ב. הלולין

כמה ימים אחר כך הופתעתי לגלות את גברת נעמי מקישה על דלת דירתי. "אבל כבר שילמתי את מיסי הוועד עד סוף השנה." אמרתי, מזמין אותה פנימה.

"אני יודעת נדב, הלוואי וכולם היו משלמים מיסים בדייקנות ובלי ויכוחים כמוך, אבל הפעם באתי בנושא אישי." הסבירה גברת נעמי, התיישבה והביטה סביבה, "איפה הילד?"

"מי, מורג? הוא למעלה, בגינה, לומד לפסיכומטרי ומשגיח על הכלבה שלי, אני ממש לא יודע מה הייתי עושה בלעדיו, הוא פשוט הציל אותי."

"כן, אני מבינה." הנהנה גברת נעמי, "אתה והוא... אתם נעשיתם ממש חברים טובים, נכון?" שאלה בהיסוס, בהבעה נבוכה אך נחושה.

"כן, אפשר להגיד שכן, והלוואי והייתי יכול לשכנע אותו לקבל כסף תמורת הזמן שהוא מקדיש לכלבה שלי, אבל הוא מסרב בתוקף. את חושבת שהוא יסכים לקבל ממני לפטופ במתנה? יש לי אחד, חדש לגמרי שקיבלתי מהעבודה, אני לא ממש צריך עוד לפטופ, אני אשמח לתת לו אותו."

"לפטופ זה המחשב הקטן הזה שעובד על בטריות? איזה דברים ממציאים היום, ממש הפלא ופלא, אני בטוחה שהוא ישמח, כמו כל הצעירים הוא אוהב את כל הפטנטים המודרניים האלה." אמרה גברת נעמי בפיזור נפש, "תראה נדב, אני... אתה יודע בן כמה מורג?"

"בן עשרים, ככה הוא אמר לי, הוא צעיר ממני בעשר שנים, אבל הוא בוגר מאוד לגילו, והוא ממש ילד טוב, את יכולה להיות גאה בו."

"אני באמת גאה, אבל אני גם... אני רק סבתא שלו, אבל מאז שאבא שלו נהרג כשהוא היה קטן הבת שלי... מסכנה, זו לא אשמתה, אולי פינקתי אותה יותר מידי, היא הבת היחידה שלי ו..." דמעות מפתיעות הרטיבו את ריסיה, "אני יודעת שהוא לא כמו כולם, שהוא... הוא ילד מיוחד, והוא ילד רגיש כל כך, חבל שהוא התגייס, אני יודעת שזה החוק, שכולם צריכים להיות חיילים, אבל מורג הוא לא כמו כולם, הוא עדין מידי לצבא... אני דואגת לו מאוד נדב, ואתה... אני יודעת שיש לך לב טוב." היא הניחה את ידה על חזה, "אני מרגישה את זה בלב, אבל הוא רק ילד, ואתה כבר בן שלושים, ולמרות שגם אתה מיוחד כמוהו אתה בכל זאת..." היא השתתקה, והביטה בי במבט חסר ישע, "אתה מבין?"

"אה... אני לא בטוח שאני מבין מה את רוצה להגיד גברת נעמי, אבל אני רוצה שתדעי שאני אוהב את מורג כמו שאוהבים אח צעיר, יש לי אח ואחות מבוגרים ממני, תמיד הייתי הילד הכי קטן בבית ומאז שאני זוכר את עצמי חלמתי שיהיה לי אח צעיר יותר... ואת לא צריכה לחשוש מזה ששנינו הומואים..." ראיתי שהיא נרתעת לשמע המילה הומואים, רתיעה כמעט לא מורגשת, אבל לא החמצתי אותה, "זה לא משנה כי הוא באמת עדיין ילד, ואני מבין שהוא עבר דברים קשים בצבא, והוא צריך שקט ומנוחה, וזמן להתאושש, ואני נשבע לך שאני אשגיח עליו ולא אפגע בו בשום פנים ואופן."

פניה הקמוטים של גברת נעמי התבהרו בחיוך צעיר, שהזכיר לי מאוד את חיוכו של מורג, "ידעתי שיש לך לב טוב נדב." הניחה יד קרירה ועדינה על ידי, ולחצה אותה קצרות, "מורג המסכן שלי, הוא בדיוק כמו בעלי המנוח, רגיש מידי, בצבא הוא התאהב במישהו והלך וסיפר לו... הבחור הזה, כל כך חסר טקט ורגישות... צחק ממנו וסיפר לכולם, מורג סבל מאוד, ובסוף ניסה להתאבד, מזל שהצילו אותו ברגע האחרון, אם הייתי מאבדת גם אותו... אני מקווה שישחררו אותו מהצבא סופית כדי שהוא יוכל ללכת ללמוד, מורג כל כך מוכשר, הוא רוצה ללמוד ציור ותיאטרון במכללה, אני בטוחה שבמקום תרבותי ונעים הילד יפרח ושוב יהיה מאושר, מה דעתך?"

"אני בטוח בזה, הוא מוכשר מאוד, ויש לו מזל שיש לו סבתא כל כך אוהבת כמוך." החלפנו חיוכים, ואחרי שהבטחתי לא לספר למורג על השיחה עם סבתו היא הלכה לדרכה, שבעת רצון ורגועה.

עליתי לגג ותפסתי את מורג מצייר את מפי במקום לשקוד על לימודיו. השבוע האחרון היטיב איתו מאוד – הוא עלה מעט במשקל, לחייו החיוורות הוורידו, עיניו נצצו, ושערו שהתארך מעט הלם אותו מאוד - הוא באמת היה חמוד להפליא, אבל צעיר מידי בשבילי, וממש לא הטעם שלי. אני כאמור מעדיף גברים שחומים ומסוקסים ולא ילדים מלאכיים, אבל אין ספק שיום אחד מורג יפגוש מישהו שיאהב אותו ויעשה אותו מאושר, ואם לא יהיה לו עסק איתי, ועם גברת נעמי.

"אתה לא אמור ללמוד ילד, מה אתה עושה?" נזפתי בו, והצצתי בציור שצייר – רישום מלא חיים ומקסים של מפי.

"נהדר, אתה ממש מוכשר מורג." שיבחתי אותו, "אבל מה עם הפסיכומטרי?"

"אל תהיה נודניק, יהיה בסדר." השיב מורג בקלות דעת, ואז הניח יד על ברכי, "תגיד, סבתא כבר דיברה אתך?"

"למה, על מה יש לסבתא שלך לדבר איתי?" ניסיתי להישמע שווה נפש ורגוע.

"אתה יודע, בתור עורך דין אתה שקרן ממש גרוע, אני מקווה שבבית משפט אתה מפגין ביצועים יותר טובים." גיחך מורג בשובבות.

"אה... האמת שרוב העבודה שלי מתבצעת לפני שהמשפט מתחיל, את ההצגות בפני השופט אני שומר לסוף, איך ידעת שסבתא שלך דיברה איתי?"

"כי אני מכיר אותה, הוא מודאגת שאני מבלה אצלך יותר מידי זמן, ומאז שיצאתי מהארון במהומה כל כך גדולה היא לא מפסיקה להשגיח עלי, היא סיפרה לך שניסיתי להתאבד?"

"כן. זה נכון?"

הוא ניסה לחייך, אבל עיניו נותרו עצובות, "אפשר להגיד שכן, אבל לא ממש התאמצתי להצליח, אני מניח שזו הייתה סוג של צעקה לעזרה, היה לי נורא רע בבסיס, הבחור שהתאהבתי בו ושהייתי טיפש מספיק לספר לו על זה הוציא אותי מהארון, ויחד עם החברים שלו מירר לי את החיים, אם רק הייתי יודע שהוא כזה הומופוב נבזה... אני לא מבין מה מצאתי בטיפוס הזה."

"אני יודע שזו קלישאה, אבל הרבה פעמים ההומופובים הכי תוקפניים מתגלים בסוף כהומואים שמנסים להילחם בעצם בעצמם, ופוגעים על הדרך בהומואים אחרים."

"כן, שמעתי על זה." הוא משך בכתפיו, "לא מתחשק לי לחשוב עליו. תגיד, אז מה סבתא רצתה?"

"שאני אדע שאתה בחור רגיש, ושאני אשמור עליך, היא פוחדת שאני אתאהב בך, או משהו."

"וכמובן שאין סיכוי כי אתה לא עושה אהבה." חייך מורג שכבר ידע מה דעתי על אהבה.

"בדיוק ככה."

"והקטנטונת הזו?" הוא החווה לעבר מפי שכרסמה בשקדנות עצם משחק שקניתי לה כדי שיהיה לה על מה להשחיז את שיניה. "היא סתם משהו שהתפלק לך בטעות?"

"סוג של, כן, אבל... היא נהדרת ואני מת עליה, אבל מפי, למרות שהיא נשמה, היא לא בן אדם מורג."

"אז מה? אהבה זה אהבה." השיב מורג בעקשנות, וכאילו הסכימה איתו הניחה מפי לעצם וניגשה אלי, הניחה את ראשה על ברכי והביטה בי במבט מסור. ליטפתי את ראשה ופתאום נזכרתי בהזמנה שקיבלתי מנירה, ועלה בדעתי שאולי מורג ייהנה גם הוא לבוא.

"למזכירה שלי, לנירה, אתה מכיר אותה, יש יום הולדת, והבת שלה מארגנת לכבודה פיקניק בפארק, בא לך לבוא איתי? ניקח גם את מפי, ויבואו עוד אנשים מהמשרד שלי, וסתם חברים, יהיה נחמד."

"אה... טוב, למה לא, בכיף." השיב מורג, "מה הבת של נירה עושה בחיים?"

"היא גננת, יש לה גן פרטי בשיטת... לא זוכר איך קוראים לזה, השיטה שהילדים מחוברים לטבע, מטפחים גינה, ויוצרים ומשחקים בטבע, ולא נוגעים במחשב ובטלוויזיה, הבעיה שלה זה שהגן הנוכחי, שנמצא בבית שכור עם גינה נהדרת, עומד להימכר כי בעל הבית קיבל הצעה מאוד מפתה למכור אותו כדי שאיזה קבלן יוכל להקים על החלקה שלו בניין דירות, וליאורה, זה שם הבת, נורא בלחץ, כי לך תשיג מהיום למחר בית צמוד קרקע עם גינה גדולה, ובלי גינה אין לה גן ילדים."

"אולי היא תצליח לשכור דירת גג כמו שלך." העיר מורג, והביט סביבו בשביעות רצון, "הדירה שלך אמנם לא בית צמוד קרקע, אבל מספיק קרובה, והגינת גג היא פשוט גן עדן קטן. הייתי פורש דשא מלאכותי כדי שיהיה לילדים איפה לשבת, ומוסיף קצת מתקני שעשועים... מה דעתך?"

"רעיון נהדר, תהיה לך הזדמנות להציע את זה לליאורה, ואם תהיה ממש נחמד אולי היא תשכור אותך בשנה הבאה כעוזר גננת, העוזר שיש לה כיום מתחיל ללמוד לתואר שני באוניברסיטה ועומד להתפטר. משום מה היא מעדיפה לשכור גבר כעוזר גננת כדי שהילדים יספגו פמיניזם עוד מהחיתולים, אם תרצה אני אתן לך המלצות." צחקתי. 

"אתה יכול לצחוק, אבל זה דווקא נשמע לי רעיון נהדר. אם אני אלך ללמוד במכללת ערב זה יכול להיות פתרון מוצלח מאוד עבורי, וזה בטח יהיה יותר טוב מעבודה במלצרות, מה אתה צוחק? אני רציני לגמרי, אני מת על ילדים קטנים." 

הגענו לפארק בבוקר שבת זיווני וחמים, אני נוהג, ומורג יושב עם מפי מאחורה. היא שנאה את הנסיעה במכונית, ויבבה כל הזמן, והוא ליטף וניחם אותה, והבטיח לה שעוד מעט מגיעים, ושהיא תרגיש טוב יותר בפארק. ברגע שהגענו למקום הכינוס הפכה מפי לאטרקציה המרכזית. היא זכתה לליטופים ופינוקים מכולם, והתרוצצה מאושרת בין המוזמנים, בעוד מורג רץ אחריה ומזהיר את כולם לא לתת לה ממתקים כי זה מזיק לה.

נירה המחייכת כיבתה את הנרות, ולמען הנכדים הסכימה להצטלם עם זר פרחים על הראש בעוד כל הנוכחים מזמרים לה יום הולדת שמח. אחר כך כולם אכלו עוגה ושתו לחיים, ובזה תם החלק הרשמי של יום ההולדת, והנוכחים התפזרו איש לעיסוקיו. הילדים השתוללו על מתקני השעשועים, המבוגרים שקעו בשיחה ובאכילה, וכולם, איש על פי טעמו, נהנו מאוד מהבילוי בפארק הירוק והנאה.

"בוא נטייל קצת עם מפי." הציע מורג אחרי שסיים להטיב את ליבו במעדנים, "ניתן לה לתרגל קצת הליכה עם חגורה."

התרגול נכשל לחלוטין, הרצועה הצבעונית שקניתי למפי הסתבכה ללא הרף בין רגליה, והיא הסתובבה ללא הרף סביב עצמה, נושכת את הרצועה שעצבנה אותה, ומצחיקה אותנו בתעלוליה. פסענו בשביל מתפתל מרוצף ריצוף הולנדי צבעוני, נהנים ממרחבי הדשא הירוקים, ומערוגות הפרחים המטופחות, ולפתע הופיעה בשביל האופניים, שנמתח במקביל לשביל הולכי הרגל, שיירה של רוכבי אופניים שרכבו זה אחר זה, משוריינים בבגדיהם הצמודים והצבעוניים, קסדות על ראשם ופניהם רציניות ומרוכזות במאמץ הרכיבה. הבטתי בהם בסקרנות, ולתדהמתי גיליתי שהאחרון בטור הרוכבים הוא עמיר, האקס שלי. למרות שחלפו חמש שנים מאז שראיתי אותו לאחרונה זיהיתי אותו מיד. הוא לא השתנה כלל, נשאר יפה תואר, שחום ומסוקס. נעצרתי, מביט בו בהשתאות, וגם הוא מצידו נעצר בחריקת צמיגים, וברור היה שגם הוא מזהה אותי, ומופתע למראי בדיוק כמו שאני מופתע למראהו.

"עמיר." התעשתי לבסוף, "אתה בארץ?"

"כן, חזרתי לפני כמה חודשים, מה שלומך נדב?"

"בסדר, אני ממש בסדר." השבתי, ואפילו חייכתי, "תכיר, זה מורג, וזו הכלבה שלנו, מפיסטה. רציתי לקרוא לה מפיסטו, אבל אז גיליתי שהיא נקבה ולכן..."

עמיר ליטף את מפי, לכסן אלי מבט וחייך. "חשבתי שאתה יותר בעניין של חתולים ושל בחורים שחומים." העיר, מעביר מבט ממני למורג שנראה סקסי ורענן בחולצתו הכחולה ובג'ינס החדש שלו.

"כן, זה היה פעם, אבל מאז חלו אצלי שינויים, ואני רואה שגם אצלך, בכלל לא ידעתי שאתה רוכב על אופניים?"

"אה... זה... אני סך הכל מנסה להוריד קצת את הכרס." החליק עמיר על בטנו השטוחה, "לימודים זה עסק משמין מאוד."

"אז זהו, סיימת ללמוד?"

"כן, אתה מסתכל עכשיו על מהנדס מדופלם." חייך עמיר, "ומה אתך, אתה כבר עורך דין?"

"כן." הנהנתי, "אני..." מפי, שנמאס לה להמתין שנסיים לדבר התפרצה פתאום והתחילה לרוץ קדימה, ומורג קפץ ודהר אחריה, משאיר אותנו לבד.

"בוא נחכה להם פה." הצעתי, והתיישבתי על ספסל סמוך. עמיר השעין את האופניים על הספסל והתיישב לצידי, "ילד חמוד, אבל הוא לא קצת צעיר מידי בשבילך, בן כמה הוא בכלל?"

"בן עשרים, ואנחנו לא יחד, הוא רק ידיד, מאז שעזבת החלטתי לקחת פסק זמן מכל הקטע הזה של אהבה וזוגיות."

"באמת? אבל זה היה לפני חמש שנים."

"מה זה חמש שנים לעומת הנצח? אפילו לא פסיק, ומה אתך, יש לך מישהו?"

"כבר לא, כשהייתי בדניה הייתי כמה זמן עם אחד... שוודי, אם תחליט להפסיק יום אחד את הפסק זמן שלך אני מציע לך להיזהר משוודים, גיליתי שהם טיפוסים מסוכנים."

"בסדר, אני אזהר, למרות שאתה יודע ששוודים הם לא בדיוק הטיפוס שלי, פסק זמן או לא, אני עדיין מעדיף בחורים שחומים."

"טוב לדעת שהדבר הזה לא השתנה אצלך." הניח עמיר יד חמה ומוכרת עד כאב על ברכי.

"נכון." הסכמתי, ושקעתי בעיניו השחורות, החודרות, שכמו ניקבו אותי עד עמקי נשמתי.

"הייתי אידיוט נדב, בהמה חסרת רגש, נפרדתי ממך בצורה ממש מכוערת, אני מקווה שהתגברת עלי."

משכתי בכתפיי, "כן, בטח. בקלי קלות." השבתי, נאבק בדמעות שהציפו פתאום את עיני.

"הנה הילד חוזר." נאנח עמיר, שלף את הנייד שלי מכיס חולצתי, ותקתק במהירות את המספר שלו. "תתקשר אלי אם תרצה, אני מחכה." טפח על שכמי, נופף למורג והפליג משם והלאה על אופניו, מדווש במרץ בעקבות שאר רוכבי האופניים.  

"איזה גבר סקסי, הוא ממש הטעם שלי, אתם מכירים הרבה זמן?" חקר אותי מורג, עוקב בעיניו אחרי עמיר.

"זה האקס שלי, נפרדנו כי הוא החליט שהוא מעדיף לנסוע ללמוד בחו"ל במקום לעבור לגור איתי. חמש שנים לא שמעתי ממנו כלום ופתאום הוא צץ דווקא כאן."

"הוא מהמם." פסק מורג, "ונראה לי שהוא עדיין דלוק עליך, מה הוא עשה עם הנייד שלך?"

"רשם לי את המספר שלו." שלפתי את המכשיר ובחנתי את מספרו של עמיר, "הוא רוצה שנהיה בקשר." גיליתי למורג.

"נו, ו... אתה מעוניין?"

"לא יודע." העוויתי את פי בחוסר רצון, "לא חושב שזה רעיון טוב."

מורג לכסן אלי מבט סקרני, "בגללו אתה כזה?"

"איך כזה?"

"נו, אתה יודע, בודד כזה..."

"אני לא בודד." מחיתי, "אין לי זמן להיות בודד."

"רק כי אתה שקוע בעבודה במקום לגדל לך חיים, אם לא מפי היית עובר לגור במשרד... לדעתי אתה צריך להתקשר אליו."

"כדי לתת לו סיכוי לשבור לי שוב את הלב?" רטנתי.

"אז אתה מודה שהוא שבר לך את הלב? היית מאוהב בו?"

"נו, כן... הייתי רק ילד אז, וטיפש גמור, עבר לי, ואם הוא חושב שאני אקבל אותו חזרה אחרי כמה משפטי התנצלות חפיפיים..."

"אז הוא התנצל?" התלהב מורג.

"סוג של... זרק כמה מילים." משכתי בכתפי, עוטה הבעה אדישה על פני, "מבחינתי זה לא מספיק טוב." פסקתי, וכמעט שלחצתי על מחק, אבל לא הספקתי, מורג חטף ממני בזריזות את הנייד ודחף אותו לכיסו.

"אני לא מאמין, אתה מתכוון פשוט למחוק אותו ודי?"

"למה לא? גם הוא מחק אותי."

"אבל גם הוא היה אז צעיר וטיפש יותר, מה, לא תיתן לו סיכוי?"

"לא." החלטתי, והושטתי את ידי, "תחזיר לי את הנייד מורג."

"לא רוצה, לדעתי אתה צריך להתקשר אליו."

"ולדעתי לא, די מורג, אל תתערב, זה לא עסקך."

מורג נאנח, מחה והתנגד, אבל לבסוף ויתר והחזיר לי את הנייד. מחקתי את מספרו של עמיר והחלטתי לא לחשוב עליו יותר.

יומיים אחר כך הוא צץ פתאום במשרדי, הקסים את נירה בחיוכו, בחוש ההומור שלו ובנימוסיו הנעימים, והכריז שהוא לוקח אותי לאכול ארוחת צהרים.

"רעיון נהדר! לא יזיק לך לצאת מהמשרד לפעמים." שיתפה איתו נירה פעולה.

"אין לי זמן לצאת לאכול, אני עסוק, בעוד יומיים יש לי פגישה חשובה, ועוד לא הספקתי להתכונן." התלוננתי.

"גם אנשים עסוקים אוכלים לפחות פעם ביום, אתה לא רוצה להתעלף מחולשה באמצע הפגישה החשובה שלך." התעקש עמיר להמשיך לחייך ולהתבדח, ובעידודה הנמרץ של נירה גרר אותי מהמשרד למסעדה ביתית צנועה, לא רחוקה מהמשרד, שלטענתו הגישה אוכל טעים ופשוט, ולא יקר.

"יומיים חיכיתי ליד הטלפון, למה לא התקשרת?" שאל בזמן שעיינו בתפריט – דף נייר מודפס פשוט כרוך בכריכת פלסטיק חומה.

"הייתי עסוק." עניתי ביובש.

"אתה עדיין כועס עלי?" קבע עמיר.

הנהנתי.

"אבל התנצלתי?"

"מעט מידי, ומאוחר מידי."

"אני יודע, אתה צודק. כיום הייתי מתנהג אחרת, אבל מה אני יכול לעשות? אי אפשר לתקן את העבר, הייתי טיפש ואולי קצת פחדתי להתחייב, לא יודע, אבל עובדה שמאז שנפרדנו..."

"לא נפרדנו, אתה זרקת אותי."

"בסדר, אתה צודק." הסכים עמיר בהכנעה, והמשיך, "אבל עובדה שמאז שזרקתי אותך לא הצלחתי להתאהב שוב, היה לי הרבה סקס, אבל אף אחד לא נכנס לי ללב כמוך, וכשראיתי אותך עומד שם עם הילדון היפיוף הזה פתאום קלטתי... אני עדיין אוהב אותך נדב, ואני מבקש שתיתן לי שוב סיכוי, מה אכפת לך? בוא ננסה שוב, מה כבר יכול להיות?"

"לא יודע, ומה אם שוב תשבור לי את הלב?"

"אני מבטיח לך שלא." ניצל עמיר את קפלי מפת השולחן הארוכה, ובחסותן הניח יד חמימה ומפצירה על ברכי.

"לא יודע." העמדתי פנים שאני עדיין מהסס, "אני צריך לחשוב על זה." אמרתי והשפלתי מבט אל התפריט, מתאמץ לא להסגיר את התרגשותי. לא הצלחתי, ועמיר שהכיר אותי יותר מידי טוב קרא למלצרית שארבה בפינה, החזיר לה את התפריטים, הזמין מה שהזמין בשביל שנינו, ואחרי שסיימנו לאכול במהירות הוא שילם בזריזות לפני שהספקתי לשלוף את ארנקי, אחז בזרועי והוביל אותי למגרש החנייה. גיליתי שם להפתעתי אופנוע גדול ירוק ויפה, חדש לגמרי שהמתין לנו. "תעלה." פקד עלי עמיר והניח קסדה על ראשי.

"לאן אנחנו נוסעים?" תהיתי.

"הפתעה." חייך עמיר בשביעות רצון, ואכן הופתעתי. הדירה שהגענו אליה הייתה נהדרת – דירה רחבת ידיים וריקה בבניין משופץ להפליא בסגנון באוהאוס אלגנטי שהשקיף על הים.

"מי גר פה? איפה הרהיטים? זו הדירה שלך?" הפצצתי את עמיר בשאלות.

"אף אחד לא גר פה עדיין, ומי צריך רהיטים? מספיק שיש מזרון." הצטחק עמיר, וסחף אותי לחדר השינה המוצף שמש שמזרון זוגי עבה היה מונח על רצפתו.

"בוא הנה." הטיל את עצמו על המזרן, והושיט לי את זרועותיו. נשכבתי לצידו, עדיין מהסס, וחיבקתי אותו. התנשקנו, בהתחלה בזהירות ואחר כך יותר בהתלהבות, מתפשטים תוך כדי כך, נוגעים זה בזה, לומדים אחד את השני מחדש, מנסים לחזור ולהיות כמו שהיינו פעם.

עשינו הכל כמו שצריך, חזרנו בדייקנות על אותן התנועות שנהגנו לעשות פעם, אבל איכשהו הרגשתי שאני משחק תפקיד בהצגה שבה אני גם השחקן וגם הקהל וכל העסק חרק.

"מצטער, אבל אני... זה לא הולך, אני מרגיש מוזר." לחשתי לעמיר, וניסיתי לקום.

הוא נאחז בי, מסרב להרפות. "בבקשה, תהיה סבלני, תן לנו זמן להתרגל אחד לשני." הפציר, מביט בי במבט רך, ושוב נישק אותי על פי, ועל חזי, ואחר כך ירד בשפתיו עד לבטני וחלצי. "כל כך התגעגעתי אליך נדבי." לחש, מערסל את אשכי בכף ידו, ויונק את אברי אל פיו.

לאט לאט הצלחתי להשתחרר, ובסופו של דבר עמד לי, וגם לו, ושנינו נהנינו וגמרנו, אבל למרות כל מאמצי הרגשתי כאילו אני ממחזר את עצמי הישן שלא היה קיים יותר, ולא הצלחתי להיסחף לגמרי. עדיין הרגשתי מסויג מעט, לא מסוגל להתמסר לו בלי היסוס כמו פעם.

אחר כך התקלחנו יחד במקלחת שהייתה בה רק מגבת אחת בלויה, וחזרנו לשבת על המזרן, מביטים נבוכים זה בזה. "תראה נדב, ברור שלא נוכל לחזור מיד לאינטימיות הקודמת שהייתה לנו פעם, זה ייקח קצת זמן, וצריך להיות סבלני, אבל גם אם לא היינו מכירים מקודם זה היה לוקח זמן, נכון?"

"כן." הסכמתי, תוהה ממתי עמיר משתמש במילים כמו אינטימיות, ובכלל, מתי הוא למד להיות קשקשן כזה? אני לא זוכר שעשינו אי פעם שיחת סיכום אחרי סקס. "עד כמה שזכור לי פעם דיברנו הרבה פחות." ציינתי, שומר את מחשבותיי לעצמי.

"נו, טוב... הזמנים משתנים." נאנח עמיר אנחה נוסטלגית, "פעם היינו צעירים וטיפשים ועכשיו אנחנו..." הוא הציץ לעברי, "אני אוהב אותך מאוד, אתה חושב שיש סיכוי שגם אתה תאהב אותי שוב?" אחז בידי בפוזה רומנטית שקצת הביכה אותי.

"לא יודע." שמטתי באי נוחות את ידי מידו.

"תבטיח לי שלפחות תיתן לזה צ'אנס." תבע עמיר, נשמע לרווחתי שוב כמו עמיר הבטוח בעצמו וחסר הסבלנות שהכרתי.

"אני מבטיח, ועכשיו, אולי תגלה לי של מי הדירה הזאת?"

"של קליינטים שלי, זוג מאוד נחמד, הם יגיעו לפה מחר עם הרהיטים שלהם, ואני אצטרך להחזיר להם את המפתח ולחזור לדירה החשוכה והמעופשת שלי בדרום העיר." גנח עמיר בדרמטיות מבודחת, והעווה את פניו בהבעה טראגית מוגזמת שנועדה להצחיק אותי.

"אני בטוח שהיא לא כזאת גרועה." חייכתי.

"נו, טוב, לא באמת, אבל יש לי שותפה דיכאונית שרובצת שעות על הספה עם שני חתולים, אוכלת רק צ'יפס משקית ושונאת גברים... לא היה לי שום סיכוי אתך אם הייתי מביא אותך לשם." הוא קם, נמרץ פתאום, ומשך אותי אליו, "רק שתדע, אני אצטרך פינוקים וניחומים מחר אחרי שאני אפרד מהלקוחות שלי ומהדירה המהממת שלהם, יש מצב לקבל אותם ממך?" הציץ בי במבט מבודח.

"אני ומפיסטה נחכה לך אצלי, נראה מה נוכל לעשות." הבטחתי.

חששתי שמורג ייעלב אם אבקש ממנו לעוף לי מהדירה בערב כי יש לי אורח, ואני זקוק לפרטיות, אבל להפתעתי הוא הקדים אותי, ושאל אם אוכל להסתדר מחר אחרי הצהרים בלעדיו, כי הוא יוצא בערב לרקוד במועדון.

"מי, אתה?" נדהמתי, "מה פתאום אתה הולך למועדון, ועוד באמצע השבוע?" נקטתי מבלי משים טון של אח בוגר.

"מה אמצע השבוע? מחר כבר יום חמישי, ואה... בא לי לצאת קצת, לראות אנשים, לרקוד, לבלות, למה, יש לך בעיה עם זה?" התמרד מורג.

"לא, בטח שלא, אני רק... אתה הולך לבד?"

"לא, אני יוצא עם אה... עם מישהו."

"מישהו? איזה מישהו? חקרתי אותו, "אפשר לדעת איפה פגשת את מר מישהו?" חיקיתי מבלי משים את הטון הקפדני של אבא שלי.

מורג לא אהב את זה. "די נדב, מספיק, אולי תרגיע? אני לא ילד קטן, בא לי לבלות והזמינו אותי, אז אני יוצא."

"בסדר, אין בעיות, אבל אם לא אכפת לך אני רוצה לדעת עם מי אתה הולך, לאן אתה הולך, ואיך אתה חוזר."

"אני הולך עם מכר שלי, יש לו רכב והוא יחזיר אותי."

"מכר? מי זה, איך קוראים לו, איפה פגשת אותו?"

"זה לא עסקך." התמרמר מורג, "תפסיק לחקור אותי."

נשמתי נשימה עמוקה, ועיקמתי את פני בחיוך, "אני מתנצל, אני פשוט דואג לך, ונראה לי קצת חשוד שפתאום צץ לו איזה חבר מסתורי ומסיע אותך לאיזה מועדון עלום שם."

"הוא לא עלום שם, ותפסיק להתנהג כמו סבתא שלי, די! וחוץ מזה נדב," הוא הישיר אלי מבט, ואזר את כל אומץ ליבו, "אתה לא חושב שזה קצת חצוף מצדך לדבר על חברים מסתוריים אחרי כל השיחות והסימוסים שאתה מנהל מאתמול עם אלוהים יודע מי?"

"זה רק עמיר, אגב, הוא קופץ לבקר אותי היום, ויש מצב שהוא יישאר לישון."

"תיארתי לעצמי." חייך מורג חיוך זוהר, "אז בסוף התקשרת אליו?"

"לא, הוא קפץ לבקר אצלי בעבודה."

"אז אתם שוב יחד?" קרן מורג מנחת.

"אה... אני עוד לא יודע, נחייה ונראה."

"אחלה." הצהיר מורג, מדלג מרוב שמחה, "באמת הגיע הזמן."

"זמן למה?"

"לאהבה כמובן." פרש הנער את ידיו במחווה אופראית מוגזמת.

"אתה נסחף ילד, ועדיין לא גילית לי מי זה הטיפוס הזה שאתה עומד להיפגש איתו."

"סתם אחד, שמו דור, התחלנו לדבר באטרף ו..."

"באטרף!" צעקתי, "השתגעת?"

"אל תצעק." נעלב מורג, "למה לא באטרף? איפה עוד אפשר למצוא הומואים? כולם שם, אז למה אני לא?"

"כי אתה רק ילד, ולא מוצא חן בעיני שתיפגש סתם עם איזה זר מאטרף... זה עלול להיות מסוכן."

"גם לעבור את הכביש עלול להיות מסוכן, אז מה, שאני אסתגר בבית כל החיים?"

"תשמע מורג..." התחלתי בזעם, ואז תפסתי את עצמי וריככתי את קולי, "תראה חמוד, אני מצטער שאני תופס פוזה של אבא שמרני, אבל אני באמת דואג לך, כמה זמן אתה מכיר את הדור הזה?"

"כמה שבועות, הוא בסדר, באמת. התכתבנו די הרבה, וגם דיברנו בטלפון. הוא בחור ממש נחמד, מאוד אינטליגנטי, וגם נראה לא רע למרות שהוא כבר בן עשרים וחמש, הוא בסדר, אני מרגיש נוח איתו."

"אבל עוד לא נפגשתם."

"נכון, בגלל זה קבענו לצאת לדייט, יש לך בעיה עם זה?"

"כן, אבל אני מבין שאין לי ברירה, רק תשמור על עצמך אל תשתה יותר מידי, ואל תיקח שום כדור או משהו כזה, לא משנה מי נותן לך אותו ו..."

"כן, כן, ואל תדבר עם זרים. נו, די כבר, אתה יותר גרוע מסבתא, מספיק להיות חרדתי כזה, יותר טוב שתעזור לי להחליט מה ללבוש."

כמה דקות אחרי שעמיר נכנס אלי לדירה, ליטף את מפיסטה, ולחץ את ידו של מורג שנראה נהדר בחולצה הכחולה ההדוקה שהשאלתי לו, דור התקשר והודיע שהוא למטה, מחכה לו.

רציתי לרדת למטה עם מורג כדי לראות איך הבחור הזה נראה, אבל מורג סירב, הודיע לי שאני נסחף ומגזים לגמרי, הבטיח שוב להתקשר ברגע שיוכל, ביקש בפעם השלישית שאפסיק להיות היסטרי, ודילג לדרכו, שמח וטוב לב.

"הוא די צעיר, אבל אתה באמת קצת מגונן מידי, הוא לא תינוק, הוא לא ילך לאיבוד." חייך אלי עמיר בטוב לב, והוסיף שאני נעשה ממש חמוד כשאני נכנס לפוזה של אח בוגר, ואני בטח אהיה אבא טוב.

"יכול להיות, אבל מאיפה אני אשיג אימא?"

"יש דרכים."

"כן, אני יודע, וכולן עוברות דרך חשבון בנק שמן. אני לא בטוח שזה שווה את המחיר, למה, אתה רוצה ילד?"

"לפעמים, אתה לא?"

"לא יודע, בינתיים אני מגדל את מפי החמודה." ליטפתי את הגורה שהתעללה במרץ בנעל הבית שלי, וניסיתי לשכנע את עמיר ללטף אותה גם כן.

הוא נגע בה בהיסוס, ומשך את ידו בחזרה, "אני יותר איש של חתולים." הודה.

אחר כך אכלנו יחד, ראינו קצת טלוויזיה ושוחחנו. סיפרתי לו על העבודה שלי וכמה נמאס לי להיות עורך דין לענייני מיסים וחוזים, ועמיר סיפר לי כמה הוא אוהב להיות מהנדס בניין, ובסופו של דבר הלכנו למיטה. הפעם הרגשתי קצת פחות מוזר, ויותר נוח וטבעי, ואחרי שהתקלחנו התכרבלנו יחד, וכמעט נרדמנו כשפתאום מפי, שישנה בשלווה בחדר הארונות שלי, השמיעה יבבה ודהרה לעבר דלת הכניסה.

שנייה אחר כך מישהו צלצל בפעמון, "מי זה?" הצצתי דרך העינית. להפתעתי ראיתי שם את מורג. פתחתי ומורג כשל פנימה, יחד עם בחור זר, דק גזרה וממושקף שתמך בו.

"ומי אתה?" שאלתי ואחזתי במורג שהיה מחוק לגמרי.

"אני דור." השיב הזר, מביט סביבו בסקרנות.

"מה קרה לו?" שאלתי, מושיב את מורג בכורסא.

"אני לא בטוח. הכל היה בסדר עד שהוא פגש מישהו שהרגיז אותו כנראה, אחר כך הוא התחיל לשתות המון... נראה לי שהוא לא מרגיש כל כך טוב, חשבתי שעדיף לקחת אותו אליך, ולא לסבתא שלו. אני מקווה שזה בסדר." שאל, רכן אל מפי והתחיל ללטף אותה. היא קיבלה את ליטופיו בחיבה, והתרפקה עליו בחמימות.

"מה קרה?" הופיע עמיר בסלון, ורכן מעל למורג שהיה שמוט על הכורסה.

"הוא שיכור." קבע, "למה נתת לו לשתות?" פנה לדור.

"נראה לך שהוא ביקש ממני רשות? היינו במועדון, כולם שתו חוץ ממני, אני לא אוהב אלכוהול, וחשבתי שגם מורג... הוא תמיד סיפר שהוא לא אוהב להשתכר, אני חושב שהוא שתה אחרי שפגש מישהו מוכר שהרגיז אותו."

"פגשתי את עמית." אמר מורג וקם במפתיע, "אני רוצה להקיא." אמר בקול חלוש, ופנה לשירותים.

"אני אעזור לו." הפתיע אותי עמיר, והלך איתו, אוחז במרפקו, משאיר אותי עם דור.

"מה בדיוק קרה בדייט שלכם?" הפניתי את תשומת ליבי לגבר הצעיר שישב על השטיח עם מפי בזרועותיו, מניח לה לקפוץ עליו, וללקק אותו.

הוא שיקע את אצבעותיו בפרוותה, "בהתחלה לא קרה שום דבר מיוחד. נפגשנו, שוחחנו, הלכנו לבית קפה, ומשם המשכנו למועדון. האמת, לא ממש רציתי ללכת, אני לא אוהב מקומות כאלה, אבל מורג חלם שנים על המועדונים של תל אביב אז הסכמתי, והכל היה בסדר עד שפתאום נכנס איזה בחור אחד... אני חושב שהם כבר נפגשו פעם, ברגע שהוא ראה את מורג הוא ממש נבהל ופשוט ברח לקומה העליונה של המועדון, יש שם ספות כאלה למנוחה, אני לא אוהב לעלות לשם." העיר במיאוס, "אנשים תמיד מתמזמזים שם וכאלה... אבל מורג פשוט רדף אחריו והשיג אותו בקצה המדרגות. לא יכולתי לשמוע מה הם אמרו, אבל היה מין ויכוח כזה קטן וסוער... מורג תפס אותו בכתפיים ונענע אותו חזק, ואז עזב, ירד למטה, והתחיל לשתות כאילו אין מחר."

"והוא לא הסביר לך מה קרה לו? לא דיבר אתך?"

"כלום, התנהג כאילו אני אוויר." הבעת גועל עלתה על פניו שהיו, כך הבחנתי, סגלגלים ונאים, ונראו גלויים והגונים מאוד - פנים של חנון חמוד ולא מזיק. "זה היה הדייט הכי גרוע שהיה לי בחיים, וכבר היו לי די הרבה דייטים. נשבע לך, אני עם הקטע הזה גמרתי, מספיק עם החיפושים אחרי אביר על סוס לבן, מעכשיו אני אתרכז רק במציאת עורך דין."

"בשביל מה אתה צריך עורך דין?" שאלתי והתיישבתי לצידו, מנסה למשוך אלי את מפי שכשכשה לעברי בחביבות בזנבה, אבל המשיכה להתמסר לליטופיו של דור.

"כדי להציל את נווה אלונים, זה יותר חשוב מאשר לבזבז את הזמן שלי בחיפוש אחרי אהבה." נישק דור את קצה אפה של מפי, והודיע לה שהיא כלבונת מקסימה והוא מאוהב בה.

"אני עורך דין." גיליתי לו.

"כן, אני יודע, אבל אני צריך אחד שאכפת לו מבני אדם."

"אכפת לי מבני אדם, אכפת לי מאוד. אתה מוכן לספר לי מה הבעיה?"

"הבעיה שאיזה יזם רודף בצע מנסה לשים את הידיים המזיעות שלו על פנימיית נווה אלונים והוא הצליח לשכנע את המועצה האזורית שחבל לבזבז אדמה יקרה כזו ונוף מקסים כזה על נוער בסיכון, עדיף לבנות שם קניון ובית מלון, אבל זה לא יקרה!" הכריז דור וקם, "אנחנו לא ניתן לאף מנוול להשתלט על נווה אלונים לטובת חשבון הבנק שלו." הודיע, ואז החליט שכבר מאוחר, והוא חייב ללכת.

"לנווה אלונים?" שאלתי, די בטיפשות.

"לא." השיב דור, בשמץ קוצר רוח, "נווה אלונים נמצאת בגליל המערבי, תראה מה השעה, אני חייב ללכת, תמסור למורג דרישת שלום ממני."

"בסדר." קמתי וליוויתי אותו לדלת, "תשמע דור, נכון שאני מתמחה בעיקר במיסים ודיני חברות, אבל אני מאוד מעוניין לשנות כיוון, ומה שסיפרת לי מעניין אותי מאוד. יש מצב שתקפוץ אלי מחר למשרד ותספר לי קצת יותר על הבעיה שלך? נראה, אולי אני אוכל לעזור לך." דחפתי לידו את כרטיס הביקור שלי.

הוא בחן אותו בגבות מורמות, "ואוו! כספי מלמן ולבני." אמר ביראת כבוד, "תודה על ההצעה, אבל אני לא חושב שאנחנו יכולים להרשות לעצמנו להעסיק משרד יקר כל כך."

"אל תדאג בקשר לכסף, זה יהיה פרו בונו." הבטחתי.

"באמת?" הביט בי דור בסקרנות, "אתה בטוח?" שאל בהיסוס.

הנהנתי, כובש דחף פתאומי לגעת בזיפים על לחיו הרכה, יודע שאני מוכן להגיד כל דבר, ולהבטיח הכל, רק כדי שאוכל לראות אותו שוב.

"בסדר, אז נתראה מחר." אמר דור, לחץ את ידי - כף ידו הייתה קטנה, אבל חמימה, יבשה וחזקה – והלך, למרבה צערה של מפי, וגם שלי.