ידענו אש, ידענו רעם
ואהבה בת עשרים
ברחנו זה מזו לא פעם
אבל היינו חוזרים
וחדר זה עודו שומר
זיכרון ימים יפים יותר
עקבות סופה אשר פרחה לה
כאן שום דבר אינו דומה
לאשר עבר לאשר חומק
לאשר הולך איתנו הלאה.
הוא עוזר לי לארוז את המצרכים
בסופר, נוגע בידי תוך כדי כך, מחייך אלי את חיוכו היפה כשאני מודה לו ומתעקש לשאת
אותם לרכב שלי. נכנס איתי פנימה, מלטף את ברכי ומבקש שאקח אותו הביתה כי הוא רוצה
להיות איתי לבד.
הנסיעה עוברת בחטף ואחר כך
אנחנו במיטה. הוא ערום וגם אני. פיו חם על אברי, עורו חלק מתחת לכפות ידי. הוא
רועד ומבקש עוד ועוד כשאני נשכב עליו, מפשק את לחיי עכוזו בכפות ידי ונדחף... זה
כל כך טוב, הוא כל כך רוצה אותי וכל כך עומד לי... והוא צעיר ויפה כל כך ו...
התעוררתי ולא הצלחתי לראות מה השעה. השעון
החשמלי לצד מיטתי היה כבוי. מיד הבנתי שזו הפסקת חשמל וצריך לבדוק מה שעה כי צריך...
אבל היום יום שישי, היום אנחנו לא הולכים לעבודה ובכל זאת אני צריך לקום לפיפי...
קמתי להשתין ודרך חלון המקלחת ראיתי אור
בדירה הסמוכה.
זאת אומרת שהפסקת החשמל היא רק אצלנו,
איזה קור, אין ברירה, צריך ללכת לארון החשמל לבדוק מה קורה שם וכמובן שאין לנו
פנס, ולך תמצא נרות בחושך הזה. כמובן שאריק שוכב לו בנחת על הגב, נוחר קלות, נותן
לי, כרגיל, לפתור לבד את הבעיות.
יצאתי מחדר השינה ומתוך הרגל הדלקתי את
האור במסדרון ולהפתעתי האור נדלק.
"זה בטח הפחת מתח בחדר שינה, תיזהר
עם המכסה של הארון חשמל הקטן, הוא שבור." אמר אריק בשלווה והלך להשתין, מניח
לי לטפל בפחת מתח הסורר שמשום מה קפץ בזמן שישנו וכיבה את האורות בחדר השינה.
"החשמל בבית הזה משוגע על כל הראש,
בשביל מה צריך שתי ארונות חשמל בבית אחד, ומי שם ארון חשמל בחדר שינה."
רטנתי, והוספתי להתלונן שהחורף נורא קר השנה, ואני שונא לסדר מחדש את השעון החשמלי
הדפוק הזה, למה אין לו בטרייה ולמה אי אפשר להדליק את הטלוויזיה אחרי הפסקות חשמל?
וכמה זמן הוא משתין, שיבוא מהר כי קפאו לי הרגליים.
"די כבר לקטר ארנון." חזר אריק
למיטה, "אני שונא שאתה מקטר. קודם אתה מסתובב יחף ואחר כך מקפיא אותי."
הוסיף במורת רוח וכרך את עצמו סביבי, מצמיד אותי לבטן השעירה והחמימה שלו ומשתעל
לתוך עורפי. "אני עדיין מרגיש על הפנים, אני נשאר גם היום במיטה."
"נמאס לי." הודעתי לו,
"פשוט נמאס לי. כמה זמן אפשר להיות חולה? די עם זה. כל שנה אותו דבר, אני
מתקרר וחוזר לעבודה אחרי יום וחצי ואתה נדבק ממני, שוכב שבועיים בבית ומציק בלי
סוף."
"זו לא אשמתי שנדבקתי ממך."
"זו כן אשמתך כי לא עשית חיסון נגד
שפעת."
"היה תור נורא ארוך וחוץ מזה גם עם
חיסון אפשר לחלות."
"גם בשנה שעברה שכבת המון זמן והוצאת
לי את הנשמה, וגם השנה אתה לא מצליח להבריא. אני לא יכול לקחת יותר ימי חופש ולטפל
בך."
"אני יודע. נשאר עוד קוניאק?"
"לא יודע, וממתי קוניאק נחשב לתרופה
נגד התקררות?"
"מאז שהוויסקי נגמר. תקנה היום
וויסקי."
"יש לך מושג כמה עולה בקבוק? לא עדיף
שתיקח אקמול?"
"לא."
"אריק מספיק, וחוץ מזה אסור לך בכלל
לשתות."
אריק שותק, אני שותק. שנינו מנמנמים קצת
ואז השמש מאירה לתוך החלון וזה זמן לקום.
בימי שישי אני לא עובד ולכן היום הזה
מוקדש לקניות, בישולים, ניקיון ושנת אחר צהרים ארוכה בין עיתוני סוף השבוע.
לפעמים אריק עוזר לי ולפעמים הוא מתחמק,
הולך לסידורים וחוזר אחרי שהכול גמור. לאחרונה זה מעצבן אותי להשחית, לאחרונה כל
דבר שהוא עושה ואומר מוציא אותי מהכלים.
כבר למעלה משבוע שהוא שוכב במיטה, משתעל,
מנוזל, חי על תה ומגשי אוכל שאני מביא לו, רואה טלוויזיה בלי סוף ושותה אלכוהול.
נכון, הוא לא משתכר, האמת שמעולם לא ראיתי
אותו שיכור, אבל זה בכל זאת מעצבן, במיוחד כי יש לו סוכר גבוה מידי ובמצבו שתייה
חריפה ממש לא מומלצת.
מה הטעם לשתות תה עם סוכרזית אם אתה מחסל
אחר כך חצי בקבוק קוניאק?
מלא תרעומת ומרמורים הלכתי לסופר, קניתי
לו וויסקי וקניתי תה צמחים ועוגה, ועוד הרבה דברים שצריך לשבת, וכל הזמן התמרמרתי
ביני לבין עצמי בשקט שאפילו ביום שישי אני חייב לעבוד ולעשות דברים, ואף פעם אין
לי זמן לעצמי, ותמיד אריק מצליח להתחכם ולהשתמט מעבודה. זה הכל באשמת האימא שלו,
הרומנייה הזו שפינקה אותו להשחית. כשרק התחלנו לגור יחד הוא אפילו לא ידע לקחת לבד
גרביים ותחתונים מהארון, וציפה שאני אעשה את זה בשבילו, וגם אטפל בבגדים שלו, כולל
גיהוץ, וכמובן אזרוק הכול לכביסה, ואחליף לבד כלי מיטה, ואשרת אותו מכף רגל ועד
ראש.
היום הוא לפחות יודע לקחת לבד בגדים, אבל
לא יותר מזה. אני לא מאמין שחלפו כבר עשרים שנה מאז שנפגשנו. מוזר שעד היום אני לא
מצליח לזכור איך החלטנו לגור יחד, זה כאילו קרה מעצמו בלי שבעצם נחליט על זה בצורה
מסודרת. כמה חודשים אחרי שהסיפור עם נועם נגמר סופית התחלתי שוב לצאת ואז נפגשנו,
אריק ואני, באיזה מסיבה. מכר משותף הכיר לי אותו, רקדנו קצת ואז הוא הציע לי טרמפ
הביתה ובדרך שאל אם בא לי לעצור אצלו לשתות משהו... נכנסתי אליו לדירה ההפוכה
והמבולגנת ונשארתי.
לשתות לא שתיתי כלום עד הבוקר שלמחרת וגם
אז אני זה שהכנתי את הקפה. אחר כך נפגשנו עוד פעם, ועוד אחת, ופתאום אנחנו גרים
יחד ואין לי מושג מתי זה קרה ולמה?
כשחזרתי מהקניות הוא עמד במטבח ואכל מעל
השיש כמו איזה מוזנח. הייתי מעיר לו, אבל לא הספקתי כי הוא יצא לקראתי ועזר לי עם
הסלים, ואפילו שאל אם היה לי קשה.
"לא, מה פתאום? אני כבר רגיל
לזה."
"לא היה שם הילד הזה שתמיד עוזר לארוז?"
"איזה ילד? אף אחד לא עזר לי."
אמרתי בקוצר רוח למרות שדווקא כן היה שם איזה ילדון שעוזר בשעות הלחץ לארוז
ולפעמים גם לסחוב. כשאני הגעתי לקופה הוא בדיוק הוא עזר לשמנה אחת שקנתה חצי סופר
לקחת את הסלים שלה לאוטו. זה דווקא שימח אותי, אני לא איזה קשיש שלא מסוגל להתארגן
לבד, וחוץ מזה אני אף פעם לא יודע אם צריך לתת טיפ לילד הזה, ואם כן כמה. עדיף לי
שהוא יעזור למי שבאמת צריך עזרה.
הלכתי לעשות כביסה ונדהמתי לגלות שאריק
הוריד את כלי המיטה ושם אותם בכביסה במו ידיו.
נכון, הוא שוכב במיטה כבר שבוע והגיע הזמן
להחליף אותם, אבל שאריק יעלה בדעתו להחליף לבד סדין? מה קרה? מי מת?
רק כשהתחלתי להתעסק עם הפרדת הלבן
מהצבעוני הבנתי למה הוא נעשה חרוץ פתאום. הוא עשה ביד והשאיר כתמים על הסדין
והציפה, בגלל זה התקף הניקיון הפתאומי.
הרגשתי שכולי מאדים מזעם ומתקשה לנשום.
נחנקתי מרוב מילים שנדחקו לי לגרון, רוצות לצאת החוצה בצעקה גדולה ואני, עם
הפולניות השורשית שלי, בולע אותן ודוחף פנימה. כבר חודש שלא היה לנו סקס, תמיד
כשאני רוצה הוא עייף, או עצבני, או סתם לא עומד לו, אבל כשאני יוצא לכמה דקות
לסופר... איזה בן זונה שמן ומגעיל שהוא... למה אני תקוע עם האפס הזה? העצלן הרומני
המגעיל הזה? ה...
"אם כבר הורדת את הסדין יכולת לפחות
לשים אחד נקי." התפרצתי עליו.
"אתה יודע שאני תמיד מסתבך עם זה
נוני." הוא ענה בהיסח הדעת, "עדיף שאתה תטפל בזה." הציע בנחת, לקח
עפרון והתנפל על הסודוקו. כאילו שזה מה שהכי חשוב לעשות ביום שישי קצר ולחוץ?
להביא ביד ולפתור סודוקו.
"אתה לא מתבייש אריק? בן אדם בגילך,
עוד מעט בן חמישים ועדיין לא יודע לשים לבד סדין על המיטה? ללכלך אותו אתה דווקא
יודע יפה מאוד."
"למה אתה מתכוון?" הוא שואל
בקול מבשר רעות.
"אתה יודע בדיוק למה אני מתכוון."
אני אומר בזעף, ולא מדבר איתו יותר מטוב ועד רע עד ליומן של יום שישי, וגם אז רק
כדי לשאול איפה השלט, למרות שאחרי הצהרים אנחנו ישנים יחד והוא מתעקש לחבק אותי
בכוח, מצמיד אותי לבטנו העגלגלה והחמימה, מחמם את כפות רגלי בשלו, לופת את מותני
בידיו המחוספסות והחזקות, נוהם בזעף כל פעם שאני מנסה להתרחק.
הוא חם וחלקלק... כל כך רך
ומתמסר וכל כך נעים לגעת בו... והריח שלו... אני נשכב עליו, דוחק לתוכו את הזין
והוא...
באמצע הלילה הוא פתאום התנפל עלי, מתנשם
במהירות, חרמן אש עם פרצוף דוקר וזין זקוף וניסה לזיין אותי. אני כולי ישנוני
ומבולבל ופתאום, דווקא עכשיו, באמצע הלילה, בא לו זיון?
דחפתי אותו מעלי, אמרתי לו שיעזוב אותי
עכשיו ושוב נרדמתי.
בבוקר הוא היה ממש נחמד. הציע שהוא יכין
ארוחת בוקר ושאחר כך הוא יתקן סוף סוף את הדלת של השירותים שלא נסגרת כמו שצריך.
אכלנו בשתיקה ורק כשהתחלתי להוריד את
הכלים מהשולחן שאלתי אותו אם הוא זוכר מה קרה בלילה.
"הייתי חרמן. מה, אסור?"
"באמצע הלילה? דווקא אז? איך זה שכל
פעם שאני רוצה אתה מתחמק ודווקא באמצע הלילה, כשאני בקושי יודע מה קורה איתי, אתה
פתאום רוצה?"
"לא יודע. פתאום בא לי."
"כבר יותר משלושה שבועות לא בא לך,
וגם לפני זה אתה תמיד עושה טובה ופתאום, באמצע הלילה... אני לא מבין את זה אריק,
אבל תדע שלך שנמאס לי, שאני לא מרוצה ממה שקורה איתנו, שאני לא רוצה לחיות ככה,
בלי סקס. לידך אני מרגיש כמו איזה קשיש בודד ואני צעיר מידי לזה. גם אתה עוד לא
כזה זקן ונמאס לי לחיות עם בן אדם שרק משתעל ושותה במיטה ובקושי מדבר איתי."
הוא הזעיף פנים, הזכיר לי שהוא היה חולה
בשבועיים האחרונים, ושזה לא רק אשמתו כי תמיד כשהוא רצה אני לא רציתי.
"בטח שלא רציתי. איך אני יכול לרצות
כשזה בשתיים לפנות בוקר ואתה מתנפל עלי כמו פרא אדם?"
"לא התנפלתי עליך, אני רק..."
ואז הטלפון צלצל וזו הייתה אימא שלו
שהתעקשה לספר לי על הבדיקות שלה, ועל דלקת שלפוחית השתן שלה, ועל לחץ הדם שלה, ועל
הבעיות של הנכדות של הבת דודה שלה...
כן, זה נהדר שאני ואימא שלו מסתדרים כל כך
טוב, אבל לפעמים נמאס לי מסיפורי המחלות והצרות שלה.
אחר כך הוא תיקן את הדלת של השירותים -
אצלנו הוא הממונה על תיקונים ושיפוצים, לי יש ידיים שמאליות, וחוץ מזה לא מספיק
שאני זה שמבשל, ומנקה ועושה קניות? שיעשה גם הוא משהו, השתיין הרומני השמן והעצלן
הזה – אחר כך אכלנו צהרים ומיד אחר כך הוא החליט שהוא עייף וקר לו ושוב חזר למיטה,
מפריע לי לגלוש באינטרנט בטענה שקר לו ברגלים והוא עצוב, ובודד וחרמן.
שמעתי חרמן ועזבתי הכול. כיביתי את המחשב,
התפשטתי ונכנסתי למיטה, וסוף סוף היה קצת סקס.
נכון, הייתי צריך לעבוד קשה כדי להעמיד לו
את הזין, אבל זה קרה. הזדיינו מהר וחזק ושנינו גמרנו מהר ואחר כך נשכבנו, כל אחד
בצד שלו של המיטה והתנשפנו כמו קשישים והוא גם השתעל כי הוא עדיין לא לגמרי בריא.
"אתה זוכר איך התחלנו לגור
יחד?" שאלתי אותו אחרי שחזרנו לנשום כמו שצריך.
"נפגשנו במסיבה, לקחתי אותך אלי
והזדיינו, וככה התחלנו להיפגש. אחרי איזה חודשיים רבת עם ההורים שלך, באת אלי
ונשארת." הוא ענה בלי היסוס.
"לא נכון, זה לא היה ככה. אתה אף פעם
לא זוכר כלום."
"תמיד אתה מתווכח. אם אתה לא סומך על
הזיכרון שלי למה אתה שואל בכלל?" הוא ענה בקוצר רוח, התהפך על הצד, מפנה אלי
את גבו החלק והמנומש ונרדם, וככה לא הספקתי לשאול אותו למה אנחנו לא מתחבקים ולא
אומרים זה לזה דברים רומנטיים אחרי זיון. אני אשאל אותו אחר כך, אחרי שאתעורר.
הוא מחייך אלי חיוך מתוק. יש
לו תלתלים שחורים, פה אדום וגוף גמיש ודק. הוא כורע על ברכיו לפני, מכניס את הזין
שלי לפה שלו, מוצץ אותו לאט ובמתיקות. היד שלו מלטפת לי את הביצים, את הירכיים,
הגוף שלו נמרח עלי, חם וחלק כל כך. זה כל כך טוב... כל כך מתוק ונעים וחם. אתה יפה
הוא אומר לי, אתה כל כך חזק ויפה וסקסי, אני אוהב אותך.
בחורף אני שונא את ימי ראשון. כשקר אני קם
בבוקר הראשון של שבוע העבודה זעוף וקצר רוח. מרגיז אותי שהוא יכול להרשות לעצמו
להתפנק במיטה כי הוא עובד בבית ואני חייב לצאת בזמן כדי להספיק לדפוק את השעון.
נו, ואם אני כבר קם אז ברור שזה אני שצריך להכין קפה ולהביא לו למיטה עם עוגה למרות
שמה שבאמת מתחשק לי זה להטיח בפניו את המגש כדי שיפסיק להתמרח לו בתוך הפוך כמו חתיכת
עצלן מעצבן.
מצד שני בטח הייתי יוצא מדעתי אם הייתי
תקוע איתו בבית כל היום, אני יודע את זה, אבל בכל זאת בימי ראשון בבוקר אני מצטער
שלא מצאתי לי עבודה שאפשר לעשות בבית.
אני מנהל מחסן של חלקי חילוף, מעין אפסנאי
כזה. זו עבודה די טובה, השכר לא משהו, אבל יש תנאים טובים, כל מיני הטבות ובונוסים
וביטוח מנהלים, והכי טוב, אין לי בוס על הראש. אני נמצא במחסן כמעט לבד, אחראי רק על
עצמי וככה נוח לי. מידי פעם מגיע מישהו לקחת משהו, לפעמים מגיעים משלוחים שאני
אחראי לסדר ולרשום, אבל זה הכול, רוב הזמן אני בחברת עצמי ויש לי רק את הרדיו שלי
לארח לי לחברה.
העובדים במשרד הראשי מרחמים עלי שאני תקוע
לבדי במחסן, בלי אף אחד לדבר איתו, אבל לי זה נוח מאוד. מטבעי אני אדם מסודר
ומאורגן שמעדיף שקט ובדידות והעבודה הזו הולמת אותי.
אריק עובד בחברת היי טק. הוא מתעסק בתכנות
או משהו, אני לא מבין בזה הרבה. לפעמים הוא קופץ למשרד, אבל רוב הזמן הוא בבית, עם
המחשב, וכשהוא עובד אסור להפריע לו. הוא מקפיד על זה מאוד, כשהוא בחדר העבודה צריך
להניח לו לנפשו. זה מרגיז לפעמים, אבל כבר התרגלתי להתעלם מנוכחותו ולא לדבר איתו
עד שהוא מכבה את המחשב, קם מהכסא, יוצא מחדר העבודה הקטן שלו ואומר שעכשיו הוא שוב
פנוי.
בדרך חזרה מהעבודה עצרתי בסופר וקניתי כמה
דברים שהיו חסרים בבית. תמיד אני מתפלא על עצמי איך ברגע שאני מתחיל להסתובב בין
המדפים קופצת למוחי רשימת המצרכים החסרים במזווה ובמקרר, ומיד אני נזכר מה חסר ומה
צריך לקנות.
אריק לעומתי סתם לוקח כל מיני דברים
שנראים לו מעניינים - חלב סויה למשל, או עלי גפן בתחמיץ - ושוכח שצריך קודם כל לחם
וחלב וקוטג'.
כשהגעתי לקופות ראיתי פתאום את אריק נכנס
לסופר עם סל בידו ושמחתי שהנה הוא בא לעזור לי בלי שאבקש ממנו טובות, ואיזה מזל
שכבר עשיתי קניות ולא נתקע שוב עם כל מיני מצרכים מוזרים שאי אפשר לאכול אותם.
להפתעתי הוא נעצר ליד העגלות והתחיל לשוחח
עם הילדון הזה שעובד בסופר באריזה ובעזרה לאנשים שמתקשים לסחוב את המצרכים לאוטו. אני
מכיר את אריק הרבה שנים ויודע לקרוא אותו בקלות, מיד ראיתי שהוא לא סתם מנומס, היה
לי ברור ממבט ראשון שהילד הזה מוצא חן בעיניו.
נדהמתי לראות איך הוא מחייך אליו, מביט בו...
ראיתי את המבט הזה בעיניו כשהביט לפעמים בבחור נאה שעבר ברחוב, או בתמונות של
דוגמנים שהתפרסמו באינטרנט. אחרי עשרים שנה עם בן אדם אתה כבר יודע פעם איך הוא
נראה כשהוא נדלק על מישהו. פעם הוא הביט גם בי ככה, אבל זה היה פעם, כשגם אני
הייתי ילדון שחום ורזה עם תלתלים שחורים וחיוך תמים. אני כבר מזמן לא ילד רזה ובטח
שלא תמים...
הוא היה מרוכז לגמרי בצעיר השחום והרזה
ולא ראה אותי בוחן אותו ופתאום נזכרתי למה רבתי עם הורי מריבה גדולה שאחריה הלכתי
כועס לאריק ופשוט נתקעתי אצלו.
איך זה יכול להיות שעשרים שנה אחר כך אני
עדיין שם? מוזר שעד היום לא אמרתי לו מילה אחת על נועם. לא שניסיתי להסתיר משהו
בכוונה, הנושא פשוט לא עלה אף פעם. אני לא טיפוס שנוהג לשקוע בשיחות נפש על העבר, אם
לא נעים לי לדבר על משהו אני פשוט שותק. לפחות זה משותף לי ולאריק - אנחנו לא
קשקשנים גדולים.
אחרי שהתחלתי לשלם אריק הבחין בקיומי,
הניח לילד לחזור לעבודה שלו - לעזור לזוג קשישים רועדים לארגן את הקניות שלהם - הכניס
בזריזות את הדברים שקניתי לסל והוסיף עוד עשרה שקלים למאה שהיו לי בארנק כדי
שהקופאית לא תצטרך להתמודד עם שטר של מאתיים ש"ח ואחר כך נסענו הביתה.
סידרתי את הקניות בארון ובמקרר ורק אז
התחלתי לריב איתו. התחלתי בקטן - למה הוא לא שם את הכלים במדיח אלא השאיר כיור מלא?
מה זאת אומרת הוא לא ידע אם הכלים במדיח נקיים או מלוכלכים? איך זה שהוא לא יודע
מתי יש כלים נקיים או מלוכלכים במדיח? הוא עיוור או מה? ולמה, אם הוא יושב כל היום
בבית, הוא לא טורח לתלות כביסה או לפחות לסדר את הכריות של הספה כמו שצריך או...
"די כבר ארנון!" הרעים אריק
בקולו, "מספיק להציק לי. לפחות באתי לעזור לך עם הקניות בלי שתבקש, למה על זה
אתה לא אומר כלום?"
"כי לא באת לעזור לי, באת בגלל הילד
הזה שעוזר לארוז, זה פשוט פתטי אריק, הוא בקושי בן שמונה עשרה ובכלל סטרייט, ראיתי
איך הוא מסתכל לתוך המחשוף של הקופאית."
"כן, גם אני."
"אז למה אתה נמרח עליו?"
"אני לא נמרח על אף אחד ארנון. אתה
סתם ממציא."
"לא נכון. אני לא ממציא. גבר בגילך
עם הילדון הזה? אתה יכול להיות סבא שלו."
אריק לטש בי מבט נרגז והסתלק לחדר העבודה
שלו וזהו, יותר לא דיברנו עד שנכנסנו למיטה ואז, בחושך, הוא אמר בשקט, כמעט בלחש,
שהוא רק הסתכל וקצת דיבר עם הילד, סתם ככה, שיחת נימוסים, וגם אם הילד לא היה מבלה
את רוב זמנו בבדיקת המחשופים של הקופאיות והקליינטיות הצעירות הוא בחיים לא היה
עושה שום דבר.
"בטח שלא כי בעיניו אתה סתם קשיש
נטפל, ומה בכלל יש לך להסתכל על ילדים, ועוד אחד כזה, שחור ורזה?"
"הוא מזכיר לי אותך."
"אני כבר מזמן לא רזה."
"אתה בסדר גמור נוני, אין לי טענות
אליך, גם אני כבר לא מה שהייתי פעם."
"אתה מספר לי."
"די להציק נוני."
"אה, עכשיו אני מציק? אני צריך
להתחנן ולבקש שתיגע בי, אבל אתה לוטש עיניים אל הילד הזה ו..."
"נו, די. זה טיפשי. תפסיק להתרגז
סתם."
"זה לא טיפשי ואני לא מתרגז סתם. אני
מתרגז כי אתה מעצבן. אם נמאסתי עליך ואתה רוצה מישהו אחר אז תגיד וניפרד. גם ככה
בכלל לא רציתי לגור אתך, הכול קרה במקרה."
"במקרה באת אלי עם מזוודה?"
"באתי אליך כי רבתי עם הורי ולא היה
לי לאן ללכת."
"אבל נשארת."
"כן, נשארתי כי... כי היה חורף וקר
ולא היה לי ראש להתחיל לחפש דירה במזג האוויר הזה ואחר כך... זהו, נשארתי ודי."
הוא צחק חרש וחיבק אותי, מצמיד אותי אליו
בכוח. היה לי כל כך נוח להתרווח לצידו, כל שקע ובליטה בגוף העבה והמוכר הזה התאים
לגופי, מרגיע ומחמם אותי.
כיום אני מבין שמעולם לא הייתי עובר את
החורף הראשון אחרי הפרידה מנועם בלעדיו. הלכתי לגור איתו בידיעה הברורה שהוא רק
ברירת מחדל ושאני מתכוון להסתלק ברגע שאתאושש, אבל איכשהו נשארתי עוד ועוד. בשנה
הראשונה עוד אמרתי לעצמי שמיד כשיפסיק להיות קר ויתחיל האביב אני נפרד מאריק ושוכר
לי דירה לבד, אבל מיד אחרי פסח נפטר אביו ולא יכולתי לעזוב אותו במצב כזה, הוא היה
שבור לגמרי, לא יכולתי לעשות לו את זה... אחר כך הוא מצא פתאום דירה גדולה שהוא
נורא התלהב ממנה, וכמובן שהיה עלי לעזור לו עם המעבר... ומפה לשם גם אני התלהבתי מהדירה
ההיא והשקעתי המון מאמץ בשיפוץ ובצביעה שלה והיה לי חבל לעזוב, במיוחד אחרי
שקיבלנו את החתול הראשון שלנו שכל כך אהבנו.
עם הזמן התרגלתי לאריק, לשינה איתו,
ולחברים שלו, ולאימא שלו, ולסקס איתו... ואחר כך פתאום שוב היה חורף ובאביב שבא
אחריו נסענו יחד לוונציה ולא הייתי מסוגל להגיד לו שאני הולך אחרי שבילינו כל כך
יפה באיטליה... וחוץ מזה הייתי צריך להסביר את כל הסיבוך עם נועם ולמה באמת באתי
אליו ופשוט לא היה לי כוח לזה... ואחר כך נועם בכלל נסע לאמריקה ו... או שהוא נסע
קודם, לפני וונציה? לא זוכר כבר, אבל עובדה שכל פעם קרה משהו אחר, והזיכרון של
נועם ששבר וריסק לי את הלב הלך והתרחק והתעמעם ובסוף פשוט נשארתי עם אריק ודי.
"אני חולם עליו לפעמים." אמר
פתאום אריק.
"על מי?" שאלתי, מופתע, כי
עדיין חשבתי על נועם ועל החיוך המוזר הזה שהיה עולה על שפתיו כל פעם שהייתי יורד
על ברכי ומעריץ את הזין שלו. חיוך ניצחון מרושע קצת, אבל מחרמן להפליא.
"נו, על הילד הזה מהסופר. שמו אגב
מורג."
"מורג? איזה שם מוזר. מה אתה חולם?"
"סתם חלומות כאלה, אתה יודע."
"לא, איזה חלומות?"
"חלומות כאלה שקמים מהם עם זין עומד."
"בגלל זה התנפלת עלי בשבוע שעבר
באמצע הלילה?"
"כן, ולא ממש התנפלתי, אני רק..."
"שתוק כבר. ממש מקסים מצדך לספר לי,
זה בדיוק מה שהייתי צריך לשמוע לפני יום השנה העשרים שלנו."
"למעשה יום השנה העשרים שלנו כבר היה
נוני."
"לא נכון, באתי לגור אצלך באמצע
פברואר ועכשיו רק ינואר. אני זוכר את זה טוב כי את הוולנטיין (שחל בארבע עשרה
לפברואר) חגגתי בהתקף דיכאון ובמריבה עם הורי שרצו לשלוח אותי לראות מישהו, זה כל
כך הרגיז אותי עד שלקחתי את הדברים שלי ובאתי אליך."
"אני יודע, אימא שלך סיפרה לי, אבל
אני מחשיב את יום השנה שלנו מהסילווסטר כי אז נפגשנו בפעם הראשונה."
"נפגשנו בסלווסטר? אני לא זוכר."
"כי היית מסטול, אבל אני כן זוכר.
התאהבתי בך ממבט ראשון."
"כמו שעכשיו אתה מאוהב בילד מהסופר?"
"נו, די נוני. אני לא מאוהב באף ילד.
אני אתך כבר עשרים שנה, מספיק להציק לי."
"מה זה שווה שאנחנו גרים יחד כל כך
הרבה שנים אם בעצם אתה מעדיף מישהו אחר?"
הוא נאנח. "לא יודע, אבל זה בטח שווה
משהו. עשרים שנה לא הולכות ברגל ואני לא אחראי על החלומות שלי ארנון. מה, אתה לא
מסתכל על אחרים לפעמים?"
"מסתכל, אבל לא חולם עליהם."
"אז על מי אתה חולם?"
"על נועם, הבחור שהייתי איתו לפניך."
"אף פעם לא סיפרת לי עליו."
"אין מה לספר, הוא היה מניאק."
"ואהבת אותו?"
"כן, מאוד. הוא שבר לי את הלב."
"ועכשיו אני שובר לך את הלב?"
"לא, אתה סתם מעצבן אותי."
"עדיף להתעצבן מאשר להיות עם לב שבור,
לא?"
"כן, בטח." אמרתי, "יאללה,
בוא כפיות ונישן. מחר צריך ללכת לעבוד."
הוא חיבק אותי חזק כמו שהוא אוהב ונרדם,
ואני שכבתי בשקט בחושך וחשבתי על נועם ועל איך הוא שבר לי את הלב ורמס את האהבה
שלי אליו, התגעגעתי אליו וקיוויתי שאני אחלום עליו בלילה.
הוא רוקד לבד, רוקד בפראות,
בלי לשים לב אלי שמביט בו מהצד. הוא מזיע, מוריד את החולצה, זורק אותה לקהל,
מתנועע לקול המוזיקה החזקה מידי, מניח לכל מי שרוצה לגעת בגופו היפה... ידיים
חמדניות מושטות לגעת בו והוא צוחק.
אני מתחיל לחתור אליו דרך הקהל
הצפוף מידי, אבל לא מצליח לזוז, חוסמים אותי, מפריעים לי, כל כך חם פה... הוא
מזיע, גופו בוהק באור הכחול, אדום, ירוק, שמתחלף ללא הרף.
הוא צוחק, מנער את ראשו, שערו
מתנופף... הוא יפה כל כך, רחוק כל כך... אני מושיט יד, כמעט מצליח לגעת, למשוך
אותו אלי, ואז מגיע ההוא. הוא גבוה, רחב, יפה, צעיר וחזק ממני, פניו מטושטשים, אני
רואה רק את גבו הזקוף ואת חיוכו היפה של אהובי. הוא שמח לקראתו, מחבק אותו, והם
נעלמים יחד, משאירים אותי בודד בתוך המון רועש ומזיע.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה