4. ילדים אבודים
עמדנו קפואים, הם מביטים
בי, ממתינים להחלטתי, ואני תקוע, לא יודע איך לצאת מהתסבוכת ולרצות את כולם. ושוב
היה זה ג'קי שהציל אותי ובהגיון בריא מצא פתרון פשוט ומעשי למצב. "ברור שאתה
צריך ללכת למצוא את אחותך טל." אמר בפשטות, "אני יודע איפה כפר הנופש הזה נמצא. מה דעתך שניסע
שלושתנו לנואיבה ונחפש אותה? בין כה וכה רצית לצאת לחופש, נכון?"
"אבל צריך ויזה ו..."
התבלבלתי והתיישבתי על הכסא הקרוב אלי.
"יש לי ויזה,"
נכנס אייל לדברי, "וגם לך יש. יעל אמרה לי."
"גם לי יש, ויש לי
גם אזרחות צרפתית, ואני מדבר ערבית." תרם ג'קי את חלקו לשיחה.
החלפנו מבטים,
"בסדר." החליט אייל, "ניסע שלשתינו, אבל רק בתנאי שאתם תתאפקו עם
הנשיקות והמזמוזים האלו, או שאני אקיא כל הדרך."
"לך להזדיין!"
התפרץ ג'קי בזעם והתנפל על אייל.
נתקעתי בין שניהם מנסה
להפריד. הייתי צריך לשאוג עליהם במיטב הסגנון הצבאי שלי כדי שיירגעו. לבסוף נרגעו
הרוחות והם התיישבו לצידי וסתמו. אייל הוציא מפות, גיבשנו מסלול, הכנו רשימת קניות
וציוד, ושעה אחר כך כבר הייתה לנו תכנית מפורטת לנסוע לנואיבה ולמצוא את יעל.
למורת רוחו של אייל
התעקשתי לחזור עם ג'קי לדירתו ולישון אצלו. החלטנו שנצא אחרי שנעשה קניות ונצטייד
במזון ושתייה. "אנחנו נקנה הכל," אמרתי לאייל, "אתה רק תטפל ברכב.
אני לא רוצה שנתקע בדרך בגלל בעיות במכונית." למקרה שנצטרך לישון על החוף
הציע אייל להביא את ציוד המחנאות שלו.
רק בשעה עשר בלילה גמרנו
לתכנן הכל, בדרך החוצה בקשתי מאייל שיאכל משהו וינסה לישון כדי לאגור כוח למחר.
"בסדר, בסדר," הפטיר בקוצר רוח כשלחץ את ידי לפרידה, "תפסיק להיות
דודה פולניה כזו."
"זה הכל בגלל
שאנחנו אוהבים אותך מאמי." לא התאפק ג'קי, ושתל בזריזות נשיקה על לחיו. אייל
הנדהם נסוג לאחור, מבוהל כאילו ג'קי איים עליו בנשק, והתפרץ בקללות זועמות כששנינו
פרצנו בצחוק.
"אני מעדיף שתעיף
אותי שוב על הרצפה ולא שתנשק אותי." התעצבן ומחה בכוח את הנשיקה הקלילה מלחיו
שהאדימה מהשפשוף.
"לילה טוב
חמוד." טפחתי על כתפו, "ותתקשר אם הנסיכה שלנו תעשה לנו הפתעה ותחזור
פתאום."
"יש לך מזל שאתה כל
כך דומה לה." אמר אייל, והפסיק סוף סוף למרוט את לחיו המנושקת, "אחרת
כבר הייתי... טוב, לא חשוב. לילה טוב טל, ואה… לילה טוב גם לך ג'קי."
הוא סגר את הדלת ומיד
אחר כך כבה האור במדרגות. ניצלנו את החשיכה לנשיקה סוערת ודהרנו בחושך למטה,
משתוקקים להגיע כבר למיטה ולהסתער זה על זה. ברגע שהתנעתי את הג'יפ נשמע צלצול הנייד
שלי.
"עזוב, זו בטח שוב
פאני." אמרתי לג'קי שהוציא את המכשיר מכיסי ובחן אותו.
"לא. זה מספר לא
מזוהה." אמר, "אולי מתקשרים מהצבא?" נחרד.
"לא. כל המספרים של
היחידה אצלי בזיכרון של הנייד. אולי זו יעל?" לקחתי ממנו את המכשיר ולתימהוני
מצאתי את עצמי מדבר עם סרגי גזשווילי, הנהג שלי לשעבר. למרות שהקליטה הייתה טובה
קולו נשמע מוזר, מעוך כאילו.
"ערב טוב
המפקד." פתח ואמר בקולו האיטי בעל המבטא הגרוזיני הקל, "סליחה שאני
מפריע בשעה כזו." המשיך, מנומס ורשמי כמו תמיד.
"אתה לא מפריע
גזה." כרכתי יד על כתפו של ג'קי, משעין את מצחי על קדקודו, מתחכך בשערו הרך.
נורא רציתי להיות איתו כבר במיטה. "מה שלומך? איך הרגילה?"
"אה... לא משהו
המפקד. אני… אה… יש בעיות. אולי
תוכל… אם
זה לא קשה המפקד, אז אולי אתה יכול…?"
קולו המהוסס כאילו נמוג ונעלם.
"מה גזה, מה הבעיה?"
שאלתי בדאגה. מאז התאונה הקלה שעשינו, שלא באשמתנו, ליד לטרון, לא שמעתי את גזה כל
כך לא ממוקד ומבולבל.
"הסתבכתי קצת
המפקד." נאנח גזה. קול של צפירה של אמבולנס נשמע ברקע, מדאיג אותי עוד יותר.
"איפה אתה סרגי?" צעקתי.
"בתל השומר המפקד.
אני אה…
חטפתי קצת מכות המפקד." אמר בקול מתנצל, "ואני… אה… אני תקוע כאן בלי כסף ובלי רכב, ואה… אני…"
"מי הרביץ לך סרגי?"
נבהלתי, "אתה רוצה שאני אבוא לאסוף אותך?"
"אם זה לא מפריע לך
המפקד, אני מאוד אודה לך." ידעתי שבקשת עזרה הוא אחד הדברים הכי שנואים על
הנהג שלי לשעבר, ודאגתי גברה.
"חכה לי בטרמפיאדה
מול הכניסה. אני אצלך בעוד חצי שעה. שב שם ואל תזוז." פקדתי עליו. ניתקתי
ונתתי גז לכיוון תל השומר, שוכח לגמרי מג'קי שישב לצידי, ממתין בסבלנות להסברים.
רק אחרי כמה דקות נזכרתי להסביר לו בכמה מילים קצרות שחייל שלי לשעבר הסתבך בצרה
ושאני מוכרח ללכת לעזור לו.
"אני מבין."
אמר בקצרה, שילב את ידיו על חזהו ושתק.
נמלאתי חרטה, איזה חרא
אני, רק לפני כמה דקות התנשקתי איתו ורציתי לקחת אותו למיטה, ועכשיו אני שוכח שהוא
קיים. "הייתי מעדיף להיות אתך במיטה ג'קי, אבל תבין, הבחור הזה היה הנהג שלי,
יש לי אחריות כלפיו, הוא בצרות ואני חייב…"
"אני מבין טל. אתה
לא צריך להתנצל. אני לא מצפה שתעזוב הכל רק בגלל שפתאום התאהבתי בך." אמר
ג'קי בקול קפוא והמשיך להביט קדימה, ידיו שלובות בחזקה על חזהו.
הנחתי יד על ברכו,
"גם אני אוהב אותך ג'קי." לחשתי בשקט. הוא התנער מקיפאונו, חייך חיוך
זוהר והחליק כף יד קטנה וחמימה בין ירכי. מזל שזה היה ג'יפ סגור ואף אחד לא יכול
היה לראות איך הוא מלטף אותי.
גזה המתין לנו בטרמפיאדה
שהייתה ריקה מאנשים בשעה זו, יושב על הספסל, גבו שעון על עמוד ועיניו עצומות. מצחו
היה חבוש וידו השמאלית נתמכה בתחבושת תלויה על צווארו. החניתי את הרכב וצפרתי, הוא
פתח את עיניו והביט בי במבטו העצוב והישנוני. "ערב טוב המפקד." אמר,
מנומס ומרוחק כתמיד, "אני מודה לך על הטרחה." הוא נראה נורא - עין אחת
נפוחה, הפה פצוע וחבול, שפשוף גועלי על לחי אחת ותחבושת על המצח. גם הבגדים שלו לא
נראו טוב יותר, חולצת בד לבנה ומטונפת, מהודרת לשעבר, ומכנסים שחורים שפעם היו
אלגנטיים וכעת היו קרועים ומלוכלכים. גזה שהקפיד להראות מסודר ומגוהץ אפילו במדי
ב' נראה כאילו משאית עברה עליו. אף פעם לא ראיתי אותו כל כך מוזנח, אבל מה שהדאיג
אותי יותר הייתה ארשת פניו הקפואה וחסרת הרגש.
"קפוץ פנימה."
עודדתי אותו, "תכיר, זה ג'קי. אני גר אצלו בחופש. לאן לקחת אותך?"
סרגי נכנס, לחץ בנימוס
את ידו של ג'קי, שב והודה לי כשהוא נוגע בעדינות בכתפי, ושקע במושבו, מתעטף
בשתיקה.
"לאן גזה?"
חזרתי ושאלתי, "אתה רוצה הביתה? לחברה שלך? לאן להסיע אותך?"
"אהה..." הוא
נאנח כמו זקן מבולבל, "אה… אני
לא יכול ללכת הביתה. לא יודע לאן ללכת המפקד." ועצם את עיניו, מפקיר את גורלו
בידי.
"אתה לא רוצה לחזור
הביתה? להתרחץ, להחליף בגדים, לנוח קצת?" ניסיתי לברר בעדינות מה הבעיה.
"מי הרביץ לך גזה?"
גזה נאנח שוב ולתימהוני
החלו דמעות עגולות וגדולות נוזלות על פניו החבולות. הוא בכה בשתיקה, יושב קפוא
כפסל, עיניו עצומות ודמעות נוזלות בדממה על לחייו, מפלסות להן שבילים רטובים על
זיפי זקנו הכהים. זה היה מראה מחריד. החלפתי מבטים עם ג'קי שעיניו הכחולות נפקחו
לרווחה, "תיסע הביתה." לחש לי וקפץ בקלילות למושב האחורי. בטבעיות גמורה
כרך את זרועו על כתפיו של סרגי שהחל ליבב כמו תינוק וטמן את פרצופו בחזהו של ג'קי.
אני לא יודע מה הייתי עושה אם זר גמור היה נופל עלי ככה ומתחיל לילל, אבל ג'קי לא
היה מוטרד כלל. הוא חיבק אותו כמו גננת טובת לב ומלמל אליו מילות הרגעה בערבית
מצורפתת, מלטף בעדינות את גבו.
"ג'קי, אני ממש
מצטער. אני לא מבין מה קורה היום, כל המכרים שלי מתנהגים כמו פסיכים. בחיים לא
ראיתי את גזה בוכה, וגם לא את אייל. זה היום הכי משונה שעבר עלי מאז
שהתגייסתי." ניסיתי להתנצל, מרגיש משום מה אשם בכל התסבוכת.
"זה בסדר, לא אכפת
לי, אני רגיל לגברים בוכים." הרגיע אותי ג'קי מחליק את ידיו בתנועות מרגיעות
על גבו המלוכלך של גזה. "לא תאמין כמה פעמים זה קרה לי," הצטחק.
"אני מקווה שיש לו קצת בגדים נקיים בתיק שלו, כי את הבגדים שהוא לובש אפשר
להעיף ישר לפח." הוסיף במעשיות.
כשנכנסנו לרחוב של ג'קי
גזה התאושש קצת, הזדקף והתחיל להתנצל, "אני ממש מצטער המפקד," אמר, מוחה
את פניו בשרוולו, "הרופא במיון אמר שיש לי זעזוע מוח קטן. אולי בגלל זה אני
קצת… אני
ממש מבקש סליחה המפקד, וגם ממך ג'קי."
"זה בסדר."
ליטף ג'קי את שכמו, "הכל בסדר, אל תדאג." גזה ניסה לחייך ושוב פרץ בבכי,
והמשיך לבכות את אותו בכי שקט ואיום גם כשג'קי הכניס אותו למקלחת, הפשיט אותו, רחץ
אותו, גילח אותו, ושב וחבש בזהירות את מצחו השרוט. גופו היה שרוט כאילו נגרר על
אבנים וקוצים והיו חבלות סגולות על בטנו וצלעותיו.
ג'קי נתן לו חולצת
פיג'מה ואני נידבתי מכנסי התעמלות נקיים. אחר כך ישבנו לשתות תה ולאכול טוסטים עם
חמאה, וסוף סוף גזה הפסיק לבכות והסביר מה קרה. בדרכו האופיינית הוא הסתפק בכמה
משפטים קצרים. "היום, כשהמשפחה של ארוסתי באה לאכול אצלנו ארוחת צהרים ביטלתי
את האירוסים. החזרתי להם את השעון זהב והסברתי שאני לא יכול." פלט כבדרך אגב
ולגם מהתה.
זה לא סיפק אותי,
"אבל איך הגעת לתל השומר? מי הרביץ לך?"
"הם. האחים והדודים
שלה. קודם הרביצו ואחר כך שמו אותי במונית לתל השומר."
"כן, אבל למה בטלת
את האירוסים? ולמה המכות?" המשכתי להתעקש.
"כי עשיתי להם בושה
גדולה. כבר עשו הכנות והזמינו אולם והכל."
"וההורים שלך
יודעים מה קרה? איפה הם היו? למה אתה לא רוצה לחזור הביתה?"
"ההורים יודעים
הכל. כולם יודעים. זה קרה בבית. הם ראו הכל."
"והם נתנו למשפחה
של ארוסתך להרביץ לך?" נדהמתי.
גזה הנהן בראשו ופנה אל
ג'קי שהקשיב בלי להתערב. "יש לך משהו חזק יותר לשתות?" ג'קי שלף מהמקפיא
בקבוק וודקה מלא כדי שני שליש ונתן לו. לתימהוני גזה פתח אותו ושתה הישר מהבקבוק
כאילו שתה קולה או מיץ. הוא הפסיק לנשום רק אחרי שגמר חצי בקבוק. הבטתי בו בפה
פעור מתדהמה, אף פעם לא ראיתי אותו שותה אלכוהול. עד כה הוא סירב אפילו לקצת בירה,
הורס את המוניטין על כושר השתייה המופלא של הגרוזינים, ופתאום, תראו אותו.
"הכל בגללך."
אמר לי והניח בדפיקה רועמת את הבקבוק על השולחן, ממשיך ללפות בחזקה את צווארו.
"אחרי שאמרת שאתה עוזב נעשיתי חולה, לא יכולתי לאכול ולא לישון ולא כלום. גם
כשיצאתי לרגילה לא הרגשתי יותר טוב. שכבתי במיטה כל הזמן, לא אכלתי, לא ישנתי, לא
הייתי בן אדם. הורי הזמינו את המשפחה שלה לארוחת צהרים ואני לא יכולתי אפילו לחייך
אליהם. אבא שלי…"
הוא שוב החל לבכות, "אבא שלי חשב שאני חולה, עזב את האורחים וישב לידי, דאג
לי ואז… אז… ספרתי לו. ספרתי
עליך ועל האחרים ואמרתי שאני לא יכול… לא
מסוגל… שאף
פעם לא יהיו להם נכדים ממני, שאני…"
בגניחה הוא הרים את הבקבוק ושתה אותו עד תומו בשלוק אחד ארוך בעוד אני וג'קי בוהים
בו, מוקסמים ונחרדים.
"ומה קרה אז?"
שאלתי אחרי שגזה גמר לשתות והשליך את הבקבוק הריק על הרצפה. הוא השעין את ראשו על
טבלת השולחן וגנח. "אבא לקח אותי לחדר האוכל, הוריד ממני את השעון זהב שקבלתי
מארוסתי, החזיר לה אותו והכריח אותי לספר לכולם שאני מבטל את האירוסים… ושאני… שאני כזה... ואחר
כך האחים והדודים שלה הוציאו אותי לחצר והרביצו לי וכולם הסתכלו ולא אמרו כלום.
אחרי שהם הלכו ההורים שלי שמו בתיק את כל הדברים שלי, דחפו אותי למונית וזרקו אותי
מהבית." הוא ניגש בצעדים כושלים לספה, השתטח עליה פרקדן ונרדם.
ג'קי החל לאסוף בשתיקה
את כלי האוכל. הרמתי את הבקבוק הריק והנחתי אותו על השיש. "אז זה הבחור ההוא
שספרת לי עליו? זה שלא רצית להגיד איך קוראים לו?" שאל אחרי שניקינו יחד את
השולחן.
"כן." נאנחתי,
"לא חשבתי שהוא לקח כל כך ללב את זה שעזבתי. הוא תמיד התנהג כל כך באדישות,
ותמיד הקפיד להזכיר לי אחרי שגמרנו שהוא לא הומו." הייתי מזועזע מהוידוי של
גזה, תמיד חשבתי עליו כעל אדם קהה חושים וחסר רגשות. אולי בגלל זה לא נזהרתי
והמשכתי לפטפט, "אני לא מאמין שהיה לו אומץ לספר לאבא שלו. לי בחיים לא יהיה
אומץ לספר עליך להורי." פלטתי בפזיזות ומיד הצטערתי והסמקתי מבושה. הלוואי
ולא הייתי אומר את זה חשבתי בחרטה נוכח מבטו המוכיח של ג'קי.
"אני מבין."
אמר בקרירות והסתלק למקלחת.
***
אותו לילה שכבנו בשתיקה
זה לצד זה, אני על צידי והוא על גבו, מרגישים כמו זרים. לא מסוגלים לדבר או לישון,
ובטח שלא להתחבק. אחרי איזה חצי שעה נשברתי, הסתובבתי וכרכתי את ידי על גופו, מניח
את ראשי אל חזהו, "ג'קי בבקשה, אל תכעס, רק הבוקר הבנתי בכלל ש..."
"שטויות! אתה יודע
את זה כבר שנים." פלט בבוז, "מה אתה חושב, שאני אידיוט? לא רק שניצלת את
הבעיות של פאני המסכנה כדי להסתיר את ההומואיות שלך, גם השתמשת בגזה. אתה חושב
שלנהג גרוזיני אין רגשות? בכלל לא טרחת לזכור שהוא בן אדם כמוך. איזה מין בן אדם
אתה? אתה זבל, לא בן אדם!" התנפל עלי בכעס, "לא רק את עצמך אתה מרמה,
אתה משקר ומנצל את כל מי שאוהב אותך! לך ממני!" צעק ודחף אותי מהמיטה.
לא ניסיתי לענות לו, מה
יכולתי להגיד? הוא צדק. קמתי בשקט ויצאתי מחדר השינה. הלכתי יחף למרפסת הכביסה
הקטנה שהייתה צמודה למטבח. ג'קי כבר הספיק להוריד את המדים שלי ולקפל אותם בסל
הכביסה. ארבעה כבלי כביסה ריקים היה הדבר היחיד שהפריד ביני לבין הרחוב, שלוש
קומות מתחתי. עליתי על שרפרף עץ קטן, התיישבתי על המעקה והעברתי רגל אחת לצידו
השני. דבריו של ג'קי היו נכונים וצודקים לחלוטין - הייתי חרא של בן אדם. לא יכולתי
לחשוב על שום דרך אחרת לתקן את הנזק שעשיתי. בפחות מדקה אני יכול להעביר גם את
הרגל השנייה, ופשוט להחליק החוצה ולסיים בכך את קיומי העלוב והמזיק בעולם.
מוחי היה קר וצלול
לחלוטין כשסקרתי את חיי לאחור, מבין רק עכשיו שבעצם תמיד ידעתי. לכן ברחתי מהבית
לפנימייה הצבאית, מנסה נואשות להפוך לגבר שהייתי אמור להיות, למחוק את מי שאני
באמת. האם הבנתי כבר בגיל חמש עשרה שאני מעוניין רק בגברים? אולי? לא זוכר. איך
הבנתי בגיל כל כך צעיר שהצבא הוא ההסוואה הכי טובה לאני האמיתי שלי? איך הצלחתי
להגיע לגיל עשרים ושלוש בלי להבין? פטרתי כל התנסות מינית עם גברים כלא רלוונטית,
מתעלם מרגשותיי. כבר שנים שאני חי כמו זומבי חסר רגשות. תפקדתי היטב כקצין מקצועי,
אבל כבן אדם הייתי אטום לעצמי ולאחרים. איזה מין אדם מעוות אני? הצורה בה ניצלתי
את פאני הייתה מחפירה ממש. ידעתי שהיא צריכה עזרה והעדפתי להתעלם. היה לי נוח להישאר
איתה כדי להסתיר את העדפותיי, וכדי להוסיף חטא על פשע גרמתי לה להרגיש אשמה כלפי.
וסרגי? הנחתי לו לספק אותי תוך התעלמות מכך שהוא לא רק גוף צעיר וחם אלא גם חייל
שלי שנמצא במצוקה? התנהגתי כמו זבל, לא כמו קצין בצה"ל. מגיע לי עונש מוות.
אני פחדן חסר אופי. לא פלא שהרגשתי כל כך נוח עם פאני ועם סרגי שפחדו מהמיניות
שלהם. הייתי בדיוק כמוהם – פחדן
ושקרן – משקר
להם ולעצמי. לא פלא שג'קי זרק אותי מהמיטה. הוא לא אוהב אותי יותר, ובצדק – גם אני לא אוהב
אותי. הרמתי את רגלי השנייה והתיישבתי על המעקה, רגלי משתלשלות למטה, מנסה לבדוק
איך ארגיש אם…
ואולי באמת הייתי מניח לעצמי להחליק למטה ולהתנפץ אל המדרכה הקשה כשפתאום, מהיר כהבזק אור, הסתער עלי ג'קי, לפת
את מותני ומשך אותי פנימה, זורק אותי על הרצפה ומתיישב עלי, צועק עלי בערבית, מטיח
את ראשי אל הקיר, נצמד לגופי ובוכה כשכל גופו רועד. אני לא יודע כמה זמן שכבנו על
הרצפה המאובקת והקרה, צמודים זה לזה, בוכים אחד בזרועות השני, רועדים ומנסים לנחם
זה את זה. בסוף אזרנו די כוח לקום ונגררנו למיטה. נרדמנו חבוקים, צמודים אחד לשני
כמו ילדים אבודים וככה ישנו כל הלילה.
5. בוא אלי
התעוררתי בחמש וחצי
בבוקר. רפיון נעים שיתק את אברי ועל פרצופי היה שפוך חיוך גדול. הרגשתי נינוח
כאילו אני צף באמבט מים חמימים, לא הייתי צריך למהר לשום מקום, לא היו שום משימות
דחופות שצריך למלא. זו הייתה הפעם הראשונה מאז ילדותי שנרדמתי עירום לגמרי. כשאתה
ישן עם עוד כמה חבר'ה בחדר אתה מתרגל לישון עם פיג'מה, וכשישנתי עם פאני בטח שלא
הייתה לי סיבה לישון עירום. למעשה, היא די נלחצה כשהייתי מתפשט. מספיק שהייתי
מוריד חולצה והיא הייתה מאדימה ומסבה את פניה. פאני המסכנה, צריך להתקשר אליה,
הרהרתי בעצלות, וחיככתי את ישבני כנגד עור בטנו החלק של ג'קי.
כמעט ששקעתי שוב בשינה
כששמעתי מישהו גונח ומשתעל בסלון, ובבת אחת נזכרתי בגזה ובמריבה עם ג'קי, ובי,
יושב על המעקה, וכמעט…
אלוהים אדירים, באמת רציתי לקפוץ למטה? לא. רק רציתי… מה באמת רציתי? לבדוק איך זה מרגיש למות?
לא. אז מה כן? אולי רציתי להשמיד את האדם שאני עכשיו ולהפוך לאדם אחר, אבל לאיזה
אדם?
"ג'קי,"
לחשתי, "לא התכוונתי באמת להתאבד, רציתי רק…"
"רק מה?" שאל
ג'קי בקול בוטה, כאילו היה ער כבר זמן רב ורק ארב להתעוררותי.
"רציתי רק לבדוק את
האופציות שלי. אני מתכוון…
לבחון את הברירות שלי בחיים." ניסיתי להבהיר לו את תחושותיי. אני לא חושב
שהצלחתי.
"תעשה לי טובה טל,
בפעם הבאה שתבחן את האופציות שלך בחיים, אל תעשה את זה על המרפסת שלי." התיז
ג'קי והתיישב.
התהפכתי על גבי והבטתי
בו. הוא נראה כאילו לא ישן כל הלילה, עיניו היו אדומות ופיו רטט במתיחות. רציתי
לנשק אותו, אבל כשהושטתי אליו את ידי הוא התרחק ממני והפך אלי את גבו. "אתה
כבר לא אוהב אותי ג'קי?" התחנפתי וחיבקתי אותו, מצמיד את בטני לגבו, מניח לו
לחוש את זקפתי.
"מספיק עם זה
טל!" התרגז ג'קי וניסה לקום, אבל אני החזקתי בו בחזקה והוא ויתר.
"מה הבעיה ג'קי?
למה אתה כועס?"
"טל," הוא
הפנה את ראשו והביט בי במבט אומלל, "אני לא כועס, אבל... אתה זוכר איך דברנו
על אהבה ממבט ראשון? אמרת שזה רק מיתוס שטותי, ושצריך להכיר את הבן אדם לפני
שמתאהבים בו. צדקת. אתה חייל. אתה בארון. אתה… אתה..." הוא נאנח וברח למקלחת.
אין ספק, ירח הדבש נגמר,
ההצהרה שלי שלא יהיה לי אומץ לספר לאבי שאני הומו – הנה אמרתי את זה במפורש והעולם לא קרס – וההצגה שעשיתי
אחר כך, ציננו אותו בבת אחת. ומה הפלא? הוא היה רק ילד. מסכן שכמותו, הפלתי עליו
תיק כבד מידי.
קמתי והלכתי אחריו
למקלחת. הוא עמד והתגלח. השתנתי, צחצחתי שיניים, התגלחתי גם כן, ואחר כך התקלחתי,
הכל בשתיקה מוחלטת. ג'קי ששמר גם כן על דממה הביט בי זמן מה במבט מעונה וברח
למטבח. התלבשתי בשקט, מציץ לעבר גזה שישן עדיין על הספה, עטוף בשמיכה עד למעלה
מראשו, והלכתי למטבח.
ג'קי עמד והכין קפה
במכונת האספרסו שלו בעוד כמה קרואסונים מתחממים להם לאיטם בתנור, מפיצים ריח נעים.
"תראה ג'קי," אמרתי בקול שקט והתיישבתי, "אני מאוד מודה לך על כל
מה שעשית למעני ולמען גזה, ואני מבקש סליחה על הבלגן של אתמול, היה לי מין משברון
קטן בגלל..."
"בגלל מה?"
חתך ג'קי בקרירות את התנצלותי המגומגמת. ברור היה שהוא עדיין כועס עלי, וככל שכעס
יותר השתוקקתי אליו יותר.
הוא עמד בגבו אלי, לבוש
גופיה ומכנסי התעמלות, והיה עלי לאגרף את כפות ידי כדי לא להתפתות ולגעת בעורפו
הלבן. כתפיו היו מרוססות נמשים מתוקים בצבע משמש והמחשבה שיותר לא אוכל לנשק אותן
הטריפה אותי. "אתה מוכן בבקשה להסתובב אלי כשאני מדבר אליך? לגב שלך יש אמנם
כושר הבעה נפלא, אבל אני מעדיף להסתכל לך בעיניים כשאני נפרד ממך."
הוא זקף את ראשו וכתפיו
התקבעו בנוקשות. "ומה אם אני מעדיף שלא תסתכל לי בעיניים כשאתה נפרד ממני?"
התריס, מתאמץ לדבר להמשיך ולדבר בקרירות, אבל לקראת סוף ההצהרה החצופה שלו רטט
קולו באומללות.
קמתי ונגשתי אליו, מניח
את ידי מתחת לשיער האסוף על עורפו, "ג'קי, בבקשה?" התחננתי, בלי לדעת
בעצמי מה אני מבקש שיעשה.
הוא הסתובב ונצמד אלי,
"סליחה, סליחה, אני מבקש סליחה טל." התייפח לתוך חזי.
"סליחה על מה?"
נדהמתי, מגפף אותו, מריח את שערותיו - הריח הכי נהדר בעולם - ומלקק את דמעותיו.
"שדברתי ברשעות,
שהייתי גועלי. כמעט התאבדת בגללי." התייפח ג'קי.
"לא, לא, אתה צדקת.
כל מילה שאמרת הייתה אמת." הרגעתי אותו, "יותר טוב שאני אסתלק לך מהחיים
ג'קי, אני רק עושה לך בלגנים עם השטויות שלי."
"לא, לא,"
נאחז בי ג'קי בחוזקה, "אל תלך." חפן באגרופיו את חולצתי.
"אבל רק הבוקר..."
התחלתי, ג'קי נחפז לסתום את פי בנשיקה וגרר אותי חזרה למיטה. הוא הרים את רגליו על
כתפי, מושך אותי אליו, מנשק את פי בכוח בעוד אני חודר לתוכו.
עשינו אהבה בלהיטות
זועמת, אוחזים זה בזה בפראות. זה היה מכאיב ומענג בעת ובעונה אחת. מעולם לא ידעתי
שהכאב והתענוג כל כך קרובים. כשגמרנו הוא נשך את שפתי והיה עלי לטלטל את כתפיו כדי
שיניח לי.
"הכאבת לי."
התלונן אחרי ששוב הצלחנו לנשום.
"גם אתה הכאבת
לי." ליטפתי אותו בעדינות, "זה היה נהדר. איפה למדת את זה?"
ג'קי התעלם משאלתי
והוריד מעלי את הקונדום. הוא היה ממש פדנט בעניין הזה, לא משנה כמה חרמן היה מעולם
לא שכח להגן על עצמו.
"ג'קי, אתה יודע
שאתה הבחור הראשון שאני…
שאיתו אני… אתה
לא צריך להקפיד כל כך על קונדום, אני אף פעם לא הייתי ממש עם מישהו ו…" הוא הסתובב
וברח למקלחת, השליך את הקונדום המשומש לאסלה והוריד עליו את המים.
הלכתי אחריו, מופתע
מתגובתו. "ג'קי, מה קרה? למה אתה לא עונה לי?"
"אני לא רוצה לדבר
על מה שקרה לפני שנפגשנו. אל תשאל ממי למדתי, ואיך אני יודע, ולמה אני מקפיד על
הגנה. מה שקרה בעבר מת, רק מה שקורה עכשיו חשוב." אמר בנוקשות, והשעין את
מצחו על אריח קרמיקה כחול וקריר למראה.
הנחתי יד על כתפו,
"אתה רק בן שמונה עשרה, איזה עבר כבר יכול להיות לך?"
"תתפלא." אמר
ג'קי בקדרות. התפלאתי, אבל לא העזתי לחקור. למרות שהיה צעיר ממני בחמש שנים היה לו
הרבה יותר ניסיון מאשר לי, והמחשבה על כל הגברים שהוא הכיר לפני, ומה הם עשו איתו,
לא נעמה לי. העדפתי לשתוק.
ג'קי החל להבריש את שערו
מול המראה. אחרי כמה הברשות השתפר מצב רוחו הקודר והוא חייך, צבט את ישבני ומשך
אותי למטבח. "בוא נראה מה שלום הקרואסונים, אני מקווה שהם לא נשרפו
לגמרי."
הם לא נשרפו. גזה הוציא
אותם מהתנור ואפילו הצליח להפיק כוס אספרסו מהמכונה המסובכת והמבריקה שעמדה על השיש.
הוא לגם מהקפה והעווה את פניו, "איזה קפה זה?" שאל בפליאה ושמח מאוד
להחליף אותו בנס קפה פשוט. לי לא היה אכפת איזה קפה קבלתי, הסתפקתי בכך שהוא היה
חם ונוזל. "גזה, אנחנו נוסעים לנואיבה. תוכל להישאר אצלי עד שתגמר הרגילה
שלך." אמר ג'קי בנדיבות.
"אה, ג'קי, תשמע,
אולי כדאי שנחשוב שוב על…"
ניסיתי להתערב.
"לא מוכן לשמוע.
אני בא אתך!" התפרץ, מצליח שוב לנחש את מחשבותיי.
"אבל ג'קי, תקשיב
חמוד, אני ואייל נוסעים לחפש את יעל, לא לבלות, ואתה לא מסתדר אתו כל כך טוב ו…"
"לא נכון. אני
מסתדר איתו מצוין. זה הוא שלא סובל אותי, הוא הומופוב. גם אותך הוא לא סובל. הוא שונא הומואים!"
"אייל היה גועלי
כלפי גם קודם. הוא תמיד התנהג כאילו מפריע לו שאני חי."
"זה בגלל שאתה דומה
ליעל." הסביר ג'קי, "הדמיון בינך לבין החברה שלו מאיים עליו."
"אתה מדבר שטויות
ג'קי." צחקתי ופניתי אל גזה, "אז מה התכניות שלך סרגי? אתה רוצה להישאר
כאן או לנסוע?"
גזה משך בכתפיו, מביט
בחוסר רצון בקרואסון החצי אכול שבצלחתו. "לא חשוב. כל מה שאני רוצה זה לא
להיות יותר הומו, ואם זה לא יצליח לי אז אני רוצה למות." אמר בפשטות נוגעת
ללב, חזר לספה, נשכב עליה, גבו אלינו ומשך את השמיכה על ראשו.
החלפנו מבטים. "הוא
נשמע לי נורא בדיכאון." לחש ג'קי, "אני מודאג בגללו."
"האמת היא שהוא
תמיד נשמע ככה." סיפרתי לו, "בבסיס קראו לו גזה העצוב. בגלל זה רציתי
שהוא יהיה הנהג שלי, הוא לא היה קשקשן כמו שאר הנהגים. לא ידעתי שהוא… שהוא… אתה יודע?"
"שהוא מה? אוהב
אותך? מת על הזין שלך? חולה על התחת שלך?" התפרץ ג'קי.
"שתוק כבר ילד!"
צעק גזה והתיישב, "סעו כבר ותנו לי למות בשקט."
"אף אחד לא הולך
למות על הספה של סבא שלי ז"ל!" צעק עליו ג'קי חזרה והתיישב לצידו של גזה
ששוב היה זקוק לגילוח. "אז אתה הומו, אז מה? זו סיבה למות?"
"אתה לא מבין כלום
ילד." פלט גזה בתיעוב, וניסה לחזור לשכב, אבל ג'קי לא הניח לו ומשך אותו
למקלחת. "קדימה. תתקלח, תתגלח, תתלבש ומיד תרגיש יותר טוב, ואתה חייב לאכול
ארוחת בוקר נורמאלית, בחור גדול כמוך לא יכול להסתפק בקצת קפה ושני ביסים של קרואסון."
בזמן שג'קי התעלל בגזה
שניסה למחות לשווא שהוא מסוגל להתגלח לבד, צלצל הטלפון. על הקו היה אייל, נרגש
ומאושר. "היא התקשרה לפני דקה!" צעק, "היא לא אמרה איפה היא, רק
שהיא בסדר, שלא אדאג, שהיא חושבת על החיים ושזה ייקח לה עוד קצת זמן. לפני שהספקתי
לשאול אם אני יכול לבקר אותה היא ניתקה. מה דעתך? היא תכעס אם נבוא? היא נשמעה
מאוד רגועה, מה אתה אומר?" התייעץ בי, נלהב ומלא מרץ. "נו טל, איפה אתם?
קמתם כבר?" האיץ בי בקוצר רוח.
"תשמע אייל, יש כמה
התפתחויות, קרו דברים אחרי שעזבנו אותך אתמול. דרך אגב, מה שלומך? איך ישנת?"
"מצוין. כמו תינוק.
התעוררתי כל שעתיים ובכיתי." התלוצץ אייל. "מה קרה? החלטת שאתה כבר לא
הומו?" שאל בתקווה.
"שתוק כבר דביל. להיות
הומו זה לא משהו שמחליטים עליו." התעצבנתי, "מה שקרה זה שחייל שלי
מהבסיס הקודם הסתבך בבלגנים עם המשפחה שלו, חטף מכות וזרקו אותו מהבית."
"בחייך?" נדהם
אייל. "מה הוא, קווקזי?"
"לא. גרוזיני. בכל
אופן הוא ישן כאן, הוא ברגילה ואין לו לאן ללכת. אם הוא יסכים כדאי שניקח אותו כי
הוא נהג מעולה וגם מכונאי טוב, וחוץ מזה הוא נורא מדוכא ועדיף לא להשאיר אותו לבד.
אז מה דעתך?"
"בסדר. מה שתגיד
טל. אתה הקצין אני סתם סמל ראשון." הצטחק אייל. "ותשמע, עשיתי כמה
בירורים, הכי טוב שנצא בלילה ונעשה את רוב הדרך בחושך. ככה גם יהיה לי זמן לקפוץ
לעבודה לסדר משהו לפני שנצא ולעשות לאוטו טיפול רציני, מה דעתך?"
הסכמתי וסיכמנו שנגיע
אליו בארבע בבוקר עם הציוד, ושנלך לישון מוקדם כדי שלא נהיה עייפים. "עם
ארבעה נהגים זו לא תהיה בעיה." סיכם אייל. "אני מקווה שיש לילד רישיון?"
"לא יודע."
נאלצתי להודות. היו המון דברים שעוד לא ידעתי על ג'קי וחלק מהם, בושה להודות,
העדפתי לא לדעת.
גזה יצא מהמקלחת רחוץ,
נקי ומגולח. את השריטה במצחו כיסה פלסטר עם ציורים של סמיילי שהיוו ניגוד משונה
לפרצופו הקודר. ג'קי החליט, במסגרת שינוי התדמית שעשה לו, לשנות את תסרוקתו והתקין
לו פסוקת נאה בצד שמאל כך ששערו השחור והצפוף של גזה נפל בקווצה נחמדה על מצחו.
"אם היינו בבסיס
הייתי תוקע לך תלונה על תספורת גזה, אבל באזרחות אני מודה שהתסרוקת הזו מתאימה לך
מאוד." ניסיתי לעודד אותו. פתאום שמתי לב שיש לו שיניים לבנות יפות, שפתיים
מלאות ועצמות לחיים גבוהות, ובעצם, למרות הפרצוף המדופרס שלו, הוא בחור נאה. מוזר
שלא שמתי לב לזה קודם. "עכשיו אני רואה שאתה בעצם בחור יפה, חבל שאתה לא
מחייך קצת." חייכתי אליו בחמימות בתקווה שיתעודד וישיב לי חיוך.
הוא נעץ בי מבט לוהט
מעיניים שחורות מוקפות ריסים צפופים וכהים, "חבל שלא אמרת את זה קודם."
רטן והמשיך לא לחייך.
"אבל גזה,"
מחיתי, "הרי כל פעם שרק ניסיתי… אתה… זה אתה שלא הסכמת… בקושי דברת
איתי."
"נכון." משך גזה
בכתפיו בהשלמה, "ועכשיו, כשאני רוצה לדבר אתך כבר יש לך אחד אחר. טיימינג זה
הכל בחיים המפקד." הוסיף נוגות.
לא ידעתי מה לענות ולכן חיבקתי
אותו, ולתדהמתי הוא הניח את ראשו על חזי. לא ממש מחבק אותי חזרה, אבל מרשה לעצמו להתרכך
קצת וכמעט להישען עלי.
"אני מצטער נורא
גזה, אבל אני וג'קי אנחנו…"
"אני יודע
המפקד." הוא התרחק ממני ומיהר לשנות נושא, "אתה באמת רוצה שאני אבוא
אתכם? אני לא בטוח שלנסוע עד נואיבה עם הג'יפ הצבאי הקטן הזה זה רעיון טוב."
"לא ניסע עם הג'יפ
גזה. לאייל יש רכב 4x4, פז'ארו יפני עם הנעה קדמית." בישרתי לו במטרה לעודד אותו. זה
עזר וחיוך החל להתפשט על פניו. גזה היה חולה הגה ונורא אהב לנהוג במכוניות חדשות.
"היד שלך בסדר?"
שאלתי ונטלתי את זרועו, ממשש אותה. "תניע את האצבעות."
לשמחתי הוא הניע אותן
בחופשיות, והיה מסוגל ללחוץ את ידי בכוח, סימן שידו לא נפגעה והוא יוכל לנהוג.
למרבה הצער בדיוק ברגע זה בחר ג'קי להיכנס חזרה לחדר ומצא אותנו עומדים יד ביד
ומביטים זה בזה. ראיתי את עיניו מתרחבות, ולפני שהספקתי להגיד משהו טיפשי כמו - זה
לא מה שאתה חושב - הוא חטף מאפרה כחולה שעמדה לתומה על שולחן עגול ומגולף והטיח
אותה בזעם על הרצפה.
"מרד!" צעק
ורקע ברגליו כמו ילד מפונק שלקחו לו צעצוע.
"ג'קי בחייך, רק
בדקתי את היד שלו." ניסיתי להרגיע את זעמו, וכאייל בשעתו מצאתי את עצמי עף על
הקיר.
גזה, שניסה לבוא לעזרתי,
חטף גם הוא בעיטה והוטח על הרצפה. הכל קרה כל כך מהר שלא הספקנו אפילו להיבהל.
נשארנו יושבים זה לצד זה, מביטים בצעיר הזועם שרקע ברגליו, בעט ברהיטים, ופלט מפיו
המתוק שטף זועם של קללות בצרפתית וערבית. לא הבנתי כמעט כלום, אבל זה נשמע לוהט
ומטונף מאוד.
"ג'קי, תפסיק עם זה
מיד ותירגע!" שאגתי עליו, משתמש בקול המ"כ שלי - קול סמכותי ותקיף
שהצליח להטיל מרות על חבורה שלמה של טירונים מפונקים - גם על הפרימדונה הזועמת שלי
זה עבד, ג'קי נרגע, סתם את פיו, ופרץ בבכי כמו בת טיפש עשרה מוכת הורמונים.
"בוא גזה."
קמתי ומשכתי אותו אחרי. הוא נאנק קצת, אבל הצליח לעמוד על רגליו. "בוא נלך
לעשות קניות ונעזוב את הפסיכי הזה שיירגע קצת, ואתה," פניתי אל ג'קי בחומרה,
"תפסיק לילל. תאסוף את הברדק שעשית ותיזהר לא להיחתך."
"אני מצטער,"
התייפח ג'קי בחרטה, עובר במהירות מזעם לבקשת סליחה, "חשבתי שאתם… שאתה והוא…"
"אנחנו לא. פעם
היינו קצת, אבל עכשיו אני אתך, אז תפסיק עם ההצגות האלו." המשכתי לשחק אותה
קשוח למרות שרציתי נואשת לנחם אותו. ברור היה שהילד זקוק לקצת חינוך ומשמעת.
"בסדר." משך
ג'קי באפו והלך להביא מטאטא.
"כל הכבוד
המפקד." גיחך גזה כשיצאנו החוצה, "טיפלת בו כמו שצריך."
"גזה, אם אתה רוצה
לנסוע איתנו אתה חייב להפסיק לקרוא לי המפקד. תקרא לי טל או יוגב, אבל לא המפקד.
הבנת?"
"כן המפקד."
כרך גזה את ידו על כתפי ונישק את לחיי, "הבנתי."
כשחזרנו מהקניות מצאנו
את ג'קי, רגוע לגמרי, יושב ומשוחח עם גבר מבוגר בעל שיער ושפם לבנים וחיוך נעים.
זה היה ויקטור המפורסם שהתגלה כאדם שונה לגמרי מהטיפוס שדמיינתי לי.
הוא לחץ בלבביות את
ידינו ומיהר להיפרד מג'קי ומגזה בטענה שעליו למהר לפגישה אחרת. "בוא טל,
תלווה אותי החוצה." ציווה עלי בתקיפות חביבה, שילב זרועו בזרועי והוציא אותי
לרחוב.
פסענו לאיטנו בשדרות
רוטשילד כשויקטור, במסווה של התעניינות אבהית, מתחקר אותי - מאיפה אני, מה עושה משפחתי, מה אני עושה בצבא
וכיוצא בזה. עניתי תשובות קצרות משתדל להישאר מנומס וסבלני למרות שהחקירה הזו לא
הייתה לרוחי. אחרי כמה דקות הוא שכח שהוא ממהר והתיישב על ספסל, מרמז לי לשבת
לצידו. התיישבתי בצייתנות, סקרן לדעת מה יקרה עכשיו. "אני בטוח שלסבא שלך לא
קראו יוגב." הצטחק, "זה שם יפה, אבל סינתטי כזה. אי אפשר לדעת מהשם הזה
שום דבר עליך. מאיפה באו הוריך טל?"
הסמקתי מעט. המוצא שלי
היווה מאז ומתמיד מקור למבוכה, למרות שבעצם, מה הבושה בזה שנולדתי ברומניה?
"כשהורי עלו לארץ מרומניה הם עברתו את השם שלהם ליוגב." הסברתי.
"אני אמנם נולדתי שם, אבל הייתי רק בן חצי שנה כשעלינו ככה שאני בעצם
צבר."
"אהה! הרגשתי אצלך
שמץ של מבטא." חגג ויקטור שדיבר במבטא בריטי חזק.
"אני לא בטוח שזה
מבטא רומני," מחיתי. "בהתחלה גרנו כמה שנים בקיבוץ. למטפלות בבית הילדים
היה מבטא הונגרי וצ'כי אז אולי בגלל זה…"
"מסכן קטן. כבר
בגיל חצי שנה שמו אותך בבית ילדים." ליטף ויקטור את ברכי באהדה וחייך חיוך
אבהי, "בטח היה לך קשה להיפרד מאימא בגיל כל כך צעיר. אולי זה יעזור לך להבין
את ג'קי. מגיל די צעיר הוא לבד. גם כשהסבא היה חי הוא לא כל כך תפקד, וההורים שלו,
נו טוב…"
הוא משך בכתפיו, "הם אנשים מכובדים וקצת מסורתיים וילד כמו ג'קי… זה ברור שהם
מעדיפים לאהוב אותו מרחוק. אתה מבין למה אני מתכוון?" חקר, בוחן את פני כמו
אב מודאג המנסה לתהות על קנקנו של מחזר מפוקפק.
כשאמרתי לו את זה הוא
פרץ בצחוק. "כן, יש בזה משהו. ג'קי הוא רק ילד. ילד נבון, אבל עדיין ילד. היו
לו כמה רעיונות מטורפים בשנה שנתיים האחרונות, אבל אתה… הוא סיפר לי עליך דברים שקצת הדאיגו אותי.
פתאום הוא חושב להתגייס. אני לא רואה אותו הולך לצבא, הוא לא… אתה מבין שבחור כמוהו…" סתם ולא פירש, כאילו ציפה שאבין לבד
שג'קי, שהופך בלילות לג'קלין, לא מתאים להיות חייל בצה"ל.
"לדעתי הוא כן יכול
להתגייס." מחיתי, "זה יועיל לו להשתלב בארץ. הוא יכול להיות חובש או
טבח, או אפילו פקיד. לא כל החיילים מתרוצצים עם נשק ביד."
"אבל אתה כן."
בחן אותי ויקטור בדאגה, "וגם הבחור הרוסי, שווילי משהו? נכון?"
משכתי בכתפי. "כל
אחד שיכול צריך לתרום למדינה." התעקשתי.
ויקטור הבין עם מי יש לו
עסק ושינה נושא. "אז מה הסיפור עם הטיול הזה לנואיבה?" זקר לעומתי גבות
לבנות ועבותות שהצלו על עיניים כחולות בהירות.
"הצעתי לו להישאר
בבית." הצטדקתי, "אבל הוא עקשן. אני חושב שהוא קצת מקנא בגלל
גזשווילי."
"הוא מאוד
מקנא." חידד ויקטור את דברי בקול רציני. "הוא בחור רגיש מאוד,"
הוסיף באנחה. "קצת רגיש מידי." הוסיף בשקט, כמדבר לנפשו.
"אין לו שום סיבה
לקנא." הצהרתי בתוקף, "אני לא טיפוס שמתפרפר. והוא לא רגיש כמו שנדמה
לך. אתה יודע שהוא הכניס לי מכות כי בדקתי לגזה את היד והמשוגע הזה..." לא
יכולתי שלא לצחוק כשנזכרתי בהתקף הכעס הדרמטי של ג'קי.
"כן. הוא סיפר לי
והוא באמת מצטער. הוא צעיר מאוד." התנצל ויקטור והסתיר חיוך מתחת לשפמו.
"תראה, אני אוהב אותו כמו בן ואני שמח שהוא יוצא לחופש לכמה ימים, אבל הוא
התחייב להופיע במסיבה פרטית הערב, ואם אתם יוצאים רק לפנות בוקר אז אולי הוא
יכול בכל זאת..."
"אין בעיה. רק
שיגמור עד ארבע בבוקר."
ויקטור חייך בהקלה ומיהר
להציע לי לבוא למסיבה עם גזה כשומר ראשו של ג'קי. "תביא גם את החבר של
אחותך." הוסיף, "אני אוהב אנשים צעירים שעושים שמח."
"תודה. אני אציע לו
לבוא, אבל בשביל מה ג'קי צריך שומרי ראש?"
"טוב, אחרי שהוא שר
כג'קלין הוא..." ויקטור הציץ בשעונו, "אתה כבר תראה." ניסה לחמוק
באלגנטיות מתשובה, "אני חייב לרוץ אני מאחר." התרומם ממושבו ופנה ללכת.
קמתי וחסמתי את דרכו.
"הוא מה? מה הוא עושה אחרי שהוא מופיע כג'קלין?"
"הוא עושה מופע
חשפנות קטן ו… טוב,
זה תלוי בנסיבות, זו מסיבה פרטית, בגלל זה הוא צריך שומרי ראש. לפעמים יש כאלו
שקצת מתלהבים יותר מידי." עקף אותי ויקטור בזריזות וחמק לרחוב. "בילוי
נעים!" פלט מעבר לכתפו, חייך בנעימות ונעלם.
חזרתי מודאג לדירתו של
ג'קי. רכב השטח הכסוף והמבריק של אייל חנה לצד הג'יפ הצבאי המאובק שלי, מגמד אותו
בגודלו.
מצאתי את השלושה מסבים לארוחת
צהרים מוקדמת. זוללים צ'יפס עם עוף זהבהב שהדיף ריח נעים. צלחת נקייה עם
סכו"ם חיכו גם לי, וברגע שנכנסתי מיהר ג'קי להגיש לי אוכל ומזג לי מים קרים.
אייל הסביר שנמאס לו להיות לבד בדירה שלו וחייך בשמחה כששאלתי אותו מה דעתו לבוא
למסיבה. לפליאתי הוא הסתדר יפה מאוד עם גזה ששוחח איתו על רכבי שטח ונהיגה במדבר,
ואחר כך על ספורט בכלל, וכדורגל בפרט. העובדה ששניהם היו אוהדים של אותה קבוצה
שימחה אותם מאוד. גזה התאים להיות הגיס של אייל הרבה יותר ממני. מעניין אם אייל
היה ממשיך לחבב כל כך את גזה אם היה יודע עליו את האמת שאלתי את עצמי, והחלטתי
שממני הוא לא ידע כלום. היו לו כבר מספיק זעזועים ביממה האחרונה.
כולם קבלו בברכה את
הרעיון שניסע להרצליה, שם תהיה המסיבה, ברכב של אייל, ומשם נצא מיד לטיול. את הזמן
שנותר עד ליציאה החלטנו לנצל למנוחה.
אחרי האוכל התנחלו גזה
ואייל על הספה כדי לצפות במשחק כדורגל בערוץ הספורט. אני ויתרתי על התענוג – הספורט שלי הוא
כדור סל - ועזרתי לג'קי עם הכלים, מתלבט איך לברר מה מצפה לי הערב. אני שונא לעשות
סצנות, אבל הדברים שויקטור אמר הדאיגו אותי.
"אז מה דעתך על
ויקטור?" שאל ג'קי, מכניס למקרר את שאריות האוכל.
"הוא התנהג כמו אבא
שלך. הוא חקר אותי ובדק אם אני מתאים לך. אני מקווה שעברתי את המבחן."
ג'קי חיבק אותי.
"עברת את המבחן שלי, זה מספיק. אתה עוד כועס עלי?"
"איך אני יכול
לכעוס על בחור מתוק כמוך?" חיבקתי אותו חזרה, מנשק את צווארו, כתפיו, שערו,
מרגיש שאני שוב רוצה בו והוא בי. הלכנו למיטה, משאירים את שני החברים החדשים
להתענג על בירות מול הטלוויזיה. "אני מת לראות את הפרצוף של אייל כשהוא יגלה
מה עוד גזה אוהב לעשות חוץ ממכוניות וכדור רגל." העיר ג'קי בחיוך ממזרי.
"אבל גזה באמת אוהב
כל מה שאייל אוהב. גם הוא עושה כושר ומרים משקלות והוא ממש חולה הגה. חוץ מהעסק עם
נשים הוא הגרסא הגרוזינית של אייל. אז למה שיפריע לאייל שגזה מעדיף זין ולא כוס?
אני לא מבין את כל אלו שחוטפים קריזה בגלל הומואים. למה זה מציק להם כל כך? מה
אכפת להם בעצם?" שאלתי, מתחיל לחשוב בפעם הראשונה בחיי ברצינות על הבעיה
ההומואית. "לא ראיתי אותם מתרגזים ככה בגלל דברים שבאמת מזיקים, כמו שחיתות
של פוליטיקאים, או תאונות דרכים, אבל תראה להם הומואים וכולם מתחממים. למה? מה
מרגיז אותם כל כך?"
ג'קי משך כתפיים,
"לא יודע. אולי זה מפחיד אותם או מאיים עליהם? גם אני לא מבין, ככה זה ודי.
בוא נישן קצת." התרפק עלי.
"בסדר. אבל… אני רוצה לדעת מה
בדיוק כוללת ההופעה שלך הערב."
"אה, שטויות."
הרגיע אותי ג'קי. "בבית פרטי אפשר להיות קצת יותר נועז, זה הכל. אני מוריד את
השמלה ומענטז קצת בתחתונים. הכל בצחוק כזה, אל תדאג, אני לא משתתף בחגיגה האמיתית שבאה אחרי ההופעה, לא שלא
הייתי רוצה לפעמים, אבל ויקטור…"
"החגיגה האמיתית?
אתה מתכוון לאורגיה?" נרעשתי.
לרגע ג'קי נראה נבוך מעט
ואז שב וחייך בביטול, "תראה, זה לא… אל תהיה כבד טל, זה לא ממש אורגיה, רוב
האורחים הם די מבוגרים ו… טוב,
זה תלוי בנסיבות." הסמיק וצחקק.
הדם עלה לי לראש.
"ג'קי, שיהיה ברור, התחייבת להופיע אז בסדר, תופיע, אבל זו הפעם האחרונה שלך.
אין יותר הופעות סטריפטיז, ואם מישהו נוגע בך אני גומר עליו. הבנת?"
הוא הביט בי נבוך,
"אבל טל, הכסף הגדול הוא במסיבות הפרטיות. אני מקבל המון טיפים, שמים לי אותם
בחוטיני ו…"
המחשבה על ג'קי, מענטז
בחוטיני וידיים זרות ממששות את גופו, הרתיחה אותי. אחזתי בכוח בכתפיו, מנער אותו
בגסות, ואמרתי לו שלדעתי סטריפטיז זה ממש כמו זנות, ואם זה מה שהוא עושה כיום מה
יהיה בעתיד? הוא ימצוץ לזרים בשירותים ציבוריים? ואולי ימכור את התחת שלו בשביל
כמה שקלים בחוף תל ברוך ובגנים ציבוריים?
דמעות עלו בעיניו
הכחולות לשמע דברי הבוטים. "לא יפה מצדך לדבר ככה. הם נחמדים והם מתנהגים אלי
יפה. כולם אוהבים אותי, אני נהנה לרקוד ואני אוהב שכולם מסתכלים עלי ומתחרמנים
ממני." אמר בתמימות, "מה רע בזה?
אני אוהב רק אותך." ניסה ללטף את כתפי.
הדחף הראשוני שלי היה
לדחוף אותו מעלי ולשאול כמה אני חייב לו, או משהו מטופש מעין זה, אבל הוא נראה כל
כך מבוהל מתגובתי עד שלא יכולתי לכעוס יותר. סתמתי את הפה וחיבקתי אותו.
"אתה לא צריך לקנא
טל." נמס ג'קי בזרועותיי, "בבקשה תגיד שלא תקנא." הפציר בי.
"אני לא יכול
להבטיח, אבל אני אשתדל, ועכשיו תפסיק לדבר כל כך הרבה ובוא אלי."
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה