עוקבים

יום שני, 22 בינואר 2018

בקרוב אצלך

א. שאינו יודע לשאול
אני מאמין בכל ליבי שמי שעובד בערב שבת, נח בשבת, ומי שחורש בהתמדה על אטרף לאורך כל השנה יכול לתפוס סטוץ אפילו בערב חג משפחתי כמו פסח. נכון, קשה מאוד להשיג זיון כמה שעות לפני פרוץ הסדר, אבל בזכות היותי משקיען מתמיד עשיתי זאת יחסית בקלות.
אני מניח שיש כמה פלצנים יפי נפש שיעקמו את פניהם ויטענו שאין שום השג בסטוץ מזדמן, ולמעשה זה סוג של כשלון ושאני אתבייש לי, ולמה אני לא משקיע את תעצומות הנפש, החן והקסם האישי שלי בחיפוש אחרי אהבת חיי במקום לרדוף אחרי זיונים חדשים בלילות ולהחליף שותפים לסקס כמו גרביים? או כמו שאמרה אימא לאחותי - איך תשיגי בעל אם כל יומיים את עם בחור אחר?
"ומה כל כך טוב בבעל? הנה את השגת אחד ולא נראה לי שהוא מציאה כל כך גדולה." צחקה אחותי.
מזל שאימא לא יודעת איך נראים חיי המין שלי, אני לא חושב שהלב שלה יעמוד בהלם.
אז איך נראים חיי המין שלי? זה תלוי את מי אתה שואל. לדעתי הם מוצלחים מאוד, מלאי הפתעות, ואין בהם רגע דל והכל בזכות כלל הברזל שאימצתי לי ושאפשר לתמצת אותו בשלוש מילים – באתי, זיינתי, הלכתי.
לא רוצה שיחות נפש ולא דיבורים של לפני, אחרי ובטח שלא תוך כדי. סקס זה כיף, זה תענוג חד פעמי של הגוף בלבד. אני מקפיד להבהיר את זה היטב לשותפים שלי למיטה. לפעמים אני נפגש אתם עוד פעם פעמיים, ויש לי גם כמה יזיזים קבועים - מהזן הנשוי והלא מעיק - אבל בעקרון אני מזיין כדי לזיין, לא כדי להיקשר.
מי שמתאים לו ברוך הבא, מי שלא אז תן גז וזוז הלאה.
את רוב הגברים אני פוגש באינטרנט. באתרים כמו אטרף והדומים להם. המצאה נפלאה, האינטרנט, איך אפשר היה להיות הומו לפני שהמציאו אותו? ראשית אני רק משוחח על דא ועל הא, מתלוצץ, מתבדח, מחליף שנינויות, ככה אני מסנן את הטיפשים, האטומים ושאר טיפוסים כבדים שהם לא לטעמי, ובוחר לי מישהו מתאים, והכול בנחת, בסבבה, בלי לחץ ובלי חירטוטים על חיפוש קשר רציני.
לא כולם מרוצים מהגישה שלי אבל כזה אני, מי שרוצה ברוך הבא, ומי שלא שילך, תמיד יבוא אחר במקומו. הים הווירטואלי מלא דגים חרמנים ולהוטים.
מיד אחרי פורים אימא הודיעה לי שהסדר השנה אצלם ושאחותי תבוא עם הארוס שלה. אין לי מושג איך נהיה לה ארוס, אבל עובדה, הוא קיים, והוא רוצה בכנות גמורה להתחתן איתה, ואפילו מוכן לאכול ממטעמיה של אימא כדי להוכיח את רצינות כוונותיו.
נוכחותי בערב הסדר נדרשה השנה ביתר תוקף עקב ההפתעה הנעימה שעשתה אחותי להורים, ולא עזרו התירוצים, אימא פסקה שעלי לבוא ויהי מה, למרות שהיה לי ברור כמו שנים ושנים (או כמו מרק עוף וקניידלך כשרים לפסח) שעכשיו אחרי שאחותי הגדולה והבעייתית תפסה סוף סוף מישהו אימא תתחיל לפתח ציפיות גם לגבי ומיד אחרי הכוס הראשונה תתחיל להציק לי מתי גם אני אביא בחורה נחמדה לפגוש את ההורים.
לא פלא איפה שלנוכח הזוועות המצפות לי התיישבתי מול המחשב ופרסמתי מודעה מיוחדת ברוח החג – גבר לא חכם, ולא רשע, מחפש צעיר תם שאינו יודע לשאול.
לא היו הרבה קופצים על המודעה הפסחית הזו וברור היה שחלקם בכלל לא מבינים על מה אני מדבר. גם אלו שהבינו, בערך, התנצלו שהם בסדר אצל ההורים, או החברים, וניסו לקבוע איתי לאחרי הסדר, אבל אני התעקשתי שאני חייב זיון עכשיו, מיד, לפני שאתקע בין אבא ואימא הזורחים מנחת לנוכח פניה המאושרים של אחותי וארוסה, ובמקביל תוקעים בי מרפקים ושואלים – נו? ומתי אתה תביא לנו קצת נחת?
כמעט שהתייאשתי ואז הגיע דרור, בחור נחמד שאני מתבדח איתו עוד מפורים, הודיע לי שהוא אולי לא כל כך תם, אבל בהחלט לא יודע לשאול והוא מעוניין מאוד בגבר לא חכם ולא רשע.
כמה דקות אחר כך הייתי בדרך אליו. 
נכנסתי והופתעתי לטובה. במציאות הוא נראה טוב יותר מאשר התמונות בכרטיס שלו, וצעיר עד לחשש פדופיליה.
הוא שלף בקבוק יין לבן משובח שקיבל כשי לחג וגילה לי שהוא החליט, לכבוד חג החירות, להשתחרר מהפחד המטופש שלו מחדירה, והוא רוצה לבצע את המעשה הרב הזה בעזרתי האדיבה ועוד לפני שיתרגש עלינו החג.
בעקרון אני נרתע ממשימות עדינות כאלו, בחורים צעירים נוטים להיות רגשניים עד להפתיע אחרי שמבתקים את בתוליהם, ואני כידוע סולד מקטעים דביקים, אבל הוא היה ממש חמוד, וחוץ מזה לא הייתה לי שום אופציה אחרת והיין היה ממש טוב... אמרתי שבסדר ולגמתי עוד כוס, שלפתי קונדום, הפשטתי את דרור המתוק וגייסתי את כל ניסיוני במעשה האהבה בין גברים כדי שהוא יעבור בשלום את הניסיון שהוא חשש ממנו כל כך.
בהתחלה זה היה קשה כקריעת ים סוף. הוא קצת פחד, וקצת נבהל, וכמעט התחרט, אבל עם הרבה סבלנות ומתק שפתיים, ושפע נוזל סיכה הצלחתי. נכנסתי עד הסוף, הייתי עדין וזהיר, והחזקתי מעמד עד שהוא גמר ורק אז גם אני גמרתי.
כנאמר - סוף טוב הכול טוב!
"היה נהדר, עכשיו אני צריך לזוז." אמרתי אחרי ששנינו הפסקנו להתנשף.
הוא התרפק עלי ושאל אם אני חייב.
"כן." אמרתי בקשיחות והתיישבתי, "אמרתי לך מראש שאני כזה."
"ולא ניפגש יותר?" הביט בי דרור בעיני כלבלב דרוס.
"עדיף שלא."
"למה עדיף שלא?" החלו דמעות לנצוץ בעיני הקטיפה החומות הרכות.
"כי לא מתאים לי." פסקתי ואחר כך התרככתי קצת והוספתי ברוך, "אתה רק ילדון דרור, בגלל מה שעשינו אתה כולך מוכן להתאהב ולהתמרח עלי, אבל זו טעות. חכה יום יומיים ותראה שזה יעבור לך." אמרתי בעדינות והתחלתי להתלבש.
"יש לך מישהו אחר?" שאל דרור, כאילו כבדרך אגב, אבל היה לי כל כך ברור שהשאלה הזו עולה לו בדמים... איזה ילד נחמד, רכנתי וחיבקתי אותו קצרות.
"לא חמוד, אני לא בקטע של קשר. נדמה לי שהבהרתי לך את זה לא פעם."
"כן, אבל חשבתי..."
"אז חשבת." קמתי ודחפתי רגלים לנעלים בלי לטרוח לקשור את השרוכים. מאחורי שמעתי את דרור מבליע התייפחות חנוקה.
לעזאזל! למה הם חושבים שאחרי שיעניקו לי את התחת המדהים שלהם, את הפה המתמסר שלהם, את עורם הרך ואת החיוך המתוק שלהם אני אשנה את דעתי, אחזור שוב, ארצה לצאת בשבילם מהארון, לגור יחד ולספר לכולם שהנה, זה החבר שלי ואני אוהב אותו.
לא עוזר כמה פעמים אני אסביר שלא, לא מתאים לי, אני לא מוכן לקשר, הם תמיד שבים ומנסים, אולי הפעם אני כן אתפתה? 
פניתי לדלת, אחזתי בידית, לחצתי ו... נשארתי עם הידית ביד.
"היי! מה קורה פה?" צעקתי.
דרור הופיע מיד לצידי, לבוש רק בתחתונים. איזה גוף יפה היה לילדון הזה, והוא בטח משקיע בחדר כושר הרבה פחות ממני, אין צדק בעולם.
"שברת את הידית." אמר בקול מאשים.
"לא שברתי, היא נשברה." מחיתי, "אני לא מצליח לפתוח את הדלת, תעשה משהו."
דרור ניסה לעשות משהו, ואחר כך גם אני. לא הלך, אחרי כמה דקות של מאמץ הבנו שאין מה לעשות. אנחנו תקועים בדירה שלו כי בלי הידית אי אפשר לפתוח את הדלת מבפנים.
"זה כבר קרה פעם, כשרק התחלתי לגור פה, אבל אז בעל הבית עוד גר בדירה למטה ואחרי שהתקשרתי אליו הוא בא לשחרר אותי והחליף ידית. הקמצן הזה שם ידית זולה תוצרת סין ועוד הייתה לו חוצפה לצעוק עלי שלחצתי חזק מידי על הידית."
"דרור, זה לא עסק, אני חייב לצאת מפה, מחכים לי אצל הורי לסדר."
"אני מצטער מאוד, אבל אנחנו לכודים פה. אולי תתקשר ותגיד להם שאתה לא מגיע?"
נעצתי בו מבט נרגז. "בעדה שלנו אין דבר כזה לא בא לסדר, זה פשוט לא קיים, אם אני לא בא אימא שלי תהרוג אותי."
הוא גיחך. "תרגיעי מיס קרקוב, באף עדה לא מקבלים טוב הברזות מליל הסדר. טוב, אין ברירה, אני צריך להתקשר לאקס שלי, חוץ מבעל הבית הוא היחיד שיש לו מפתח לדירה הזו."
"אז תתקשר."
"זהו, שאני לא כל כך רוצה. נפרדנו בפיצוץ נוראי כי אני... כי היו לנו חילוקי דעות מהותיים."
"חילוקי דעות בתחת שלי! הוא עזב אותך כי לא הסכמת להזדיין בתחת."
דרור הסמיק. "כן, נכון. איך ידעת?"
"לא חשוב, נו, אם לא לאקס אז תתקשר לבעל הבית."
"אי אפשר, הוא נסע לעשות את הסדר באילת."
"אז תבלע את הגאווה שלך ותתקשר לאקס דרור, או שאני אצטרך לקפוץ מהחלון למטה."
"אני מעריך את הדבקות שלך במטרה ואת הנכונות שלך להגיע לסדר בגבס, אבל יש סורגים על כל החלונות." הפשיל דרור את הווילון חושף סורגים עבים במיוחד, "תוכל לצאת דרך החלון רק אם תבתר את עצמך קודם לחתיכות קטנות ואני לא חושב שבמצב הזה תצליח ליהנות מהגפילטע פיש."
"אל תפתה אותי דרור, השנה אימא שלי מאיימת להכין גם חריימה לכבוד הארוס של אחותי. לאור הכישרונות הקולינאריים שלה האופציה של ביתור לא נשמעת כל כך גרועה."
"אחותך התארסה? מזל טוב."
"תודה רבה, בקרוב אצלך."
"אל תדבר שטויות." צחק דרור, "ממתי הומואים מתארסים?"
"מתארסים ואם צריך אפילו מתחתנים כדי למנוע מההורים לדעת מה הם באמת אוהבים לעשות במיטה."
"ומה יקרה אם תפגוש מישהו שתרצה לחיות איתו, לא רק לזיין ולברוח?" תהה דרור, "אתה לא קצת מבוגר מידי בשביל לספר שיש לך שותף לדירה?" הוסיף שאלה חמצמצת בנוסח עדות אשכנז.
"אל תדאג, יש לי שיטה, אני לא אפגוש אחד כזה."
דרור הביט בי במבט שהיה בו שמץ של רחמים, "אבל אני כן דואג." אמר, פתח את הנייד שלו והתחיל לעיין בו .
"דואג למה?"
"לך." הוא ענה והקיש על אחד המקשים.
"אין לך מה לדאוג לי, אני מסודר, מזיין כמה שאני רוצה בלי סיבוכים וככה טוב לי."
"בדיוק בגלל זה אני דואג." אמר דרור ואז ענה לו מי שענה בצד השני של הקו והוא הסב את תשומת ליבו ממני אל בן שיחו העלום שהיה, כפי שהתברר לי אחרי כמה משפטים, האקס שלו.
"כן, חג שמח גם לך עמית." אמר דרור בקול רך, "בטח שהתגעגעתי, מאוד התגעגעתי... מה? באמת? אתה רוצה לבוא להגיד לי חג שמח באופן אישי? אני מאוד אשמח, ויש לי גם הפתעה קטנה בשבילך... לא, אני לא אגיד. תבוא ותראה." הוא צחק ואחר כך שאל את עמית אם יש לו עדיין את המפתח של הדירה.
"איזה מתוק אתה ששמרת אותו. אתה מוכן להביא אותו אתך, שוב נשברה לי הידית."
"לא, לא רבתי עם אף אחד, ולא טרקתי אותה. הפעם היא סתם נשברה, מעצמה. בחיי, וזה בכלל לא הייתי אני ששבר אותה, סתם אחד שקפץ אלי לביקור... בסדר, אל תיעלב, נכון שבגלל זה התקשרתי, אז מה? לא התקשרתי קודם כי הייתי בטוח שאתה שונא אותי." הקול מעבר לקו מחה נמרצות ודרור זרח משמחה, "אתה בטוח שאתה לא שונא אותי?" התחנחן, "ותבוא להציל אותי? באמת? להתראות חמוד." המה לתוך הטלפון וסגר אותו, מחייך.
"עמית יגיע לפה בעוד כמה דקות." בישר לי, "תראה איזה יופי, מעז יצא מתוק, דווקא בגלל ששברת את הידית... תודה אלעד." רכן ונשק לי על הלחי.
"אל לא דבר." עניתי ביובש, "ואולי, עד שעמית החמוד יגיע ויקבל את ההפתעה שלו, תסביר לי למה אתה דואג לי?"
"מה זאת אומרת למה? תראה איך אתה חי? כלוא בארון, בודד, במקום אהבה יש לך סקס ומיד אחריו אתה בורח, מבוהל כמו שפן מהרעיון שמישהו יעז לפתח כלפיך קצת חיבה. ממה אתה פוחד אלעד? למה אתה עושה את זה לעצמך?"
נוכח מבטו התם וההבעה המודאגת שבעיניו נותרתי אילם, ופתאום כל כך הצטערתי שלא נשארתי מחובק איתו במיטה במקום לקום ולהתלבש במהירות, אבל עמית כבר היה בדרך עם המפתח וברור היה לי שהחמצתי את ההזדמנות.
"אמרת שאתה לא יודע לשאול?" עקצתי אותו, מתעלם מהקושיות הנוקבות שהציב בפני.
"ואתה אמרתי שאתה לא רשע?"
"אני לא מתכוון להיות רשע דרור, אני פשוט... אני לא יכול להרשות לעצמי... ובין כה וכה גם אם אני אקשר למישהו זה יגמר רע. זה תמיד נגמר ככה, בעיקר אצל הומואים."
"זה סיכון שצריך לקחת בחיים. לא שמעת שאהבה זה כואב?"
"ואצל הומואים היא כואבת כפליים." אמרתי במרירות, "אני שונא להיות כזה."
"מה, כזה? פולנייה קוטרית עם גוש קרח במקום לב?"
"לא, דביל. הומו."
"ובגלל זה אתה מעניש את עצמך בחיים פתטיים כאלו?" הוכיח אותי דרור בעצב.
נשבע לכם שעמדה לי על קצה הלשון תשובה הולמת, משהו חריף ועוקצני שהיה מלמד את הילד החצוף הזה לקח, אבל אז נשמע קשקוש של מפתח במנעול ועמית פתח את הדלת ושחרר אותנו.
עד שהם התחבקו והתנשקו, שאלו זה את זה מה נשמע וביקשו סליחה אחד מהשני שכחתי כבר מה רציתי להגיד, ובין כה וכה כבר היה נורא מאוחר והייתי צריך לרוץ להחליף בגדים ולטוס להורי לליל הסדר שהיה נורא ואיום, בדיוק כשם שציפיתי שיהיה, ובעוד חודש צפויה החתונה של אחותי שגילתה לי בסוד שהיא בהריון... ואחר כך תהיה ברית ו...
אני הולך לשמוע כל כך הרבה 'בקרוב אצלך' עד שהרעיון של יציאה מהארון מתחיל להישמע קצת פחות נוראי.
נראה, אולי בפסח הבא. 

ב. חד גדיא
יש תקופות בחיים שבהן העבר שהשלכת מעליך כמו בגד שיצא מהאופנה מתעקש - כמו אופנת המכנסים המתרחבים שעדיף היה שתישאר בארון - לחזור ולצחוק לך בפרצוף.
שבוע הפסח הזה היה אחד מאותן תקופות. כמה דקות אחרי שהתוודעתי לארוסה של אחותי התחלנו בשיחה הכול כך ישראלית של איפה למדת? ואיפה עשית צבא? איפה אתה עושה מילואים ומאיפה אתה במקור? ועם מי ישבת על הסיר בגן יוכבד?
כל מי שעבר את הטקס הזה יודע שאין מצב שלא תאתרו מיד כמה מכרים משותפים, די מהר התברר לי לזוועתי שנתנאל - דווקא גבר חביב ודי נאה, אם כי חסר טעם כמו כל סטרייט ממוצע (עובדה שהוא רוצה להתחתן עם אחותי) - הוא בן דוד מדרגה שנייה של יוני ואם זה לא רע מספיק הם גם ידידי נפש ולכן ניפגש כנראה כולנו בחינה של אחותי, (מעניין מה אימא תעשה בחינה מרוקאית?) ובמסיבת הרווקים (למה כל שטות שנולדת באמריקה חייבים לייבא לארץ?) של נתנאל, ובסופו של דבר נחגוג יחד בחתונתם ואחר כך תהיה גם חנוכת הבית שלהם, הברית או הבריתה לילד שעוד לא התחיל להתהוות אבל בטח יגיח לאוויר העולם בעוד שנה שנתיים ועוד לפני שאספיק להתאושש כבר יחגוג את בר או בת המצווה שלו...
אחרי שהבנתי שאין קץ לזוועות המזומנות לי בעתיד הייתי צריך לשבת ולהירגע קצת עם כמה כוסות טרום ארבע כוסות כדי לעכל שבמשך כמה שנים בהן הצלחתי להתנתק לגמרי ולחלוטין מיוני, ואפילו להפסיק לחלום עליו, להזות אותו בהקיץ (בעיקר כשעשיתי ביד) וכמעט לא להתגעגע אליו יותר, פתאום נהפוך לסוג של קרובי משפחה ויהיה עלי להיפגש איתו שוב ושוב...
איך אני אעמוד בזה?
"מה קרה אלעדי?" לחשה לי אחותי כשהורדנו יחד את הכלים מהשולחן, "למה הפרצוף הזה? אתה לא חושב שנתנאל חמוד?"
"הוא מקסים." אמרתי בפיזור נפש, ממשיך לחשוב על יוני.
נעמה פירשה אחרת את ההבעה המנותקת שלי ונבהלה, "רק אל תגיד לי שהוא הומו?" לחשה.
"מה פתאום? מאיפה בא לך הרעיון הזה?"
"לא כי... האמת שיש לו הרבה חברים הומואים, גם היוני הזה, הבן דוד שלו הומו ו... אתה חושב שהוא הומו?"
"לא. אני בטוח שלא." אמרתי, "שקוף שהוא חולה עליך נעמה."
"אם אתה אומר אני רגועה." חייכה נעמה, "אני סומכת על הגיי דאר שלך."
כמעט הפלתי מידי את הכוס שאחזתי. "על המה שלי?"
"נו, אתה יודע, החוש הזה שבעזרתו אתם מזהים זה את זה."
"אתם?" רחשתי, חנוק מבהלה וממבוכה.
"בחייך אלעד." חייכה נעמה בקלות דעת, "כבר שנים שאני יודעת, ידעתי עוד כשהיית חייל וראיתי אותך מתנשק עם בועז, באמת חשבת שאף אחד לא יודע?"
"כל זמן שרק את יודעת זה בסדר, אבל אם אימא תדע..."
"נו, אז מה אם היא תדע? מה אתה חושב שיקרה?"
"לא יודע. העולם כפי שאנחנו מכירים אותו ייחרב?"
"שטויות, אל תחשוב שאימא כל כך טיפשה. כבר לפני שנתיים היא שאלה אותי אם יש מצב שאתה מעדיף בנים."
"ומה אמרת לה?" נחרדתי.
"לא הספקתי להגיד כלום כי אבא ישר התערב ואמר שזה לא העסק שלנו ושאם תרצה תספר לנו לבד."
"מה, גם אבא היה שם?"
"כן."
"ואבא אמר את זה? אבא?"
"נו, באמת. הם לא כאלה איומים אלעד, סך הכול ההורים שלנו אנשים די מודרניים. אימא אפילו לא מצמצה כשסיפרתי לה שנתנאל טוניסאי. למה אתה מתנהג כאילו שהם יתמוטטו אם תספר להם שאתה מעדיף גברים?"
"לא יודע." הודיתי, ובדרך חזרה הביתה, נושא מגדל של קופסאות מלאות שאריות אוכל, המשכתי לחשוב על השאלה של אחותי -
למה אני מתעקש כל כך, גם בגיל שלושים ושלוש, להתנהג כאילו יקרה אסון אם הורי ידעו שאני הומו?
אולי כי ככה יש לי תירוץ לא לבטא בקול את המילים - אני הומו? יכול להיות שאני מנסה להגן על עצמי ולא עליהם? 
ישנתי רע באותו לילה, הגפילטע פיש והחריימה של אימא ניהלו קרבות בבטני, ואם לא די בכך כפות ידי, בעיקר כף היד הימנית, כאבו מאוד. גם הגב הציק, אם כי לכך כבר התרגלתי, אבל הכאב בכף היד ובאצבעות היה חדש ומציק.
אני חייב להפסיק לשבת כל כך הרבה שעות מול המחשב, הרהרתי לעצמי, בטח חטפתי דלקת בגידים של שורש כף היד או משהו, ומה הפלא? זה מה שקורה אחרי שמבלים שעות רבות כל כך עם עכבר ביד.
בסוף לקחתי כדור אקמול ונרדמתי, חולם חלום מוזר שבו רצתי אחרי יוני שברח ממני. בעודי רץ אחריו גיליתי שתוך כדי כך גם אני נמלט מפני שיירה של גברים שעם כולם נכנסתי למיטה ואחר כך ברחתי מהם. למה הם רצים אחרי ולמה הם נראים זועמים כל כך? חבל שדולב החמוד לא רץ אחרי גם כן, הרהרתי תוך כדי חלום, אם הוא היה שם בטח הייתי מפסיק לרוץ אחרי יוני שבעצם – איך לא הבנתי את זה קודם - לא ברח ממני אלא רץ אחרי מישהו... מי זה?
התעוררתי מזיע, עדיין מאוכזב מזה שלא ראיתי את דולב בחלומי, אם כי מצד שני דולב שהיה קצת שמנמן לא היה הטיפוס שירוץ אחרי מישהו, בטח לא אחר אחד כמוני שעדיין נמצא עם רגל בארון... ושוב כואבת לי היד... והיא גם נפוחה... החלטתי, מהיום אני נותן ליד שלי מנוחה ולא נוגע במחשב לפחות שבוע. אטרף יסתדר בחול המועד פסח בלעדי, במקום מוטב שאלך לחדר הכושר שקצת הזנחתי לאחרונה.
הלכתי ברגל לחדר הכושר כי אם כבר אז כבר, וחוץ מזה האביב פרץ במלוא עוזו והיה ממש נחמד בחוץ, ואת מי אני רואה, יושבים להם יד ביד בבית קפה, מאוהבים וטובי לבב, אם לא את דרור ועמית שהתעקשו שאשב איתם על כוס קפה ואשמע למה הם לא יכירו לי בחור נחמד אחד שיצא לא מזמן מהארון ונורא רוצה זוגיות.
"למה לא?" נפגעתי, שוכח שאני בעצם נגד זוגיות.
הם החליפו מבטים. "כי הוא נחמד מידי בשבילך." אמר עמית ישירות, "אתה תקלקל אותו."
"רק אם הוא יבקש ממש יפה." צחקתי.
"הוא יבקש, אתה ממש הטעם שלו, אבל אחרי שתסמן עוד איקס על החגורה תלך ותשאיר אותו עם לב שבור. אני לא רוצה שזה יקרה לו."
"אבל זה יקרה, אם לא איתי אז עם מישהו אחר."
"למה?" התרגז דרור, "למה זה חייב להיות ככה? מדובר בבחור ממש מתוק שלקח לו עשר שנים לצאת מהארון ולקבל את עצמו, למה הוא צריך, דבר ראשון, לקבל את אטרף על הראש?"
"אז שלא ירשם לאטרף."
"הוא באמת לא נרשם. הוא בכלל מן טכנופוב כזה ששונא מחשבים, אבל מה זה עוזר כשטיפוסים כמוך מסתובבים בשטח... "
צחקתי והעמדתי פנים שלא אכפת לי, שזה משעשע אותי, אבל האמת, כאב לי, בעיקר כי ידעתי שהם צודקים. נפגעתי מיוני שנפגע מאיזה אחד שהוא לא הצליח להגיד את השם שלו מרוב שזה כאב, ואחר כך רצתי ועשיתי אותו דבר לאחרים. מילא אם הייתי פוגע רק בדולב החמוד, זה מה שקורה לך כשאתה מתנדב להיות ריבאונד, או כמו שאומרת אחותי, מי שדוחף מסרגה לשקע שלא יבוא בטענות לחברת חשמל. (היא התכוונה למשהו אחר, אבל העיקרון הוא אותו עיקרון). אני פשוט התמכרתי לסיפור הזה של לזיין וללכת, לחבק, לנשק לענג ואחר כך לרמוס ולדרוס.
כמה שנים אני כבר עושה את זה? יותר מידי, ללא ספק, ולמה אני כזה? הרי אני לא באמת איזה רשע חסר לב, למה אני מתנהג ככה? אולי בגלל שבלי חבר קבוע, מישהו שישנים איתו וקמים איתו ומוחקים בגללו את הכרטיס באטרף, אני לא צריך להודות שאני באמת הומו? לא סתם גבר שנהנה לעשות סקס עם גברים אלא ממש ממש הומו?
הלכתי נסער על ההליכון, טוחן את המחשבות הללו במוחי, סוקר את חיי לאחור ולא אוהב את מה שאני רואה, ממש לא, אפילו מתבייש.
צריך להפסיק את החד גדיא הזה החלטתי, אני חייב לחפש את דולב, להתנצל בפניו ולבקש ממנו להמשיך במקום בו הפסקנו, אולי עוד יש לי תקווה? אולי עוד אצליח, בתמיכה של גבר שיאהב אותי, להשלים עם עצמי ועם ההומואיות שלי? ואולי, אולי, גם לצאת מהארון? לא רק באופן וירטואלי, דרך אטרף, אלא באמת, מול ההורים?
חזרתי הביתה, התקלחתי, עשיתי כמה טלפונים, ביררתי כמה בירורים וגיליתי שדולב הפך להיות ברמן ושותף בפאב הומואי מצליח מאוד. המקור שלי שהיה פטפטן ושופע מידע סיפר לי בעליזות שדולב השתנה מאוד, נעשה חטוב ושרירי למהדרין, והוא מפורסם בתדירות בה הוא מחליף בני זוג למיטה.
"הוא נעשה ממש כמוך." התפעל בן שיחי שפיצה על טיפשותו חסרת הטקט בטורסו מגולף לתפארת.
די התבאסתי לשמוע את דבריו, אבל בכל זאת החלטתי לנסות להיפגש עם דולב. עוד באותו ערב לבשתי את מיטב מחלצותיי, מה שנקרא - דפקתי הופעה מרשימה - ושמתי פעמי אל הפאב של דולב.
בקושי זיהיתי אותו, כמה הוא השתנה מאז היה צעיר שמנמן, ממושקף וביישן... הוא דווקא זיהה אותי מיד, שמח לקראתי, עשה לי כבוד, הפקיד את הבר בידי שותפו וישב איתי בצד לשיחה.
ניסיתי, נשבע לכם שניסיתי להסביר לו למה אני מבקש ממנו סליחה, אבל איך נאמר במקורותינו - אוזניים להם ולא ישמעו. הוא הקשיב בחיוך לנאום הרגשני שלי על הסיבות לכך שנהגתי בו באכזריות ובקשי לב ואז, ממש כשהגעתי לשיא ופצחתי בהתנצלות נרגשת הניח יד על ברכי והפסיק אותי. "אח שלי, באימאש'ך, תעזוב אותי מזה. סך הכול עשית לי טובה. נכון, כמה ימים בכיתי ולא יצאתי מהבית, אבל אחר כך עבר לי. הלכתי למכון כושר, עבדתי על עצמי, לקחתי את עצמי בידיים והיום אני מרוצה, מזיין כל יום כוסון אחר, מאושר עד הגג. תודה שעשית לי בית ספר אלעד."
"על לא דבר." אמרתי ונאנחתי.
דולב חייך, נופף לכמה מחבריו שנכנסו זה עתה, ושאל אם בא לי ללכת להזדיין בשירותים או שאני רוצה לחכות ולקפוץ אליו לדירה כשהוא יסיים את המשמרת?
"לא, תודה." אמרתי, מרגיש כאילו בלעתי זה עתה כף גדושה מרור, "יש לי חבר קבוע, הפסקתי לזיין מהצד." וברחתי הביתה.
מחקתי את הכרטיס שלי באטרף, החלטתי שמעכשיו אני מחפש זוגיות והלכתי לישון. 
את שבוע חול המועד ביליתי בגמילה מגלישה באתרי היכרות. היה קשה. כפיצוי אכלתי יותר מידי מצות בממרח שוקולד, (עדיף על עישון), אבל לפחות היד שלי החלימה ולא כאבה יותר.
כשהגעתי לחגיגת המימונה שארגן וועד הקהילה הרגשתי טוב עם עצמי, הרגשתי שהתגברתי על שלב רע בחיי ואני בשל לחיים חדשים.
כמה דקות אחרי שמצאתי מקום לשבת ראיתי אותו ונדלקתי, איזה מתוק! לא צעיר מידי, לא חטוב מידי, לא גבוה ולא נמוך, בדיוק הטעם שלי.
חייכתי אליו, הוא אלי. ניגשתי, הצגתי את עצמי, הוא לחץ לי את היד ואמר ששמו רונן וש... פתאום הופיעו משני צידיו דרור ועמית, רציניים ועצבניים כמו מאבטחים רוסיים שקיצצו להם את אספקת הוודקה, "בוא רונן, אני רוצה שתכיר מישהו." משך משם דרור את רונן משאיר אותי עם עמית שנתקע מולי, זועם. "אמרתי לך לא להתקרב אליו."
"אל מי, אל רונן? לא ידעתי בכלל שאתה מכיר אותו. מה, זה הוא הבחור שדיברתם עליו כשנפגשנו בקפה?"
"כן, זה הוא, והוא חמוד ותמים ורוצה בן אדם שיאהב אותו, לא ישבור לו את הלב, מישהו כמו הבחור שדרור מצא לו." ואכן, מעבר לכתפו של עמית ראיתי את רונן משוחח בהתלהבות עם צעיר יפה בעל חיוך נלהב ובלורית שופעת ג'ל.
"אני מבין עמית ואתם צודקים, אבל אני כבר לא הבן אדם שהייתי, השתניתי, מחקתי את הכרטיס באטרף, נמאס לי מסקס חסר משמעות, החלטתי שגם אני רוצה זוגיות."
"יאללה, יאללה, שמענו עליך." הפטיר עמית בחיוך מזלזל, "אתה הרי תגיד הכול בשביל זיון ואחר כך תגיד לו שזה לא הוא, זה אתה, ותלך לחפש זיון חדש. מכירים אותך. טוב, אני צריך לזוז, דרור קורא לי, יאללה ביי."
הוא הסתלק, הלך אל דרור, נתן לו יד ויחד הם הצטרפו למקהלת גברים, קצת שיכורים אבל מאוד נלהבים, ששרו בשתי קולות את חד גדיא בגרסא המודרנית של חווה אלברשטיין המלכה, אבל בלשון זכר.

ומה פתאום אתה שר חד גדיא?
אביב עוד לא הגיע ופסח לא בא.
ומה השתנה לך מה השתנה?
אני השתנתי לי השנה
הייתי כבר יונה והייתי צבי
היום איני יודע מי אני.

ג. בקרוב אצלך
"אתה לא יכול לא לבוא למסיבת הרווקים של נתנאל." הודיעה לי אחותי בטון שהזכיר לי מאוד את אימא, "הוא ייעלב נורא ובכלל, ממתי אתה מסרב ללכת למסיבה?"
"יש לי סיבות משלי." עניתי בהדרת כבוד שלא הרשימה אותה כהוא זה.
"איזה סיבות? אתה פוחד שתהיה חשפנית? אל תדאג, לא תהיה."
"מאין לך?"
אחותי חייכה חיוך מסתורי ובמקום לענות המשיכה לספר לי עד כמה המסיבה תהיה מוצלחת, איזה חברים נחמדים יש לנתנאל שלה, והזכירה לי שחלק מחבריו הם הומואים ובטח אמצא אתם שפה משותפת. "יהיה שם גם הבן דוד שלו שאתה מכיר, איך קוראים לו?"
"יוני." אמרתי ועצמתי את עיני, אבל אפילו בעיניים עצומות חשתי את מבטה החשדני סוקר את פני ביסודיות של חוקר שב"כ.
"מה בדיוק היה בינך לבין היוני הזה?"
"לא חשוב."
"אז אני צודקת. היה משהו."
"כן, אבל אני לא רוצה לדבר על זה."
"טוב, מה שזה לא יהיה לא הגיע הזמן שתתגבר על זה ותתפייס איתו, אחרי הכול אתם עומדים להיות קרובי משפחה, בערך."
"בבקשה, אל תזכירי לי." גנחתי.
"ותבוא למסיבת הרווקים?"
"כן, כן, די להציק נעמה. את יודעת, את מתחילה להתנהג כמו אימא. אי! די, בלי צביטות! מה כבר אמרתי? הצילו!" 
נו, הייתה לי ברירה? הלכתי, קצת רועד, קצת עצבני, קצת מתוח, אבל הלכתי. לא ציפיתי ליהנות כי מה לי ולמסיבות של סטרייטים, אבל אני אדם חלש אופי, אין לי כוח להתווכח עם האגף הנשי במשפחה, וחוץ מזה כן הייתי סקרן לראות את יוני, לדעת מה עבר עליו בחמש השנים האחרונות מאז נפרדנו. אולי אפילו להבין למה האהבה שלנו, שהייתי בטוח שהיא הדדית וחזקה, הסתיימה בצורה כל כך פתאומית ומכאיבה.
יוני... יוני... כשאני נזכר בעצמי בתקופה שבה הייתי מאוהב בו יש לי הרגשה שמדובר באדם אחר לגמרי. לא יכול להיות שאני היה זה שריחף מרוב אושר בגלל החיוך שלו ולא ראה בכלל גברים אחרים כשהוא היה בסביבה. הוא היה האהבה הראשונה שלי, הסקס הכי טוב שהיה לי אי פעם, הגבר הראשון שנחשפתי בפניו בלי היסוס. הדברים שנתתי לו לעשות לי... אף אחד אחר לא קיבל רשות לעשות אותם. התמסרתי לו בגוף ובנפש... כשהוא גירש אותי מעל פניו החלטתי שלא עוד, פעם אחת הספיקה לי ויותר לא אתן לאיש לפגוע בי ככה.
לקח לי חודשים ארוכים להתאושש מהדיכאון והעובדה שכל כך פחדתי לפגוש אותו שוב מעידה שכנראה לא התגברתי עליו לגמרי עד היום.
המסיבה הייתה ממש בסדר - פאב נחמד, מוזיקה לא רועשת מידי, שפע של משקאות, חבר'ה איכותיים, מינון מתאים של סטרייטים והומואים, ובמקום חשפנית, מסך ענק עם סרטי פורנו שגרמו הנאה גם לחובבי הגברים וגם לחובבי הנשים - הכול היה שם חוץ מיוני, בן דודו וידידו הטוב של החתן.
"איפה יוני?" שאלתי את נתנאל שהגיע למסיבה מתודלק ועליז להפליא.
"יוני דפק נפקדות. הוא חולה. בזמן האחרון כל פעם שאני רוצה לפגוש אותו הוא מספר לי שהוא חולה. בסוף אני פשוט אסע אליו הביתה לראות מה קורה איתו."
"איפה הוא גר?" שאלתי, מנצל בלי בושה את שכרותו של נתנאל כדי לסחוט ממנו מידע.
נתנאל נתן לי את הכתובת וחזר לבהות במסך. ישבתי לידו וניסיתי למצוא עניין בבנות הערומות שהתלטפו להן להנאת הצופים. לא הצלחתי, אפילו הגבר המצויד כהלכה שבא לעזרתן לא הואיל.
אחרי רבע שעה הבנתי שאין טעם, הרצון לראות את יוני היה חזק אפילו מהחרמנות.
'הדרך הטובה ביותר להילחם בפיתוי היא להיכנע לו' אמר אוסקר ווילד הגדול, ואם הוא חשב ככה אז מי אני הקטן שאשבור לו את המילה? שאלתי, ונסעתי אל יוני. 
האמת, לא הייתי צריך להיות מופתע, כבר מהכתובת שלו יכולתי לחשוד שמשהו לא טוב עובר עליו. ממתי יוני מרשה לעצמו לגור על גבול גבעתיים תל אביב? ועוד ברחוב הקטן והאפרורי הזה?
עליתי, מודאג, במדרגות צרות ואפלוליות של בנין הדירות המרופט שראה ימים טובים מאלו (אי שם בשלהי שלטונו של בן גוריון) ונקשתי על דלת עץ קלופת צבע חום דהוי. קול מענה לא ברור, ספק נהמה ספק גניחה, היה התשובה. החלטתי להסתפק בכך ונכנסתי.
הדירה הייתה קטנה מאוד, מבולגנת להחריד והריחה כמו מקום שאיש לא טרח לפתוח בו חלון ימים רבים.
יוני שכב על הספה בסלון, מכוסה בשמיכת צמר משובצת. הכרתי את השמיכה הזו הכר היטב, לא פעם נרדמתי תחתיה כשאני צמוד אליו. היא דהתה והתרפטה, אבל אני זיהיתי אותה מיד.
גם יוני זיהה אותי מיד. "אלעד." אמר והניח מידו את השלט של הטלוויזיה שפעלה בלי קול, "אתה לא השליח של הפיצה."
"לא." הסכמתי, "אני לא. איזה פיצה הזמנת?"
"עם טונה ובצל."
"אפשר לדעת למה אתה שוכב פה ואוכל פיצה עם בצל במקום לחגוג במסיבה של נתנאל?"
"מה לך ולנתנאל?"
"הוא עומד להיות גיסי." אמרתי והתיישבתי בכורסא מולו, מועך תחתי ערמת בגדים מקומטים ונעל בית יתומה.
"אהה... אז הוא מתחתן עם הנעמה הזאת. לא ידעתי."
"עכשיו אתה יודע." רכנתי והבטתי בו, הוא נראה דווקא בסדר, אמנם לא מגולח, שערו קצוץ מידי, לבוש רק מכנסיים קצרים וטריקו מהוה, אבל סך הכול בסדר. אולי קצת רזה מידי, מעט יותר מבוגר כמובן, אבל לא, כפי שחששתי, כמו נרקומן שדוף.
"מה קורה אתך? נעשית מכור לסמים?" חקרתי אותו, "או שסתם ירדת מהפסים?"
"לא השתנית אלעד." אמר והחיוך המוכר והיפה שלו האיר לשנייה את פניו, "אומר ישר את כל מה שיש לו בראש, לא חושב לרגע, ישר זבנג וגמרנו."
"אבל אתה כן השתנית. מה זה הבלגן המסריח הזה? ומה פתאום אתה שוכב פה ביום שישי בערב כמו איזה רווקה ממורמרת ומחכה לפיצה עם בצל?"
החיוך שלו נעלם. הוא נשכב על גבו והניח זרוע כפופה על פניו, "זה לא עסקך אלעד, מי נתן לך את הכתובת שלי?"
"נתנאל."
"הטיפש הזה, הזהרתי אותו לא להגיד לאף אחד..."
"אל תכעס עליו, הוא היה שיכור ועסוק."
"עסוק במה?"
"בתחליף לחשפנית."
"מה?"
"לא חשוב. מה קרה לך יוני? למה אתה חי ככה?"
"מה אכפת לך?"
"לא יודע. עובדה שאכפת לי."
"אני מצטער שהעפתי אותך בצורה מכוערת כזו אלעד, אני מקווה שהתגברת על זה."
"לא. האמת שלא. זה כואב עד היום."
"אבל בטח כבר יש לך מישהו."
"לא, רק סטוצים."
"קשה לי להאמין."
"גם לי, אבל עובדה. ומה אתך? איך זה שאתה לבד?"
"אני לא לבד, מי אמר שאני לבד." אמר יוני וצחק צחוק קצר ומריר שלא מצא חן בעיני.
השליח של הפיצה נקש בדלת. ניגשתי אליו, שילמתי לו ונשאתי את הפיצה למטבח שנראה כמו מפגע תברואתי. עד שרחצתי כמה צלחות וסכין, חתכתי את הפיצה וסידרתי הכול על מגש כדי להביא לסלון יוני כבר נרדם, ידו שמוטה על הרצפה, פניו לבנות מידי, נראות צעירות ופגיעות בשנתו.
היטבתי את השמיכה על כתפיו וחזרתי למטבח לסיים את רחצת הכלים. אחר כך הלכתי למקלחת לחפש דלי וסמרטוט כדי לשטוף את הרצפה המטונפת ושם מצאתי את ההסבר – קופסת קרטון ורדרדה עם פסים סגולים, שם לטיני מסובך מודפס עליה ועלון הסברים מודפס קטן וצפוף מציץ מתוכה - עיינתי בו ומיד הבנתי שזו תרופה נגד איידס. חיפוש זריז בארון התרופות העלה עוד שני סוגי תרופות, כולן נועדו לנשאי איידס.
המשכתי לנקות את המטבח, מוחי גועש מרוב מחשבות, זיכרונות, חישובים וחששות. אחרי חצי שנה יחד יוני העלה את הרעיון שניבדק וכמה ימים אחר כך העיף אותי לכל הרוחות. כשקיבלתי את התשובה השלילית הייתי כל כך אומלל ומבואס מהפרידה עד שאפילו לא שמחתי שאני בריא. הוא כנראה קיבל תשובה חיובית ובגלל זה... ואם כבר מדברים, מתי נבדקתי לאחרונה? לפני שנה, שנה וחצי? לא זוכר. הזמן עובר מהר כשנהנים, חשבתי במרירות ופתאום גיליתי שאני בוכה.
"מה אתה עושה?" הפתיע אותי קולו של יוני.
"מנסה להתגבר על ערמות הכביסה המלוכלכת. איך מפעילים את הדינוזאור הזה."
"לוחצים כאן." הוא לחץ על כפתור והמכונה העתיקה החלה לפעול.
"למה אתה לא מביא כביסה מלוכלכת לאימא, כמו כולם."
"אני ואימא שלי..." הוא משך בכתפיו.
"מה אתה ואימא שלך?" היחסים בינו לבין אימו האלמנה לא היו חמים במיוחד, אבל בכל זאת, אימא יש רק אחת.
"אפשר להגיד שמאז שהיא התחתנה עם החרא (הכינוי שיוני נתן לחבר של אימו) נפרדו דרכינו."
"הוא חרא כי הוא לא אוהב הומואים או כי יש לו בעיה עם איידס?"
יוני שתק רגע, מעכל את דברי. "תמיד היית חטטן שדוחף את האף לאן שלא צריך. מה זה עסקך?"
"זה עסקי כי זה הרס לי את החיים."
ידיו מעכו את כתפי בעודו בוחן בבהלה את פני, "אל תגיד לי שנדבקת ממני?"
"לא, דביל. אני שלילי, אבל בכל זאת החיים שלי הרוסים."
"מה, בגלל שהעפתי אותך? שטויות, עשיתי את זה לטובתך."
"לטובתי?" התרגזתי והדפתי אותו ממני.
"כן, לטובתך, טמבל." התעקש יוני. בתגובה ניסיתי להרביץ לו, אבל באשמת מרפסת הכביסה קטנה שלו במקום מכות יצא לנו חיבוק.
"נו, די, די, מה אתה בוכה? מספיק, אני מצטער. הייתי בהיסטריה מוחלטת ועשיתי שטות. אני מודה. עד שהבנתי את זה כבר היה מאוחר מידי."
"לא נכון, לא היה מאוחר מידי. יכולת לבוא אלי שנה אחר כך, אפילו שנתיים אחרי זה ולספר לי."
"ניסיתי אלעד. חצי שנה אחרי שנפרדנו ראיתי אותך באיזה מסיבה וניסיתי לדבר אתך, אבל היית נורא שיכור והיה אתך בחור אחד שחיבק אותך ממש חזק, וגם אתה נמרחת עליו. הבנתי שהתגברת עלי והסתלקתי."
"טעית, לא התגברתי. עד היום לא התגברתי והכל באשמתך. עכשיו בוא למטבח, נאכל פיצה ותספר לי הכול."
"אין הרבה מה לספר." נגס יוני מהפיצה המחוממת. "קיבלתי תשובה חיובית והחלטתי, דבר ראשון, לסלק אותך שלא תידבק, ואחר כך לשבת לכתוב צוואה. לקח לי כמה חודשים להבין שלא מתים כל כך מהר מאיידס. ובשנים הראשונות אפילו לא הייתי צריך לקחת תרופות."
"חבל שלא סיפרת לי במקום להעיף אותי יוני."
"נכון, אתה צודק, באמת חבל. נורא התגעגעתי אליך, אבל תבין, כל כך התביישתי וכעסתי על עצמי... הרגשתי נורא אשם. מיד ידעתי שנדבקתי בתקופה הזוועתית הזו כשהסתובבתי מסטול ושיכור וזיינתי מכל הבא ליד כי איתמר זרק אותי. חשבתי שיצאתי מזה אחרי שפגשתי אותך... כשהבנתי שטעיתי המחשבה הראשונה שלי הייתה איך להגן עליך מהטעויות שלי, בגלל זה אמרתי לך ללכת."
"אתה מטומטם. ואם כבר מדברים על זה, גם בלגניסט נוראי."
"אני יודע. תודה שרחצת כלים, לא היית צריך."
"שתוק כבר. אתה פולניה עוד יותר ממני, למה אין אצלך שום דבר לשתות."
"אסור לי אלכוהול, מצטער. מיץ תפוחים הולך?"
"בסדר. תאכל עוד קצת, בקושי גמרת חצי פרוסה."
"לא יכול, מצטער." הדף יוני מעל פניו את הפיצה שלו ונאנח. הוא בקושי אכל שליש פרוסה, לא פלא שהוא רזה כל כך.
"למה התכוונת שאמרת שאתה לא לבד?"
"התכוונתי שאני חי עם הווירוס, ועכשיו, אחרי שהתחלתי לקחת תרופות, גם עם תופעות הלוואי."
"איזה תופעות לוואי?"
"כל מיני. בחילה למשל, וכאבי שרירים. בתרופה הקודמת הייתה גם פריחה מגרדת, לא חסר."
"אז מה, ככה זה יהיה תמיד? איזה מין תרופה זו שעושה אותך חולה?"
"זו תרופה שבלעדיה הייתי מת. הרופאים בטוחים שבעוד שבועיים שלושה, חצי שנה גג, אני אסתגל וארגיש יותר טוב."
"אתה עובד, לומד, משהו?"
"עובד קצת. לא משהו רציני. את התואר הראשון סיימתי כבר לפני שנתיים, אבל אין לי ראש להמשיך לתואר שני, ואתה?"
"גמרתי ללמוד בשנה שעברה. עובד, מתקדם, הכול בסדר חוץ מזה שבמקום חיי אהבה יש לי יד נפוחה וכואבת."
"מרוב שאתה מביא ביד?" פרח חיוך משועשע על פניו.
"לא, אידיוט. מרוב שאני באטרף עם היד על העכבר."
"יוצא לך מזה סקס?"
"כן, בשפע, אבל אתה יודע יוני, סקס סתם לא שווה יותר מידי, צריך גם אהבה."
"אז תתאהב, מי מפריע לך?"
"אתה."
"אני? מה פתאום? על מה אתה מדבר?"
"על זה." אמרתי, קמתי, משכתי אותו אלי לחיבוק והלכתי איתו לחדר השינה שלו. הוא שיתף פעולה, בהתחלה בהיסוס שהלך ונמוג ככל שנשרו מעל שנינו הבגדים, ובסופו של דבר התפלשנו על המיטה ההפוכה שלו בהתלהבות, מאושרים וחרמנים כמו פעם.
אני שונא להודות בזה, אבל הנשים צודקות – ללכת למיטה עם מישהו שאוהבים זה הרבה הרבה יותר שווה.
"לזה אני קורא מסיבת רווקים מוצלחת." אמרתי אחר כך, אחרי שהתקלחנו יחד, החלפנו את הסדין הלח והמקומט ושכבנו לנו מתחת לשמיכה הצמרירית, נקיים, שבעים ועייפים. "אז מתי אמרת נגמר לך החוזה על הדירה הזאת?"
"אלעד לא." אמר יוני והפך אלי את גבו.
פעם דבר כזה היה שובר אותי לגמרי, אבל התבגרתי והחכמתי מאז. במקום להיבהל פשוט סובבתי אותו אלי בחזרה ונשכבתי עליו, אוחז את פניו בכפות ידי.
"יוני כן." אמתי בתקיפות, מביט ישר בעיניו.
"אתה לא מבין."
"מה יש פה להבין? אני אוהב אותך ואתה אותי. הגיע הזמן שנמשיך את החיים שלנו, לא מספיק שבזבזנו חמש שנים?"
"למה אתה מתכוון בזבזנו?"
"לא יודע מה אתה עשית בזמן שהיינו לחוד, אבל אני ניסיתי למצוא לך תחליף וכל מה שהצלחתי לעשות זה להכאיב להרבה בחורים שלא עשו לי שום דבר רע, ולזיין המון זיונים חסרי טעם. אהה... וגם הצלחתי, בגילי, להישאר עדיין בארון שזה הישג לא מבוטל, צריך להודות."
"אני מצטער." אמר יוני ונאנח, "אבל לדעתי עדיף ש..."
"לא!"
"למה אתה לא נותן לי להשלים משפט?"
"כי אני מעדיף אותך יפה ושותק. מצטער, זה הטעם שלי בגברים."
"אלעדי, אתה לא מבין מה זאת אומרת לחיות עם בן אדם במצב שלי, זה לא רק המחלה ותופעות הלוואי, והתרופות שחייבים לקחת בזמנים קבועים, ובדיקות דם כל שלושה חודשים, וקונדום שאסור בשום פנים ואופן לוותר עליו... אתה יודע שיש המון מדינות שאסור לי להיכנס אליהן כי אני נשא? תמיד רצית לעשות טיול מחוף לחוף בארצות הברית ולבקר בסן פרנסיסקו, לא תוכל לעשות את זה איתי כי אני לא אקבל ויזה לאמריקה."
"אז מה? שיזדיינו האמריקאים! מי צריך אותם? נטייל בשביל חוצה ישראל ונצא לחופשה בצימר בגליל. תחשוב כמה כסף נחסוך ככה."
"אלעד, טיפשון אחד! אם תהיה איתי לא תוכל יותר להיות ספונטאני וחופשי ולעשות מה שבא לך מתי שבא לך."
"עשיתי את זה חמש שנים ושנאתי כל רגע. מה שבא לי כיום זה להיות לא חופשי ולא ספונטאני אתך."
"וחוץ מזה יש את הדיכאון שלי, רק עכשיו אני מפסיק בהדרגה עם התרופות נגד דיכאון שלקחתי שנתיים. זו הסיבה שסקס בכלל לא מעניין אותי."
"וואלה? באמת?" התחלתי לצחוק, "אז מי זה היה הגבר הזה שישבתי לו על הזין לפני כמה דקות? אם ככה אתה כשאתה בדיכאון ובלי חשק לסקס כדאי שאני אתחיל להיכנס לכושר כדי להכין את עצמי לרגע שבו תפסיק להיות בדיכאון." יוני שקלט עד כמה ההצהרה שלו מצחיקה לא התאפק וצחק יחד איתי.
"הייתי בדיכאון עד שהגעת." הודה, "כנראה שעבר לי."
"למה היית בדיכאון? בגלל שחלית?"
"לא יודע. כנראה. אחרי שאימא התחתנה עם החרא הכול נעשה כל כך אפרורי ושטוח וחסר טעם... הייתי די קרוב להתאבדות אלעד, אתה באמת רוצה לחיות עם אחד כמוני?"
"כן, ואם תתאבד לי אני רוצח אותך נפש, אז תיזהר ממני."
"אני רואה ששום דבר ממה שאני אגיד לא יעזור."
"נכון."
"ומה אם אני אדרוש ממך שתצא מהארון?"
"אין בעיות. רק תצא מהדירה המעפנה הזאת ואני יוצא מהארון. נגור יחד, אתה תהיה בן הזוג שלי בחתונה של אחותי ויותר אף אחד לא יגיד לי בקרוב אצלך.
הוא פרץ בצחוק. "פולניה שכמוך, בגלל זה אתה כזה עקשן? כי נמאס לך לשמוע בקרוב אצלך?"
"עלית עלי, זו הסיבה האמיתית שאני מתעלק עליך."
"לא חשוב. בכל מקרה אני אוהב אותך אלעדי." נישק אותי יוני, "אבל זה לא הולך להיות קל."
"אני יודע. לא חשוב. גם אני אוהב אותך." 
תכננתי לגלות להורים בחינה של נעמה, אבל אבא ואימא הפתיעו אותנו וקפצו לביקור לא מתוכנן (עם עוגה וקציצות וקצת מרק שנשארו מהצהרים) רק כי הם עברו בסביבה, ומצאו אותי מכורבל עם יוני על הספה (ידעתי שלתת להם מפתח הייתה טעות) וככה, בלי הרבה יותר מידי דראמות, יצאתי מהארון.
במקום שהשמים יפלו עלי והעולם ישנה את פניו לנצח אימא תקעה לאבא מרפק בצלעות, אמרה לו - אמרתי לך - ואחר כך הלכה להכין לכולנו תה כי העוגה יצאה לה קצת יבשה (תמיד היא חושבת שהעוגות שלה קצת יבשות ובדרך כלל בצדק) ואבא אמר שלום, חייך בביישנות ליוני והתחיל להציק לנו בשאלות אם עליו ללבוש עניבה בחתונת ביתו היחידה? ואם כן, באיזה צבע?
למה אני אמור להבין בעניבות יותר ממנו? מה זאת האפליה הזו של הומואים? אין לי שמץ של מושג באופנה, אני אפילו לא יודע איך קושרים עניבה. מזל שיוני מתמצא בדברים האלו, אבל אם הוא חושב שנופיע בחתונה עם עניבות תואמות... טוב, בסדר, שיהיו עניבות תואמות, העיקר שנשב יחד יד ביד ואף אחד לא יציק לי עם ה'בקרוב אצלך' המעצבן הזה.

אין תגובות:

פרסום תגובה