עוקבים

יום שני, 22 בינואר 2018

בשביל מה יש חברים


יעקב פוקס המכונה בפי כל פוקסי, נכנס לדירתו אבל וחפוי ראש למרות שנשא בילקוטו את מבחן הסיכום במטלורגיה כשהציון תשע מתנוסס עליו בגאון לצד סמיילי שובב - תוספת לא רשמית של פרופסור גוטמן שבע הרצון מהישגיו של תלמידו המוכשר.
"נו?" קידם את פניו מוטי, שותפו לדירה וידידו הטוב מאז התחלת הלימודים.
"קיבלתי תשע." הפטיר פוקסי בעגמומיות והשליך את ילקוטו על הרצפה משל היה עדיין תלמיד תיכון מרדן.
"נהדר, כל הכבוד!" קפץ מוטי מהספה וחיבק אותו, טופח בעוז על גבו.
"כן, ממש מאמם, מקסים ופנטסטי מעל לכל המצופה." גנח פוקסי, כרך את ידיו על מותני חברו והניח את ראשו הגזוז בתספורת מרינס חמורה על כתפו.
"אוי! נוהל דיכאון?" הסיק מוטי את המסקנות המתבקשות.
אנחה כבדה הייתה התשובה היחידה שקיבל.
"נו, די חמוד, אל תהיה עצוב." נמלא קולו של מוטי אהדה חמימה, "זה לא נורא כל-כך, תהיינה אחרות, מה היא אמרה לך?"
"היא תפוסה חזק. הם מתכוונים לנסוע בפסח להתחתן בקפריסין."
"אוי ואבוי, וכל הזמן הזה שהייתם יחד... כל הרמזים שחשבת..."
"כל הזמן הזה רק למדנו מוטי, והרמזים היו רק בדמיון שלי. היא מודה לי שהייתי שותף נפלא כזה ללימודים ושעזרתי לה כל-כך הרבה, אבל היא מאוהבת מעל לראש בטיפוס הזה מאווירונאוטיקה. בעצם היא די התפלאה שלא הבנתי את זה לבד אחרי שפגשתי אותם עושים יחד קניות במגה."
לא רק היא, גם אני, הרהר מוטי לנפשו, אבל שתק ברוב תבונה והמשיך להפעיל את נוהל הדיכאון שהשתכלל מאוד בשנתיים האחרונות, נוכח מנהגו הקבוע של פוקסי ידידו להתאהב מעל לראשו אך ורק בנשים תפוסות שראו בו ידיד טוב, חבר ללימודים, בחור נהדר, ושאר מחמאות שהורעפו על ראשו בנדיבות, אבל כמו שאמר פעם במרירות - השאירו אותי עם המון חברות נשואות וזין ביד.
הוא הושיב את פוקסי העגום על הכורסא עם בקבוק הייניקן והלך למלא לו אמבטיה, תוהה בפעם העשירית בערך למה רק הצירוף הזה של מים חמים ובועות סבון ריחניות מצליח לרפא את ליבו השבור של שותפו לדירה, ומצטער שוב שהאמבטיה בדירונת החמודה שלהם היא רק אמבטיית ישיבה קטנה והוא לא יכול להצטרף אל פוקסי ולשבת מולו במים החמימים והמבושמים, או טוב מזה, לשבת מאחוריו, לקרצף את גבו בספוג, לעסות בידיים מקציפות את ראשו הגזוז, להניח לחי לוהטת על גבו המנומש...
הוא נאנח, והוסיף למים גרגרי מלח אמבט כחולים שקנה במיוחד לשעה זו שידע היטב שתבוא במוקדם או במאוחר.
"פוקסי, האמבטיה מוכנה!" צעק.
דקה אחר כך הופיע פוקסי, ערום עד לתחתוניו, נושא עדיין את בקבוק הבירה בידו. "מה זה הצבע הזה של המים?" שאל בחשדנות בעודו נפטר כבדרך אגב מתחתוניו, בועט אותם לפינת המקלחת בהיסח דעת שנראה למוטי מקסים ביותר, אם כי הוא זה שאסף בסוף היום את בגדיו של פוקסי מכל פינות הבית.
"מה נראה לך?" הצטחק מוטי.
"כחול של אסלות."
"תתבייש פוקסי, זה מה שאתה חושב עלי? שאני אבזבז כחול יקר של אסלות על האמבטיות שלך?"
פוקסי הרים את גבותיו בלגלוג חביב וחייך. הם הביטו זה בזה בשתיקה שארכה שנייה אחת יותר מדי, ואז מוטי הסמיק קצת ונכנס להסבר מסובך ומיותר על המבצע הזה שהיה בסופר, ואיך הקופאית הרוסייה הזו דחפה לו ממש בכוח את המלח הכחול הזה בגלל שהוא קנה שלישיית סבונים וספוג ו..."
"ושמפו לא קנית?" הפסיק אותו פוקסי שכבר ישב נינוח באמבט החם, נשען לאחור על הדופן ועיניו עצומות.
מוטי שלף את השמפו שנרכש במיוחד בשביל נוהל הדיכאון - שמפו אורגני זהבהב מעשבי ים יפניים שהבטיח הגנה על זקיקי השיער והפגת מתחים. הבקבוק המעוצב ברוב חן עלה לו הון קטן בחנות הבודי שופ המפונפנת בה נהג לבצע לאחרונה את רכישות השדרוג של ערכת נוהל הדיכאון.
"תביא." שלח פוקסי את כף ידו פשוטה לפניו בעוד עיניו נותרות עצומות. מוטי הניח בכף היד הגברית הגדולה והמעוצבת בחן ספוג ריחני עשוי מסיבים טבעיים שנועדו להסרת שכבות מיותרות מהעור, כפי שציינה לפניו המוכרת בבודי שופ שכבר הכירה אותו היטב כקונה אנין טעם ופזרן.
"מה זה?" מישש פוקסי בחשדנות את הספוג הרך והעגלגל.
"סתם ספוג מצוי, ואל תשכח לשפשף טוב מאחורי האוזניים פוקסיל'ה." התבדח מוטי במבטא פולני דשן.
הוא התיישב על דופן האמבטיה, יצק מעט מהשמפו הזהבהב על ראש חברו והחל משפשף ומעסה את פדחתו העגלגלת בקצות אצבעותיו.
"אוי, זה כל-כך טוב." נאנח פוקסי, שוקע עוד קצת במים, "שקלת להשיג משרה של חופפת מוטי, אני צופה לך גדולות ונצורות במקצוע הזה."
"כן, מיד אחרי שאני מקבל תואר שני בהנדסת מכונות אני הולך לעבוד במספרה."
"אחלה תכנית, וגם הטיפים לא רעים בכלל." הניח פוקסי בהתפנקות את ראשו על ירך חברו. למרות היותו רשמית שבור לב ובדיכאון, ריחף חיוך קליל לא מודע על שפתיו, חיוך שלדעת מוטי היה שווה כל גרוש שהשקיע בשדרוג ערכת הדיכאון.
"אתה מרטיב אותי טמבל." נזף בו מוטי, "בגללך אני צריך להוריד את המכנסיים."
"ותוריד גם את החולצה כי אני בונה עליך שתסבן לי את הגב."
"איזה חוצפה, עוד משהו הוד מעלתך?" התרעם מוטי לכאורה, בעודו נחלץ בזריזות מחולצתו, ונפטר בזהירות מהמכנסים, נזהר לא להכאיב לזקפה הנוקשה שהתלבטה ברוכסן הג'ינס.
"כן, תביא לי שוקולד מריר." פקד פוקסי שכל אותה עת היו עיניו עצומות.
"פתאום נעשית לי כוסית? בלי שוקולד אתה לא יכול להתגבר על דחייה?" לגלג מוטי ופנה למטבח, חוזר חיש קל עם טבלת שוקולד קוט ד'אור מריר משובח עם אגוזים שהחליף את שוקולד הפרה החומה הפושטי – שוקולד מריר היה פריט חיוני בערכת הדיכאון.
"היא לא דחתה אותי." מחה פוקסי, "היא דווקא אמרה שאני מדליק וחמוד, ושאם היא לא הייתה תפוסה חזק אז... היא אפילו ניסתה לשדך לי את החברה הגרושה שלה."
"נו ו..."
"עזוב, היה לי מספיק מזה. מעכשיו אני רק לומד ועובד. מספיק עם רומנטיקה, רק דיכאונות יש לי מהבחורות האלו."
"כי אתה תמיד מתעקש להתאהב בתפוסות פוקסי."
"אבל כשאני מתאהב בהן אני לא יודע שהן תפוסות, זה מתברר לי רק בדיעבד." מחה פוקסי ברגש, ונגס בקובית השוקולד האחרונה שלו.
בדיעבד אה, הרהר מוטי בינו לבין עצמו, אבל בקול רק אמר, "בסדר פוקסי, עזוב רומנטיקה, אבל מה יהיה עם הסקס?"
השאלה הזו שברה באחת את שגרת נוהל הדיכאון הרגיל. פוקסי הזדקף ופקח עיניים נדהמות, מביט במוטי שהחל להתעסק במבוכה בסגר של בקבוק השמפו הזהוב.
"תראה מוטי, אם יש לך בעיה עם הקטע הזה שאני... שאנחנו..."
"שום בעיה." נחפז מוטי לסגת לעבר מתלה המגבות, "אני יודע, זה רק כדי שלא נהיה לחוצים עד שתגיע הבחורה המתאימה. לא צריך לטחון את הנושא הזה כל פעם מחדש."
"מי טוחן?" התרעם פוקסי. "זה אתה שהתחלת עם זה ש..."
מוטי הגיש לו את המגבת, קוטע את דבריו בקוצר רוח, "אוף אתך, שתוק כבר, יאללה, תתנגב. אין לי את כל היום לבזבז עליך."
פוקסי התעטף בשתיקה במגבת שהגיש לו ידידו ואחר-כך הדף אותו לקיר, נשען עליו, מועך אותו לפינת המקלחת הפעוטה, ונישק את פיו נשיקה מתוקה בטעם שוקולד מריר.
"תסכים איתי שעד שתבוא הבחורה המתאימה זה יותר טוב מלהביא ביד." ציין תוך שהוא מושך מעל מוטי את תחתוניו הלחים שכלאו בתוכם אבר זקוף ומשתוקק, "למרות שאני לא חושב מוטי, שבפקולטה להנדסת מכונות תמצא מישהי מתאימה, כולן שם לסביות קשוחות עם שפם."
"לפחות הן לא תפוסות באופן כרוני כמו הבנות שלומדות בהנדסת חומרים." החזיר לו מוטי את הנשיקה, ומשך אותו לחדר השינה.
הפעם הוא התעקש יותר מאשר בפעם הקודמת והצליח לשכנע את פוקסי לשכב בשקט ולהירגע בעוד הוא מעסה את גבו ויורד לאט לאט לאורך חוט השדרה המתוח שלו. אחרי שהגיע סוף סוף למחוז חפצו שילב בזריזות את חלקת לשונו מחד עם ניצול מתוחכם של כוח המשיכה מאידך (העובדה שהוא שקל עשרה ק"ג יותר מפוקסי התבררה כרבת תועלת), והצליח לנצל רגע של חוסר תשומת לב מצד פוקסי המתענג בתום לב על ליטופיו כדי לבצע בו את זממו.
פוקסי הגיב כצפוי וצעק, התפתל ואפילו נשך, אבל בסופו של דבר נכנע בעונג ונהם כמו חתול מתפנק, וגם אחרי שגמר המשיך לשכב בשקט, ממתין למוטי שיבוא אף הוא על סיפוקו.
אחר-כך היו הדמעות הרגילות ומוטי שב והבטיח שיותר הוא לא ייעשה את זה בלי לקבל רשות מפורשת, ופוקסי התפייס וחזר על המנטרה הרגילה שזה לא נחשב, וזה רק בגלל הבירה והאכזבה מהבחורה התפוסה ההיא ששברה את ליבו, וזה לא סיפור גדול, זה סך הכל כמו להביא ביד, אבל עם חבר טוב.
אחרי הכל הסכימו שניהם, בשביל מה יש חברים?
אחרי שפוקסי נרדם סוף סוף, דמעות מבהיקות עדיין על ריסיו, מוטי קם, הוריד את הקונדום באסלה ופנה לסדר את המקלחת, אורז את שאריות ערכת הדיכאון ומאחסן אותן בארון האמבטיה עד לפעם הבאה שהוא קיווה שתגיע במהרה בימינו.

נועם הייתה אחת מאותן תפוסות מיתולוגיות שפוקסי הצליח להתאהב בה כמה ימים אחרי מסיבת האירוסין שלה. כולם ידעו שהיא מאוהבת בכל ליבה בארוסה העשיר והמצליח, אם גם קשיש מעט בשבילה, ורק פוקסי הפתי הצליח לא לשים לב לטבעת האירוסין היקרה מאוד שנצצה על אצבעה.
מוטי דווקא זכר אותה לטובה כי בגללה הוא ופוקסי בילו סוף שבוע ארוך ומענג ביותר שהחל באמבטיה לוהטת מאוד והסתיים בלילה ללא שינה.
כשהיא שוב התקשרה, יותר משנה מאז נעלמה מאופק חייהם, הוא בירך אותה בחמימות וטרח לדרוש בשלום ארוסה, מתעניין בנימוס אם הם נישאו כבר, ואז שמע לחרדתו שהם כבר לא.
הארוס שב למכורתו, אי שם בארצות הים, והיא פנויה וזוכרת לטובה את אכזבתו האיומה של פוקסי כשהתברר לו שהזכוכית הענקית על אצבעה היא בעצם יהלום יקר ערך.
במשך כמה דקות ארוכות ומיוסרות הוא אפילו שקל לשכוח בנוחיות את ההודעה המנוסחת בקפידה שנועם הכתיבה לו, אבל הוא ידע היטב שאין בכך טעם – עכשיו היא כאן והטכניון לא גדול דיו כדי שפוקסי לא יגלה את דבר שובה.
בפנים מאובנים הוא מסר לפוקסי את הפתק שנאמר בו להלן – חזרתי ובגדול, ובלי הטבעת. אתה צדקת. היא באמת לא הלמה אותי.
פוקסי דילג מרוב אושר כשנחפז להתקשר אליה, ומוטי הסתגר במקלחת ובחן ממושכות את ערכת הדיכאון שצוידה לא מכבר מחדש, שואל את עצמו אם לשכח את כאב הלב שלו בקצף אמבט בריח אורנים שוויצריים, או ללכת על מלח אמבטיה טבעי שהגיע הישר מהמקום הנמוך ביותר בעולם.
פוקסי צעק שהוא יוצא לפגישה ויחזור מתישהו ושלא יחכה לו, והוא החליט שהמלח מהמקום הכי נמוך בעולם הולם את מצב רוחו יותר מאשר בועות שוויצריות בריח אורנים. אחרי שהתקין לו אמבט לוהט בריח גופריתי שהגיע היישר ממעמקי ים המלח העמיד על דופן האמבט שורה של שלושה בקבוקי בירה, הוסיף עוד בקבוק יין לתגבורת, ושקע במים, מגלה להפתעתו שאכן המים המהבילים מקלים על העצב שאפף אותו, או שאולי היה זה האלכוהול?
הוא עיין בשאלה זו בכובד ראש בעודו לוגם בהתמדה עד שסיים את כל הבירה והחל להיאבק בפקק של התגבורת, ואז נפתחה הדלת ופוקסי הופיע בפתח.
"מה, אתה שתית את כל זה?" שאל בפליאה.
"כן." אמר מוטי וחייך חיוך טיפשי משהו. הוא היה ידוע כשתיין גרוע מאוד.
"לא מצליח לפתוח. צריך עזרה." אמר והגיש לפוקסי את בקבוק היין - מוטי נטה לקצר מאוד את משפטיו כשהיה שתוי, והפעם הוא היה שתוי מאוד. שתוי יותר מכפי שהרשה לעצמו להשתכר מאז הפך לשותפו לדירה של פוקסי.
פוקסי לקח את הבקבוק והניח אותו בזהירות ליד הכיור, סוקר בתדהמה את שותפו.
"תפתח." התרגז מוטי, "רוצה עוד."
"אתה לא חושב ששתית מספיק מוטי?" אמר ברוך והתיישב על דופן האמבטיה, "מה קרה לך חמוד?" שאל, וניסה לגעת בכתפו הערומה.
מוטי התרגז והדף אותו מעליו בצורה מגושמת, מתיז מים לכל עבר.
"גם לי מותר דיכאון." אמר בזעף, וחבט בידו במים שנתזו על פרצופו של פוקסי.
כן מוטי, גם לך מגיע" הסכים פוקסי בקול רך, וניגב את פניו הרטובות בשרוול חולצתו, "אבל למה מוטי? מה קרה?"
"נועם, אתה. אין טבעת." הוא התרומם פתאום ונעמד באמבטיה הקטנה, פלגי מים קולחים לאורך כל גופו הרחב. "לא טוב. רוצה להקיא." גנח, ניסה לצאת מהמים וכמעט שנפל.
פוקסי נחפז לתמוך בו ועזר לו בעודו מקיא את כל הבירה ששתה הישר לאסלה.
אחר-כך פוקסי ניגב היטב את מוטי החיוור שהיה אחוז בחילה וצמרמורת, והשכיב אותו במיטה ואז פשט את בגדיו הלחים, חזר לאמבטיה המבולגנת ולראשונה בחייו סידר, ניקה, שטף והדיח.
"ממה בא הריח הזה?" שאל את מוטי בסלידה בעודו מרוקן את האמבטיה.
"מהמקום הכי נמוך בעולם." גנח מוטי.
"ריח מוזר." אמר פוקסי וקימט את אפו, "מה שלומך? איך ההרגשה?" הניח יד קרירה על מצחו של מוטי.
"אני חושב שאני כבר לא שיכור." בישר לו מוטי באומללות.
"יופי." אמר פוקסי בעידוד, נשכב לצידו והתרפק על גופו, מגשש בזהירות בין רגליו.
"תעזוב אותי." נהם מוטי והדף את ידו, "לך תלטף את נועם."
"אי אפשר." נאנח פוקסי, "החברה שלה... איזה מפחידה, אתה בטח מכיר אותה, היא לומדת בפקולטה שלך, עושה תואר שלישי בהנדסת מכונות."
"וואלה?" נדהם מוטי, "באמת."
"כן, האהבה נצחה, ואני הראשון שהיא רצתה לספר לו איך היא ויתרה על היהלומים כדי לצאת מהארון." הוא חייך באושר, "נכון שזה סיפור מקסים, מאמם ופנטסטי?"
"לגמרי." הסכים מוטי, בוחן את פניו בדאגה, "אתה לא מאוכזב פוקסי, היית נורא דלוק עליה בזמנו."
"נו, כן, היא בחורה מקסימה. כל החברות שלי מקסימות, חכמות, רגישות ונבונות, לא יזיק לך ללמוד מהן קצת מוטי."
"מה יש לי ללמוד מהן?" התרגז מוטי.
"כל מיני דברים, למשל איך לא להתרחץ באמבטיה שמריחה כמו המקום הכי נמוך בעולם." הצטחק פוקסי.
"זה לא מצחיק פוקסי." שב מוטי והדף את ידיו של חברו שהיה עליז בצורה מוזרה, "מה אתה שמח כל-כך? חצי שנה רצת אחרי הנועם הזו וצעקת שאסור שהיא תתחתן עם הטיפוס ההוא שהביא לה יהלומים, ועכשיו אחרי שהיא עזבה אותו היא שוב תפוסה, אז מה אתה שמח?"
"אני שמח כי סוף סוף יצא לי לראות גם אותך עושה אמבטיה." השיב פוקסי והתעקש לחזור ולחבק את מוטי הזועף.
"מספיק כבר, נמאס לי." הפך אליו מוטי את גבו, "אני לא מוכן לשחק יותר במשחק הזה פוקסי, עזוב אותי. אני צריך ללכת, הבטחתי לוועד לבוא לישיבה, הם צריכים עזרה בארגון מצעד הגאווה."
פוקסי עצם לרגע את עיניו ואז פקח אותן. "גם אני יכול לבוא, מוטי?"
מוטי לטש בו מבט נדהם. "אתה פוקסי? אתה רוצה לצעוד במצעד הגאווה?"
"כן, למה? יש לך בעיה עם זה? גם נועם והחברה שלה באות למצעד." החזיר לו פוקסי מבט מתגרה.
שככה יהיה לי טוב, חשב מוטי המופתע, קם מהמיטה והתחיל להתלבש לאיטו. "אולי אתה מוכן לעזור לנו בארגון המצעד פוקסי?" פנה אל ידידו שישב בקצה המיטה וגרב את גרביו.
"כן, בטח שאני מוכן לעזור, בשביל מה יש חברים?"

אין תגובות:

פרסום תגובה