עוקבים

יום שני, 22 בינואר 2018

אדיפוס

אני אוהב גברים מבוגרים, תמיד אהבתי. לא רוצה שיממנו אותי, ולא צריך מהם מתנות, רק רוצה שיתנו לי לאהוב אותם.
אוהב אותם בני חמישים פלוס, מגודלים, סמכותיים ומגוננים, ורצוי מלאים ושעירים, עם קול בס חם, כתפיים רחבות וידיים עבות ומסוקסות.
זה הטעם שלי בגברים, תמיד היה, ואין לזה שום קשר לעובדה שגדלתי בלי אבא. זה קרה מזמן והזיכרון שיש לי מהאדם הזה שהפרה את הביצית של אימא והסתלק לדרכו הוא קלוש, עד כמעט לא קיים. גדלתי יפה מאוד בלעדיו. אימא הקדישה לי את כל כולה ולמרות שהייתה אם חד הורית אף פעם לא חסר לי כלום.
למזלנו אימא באה ממשפחה עשירה ונדיבה וגדלתי כמו נסיך. מאז שאני זוכר את עצמי מעולם לא חסר לי דבר, בגדים יפים, דמי כיס נדיבים, חינוך משובח, אימא אוהבת ומעריצה, וסבא סבלני וטוב לב שהיווה בשבילי דמות אב מספיקה עד שנפטר כשהייתי בן שש עשרה.
רק אחרי שסבא נפטר העזתי להירשם לאטרף ולהתחיל להיפגש עם גברים. קודם הסתפקתי בפנטזיות על נסיך יפה תואר וחטוב שרירים, אבל כשניגשתי ליישם בפועל את חלומותיי הרטובים גיליתי שצעירים בגילי, ואפילו מבוגרים ממני בכמה שנים, משאירים את הזין שלי אדיש, אבל מרגע שגיל הפונים אלי חוצה את גיל ארבעים, וטוב מכך, את החמישים,  מפלס החרמנות שלי עולה והזין שלי מזדקף ומאותת לי שגבר אמיתי, שעיר וסמכותי, זה מה שעושה לו את זה.
עד גיל עשרים ואחת חגגתי, זיינתי והתהוללתי, ושימחתי מאוד הרבה גברים מבוגרים שמעולם לא חלמו שיוכלו לגעת חינם אין כסף בעור חלק ומתוח, ולהתענג על גוף שרירי ודק של עלם צעיר.
ואז, קצת אחרי שפשטתי את המדים ועברתי לדירה משלי, התחלתי להרגיש שמשהו חסר לי, הסקס היה נפלא והחרמנות לא פחתה, אבל משהו בלב לחץ ובער, ופתאום לא היה לי די רק בסקס. רציתי מישהו לאהוב, גבר שיראה בי יותר מסתם זיון. רציתי בן זוג קבוע וכדרכי חיפשתי את מבוקשי בין גברים שהיו מבוגרים דיים להיות אבא שלי, ואז חטפתי את המכה.
הם היו מוכנים בכיף לסקס איתי, אבל אהבה, זוגיות... נו, באמת, רובם היו בכלל נשואים, חלקם אפילו לנשים, וגם אלו שלא צחקו מהרעיון שהם יחלקו את חייהם עם ילד בגילי.
"אתה מתוק ויפה אביב, ואחלה זיון." אמרו לי, "אבל אתה רק ילד, תגדל קצת קודם חמוד ואז נראה."
עד שפגשתי את צביקה לא לקחתי את הדחיות שלהם ללב, כבר בגיל עשרים ואחת ידעתי מה ההבדל בין קראש לבין התאהבות, וידעתי שגברים הם כמו אוטובוס, אחד בורח, בא אחר, ואז נכנסתי לדירה של צביקה בשביל סטוץ חביב ויצאתי מאוהב עד למעלה מראשי.
הוא היה מבוגר ממני בעשרים וחמש שנים, גבוה ורחב, כרס עגלגלה ושעירה, ידיים חמות וחזקות, קול עבה שצמרר את עמוד השדרה שלי, ועיניים טובות וחכמות שנכנסו לי ישר ללב.
ברגע שראיתי אותו נדלקתי, אבל שמרתי על קור רוח. גם בגילי הצעיר כבר ידעתי שאין דבר דוחה יותר מבחור נדבק ומתלהב מידי, ולכן שמרתי על איפוק. דיברנו קצת לפני הסקס, שהיה מדהים, ושוחחנו הרבה גם אחריו, ובסוף נרדמנו יחד, ולמחרת בבוקר שתינו קפה, ושוב שוחחנו, צחקנו, ובצורה ספונטנית לגמרי ובלי שום לחץ החלפנו מספרי טלפון.
עוד באותו יום הוא התקשר אלי ולמרות שתכננתי להתאפק ולדחות אותו עד לסוף השבוע לא הצלחתי לעמוד בגעגועים, וכבר למחרת הייתי אצלו שוב.
"נו, מה יהיה ילד?" הוא שאל אחרי חודשיים שבהם נפגשנו אצלו כמעט כל יום, וישנו יחד רוב הלילות, "כמה זמן אתה עוד מתכוון להתנחל אצלי?"
"מבחינתי לנצח." נמרחתי עליו, וגיליתי לו את מה שהוא בטח הבין כבר לבד - שאני אוהב אותו ומשתוקק לחלק איתו את חיי.
"אבל..." התחיל צביקה להגיד, נבוך כמו שלא ראיתי אותו מעולם.
"לא, אל תגיד שאני צעיר מידי, לא מוכן לשמוע."
"טוב, אני לא אגיד, אתה לא צעיר מידי אביב, זה אני שזקן מידי." נאנח צביקה, והדף אותי מעליו בעדינות.
"די תפסיק, לא הוגן להעניש אותי כי לא נולדתי בזמן." מחיתי. 
"אתה צודק." הסכים איתי צביקה, "אבל באמת חמוד, תסכים איתי שעשרים וחמש שנים הבדל בין בני זוג זה קצת יותר מידי."
"לא מסכים, לאהבה אין גיל." התעקשתי.
"כן, בעיקרון זה נכון, אבל אביב, מתוק שלי, אתה לא חושב שעדיף שתמצא לך מישהו שיותר קרוב אליך בגיל? מישהו מהדור שלך ולא תרח עתיק כמוני?"
"לא, אני לא חושב ככה. אני חושב שאתה מתאים לי בדיוק." אמרתי, וניסיתי, לא כל כך בהצלחה, לא לבכות.
צביקה חיבק אותי וניסה לנחם אותי ולהרגיע אותי, ושוב הגענו למיטה, וזה היה נפלא, כמו תמיד.
"אתה רואה, גם אתה אוהב אותי." כיסיתי אותו בנשיקות.
"כן." הוא נאנח, "אני אוהב אותך, אבל אני מבוגר מידי בשבילך."
"אם ככה למה פנית אלי באטרף?" התווכחתי.
"בחייך, הרי אף אחד לא כותב את הגיל האמיתי שלו באטרף."
"אני כן, וגם אתה."
"כי אנחנו צמד פסיכים."
"ובגלל זה אנחנו מתאימים." חגגתי את נצחוני, "אבל באמת צביקה, הרי ראית את התמונה שלי וידעת עוד קודם שאני צעיר ממך בהרבה, למה פנית אלי?"
"לא יודע. כנראה שאיבדתי זמנית את שפיות דעתי עקב התקף נוסטלגיה חמור."
"בסדר, נניח, אז למה התקשרת אלי גם למחרת?"
"אני התקשרתי? אתה בטוח? לא זוכר שעשיתי דבר כזה... אתה יודע איך זה אצל קשישים בגילי, הזיכרון כבר לא מה שהיה פעם."
"שטויות, הזיכרון שלך בסדר גמור, וגם שלי. ישנת איתי כל הלילה ובבוקר לקחת את מספר הטלפון שלי ועוד באותו יום התקשרת."
"נו, טוב, יכול להיות, זו לא אשמתי, אתה יודע איך זה עם התקפי הנוסטלגיה האלה."
"לא, אני לא יודע."
"כי אתה צעיר מידי, כשתגיע לגילי תגלה שהם גרועים יותר משפעת, לוקח כמה ימים להחלים מהם. בגלל הפרצוף המתוק שלך והתחת היפה שלך חטפתי מקרה חמור מאוד של נוסטלגיה דוהרת, אבל עכשיו החלמתי ממנה לגמרי ואני רוצה שתלך."
"שקרן, אתה לא רוצה."
"אביב, מספיק, אני מבקש שתלך!" נזף בי צביקה, ובלי להמתין לתשובה קם מהמיטה, התלבש והסתלק לסלון.
מדוכדך מאוד קמתי והתלבשתי גם כן, והלכתי לשבת לידו. "צביקה," הנחתי יד על ברכו, "מה קרה לך? אולי תסביר לי מה בוער לך פתאום להיפטר ממני? מה עשיתי?"
"שום דבר מתוק, אתה לא עשית כלום, אבל אתמול הצצתי במקרה בתעודת הזהות שלך וראיתי מי אבא שלך ו..." הוא גנח, "הייתי צריך להבין את זה עוד קודם, אבל אני כזה טיפש לפעמים."
"אל תדבר ככה, אתה לא טיפש, מה הבעיה עם אבא שלי? כבר סיפרתי לך שאני בכלל לא מכיר אותו?"
"כן, הזכרת את זה, אימא שלך לא ספרה לך עליו שום דבר?"
"לא, למה? מה קרה לו?"
"אין לי מושג, אולי הוא בכלל כבר מת, לא יודע, הכרתי אותו פעם, לפני כמעט שלושים שנה, אחר כך הוא נעלם, אמרו שהוא נסע לחו"ל, אבל אני לא יודע אם זה נכון."
"כמה מוזר שהכרת אותו, איזה בן אדם הוא היה? איך הוא נראה?" חקרתי.
צביקה שב ונאנח, "הוא היה בחור נחמד ולדעתי הוא היה יפה מאוד, אתה דומה לו." אמר בקול עייף והסב את מבטו מעלי.
"אבל... אבל... אז בסדר, הכרת פעם את אבא שלי, נו, אז מה? היה לך קראש עליו או משהו?"
צביקה משך בכתפיו ואמר בקדרות שהוא לא רוצה לדבר על זה.
המשכתי לנדנד, והוא נזף בי להפסיק להציק לו, וכשסירבתי התנפל עלי בכעס ושאל למה אני חופר על שטויות שקרו עוד לפני שנולדתי.
"כי אני רוצה לדעת." המשכתי להציק.
"מצטער, אני לא מדבר על דברים שחוק ההתיישנות חל עליהם, לך הביתה ילד ואל תחזור יותר." אמר צביקה בפסקנות, וזרק אותי מהבית.
הלכתי לאימא וחקרתי אותה, היא הייתה יותר עדינה מצביקה, אבל גם היא התחמקה ולא סיפרה לי כלום וכשלחצתי עוד יותר פרצה בבכי והסתגרה בחדרה.
בסוף לא הייתה לי ברירה, הלכתי לדודה עדינה, הרכלנית המשפחתית, התחנפתי אליה, נדנדתי וחקרתי וסוף סוף שמעתי את האמת. "אף אחד לא דיבר איתך על זה בגלל הבושה, הוריך התחתנו בחתונה מפוארת, ואחרי שנולדת הייתה שמחה גדולה, אבל שלוש שנים אחר כך אבא שלך עזב את הבית בשביל גבר אחר, תייר מאמריקה. היה סקנדל נוראי ובושה גדולה, ומאז הוא לא חזר יותר לארץ. עד כמה שאני יודעת הוא חי עכשיו אי שם בארצות הברית, והוא בסדר גמור."
"את רוצה להגיד שאבא שלי הומו?" נדהמתי.
"נו, כן." הסמיקה דודה עדינה, "אם הוא הלך לחיות עם גבר אז כנראה שכן, זה מה שהוא."
"אז למה הוא התחתן עם אימא?"
דודה עדינה לא כל כך רצתה לדבר על העניין, אבל הצירוף של העקשנות שלי ותאוות הרכילות שלה היו חזקות ממנה. "איימו עליו שהוא לא יקבל גרוש ובסוף הוא נכנע, עזב את הבחור ההוא והתחתן עם אימא שלך. אני דווקא הזהרתי אותה, אמרתי לה שהיא טועה ועדיף שתמצא מישהו אחר, אבל היא הייתה עקשנית בדיוק כמוך ו..."
"איזה בחור?" קטעתי את דבריה, חש שליבי שוקע בקרבי.
"אחד, לא זוכרת את השם שלו, אבא שלך הסתובב איתו יד ביד בכל מקום, אפילו רקד איתו בחתונת הכסף של סבא וסבתא שפרה, אל תשאל איזה בושות הוא עשה לכל המשפחה, כולם ראו אותם יחד... כולם ריכלו... מה עוד היא יכלה לעשות כדי להחזיר אותו למוטב?"
"מי? על מה את מדברת?"
"נו, על מי אני מדברת כל הזמן? על סבתא שפרה כמובן, היא זו שהיה לה את הכסף במשפחה, ואחרי שהיא ראתה אותו ואת הטיפוס ההוא רוקדים לה מול הפרצוף ומתנשקים היא הבינה שהיא חייבת לעשות משהו תיכף ומיד, בגלל זה היא איימה עליו שאם הוא לא מתרפא מהסטיות האלו ונעשה בן אדם היא מוחקת אותו מהצוואה, ולמרות שהוא הנכד היחיד שלה הוא יישאר בלי גרוש על התחת."
"וזה עבד, הוא עזב את צביקה והתחתן עם אימא, ואני נולדתי ו..."
"איך אתה יודע שלטיפוס הזה קראו צביקה?" זקפה בי דודה עדינה מבט חשדני מבעד למשקפיה.
"לא חשוב, שלום דודה עדינה, ותודה."
נישקתי על לחייה הקמוטה, הבטחתי להגיע עם אימא לסדר פסח, ונסעתי לצביקה.
מצאתי אותו יושב ומנסה לכתוב משהו במחשב, זה לא הלך כל כך טוב, הוא כל הזמן מחק את מה שכתב, ובין לבין קילל ושתה בירה.
"אולי תנסה מחר, כשלא תהיה שיכור כל כך?"
"אני לא שיכור." מעך צביקה את הפחית הריקה בכף ידו הגדולה, וכיבה את המחשב, "לא מספיק שיכור בכל אופן, אבל זה לא חשוב כי אתה פה ואני יכול להגיד לך הכול במקום לשלוח לך מייל."
"אין צורך, אני כבר יודע הכול לבד. אהבת אותו, אבל הוא היה אפס עלוב, עזב אותך בשביל הכסף של המשפחה שלו ושבר לך את הלב, אבל אני לא כזה."
"אולי, אבל בכל זאת אתה הבן שלו ואני לא יכול..." דמעות החלו לזלוג על לחייו, "בבקשה אביב... לך מפה ילד ואל תחזור."
"לא רוצה ללכת, לא יכול, אני צריך אותך."
"לא, אתה לא צריך אותי, אתה צריך פסיכולוג."
"מה יעזור לי פסיכולוג? אני אוהב אותך צביקה."
"נדמה לך, אתה אוהב את אבא שלך, לא אותי. לך הביתה ילד."
"אני מעדיף ללכת למיטה שלך." כרעתי על ברכי לפניו ופתחתי את רוכסן מכנסיו, משחרר את הזין שלו ישר לפי. עד היום זה תמיד עבד, אבל לא הפעם. צביקה אמנם לא התנגד, ישב אדיש והניח לי לעשות כרצוני בשתיקה, אבל הזין שלו דיבר בשמו ונשאר רפוי וחסר תועלת למרות כל מאמצי.
בסוף נכנעתי, קמתי והלכתי ממנו הביתה. נשכבתי במיטתי ובכיתי במשך כמה ימים, מתאבל על האהבה שאיבדתי עד שלבסוף עייפתי מזה, קמתי מהמיטה, התקלחתי והתגלחתי ואחר כך הדלקתי את המחשב המאובק שלי והוצאתי מהקפאה את כרטיסי הישן ששבת מאז שפגשתי את צביקה, החלפתי את תמונותיי הקודמות בחדשות, יפות ועדכניות יותר, כתבתי משפט פתיחה חדש ומתגרה, לחצתי על אייקון הלב, החלפתי את הניק אביב1980 בניק אדיפוס חרמן, ויצאתי לחפש את אהבת חיי החדשה. 

אין תגובות:

פרסום תגובה