מהאוויר והקיץ שוב תקף במרץ.
עד סוף השבוע כבר התפתח חמסין
והאוויר היה חם ויבש – אופייני לעונת מעבר טען החזאי והבטיח שמהשבוע הבא יהיה שוב
קריר אבל בינתיים ארבעת המלצרים החמודים ששכר גור התפשטו עד לגופיותיהם וצעדו בסך
עם מגשים עמוסי צלחות בעוד הוא עומד ומנצח עליהם – מראה משובב נפש לכל הדעות!
עמדתי והתבוננתי בהם מתאמנים
בהגשה וסידור שולחנות עד שהתעייפתי וחזרתי הביתה לפיגי.
מצאתי אותו שוכב על הספר מול
הטלוויזיה ומנמנם כאילו הוא עדיין בבית עם האישה והילדים.
"בוא נלך לגן."
הצעתי לו, "עוד כמה ימים יתחיל להיות קר מידי, צריך לנצל את הימים החמים
האחרונים של עונת המעבר."
"אבל אני עייף." הוא
מוחה.
"בשביל זה באת לפה? בטטת
טלוויזיה יכולת להיות גם בחור הנידח." נזפתי בו.
"אבל מה יש לנו לעשות
בגן? הרי יש לנו דירה ומיטה ו..."
"פיגי, יש לך עוד הרבה
ללמוד על משולש הגאווה, ולא תלמד כלום אם תשכב פה מול השידורים החוזרים של ג'יי
לנו. קדימה!"
הוא נאנח, אבל מציית, ויחד
אנחנו הולכים לגן של המשולש הוורוד שממוקם בנוחיות רבה ממש ממול לבנין הגאווה.
מצד אחד זורם לו בקול מלמול
רגוע הנחל הירוק שעל שפתו גדלים עצים משתפלים בחן. בין ענפיהם העבותים אפשר לבצע
מעשים שהצנעה יפה להם. מי שאינו חובב גדול של הטבע יכול לחסות בצל הפסל האמנותי
שכולו צינורות ופסי רכבת מחלידים, היוצרים חללים נוחים לבריות ביישניות.
חובבי הקהל והשואו שלא
מתביישים בעצמם יכולים לנצל את הרחבה המרוצפת סביב עץ השקמה העתיק שזוכר עדיין את
בוני ומקימי העיר העברית הראשונה, שבטח מתהפכים בקברם למראה האיש הצעיר והיפה
העומד על ארבע וגונח בהנאה כשהתחת שלו נטחן על ידי זין עבה, בעוד הפה שלו מלא עד אפס
מקום בזין אחר, עבה לא פחות. מסביב עומדים כמה גברים ונהנים הנאה פעילה מאוד,
ומקווים בליבם שגם תורם יגיע.
פיגי מתחלחל ופונה משם והלאה
לעבר השיחים הגזומים בתבונה רבה בצורת מבוך שבמרכזו עומד עץ, וסביבו ספסל עגול
החביב במיוחד על ילדים קטנים.
כמה טוב שכעת כל הילדים ישנים
בבטחה במיטותיהם ולא רואים איך הספסל שלהם משמש שלושה גברים לא צעירים, אבל בעלי
כושר וכוח התמדה ראויים להערצה.
אחד יושב, השני משופד עליו,
והשלישי כורע על ברכיו ומוצץ בהתלהבות את הזין של המשופד, וגם מהאשכים של המשפד
הוא לא מושך את ידיו.
פיגי מביט בהם בעיניים עגולות
מתדהמה וחרמנות, ומתחיל לסגת לאחור צעד, ועוד צעד, ואז הוא נופל כמעט על סוס שעומד
ממש מאחוריו.
"זהירות חמוד." אומר
סוס, וידיו הגדולות אוחזות במותניו הרכים והעגלגלים של פיגי.
"היי!" מוחה פיגי,
מניח את כפותיו הקטנות על ידיו של סוס, ומביט בי במבט שואל. גם סוס מביט בי בשאלה,
והתשובה שלי חיובית בהחלט.
הוא מוביל אותנו לפינה קטנה
ונעימה, מתיישב על סלע, פותח את מכנסיו, ובלי הרבה הסברים אנחנו מבינים למה הוא
מכונה סוס. יש לו זין הראוי להתכבד בו, ומיד אני ופיגי מתכבדים, גם בזין וגם בכל
השאר.
פיגי הפחדן מסרב, אבל אני מעז,
ומזמין את סוס לרכיבה. בעזרתו הפעילה של פיגי ולשונו הקטיפתית הסוס מצליח לחדור
לתוכי כמעט עד הסוף.
זה כואב מעט, אבל אני אוהב את
זה מאוד. ההרגשה הזו של זין ענק שמפלח אותך לאט לאט, מפלס את דרכו בתוכך, ממלא
אותך עד הסוף, פותח ומרחיב אותך.
ההרגשה של האורגזמה שונה לגמרי
כשדבר ענק כזה תקוע לך בתחת. כל הגוף רועד ומהדהד סביב הזין המפואר ההוא, וגם שעות
אחר כך אפילו בבוקר המחרת אתה עדיין מרגיש את טעמו בעכוזך הדואב בצורה נעימה - כאב
מתוק שמעורר זיכרונות שלא במהרה ישכחו.
אני מנסה להסביר את זה לפיגי
בזמן שאנחנו מתקלחים יחד. הוא מסבן בעדינות את התחת הכאוב שלי, בודק שאין לי
דימום, ומנבא לי שבסוף פי הטבעת שלי יראה כמו כוס של זונה מזדקנת.
"לא,
פיגי, אל תדאג, לא כל יום אני הולך לגן, ולא כל יום יש חמסין שמעורר את החרמנות
שלי בצורה כזו, זה קורה רק מידי פעם, כשיש מין חמסין מיוחד כזה - יבש ועוטף -
ובדיוק הסוס מזדמן, ואתה נמצא לידי כדי לעזור... אבל בשאר הימים אני אסתפק בזין
היפה והמתוק שלך, אני מבטיח."
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה