ד. אהבה אחת אחרונה

8. מה זה אומר, אהבה?

למחרת החלטתי שהגיע הזמן לסדר סוף סוף את המחסן ולעשות את הספירת מלאי הזו שתכננתי כבר מזמן.

המחסן שלנו הוא חדר ארוך וצר, דחוס מדפי מתכת ומלא חבילות של כל מיני סוגי נייר, חלקי חילוף וגרוטאות ממין זה או אחר. פעם בכמה שנים אני מתגבר כארי ומסתער על הבלגן, ובדרך כלל נשבר באמצע ויוצא משם כשרק חצי תאוותי לסדר בידי.

אפילו אבא ז"ל לא הצליח להחזיק אותו נקי ומסודר כראוי, ובטח שאני הקטן לא מצליח, אבל אני מנסה, בעיקר כשאני מרגיש צורך לטבוע בעבודה קשה ולברוח ממגע עם לקוחות תובעניים, טלפונים טורדניים ושאר צרות שהן לחם חוקי בימים כתיקונם.

"היום אני מנקה ומסדר את המחסן ועושה ספירת מלאי." הצהרתי אחרי הקפה של הבוקר. איוון ודימה החליפו מבטים ונאנחו, נורית גלגלה עיניים, והרשקו הזהיר אותי לא להתאמץ יותר מידי כדי שלא ייתפס לי הגב.

נחוש לא להניח לחוסר ההתלהבות הכללית שלהם להפריע לי פתחתי באומץ את דלת המחסן והתחלתי לעבוד. אחרי שלוש שעות של עבודה מאומצת השלמתי את ספירת המלאי והתחלתי לנקות את המדפים המאובקים.

העבודה הקשה עייפה אותי והרגיעה את המהומה ששררה במוחי מאז נודע לי על שובו של איתן - האקס של עדן.

ידעתי עליו מעט מאוד בעיקר כי לא רציתי לדעת. אולי חששתי מהשוואות? יכול להיות. כך או כך מעולם לא ראיתי טעם לדוש בעבר ולשקוע בחרטות על טעויות שעבר זמנן.

עדן סיפר לי שהם היו יחד שנה בערך ושאיתן מבוגר ממנו בעשר שנים. לדעתו למרות שחיצונית איתן גבר יפה תואר ומרשים מאוד הוא מאוד לא שלם עם עצמו ועם זהותו המינית. עדן נפגע מאוד מכך שאיתן התעקש להגדיר את עצמו כבי סקסואל ותמיד היו לו במלאי חברות ייצוגיות לצרכי הופעה בציבור.

"הוא לא מהטיפוסים שמסוגלים להיות מונוגאמיים." סיפר עדן, "ואחרי שהבנתי את זה ירד לי ממנו לגמרי. המשכתי להיפגש איתו פה ושם, סתם בשביל סקס, וזה הגעיל אותי. שמחתי מאוד כשהוא נסע לחו"ל."

בזמנו כשהוא סיפר לי על איתן הערתי שהטיפוס שלא מסוגל לעמוד בפיתויים ותמיד מחפש מישהו מוצלח יותר מבן זוגו הנוכחי מוכר לי היטב מהחיים והוא נפוץ בכל מקום, בעיקר אצל הומואים. גם כצל'ה היה כזה גיליתי לעדן ונחפזתי לשנות נושא לפני שהוא ינסה להשוות אקסים, רק זה עוד היה חסר לי.

בדיוק נזכרתי בשיחה הזו כשנורית דפקה על דלת המחסן ואמרה שיש פה איזה איתן אחד שמתעקש לדבר איתי.

הבטתי בגבר שהציץ מעבר לכתפה ומיד נזכרתי בכצל'ה ולא כי הם דמו, בכלל לא, הוא היה גבוה יותר אלגנטי ונאה הרבה יותר, אבל משהו בביטחון העצמי הטווסי של איתן קצת הזכיר לי את האקס המת שלי. היה משהו דומה אצל שניהם בחיוך הזחוח ובנטיית הכתפיים השחצנית.

כצל'ה המסכן שלי הסתיר מאחורי החזות הבטוחה שלו ילדות אומללה וצימאון לאהבה ולחום שאי אפשר היה להרוותו. תהיתי מה מסתיר הגבר הזה שעמד והביט בי במבט שהיה בו שמץ של זלזול שהוא הסווה בנימוסיו המופרזים והבלתי כנים בעליל.

הפסקתי את ההתנצלות המוגזמת שלו על שנכנס אלי בלי תיאום מראש והפריע לי בעבודתי - היה ברור שהוא חושב שזו פחיתות כבוד לעמוד בסרבל עבודה כחול ולנגב מדפים במטלית לחה -ואמרתי לו שימתין כמה דקות ומיד אתפנה אליו.

"אז אתה עוזב הכול ככה?" שאלה נורית בחוסר רצון, מביטה על הבלגן שחוללתי מחוץ למחסן. ערמתי שם כל מיני ארגזים ושקיות שהתכוונתי להחזיר פנימה אחרי הניקיון.

"מה את מנדנדת לו, לא מספיק שהוא הוציא הכול?" נזף בה הרשקו, "שילך לנוח קצת לפני שייתפס לו הגב, שום דבר לא בוער."

"למה שלא תלך לשטוף פנים ותצא לאכול משהו?" הציע לי דימה בחביבות, "אני וואניצ'קה נשטוף את הרצפה ונחזיר הכול בחזרה."

"כן, עשית מספיק, לך לאכול." האיץ בי איוון, "אל תדאג, הכול יהיה מסודר עד שתחזור."

נכנסתי לפינת השירותים, הסרתי את הסרבל, יישרתי כמיטב יכולתי את בגדי הקמוטים, שטפתי את פני וידי והסתרקתי. זה היה המרב שיכולתי לעשות כדי לשפר את הופעתי.

הבטתי בראי ועלה בדעתי שהייתי יכול לעבוד קצת יותר על עצמי - לרזות קצת אולי, ואולי לצבוע את השיער שהחל להאפיר לאחרונה? בטח שאיזה ניתוח קוסמטי קטן בעפעפיים היה מוריד ממני כמה שנים, אבל מצד שני... לעבור ניתוח רק כדי להראות צעיר יותר? להסוות את שיער השיבה שלי כמו אישה... נו, באמת, זה פשוט לא אני.

יצאתי החוצה והצעתי לאיתן לבוא איתי למסעדה סמוכה לאכול צהרים והוא הסכים ברצון.

הוא באמת נראה טוב - רחב כתף ושרירי, שיזוף מחמיא, בטן שטוחה, בגדים סולידיים ותואמים להפליא, שעון דק ויקר, נעלים מעור - איש עסקים צעיר, אופנתי, אנרגטי ומצליח. לידו נראיתי כמו אבא שלו וחשתי עייף ומרוט כמו סבא שלו.

התיישבנו, קיבלנו תפריט, ובעודנו מעמידים פנים שאנחנו מעיינים בו החלנו לשוחח. "אני לא יודע מה בדיוק עדן סיפר לך עלי." החל איתן לדבר חרש במעין צניעות מזויפת שלא הלמה אותו, "אבל רציתי שתדע שהייתי איתו יחד שנה שלמה והיינו מאוד קשורים זה לזה."

"כל כך קשורים עד שלא רצית לגור איתו או אפילו לישון איתו לילה שלם?" שאלתי והצצתי בו מעל לתפריט.

הוא העלה חיוך מתנצל. "טוב, הוא היה צעיר מאוד אז, ואני... היו כל מיני בעיות לוגיסטיות, לא יכולתי להרשות לעצמי... הוא בחור מאוד רגיש והוא פירש את זה לא נכון. אם לא הייתי צריך לנסוע לחו"ל היינו מסדרים את הבעיה הזו בקלות, חבל שהוא לא רצה לבוא איתי."

"הצעת לו לנסוע אתך לאנגליה?" הופתעתי.

"רציתי להציע, אבל זה לא הסתדר, הייתה מריבה, נאמרו דברים קשים, גם אני לא הייתי בסדר, כעסתי. אתה בטח יודע איך זה, אנשים צעירים מאבדים את הראש, מדברים בלי לחשוב ו..."

"מזיינים בלי לחשוב, ממשיכים בקשרים עם נשים כדי להציג פאסדה מזויפת, אני יודע על זה הכול."

הוא נשך את שפתיו ושתק רגע וכששב ודיבר זה היה הוא, האיתן האמיתי שהתחבא מתחת למעטה החלקלק והמנומס שעטה על עצמו לכבודי. "תראה, הוא צעיר ממני רק בעשר שנים ובכל זאת אני מרגיש לפעמים שקשה לי לגשר על הפער, אבל אתה והוא... אתה מבוגר ממנו בעשרים וחמש שנים, על מה אתם מדברים בכלל? על הפרוסטאטה שלך?"

לא יכולתי שלא לחייך, הבחור הכה בי ישר מתחת לחגורה ועשה את זה מהר ומלוכלך. בתוך איש העסקים המעודן נחבא חתול רחוב מחוספס וקשוח שלא בחל בשום תחבולה.

"עזוב את הפרוסטאטה שלי, היא לא עסקך. עלה בדעתך שאתם לא ביחד לא בגלל הבדלי הגילים אלא כי אתם פשוט לא מתאימים?" השבתי מלחמה שערה.

לאיתן נמאס להעמיד פנים שהתפריט מעניין אותו והוא הניח אותו מידיו, "לא יודע, אבל אני מתכוון לגלות." אמר בהחלטיות.

המלצרית נגשה אלינו ואני הזמנתי פסטה ושיפודי עוף עם סלטים כתוספת.

איתן הביט בה בכעס כששאלה מה בשבילו, אמר לה בקוצר רוח שהוא רוצה מה שאני הזמנתי ונופף בידו כמגרש זבוב טרדן לרמוז לה שתלך, ואז רכן לעברי ושלף את הקלף הכי חזק שלו. "אני לא יודע אם הוא סיפר לך, אבל אנחנו נפגשים כמעט כל יום מאז שחזרתי ואפילו מזדיינים."

"כן, הוא סיפר לי."

"ולא אכפת לך?" שאל וחייך בלעג.

"זה לא עסקך איתן."

"אולי אתה דווקא מעדיף את זה ככה, שיהיה מישהו מהצד שיחזיק את הילד מרוצה ומסופק? כי ברור לך מר גרשטיין שהוא ישן אתך רק כי הוא לא אוהב לגור אצל הוריו. אתה בשבילו רק כרטיס יציאה מהבית, זה הכול."

"אני חושב שאתה טועה איתן ושאתה משקר, בעיקר לעצמך, אבל בעיקרון רק עדן מחליט איך לנהל את החיים שלו, לא אני וגם לא אתה." המשכתי לדבוק בשלוותי למרות שהפיתוי לשפוך על ראשו המסורק למשעי את קנקן המיץ שעמד לידי היה גדול מאוד.

הוא הפסיק לחייך ונשען לאחור, מביט בי מהורהר, "אתה אוהב אותו?" תקף שוב.

"כן."

"ואתה חושב שהוא אוהב אותך?"

"אני מקווה."

"אבל הוא הזדיין איתי."

"כי נתת לו לשתות ולעשן."

"לא הכרחתי אותו."

"אני יודע."

"וזה לא עושה לך כלום."

"מה שזה עושה לי הוא עסקי בלבד."

איתן שילב ידיים על חזהו וסקר אותי כאילו נפגשנו זה עתה. "אתה באמת בן חמישים?" שאל בפליאה שלשם שינוי נשמעה כנה.

"חמישים ושלושה רבעים. בנובמבר אני אהיה בן חמישים ואחת."

"אתה נראה צעיר יותר."

"זו תוצאה של חיים טהורים ומצפון נקי." חייכתי, "וגנים טובים כמובן."

"חיים טהורים? לחיות עם ילד שהוא חצי מהגיל שלך... מה טהור בלהיות פדופיל? זה כאילו שאני אזדיין עם ילד בן חמש עשרה."

"לא בדיוק, עדן צעיר, אבל הוא בן אדם בוגר, לא קטין, וחוץ מזה אני יודע שזה לא ימשך עוד הרבה זמן ואני רוצה שהוא יהיה עם מישהו שיעריך אותו כמו שמגיע לו, לא עם אחד כמוך."

"למה? מה רע בי?"

משכתי בכתפי. "אתה מזויף כמו שטר של שני דולר וחוץ מזה אתה מתאמץ מידי, תירגע."

"ואתה לעומת זאת אחלה גבר עם מצפון נקי?" התרגז איתן.

נאנחתי. "כשזה נוגע לעדן כן. כשהייתי בגילך גם אני עשיתי שטויות, אבל כיום כבר לא, היום אני לא מבזבז זמן על עשיית רושם. אני מאחל לך שגם אתה תגיע לזה עם הזמן."

"הוא תמיד אמר לי שהוא מחפש גבר אמיתי." אמר פתאום איתן, "ושאני סתם עושה הצגות."

"נו, מילא, בגילך זה עוד מותר." ניחמתי אותו.

איתן הוריד את שעונו היקר מזרועו ושפשף בעצבנות את הסימן האדום שהותיר האבזם המוזהב על עורו. "השעון הזה עלה הון והרצועה מגרדת לי." התלונן בטון ילדותי, ואז החווה בראשו לעברי, "השעון שלך בטח עלה פחות מהאבזם של השעון הזה."

"ובכל זאת שניהם מראים את אותה שעה." חייכתי.

"וגם הבגדים שלך... חשבתי שאתה המנקה שם, לא האמנתי שהמזכירה אמרה שאתה בעל העסק. אתה בכלל מרוויח כסף מהמכון הזה?"

"אני מסתדר." הצטחקתי, "נו, די עם זה איתן. אני בטוח שלך יש יותר גדול. עזוב, לא בא לי להיכנס לזה בכלל."

הוא הניח את סנטרו על כף ידו ועצם לרגע את עיניו, שוקל כנראה את צעדיו הבאים, ואז הופיעה המלצרית נושאת מגשי אוכל והוא פתח שוב את העיניים ומיהר לענוד חזרה את שעונו. הודיתי למלצרית שאיחלה לנו בתאבון והלכה והתחלתי לאכול בהתלהבות. הייתי רעב כי דילגתי על ארוחת בוקר ולכן הסתערתי בשמחה על האוכל שהיה לדעתי טעים מאוד

איתן חיטט בחוסר רצון בפסטה שלו והניח את המזלג, "אני רואה שכל הסיפור לא קלקל לך את התיאבון."

"האמת שהיו לי כמה ימים קשים לאחרונה." הודיתי, "אבל אתמול בערב דיברנו על הכול, הוא סיפר לי מה קרה ושנינו נרגענו והבוקר... בוא נגיד שלא הספקתי לאכול ארוחת בוקר."

"בגלל זה אתה כזה רגוע, כי הוא הרשה לך להתעסק איתו קצת?" התיז איתן בבוז.

"איתן, באמת, לא ליד האוכל." נזפתי בו בטון אבהי שהעלה את חמתו להשחית.

"אני אוהב אותו." אמר בתקיפות, "והוא אוהב אותי, קשה לו להודות בזה אבל הוא אוהב אותי ואני מתכוון לקחת אותו ממך, שלא תגיד שלא הזהרתי אותך."

"אני מבטיח לך שאני לא אגיד, ועכשיו שב ישר ותפסיק לשחק עם האוכל. תנסה את החסה, היא ממש טובה."

"נו, די כבר עם זה, אתה לא אבא שלי." רטן איתן, אבל התחיל לאכול, ובמשך כמה דקות התרכזנו במזון ושתקנו. אחר כך הזמנו קפה ועוגה והוא המשיך לדבר, הפעם בנימה אינטימית יותר, מתנהג כאילו הייתי חבר ותיק שהוא שופך לפניו את ליבו.

"הייתי גועלי כלפיו, לא הבנתי אותו... לא פלא, אחרי כל כך הרבה שנים שאכלתי חרא מכל ההומואים השרוטים האלו... רק בחו"ל תפסתי כמה אני מתגעגע אליו, אני באמת אוהב אותו, אתה מאמין לי?"

משכתי בכתפי, "לא יודע מה זה אומר אוהב. אתה רוצה לזיין אותו? לישון איתו? להתחתן איתו? לגרום לו אושר? מה זה בכלל הקטע הזה של אהבה? כולם מדברים עליה, אבל מה זה אומר באמת? אף פעם לא הבנתי את זה."

"גם אני לא." אמר איתן בעצב, מרשה לעצמו להוריד עוד מסכה. יכול להיות שבסוף אני אצליח להגיע אל האדם האמיתי שמתחבא שם בפנים ואתחיל להבין מה הבעיה שלו?

"לדעתי אף הומו לא יודע מה זה אומר בדיוק." גילה לפני את ליבו, "עם נשים זה פשוט, יש חתונה, ילדים, משכנתא, עושים תכנית פנסיה, יש דאגות משותפות לילדים, לפעמים יש מריבות, לפעמים נשיקות, יש בסיס, יש משהו אמיתי, אבל אצלנו הכול באוויר, היום זה בחור אחד, מחר אחר. כולם יפים, כולם חרמנים, אני באמת לא יודע מה זה אומר."

"גם אני לא, אבל כל זמן שהוא ירצה לגור איתי מבחינתי זה בסדר. אם הוא ירצה לישון איתי עוד יותר טוב, ואם לא גם בסדר, יש לי עוד חדר עם מיטה נוספת."

"מה? תיתן לו לגור אתך סתם? בלי זיונים?"

"אם זה מה שהוא ירצה אין לי בעיה." שיקרתי, "כל זמן שהוא מטפל בניקיון, בקניות ובבישולים יש לו מקום אצלי. זה ההסכם שעשינו."

"הוא יודע, אמרת לו את זה?"

"בטח שאמרתי לו."

"נו, ומה הוא אמר?"

"שאל אם אני לא אוהב אותו יותר ובכה."

"בכה?"

"כן."

"איזה פאדיחה, אני שונא שהם בוכים לי, ממש שונא את זה. אתה לא?"

"לפעמים בן אדם מרגיש צורך לבכות, לא נורא, אני לא נבהל מדמעות."

"מה עשית כשהוא בכה?" רכן לעברי איתן בסקרנות.

"חיבקתי אותו כמובן." השתוממתי, "מה עוד אפשר לעשות במקרה כזה?"

הבטנו זה בזה והוא השפיל את עיניו ראשון, הסכים בענווה שאני אשלם על הארוחה - יש לי שם חשבון פתוח שאני משלם פעם בחודש - ואחר כך, כשיצאנו, אמר לי שהיה לו נעים מאוד להכיר אותי, אבל שאדע שהוא מתכוון להמשיך להיפגש עם עדן ושהוא לא יפסיק לנסות לקחת אותו ממני.

"אני יודע." אמרתי וטפחתי על שכמו בחביבות, "תיסע בזהירות איתן, להתראות."

9. ספיחס

אחרי שאיתן נסע לדרכו חציתי את הכביש, נכנסתי לגן ציבורי קטן ומוזנח שהיה חבוי בין הבתים והתיישבתי על ספסל עץ קשה שעמד מתחת לפיקוס.

אחרי ההתמודדות עם איתן הייתי מותש וסחוט ומה שגרוע יותר, בשולי שדה הראיה של עיני הימנית הבהבה מעין קשת צבעונית מקוטעת שבישרה את בואה של מגרנה קשה.

הסיפור עם המיגרנות התחיל בשנתיים האחרונות שלי עם כצ'לה ולמרבה הפלא לא חלף גם אחרי מותו. שנה שלמה אחר כך עוד המשכתי לסבול מהתופעה המשתקת הזו. עד שגיליתי את נפלאות האופטלגין הנוזלי כאב הראש הנורא היה חולף רק אחרי שהקאתי את נשמתי. עם הזמן התחלתי לקשר בין הסנוור הצבעוני והמציק לבין התקף מתקרב ובעזרת אמפולת אופטלגין שהייתי שותה מיד כשהראיה שלי הייתה משתבשת הצלחתי לחסוך מעצמי את רוב הזוועה ואפילו את ההקאה האיומה.

במשך השנים ההתקפים שכחו והמרווח בין אחד לשני גדל. בשנה האחרונה הייתי בטוח שנפטרתי מהצרה הזו והנה, המיגרנה שוב חזרה.

איזה הומו, חשבתי לעצמי, לוחץ את כף ידי אל עיני הסוררת, במקום לקנא, לצעוק, להרביץ, לעשות סקנדל, אתה מקבל מיגרנה כמו איזה רוזנת פולנייה מעודנת. היפיוף המחוצף הזה מזיין את החבר שלך ואתה הולך וקונה לו ארוחת צהרים ומדבר איתו בנימוס. אתה גבר או הומואית עלובה? שאלתי את עצמי.

לא הייתה לי תשובה על השאלה הזו, אחד היתרונות של הגיל הוא שעם הזמן אתה יודע שיש שאלות שאין עליהן תשובות. אחרי גיל מסוים אתה מבין שיש פער בין מה שאתה אמור לעשות ובין מה שאתה מסוגל לעשות ומשלים עם עצמך. אולי, יום אחד, כשאהיה מבוגר מספיק גופי ישלים עם האדם השוכן בתוכו ויפסיק להעניש אותי בהתקפי מיגרנה.

צלצלתי לנורית שענתה מיד בקול חד – "גרשטיין, מכון העתקות שלום!" גורמת לקשת הצבעים המרטטים בעיני העצומה לפעום בקצב הדופק שלי.

הרחקתי מעט את המכשיר הקטן והמציק הזה - אלוהים יודע איך הסתדרנו שנים רבות כל כך בלעדיו - מאוזני ושאלתי מה נשמע.

"הכול בסדר גרי, מתי אתה חוזר? מה שלומך?"

"לא משהו, דימה וואניה גמרו עם המחסן?"

"כן, הכול מסודר ממש יפה. בוא לראות."

"אני מרגיש קצת לא טוב נורית אז אם לא אכפת לך..."

"אין בעיות בוס, תבוא מחר?"

"תלוי איך אני ארגיש, הראש קצת כואב לי."

קולה היה מלא אהדה, "חשבתי שנפטרת מהמיגרנות."

"גם אני, אבל את רואה, יש דברים שנפטרים מהם רק בקבר."

"אל תדבר ככה בועז, לך מהר הביתה ותשתה אופטלגין, מחר תרגיש שוב טוב."

"כן, זה מה שאני אעשה. תודה נורית, להתראות."

המרחק לדירתי לא היה גדול, אבל לא הייתי מסוגל לעבור אותו ברגל, עצרתי מונית, ירדתי מול בית המרקחת הסמוך לדירתי ודשדשתי פנימה, עיוור למחצה ואחוז בחילה.

"אמפולת אופטלגין?" שאל בוריס הרוקח שמכיר אותי כבר שנים.

"בבקשה." לחשתי, והוא פתח במו ידיו את האמפולה והגיש לי אותה עם כוס מים. שתיתי מהר, שוטף בחיפזון את הטעם הנורא של התרופה במים ואחר כך נשרכתי הביתה.

הדירה הייתה ריקה ונקייה. הכול היה מסודר להפליא, כל כך מסודר עד שהייתי חייב לפתוח את צד הארון שלו כדי להיות בטוח שהוא לא הסתלק הבוקר. ברגע שראיתי שהכול עדיין במקומו – החולצות, התחתונים, הגופיות והמכנסים שלו, תלויים ומסודרים במקומם כמו חיילים ממושמעים - ירדה אבן מעל ליבי. רק עכשיו תפסתי כמה פחדתי שהוא יעזוב אותי. תחושת הרווחה שחשתי למראה בגדיו הייתה משפילה.

"אתה טיפש זקן גרי." שחתי לעצמי, "הומו זקן ופתטי. מזל שכצל'ה מת כבר ולא יכול לראות אותך מתנהג ככה."

שקלתי להתקלח, אבל ויתרתי מטעמי בטיחות. לא הרגשתי יציב מספיק להתמודד עם רצפה חלקלקה. רק זה עוד חסר לי, ליפול במקלחת כמו איזה ישיש חסר אונים ולשבור משהו. נשכבתי בתחתוני על המיטה, עצמתי עיניים ועברתי שוב על השיחה שלי עם איתן, מקלל את עצמי על התגובות האפטיות שלי ועל חוסר האונים שלי, ובסוף נרדמתי.

התעוררתי אחרי שלוש שעות. החדר כבר החל להחשיך ומישהו שקשק בכלים במטבח. "עדן." קראתי בקול רפה, והוא הופיע מיד, כוס תה ריחנית ביד אחת וצלחת עם עוגיות בשנייה.

"התעוררת?" שאל בהיסוס, "הכול בסדר? מה זאת התרופה הזו?" הניד בראשו לעבר השקית שהבאתי מבית המרקחת.

"אופטלגין נוזלי, זה עוזר לי מאוד כשאני מקבל מיגרנות."

הוא התיישב לצידי והניח את הכוס והצלחת על הארונית לידי. "לא ידעתי שיש לך מגרנות."

"כבר מזמן לא היו לי, אבל היום פתאום..." פקחתי את עיני ובחנתי אותו, "מה עשית, הסתפרת?"

"כן, נמאס לי מהקוקו הטיפשי הזה, אני לא נראה בוגר יותר בלעדיו?"

חייכתי לשמע נימת הדאגה בקולו. "אתה נראה זקן יותר בעשר שנים לפחות, אני מקווה שכבר התחלת לחשוב על הפנסיה שלך?"

"טיפש אחד." הצטחק עדן ורכן לעברי כדי לנשק לי, אבל אני עצרתי בעדו. "אני מסריח ומלוכלך, תן לי להתקלח קודם."

"לא אכפת לי." מחה עדן, אבל לא התעקש והניח לי להתיישב לאיטי. תחושת ההקלה שחשתי כשנוכחתי לדעת שהראיה שלי שוב תקינה ושהכאב חדל לפעום בראשי הייתה דומה מאוד לאושר. הפנים הצעירות שהביטו בי במבט חרד היו תוספת חשובה, אבל לא הכרחית.

"ישנת נורא חזק. נכנסתי להתקלח ולא שמעת כלום. דאגתי לך."

"אני בסדר." הושטתי יד והחלקתי על עורפו הגזוז, "ספיחס, זה מה שהיו אומרים פעם למי שעשה תספורת. כמה שנים גידלת שיער?"

"ארבעה שנים. הפסקתי להסתפר אחרי שאיתן אמר שמתאים לי שיער ארוך וגם אחרי שהוא נסע המשכתי לא להסתפר, מתוך הרגל בעיקר."

"פגשתי אותו היום."

"כן, הוא כבר צלצל לעדכן אותי. אני חושב שאני אתחיל לסנן אותו."

"תעשה מה שאתה מבין עדן, אין לי זכות לנהל את חיי החברה שלך."

"מה דעתך עליו?"

"אני חושב שההצגה שהוא מציג לפני כולם היא מעולה, אבל לא הצלחתי לראות מי בדיוק נמצא מאחורי התחפושת היפה שלו."

"הוא אמר שהיית מאוד רגוע והיה לו רושם שאפילו קצת משועמם, אני חושב שהוא מאוד התרשם ממך."

"גם אני הצגתי הצגה עדן, דבר ראשון שעשיתי כשבאתי הביתה היה לבדוק אם הבגדים שלך עדיין במקום."

"האמת ששקלתי לחזור להורים... אני לא אוהב לגור אצלם גרי, אבל לא בגלל זה אני אתך. אתה מאמין לי?"

"אני מאמין שזה מה שאתה חושב."

"איזו מין תשובה פלצנית זו?" התרגז עדן, "מה זאת אומרת זה מה שאני חושב? אני אומר לך שאני רוצה לגור אתך ושאני מצטער על הסיפור עם איתן ושזה לא יקרה יותר."

"בסדר."

הבטנו זה בזה, "אז אתה סולח לי גרי?" שאל עדן בחוסר בטחון שהזכיר לי שוב כמה הוא צעיר, "לא התכוונתי שזה יקרה, אני פשוט... הייתי מסטול וקצת שתוי והוא..."

"עדן, די. מספיק. עשית מה שעשית ודי, אף פעם אל תסביר ואל תתנצל, זה לא נחוץ, בטח שלא איתי."

"וגם אתה לא הולך להסביר לי מה קרה אתך ועם מקס?"

"נכון."

הוא התיישב מבואס על המיטה, נראה נבוך ואובד עצות. התיישבתי לצידו וחיבקתי את כתפיו. "אני הולך להתקלח, אתה יכול להישאר פה, או לעבור לישון בחדר האורחים, או, אם אתה מעדיף, לעזוב בכלל."

"בשבילך זה אותו דבר?" שאל עדן באומללות.

"ממש לא. אני מעדיף אותך איתי במיטה שלי, אבל רק אם גם אתה רוצה."

עדן הסתובב וחיבק אותי, מחכך לחי רכה בכתפי, ואחר כך דחף את אפו בבית שחיי. "מה אתה עושה ילד? אני מזיע כולי."

"כן, אני אוהב את זה." הוא הדף אותי לאחור, "אתה יכול להתקלח אחר כך, לא?"

"כן," משכתי מעליו את חולצתו, "אני בהחלט יכול להתקלח אחר כך."

בימים שבאו אחרי הפגישה עם איתן נראה היה שהכול חזר לשגרה ביני לבין עדן. החלטנו לנסוע לפראג בחופשת החנוכה ועל ארוניות הלילה שלנו נערמו חוברות וספרים על צ'כיה ועל בירתה היפה.

לשמחתי התברר שכמוני גם עדן מאמין שכדאי להשקיע זמן בלימוד ההיסטוריה והגיאוגרפיה של המקום אליו נוסעים, הוא אפילו רכש מילון קטן עם אוצר מילים שימושיות בצ'כית. 

הוא הסכים איתי שעדיף לבקר רק בארץ אחת ולהתרכז בה במקום לנסות להספיק לתפוס את כל אירופה בשבוע וחצי, אי לכך החלטנו שנתרכז בעיר פראג וחוץ ממנה נבקר רק בעיירת הנופש קרלו ויוארי.

מאחר שכבר הייתי בפראג הזהרתי אותו שהשעון המפורסם שהוא משתוקק כל כך לראות הוא קטן למדי ולא כל כך מרשים במציאות, והודיתי שבפעם הקודמת שעמדתי בכיכר בין כל התיירים והמתנתי להופעת השעון מצאתי שחנות כלי הזכוכית הנפלאים שעמדה ממול מרתקת אותי יותר מאשר השעון שנראה די משעמם.

למוד ניסיון התעקשתי למצוא מלון בתוך העיר עצמה והזמנתי כרטיסים לתיאטרון השחור שזכרתי לטובה מהביקור הקודם שלי בפראג, ביקור שערכתי עם כצל'ה בתקופה שעוד היינו מאוהבים.

זה לא שהפסקתי לאהוב אותו, אבל עם הזמן האהבה הרומנטית שלנו הפכה לאהבה בוגרת ומפוכחת שלא התעלמה ממגרעותיו של בן הזוג. ההכנות לטיול העלו בי זיכרונות מנעורי הפרועים וחשתי שכיום אני לא מסוגל לאהוב יותר באותו הלהט שאהבתי בגיל שלושים.

זה לא שלא אהבתי את עדן בכנות, אבל בגלל הפרש הגילים שלנו היה יותר משמץ של אבהיות ברגשות שחשתי כלפיו והתקשיתי לאהוב אותו באותה התלהבות נעורים בה הוא אהב אותי. ניסיתי להסביר לו את זה בעדינות, אבל ספק אם הוא הבין.

אולי, כשיום אחד הוא יגיע לגילי - אני בטח אשכב עד אז לצידו של כצל'ה - הוא יתפוס מה ניסיתי להגיד, אבל כיום הוא לא הבין ונפגע ולכן הנחתי לנושא. 

כך או כך הפקנו הנאה מרובה מהתכנון ומהציפייה לטיול, הדבר היחיד שהעיב על שמחתנו הייתה שאלת המחיר.

כמובן שתכננתי לשלם עבור שנינו, אבל לעדן זה הפריע מאוד. גם ככה הוא חש נבוך מכך שאני הייתי זה ששילם את כל הוצאות הבית. טענותיי שבכל מקרה הייתי משלם על מים, חשמל ואוכל, לא התקבלו על דעתו. הוא לא חשב שהעבודה שהוא משקיע בניקיון ובבישול מכסה את עלות אחזקתו, וכשאמרתי בצחוק שבגילי אני כבר יכול להרשות לעצמי להחזיק נער שעשועים הוא נעלב וסירב לדבר איתי כל הערב.

זו באמת הייתה בדיחה טיפשית והתחרטתי מאוד מיד אחרי שהשמעתי אותה. רק אחרי שהתנצלתי בכנות והודיתי שאמרתי שטות הוא נרגע וסלח לי.

הרצון לטייל בחו"ל נאבק בקרבו בהרגשה שזה לא בסדר שהוא נוסע על חשבוני, ואני עשיתי כמיטב יכולתי לפתות אותו לוותר על עקרונותיו והעליתי נימוקים רבים בעד הנסיעה - ראשית אמרתי, הטיול הוא מתנה ליום הולדתו, ושנית, בעוד שנים מספר כשאני אהיה פנסיונר עני שסופר כל פרוטה הוא יתמוך בי וייקח אותי לטיול בכסא גלגלים במסדרונות בית האבות.

"אתה כזה דביל." התרגז עדן, התיישב עלי ומעך אותי, חונק אותי בנשיקות, ובסופו של דבר נכנע והסכים שאני אשלם על הכול.

 10. מחלת ההומואים

יום אחד – כשבוע אחרי הפגישה שלי עם איתן – עמדתי, מופשל שרוולים ומוכתם בדיו, ונאבקתי בדף נייר סורר שנתקע באחת ממכונות הצילום הישנות שלנו כשנורית הכריזה באוזני, "האיתן הזה שוב פה." וכמו בפעם הקודמת הציץ איתן מעבר לכתפה וחייך לעברי חיוך מתנצל.

"שוב אתה תופס אותי עם ידיים מלוכלכות." התנצלתי, "כמו שאתה רואה בעסק שלי להיות בוס זה אומר לעשות את כל עבודות התיקונים והניקיון במו ידי."

בעודי מדבר הצלחתי להוציא את הדף המקומט והמטונף מבין הגלילים, השלכתי אותו לפח, החזרתי את כיסוי המכונה למקומה והשארתי את מלאכת הברגת הברגים בחזרה לדימה.

"במה אני יכול לעזור לך איתן?" שאלתי, תוהה למה הוא נראה כל כך מוטרד ולמה, למרות שהוא לבוש בקפידה כדרכו, מסורק ומגולח למשעי, יש משהו פרוע, אולי אפילו נואש, בהבעת פניו.

"אני חייב לדבר אתך בפרטיות." אמר איתן בקול חרישי, מקרב את ראשו לראשי כדי שאף אחד לא ישמע את דבריו. נורית הקדירה את פניה כשראתה איך הוא לוחש לאוזני ומניח יד על כתפי ונחפזה להסיט את מבטה ברגע שהבחינה שאני שם לב שהיא בולשת אחרי.

נורית הייתה בגילי בערך, גברת אימהית נשואה באושר, ואימא לשלושה מתבגרים שפרשה עלי את חסותה מהרגע הראשון ששכרתי אותה לעבודה. כמו כול עובדי גם היא ידעה למה אני לא נשוי, ואולי הם ריכלו עלי מאחורי גבי, אבל הנושא של הנטייה המינית שלי היה טאבו במקום העבודה שלי ודווקא בגלל שהעובדים שלי לא דיברו על כך בגלוי הנושא ריחף ממעל כמעין עננה, בלתי נראית לפעמים, אבל תמיד קיימת.

בתקופות הקשות שלי עם כצל'ה נורית נהגה בי בעדינות מיוחדת ותמיד ידעה בלי שאגיד לה מתי יש לי מצב רוח רע ולמה. אחרי שכצל'ה נפטר היא הייתה מזמינה אותי לעיתים לארוחות ליל שישי אצלה וידעתי שצר לה שאני בודד. כשעדן הופיע לראשונה לאסוף אותי מהמכון היא חייכה אליו חיוך גדול וראיתי שהוא מצא חן בעיניה מיד.

מאז עדן קפץ לפעמים לביקור במכון, ותמיד היה חביב וידידותי כלפי כולם. מידי פעם, כשהיה לחץ גדול, הוא היה בא לעזור לארוז ולקפל כך שאוכל לחזור הביתה מוקדם יותר. די מהר הבינו גם שאר העובדים שהוא חי איתי, ואם חשבו שהוא צעיר מידי בשבילי שמרו את מחשבותיהם לעצמם.

העובדה שפתאום בא לבקר אותי גבר זר והסתודד איתי בצורה כזו בפירוש לא מצאה חן בעיני נורית. ניסיתי להסביר את זה לאיתן כשיצאנו מהמכון לכיוון הגן הציבורי הקטן שבו ישבתי בפעם הקודמת ונאבקתי בהתקף המיגרנה.

"אחרי שאכלנו יחד בשבוע שעבר חטפתי מיגרנה ונורית חושבת שזו אשמתך." הסברתי לו.

"וזו אשמתי?"

"לא יודע. אולי, אני נוטה לקבל כאבי ראש חזקים כשאני במתח."

הוא נאנח וצנח על הספסל לצידי, "זה לא טוב." אמר.

"אין מה לעשות, אי אפשר לחיות חיים שאין בהם שום מתחים, לא אם אתה בן אדם שצריך לעבוד, לראות חדשות, לשלם מיסים, לנהל סוג של חיי חברה. ככה זה."

איתן הנהן, "בעיקר אם אתה הומו." הוסיף במרירות.

"כן, להיות הומו רק מוסיף קושי לחיים." הסכמתי בנחת, "רוצה שנלך שוב למסעדה?"

"אני לא רעב, ואתה?"

"לא. אכלתי כריך במשרד. מה הבעיה איתן?"

הוא נשם נשימה עמוקה והביט באגרופיו הקפוצים בחיקו, "מה שאני הולך להגיד לך לא יהיה קל. אני מבקש שלא תתרגז, בסדר?"

"אתה ועדן שוב הזדיינתם?" שאלתי והתחלתי להתרגז, יכולתי להבין שפעם אחת עדן היה מסטול ועשה שטות, אבל יש גבול לכל תעלול!

"לא, זה משהו הרבה יותר גרוע." הוא נאנח מעומק לבבו, "קיבלתי טלפון מעמית, יזיז שלי, בחור נחמד דווקא, הוא שף אבל בטח יפטרו אותו בקרוב."

"למה שיפטרו אותו, ומה זה נוגע לי?"

"יפטרו אותו כי הוא נשא איידס, ובמקום לשמור את זה בסוד כמו שמקובל הוא הולך ומספר את זה לכל מי שעלול היה להידבק ממנו."

"הגון מאוד מצידו, אבל מה זה ענייני?"

"זה עניינך כי אני ועדן... הזדיינו בלי קונדום, הוא לא אמר לך?"

עכשיו הבנתי למה ביש המזל של היזיז של איתן נוגע לי. "אפילו לא שאלתי אותו, הייתי בטוח שנזהרתם. איך יכולתם לעשות שטות כזו?"

"לא יודע, הייתי שיכור ופשוט זרמתי וגם הוא... אתה יודע איך זה."

"כן. גם עם עמית זרמת?"

"כן, זה קרה רק פעם אחת, אבל..."

"זרמת."

"כן. אני מקווה שאתה ועדן משתמשים בקונדום."

"לא. לפני כמה חודשים נבדקנו והכל היה בסדר אז ויתרנו על גומי, אם הוא היה אומר לי... אני לא מבין למה הוא לא סיפר לי."

כבשתי את פני בכפות ידי ואמרתי לעצמי לא להיכנס לפניקה. זה לא עזר, פחדתי, פחדתי מאוד, פחות בגללי ויותר בגלל עדן.

"אני באמת מצטער." אמר איתן, "אל תאשים אותו, הוא היה מסטול מהתחת בגללי ובקושי הבין מה קורה. אני לא בטוח שהוא קלט בכלל שאני בלי קונדום. אתה יודע איך זה."

"כן, אני יודע, אבל כשאני הייתי בגילך איתן כבר הייתי מספיק אחראי לא לזיין בלי הגנה ועשיתי בדיקות כל כמה חודשים. מתי נבדקת לאחרונה?"

"לא נבדקתי אף פעם." הודה איתן, "אני פוחד מכל העסק הזה, אני לא רוצה להיבדק."

"בעיה שלך, אני ואתה הולכים להיבדק עכשיו, אבל קודם אתה צריך לספר לעדן."

"לא עדיף שאתה תדבר איתו?"

"לא. ואני מתפלא למה באת קודם כל אלי ולא אליו?"

"פחדתי, קיוויתי שאתה... חשבתי שעדיף..." גמגם איתן.

"בשום פנים ואופן לא! לא תתחמק מהאחריות שלך, עשית טעות ואתה הולך להתמודד עם התוצאות כמו גבר מר קרני, קדימה!" קמתי ממקומי.

"מה קדימה? לאן אנחנו הולכים?"

"לאסוף את עדן מהמכללה ומשם למרפאה פרטית שנותנת תשובות תוך כמה שעות, זה יעלה הרבה כסף ואתה תשלם את החשבון."

"לא אכפת לי לשלם עבורכם, אבל אני לא מתכוון להיבדק."

"אתה כן תיבדק, אתה תעשה היום בדיקה איתן גם אם אני אצטרך לקשור אותך." אמרתי בזעם, אחזתי במרפקו, הרמתי אותו מהספסל וגררתי אותו בזרועו למכוניתי.

מצאנו את עדן ממתין לאוטובוס בתחנה מול המכללה. הוא חייך בשמחה כשראה אותי מגיע, ואז הבחין באיתן והחוויר. "מה קרה? למה אתם כועסים?" צנח על המושב לצידי, מעביר מבט חרד ביני לבין האקס שלו, "הכול בסדר?"

"לא ממש עדן, יש לי בשורה לא טובה."

"ההורים שלי? אימא שלי בסדר? משהו קרה לאחים שלי?" נחרד עדן.

"לא, לא, הכול בסדר איתם חמוד. זה משהו אחר, איתן יספר לך."

"עדן, תשמע, אני... תראה, אני ממש מצטער, אבל אתה צריך לעשות בדיקת דם."

"איזה בדיקה? על מה אתה... מה? לא שמת קונדום? אבל חשבתי ש... איתן, אתה נשא איידס? מתי נדבקת?"

"אני עדיין לא יודע." אמר איתן, "מישהו שהייתי איתו לאחרונה התקשר להגיד לי שהוא נשא ואהה... זהו, אתם צריכים להיבדק."

"מה זה אתם, ומה אתך?"

"הוא התכוון להגיד אנחנו." התערבתי בשיחה.

"אבל אני לא רוצה." מחה איתן, "אני נשבע לך גרי שמהיום אני אזיין רק עם קונדום, נשבע לך, אבל אני לא רוצה להיבדק."

"איתן יקירי, אם לא תיבדק לא תצטרך קונדום כי פשוט לא יהיו לך חיי מין. אני אספר לכל מי שאני מכיר, ואני מכיר די הרבה אנשים, שאתה נשא, ואני גם אכנס לאטרף ואפרסם שם את השם שלך עם תמונה ואזהרה שאתה נשא. אם לא תיבדק אני אשרוף אותך בכל רחבי הארץ, והיחידים שיסכימו לגעת בך יהיו הומלסים שלא מדברים עברית, וגם זה רק בתנאי שהם יהיו שיכורים ומאוד נואשים."

"אתה לא תעז." התרגז איתן, "זו הוצאת דיבה."

"ומה שאתה עשית זה רצח, וזה, נדמה לי, יותר גרוע."

"לא מתים כיום מאיידס."

"מתים אם לא מקבלים טיפול, ולא תקבל טיפול אם לא תדע. למה אתה פוחד להיבדק? אתה פוחד מדקירה של מחט, מקצת דם?"

"כן, ואני שונא תרופות. אני... תעזבו אותי!" נכנס איתן להיסטריה וניסה לפתוח את דלת המכונית ולקפוץ החוצה תוך כדי נסיעה. מזל שהייתי בשטח בנוי ונסעתי לאט, ומזל גדול עוד יותר שעדן היה זריז דיו לתפוס אותו.

מזועזע מהתנהגותו עצרתי במגרש חנייה ויצאתי מהמכונית. ידי רעדו כשחשבתי מה עלול היה לקרות אם הוא היה קופץ מהרכב לכביש תוך כדי נסיעה.

איתן יצא אחרי ובמקום לברוח, כמו שציפיתי שיעשה, נעמד לצידי ופרץ בבכי. חיבקתי אותו, הבטחתי לו שאני אכנס איתו לבדיקה, שאני ועדן נהיה איתו עד לרגע שיתקבלו התוצאות ושהכל יהיה בסדר, הוא לא לבד.

סוף סוף הוא נרגע. נכנסנו חזרה למכונית ונסענו למרפאה פרטית אחת שנודעה בזריזותה, יעילותה והדיסקרטיות שלה שאמנם עלתה כסף רב, אבל הייתה שווה כל אגורה.

האחות הביעה את צערה, אבל הגענו מאוחר מידי. היא תשמח לקחת לנו דם, אבל את התוצאות נקבל רק מחר בצהרים.

"אני אמות עד אז." אמר איתן ושוב החל לרעוד.

"אתה לא תמות." הרגעתי אותו, "יהיה בסדר, לא מתים כל כך מהר."

עדן הפשיל שרוול והושיט באומץ את ידו, ואחריו אני, ואז הגיע תורו של איתן שהסכים לשבת ולהגיש את ידו לדקירה רק בתנאי שאשב לידו ואחזיק אותו. "תסתכל עלי, לא על היד שלך." פקדתי עליו וליתר בטחון ומסגרתי את פניו בכפות ידי כדי למנוע ממנו להביט על האחות.

"תירגע, אתה לא לבד, אנחנו איתך כל הזמן, יהיה בסדר." חזרתי על המנטרה שלי, מרגיע את עצמי יותר מאשר אותו. למרבה המזל זה עבד והוא ישב בשקט עד שהאחות שאבה ממנו די דם.

הוא שילם עבור כולנו וידיו רעדו כשהגיש לפקידה בקבלה את שטרות הכסף. הצעתי להתחלק איתו בתשלום, אבל הוא סירב ולא התעקשתי.

אחר כך הודעתי בעבודה שאני חוזר רק מחרתיים כי אני עסוק - אחד מהיתרונות של להיות בעל הבית של עצמך – ונסענו לקניון. שרפנו שם את אחר הצהרים בשוטטות בין החנויות, אכלנו פיצה, ראינו שני סרטים - אחד יותר טיפשי מהשני - וחזרנו עייפים הביתה.

הצעתי לאיתן לדבר עם פינקי שחי כבר כמה שנים עם איידס ועם בן זוג בריא ומרגיש מצוין, אבל איתן סירב וביקש רק שניתן לו לישון אצלנו ואם אפשר גם כדור הרגעה. סידרתי לו את המיטה בחדר האורחים והוא לקח נומבון ונרדם מיד.

עדן סירב לקחת כדור ולכן גם אני סירבתי, שכבנו במיטה יד ביד, בוהים בטלוויזיה שפעלה בלי קול וניסינו לדבר על העתיד. הוא אמר שהוא מצטער וביקש סליחה, ואני אמרתי שזה בסדר ושאני לא כועס. הוא שאל מה נעשה אם נדבקנו ואני אמרתי שנמשיך לחיות כרגיל, והוא בכה קצת, אמר שבלעדי היה משתגע מפחד ובסוף נרדם, צמוד אלי. שכבתי שעה ארוכה לצידו, מקשיב לנשימתו, שואל את עצמי מה באמת יהיה אם נדבקנו ולבסוף נרדמתי גם כן. 

כמה שעות אחר כך התברר שאני ועדן לא נדבקנו, אבל איתן קיבל תשובה חיובית.

הרופא שראה שהוא קרוב להתמוטט נפשית ביקש ממני להיכנס ולשבת איתו והסביר, בעיקר לי, כי איתן לא הצליח לקלוט שום דבר שרמת הווירוס בדמו נמוכה מאוד ולכן הוא לא הדביק אותנו ושהוא בעצם לא צריך לעשות עדיין כלום, חוץ מבדיקות דם כל שלושה חודשים, וכמובן להקפיד מאוד על קונדום בזמן הסקס.

"גם עם נשאים אחרים?" שאל עדן שהתגנב בשקט לחדר ועמד חיוור מאחורי.

"כן, רצוי מאוד. כי יש כל מיני זנים של וירוס. ולא לשכוח שאיידס עובר גם במין אוראלי, "זה נדיר אבל עדיף להיזהר מאשר להצטער." העביר הרופא מבט בין שלשתינו, תוהה מן הסתם מה בדיוק טיב היחסים בינינו.

לא טרחנו להאיר את עיניו, אמרנו תודה והלכנו. 

לא היה טעם להחזיר את איתן לדירתו. הוא היה שבר כלי, בכה ודיבר על התאבדות והיה לגמרי מחוסר שליטה.

הבאתי אותו חזרה לדירה שלי והתקשרתי אובד עצות לפינקי שהגיע מיד עם רוזי.

"זה האקס של עדן, הוא קיבל תשובה חיובית היום והוא קצת... קצת נסער."

"בחיים לא ראיתי אותו ככה." אמר עדן, "הוא מפחיד אותי."

"אני רוצה למות." אמר איתן בהחלטיות וחטף את סכין הלחם מהשיש במטבח.

פינקי סטר בכוח על זרועו והסכין נפלה ארצה. "אידיוט, תפסיק לילל! נדבקת כי לא שמרת על עצמך. אתה אשם. לפחות תהיה גבר ותחסוך לנו את ההצגה או שתחטוף ממני מכות!" צעק על איתן שמרוב הלם הפסיק לבכות והתיישב המום, מביט בפינקי כמו ילד אבוד.

"יש לך עוד כמה שנים טובות בלי תרופות." אמר פינקי, מביט בו בקשיחות, "אחר כך, כשרמת הנגיף תעלה ותצטרך להתחיל לקחת תרופות, אז יהיה לך זמן להתבכיין."

"אולי עד אז ימצאו תרופה?" ניסיתי לרכך את דבריו הקשים של פינקי שמשום מה כעס דווקא על איתן האומלל. מזל שלא סיפרתי לו שאיתן סיכן גם אותנו.

"לא מגיע לנו שימצאו תרופה." אמר פינקי בזעף, "המחלה הזו זה בדיוק מה שמגיע לנו, מתאימה לנו כמו כפפה ליד."

"מי זה אנחנו?" שאל עדן בתמימות.

"אנחנו ההומואים, החרמנים הדפוקים שלא מסוגלים לשמור את הזין שלהם במכנסיים, שלא יכולים לא לזיין כמו שפנים ולבגוד כל הזמן. אם לפחות כל המניאקים האלו היו שומרים על עצמם כמו שצריך, אבל לא, הם משתכרים ומתמסטלים, שוכחים לשים קונדום ואחר כך, כשיש להתנהגות שלהם תוצאות, הם מייללים כמו חבורת עלובי נפש היסטריים. הווירוס הזה שם לנו מראה מול הפרצוף ומראה לנו כמה אנחנו מכוערים."

"אבל פינקי, לא רק הומואים נדבקים באיידס יש גם..."

"זה התחיל בתור מחלה של הומואים והם רוב הנדבקים, בגללנו זו נעשתה מגיפה! מגיע לנו להיות חולים כי אנחנו דפוקים!" התעקש פינקי ושקע כועס בכורסא.

"הוא מרגיש קצת לא טוב היום." התנצל רוזי בשמו של פינקי שאמר לו להפסיק להתנהג כמו נקבה ולשתוק.

"נו, די כבר. תרגיע." ליטף רוזי את כתפו של בן זוגו והבטיח לאיתן שסך הכול זה לא כל כך נורא, זו רק מחלה כרונית, ויהיה בסדר.