ד. הלולין

מצאתי את מפי שהשארתי במושב האחורי רובצת על כסא הנהג, מכרסמת את ההגה, ומיבבת נוגות. אספתי אותה בזרועותיי, התנצלתי שעזבתי אותה, הבטחתי לה שאני לא כועס שהיא השתינה לי על הריפוד, ושאנחנו מגיעים מיד הביתה, ונסעתי משם, מנסה לא לחשוב על עמיר ועל השוודי שלו, ולמה אני כועס עליו כל כך למרות שאני לא אוהב אותו יותר, אני בעצם שונא אותו.

אם חשבתי שבזה תמו תלאותיי טעיתי. נכנסתי לדירתי ומצאתי שם את מורג, עטוף בחלוק המגבת שלי, מגיש ארוחה לצעיר שחום וסקסי שישב ערום במיטה שלי, מגש ארוחות הבוקר שלי, שמעולם לא השתמשתי בו, מונח על ברכיו, זולל בכל פה טוסטים שהכין לו מורג. "אה... נדב, אני... אנחנו... לא חשבתי שתחזור כל כך מוקדם, אני... אני מיד אסדר פה הכול." הבטיח מורג נבוך בעליל. בן זוגו לעומת זאת שתק ורק סקר אותי בנחת בעודו לועס בשלווה את הטוסט המושקע שלו.

"זה בסדר, אל תטרח, אני אלך לישון בחדר האורחים עם מפי. תרגישו את עצמכם בבית, אה... אתם כבר מרגישים בבית, שיהיה לכם לבריאות." הסתגרתי בחדר האורחים שלי, טורק אחרי את הדלת בכוח, השתרעתי על המיטה, חיבקתי את מפי וריחמתי על עצמי עד שנפלה עלי שינה עמוקה ונעימה. כמה חבל שלפנות בוקר התעוררתי שוב בגלל חלום הלוליין שהפעם ניסה ללהטט שמונה כדורים באוויר מעל תהום עמוקה עד שנפל למטה.

בבוקר פונקתי להשחית בידי שני אורחי שהיו מלאי חרטה ורצון טוב, והתאמצו מאוד לפייס אותי. נכון, הם פישלו, אבל לא הצלחתי להמשיך לכעוס עליהם. אני אולי חלש אופי, אבל איך אפשר להמשיך להחמיץ פנים לשני עלמים יפי תואר ומאוהבים כל כך?

הם האביסו אותי בארוחת בוקר ענקית ומושקעת, וסיפרו לי שוב איך התאהבו זה בזה ממבט ראשון כשעוד היו חיילים. עמית המבוהל מווידוי האהבה של מורג ניסה להילחם ברגשותיו, ולכן הסית נגד מורג את כל חיילי היחידה, אבל ניסיון ההתאבדות של מורג זעזע אותו קשות וחולל מהפך בנפשו. רק אחרי שמורג הסתלק הוא הבין למה הוא הגיב בצורה כל כך הומופובית, התחרט והתגעגע אליו מאוד, וניסה למצוא אותו אך לשווא. הוא לא העלה בדעתו שמורג גר אצל סבתו וחשב שהם לא יפגשו יותר לעולם.

"כשראיתי אותו פתאום במועדון חשבתי שאני הוזה." סיפר לי והסמיק, "מורג סיפר לי כמה הוא שונא אותי, ואיזה הומופוב מגעיל וצבוע אני, וכל מה שרציתי זה לנשק אותו."

"גם אני רציתי לנשק אותך, בגלל זה צעקתי עליך." התוודה מורג, מגחך גיחוך אושר אידיוטי, "נכון שאתה לא כועס עלי יותר נדב? הייתי חייב להיות איתו קצת לבד, ואצל סבתא... היא נהדרת, אבל... אתה מבין, נכון?"

"כן, אני מבין, ודי כבר עם הטוסטים האלה, אני שמן מידי גם ככה."

"אתה ממש לא, אתה נראה מדהים נדב." התחנף מורג.

"כן, בשביל בחור בגילך אתה נראה ממש בסדר." אישר עמית, ושאל אם כבר פניתי לתקשורת.

"לתקשורת? אני לא חושב שאני נראה עד כדי כך טוב." התבדחתי.

"לא, אתה לא מבין, אני מדבר על נווה אלונים." הסביר עמית, "מורג סיפר לי ואני חושב שזה מקום מדהים, צריך להציל אותו, וממש במקרה אחד האקסים שלי הוא עיתונאי, ואני די בטוח שכל הסיפור הזה ידליק אותו, נראה לך?"

"בטח, למה לא?" התלהבתי גם אני. רק שבועיים אחר כך יכולתי לענות על השאלה - למה לא? אבל זה כבר היה שבועיים מאוחר מידי, אם רק הייתי יודע מה עומד לקרות הייתי מסרב בתוקף, אבל למרבה הצער אי אפשר לחזור אחורה בזמן. הרמתי טלפון לעיתונאי ההוא והלוליין יצא לדרך, מלהטט בכדורים תוך ניסיון לשמור על שיווי משקל מעל התהום הפעורה תחתיו.

זו כנראה הייתה עונת המלפפונים ולכן הסיפור על הניסיון לסגור פנימייה לנוער בסיכון כדי לבנות מלון וקניון תפס תאוצה אדירה. לכל אחד היה מה להגיד בנושא, הירוקים ששמעו על התוכנית לבנות מבנים גבוהים בלב שמורת האלונים היחידה שנותרה בגליל המערבי הקימו קול זעקה. ארגוני זכויות האדם צעקו חמס על רמיסת זכויות קהילת הלהטבי"ם למען בצע כסף, והניסיון הקלוש של דובר המועצה האזורית להסביר שיש מקום חלופי להקמת הפנימייה, ואיש לא חושב לסגור אותה חלילה לא צלח.

"אתם אולי לא רוצים לסגור את הפנימייה, אבל אתם רוצים לפנות אותה מהמקום היפה שבו היא שוכנת עכשיו לבניין עלוב וצפוף! ובקיצור, מתכננים לגזול מהילדים האומללים האלה, שסבלו מספיק על לא עוול בכפם, את ביתם עבור בצע כסף!" הרעים עליו בקולו השדרן.

"ואם לא די בכך גם להרוס על הדרך פנינת טבע שאפילו השלטון העותמני לא הצליח לחסל?" החרה החזיק אחריו המרואיין השני, אחוז זעם על הנזק שייגרם לעצים העתיקים.

"לא, זה לא מדויק, אנחנו רק..." התפתל הדובר האומלל, אבל זמן השידור נגמר והוא הורד מהאוויר לטובת חבר כנסת שופע רצון טוב שהבטיח שהדחפורים לא יעברו, והפנימייה תמשיך לשגשג בין האלונים העתיקים.

יום אחר כך שודרה בטלוויזיה כתבת תחקיר על נווה אלונים. היא נפתחה בסיור בפנימייה שנראתה פוטוגנית להפליא על מסך הטלוויזיה. הראו את בית הכנסת שבו בנים ובנות יושבים יחד, ואין עזרת נשים, את חדר האוכל והמטבח, ואת אולם התרבות בו התקיימה באותה עת חזרה להצגת חנוכה שחניכי הפנימייה התכוננו להעלות לפני ילדי היישובים הסמוכים. אחר כך היה ראיון מדהים עם בנצי שנאם בלהט על חשיבות הטיפוח של הילדים שנאספו מהרחוב, והצליח איכשהו להגניב גם לראיון ציטוט מחנוך לווין חביבו. משם עברו למשרד של שרון שנראתה סמכותית ואימהית כאחת, וסיימו בסיור עם יובי, אב הבית, שפסע על המדשאה המרכזית המוקפת ערוגות ורדים של נווה אלונים. בהתחלה הוא עשה רושם נבוך ומבולבל בגלל המצלמה, אבל הוא נרגע אחרי כשהכתב תהה איך הוא מצליח לגדל ורדים יפים כל כך, וחקר מי עוזר לו?

"הילדים כמובן, כל העבודה במקום נעשית בשיתוף פעולה של כולנו." זרח יובי בגאווה, "זה הבית שלנו, של כולנו, ולא ניתן שיזרקו אותנו מפה."

אחרי הסיור המאלף בנווה אלונים ראיינו אותי ואת דור, שסיפר על עצמו ואיך הפנימייה הצילה אותו, וכמה הוא אסיר תודה למקום הנפלא הזה שאסור בשום פנים ואופן להרוס, ואז הציג אותי כעורך הדין של הפנימייה.

ברגע שהמצלמה הופנתה אלי סיפרתי שאני עורך דין במשרד של 'כספי מלמן ולבני' ושהעבודה שלי למען נווה אלונים נעשית בהתנדבות, חינם אין כסף, כי הפנימייה חשובה מאוד ואסור שתיהרס, וכמה חבל שאין עוד מקומות כאלה בארץ.

נשמעתי בטוח וצודק, ונראיתי לא רע בכלל, גם אם אני אומר את זה, ובעיקר הייתי רגוע ושלו מאוד. אף אחד לא היה יכול לנחש שכמה דקות לפני שצילמו אותי רבתי עם הבוס ועם שוורצמן שרצו שאגיע לישיבה עם אחד הנושים של שוורצמן שרצה להתפשר איתו בדיוק כשאני הייתי אמור לעלות לשידור.

"אם אתה לא מגיע לישיבה בזמן אין לך מה לחפש יותר במשרד!" רעם עלי מלמן שלא היה רגיל לקבל לא כתשובה

"אז לא, זין על המשרד ועל שוורצמן הרמאי הזה, הוא כבר יצא לי מכל החורים!" צעקתי חזרה, והסתלקתי משם בדפיקת דלת רועמת.

אחרי הראיון התקשרו אלי כולם לספר לי שהייתי נהדר ומוצלח מאוד. אפילו עמיר שלח לי מסרון – אני יודע שאתה שונא אותי, ובצדק, אבל היית גדול, וגם נראית נהדר.

הודיתי לכל המברכים, נפרדתי מדור, ונגררתי בחוסר רצון חזרה למשרד. מצאתי שם את נירה אוספת את חפצי האישיים לתוך קופסת קרטון ובוכה. "מלמן פיטר אותך." סיפרה לי בעצב.

"אל תבכי, הייתי צריך לעזוב כבר מזמן. ראית אותי בטלוויזיה?"

"כן, היית נהדר, אבל נדב, מה יהיה?"

"יהיה טוב, אל תדאגי. את חושבת שהבת שלך תרצה לשכור ממני את הפנטהאוז בשביל הגן שלה?"

"אני בטוחה שכן." השיבה נירה והפסיקה לבכות, "אבל מה יהיה אתך?"

"לא יודע, אל תדאגי, אני אמצא משהו אחר."

מלמן התפרץ למשרדי, הנהן לעברי, אמר שנראיתי נהדר בטלוויזיה ושאל את נירה מה היא עושה.

"אורזת את הדברים של נדב כמו שאמרת לי, ואגב, גם אני עוזבת איתו."

"שטויות!" התרגז מלמן, "די כבר עם העזיבות האלה, נתת הופעה יפה מאוד נדב, וגם עשית פרסומת אדירה למשרד. קיבלנו המון טלפונים ופניות, אני מוריד אותך מהתיק של שוורצמן, ריטה תטפל בו. מעכשיו אתה ממונה על התיקים הירוקים שלנו."

"איזה תיקים ירוקים? ממתי יש לנו תיקים ירוקים?" הופתעתי.

"מעכשיו, ואתה האחראי עליהם, את הכי מסכנים תיקח פרו בונו, אבל אל תיסחף עם זה, בכל זאת צריך לשלם לך משהו."

"אבל... אבל פיטרת אותי."

"אל תהיה ילד, אתה מכיר אותי, כעסתי ועבר לי."

"אבל... אבל..."

"אל תגמגם, אתה מסכים או לא? ואגב, אני מקווה שאתה מבין שבתיקים הירוקים אין בונוסים."

"כן, אני מבין." עניתי.

"טוב, וגם את נירה, אני לא מסכים שתעזבי, את ונדב צוות טוב, תישארי."

"הוא צודק נירה." הסכמתי, "אל תעזבי אותי."

"אבל הבטחתי לבת שלי לעבוד אתה בגן הילדים."

"מה יש לך לרוץ אחרי ילדים מנוזלים ובכיינים? תני למורג לעשות את זה, הוא אוהב ילדים, אני צריך אותך איתי נירה."

"בסדר, אבל מה עם הפנטהאוז? מה אני אגיד לבת שלי?"

"שמעת את הבוס, אין יותר בונוסים, אני אעבור לדירה קטנה יותר ואולי, אם יהיה לי מזל, יהיה לי שותף שיעזור לי לשלם את שכר הדירה."

"מי, דור?" חייכה נירה שדבר לא נעלם מעיניה.

הנהנתי, ומיד אחר כך הוספתי שקודם צריך לפתור את עניין נווה אלונים, ועד שהתיק הזה לא יהיה סגור אני לא רוצה להגיד כלום.

"זה בסדר, יש לך מספיק זמן להתארגן עם הדירה. שום דבר לא בוער." חייכה נירה, והתחילה לפרוק את כל מה שארזה. 

כמה ימים אחר כך הוסר האיום מעל נווה אלונים, ואני התקשרתי אישית לעיתונאי ההוא, האקס של עמית, כדי להודות לו.

"לא, אני זה שצריך להודות לך." השיב העיתונאי, "בזכותך עשיתי כתבה נהדרת, וגם, וזה יותר חשוב, הכרתי בחור מהמם."

"באמת, למי אתה מתכוון?" שאלתי מחייך, חושב לתומי שהוא מתכוון אלי.

"לבחור שהופיע אתך באולפן, לדור. אנחנו רק בתחילת הדרך, אבל יש לי הרגשה שהפעם מצאתי את האחד." השיב לי העיתונאי בהתרגשות.

"אה... וואלה?" נעתקו המילים מפי, "באמת? אתה ודור? אז, אה... שיהיה לך בהצלחה, שיהיה לשניכם בהצלחה." סגרתי ומיד התקשרתי לדור.

"אה... נדב, מה שלומך? באמת רציתי להתקשר אליך ולהודות לך, אבל הייתי כל כך עסוק..."

"כן, שמעתי. אני מבין שמגיע לך מזל טוב?"

דור נאנח. "אני מצטער נורא נדב, אני יודע שאולי קיבלת את הרושם ש... זאת אומרת, תראה, אני נורא מעריך אותך, ואתה ממש חמוד, אבל ברגע שראיתי אותו... וגם הוא ישר נדלק עלי, אתה יודע איך זה."

"כן, אני יודע." עניתי בקרירות שחיפתה, אני מקווה, על הקנאה שרתחה בתוכי, העיתונאי הזה, לי הוא נראה סתם אחד... טיפוס מלוקק ומיופייף כזה, מה יש בו שאין בי לכל הרוחות?

"ידעתי שתבין, אז שוב, תודה רבה וד"ש למפי החמודה. טוב, אני חייב לרוץ, ביי."

"ביי." אמרתי, והחלטתי שוב שאני עם אהבה והידלקות גמרתי, מעכשיו רק סקס בלי רגש החלטתי, והתחלתי לעבור על התיק הבא שלי שהיה מסובך ומעניין, והכי טוב, גזל ממני את כל זמני הפנוי.

הזמן עובר מהר כשעסוקים, מפי הלכה וגדלה, התיקים הירוקים הלכו והתרבו, ורק המשכורת שלי נותרה קטנה ודלה בלי הבונוסים השמנים של עסקי המיסים והחוזים, אבל לי לא היה אכפת, העיקר שהפסקתי לסבול משוורצמן, ומחלום הלוליין המפחיד. ישנתי נהדר, עבדתי קשה, וכל פעם שהרגשתי שחסרה לי חיבה וחמימות התחבקתי עם מפיסטה, שהמשיכה לאהוב אותי בנאמנות, מוכיחה לי את מותר הכלב על האדם.

"אתה ממש חייב להתחיל לחפש דירה נדב." האיצה בי נירה קצת אחרי פסח.

"בסדר, ברגע שיהיה לי פנאי."

"אף פעם לא יהיה לך, פשוט תעשה לך זמן." נזפה בי נירה, והגישה לי רשימה של דירות להשכרה שמצאה ביד2. "לך לחפש לך דירה, או שתמצא את עצמך גר בגן ילדים." איימה עלי.

לקחתי יום חופש, ואת מפיסטה, והתחלתי לשוטט בין הכתובות, ואת מי פגשתי, מסתובב בדירה היחידה שהייתה לה מרפסת עם יציאה לגינה? את עמיר, האקס שלי שנראה עדיין שחום, סקסי ומסוקס כתמיד.

"מה אתה עושה פה?"

"מחפש דירה, ואתה?"

"אותו דבר, איפה השוודי שלך?"

"חזר לשוודיה." אמר עמיר, וליטף בהיסוס את ראשה של מפי, "חמודה הכלבה שלך, היא ממש גדלה."

"כן, היא כבר לא גורה יותר. אז מה דעתך על הדירה הזאת?"

"גדולה מידי, ויקרה מידי בשבילי."

"האמת, גם בשבילי, אבל אני אקח אותה כי יש פה יציאה לגינה, וזה טוב למפי."

"לא תצליח לשלם לבד את שכר הדירה." פסק עמיר.

"מי אמר שאני לבד?" התגריתי בו.

עמיר משך בכתפיו, "ביררתי, ואגב, גם אני לבד."

הבטנו זה בזה בשתיקה. "יש פה שני חדרי שינה." העיר עמיר לבסוף, "ולפחות אנחנו מכירים זה את זה." הוסיף, יודע שאבין למה כוונתו.

"כן, זה נכון." הסכמתי.

"אני מצטער שפגעתי בך, הייתי אידיוט."

"גם זה נכון, אבל אם זה מנחם אותך, גם אני לא חכם גדול."

"אני יודע." חייך עמיר, "אז מה אתה אומר, נתחיל בתור שותפים ואחר כך נראה?"

"כן, בסדר, ואחר כך נראה." חייכתי אליו חזרה.