4. הילד הזה
"ברור מה אתה מצאת בו, אבל מה הוא
מצא בך גרי? מה יש לילד הזה לחפש אצלך, זה מה שאני לא מבין?" לא ניסה פינקי
להסתיר את קנאתו.
"אין לי מושג." הודיתי,
"אבל אם זה מנחם אותך פינקי זה לא תמיד כזה כיף."
"נו, כן. אתה בטח נורא סובל כשהוא
כותב לך מכתבי אהבה בשגיאות כתיב ומשמיע לך את הרעש הזוועתי הזה שהנוער קורא לו
מוזיקה ומתפלא מה זה הדברים המרובעים האלו עם הדפים בלי תמונות שאתה אוהב לדפדף
בהם."
"פינקי!" נזף רוזי,
"מספיק. איך אתה מדבר?"
"זה בסדר." צחקתי, "יפה לך
הצבע הירוק הזה בפנים פינקי, והאמת היא שהוא לא סובל מוזיקה מודרנית, הוא תולעת
ספרים עוד יותר ממני, ובחיים לא קיבלתי ממנו מכתב אהבה."
"בטח שלא, הרי הוא עבר לגור אצלך
בערך יומיים אחרי שנפגשתם. מה יש לו לכתוב לך?"
"כן, זה היה באמת טיפה זריז."
הודיתי, "אבל הוא עשה את זה כל כך בזריזות ובכזה שושו עד שתפסתי שהוא גר אצלי
רק אחרי שאימא שלו התקשרה ושאלה אם אני יודע אם הוא מגיע לביקור אצלם בשבת."
"אני פשוט לא מבין מה אתם עושים
יחד?" רטן פינקי, "זאת אומרת, חוץ ממה שאני כן יודע, אבל כמה זמן זה
לוקח? שעה? שעה וחצי ביום? אפילו אם ניקח בחשבון שהוא רק בן... בן כמה הוא
בעצם?"
"עשרים וארבע וחצי." אמרתי
משתדל לא להראות כמה אני נבוך להודות בכך. כלומר, עשרים וארבע זה לא ממש צעיר,
ובטח שלא קטין, אבל בכל זאת... אני כבר בן חמישים למען השם.
לעומתי הוא באמת היה רק ילד ובכל זאת,
למרות המבטים התמהים של רוזי והעקיצות של פינקי היה לנו נוח יחד. הייתה התאמה טובה
ביני לבינו ולא רק במיטה אלא בכלל והעובדה הזו לא חדלה להפתיע אותי.
"אנחנו לא עושים שום דבר מיוחד
פינקי." ניסיתי להרגיע את ידידי הוותיק, "אנחנו סתם חיים כמו כל זוג
אחר. הוא עובד קצת במלצרות ובעיקר לומד, אני עובד כרגיל ובערבים אנחנו רואים
טלוויזיה, או קוראים, או הולכים לטיול קטן ברגל, ולפעמים אני מצליח לגרור אותו
לאיזה סרט בתנאי שהפלצנים האלה בעיתון כותבים שהוא טוב. סתם סרטי פעולה לא מצליחים
לשכנע אותו לזוז מהבית."
רוזי ופינקי החליפו מבטים משועשעים.
"אתה בטוח שלא טעית והוא לא בעצם בן ארבעים ושתיים?" צחק פינקי.
"הלוואי והייתי טועה. ממש מביך אותי
להסתובב עם ילד כזה, אבל בדקתי טוב את תעודת הזהות שלו, הוא חצי מהגיל שלי פינקי,
ואין יום שאני לא חושב על זה, וגם מזכיר לו את העובדה הזו מידי פעם, אבל זה לא
עוזר, הוא מתעקש שהוא רוצה אותי ואני... טוב, מה אני יכול לעשות?"
"כן מסכן, איזה ברירה יש לך? רחמנות
עליך, זה ממש התעללות בזקנים." צחק פינקי ולא הפסיק לקנא, ראיתי את זה עליו.
"די כבר שלוימל'ה. תפסיק להיות
רשע." נעץ רוזי מרפק בצלעותיו של בן זוגו ואחר כך נשען לאחור על כיסאו בחן
אותי במבט מודאג, "הוא נשמע בחור מאוד מיוחד גרי." אמר בשקט, "אבל
בכל זאת... אני רק מקווה שתזכור שהכול בחיים זמני ושלא תפתח ציפיות."
"אצלי הציפיות משמשות רק לכיסוי
כריות." הרגעתי אותו, "אני יודע שיום אחד הוא יגיד לי יפה תודה וילך
לדרכו, אבל בינתיים נוח לו אצלי ולי נוח שהוא בסביבה."
"אבל הוא ממש ילדון, מה אתם עושים
בימי שישי למשל?"
"בדרך כלל הוא הולך לאכול אצל הוריו
וחוזר הביתה עם כאב ראש וישר הולך למיטה. הצעתי לו שיצא לרקוד עם חברים במועדון,
או משהו כזה, אבל הוא כעס ושאל למה אני רוצה להיפטר ממנו. תראו, הוא לא בליין
גדול, למעשה הוא ממש שונא את הקטע הזה של שתייה וריקודים. הוא בכלל שונא רעש ורוב
הזמן הוא מבקש שאשתיק את הרדיו ומעדיף את FM 88 ואת קול
המוזיקה."
"זה באמת מוזר, איך אתה מסביר את
זה?" שאל רוזי בפליאה
"לא יודע. הוא אומר שרוב בני גילו
משעממים אותו ושהוא מרגיש לא נוח איתם, שהוא מרגיש שהוא שייך לדור אחר."
"אם ככה הוא הגיע למקום הנכון."
צחק פינקי, "תגיד, מה אתם עושים במיטה? רואים יחד ערוץ שמונה ואחר כך נותנים
ידיים ונרדמים?"
"האמת שאנחנו מעדיפים את ערוץ
ההיסטוריה ואנחנו ישנים כפיות." חייכתי אליו, משועשע מהעוקצנות שלו.
"ומה בקשר לסקס?" סירב פינקי
הבלתי נלאה להרפות.
"סקס זה רעיון גדול, אני בעד, עד כמה
שידוע לי סקס תמיד היה ותמיד יהיה. מנחם אותי לדעת שגם אחרי שאני אצטרף לכצל'ה כדי
להריח את הפרחים מהשורש יהיה סקס בעולם."
"כן גרי, אני יודע. תודה לך ששיתפת
אותנו בדעותיך. אני מתכוון לסקס שלכם? איך אתה עומד בקצב?"
"האמת שזה נושא קצת בעייתי
אצלנו." הודיתי, והם רכנו לעברי, סקרנים, מוכנים לשמוע את כל הפרטים
המלוכלכים, "אם אנחנו מזדיינים בבוקר הוא מתחמק ממני בערב, ואני חייב לתת לו
לשתות קצת יין כדי שהוא יסכים, אבל אם אני מגזים עם היין הוא קם למחרת עם כאב ראש
ואז אני נשאר עם הזין ביד. זו באמת בעיה, מקס צודק, הילדים בימינו באמת לא יודעים
לשתות."
"איזה מניאק!" אמרו שניהם בבת
אחת וצחקו, ולא הניחו לי ללכת עד שהבטחתי להם להזמין אותם לארוחת ערב כדי לפגוש
סוף סוף את הילד הזה שהתנחל אצלי בבית ובחיים.
עדן נלחץ בצורה מוגזמת לגמרי כששמע על
האורחים שלנו ומיד החל לפשפש בספרי הבישול שהביא איתו כדי למצוא מתכונים שיהיו
ראויים לאורחים הנכבדים.
"בחייך עדן, מה הלחץ? זה רק רוזי
ופינקי ואולי מקס ירים את התחת השמן שלו מהכורסת טלוויזיה ויבוא גם, מה אתה עושה
סיפור? נזמין טייק אווי סיני או פיצה ונסגור עניין, אתה לא צריך להוכיח להם שום
דבר, מספיק שתחייך קצת."
"אתה לא רוצה להתגאות בי?" מחה
עדן, דוחה בחלחלה את הרעיון של אוכל מוזמן בקופסאות נייר.
"אני לא חי אתך כי אתה מבשל טוב יותר
ממני חמוד."
"אני מקווה מאוד שלא כי אפילו אחותי
הקטנה מבשלת יותר טוב ממך גרי, והיא רק בת עשר."
"אני לא יודע לבשל." הודיתי,
"אני עדיין מבולבל מהמצאת המקרוגל, אז מה? בשביל מה המציאו מסעדות?"
עדן צחק ושאל אם אני לא איתו בשביל הבישול
שלו אז למה כן?
משכתי בכתפי, התשובה הנכונה הייתה כי נוח
היה לי איתו, והיה פשוט יותר להיכנע לו מאשר להתווכח איתו ולגרש אותו, אבל כבר
הכרתי את הרגישות שלו והעדפתי להתחמק ולענות בשאלה על שאלתו, "ולמה אתה איתי
עדן?"
"בגלל הירושה כמובן." הוא ענה
וצחק כשצבטתי את לחיו ואמרתי לו שהוא עושה טעות חמורה ושאין לי שום ירושה להוריש
לו.
האמת לא הייתה רחוקה מכך. לא הייתי עני
כמובן, אבל גם לא עשיר גדול. המכון הרוויח לא רע, אבל שילמתי משכורות יפות לכולם
והשקעתי בציוד מודרני, מסתפק במשכורת סבירה לעצמי. היו לי מעט הוצאות - קצת על אוכל
ובגדים, וקצת על הרכב - זה הכול. לא היו לי חובות אישיים, הבית שגרתי בו היה שלי -
אם כי בצוואתי הורשתי אותו לאחייניי - ולא הייתי בזבזן גדול.
פעם בשנה נסעתי עם פינקי ורוזי (ולפעמים
גם הצלחנו לגרור את מקס או את חומי) לטיול באירופה, מידי פעם פינקתי את עצמי
במסעדה טובה או בהצגה וזהו בעצם.
בגילי, כשאין לך ילדים ואתה לא משתגע על
בגדים, נעלים, תכשיטים ושאר הבלים אין לך הרבה הוצאות, בעיקר אם אתה עדיין בריא,
עובד ומרוויח לא רע.
היו לי קצת חסכונות לעת צרה, פנסיה קטנה
לפרישה ודי היה לי בכך. אף בן אדם שעיניו בראשו לא היה חושד בי שאני עשיר גדול,
לבשתי בגדים פשוטים, נעלתי בדרך כלל נעלי התעמלות, נהגתי בניסן מאובקת בת שמונה
והשעון שלי היה סתם סווטש' פשוט. אם עדן נדלק עלי בגלל רכושי הוא עשה טעות ענקית.
כמובן שהיה עניין המגורים איתי שהיווה
בשבילו יתרון חשוב. עדן לא הסתיר ממני שהוא לא מרגיש נוח בבית הוריו הצפוף ושהוא
לא מרוויח די כסף לשכור לעצמו דירה, לא אם הוא רוצה לממן בעצמו את לימודיו. היה לו
נוח לגור אצלי ולזכותו יש לציין שאחרי שבוע של הכרות איתי הוא הציע לי שישלם לי
שכר דירה.
צחקתי ואמרתי שאין מצב שאני אקח כסף
ממישהו שאני שוכב איתו, ושאם הוא מתעקש להפוך לדייר שלי שיביא בחשבון שזה יסתום את
הגולל על הסקס שלנו.
"אם ככה אז עדיף לי לגור במרפסת של
הורי יחד עם הכלב." אמר עדן מיד וחיבק אותי.
"תראה, אם אתה מרגיש לא נוח לגור
אצלי סתם ככה, בלי תשלום, אז בוא נעשה זיכרון דברים שאתה גר אצלי תמורת ניהול משק
הבית שלי." הצעתי.
"ניהול משק בית?" התיישב עדן על
ברכי וכרך יד על כתפי, "זה אומר שאני אצטרך ללכת עם סינור לבן מתחרה?"
חייך.
"בטח, וגם עם נעלי עקב שחורות."
"וגרביונים שחורים." התלהב עדן,
"ואל תשכח את כובע התחרה הקטן וכמובן מבטא צרפתי סקסי."
"יש לך מוח מלוכלך ילד." צחקתי.
"אני יודע, מגיע לי עונש,
נכון?" שמח עדן, "ואני יודע בדיוק איזה." גלש על ברכיו ופתח את
מכנסי, ולמרות שרק באותו בוקר היה סקס שוב הזדקף הזין העייף שלי לדום מתוח בתוך
פיו החם והמשתוקק.
אחר כך ניסחנו בזריזות זיכרון דברים שבו
נאמר שעדן גר איתי כמנהל משק הבית שלי ובתמורה הוא ישן ואוכל אצלי, חתמנו אותו,
שמנו במגרה והלכנו לאכול ארוחת ערב.
לא שיקרתי לחברי, יין באמת גרם לעדן להיות
מעט יותר משוחרר, ואם היה מסוחרר מעט מאלכוהול הוא היה מניח לי להדליק את האור
בשירותים כדי שאוכל להביט בגופו הערום והחלק, להתענג על עורו הלבן - הוא שנא ללכת
לים ותיעב שמש – וגם, אחרי שכנועים והפצרות, לשכב על בטנו ולהניח לי ללקק ולטעום
את החור ההדוק והמתוק שלו, את אשכיו החלקים ואת הזין הנחמד שלו. הוא אהב לשבת עלי,
הזין שלי קבור בתוכו, משעין את גבו על חזי, ידי האחת על אברו והשנייה משתעשעת
בפטמותיו שהיו אדומות וגדולות ורגישות למגע. הוא היה נע מעלי באיטיות, מתנשם
ורועד, וכשהיה גומר היה צועק לתוך כף ידי ואז מסתובב אלי בגמישות אומר,
"ועכשיו אתה." ומצמיד את פיו אל פי, ונאנק בעונג כשהייתי פורק בתוך גופו
הצעיר את מטען הזרע שלי.
אחרי חודש יחד עשינו בדיקת דם שיצאה
שלילית והפסקנו להשתמש בקונדום, וכשאמרתי לו שאין לי בעיה אם הוא רוצה להיות עם
אחרים בתנאי שיבטיח לי שיזהר וישתמש תמיד בקונדום הוא פרץ בבכי ולא דיבר איתי כל
אותו ערב.
"אין לי ברירה אלא להודות שכנראה
שהילד הזה באמת אוהב אותך." אמר פינקי אחרי ארוחת הערב הראשונה שלהם עם עדן
שבאמת התאמץ ובישל מטעמים מעולים, נהג בהם בחביבות ויצא מגדרו כדי להיות חברותי
ומסביר פנים ולהסתיר את המתח שגרם לו כל המעמד של פגישה עם ידידי הוותיקים.
"כן, אני חושב שאתה צודק."
אמרתי.
"אז למה אתה לא נראה שמח קצת
יותר." נזף בי רוזי.
"אני לא יודע." אמרתי,
"הוא באמת מתוק ורגיש ועושה הכול כדי לשמח אותי, אבל... לא יודע."
הם החליפו מבטים, אמרו לי שיש לי יותר מזל
משכל והלכו הביתה ואני חזרתי פנימה לעזור לעדן לסדר את המטבח, ואחר כך הלכתי איתו
למקלחת וכמו שהבטחתי לו עשינו אמבטיה ביחד – פרס על מאמציו במטבח.
הוא התעקש להיות רומנטי עד הסוף ולכן
כיבינו את האור והארנו את החדר בנרות ריחניים. קודם סיבנתי אותו מכף רגל ועד ראש
ואחר כך חפפתי את שערו הארוך, מעסה את קרקפתו בתנועות מעגליות. אחרי ששטפתי את
השמפו מראשו גיששתי במים אחרי אברו שהזדקף בידי - כל פעם שנגעתי בו עמד לו –
והתחלתי ללטף אותו, "בא לך להיות הפעם האקטיבי?" שאלתי אותו.
הוא סובב אלי את ראשו בבהלה, "אני
חייב?" שאל מודאג.
"כמובן שלא חמוד, אבל... לא בא לך
לפעמים?"
הוא הניד בראשו לשלילה, נראה כאילו הוא
עומד על סף בכי.
"די, די חמוד. זה בסדר, אל תתרגש.
נעשה מה שתרצה."
"אני רוצה שיהיה לך טוב." אמר
בפשטות.
"אבל טוב לי חמוד, אם לך טוב אז גם
לי טוב, בוא, אנחנו מתחילים להתקמט במים האלו." יצאנו, התנגבנו והלכנו למיטה.
מרחתי קרם לחות על עורו, מעסה את כתפיו
ועורפו, ואחר כך לקחתי את הזין שלו בפי, נהנה מטעמו הטוב. הוא רעד והתבייש קצת,
אבל אני התעקשתי למצוץ לו עד שהגיע לפורקן בתוך פי. נעזרתי באצבעותיי, נהנה ללטף
את ישבנו ולהחדיר אצבע לחור החלקלק שלו. לתדהמתי הוא בכה אחר כך, נישק את כף ידי
וביקש שאחבק אותו בכוח ונרדם כשפניו כבושות בחזי אחרי שאמר לי שוב ושוב שהוא אוהב
אותי.
אני מצידי לא אמרתי לו אף פעם שאני אוהב
אותו ולמרות שהוא לא שאל מעולם מה אני חש כלפיו לפעמים חשתי שהשאלה הזו מרחפת
מעלינו, מטילה עלינו צל כבד, ובכל זאת, למרות שככל שנמצאנו יותר זמן יחד נקשרתי
אליו יותר ויותר עדיין לא אמרתי לו שאני אוהב אותו.
לא יודע למה, אולי כי היחיד ששמע מפי את
המילים הללו - וגם זה רק בהזדמנויות חגיגיות - היה כצל'ה, ותראו איפה הוא עכשיו?
5. מפלצת
חזרתי מהעבודה בידיעה שעדן יחזור רק בחצות
מהמשמרת שלו ולתימהוני הוא היה בבית, יושב ליד המחשב שלו ומקליד בזעם.
"חשבתי שאתה עובד היום?" התפלאתי.
"פיטרו אותי." אמר והמשיך להקליד
במהירות.
"פיטרו אותך? למה?"
"ככה. עזוב את זה." הפטיר בלי להביט
בי והמשיך לכתוב.
הבטתי בו מודאג, משהו היה מאוד לא בסדר, לא
קניתי את העמדת הפנים שלו ששום דבר לא קרה.
"עדן." סובבתי בזהירות את הכיסא
המשרדי שלו אלי, "תפסיק רגע לכתוב ותסתכל עלי."
"לא רוצה!" צעק עדן והסתובב חזרה,
"עזוב אותי."
"אבל עדן..."
"תניח לי כבר. אני רוצה שכולם יניחו לי כבר
לנפשי, נמאסתם עלי כולכם! נמאסתם, כן גם אתה. שונא את כולכם!" צעק עדן ופניו
שבדרך כלל היו שלווים, כמעט אדישים, נראו כפני מטורף.
"בסדר." אמרתי, קצת מבוהל ממה שנראה
כמו שינוי מוזר באישיות שלו, "איך שאתה רוצה." והלכתי למטבח לחפש משהו
לאכול.
אכלתי בעמידה שניצל קר בפיתה, מקשיב באוזן אחת
למה שקורה בחדר המחשב שם המשיך עדן להקיש במרץ על המקלדת. קינחתי את ארוחתי
המאולתרת בתפוח, ניגבתי את השיש מפירורים והלכתי להתקלח.
כשיצאתי מהמקלחת, עדיין נבוך ומבולבל, אבל נחוש
החלטה לאלץ את עדן להפסיק להתנהג כמו ילד קטן ולדבר איתי הוא כבר לא היה בבית.
הארון היה פתוח. הבחנתי שהוא לקח רק תיק נסיעות
אחד וקצת בגדים והשאיר מכתב קצר על הכר שלי.
החלטתי שיהיה לך טוב יותר בלעדי
אני רק מזיק לך ומקלקל לך את
החיים
תודה על הכול וסליחה
עדן
נ. ב. אני אוהב אותך
בהיתי פעור פה במכתב, תוהה לאן הילד המשוגע הזה
יכול היה ללכת.
אחרי שהקדשתי לנושא כמה שניות של מחשבה הרמתי
טלפון לבית הוריו.
אימו ענתה וזיהתה מיד את קולי. יצא לנו לדבר
פעמיים שלוש והיא תמיד הייתה מנומסת אך קרירה ומרוחקת. מבחינתי זה היה בסדר גמור,
בהתחלה פחדתי שהיא תתנפל עלי בשטף של האשמות ותדרוש לדעת מה גבר בגילי חושב שהוא
עושה עם הבן שלה, אבל היא נשמעה תמיד רגועה ואגבית מאוד וגם הפעם לא שנתה ממנהגה -
כן, עדן נכנס כרגע הביתה. אני רוצה לדבר איתו?
"אני לא יודע." הודיתי, "היה לנו
ריב קטן וכשנכנסתי להתקלח הוא פשוט הסתלק."
"נכנסת להתקלח תוך כדי המריבה איתו?"
השתוממה אימו של עדן.
כשהיא אמרה את זה ככה זה באמת נשמע מוזר.
"כן, אה... לא בדיוק, זאת אומרת, הוא... אני... האמת שהוא רב איתי, אני חושב.
אני לא בטוח מה בדיוק קרה."
"אולי כדאי שתבררו את זה אחד עם
השני." היא הציעה והעבירה את השפופרת לעדן שכפי הנראה עמד לצידה.
"אני מצטער גרי," אמר, "אבל אין
לי מה להוסיף על מה שכתבתי בפתק."
"כתבת שאתה אוהב אותי." הזכרתי לו,
"אבל לא בדיוק הבנתי איך אתה הורס לי את החיים, אולי נוכל לדבר על זה
עדן?"
"אין לי מה להגיד לך." ענה הילד
המרגיז הזה וסגר לי את הטלפון בפרצוף.
טוב, מה אפשר לעשות? הרי ידעתי שזה יגמר לא טוב,
אבל איכשהו לא ציפיתי לסוף מפתיע כזה. חשבתי יותר לכיוון של עדן מספר לי בעדינות
שהוא פגש מישהו שמתאים לו יותר מבחינת הגיל ותחומי העניין ונפרד ממני בצורה קצת
פחות פראית.
מה זה משנה איך? הרי ידעת שזה ייגמר בשלב מסוים,
עברת את הגיל לדראמות, עדיף ככה, לסגור במכה ודי. אמרתי לעצמי, וניסיתי להמשיך את
חיי כרגיל, כאילו לא קרה כלום, אבל אחרי שלושה חודשים עם מישהו שדאג לך, פינק
אותך, התרפק עליך בלילה, היה תמיד זמין לסקס ונתן לך הרגשה שאתה אהוב וחשוב ושווה
זה היה קשה.
אחרי שסיפרתי על עזיבתו של עדן לרוזי החליטו
החברים לקחת אותי לבילוי בפאב כדי שאפסיק לשבת קודר בבית. למרות שאני לא חובב
פאבים המחווה נגעה לליבי והלכתי איתם לשתות קצת בירה בפאב לא רחוק מביתי.
ישבנו כולנו - רוזי ופינקי, מקס ואנוכי – שתינו
בירה ושוחחנו על עדן.
"הרי ידעת שזה לא ימשך הרבה זמן." אמר
לי רוזי וליטף בעדינות את כף ידי, "רוצה לבוא אלינו אחר כך?"
"לא, מצטער. עוד לא, אני... כנראה שבאמת
אהבתי את הילד הזה, אולי הייתי צריך להגיד לו את זה בזמן."
"אתה עוד יכול להגיד." אמר פינקי,
"הרי הוא גר לא רחוק ויש לך את הטלפון שלו."
"מה זה יעזור עכשיו? הוא הסתלק ודי."
"ואתה לא יודע למה?"
"הוא כתב לי מכתב פרידה לא ברור, משהו על
זה שהוא הורס לי את החיים, אבל זו שטות, הוא לא הרס כלום. אני פשוט לא מבין את זה,
בבוקר הוא נישק אותי כרגיל ופתאום, אחרי שפיטרו אותו מהעבודה, הוא... אני לא מבין
את זה."
"הוא דווקא עשה עלי רושם של בחור נחמד
והגיוני מאוד." אמר פינקי בפליאה, "מעניין מה עבר עליו?"
"אם לא תשאל לא תדע." סיכם מקס ולגם
מהבירה שלו.
"אולי אני ארים טלפון בעוד יום יומיים
ואשאל." אמרתי, יודע שאין סיכוי, כשילד בן עשרים וחמש זורק גבר בן חמישים אין
מצב שהגבר הזה - בעיקר אם הוא אני - ירוץ אחריו וידרוש הסברים.
אחר כך התחילו עם מוזיקה חזקה ועשן הסיגריות
נעשה סמיך מידי בשבילי ופתאום הייתי עייף מאוד. ביקשתי סליחה, הודיתי להם ויצאתי
למגרש החנייה. בעודי פוסע לעבר מכוניתי ראיתי מכונית אחת שהאור בה דלק, זה היה
מוזר מעט, כל המכוניות היו חשוכות ורק שם דלק אור. הבטתי והבחנתי שבמושב הנהג יושב
מישהו וקורא ספר שהיה שעון על ההגה, מישהו צעיר עם קוקו אסוף על עורפו, עדן.
ניגשתי ודפקתי על השמשה. הוא הרים אלי את מבטו
והתחלחל, מסכן קטן, ממש הבהלתי אותו. פתחתי את הדלת, "אנחנו חייבים להפסיק
להיפגש בצורה כזה עדן, אנשים יתחילו לדבר." אמרתי וחייכתי אליו.
עדן השיב לי בחיוך ואחר כך יצא מהמכונית וחיבק
אותי. "איך ידעת שאני פה?"
"לא ידעתי. עברתי במקרה. למה אתה יושב פה
וקורא, אין לך בית?"
"יצאתי עם חברים לבילוי, אבל הפאב הזה
מגעיל אז אני מחכה להם בחוץ עד שיצאו."
"כל הפאבים מגעילים באותה מידה. למה אתה
הולך בכלל?"
"הם היו צריכים מישהו שלא שותה שינהג
חזרה."
"שייקחו מונית. איזה מין חברים אלו? אתה
בטח קופא מקור."
"לא, לא ממש. אני בסדר, מה שלומך
גרי?"
"חרא. אני מתגעגע אליך כל הזמן."
הודיתי, "אבל אל תשים לב למה שאני אומר, אני שיכור ומדבר שטויות."
"אז אתה לא מתגעגע אלי?"
"בטח שכן. בוא נשב יחד מאחור ונתחבק
קצת." התיישבנו במושב האחורי ואני כרכתי את זרועותיי סביבו ומיד
הרגשתי יותר טוב. "רציתי להגיד לך עוד דבר אחד עדן."
"מה?"
"גם אני אוהב אותך. אני יודע שזה קצת מאוחר
מידי להגיד את זה עכשיו, ואולי תמיד זה היה מאוחר מידי, אבל אני אוהב
אותך."
עדן התחיל להתייפח על חזי ואני ליטפתי אותו
ונישקתי את עורפו, מנסה להרגיע אותו, מה שהוביל לעוד נשיקות ועוד חיבוקים ו... כן,
לא הייתי מאמין שבן אדם בגילי יעשה דברים כאלו במכונית, אבל עובדה, זה קרה.
"תגיד." שאלתי אחר כך, אחרי שנרגענו
קצת, "לא נגמרו לך הבגדים? השארת אצלי את רוב הבגדים שלך."
"האמת שכן. אני צריך לקחת את שאר הדברים
שלי."
"לא יהיה יותר פשוט שתחזור?"
"אתה רוצה אותי חזרה?"
"כן, מאוד, אבל רק אם אתה רוצה."
עדן מחה את דמעותיו בשרוולו. "אז אתה לא
כועס עלי? אין לך מישהו אחר?"
"מישהו אחר? אל תהיה מצחיק, עזבת רק לפני
שבוע, ואני לא כועס, אני מבולבל. אולי תסביר לי למה בדיוק עזבת שאני אדע אם לכעוס
או לא."
עדן נאנח אנחה רווית דמעות. "פיטרו אותי כי
אני לא יודע להסתדר עם אנשים. רבתי שם עם כולם עד שנמאס להם ממני, האמת היא שאני
שונא בני אדם."
"מה? את כולם?"
"לא את כולם, אבל את רובם."
כבשתי חיוך. "את מי אתה לא שונא?"
"אותך לא, וגם לא את הורי למרות שהם
מעצבנים אותי, וגם את האחים שלי אני לא שונא. את אחותי אני בעצם די מחבב למרות
שלוקח לה שעות להתלבש כל בוקר, אבל אני לא שונא אותה, רק מתרגז עליה לפעמים. אני
גם משתדל לא לשנוא את החברים שלך, בעיקר קשה לי לא לשנוא את פינקי ורוזי."
"למה? מה הם עשו לך?"
"כלום, חוץ מזה שהם אוהבים להזדיין אתך
מידי פעם."
"הם סיפרו לך על זה? לעזאזל, זה בטח פינקי
עם הפה הגדול שלו, אני אחנוק אותו. לא, יותר טוב שאני אוריד לו את הביצים."
"ואז רוזי יחנוק אותך." צחק עדן
וראיתי שמצב רוחו השתפר.
"למה אתה מתכוון שאתה שונא את כולם
עדן?"
"אני מתכוון שאני... אני פשוט גרוע עם בני
אדם, אין לי סבלנות אליהם, הם מרגיזים אותי, אני מעדיף להיות לבד, בלי יותר מידי
חברים."
"עם חברים כמו שלך שמשאירים אותך באוטו כמו
כלב אני לא מתפלא."
"הם דווקא ניסו להתיידד איתי, אני זה
שמעדיף להיות בחוץ ולא לשבת איתם ולשתות. המוזיקה שם איומה והעשן של הסיגריות שורף
לי בגרון, ואני גם לא אוהב כל כך לשתות."
"גם אני לא."
"אתה רואה, בגלל זה אנחנו מתאימים, כי אתה מבין
אותי ומקבל אותי למרות שאני מפלצת."
"אתה לא מפלצת עדן. נו, באמת, איזה
שטויות."
"אני כן, אין יום שאני לא רב עם מישהו,
אנשים עולים לי על העצבים, גם כשאני פוגש מישהו שאני לא שונא אני צריך לאלץ את
עצמי לחייך אליו. זה עול בשבילי להיות נחמד וחברותי, זה לא בא לי טבעי. אני אף פעם
לא באמת שמח להתקרב לאנשים, אני מפלצת, תאמין לי."
נאנחתי וליטפתי את שערו שנפרע. "למזלך אני
אוהב מפלצות, אולי נלך הביתה עכשיו? הגיע הזמן להשכיב את המפלצת לישון."
"אבל הם סומכים עלי שאני אסיע אותם, או,
הנה הם באים. תיסע הביתה ואני אגיע עוד מעט."
נפרדתי ממנו בנשיקה, מתעלם מחבריו - שלושה
פרחחים עם ג'ל בשערות, קעקועים ועגילים בכל פינה של הגוף - וחזרתי הביתה.
מאז שהוא הלך הייתי מדוכא מכדי לטרוח על סדר
וניקיון, פתאום הבחנתי שהבית לא נראה משהו. עד שהוא הגיע הספקתי רק לרחוץ את
הכלים שנערמו בכיור ולהחליף את כלי המיטה, לא יותר.
הוא נכנס עם התיק שיצא איתו, העיף מבט סביב,
חייך קצת למראה הבלגן, שפך את תכולת התיק למכונת הכביסה, לקח את ידי והוביל אותי
למיטה.
יצאנו ממנה רק למחרת בצהרים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה