קוראים

יום שני, 22 בינואר 2018

ג. אהבה אחת אחרונה

שמור     בטל6. רוזי ופינקי
לקח לעדן זמן רב להתרגל לרוזי ולפינקי, ידידי הותיקים. בהתחלה הוא היה חשדן כלפיהם, בעיקר כלפי רוזי שהתייחס אליו כמו דוד טוב, מה שגרם לעדן להסתמר בעלבון כל פעם שרוזי חייך אליו.
המצב השתפר מעט אחרי שרוזי מצא לעדן עבודה שהלמה אותו יותר ממלצרות.
לפנות לרוזי לעזרה היה רעיון שלי אחרי שעדן התלונן שאין בעולם עבודה שלא כרוכה במגע עם בני אדם.
רוזי עבד כמנהל כוח אדם בחברת תרופות גדולה, "אם יש בעולם עבודה שתתאים לך רוזי הוא האיש שימצא אותה." אמרתי לעדן ולמרות שהוא החמיץ פנים כשהזכרתי את רוזי התעקשתי לבקש ממנו טובה ולמצוא עבודה לסוציומט שונא בני אדם ואוהב מחשבים. רוזי שמח לבשר לנו שיש לו עבודה בארכיון שמתאימה בדיוק לאחד כמו עדן בתנאי שהוא לא סובל מקלאוסטרופוביה.
למרבה המזל לעדן לא הייתה בעיה עם חדרים קטנים וסגורים והוא שמח מאוד לשבת מוקף מחשבים ולא לדבר עם אף אחד במשך שעות על גבי שעות, ומה שטוב עוד יותר, הוא התחיל לחבב את רוזי ואפילו טיפה את פינקי, אבל רק בגלל שרוזי אהב אותו. 
"פינקי לא מעריך מספיק את רוזי." הודיע לי, "ואני חושב שהוא גם בוגד בו."
"עדן, כל העסק הזה של בגידה... זה לא כל כך פשוט."
"בטח שזה פשוט, אם יש לך בן זוג אתה לא אמור לשכב עם אף אחד אחר, זהו."
"אבל הם יחד כבר כמעט שלושים שנה עדן ו..."
"לא מוכן לשמוע." התרגז עדן שעדיין לא ידע מה זה לחיות כל כך הרבה שנים עם אותו בן אדם, ולא הבין שזיון מהצד הוא לא בדיוק בגידה, לא אחרי כל כך הרבה שנים של שינה יחד.
בנושא הזה הדעות שלנו היו חלוקות והעדפתי לחכות שהוא ישנה את דעתו עם הזמן ולא להתווכח איתו. עדן דווקא ניסה לדון איתי בנושא הנאמנות המינית והתעקש לגלות לי מה דעתו על בגידות, מסביר לי בהתרגשות שבעיניו סקס עם אחר הוא בגידה בלתי נסלחת ופגיעה נוראית בזוגיות.
"אם אתה רוצה שאני אבטיח לך שאני לא אזדיין עם גבר אחר אני מוכן להבטיח עדן, אבל אני לא רואה בזה הרבה טעם."
"למה לא? אתה לא מקיים את ההבטחות שלך?" הסתמר עדן.
"בעיקרון כן, אבל יש מקרים יוצאים מהכלל וזין עומד הוא בהחלט מקרה כזה."
"אז אתה כן מתכוון לבגוד בי? חשבתי שאתה אוהב אותי?"
"בטח שלא, במיוחד אם זה נראה לך משהו נוראי כל כך, למרות שאני לא מבין מה הקשר של התקף חרמנות רגעי לאהבה, אבל..."
"אתה פשוט מגעיל!" התפרץ עדן וחבט בי באגרופים קטנים וקשים.
לכדתי את פרקי ידיו בכפותי, "מה שניסיתי להסביר לך לפני שהפרעת לי עדן זה שרוב הסיכויים הם שאתה זה שתבגוד בי ולא אני בך כי בגילי התקפי חרמנות הם דבר די נדיר, אבל בגילך זה דבר שקורה מידי פעם."
"שטויות. אני אוהב רק אותך."
"אני יודע חמוד, אבל אני לא מדבר על אהבה אלא על סקס."
"אני לא מפריד בין סקס לאהבה."
"זה עוד יקרה לך, עם הגיל הכול יקרה לך."
"אני לא מסכים אתך." מחה עדן בעוז והתנפל עלי. המאבק הקצר נגמר במיטה ובזה נגמר הויכוח.
למרבה הפלא הנושא הזה היה אחד הדברים המעטים בהם היו לנו חילוקי דעות. מפליא איך בחור צעיר כל כך הסתגל במהירות ובטבעיות כה רבה לחיים עם אדם קשיש ממנו בשנות דור.
למעשה מצאתי את עצמי גורר אותו לצאת קצת לטיולים ברגל, לוחץ עליו לבצע קצת פעילות גופנית, לצאת מהבית לסרטים והצגות ולפגוש פה ושם אנשים.
הוא היה מזעיף פנים ורוטן שאני נודניק, אבל מציית לי בדרך כלל ואפילו נהנה, בתנאי שהבילוי לא כלל חבורה גדולה מידי ולא היה רועש. קניתי לנו מנוי לתיאטרון ויחד נהנינו לראות הצגות, ללכת לסרטים ותערוכות, או סתם לצאת לטיולים שכללו הליכות ממושכות בטבע תוך הקפדה על ריחוק ממקומות הומי אדם.
חברי קנאו בי ואני מניח שמאחורי גבי שאלו את עצמם מה מישהו בגילי עושה במיטה עם גבר כל כך צעיר, ואיך אני עומד בקצב.
כשמישהו העז ושאל - רק למקס היה אומץ לדבר על זה ישירות - הייתי מחייך במסתוריות ואומר שאני מסתדר, אבל האמת היא שגם בנושא הזה הייתה ביני לבינו התאמה. עם הזמן יצרנו לנו שגרה נוחה של סקס פעמיים שלוש בשבוע, בעיקר בבקרים, ושנינו הרגשנו טוב ונוח זה עם זה.
אני, כשהייתי בגילו של עדן, הייתי פרוע הרבה יותר ממנו והעדפתי לגוון ולהחליף בני זוג ללא הרף, לנסות ולטעום כל דבר לפחות פעם אחת. בין הגילים עשרים לשלושים חיי הרגש והמין שלי היו סחרחרה מבלבלת של סטוצים, יזיזים וקראשים, אבל עדן היה טיפוס מיושב יותר וגם לפני שנפגשנו נמנע מהרפתקאות מינית וסלד מסטוצים, וכשניסיתי לרמוז לו שאין לי בעיה אם יום אחד יתחשק לו לשבור את השגרה וללכת למיטה עם מישהו אחר נעלב מאוד והיה עלי להתאמץ מאוד לפייס אותו. החלטתי לא להעלות יותר את הנושא בהנחה שאם אמאס עליו יום אחד הוא כבר ידע לבד מה לעשות. עדיף שבינתיים פשוט איהנה ממה שיש אמרתי לעצמי, וזה בדיוק מה שעשיתי. 
ערב אחד, כשכבר כמעט פרשנו לישון, התקשר פתאום רוזי ושאל אם פינקי נמצא אצלנו.
"מה פתאום? למה שהוא יהיה אצלנו?" שאל עדן שענה לטלפון.
לקחתי ממנו את השפופרת, "היי רוזי, פינקי שוב עושה אתך ברוגז?"
רוזי נאנח. "אתה יודע איך הוא, אני מתאר לעצמי שהוא יחזור בעוד אחרי שימאס לו להסתובב."
"הוא לקח את האוטו?"
"כן, אבל אין לו מעיל והוא לא אכל כלום בערב." רוזי נשמע מודאג מאוד ולא היו לי מילות נחמה בשבילו.
"לך לישון." ייעצתי לו, "קח כדור ותישן, חבל שסתם תדאג."
"אני לא יכול. הוא אמר ש... ש... נמאסתי עליו, שאני חונק אותו שאני..." רוזי בכה ואחר כך התנצל ואמר שלא צריך ושאני לא חייב לבוא, פינקי בטח יחזור בעוד שעתיים שלוש וזה לא משנה, אבל קולו נשמע חנוק ואבוד.
ברור היה שאי אפשר להשאיר אותו לשבת לבד בבית ולדאוג. מתעלם ממחאותיו אמרתי לו שאני בא אליו והתחלתי להתלבש.
"לאן אתה הולך?" נבהל עדן.
"אני קופץ לרוזי לשבת איתו קצת, אני לא אוהב להשאיר אותו לבד כשהוא במצב כזה."
"אני לא מבין לאן פינקי הלך, למה הוא עושה את זה?"
"כי ככה זה אצלם עדן. זה מה שקורה כשהם רבים, פינקי נעלב ומתעצבן וככה הוא מעניש את רוזי."
"אתה חושב שהוא הלך למישהו? הסתלק לזיין מהצד?" התרחבו עיניו של עדן.
"אולי, יכול להיות, למרות שזה לא כל כך סביר. לא במצב שלו."
"איזה מצב?"
"עדן, פינקי נשא איידס. הוא נדבק לפני כמה שנים ומאז הוא נרגע והפסיק לחפש הרפתקאות, וכמובן שיש גם את עניין הגיל... הוא בטח מסתובב באיזה מקום ומחכה עד שרוזי יהיה כל כך מודאג ולחוץ עד שהוא ישכח שהם רבו וכשהוא יחזור רוזי יסלח לו רק מרוב שמחה לראות אותו שוב."
"אני ממש לא מבין את זה." הזעיף עדן פנים, "איזה מין יחסים דפוקים אלו?"
"הם לא דפוקים במיוחד עדן, יש זוגות שהיחסים שלהם הרבה יותר מוזרים. האמת שרוזי ופינקי מאוד אוהבים זה את זה, אבל הם פשוט כאלו, מידי פעם יש להם את הקטעים שלהם."
"אני יכול לבוא אתך? בבקשה גרי, אני לא אפריע."
"אתה לא עייף חמוד? כבר כמעט חצות."
"מחר אני צריך להיות במכללה רק בצהרים, זה בסדר. בבקשה תיקח אותי, רוזי ישמח, אני יודע, הוא מאוד מחבב אותי."
"כן, זה נכון. נו, טוב, בוא. מקסימום תישן שם."
בדרך סיפרתי לעדן איך פינקי נדבק באיידס. זה קרה לפני איזה חמש שנים, כצל'ה היה עדיין בחיים, פינקי נדלק בצורה חמורה מאוד על מישהו, איזה תייר בריטי שהטריף אותו לגמרי, ובלי להגיד כלום לאף אחד הוא פשוט נסע איתו לקפריסין. לרוזי הוא סיפר שהוא נוסע להשתלמות באילת, אבל כמובן שכמה שעות אחרי שהוא נחת בקפריסין רוזי כבר ידע את האמת מנשמות טובות שפגשו אותו שם והיו חייבות לגלות לו שפינקי חוגג עם תייר בריטי כחול עין ודק גיזרה. רוזי הושפל מאוד, כעס ונפגע עד עמקי נשמתו וכשפינקי חזר הוא מצא את המזוודות שלו ליד הדלת.
"אני במקום רוזי הייתי שורף לו את כל הבגדים." אמר עדן בלהט שעורר בי חיוך.
"האמת שגם אם רוזי היה שורף לו את הבגדים זה לא היה משנה כי כמה ימים אחר כך פינקי חלה במין שפעת קשה מאוד, ובמקום לחפש דירה חדשה הוא אושפז בבית חולים. רוזי התאפק בערך שבוע, אבל אז התקבלו תוצאות הבדיקות והתברר שפינקי נשא איידס."
"מגיע לו, לבוגד." אמר עדן בסיפוק, "לו ולבריטי שלו."
"אני לא בטוח שהוא נדבק מהבריטי או ממישהו אחר, וזה לא ממש משנה, ברגע שסיפרתי לרוזי מה יש לפינקי הוא התייצב בבית החולים ונשאר שם עד שרוזי היה מספיק חזק לחזור הביתה."
"מה הביתה? הם חזרו לגור יחד?"
"כן, כמובן. הם היו חוזרים בכל מקרה עדן."
"מאין לך?"
"כי אחרי שרוזי העיף את פינקי הוא נחת אצלנו. במקום לחפש דירה, או לחדש את הקשר עם התייר שלו פינקי רק ישב ובכה והתגעגע לרוזי ולא הפסיק להצטער על השטות שהוא עשה. בהתחלה חשבתי שהוא חלה מרוב געגועים וצער."
"אם הוא כל כך אוהב את רוזי למה הוא הלך להזדיין עם אחר?"
"לא יודע עדן, הוא כזה ודי. הוא טיפוס שנדלק, אבל זה רק סקס, האדם היחיד שהוא באמת אוהב זה רוזי ושניהם יודעים את זה."
"ורוזי גם בוגד בו?"
"אני לא יודע. לא חושב, אבל כמובן שגם רוזי מזדיין לפעמים עם אחרים."
"איתך למשל?"
"כן, אבל רק כשפינקי שם ככה שזה לא נחשב."
"למה לא?"
"כי לא, כי ככה זה. די ילד."
"אני לא רוצה שתהיה אתם יותר." הזעיף עדן פנים.
"בסדר." הנחתי יד מרגיעה על ברכו, "כל זמן שאני ואתה יחד אני לא אהיה עם אף אחד אחר, הם יצטרכו להסתפק במקס."
"מה, גם עם מקס?" נדהם עדן.
"בטח. אל תראה אותו כזה שמן, במיטה הוא ממש..."
"שתוק. לא רוצה לשמוע." שם עדן את כפות ידיו על אוזניו, "סתום."
"בסדר, אני סותם."
"זה פשוט סדום ועמורה, כולם מזדיינים עם כולם." התלונן עדן, "גם עם חומי אתם..."
"לא. חומי הוא מאלה שאוהבים רק צעירים. האמת שהוא אמר לי שהוא ישמח מאוד אם אני אביא אותך אליו כי..."
"שלא תעז." צעק עדן, "מה זאת אומרת שתביא אותי? אני לא שייך לך שתיתן אותי למישהו."
"אני יודע חמוד, אבל חומי רגיל לשלם לפרטנרים שלו למיטה וקשה לו לתפוס שאני ואתה... שאצלנו זה אחרת."
"הוא מגעיל." התרתח עדן, "איך אתה סובל אותו?"
"אני קצת מרחם עליו." הודיתי, "אבל מה הוא יכול לעשות אם לא לשלם להם?"
"אם הוא ייגע בי אני חותך לו את הביצים." התפרץ עדן, "זקן מגעיל שכמוהו."
"הוא צעיר יותר ממני."
"אבל הוא מגעיל. עכשיו אני מבין למה יש לי צמרמורת כל פעם שאני לוחץ לו את היד. זה לא בגלל הגיל שלו, זה בגלל הגישה שלו."
יום אחד הוא יביט בי ויגיד שאני זקן מגעיל עם גישה מעוררת צמרמורת, עלה הרהור במוחי, אבל העדפתי לשמור אותו לעצמי. החניתי את המכונית מתחת לדירה של רוזי ופינקי וכשיצאנו הבחנתי לפליאתי במכונית שלהם חונה ליד הגן הציבורי ממול.
"תעלה אתה לרוזי. אני הולך לראות אם זו המכונית שלהם." אמרתי לעדן. הוא רצה לבוא איתי, אבל לא הרשיתי לו, זירזתי אותו לעלות לרוזי והמתנתי עד שנכנס למעלית לפני שחציתי את הכביש.
כמו שציפיתי גיליתי את פינקי ישן במכונית, ראשו שמוט על המשענת, פיו פעור והוא נוחר קלות.
כשנכנסתי הוא התעורר מבוהל והביט סביבו בפליאה עד שנזכר מה קרה ואיפה הוא.
"פינקי, באמת, איזה דביל אתה. למה אתה לא במיטה עם רוזי?"
"הדוס הבכיין הזה התקשר לילל לכם?"
"לא טיפש. הוא התקשר לשאול אם אתה אצלי. הוא דואג לך."
"כן, בטח."
"פינקי תפסיק. בטח שהוא דואג לך, למה אתה עושה לו את זה?"
"כדי שיפסיק לנדנד לי. אני מלמד אותו לקח, שילמד לא להרגיז אותי."
"את מי אתה מלמד לקח, טמבל. הוא יושב לו בנחת בדירה חמה ומקשקש עם עדן ואתה תקוע איתי במכונית קרה. מחר בטח יכאב לך הגב."
"עדן נמצא עם רוזי?" הופתע פינקי.
"כן, הוא התעקש לבוא איתי כדי לתמוך ברוזי ולעודד אותו. הוא מאוד מחבב אותו."
"הוא בחור משונה, העדן שלך, מה יש לו מזקנים?"
"אין לי מושג, אבל משום מה הוא אוהב אותם מבוגרים, ואת רוזי הוא ממש מחבב."
הסתכלנו אחד על השני וראיתי בסיפוק איך דברי גורמים לפינקי להילחץ ולכעוס. "אתה פשוט מניאק גרשטיין! חתיכת מניאק, זה מה שאתה." אמר לבסוף ויצא מהמכונית, טורק בזעף את הדלת.
כמו שחשבתי השינה במכונית גרמה לו התכווצות שרירים וכאבי גב. בדרך חזרה הוא שפשף את גבו, השתעל ואמר שכל הגוף כואב לו והכל באשמתי ובאשמת רוזי.
"ועדן, אל תשכח את עדן." הזכרתי לו בחיוך.
"אני שמח שהצרות שלי מצחיקות אותך." התמרמר פינקי.
"פינקי, אין לך שום צרות. יש לך בן זוג שאוהב אותך, אלוהים יודע למה, וחברים שדואגים לך למרות שאתה עקשן מעצבן. למה אתה מציק ככה לרוזי? באמת, אתה לא מבוגר מידי להתנהגות כזו?"
"אתה צודק." אמר פינקי ולחץ על כפתור המעלית, "אני יודע שאתה צודק, אבל לפעמים אני כל כך מתעצבן, אני לא יודע למה, אבל לפעמים..." ואז המעלית הגיעה והוא נכנס פנימה בלי להסביר לי מה לפעמים.
ברגע שיצאנו מהמעלית פתח רוזי את דלת הדירה שלהם ונפל על צווארו של פינקי שחיבק אותו ואמר לו להפסיק להתרגש, לא קרה כלום, ואיך הוא לא מתבייש לבלבל את המוח לבני אדם שצריכים לקום מחר בבוקר לעבודה.
אמרנו שזה בסדר, איחלנו להם לילה טוב וחזרנו הביתה.
"על מה דיברת עם רוזי?" שאלתי אחרי שהתכרבלנו יחד במיטה.
"רציתי להגיד לו מה דעתי על ההתנהגות של פינקי, אבל איכשהו לא הצלחתי. בסוף דיברנו סתם על הלימודים שלי ועל העבודה בארכיון, שום דבר מיוחד."
"עדיף ככה חמוד, לך לישון." 
למחרת התקשר רוזי להודות לי ולספר לי שפינקי התקרר קצת והוא שוכב חולה במיטה, דורש תה ומרק עוף, ומתלונן ללא הרף. "וכמו כל גבר חולה הוא בטוח שהוא הולך למות עוד מעט." הוסיף בחיוך.
"כן, אני יודע." אמרתי, "גם אני כזה, רק עדן, גם כשהוא חולה, לא מנדנד ומעדיף שיעזבו אותו לבד ולא ישרתו אותו כל הזמן."
"עדן שלך הוא משהו מיוחד במינו." אמר רוזי בחמימות, "אני מקווה שאתה יודע את זה?"
"כן, אני יודע רוזי. אני בהחלט יודע."

7. לא ידעתי שזה יכאב כל כך
ופתאום, אחרי כעשרה חודשים נעימים מאוד יחד שמתי לב לשינוי במצב רוחו, לפתע הוא נעשה נרגז וחסר סבלנות והתרגז על כל שטות. הוא החל לסבול מנדודי שינה שניסה להסתיר ממני, לשווא, והמטריד מכל, סירב פתאום לסקס.
"מה עובר עליך עדן?" שאלתי אחרי ששוב הוא ברח מהמיטה ובילה חצי לילה על הספה, מול הטלוויזיה.
"לא יודע, אל תשים לב, לפעמים אני כזה."
"איך כזה?"
"מעוצבן כזה, עצוב."
"עצוב או מעוצבן?"
"גם וגם. לפעמים יש לי מצבי רוח כאלה, אני מתרגז מכל דבר טיפשי למרות שאני יודע שזה לא בסדר ואני כל הזמן מרגיש שבא לי לבכות."
"אתה יכול לבכות אם מתחשק לך, זה בסדר."
"לא, זה לא בסדר, ותפסיק לדבר אלי כמו אל ילד קטן!" התפרץ עדן.
"סליחה." התנצלתי והסתלקתי למטבח. עמדתי מול הכיור והבטתי דרך החלון החוצה, שואל את עצמי מה לעשות. ידעתי שהוא מסתיר ממני משהו ושהוא סובל. לא ידעתי איך לפתור את הבעיה וחשתי חסר אונים.
הוא נכנס למטבח ונעמד לידי. "יש משהו מעניין בחוץ?"
"שום דבר מיוחד, עוד מעט יגיע הסתיו."
"כן, הגיע הזמן. אולי יהיה קצת פחות חם."
"ואז תרגיש יותר טוב?"
"כן, בטח. סליחה שאני כזה, אפשר חיבוק?"
חיבקתי אותו ובמשך מספר דקות הכול חזר להיות בסדר, אבל בלילה הוא שוב ברח מהמיטה כשניסיתי לחבק אותו ובילה את הלילה על הספה. 
סיפרתי לרוזי שעדן מאוד חסר מנוחה לאחרונה ושאלתי איך הוא מתנהג בעבודה. רוזי המסכן, הבכתי אותו מאוד. "הוא בסדר, הכול כרגיל." אמר ולא הצליח להביט בפני.
"רוזי, בחייך... תספר לי."
"אין מה לספר."
"שקרן."
"אולי זה כלום? זכותו שיהיו לו חברים צעירים יותר, לא?"
"בטח שכן, אבל..."
"אני לא מוכן להגיד יותר כלום, אל תשאל אותי שוב גרי, בבקשה." 
הנחתי לרוזי וחזרתי אל עדן. "מה דעתך שניסע לכמה ימים לפראג? מזמן לא הייתי שם וזו עיר יפה מאוד, היית כבר בפראג עדן?"
הוא אמר שלא וציין שאין לו די כסף לטיול בחו"ל.
"הטיול הזה הוא מתנה ממני לכבוד יום ההולדת שלך, בסדר?"
עדן הביט בי במבט שלא הצלחתי לפענח ושתי דמעות החלו גולשות לאורך לחייו. "זה לא מגיע לי." לחש וניסה לברוח החוצה, אבל תפסתי אותו בכתפיו ואילצתי אותו להביט בפני. "מה קורה עדן? מה עובר עליך חמוד?"
הוא ניגב את פניו בשרוולו ושתק.
"תראה עדן אם... אם יש לך מישהו אחר, אם נמאס לך ממני אני מבין, אתה לא צריך לבכות, לא ציפיתי שזה... שאנחנו... ברור היה שזה ייגמר באיזה שלב, אז בבקשה, אל תבכה. באמת שלא צריך."
הניסיון שלי להקל עליו לא עזר. הוא נראה אומלל וגם אני, להפתעתי, למרות שהכנתי את עצמי לזה, חשתי נורא.
"אתה רוצה לגרש אותי מהבית?" שאל, "אתה רוצה שאני אלך?"
"בטח שלא חמוד, מה פתאום שתלך? אני רוצה... אני רוצה שיהיה לך טוב, ואם אתה מעדיף לישון לבד בחדר השני זה בסדר, לא אכפת לי."
"לא אכפת לך?" התחיל עדן להתייפח, "למה? אתה לא אוהב אותי יותר?"
"בטח שכן, אבל... אבל עדן, אתה כל הזמן דוחה אותי ולא רוצה שאני אגע בך, ואתה בורח לספה כמעט כל לילה, מה קורה אתך?"
"זה בגלל איתן, האקס שלי, הוא חזר."
"חזר מאיפה?"
"מאנגליה. הוא היה שם שנתיים, הוא חזר ונפגשנו ו..."
"אני מבין." אמרתי בקרירות, "אתה לא צריך להסביר, אני מבין לבד." והלכתי, מרגיש כאילו נתקע לי סכין בלב.
הסתובבתי ברחוב, מנסה לרמוס ברגלים את הכאב שלא היה לי זכות להרגיש. ידעתי שזה ייגמר בדרך זו או אחרת, אבל לא ידעתי שזה יכאיב כל כך, חשבתי שכבר עברתי את השלב הזה בחיי.
"לא ידעתי שאני עדיין יכול להרגיש ככה." אמרתי למקס אחרי שהגעתי בסופו של דבר לדירה שלו, עייף ומזיע אחרי הליכה מהירה ברחובות.
"שב, תנוח. עוד תקבל התקפת לב אם תמשיך להתרוצץ ככה." עלה חיוך על פניו העגולות של מקס.
"אני לא יודע מה חשבתי לעצמי שהסכמתי לגור עם הילד הזה." פשטתי את רגלי, חולץ את נעלי בעזרת בהונותי.
"אני דווקא כן יודע." גיחך מקס, הדף בתנועת רגל מנוסה את הפוף שעמד בפינה לעברי והתיישב עליו, פניו בגובה החגורה שלי.
"תן למקס לנחם אותך גרי." פתח את החגורה שלי, וניחם אותי כמו שרק הוא יודע.
זה היה טוב כמו תמיד עם מקס, למרות שאני בחיים לא אבין למה כל מה שמעניין אותו זה למצוץ זין. הוא תמיד היה כזה, גם לפני שהשמין כל כך. לא שזה הפריע לי, הייתי מוכן להיכנס איתו למיטה גם עם הק"ג העודפים, אבל הוא מאלה שמעדיפים את זה ככה. רק אם הוא מספיק שיכור הוא מוכן להתפשט וגם אז הוא עושה טובה כשהוא משתף בסקס עוד משהו חוץ מהפה שלו. כזה הוא, בשבילו סקס זה מציצות בלבד.
"אני יכול להישאר לישון פה מקס?"
"בטח, אבל אולי בכל זאת כדאי שתתקשר קודם הביתה?"
"לא רוצה, אני מעדיף לישון על הספה שלך."
"השתגעת? היא איומה. כבר יותר טוב שתישן איתי." הציע מקס בהתקף נדיר של טוב לב. מאז שכצל'ה מת הוא לא הציע לי לישון איתו וגם אז הוא סבל אותי רק למשך שלושה ימים. מקס היה קנאי לפרטיות שלו.
"לישון אתך? אתה לא מגזים? אף אחד לא מת, סך הכל עוד בחור עזב אותי, בחור שבכלל לא היה צריך להיות איתי. האמת, אני שמח להיפטר ממנו."
"אהה.. כן, בטח." מלמל מקס והלך לענות לטלפון שצלצל פתאום.
"בשבילך." הגיש לי אותו.
זה היה רוזי עם פינקי בתור מקהלת רקע. שניהם כעסו עלי, "הילד בהיסטריה מוחלטת, מה עשית לו?"
"כלום."
"מה כלום? מה אתה עושה אצל מקס בשעה כזו? עדן משתגע מדאגה, איך אתה יכול להתנהג ככה?"
"עובדה, אני יכול."
"באמת גרי," התחיל רוזי להוכיח אותי, "אני ממש לא מבין אותך." ואז פינקי השתלט על הטלפון וצעק עלי להזיז מהר את התחת שלי הביתה כי אחרת רוזי ילך לעשות בייביסיטר לילד ולא מתחשק לו לישון בגללי לבד.
"אתה לא מבוגר מידי לברוח מהבית?" רטן מקס, "נו, לך כבר."
הייתה לי ברירה?
הלכתי. 
שמור     בטלעדן שכב על הספה, מחבק את הכרית, מביט בתוכנית מדכאת על מלחמת העולם הראשונה. כשנכנסתי הוא התיישב והביט בי במבט לח. "אנחנו צריכים לדבר." אמר.
"כן." התיישבתי מולו, "אתה צודק. קודם אני, תקשיב עדן, אני מבין למה אתה רוצה לחזור לאקס שלך, אני יודע שאהבת אותו מאוד ושהוא הרבה יותר צעיר ממני וברור לי ש..."
"מזל שלא התערבתי, הייתי מפסיד." נכנס עדן לדברי.
"התערבת עם מי, על מה?" התבלבלתי
"לא חשוב עם מי, בכל מקרה הייתי מפסיד כי הייתי בטוח שתזכיר קודם כל את הגיל שלך. הפתעת אותי שדחית את הנושא רק לחצי השני של המשפט הראשון שלך."
"עדן, תפסיק לצחוק עלי, מספיק קשה לי גם ככה."
"ולי לא קשה? למה ברחת? איפה היית?"
"אצל מקס."
"מה עשית שם?"
"לא חשוב. מה קורה בינך לאקס שלך?"
"אני לא בטוח, אבל נדמה לי שהוא רוצה שנחזור. הוא בא לבקר אותי בעבודה, הזמין אותי לארוחת צהרים, ביקש שאני אבוא איתו לחפש דירה, לקנות איתו בגדים, דברים כאלו."
"בגלל זה נעשית מצוברח כזה, בגלל שאתה והאקס קניתם יחד ג'ינס? ולמה לא סיפרת לי שהוא חזר לארץ? בן כמה הוא בכלל?"
"הוא בן שלושים וחמש, ואני לא אוהב אותו יותר."
"אז למה הזדיינת איתו?" שאלתי ושנאתי את עצמי על השאלה הזו ועל הטון המריר שבה היא נשאלה. זה לא היה לכבודי, וזה היה מיותר, ובכל זאת ציפיתי לתשובה בקוצר רוח.
"לא יודע." התייפח עדן, "שתיתי קצת ועישנו יחד ופתאום... לא התכוונתי... זה פשוט קרה. אל תשנא אותי גרי, אני אמות אם תזרוק אותי. בבקשה תסלח לי."
"עזוב, נו, די. בטח שאני... זה באמת לא כזה חשוב. מי לא קופץ מידי פעם למיטה עם האקס? זה קורה לכל אחד."
"גם לך?" נשא אלי עדן עיניים לחות.
"אנחנו לא מדברים עלי אלא עליך, בגללו היית כזה עצבני וברחת ממני?"
"כן, הרגשתי נורא אשם. זה קרה לפני שבוע ומאז אני לא מצליח להמשיך הלאה, הוא כל הזמן מתקשר ומנסה... אני לא מוכן לראות אותו יותר, הוא פשוט ניצל את זה שהייתי שיכור ו..."
הוא קינח את אפו בקול, "אתה באמת סולח לי? לא אכפת לך?"
"לא אמרתי שלא אכפת לי, אבל אני לא הולך לעשות סיפור מדבר כזה."
"בגלל שאתה מרגיש שאין לך זכות או שלא אכפת לך מספיק?"
"אכפת לי מאוד, אני מופתע כמה אכפת לי, אבל מה אפשר לעשות? דברים כאלו קורים. בוא נשכח מזה ונלך לישון."
"ומה אני אגיד לאיתן? הוא כל הזמן מתקשר, הוא רוצה שנמשיך להיפגש, הוא אפילו רוצה לפגוש אותך."
"אותי? למה?"
"כדי להיות בטוח שאני בידיים טובות, זה מה שהוא אומר. הוא כזה, מעצבן כזה... תמיד הוא התנהג איתי כאילו שאני ילד קטן שצריך לחנך אותו, זה מרגיז."
"טוב, הוא יותר מבוגר ממך, זה ברור, הרי גם אני..."
"אבל אצלך זה אחרת, אתה באמת דואג לי והוא פשוט שתלטן. הוא מנצל את הבדל הגילים ביני לבינו כדי לחלק לי הוראות ונותן לי תמיד להרגיש כמו ילד. הוא עשה את זה בכוונה, הוא יודע שאני לא יודע לשתות ושאני מאבד שליטה אחרי חצי ג'וינט."
"אבל הוא לא הכריח אותך עדן."
"לא, הוא רק פיתה אותי. אני יודע שאני אשם ואחרי כל מה שאמרתי על נאמנות וכל זה... אני ממש מתבייש."
"ובצדק." הערתי בצדקנות והוא שוב פרץ בבכי. מיהרתי לחבק אותו ולנחם, ולהגיד שלא נורא, ושבפעם הבאה שיספר לי מיד ולא יענה אותי ככה, מה שהגביר את בכיו.
"לא ידעתי ששמת לב." התייפח, "ניסיתי... לא רציתי לפגוע בך."
"בטח ששמתי לב. היית הפוך לגמרי, איך חשבת שאני לא אשים לב שאתה לא ישן חצאי לילות ומסרב לגעת בי? אני אולי זקן, אבל לא סנילי. נו, די. תפסיק ליילל, מספיק." 
אחר כך הלכנו לישון, שכבנו חבוקים במיטה ולא הצלחנו להירדם. עדן שיהק מרוב בכי, אבל היה מתוח מאוד ולא הצליח להירגע ולנוח למרות העייפות שצבר בשבועות האחרונים. המתיחות וחוסר המנוחה שלו דבקו גם בי.
"רוצה איזה כדור שינה? יש לי משהו, נומבון נדמה לי."
"לא. אני לא רוצה, אני שונא תרופות. אני רוצה לספר לך על איתן."
"אתה לא חייב."
"זה שאתה לא מספר לי כלום אף פעם לא אומר שגם אני כזה." אמר עדן בחריפות שהפתיעה אותי. לא ידעתי שהוא מעוניין במעשיות שלי על דברים שקרו כשהוא היה עדיין תינוק.
"את מי הסיפורים המשעממים שלי מעניינים בכלל? על רובם חל חוק ההתיישנות."
"הסיפורים שלך לא משעממים. מה שמשעמם זה הנדנוד שלך שאתה זקן משעמם ושאין לך זכות לצייץ גם כשאני בוגד בך. זה משעמם."
"אתה מעדיף שאני אכעס ואעשה לך סקנדל?"
"כן, זה היה עדיף."
"סקנדלים זה לא הסגנון שלי עדן וחוץ מזה אני לא מרגיש כועס אני מרגיש..." שקעתי בהרהורים, מנסה להבין מה אני חש. "אני בעיקר פגוע מזה שלא סיפרת לי כלום. אני לא מבין למה הסתרת את זה שנפגשת עם האקס שלך?"
"כי מהרגע הראשון שהוא התקשר הבנתי שהוא רוצה אותי בחזרה ו... אני חושב שנהניתי מזה שהוא מחזר אחרי ומתאמץ בשבילי, נהניתי והתביישתי."
"כשהייתם יחד הוא לא חיזר אחריך והתאמץ בשבילך?"
"ממש לא. הוא כאילו עשה לי טובה שהוא מתייחס אלי ונתן לי להרגיש כל הזמן כמו ילד חסר ניסיון שאי אפשר לקחת ברצינות."
"טיפוס נחמד." הערתי ביובש.
"אהה... הוא לא כזה גרוע, אבל... יש לו בעיות עם עצמו, עם ההערכה העצמית שלו, עם אינטימיות, לא יודע מה בדיוק. אתה יודע שהוא אף פעם לא הסכים שנישאר לישון יחד לילה שלם? ועל לגור יחד בכלל לא היה מה לדבר."
"מכיר את הטיפוס, מזכיר לי קצת את מקס." הרהרתי בקול.
עדן התרומם על מרפק אחד והדליק את האור, "המקס הזה שברחת אליו?"
"לא ברחתי. נכנסתי לבקר אותו כי הייתי בסביבה."
"למה פינקי התכוון כשהוא אמר שמקס כבר ירגיע אותך?"
"מאין לי לדעת למה הוא התכוון? תשאל אותו."
"הוא לא יספר לי, רוזי אמר לו ביידיש שישתוק ולא ידבר ככה ליד הילד."
"אתה יודע יידיש עדן?"
"לא, אבל מבין קצת, ואת המשפט הזה שמעתי הרבה פעמים, בעיקר כשסבתא שלי הייתה עדיין בחיים."
"אהבת את סבתא?"
"כן, אבל אנחנו לא מדברים עליה עכשיו. למה אתה משנה נושא כל הזמן?" התרגז עדן.
משכתי אותו אלי לחיבוק ביד אחת ובשנייה כיביתי את האור, "לילה טוב חמוד. נדבר על הכול מחר."
"לא רוצה מחר, רוצה עכשיו." מחה עדן והתפתל בתוך החיבוק שלי.
"מה אתה רוצה עכשיו ילד? לא דיברנו מספיק? די, כבר מאוחר."
"אני רוצה לדעת למה אתה לא... אתה יודע."
ידעתי, אבל הייתי באמת עייף, ואחרי הנחמות של מקס וכל ההליכה הממושכת ממש לא בא לי סקס. רציתי לחבק אותו ופשוט לישון.
"אני יודע עדן, אבל אני פשוט עייף מידי. אל תשכח שהלכתי המון ברגל היום ואחרי כל ההתרגשות... לא תוכל להתאפק עד הבוקר?"
"כל ההתרגשות בגללי או בגלל מקס?"
איזה ילד עקשן!
"בגללך כמובן, מאז שהכרתי אותך אני מתרגש רק בגללך." נאנחתי, "אתה לא עייף עדן? רוצה ללכת לספה לראות קצת טלוויזיה עד שתירגע?"
"אני רגוע לגמרי." התיז עדן בעצבנות, "איפה הנומבון הזה?"
נתתי לו נומבון עם כוס מים, נשבעתי לו שהוא לא יהפוך למכור לכדורי שינה רק בגלל כדור אחד קטן, שאני אוהב אותו למרות הכול, ושעל מקס ושאר עניינים נדבר מחר בבוקר, אבל זה לא קרה כי למחרת קמנו חרמנים להשחית ועד שגמרנו לטפל בזקפות הבוקר שלנו כבר היינו חייבים לרוץ לעבודה, ואחר כך איתן הופיע...
מפה לשם האירועים סחפו אותנו קדימה וככה יצא שאף פעם לא הייתי צריך לספר לעדן מה באמת עשיתי אצל מקס ולמה התכוון רוזי כשנזף ביידיש בפינקי, ועל זה נאמר שאין רע בלי קצת טוב. 

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה