עוקבים

יום שני, 22 בינואר 2018

א. פריחת היסמין

מכירים את האתרים האלה לחיפוש אהבה? כשאתם פותחים בהם כרטיס אתם מתבקשים לדווח על טיב הקשרים שהתנסיתם בהם עד כה. אתם יכולים לסמן שאתם נשואים או גרושים, רווקים או אלמנים לא עלינו, ובסוף, לטובת טיפוסים כמוני שמתקשים להסביר מה נסגר איתם המציאו אופציה שנקראת - זה מסובך.
הביטוי הזה מתמצת את הקשרים שיש לי עם האנשים המשמעותיים בחיי - הקשר שלי עם אימא הוא מסובך, ועם אבא מסובך עוד יותר, מסובך לי עם אחותי ואחי החורגים, ומסובך עוד יותר עם נדב, אהבת חיי, כן למרות הכל הוא אהבת חיי, אבל קלטתי את זה רק אחרי שדפקתי את הקשר שלנו ושברתי לו את הלב פעמיים, ויותר גרוע, בגדתי בו ופגעתי בגאווה שלו.
דווקא עם מיקאלה, השוודי המתוסבך שלי, חשבתי שהכל פשוט וברור, שאנחנו רק ידידים. הייתי אז לבד בארץ זרה וקרה, סטודנט בודד וחרמן שמנסה למצוא את דרכו בדניה היפה והמסודרת מידי, וגם הוא היה לבד, סטודנט זר משוודיה. התיידדנו מהר מאוד, שני בחורים צעירים שנהנו אחד מחברתו של השני, חלקו אותו חוש הומור ואותו טעם בסרטים וגם את אותה הרגשת אי נוחות ממשפחות המוצא שלהם, כל אחד מסיבותיו שלו. בכלל לא העליתי בדעתי שהוא הומו, היינו סתם חברים שריככו אחד למען השני את הבדידות. הוא יצא עם בנות, אני עם בנים, הכל היה נורמאלי לגמרי ונטול שום סיבוכים עד שערב אחד יצאנו לשתות כדי לחגוג את סיום הסמסטר. היינו שיכורים קצת, טוב לא קצת, הרבה, אני בכל אופן הייתי שיכור מהתחת. מיקאלה שתה יותר ממני, אבל היה פחות שיכור. מי ידע שהשוודים הם אלופי אירופה בשתייה? הם טובים עוד יותר מהרוסים, והם בטח לא משתכרים כל כך מהר כמו ישראלים. הייתי שתוי וחרמן מספיק לנשק אותו והוא שאימו עזבה את אביו אחרי שהחליטה פתאום שהיא לסבית ותמיד הצהיר שהוא לא כמוה, הוא סטרייט, החזיר לי נשיקה, ופתאום גם הקשר הפשוט, החביב והלא מסובך הזה הסתבך כהוגן.
אחר כך הוא כן רצה, ולא רצה, ולא ידע מה הוא רוצה מעצמו וממני, ואני... אני גיליתי שלהיות בקשר עם בן אדם שלא סגור עם עצמו וגורר שריטות ובלגנים עוד מהילדות זה עניין מאוד מתסכל ומרגיז. רק אז קלטתי כמה הייתי נבזה כלפי נדב ופתאום נתקפתי געגועים איומים אליו.
אחרי שנה של סיבוכים וחיבוטי נפש ועצבים החלטתי שלעזאזל עם שוודים מתוסבכים שיודעים לשתות ולא יודעים מה הם רוצים מעצמם, נמאס לי מסיבוכים סקנדינביים אפלים, בשבילי רק ישראלים. אני רוצה לחזור לארץ לסיבוכים שאני מכיר, אין לי כוח לתסבוכות זרות.
נולדתי בישראל ותמיד החשבתי את עצמי כאדם שאוהב חורף. רק באירופה הבנתי מה זה חורף אמיתי. באירופה חורף זה קור נורא, ושלג שסותם את הכבישים והשבילים, וכמה חודשים ארוכים ואומללים של מעט מאוד אור שמש דלוח ומדכא. לא פלא שהם שותים כל כך הרבה אלכוהול, זו הדרך היחידה להישאר שפוי במזג אוויר כזה התלוננתי לפני כל מי שהסכים להקשיב. מיקאלה חשב שאני מפונק ושאני אתרגל עם הזמן למזג האוויר, עובדה שהוא חי מצוין עם החורפים הארוכים והמרים של מולדתו, הוא אפילו אוהב אותם הכריז באומץ.
אני לא יודע איך הייתי מתמודד עם מזג האוויר הנורא הזה בלי התמיכה והעידוד שלו, הייתי אסיר תודה על ידידותו, ואיכשהו, רגשות התודה והחיבה שרכשתי כלפיו התגלגלו לסקס פרוע. הוא נהנה, נהנה מאוד אפילו, אבל המשיך לטעון בתוקף שאין לזה משמעות כי הוא בעצם סטרייט שנודד זמנית למחוזות הומואיים רק כדי לשוב, מחוזק ובטוח יותר, לחיק החמים והרך של הנשים.
בהתחלה צחקתי מהטענה המופרכת הזו, הייתי בטוח שזה יעבור לו חיש קל, ושנינו נפליג יחד אל השקיעה, בישראל כמובן, אין מצב שאמשיך לחיות כל חיי במקום הקר, הנקי והמסודר עד מוות הזה. לא היה ספק בליבי שברגע שמיקאלה יראה את החופים הזהובים של ישראל, ויחוש את חום השמש על עורו הלבן גם הוא יבין שצדקתי.
למרבה הצער התברר שטעיתי, הוא התעקש להמשיך לצאת עם בנות, ולהציג את עצמו כסטרייט נועז שפתוח להתנסויות, סירב לראות בי בן זוג, וצחק כשהעליתי את האופציה של זוגיות ואהבה בין גברים, בעיקר כשהוא אחד מהם, ועל נסיעה לישראל בכלל לא היה מה לדבר - הוא אלרגי לגמלים ולמלחמות הודיע לי בבת צחוק מעצבנת. אחרי כמה חודשים של סערות נפש, זיונים ובלגנים של פרידות ופגישות, ואי הבנה מוחלטת שלו אותי, ושלי אותו, הצלחתי להרוס את הידידות עם הבחור היחיד שחיבבתי מספיק מאז נדב כדי לרצות לישון איתו אחרי הסקס.
לקח לי עוד שנתיים לסיים את הלימודים ואת הבלגנים עם מיקאלה, ובדרך היו עוד כמה מתוסבכים בלונדיניים... זה לא שבאירופה ההומואים מסובכים ושרוטים יותר מאשר בארץ אבל איך אני יכול להתמודד עם אחד שגדל אצל סבא קתולי ומנסה בכל כוחו לא להיות כמו הוריו המחופפים ופתאום מגלה שהוא בעצם הומו? אחד שאין לו מושג מה זה צה"ל ומה קורה בארץ ולא מצליח להגיד מילה אחת בעברית ומתפלא לגלות שלא, לא רכבתי לבית ספר על גמל - זה דווקא היה יכול לשפר את מעמדי בכיתה - ושלא הרגתי בחיים אף ערבי ואפילו יש לי חברים ערביים שהם אזרחי המדינה לכל דבר?
חזרתי לארץ עם תואר, אבל עם הזנב בין הרגלים, בודד ונטול זוגיות כמו שיצאתי. אם לא הייתי מרגיש טיפש כזה אולי הייתי מצליח ליהנות מהאירוניה - נפרדתי מנדב כי רציתי להמשיך להיות רווק עליז וחסר מחויבויות, וזה בדיוק מה שקיבלתי. אופייני לי שהבנתי מאוחר מידי שאני לא אוהב להיות לבד, שאני בנוי לזוגיות צמודה ואינטימית, ושהרעיון על חיי הוללות של רווק חופשי הם פנטזיה נהדרת כל זמן שהם לא מתגשמים.
בסופו של דבר, אחרי שהבנתי שאין לי סיכוי למצוא זוגיות רצינית עם מישהו זר, ושאני לא אצליח לשרוד עוד חורף אירופי אחד לבד, חזרתי לארץ. לא יכולתי להפסיק לחשוב על נדב אבל אחרי חמש שנים שלא היינו בקשר זה היה פשוט לא לעניין, ולכן דחקתי את הגעגועים אליו עמוק לתת ההכרה שלי והתחלתי התארגן על עצמי - מצאתי דירה ועבודה, ואז נעצתי מבט ממושך וביקורתי בראי והבנתי שאחרי שנים של רביצה על התחת ולימודים אני לא אוכל לחזור לשוק הבשר המחמיר בארץ בלי לעבוד על עצמי ברצינות. נרשמתי לחדר כושר וכדי לגוון את האימונים המשמימים קניתי לי אופניים והצטרפתי לקבוצת רוכבי אופנים נחמדים, אם כי קצת פנאטיים, שהעסיקו אותי בסופי שבוע. כל שבת הייתי צריך להילחם בעצלנות הטבעית שלי כדי לקום ולהצטרף אליהם, זו לא הייתה מלחמה קלה ופעמים רבות הפסדתי בה, אבל יום אחד בהיר ניצחתי במלחמה נגד עצמי, עמסתי את האופניים על שכמי ויצאתי לרכיבה ובאתי על שכרי – בעודי מדווש חסר נשימה אחרי קבוצת הרוכבים הנמרצים שלי הופיע נדב לפני, מלווה בגורה קטנה ושובבה ובבחור סקסי וצעיר מידי בשבילו -  כאילו שלא היו לי די סיבוכים, פגשתי עוד אחד.
וכך חזרתי לארץ, לשמש החמה, לבלגן ולמהומה המזרח תיכונית החביבה עלי, ואחרי צירוף מקרים ממוזל במיוחד הצלחתי אפילו לחזור לזרועותיו של נדב. לכאורה הייתי אמור להיות מאושר ואסיר תודה, אבל גיליתי, מאוחר מידי, שאי אפשר לחזור אחורה.  כבר לא הייתי אותו צעיר פוחז שנפרד בקלות דעת כזו מנדב, נעשיתי מבוגר ונבון יותר, ולמדתי לראות גם אחרים, לא רק את עצמי. אחרי שחזרנו בחנתי את נדב בתשומת לב, שפעם לא הייתי מסוגל לה, והבנתי שגם נדב השתנה. הוא התבגר, הוא החכים, הוא נעשה מריר וציני יותר. השנים בלעדי הפכו אותו לאדם זהיר ומחושב  שהעדיף כלבים על חתולים ולא התרגש יותר מבחורים שחומים ומסוקסים.
למרות השינוי שעבר עליו המשכתי לאהוב אותו, אהבתי אותו אפילו עוד יותר, ולכן כאב לי שאנחנו לא מצליחים לחדש את האינטימיות הקודמת שלנו, אבל החלטתי שהפעם אני לא מוותר. בגיל שלושים וחמש כבר ידעתי שאהבה לא מתגלגלת ברחובות, שצריך להילחם עליה ולהתעקש לאחוז בה, וגם להתפשר בגללה לפעמים, ולכן שתקתי והעלמתי עין והמשכתי לקוות לטוב עד שנעשה ברור אפילו לי שהלב שלו כבר לא שלי, הוא נתון לאחר.
מורג הצעיר הסכים איתי והוא זה שגילה לי בהיסוס ובחוסר רצון, שכן, יש לו רושם שנדב מגלה עניין יוצא דופן בדור. מחאתי שהם עובדים יחד ולכן... נענתה בחיוך עצוב, ואת המסמר האחרון תקע עמית – החבר הערס של מורג. "שקוף שנדב חולה על התחת של החנון הקטן הזה." פסק, "והם באמת מתאימים, דור מחבק עצים מתחנגל, ונדב עורך דין יפה נפש, ממש צמד חמד."
"עדיף הומו יפה נפש מאשר ערס עם פה מלוכלך." עניתי ברוגז, והלכתי נרגז הביתה, נחוש בדעתי להשתכר. מעשה שטן, מיקאלה בחר בדיוק בעיתוי הלא מוצלח הזה לקפוץ לביקור בארץ הקודש, ולנחות בדירתי ובמיטתי כדי להיות בטוח שהוא באמת באמת לא הומו. הייתי מספיק מסטול ופגוע כדי להמשיך ולנסות לשנות את דעתו, ורוב הסיכויים ששוב הייתי נכשל, והיינו נפרדים כמו שעשינו בעבר, אבל למרבה הצער החליט נדב להגיע אלי לביקור לא צפוי ברגע הכי פחות מתאים.
בגלל העיתוי האומלל הזה כל מה שהצלחתי לעשות היה להעניק למיקאלה חוויה טראומתית שכנראה תבריח אותו ממיטות של גברים לנצח, לפגוע בגאוותו של נדב, ולהישאר שוב לבד עם לב שבור, ותחושת החמצה איומה.

היחידים ששמעו ממני את כל פרטי סיפור הפרידה שלי מנדב היו מורג ועמית. זה קרה כמה ימים אחר כך, כשישבנו וצפינו יחד בתחקיר הטלוויזיה על נווה אלונים, התחקיר שודר במסגרת תוכנית דוקו נוקבת וצדקנית על נזקים שעושים קבלנים תאבי בצע בסיוע מועצות מקומיות מושחתות, והסתיימה בראיון מעמיק עם דור ונדב.
"אתה חושב שהם כבר יחד?" תהיתי באוזניו של מורג.
"עוד לא, אני חושב שנדב מחכה לסגור קודם את התיק של נווה אלונים, זה לא אתי להיות ביחסים עם קליינט." הסביר מורג שהמשיך להעריץ את נדב, ולהיות מסור למפיסטה.
עמית פלט נחרת בוז, "חבל מאוד, זה רק מוכיח שלא משתלם להיות יותר מידי אתי, לא שזה היה עוזר לו במשהו." הוסיף בזלזול, "כי אפילו עיוור וחרש יכול לראות שהקריין הקוקסינל הזה, אסף הסמאלן, נדלק על החנון המתחנגל של נדב."
"למה אתה מלכלך עמית? אסף לא סתם קריין, הוא עיתונאי חוקר."
"חוקר בתחת שלי." לגלג עמית, "סתם עוד הומו נדחף שהגיע לתשקורת בזכות הפרצוף המיופייף שלו, רק תראה כמה איפור מרחו עליו, ודור, הדביל הזה, קונה את ההצגה שלו, על כמה נתערב שבקרוב נראה תמונות של שניהם הולכים יד ביד בשדרות רוטשילד?"
עמית היה בעל לשון ארסית ופה מטונף, אבל ניחן בכושר אבחנה מדויק, דור התלהב מהמראיין יפה התואר שהתלהב ממנו חזרה, ונדב יצא קרח מכאן ומכאן. אם לא הייתי אוהב אותו כל כך הייתי שמח לאידו, אבל איך יכולתי לשמוח לשמוע את מורג מדווח שנדב שוב בודד, שוב משקיע את כל זמנו ומרצו בעבודה, מראה חיבה רק למפיסטה שהפכה לכלבה יפה, נאמנה וטובת מזג.
"ומה קורה עם השוודי שלך?" חקר מורג טוב הלב, "ישראל מוצאת חן בעיניו?"
"כן, מאוד, ובעיקר הוא מתלהב מהבנות היפות בארץ." עניתי בעגמומיות.
"אז זאת אומרת שעכשיו שניכם לבד? כמה חבל." הצטער מורג.
"חבל רק על מי שמת." התערב שוב עמית בשיחה, נותן דרור ללשונו המשולחת, "ולדעתי עמיר כדאי לך לתפוס את השור בעודו חם, וכמה שיותר מהר, כי עוד מעט נגמר הקיץ ויפה שעה אחת קודם."
"מה?" התבלבלתי בעוד מורג מתמוגג מצחוק מהחוכמות של בן זוגו, "על איזה שור אתה מדבר, ומה זה קשור לקיץ?"
עמית נד בראשו בשאט נפש, ושאל איך הצלחתי ללמוד כל כך הרבה שנים בחו"ל ובכל זאת להישאר טיפש כזה? "עוד מעט מתחיל החופש הגדול ונדב צריך לפנות את הדירה שלו, ובמצב השוק כיום הוא בטח יהיה חייב להשכיר דירה עם שותף." הסביר לי והוסיף שאם אני אהיה זריז ואצליח לשכנע אותו שעדיף לגור איתי ולא עם איזה זר...
"אבל איך אני אדע איזה דירה הוא רוצה להשכיר?"
"אם נספר לך תדע."
"ואיך אתם תדעו?"
השניים החליפו מבטים, מיואשים מקוצר הבנתי, "יש לך מושג מי שוכר מנדב את הפנטהאוז שאין לו כסף לשלם עליו משכנתה כי לא נאה לו להיות עורך דין תחמן כמו כולם, והוא חייב להיות יפה נפש ירוק ותפרן?" שאל עמית, ובלי לחכות לתשובה מיהר וענה במקומי, "הבת של המזכירה של נדב, ומי לדעתך קובע לו פגישות כדי שילך לחפש דירה מתאימה לו ולכלבה שלו, ומי עובד עם הבת של המזכירה ומתמצא בכל העניינים של נדב?"
"אתה?" שאלתי בהיסוס.
"לא עמיר, אני." התערב מורג בשיחה, והביט בי במבט בוחן כליות ולב, "תגיד, אתה בכלל בטוח שאתה רוצה שתחזרו להיות יחד, או שאתה מעדיף להמשיך לגור עם הבחורה המוזרה הזו שגרה על הספה ואוכלת רק צ'יפס משקית?"
"אה... עכשיו, כשאתה מציג את זה ככה... יכול להיות שאתה צודק ועדיף לי לגור עם נדב והכלבה שלו ולא עם הילה השמנה." חייכתי, וצבטתי את לחיו הוורודה של מורג.
"מה יש לך נגד מפי?" נזעק מורג להגן על חביבתו, "היא נהדרת, ואני דורש זכויות ביקור לפחות פעם ביומיים."
"בסדר חמוד, תקבל, אני מודה לך מאוד על המאמץ, וגם לך עמית, תודה רבה לך."
"מה תודה? תתפשט." גיחך עמית בחוצפה, ופקד על מורג להתקשר מיד לנירה, מזכירתו של נדב, ולשאול אותה מתי הבוס שלה עומד לפנות את הפנטהאוז ולאן בדיוק הוא עומד לעבור?

9.
הדירה בה נפגשנו הייתה פעם קומת קרקע של בית גדול ונאה שחולק בצורה אכזרית לשלוש דירות כדי שאפשר יהיה לשלש את שכר הדירה שיופק ממנו. קומת הקרקע שזכתה ביציאה לגינה התהדרה בסלון גדול עם מטבח מרווח, אבל כנגד זאת היו בה שני חדרי השינה קטנים מידי שפעם, בימים טובים יותר, היו חדר שינה אחד גדול ונאה עם פינת עבודה, חדר ארונות ומקלחת פרטית.
בעל הבית התקין בו קיר גבס שפיצל אותו לשני חדרים, אחד עם חדר ארונות, והשני עם מקלחת ואסלה. היה עוד בית שימוש אחד בדירה, תא שירותים קטן סמוך לדלת הכניסה, חוץ מאסלה היה בו גם כיור פעוט ומראה זעירה. המתווך פטפט בעליצות על מקום חנייה, שירותים כפולים ונוף כפרי של הפארק, כאילו אפשר להסוות בדיבורים את העובדה המצערת שכדי להתקלח צריך הדייר שיזכה בחדר השינה נטול המקלחת לפלוש לחדר השינה השני. "תראה..." התחלתי לסרב, אבל הוא דהר בזריזות אל קצה הסלון ופתח בתנופה את דלת ההזזה, "תראו איזה פטיו מדהים!" הכריז, והחל להתפאר ביתרון הגדול ביותר של הדירה - החצר שלה.
על פי דברי המתווך החצר הייתה מקום מופלא וקסום, אבל מה שאני ראיתי הייתה חצר די מוזנחת, עם כמה ורדים חנוקים בעשבים, ועץ לימון קשיש עומד במרכזה.  החצר הייתה מוקפת חומת לבנים מכוערת ששיח יסמין שופע פרחים לבנים קטנים וריחניים טיפס עליה באומץ, מרכך את חומרת תוויה. ברגע שהרחתי את ריחו המשכר של היסמין ידעתי שלמרות כל מגרעותיה אני עומד לשכור את הדירה הזאת - יש ריחות שאני לא יכול לעמוד בפניהם.
נדב הגיע לאותה מסקנה, אבל מסיבות אחרות, "אני אשכור את הדירה הזאת, החצר הזו זה בדיוק מה שמפי צריכה." אמר.
למה אף אחד לא לימד אותו שאסור לגלות התלהבות ליד מתווכי דירות?
"היא יקרה מידי בשבילך." אמרתי לו, "אתה צריך שותף."
הבטנו זה בזה בשתיקה, אני חשבתי על המקלחת, תוהה אם נדב שם לב למיקומה, אין לי מושג על מה הוא חשב, אבל עובדה שבסופו של יום הפכנו שותפים לדירה. כל כך שמחתי על הקלות בה הוא הסכים להחזיר אותי לחייו עד שויתרתי לו מיוזמתי על החדר עם המקלחת, והסתפקתי בחדר עם חדר הארונות, משוכנע שבעוד יום, גג יומיים, זה כבר לא ישנה כי נישן יחד.

"אני יכול לשאול אותך משהו?" שאל נדב אחרי שסידרנו פחות או יותר הכל בדירה ששכרנו יחד, וצנחנו מותשים על הספה, הכלבה רובצת ביני לבינו, מתנשפת כאילו עשתה משהו מועיל חוץ מאשר להטריד ולהציק, ולהשתין בכל פינה.
"בטח, חופשי, תשאל כל מה שבא לך, אני ספר פתוח לפניך." התפארתי, וניסיתי ללטף את מפי בין אוזניה הרכות, אבל רק כי גם ידו של נדב הייתה שם, והשתוקקתי לגעת בו.
הוא משך את ידו בחיפזון ונעץ בי מבט חמור, "על מה לעזאזל חשבת כשהלכת שוב למיטה עם השוודי שלך?"
"לא ממש חשבתי." הודיתי.
"חשבת עלי בכלל? זאת אומרת, הרי היינו אז שוב יחד, או שאולי אני טועה?" הפגין נדב עוקצנות מרירה שהכאיבה לי, אם כי יש להודות שזה הגיע לי.
"רשמית היינו יחד." הסכמתי, "אבל כל הזמן הרגשתי שזה לא זה, שאתה לא שלם עם הצעד הזה ו... אה... הייתי גם קצת מסטול."
"וזו לדעתך סיבה לבגוד?" התרעם נדב.
"סך הכל מצצתי לו." הצטדקתי.
"סך הכל?" התרגז נדב, "מתי נעשית שרמוטה כזו? לפעמים אני ממש לא מאמין שפעם אהבתי אותך, איך סבלתי אותך שנה שלמה?"
"עד כמה שזכור לי לא ממש סבלת, אבל נכון, פעם הייתי תמים יותר." הודיתי, "אם כי מצד שני, גם אתה השתנית נדב. נכון, אני מצצתי לחבר ותיק שדאג לכבד אותי קודם בצינגלה משובח, אבל אתה נדב, אתה נדלקת על גבר אחר למרות שהיית אמור להיות איתי, וזה לדעתי גרוע יותר."
נדב הסמיק ואמר שאין לו מושג על מה אני מדבר.
"אתה שקרן ממש גרוע נדבי, איזה עורך דין מסמיק כשהוא משקר?"
"אין לי מושג על מה אתה מדבר." הצהיר נדב בלי בושה, ושילב את ידיו על חזהו, מזדקף במתיחות.
"ורק כדאי שתדע נדבי," המשכתי לדבר, "שיש לך מזל שדור והעיתונאי הזה, מה שמו? אסף, שהם נדלקו אחד על השני, כי הוא ממש לא מתאים לך, והוא גם לא הטיפוס שלך, מה לך ולחנון הממושקף הזה?"
"סתום!" התפרץ נדב והלם בכתפי באגרופו. הכלבה השמיעה יבבת הפתעה, קפצה מהספה אל הרצפה, נעמדה ונבחה עלי בזעם.
"תשתיק את הטיפשה הזו." דרשתי.
"לא רוצה, תשתוק אתה בעצמך!" צעק נדב, ועיניו נמלאו דמעות, "די, די מפי, שקט חמודה, אל תשימי לב אליו, הוא סתם בוגד עלוב אחד."
הכלבה השתתקה סוף סוף, ונדב מחה את עיניו הדומעות בשרוולו, טמן את פניו בפרוותה ואמר שנמאס לו כבר מהכל.
"כן, גם אני מרגיש ככה לפעמים."
"אתה," הוא הרים את ראשו ותקע בי מבט עוין, "הכל קרה באשמתך עמיר." הצהיר, "אם לא היית זורק אותי ומסתלק... למה עשית לי את זה? יום אחד דיברת על לשכור דירה יחד ולגדל חתול, ולמחרת זרקת אותי, אולי תסביר לי? אני באמת רוצה להבין מה עבר לך בראש."
"זה היה מזמן והייתי הרבה יותר צעיר אז, עד כמה שאני זוכר אני חושב שבעיקר פחדתי."
"פחדת, ממה?"
"נדמה לי שפחדתי להתחייב." עניתי לאיטי, "למרות שסך הכל באמת רציתי שנגור יחד, אני עדיין רוצה, ותאמין או לא, אבל התגעגעתי אליך מאוד, אפילו כשהייתי עם מיקאלה התגעגעתי אליך, לא עבר יום שלא חשבתי עליך."
"וואלה?" הוא גיחך בציניות, "איזה מחמאה, באמת תודה רבה לך."
"אתה לא מאמין לי?"
"לך? בחיים לא."
טוב, זה הגיע לי, ובכל זאת... "כמה זמן תמשיך להציק לי בגלל העניין הקטן הזה?"
"לא יודע, עד שימאס לי, למה לא נשארת עם המיקאלה הזה?"
"לא יודע בדיוק, זה מסובך נדב, הוא בחור משונה, בעייתי כזה... טוב, ככה זה עם שוודים, בגללו התגעגעתי אליך עוד יותר, לעומתו אצלך הכל פשוט וברור, הייתי טיפש שלא הבנתי כמה טוב היה לי אתך, מתי אתה חושב שתפסיק לכעוס עלי?"
"אין לי מושג, אולי בגלגול הבא." 
"אני מקווה שזה לא ייקח כל כך הרבה זמן." העליתי חיוך על פני, אבל מבפנים הרגשתי מעוך ואומלל, למה חשבתי שהוא ייפול לזרועותיי בקלות כה רבה?

משב רוח קליל שנשא בכנפיו שמץ של התחלת קרירות סתווית פלש לחדר מבעד לדלתות הפטיו הפתוחות, "איזה ריח נהדר יש לפרחים האלה." העיר נדב, קם ויצא לחצר, מפי משתרכת בעקבותיו.
"זה יסמין רפואי, הריח שלו מזכיר לי תמיד את... אה... לא חשוב." עצרתי ברגע האחרון את שטף הזיכרונות שעמד להתפרץ ממני.
"למה לא חשוב? תמיד אתה עושה את זה, כמעט מספר לי משהו על עצמך ונעצר ברגע האחרון." העיר נדב בטון נרגן שמרט את עצבי.
"אני פשוט לא רוצה לשעמם אותך." הסברתי, "תראה את הכלבה, איך היא אוכלת עשב, אולי היא חושבת שהיא פרה?" שיניתי נושא.
"כלבים אוכלים עשב לפעמים, זה לא מזיק להם, ואל תשנה את הנושא, אתה תמיד עושה את זה, זה מעצבן."
"די, נדב." התפרצתי, "אתה נשמע כמו נקבה מנדנדת, מה אתה רוצה מחיי."
"כלום, תעשה מה שאתה רוצה, אם אתה מעדיף להיות הגבר השתקן ששומר הכל בפנים עד שהוא חוטף התקף לב אז שיהיה לך לבריאות."
"אני לא הולך לחטוף התקף לב, תרגיע."
"אני רגוע, זה אתה שעולה על טורים כל פעם שמישהו מנסה להתקרב אליך יותר מידי."
"אני לא!" התעקשתי, "אני פשוט לא רואה טעם לחפור על העבר, מה שהיה היה, עבר, נגמר ומת, די!"
עמדנו, מביטים זה בזה כמו שני תרנגולים ערוכים לקרב, אני השפלתי מבט ראשון, אמרתי שאני עייף מת, ונורא מזיע, ונסוגותי למקלחת. התקלחתי מהר וכמובן ששכחתי לקחת פיז'מה. כרכתי מגבת על מותני והסתלקתי מהמקלחת לחדרי, מה שחייב אותי לעבור דרך חדרו של נדב, ששכב על מיטתו ושיחק עם מפי, מתעלם ממני. היה עלי לצאת למסדרון כדי להיכנס לחדרי, שבגלל החלוקה המטופשת הזו היה ארוך וצר כל כך עד שהצלחתי לדחוף לתוכו רק מיטת נוער. לפחות היה לי חלון מעליה, ותקע חשמלי בודד בשביל מנורת הלילה, התאורה הראשית נשארה אצל נדב. לא טרחתי להדליק את האור, השתרעתי על המיטה הצרה, מסתפק באור הירח הקלוש, הרחתי את ניחוח היסמין, והרשיתי לעצמי להיסחף בזרם הזיכרונות עד שנרדמתי.

קמתי בבוקר ומצאתי את נדב שותה את קפה הבוקר שלו על הפטיו, חולק עם מפיסטה את פריכיות האורז שאהב לנשנש.
"אני לא מאמין, הצלחת ללמד גם אותה לאכול את הקלקר הזה?"
הוא חייך והנהן, "זה מאוד בריא." אמר מבעד לשברי הפריכית שמלאו את פיו, "הנה, תטעם, זו פריכית מעושרת בסיבים של שיבולת שועל." פיתה אותי.
"לא תודה, אני מעדיף לחמנייה טרייה." רטנתי, אבל נדב לא ויתר, ומרח לי את הפריכית באבוקדו והוסיף פרוסת גבינה מלוחה, "תאכל, תאכל." האיץ בי, "זה טעים."
אכלתי ובאמת היה טעים.
"אני מצטער שהתפרצתי עליך אתמול." מזג לי נדב ספל קפה, "הייתי עייף ועצבני, והוצאתי את זה עליך, זה היה מיותר לגמרי."
"לא, זה בסדר, אתה צודק, לפעמים אני יכול להיות די מעיק, קשה לי לשתף, אולי בגלל זה אני לבד." תהיתי בעצב, יודע שאני נסחף קצת יותר מידי עם הרחמים העצמיים הללו, אבל אני תמיד כזה בבקרים - קצת מדוכדך, ומתקשה להתחיל את היום – נדב לעומתי קם כל בוקר עם חיוך, מוכן ומזומן לכבוש את העולם, תכונה מעוררת קנאה, ולעיתים אפילו מעצבנת.
"לבד? אל תגזים." חייך נדב שמכיר אותי היטב, והניח את כפו על זרועי, "תרגיש יותר טוב אחרי הקפה השני, וחוץ מזה אתה לא לבד, אני ומפיסטה אתך."
"לא לזה התכוונתי."
"אני יודע, תראה עמיר, אני... אנחנו... אם אתה מוכן אז גם אני מוכן לתת לזה עוד צ'אנס."
"לזה? אתה מתכוון לי ולך?"
הוא הנהן, "אבל הפעם ניקח את זה לאט לאט, בלי לחץ, וקודם תספר לי מה הקטע עם היסמין הזה."
"שום קטע, פשוט... הריח שלו מזכיר לי את הילדות שלי."
"כן?" עודד אותי נדב, ומרח לי עוד פרוסה, "איזה מין ילד היית?"
"אני חושב שהייתי ילד די עצוב, הורי... כנראה שהם לא היו צריכים להתחתן, כל אחד מהם לחוד היה בן אדם טוב, אבל ביחד הם היו פשוט אסון. אני לא זוכר אפילו פעם אחת שהם סתם בילו יחד בלי לריב, הם רבו אפילו ביום הולדת שעשו לי בגן, הייתי בן ארבע או חמש והם עשו שם כזאת סצנה..."
"בגלל זה אתה לא אוהב מסיבות יום הולדת?"
"יכול להיות, כן, כנראה, אף פעם לא קישרתי, אבל כנראה שזו הסיבה."
"אבל הוריך גרושים עכשיו, נכון?"
"כן, הם התגרשו מיד אחרי הבר מצווה שלי שגם אותה הם חירבו עם הויכוחים שלהם, למזלי הייתה לי סבתא נהדרת, אימא של אבא, היא גרה לא רחוק מהדירה שלנו, ותמיד כשהמצב אצלנו היה נעשה בלתי נסבל הייתי בורח אליה. היה לה בית ממש קטן, חדר וחצי עם מטבחון פצפון, ובית שימוש בחצר, אבל החצר הייתה ענקית, מלאה עצי פרי וורדים, ומסביב הייתה גדר של שיחי יסמין... הייתה לי שם פינה קטנה, חבויה כזאת... ביליתי בה שעות, קורא ספרים, חולם, חושב, הייתי ילד רזה ומבוהל כזה... כיום בטח היו קוראים לי חנון."
"קשה לי לדמיין אותך רזה וחיוור." הצטחק נדב, "ובטח לא חנון."
"כן, השתניתי מאז, אחרי שההורים התגרשו סבתא מכרה את הבית והחצר, היום יש שם איזה וילה ענקית מכוערת, ועברה לבית אבות. אימא סיפרה לי שהיא חלמה לעשות את זה שנים, אבל חיכתה עד שהורי יתגרשו כדי לא להשאיר אותי לבד."
"נורא מוזר שרק היום אתה מספר לי על עצמך." התפלא נדב, "אבל מוטב מאוחר מאשר אף פעם לא." הוא רכן לעברי בעניין, "ומה קרה אחרי שהוריך התגרשו?"
"אבא חזר לצרפת, התחתן שם והקים משפחה חדשה, אנחנו נפגשים פעם בשנה שנתיים, אימא ואני עברנו לדירה בתל אביב, שם גיליתי את הים ואת הספורט, ואחר כך גם את הגברים. עד שהגעתי לצבא כבר לא נשאר כלום מהילד שהייתי פעם."
"אני שמח שסיפרת לי." רכן נדב לעברי מעל לשולחן, והטביע על פי נשיקה בטעם קפה ואבוקדו, החזרתי לו נשיקה ואז צלצל הטלפון ונירה, המזכירה שלו, הודיעה שהפגישה של הבוקר הוקדמה, ובעוד הוא מדבר התפרץ פנימה מורג, כולו מרץ ושמחת נעורים, צעק, "בוקר טוב!" והתחיל להתפרע עם מפיסטה על הרצפה...
"אני חייב לטוס." אמר נדב בצער, "ניפגש אחרי הצהרים, ביי מורג, להתראות עמיר, להתראות מפי חמודה." וברח.
קמתי באנחה, "גם אני חייב ללכת לעבודה. מה אתה ומפיסטה הולכים לעשות היום?"
"אנחנו הולכים לטייל, ואחר כך נחזור הביתה להשגיח על הפועלים שעובדים על הגן ילדים... נהיה עסוקים מאוד היום, תגיד, אתה ונדב... יש מצב שתחזרו?"
"כן, יש מצב, אבל עוד מוקדם מידי לדבר על זה."
"יש!" קרא מורג, וקיפץ באוויר מרוב שמחה, "אני מקווה שהפעם לא תחרבן את זה עמיר."
"אני אשתדל." הבטחתי, והלכתי לעבודה.
נפגשנו שוב בערב, נדב ישב מול המחשב שלו – הפכנו את פינת האוכל לחדר עבודה  - והקליד במרץ, ברגע שראה אותי הפסיק להקליד וחייך אלי, "הנה אתה, רעב? אתה נראה סחוט."
צנחתי על כיסא, "היה לי יום נוראי, לא הספקתי לאכול ארוחת צהרים, יש אוכל בבית או שנזמין משהו?"
"במקרה הכינותי מראש..." גיחך נדב, "בוא." הוביל אותי למטבח. דלפק ארוחת הבוקר הקטן היה מכוסה מפה, וערוך בכלי חרסינה יפים, "עשיתי הכל לבדי." התפאר נדב והגיש לנו ארוחה מושקעת – מרק, ודגים עם אורז בשקדים, ולקינוח סלט פירות.
"אתה בישלת בעצמך? כל הכבוד, ממש טעים." שיבחתי אותו, וטרפתי בכל פה.
"חכה, יש לי עוד הפתעות, אבל קודם תסיים לאכול."
סיימתי, ואז הוא הוביל אותי לחדר השינה שלו שנראה נהדר אחרי שהוא תלה וילונות תחרה לבנים על החלונות, השיג אהיל נייר ענקי ואלגנטי שריכך את האור המדכא של הנורה החשופה ופרש שטיח שעיר לרגלי המיטה. הוא הציע את המיטה הזוגית בסדינים חדשים בדוגמא פרחונית עליזה, הדליק נר ריחני על השידה, ניקה את המקלחת למשעי, תלה מגבות רכות ומזמינות, והדביק מדבקות צבעוניות סביב הראי.
"איזה יופי, ממש השקעת, אפשר להתקלח?"
"בתנאי שגם אני מוזמן."
התקלחנו יחד, מסבנים זה את זה, מתנשקים ומתגפפים, ומשם זרמנו למיטה. נדב חשב על הכל, היו קונדומים, שמן עיסוי ריחני, ומגבונים לחים, ואפילו דיסק עם סרט פורנו חדש שבסוף לא צפינו בו, לא היה לנו צורך בעזרים חיצוניים, התמקדנו זה בזה ודי היה בכך.
"אני עוד לא מוכן לחדירה." לחש נדב כשהתחלתי לחכך את אברי בין פלחי ישבנו.
"בסדר, מה שתגיד." ויתרתי.
"אני יודע שאתה אוהב את הקטע הזה, אבל אני... מאז שנפרדנו הגעתי למסקנה שזה לא מתאים לי."
"באמת, ממתי?" התפלאתי.
"תמיד הרגשתי ככה, זה תמיד היה יותר כואב מאשר נעים."
"אז למה חשבתי שאתה אוהב שחודרים אליך?"
"אני אוהב את הרעיון, את הביצוע קצת פחות, תמיד חשבתי שזה בגללך, בגלל שאתה... אתה גדול יחסית, אבל... אה... מסתבר שטעיתי."
"אז אני לא גדול." גיחכתי.
"תפסיק לסחוט מחמאות עמיר, אתה יודע שאני חולה על הזין שלך, אבל הייתי גם עם גברים פחות מצוידים וזה עדיין כאב, ובסוף הבנתי שאפשר גם בלי חדירות."
"נכון, לא חייבים חדירות." הסכמתי, "זה משהו מאוד אינטימי, אבל אולי בהמשך... אומרים שחלק מעניין הכאב הוא נפשי."
"יכול להיות." הסכים נדב ברוח טובה, "ואולי זה גם עניין של הדדיות." חפן את עכוזי בידו.
"של מה?" נרתעתי.
"שמעת אותי טוב עמיר." הוסיף נדב צביטה.
"כן, שמעתי, אבל... תראה נדבי, החלטנו לקחת את זה לאט הפעם, נכון? אני חושב שצריך לבנות את הקשר בצורה הדרגתית, לעבוד על הזוגיות שלנו... בקיצור, לא בוער כלום, בוא נהנה ממה שיש, אין צורך לחפש בעיות."
"לא, אין, הן כבר יצוצו מעצמן." הסכים נדב, מרח שמן עיסוי על בטני, ונשכב עלי, מצמיד את אברי לאברו, "בוא ננסה לגמור יחד."
"זה אף פעם לא מצליח." רטנתי.
"נכון, אבל זה מה זה כיף לנסות." הצמיד נדב את שפתיו לשפתי, "תשכב בשקט, תתמסר." הפציר בי, החדיר את לשונו לפי והחל לנוע מעלי, בהתחלה בזהירות, ואחר כך מהר יותר ויותר.
הייתי צריך להתאמץ לשכב בשקט, לרפות את שרירי ולהניח לו להוביל, אבל הצלחתי, ואפילו גמרתי כמה שניות לפניו, ובאתי על שכרי במראה פניו של נדב, מיוזע ומחייך באושר.



אין תגובות:

פרסום תגובה