קוראים

יום שני, 22 בינואר 2018

ו. אגדה אורבנית


8. מצולק
שלושה חודשים אחרי שחזרנו מהחופשה בסיני ג'קי התגייס לצבא. שלושת החודשים הללו היו היפים ביותר בחיי. בפעם הראשונה מאז שלבשתי מדים היה לי דבר חשוב יותר מהתפקיד שהצבא הטיל עלי. לא שלא התייחסתי ללימודים בפו"מ בשיא הרצינות, אבל זה כבר לא היה מרכז חיי. מרכז חי היה בחור צעיר ושובב שחיכה לי בבית עם חיוך מקסים, אוכל טעים וחשק לא נגמר לעשות איתי אהבה. הייתי מאושר, סוף סוף היה מקום שיכולתי לקרוא לו בית.
יום לפני הגיוס לקחנו את ג'קי להסתפר. לא ידעתי את זה אז, אבל במבט לאחור אני מבין שהיום שבו הוא קצץ את שערו היה היום שבו האושר שלנו נגמר.
בהתחלה עודדתי אותו. תמכתי בהחלטתו ללכת לגולני, להפוך ללוחם, ללכת לקורס מכי"ם ואחר כך לקורס קצינים. נתתי לו עצות ושיחות מוטיבציה, ונהניתי לראות כמה מהר הוא נשאב לתוך המערכת הצבאית. כמו שצפיתי הוא דיכא בלי בעיות את ז'קלין המתוקה והניח לצד הגברי והמחוספס שבו לתפוס פיקוד.
אחרי שהקורס בפו"מ נגמר סופחתי לחיל הקשר בתפקיד מעניין ומאתגר. היה לי מעט זמן להיות בבית, וגם כשהייתי הנייד שלי לא הפסיק לטרטר. כמה חודשים אחר כך ג'קי קיבל את דרגות הקצונה שלו ותהליך הפיכתו לקצין הושלם בהצלחה. שטיפת המוח שצה"ל מעניק לכל אחד מהטירונים מחקה לגמרי את האישיות הקודמת שלו. פתאום התעוררתי וגיליתי לצידי גולנצ'יק מורעל שדיבר בסגנון צבאי קצר ובוטה רק על נושאים צבאיים ואיבד לגמרי את חוש ההומור שלו. תוך כמה חודשים ג'קי הפנה עורף לעולם העליז והנהנתני של הקהילה ונעשה להעתק שלי - קצין יעיל ופעיל, נכון לכל, שש לקרב ונרתע מגילוי רגש. מה שהכי כאב לי היה שדווקא הוא, שפעם היה כל כך חסר בושה בזהות המינית שלו, אימץ את הסגנון המצ'ואיסטי הצבאי והתחיל להתבייש באהבה שלנו. לקראת הסוף הוא התחיל להתנהג כמו גזה בימים הרעים ההם. לא היו עוד צחקוקים ונשיקות מלאות רוך, רק זיונים קצרים והכרחיים כדי להתפרק מהר ולשכוח.
"אני מרגיש שהמיטה שלנו נעשתה סניף של גן העצמאות." אמרתי לו במרירות.
"אל תזיין את המוח." ענה בגסות וברח למקלחת, לשטוף מהר את הבושה.
לא רק ג'קי השתנה, גם אני השתניתי. התבגרתי, הזמן עשה את שלו, נרפאתי מרעלת הצבא שלקיתי בה בצעירותי. לא הייתי צריך עוד את התמיכה של הנשק והמדים כדי להרגיש שאני גבר. רציתי את ג'קי הישן שלי חזרה, אבל בחיים זה לא עובד ככה, אתה לא יכול להגיד - סליחה, טעיתי. תמחקו את השינוי, אני רוצה לחזור לנקודת ההתחלה.
היה סכסוך טיפשי, נאמרו דברים קשים. אני כעסתי והוא כעס. לכאורה המריבה התעוררה בגלל איזה שחר אחד שנדבק אליו, אבל נדמה לי שבמעמקי ליבנו ידענו שזה רק תרוץ.
השתנינו - כל אחד מאתנו משך לכיוון שונה ובמקום לדבר ניסינו, כמו שגברים עושים, להכניע אחד את השני, לאלץ זה את זה לוותר.
כמובן שזה לא הלך. אם ג'קלין הייתה עדיין בתמונה זה לא היה נגמר בצורה כל כך מכוערת. היא בטח הייתה מוצאת דרך לפייס אותי, היא הייתה מבינה שאני עדיין אוהב והייתה מרגיעה אותנו, ובטוח שלא הייתה מניחה לג'קי לחתום קבע בגולני. כמה ימים אחרי שעזבתי את הצבא הוא העיף אותי מהדירה - ידעתי שזה מה שיקרה ומראש סילקתי את כל חפצי - והכל נגמר רע ומכוער.
 ***
אחר כך עזבתי את הצבא והתקבלתי לעבודה בחברת תקשורת גדולה. נשלחתי להשתלמות של חצי שנה בארה"ב וכשחזרתי יזמתי יחד עם יעל ופאני מפגש משפחתי ושלושתנו יצאנו מהארון. אחרי הבלגן הרגיל של תדהמה ומחאה המשפחה השלימה עם הבשורה. הורי, דני ומירב נרגעו וקבלו אותנו והכל היה כאילו בסדר, רק שאצלי שום דבר לא היה באמת בסדר.
יעל ופאני חיו יחד באושר ובהרמוניה למרות שההורים של פאני לא הצליחו אף פעם להתגבר באמת על הידיעה שפאני שלהם לא תעמוד מתחת לחופה.
אייל התחתן עם קטיה והיה מאושר. גזה עבר מחבר לחבר ועשה חיים משוגעים, ורק אני לא הצלחתי למצוא אף אחד אחר שיגרום לי להרגיש שאני חי כמו שצריך - עם כפתור ווליום פתוח בשיא העוצמה.
נכון, לא חייתי יותר בשקר. כל מי שהכיר אותי ידע שאני הומו. קיימתי יחסי מין עם המון גברים, ניסיתי שוב ושוב לפתח מערכות יחסים, לבסס אימון וידידות שיהפכו לאהבה בוגרת ויאפשרו חיים משותפים. זה לא עבד. שוב הייתי תקוע בעולם אפרורי, נטול צבע, כמו בתקופת פאני. בלעדיו לא היה לשום דבר טעם. הצבעים היו דהויים, האוכל תפל והחיים משמימים.
למה לא ניסיתי לחפש אותו? לחדש את הקשר? כי הוא לא היה קיים יותר. ג'קי - ג'קלין היפה שלי הפך ליעקב אוזן - קצין גולני קשוח וקצוץ שיער עם עיניים כחולות וקרות שמתבייש לפלרטט עם גברים, להתלבש כמו אישה סקסית, לשיר, לבכות בסרטים עצובים, לבשל, להתנשק ולצחוק - ולא היה לי למי לבוא בטענות, הכל היה באשמתי, מעשה ידי להתפאר.
 ***
עבר זמן רב עד ששוב חזרתי לחוף של אום אמל. הפעם נסענו בשתי מכוניות, חבורה גדולה וצוהלת, מסודרת בזוגות כמו בתיבת נוח. הייתי נחוש בדעתי לבלות ולהינות כמו כולם. כל הדרך צחקנו והחלפנו הלצות שנונות יותר או פחות, אמרנו זה לזה שאנחנו נורא נהנים, והצהרנו בקולי קולות שזו עומדת להיות חופשה שחבל על הזמן.
אני נהגתי, אייל וקטיה התנשקו מאחור וגזה ישב לצידי וסיפר לי על החבר שלו - מישה, שעמד להגיע מחר מקהיר. בג'יפ לפנינו נסעו הבנות - פאני ויעל במושב הנהג, ומאחור ישבו לני ורונה. לני צילמה ללא הרף, ורונה נמנמה. היא הייתה בהריון וכל הזמן רק רצתה לישון.
נהגתי והקשבתי לגזה מתלונן על מישה שהיה איש עסקים מצליח, מבוגר מגזה בחמש עשרה שנים לפחות, ובמקום זמן ותשומת לב הרעיף עליו מתנות שלא עניינו את גזה כלל. הוא רק רצה להיות עם החבר שלו ולאהוב אותו, אבל למישה אף פעם לא היה די זמן, תמיד הייתה בורסה פתוחה אי שם והטלפונים שלו צלצלו לא הרף. קיוויתי למען ידידי הוותיק שלפחות בסוף השבוע הזה מישה יירגע קצת ויעניק לגזה תשומת לב.
"הוא מזכיר לי בהתנהגות שלו את ג'קי אחרי שגמר קורס קצינים." העיר גזה בעגמומיות.
החלפנו מבטים ושתיקה כבדה נפלה עלינו. כבר שנתיים ששמו של ג'קי היה טאבו אצלנו.
"מה פתאום נזכרת בג'קי?" שאלה קטיה בנזיפה עדינה.
"פגשתי אותו לא מזמן." שלח אלי גזה מבט עצבני, "הוא מסר לך דרישת שלום." הוסיף.
"אז באמת, למה נפרדתם?" שאל אייל שטקט ועדינות נפש לא נמנו על תכונותיו הבולטות.
קטיה מרפקה אותו והזעיפה פנים, אבל הוא סירב להישמע לה. "נפרדתם כבר לפני שנתיים טל, מאז לא היה לך אפילו קשר רציני אחד, רק שורה של סטוצים. אני יודע שהכרת כמה בחורים ממש נחמדים, אבל לא הצלחת להתמיד עם אף אחד, אז מה בדיוק קרה אתכם? הייתם כל כך נהדרים יחד. בגללך הוא הסכים להתגייס ולהפסיק להיות דראג קווין. אתה זוכר איך הלכנו איתו להסתפר? היה לו שיער כל כך יפה, בלונדיני כזה, כל הזמן היית משחק לו בשערות, אתה זוכר?"
"כן אייל, אני זוכר, אבל זה היה מזמן." אמרתי בנוקשות, מתכוון לסגור בכך את הנושא, אני הרי לא הטיפוס המשתפך, אבל להפתעתי גיליתי פתאום שבעצם אני כן רוצה לדבר על ג'קי. למה לא? מי מכיר אותי יותר טוב מאייל וגזה שכל אחד מהם בכה בזמנו על כתפי. אז למה לי אסור? גם אני רוצה לילל ולקטר קצת.
"אתה רוצה לדעת מה קרה לנו אחרי שג'קי התגייס? קרה לנו מה שקורה לגינה שלא משקים אותה - האהבה שלנו התייבשה. הוא נכנע לשטיפת המוח שעשו לו בגולני ונעשה מורעל על הצבא. התלהב, הלך לקורס קצינים ורצה לחתום קבע לעשר שנים. אחרי שהוא גמר את הקורס קצינים הוא כמעט לא היה בבית, וגם כשהיה הראש שלו היה במה שקורה עם המחלקה שלו ובבעיות של החיילים שלו. הוא נעשה קצין נהדר, אבל חרא של חבר, ואין לי למי לבוא בטענות כי אני זה שעודד אותו ללכת לצבא, ודחף אותו להגיע לגולני. שנינו עשינו קריירות נהדרות בצבא, אבל בסוף נשארנו לבד, בכל אופן אני נשארתי לבד, הוא בטח כבר דאג למצוא לי תחליף." סיימתי את נאומי הקטן בנימה מרירה.
"בפעם האחרונה שראיתי אותו הוא דווקא נראה לי די בודד כזה." העיר גזה, "ואגב, ג'קי החליט בסוף לא לחתום, הוא בחופשת שחרור עכשיו. מעניין איפה הוא מבלה אותה?" הוסיף בתום לב מעושה. גזה הוא נהג מצוין, בחור טוב וחבר נהדר, אבל הוא לא שקרן טוב. הבטתי בו במבט חודר והוא הסמיק מתחת לזיפי זקנו השחורים כחולים והשפיל את עיניו.
"נו מר סרגיי גזשווילי, יש לך משהו לספר לי?" שאלתי והנחתי יד על מפשעתו, לוחץ עליה בכוח. בהפסקות שבין החברים שלו לסטוצים שלי היינו ישנים מידי פעם יחד, והרגשתי נוח לגעת בו בצורה אינטימית.
הוא צחקק במבוכה והתפתל על מושבו, "בסדר, אז אולי הזכרתי במקרה שאנחנו מתכננים חופשה בסיני, ושכיום גם גברים יכולים לישון אצל אום אמל."
"והוא אמר שהוא יבוא?" נחפזתי לשאול ומיד התחרטתי. נשמעתי להוט מידי.
גזה נאנח והניח את כפו על ידי המונחת בחיקו. "לא, הוא לא אמר כלום, הוא... תראה טל, יש משהו שלא סיפרתי לך, הסיבה שג'קי... שהוא לא המשיך בקבע... הורידו לו פרופיל ורצו לשים אותו בקריה. הוא לא הסכים לזה בשום פנים והעדיף לעזוב."
"למה הורידו לו פרופיל?" שאלתי.
הייתה לו תאונה קטנה, משהו עם רימון שהתפוצץ קרוב מידי. הוא לא נפצע קשה, אבל"
"אבל מה?" צעקתי, "ג'קי נפצע? מתי? איך? למה הוא לא הודיע לי?" עכשיו כבר צרחתי.
גזה העווה את פניו וטפח ברכות על ברכי בניסיון להרגיע אותי. "זה לא נורא. הוא טיפה צולע והפנים שלו נפגעו קצת." אמר בעדינות.
פתאום לא יכולתי לנשום. האוויר כאילו איבד את אווריריותו ונעשה סמיך, נתקע בריאותי, מכביד עלי וחונק אותי. ברקות הולמות ובידיים רועדות עצרתי בצד הדרך ויצאתי מהרכב, נשען על הפח החמים של הג'יפ, מנסה לחזור ולנשום. מרחוק שמעתי במעורפל את קטיה נוזפת ברוסית בגזה שהתנצל בחצי עברית חצי רוסית שהיא צודקות, חדשות כאלו לא מספרים ככה, ועוד לבן אדם שנוהג.
הבנות בג'יפ מאחורינו עצרו ועמדו סביבי, מודאגות. יעלי נתנה לי לשתות מים, ופאני ניגבה את פני במטלית לחה והניחה מגבת רטובה וקרירה על עורפי. מדבריהם - כולם דיברו בבת אחת, מטיחים האשמות זה בזה, מתנהגים כאילו אני חירש. הבנתי שכל הנוכחים ידעו שג'קי נפצע.
"למה לא ספרתם לי כלום?" פניתי אל יעל, אחותי האהובה, שעד לרגע זה ראיתי בה את האדם הקרוב אלי ביותר בעולם.
היא החליפה מבט עם פאני. "ראשית, היית אז בהשתלמות בארה"ב, ושנית, הוא התחנן שלא נספר." ענתה פאני במקומה.
"אם הייתי יודע הייתי עוזב מיד את ההשתלמות הדבילית הזו וטס אליו."
"אני יודעת, אבל הוא דרש בכל תוקף שנשתוק." אמרה יעל ובדקה לי את הדופק.
"אז מה בדיוק קרה לו? איפה הוא נפצע?" הדפתי אותה מעלי בחוסר סבלנות.
"הפנים שלו." הסביר גזה, "רסיס שרט אותו. יש לו צלקת מהמצח עד ללחי. לא היה חסר הרבה שהוא יאבד את העין, אבל בסוף, תודה לאל, העין בסדר. רק הפנים שלו... הן לא יפות כמו שהיו פעם."
"אני ראיתי אותו רק עם תחבושות." הודתה יעל, "הוא בקושי דיבר, אבל שאל קודם כל עליך והתחנן שלא נספר לך. בהתחלה הוא היה בטוח שהוא יישאר צולע ועיוור בעין אחת. אפילו ההורים שלו באו מצרפת לבקר, אבל עם הזמן התברר שהיה לו מזל. העין בסדר וגם הרגל מתפקדת לא רע, רק הצלקת, שזה יותר בעיה קוסמטית מאשר..." משהו שהיא ראתה בפנים שלי גרם לה להשתתק, "אתה בסדר?" שאלה ברוך וליטפה את פני.
הנהנתי, מתאפק בכל כוחי לא לבכות. ג'קי, ג'קי היפה שלי, שוכב בודד בבית חולים והפנים המתוקים והזורחים שלו פצועים ומצולקים. הלוואי ויכולתי לשכב על הרימון הזה במקומו.
"באיזה צד של הפנים הוא נפצע?" שאלתי אחרי שהייתי בטוח שאוכל לדבר בלי לגעות בבכי.
"בצד ימין." אמר גזה, "אבל זה לא כל כך נורא. זה אפילו קצת סקסי." ניסה להיות חיובי.
"אני לא מבין למה הוא שמר את זה בסוד מפני?" התלוננתי לפני גזה כשחזרנו לרכב. הפעם הוא נהג ואני ישבתי לצידו.
גזה משך בכתפיו. "הוא גאה ועקשן, וגם הבנתי שנפרדתם בצורה לא יפה. זה נכון שהוא מצא אותך במיטה עם רוני?"
"כן. אבל זה רק בגלל שהוא... היה לו איזה אחד בצבא שהוא... עזוב, התנהגתי כמו דביל. נפגעתי אז פגעתי בו וככה פוצצתי את הכל. עשיתי את זה בכוונה, הוא בטח שונא אותי. הוא מצא אותי ואת רוני במיטה וזרק אותי החוצה. אם לא היה לי שכל לסלק עוד קודם את כל החפצים שלי הוא בטח היה זורק אותם מהחלון."
"רגע," ניסה אייל להבין, "קודם פינית את החפצים שלך מהדירה ואחר כך חיכית לו שם במיטה עם הרוני הזה?"
"כן. זה מה שעשיתי." הודיתי, מבין רק כעת כמה נבזית הייתה התנהגותי. "היה איזה סמל אחד שנדלק עליו והיה מתקשר כל הזמן. גם בכמה שעות המסכנות שהיו לנו יחד הוא כל הזמן דיבר עם השחר הזה. הוא אפילו בא אלינו פעם. תפסתי אותם מתחבקים בחדר המדרגות." הכאב שנגרם לי בגלל החיבוק ההוא התעורר שוב בלי שאיבד, למרות השנים שחלפו מאז, שמץ מתוקפו ורעננותו.
"ג'קי אמר שהם התחבקו חיבוק פרידה תמים לגמרי, ושנכון ששחר היה קצת דלוק עליו, אבל גם אם הוא היה נורא רוצה הוא בחיים לא היה עושה משהו עם אחד מהפקודים שלו, והוא לא רצה כי הוא היה מאוהב בך." אמר גזה, עיניו על כביש הערבה הישר והריק שנמתח לפנינו. מכל דבריו זה היה המשפט שהכי הכאיב לי  - הוא היה מאוהב בך.
"מתי נפגשת איתו?" שאלתי.
"במילואים האחרונים שלי, לפני חודש בערך. הוא בדיוק גמר לעשות חפיפה עם המחליף שלו והתכונן לעזוב. אגב, השחר הזה נעלם ברגע שהורידו לג'קי את התחבושות. נסע להודו לאיזה אשראם, עכשיו הוא בטח שרוע על מזרון מסריח, מסומם על כל הראש מפטריות הזיה." השמיץ גזה חופשי את שחר, הקיבוצניק הנאה בעל החיוך הבוטח שכל כך הרגיז אותי בזמנו.
"אתה יודע גזה שאני ורוני, אנחנו בכלל לא... לא עשינו כלום. ביימתי את הקטע איתו כדי להחזיר לג'קי. לא הייתי מסוגל באמת להיות עם אחר על המיטה שלי ושל ג'קי. רק רציתי שיכאב לו כמו שלי כאב."
"הוא יודע את זה. רוני סיפר לו אחר כך שזו הייתה הצגה."
טוב, לפחות הוא לא חושב שבגדתי בו במיטה שלנו, אני מקווה שהוא לא יודע על הביקורים שלי בגן הציבורי. "אתה חושב שנפגוש אותו אצל אום אמל?" חקרתי בדאגה.
"חסר לו שלא, אחרי שנפלתי לפניו אפיים ארצה והתחננתי שיבוא אני מאוד מקווה שכן." הוא העווה את פניו בשאט נפש, "בחיים לא האמנתי שאני ואייל נהיה השדכנים שלכם."
"אייל?" נדהמתי.
"כן." אמר אייל, "זה היה מאמץ משותף שלי ושלו. נשבר לנו לראות אותך עובר מזיון חסר משמעות אחד לשני. אתם לא נעשים צעירים יותר וחבל לבזבז את הזמן בביקורים בגנים ציבוריים ובשיטוט באינטרנט. רק תזכור שהוא מאוד השתנה טל, זה לא רק הצלקות, הוא אדם שונה עכשיו. אני מאוד מקווה שלא עשינו טעות."
"ומה אם הוא לא ירצה אותי? מה אם הוא כבר לא אוהב אותי?" נשמעתי חסר בטחון כמו תיכוניסטית מוכת הורמונים.    
"אז תתאמץ ותשכנע אותו." פסק אייל בביטחון, "אם אני שכנעתי את קטיה לעזוב את סיר הבשר של ההייטק ולעבור לחיפה, לגור עם פועל שחור כמוני, אתה תוכל לשכנע את ג'קי לחזור אליך." הלוואי ויכולתי להיות בטוח בזה כמוהו.
 ***
הופ קדמה את פנינו בשער ולחצה בחום את ידי. היא נשארה יפה כתמיד, אצילית ותמירה עם שיער בהיר וחיוך מקסים. היא נכנעה ללחץ של גברי הקהילה והוסיפה עוד עשרים בקתות שנועדו רק להם והיו מופרדות מהחלק הנשי בשביל מרוצף אבנים ורודות שנקרא כמובן - משעול הגאווה. בפעם האחרונה שהייתי בכפר ניטעו משני צידי המשעול שתילי עצי דקל, אשלים ושיחי הרדופים. הצמחייה הרכה גדלה ושגשגה להתפאר, מטילה צל נעים על השביל שהבדחנים כינו - משעול הזיונים.
"מספרים שכל בוקר לפני שחדר האוכל נפתח אוספים עובדי המלון מהשיחים שק שלם של עטיפות וקונדומים משומשים מהלילה." גיחך גזה.
"למה?" התפלאה קטיה וסומק של מבוכה עלה בלחייה, "חסרות מיטות?"
"כוחו של הרגל?" העליתי השערה חצי מבודחת.
גם אני נזקקתי לפעמים לגנים הציבוריים שבהם היה תמיד מין זמין לכל דורש. יש תקופות בחיים שבהן כל מה שאתה רוצה הוא סקס מהיר ושתקני, קשוח ואנונימי. הגברים שלכלכו את שוליו של משעול הגאווה בקונדומים משומשים רצו לדפוק ישר ולעניין ובלי זיוני שכל. איך אפשר להסביר דבר כזה לנשים?
קטיה האדימה עוד יותר ואייל נעץ בי מבט זועף. הוא השתנה מאוד מאז היה הומופוב קוצף, אבל בכל הנוגע לאשתו נשאר שמרן ומגונן.
"סליחה קטיה." התנצלתי, "סתם צחקתי. כנראה שכאן מתחבאים כל אלו שרוצים לבגוד קצת בדיסקרטיות. גברים נשארים גברים גם כשהם הומואים. מונוגמיה זה קטע קשה בשבילנו, בעיקר כשאין לך ילדים ואישה שיעיקו לך על המצפון."
"תדבר רק בשם עצמך ואל תשמיץ את כל המין הגברי." המשיך אייל לזעוף, "יש גם גברים נאמנים, אבל אתם ההומואים"
"מה אנחנו ההומואים?" שאל גזה בתוקפנות. גם הוא השתנה, פעם הוא העדיף למות ולא להגיד שהוא הומו, והיום הוא פעיל באגודה ומשתתף במצעד הגאווה.
"חבר'ה בחייכם, אל תריבו." נחפזה קטיה להרגיע את הרוחות. "אנחנו בחופש עכשיו, וחוץ מזה, הרי גם נשים בוגדות אם הן מוצאות זמן בין הבישולים הקניות הסידורים והילדים."
"אל תגידי את זה אפילו בצחוק." אמר אייל.
"אוי מאמי." נמרחה עליו קטיה, "רק צחקתי, אתה יודע שרק אותך אני אוהבת." והם שקעו בסדרה חדשה של נשיקות וחיבוקים. איזה מזל שהם הולכים לישון בחוף של אבו עלי. בכפר של אום אמל לא כל כך אהבו מראה של זוגות דו מיניים מתנשקים בפרהסיה. לא שאמרו משהו, אבל הסתכלו בעין עקומה. להופ לא היה אכפת שהם יישארו לישון אצלה, אבל בנפרד, ואיזה זוג נורמאלי ירצה לצאת לחופשה כדי לבלות את הלילה בנפרד? למרות שתתפלאו, יש ויש, העירה פעם ליאור בבדיחות הדעת.
זו הייתה אחת הסיבות שאהבתי את המקום היפה הזה וטרחתי לבוא אליו שוב ושוב. החוף של אום אמל היה הדבר הכי קרוב ביקום לעולם החלופי שג'קי חלם עליו כשטיילנו בתמימות ברחובות תל אביב ועוד לא ידענו  כמה כאבי לב וסבל נמיט זה על זה.
 ***
גזה חנה ליד הבקתה שלנו, ובלי לטרוח לסדר את חפצינו מיהרנו לחדר האוכל. הופ אמרה שג'קי אוכל כעת ארוחת צהרים ובקשה שננסה לדבר איתו על ההופעה. "פוקסי וגיל מאוד מעוניינים שג'קי ישיר איתם. לא אכפת להם אם הוא לא יופיע כג'קלין, רק שישיר יחד איתם כמה שירי ג'ז ובלוז." סיפרה לנו,
"ג'קי בא לבד." שאלתי בשוויון נפש מעושה.
"לא. הוא בא עם ויקטור. הם מתארחים באותה בקתה, אבל" היא חייכה, לא היו סודות בחוף של אום אמל. "אתה מכיר את ויקטור... הוא מבלה וג'קי מתבודד."
"איך הוא נראה הופ? הצלקת שלו... הוא השתנה מאוד?"
היא משכה בכתפיה בחן. "קשה להגיד. הוא נראה בוגר יותר, שרירי יותר, אבל בכל זאת לא בריא. הצלקת דווקא לא נוראית, אפילו קצת סקסית, למרות שחבל שהיא מחקה לו את גומת החן. הבעיה היא שהוא מאוד מודע לעצמו וזה מקרין על כל ההופעה שלו. הוא כאילו מקופל בתוך עצמו." ניסתה להסביר בעברית המאונגלזת שלה, ואז הניחה יד רכה על לחיי, "פוקסי טוען שהוא מבצע מעולה וממש חבל שהוא הפסיק לשיר, אבל כשבקשתי ממנו להופיע הוא אמר שאחרי שז'קלין עזבה אותו הוא לא יכול לחזור לשיר. זה שבר לי את הלב."
 ***
זיהיתי אותו מיד למרות שישב בגבו אלינו. כשנפרדנו היה שערו קצוץ, אבל כעת היה ארוך  דיו כדי לחטוף תלונה מהמ.צ. הראשון שהיה רואה אותו. כתפיו התרחבו וצווארו שפעם היה ענוג ודק כשל נערה נעשה עבה ושרירי. בכל זאת ידעתי מיד וללא כל צל של ספק שזה הוא - ג'קי שלי, אהבת חיי.
"איפה הוא?" שאל גזה משיט את עיניו כה וכה, בוחן את חדר האוכל שהורחב ונגס משטח המדשאה המשתפלת לים.
"הנה כאן." הצבעתי אל הפינה שבה ישב ג'קי, גבו אל הפתח, רכון מעל לצלחתו, פניו מופנות אל הקיר כאילו היה בעונש.
"אתה בטוח?" השתומם אייל.
"זה הוא." פסקתי בביטחון - הייתי מזהה את גבו אפילו בין אלף איש - מיהרתי לגשת אליו והנחתי את ידי על השקע בתחתית עורפו, בדיוק במקום שבו היה עורו החלק והרך מכוסה נמשים בצבע משמש. ברגע שנגעתי בו הוא ניתר במתיחות ממושבו, מפיל תוך כדי כך את הכסא שהשמיע רעש מתכתי צורם כשפגע ברצפה. שקט הושלך בחדר האוכל ההומה, כולם הפנו את מבטם אלינו. עמדנו זה מול זה, מביטים אחד בשני בשתיקה, משווים את מראנו כיום לזיכרון האחרון שהיה לנו איש מרעהו. "שלום ג'קי." שברתי את הדממה המביכה והרמתי את הכסא תוך שאני ממשיך לשמור איתו על קשר עין.
"שלום טל." אמר ג'קי ביובש, מניד את ראשו לעברי בברכת שלום נוקשה, "חשבתי שתגיעו יותר מאוחר," העיר והתיישב. "בואו שבו." הזמין את השאר להצטרף, וחזר לאכול.
זה כל מה שהיה לו להגיד אחרי שנתיים שבהן לא ראה אותי? לא ציפיתי שייפול על צווארי בבכי, אבל למה הוא מתנהג כאילו אנחנו בקושי מכירים? התיישבתי מולו בעוד השאר - מנסים להמשיך לפטפט בטבעיות מעושה - התיישבו סביבנו.
"אתה נראה טוב ג'קי." העירה יעל בנעימות.
"כן, בטח." סינן ג'קי והדף את הצלחת שלו בתנועה מוכרת עד להכאיב. "טוב, אני כבר שבע. נתראה בהמשך, ביי חבר'ה." פלט כלאחר יד והסתלק. נותרנו לשבת, המומים ופגועים. זה לא היה ג'קי שהכרנו.
"הוא באמת נראה הרבה יותר טוב ממה שחששתי," לחשה יעל, "הצלקת הזו לא כל כך נוראית, נכון?" הפצירה בנו, מעבירה את עיניה מאחד לשני.
"טוב, תראי, זה לא שהוא הפך לאיזה מפלצת, אבל פעם הוא היה נורא יפה, ועכשיו הוא נראה פחות טוב. ברור שהוא פגוע." ניסה גזה לנחם אותה בעדינות.
לא יכולתי לשאת את זה יותר, הייתי חייב לדבר איתו. קמתי, פולט התנצלות חפוזה, ורצתי אחריו. לא ידעתי איפה הוא ישן, אבל הייתי מוכן לעבור מדלת לדלת ולחפש אותו. למרבה המזל לא היה בכך צורך, ויקטור צץ לפתע ומיהר לחבק אותי בשמחה.
"טל? אתה נראה נהדר, אני נורא שמח שבאת. חששתי שאתה עדיין כועס עליו. הוא לא יודה בזה, אבל הוא נורא מתגעגע אליך." לא ראיתי אותו כבר שנתיים, אבל לא היה צורך לפרט, שנינו ידענו מיד לאיזה הוא הכוונה. "הנה, הוא בטח נעל את עצמו בחדר." נתן לי מפתח עם מספר הבקתה שלהם.
"תודה ויקטור. אני נורא מודה לך. תגיד, יש לו מישהו?"
"אתה צוחק? מאז הפציעה הוא מתנהג כמו קיפוד. אף אחד לא יכול לגעת בו. אפילו אני, שאוהב אותו כמו אבא, חוטף ממנו לפעמים." ויקטור ניסה, בדרכו הבריטית המאופקת, לנקוט לשון המעטה מבודחת, אבל פניו היו מודאגות. הוא משך אותי לשבת לצידו על ספסל סמוך, מתעלם מקוצר רוחי הגלוי, "אני יודע שאתה ממהר טל, אבל תהיה סבלן עם יהודי זקן. תן לי לספר לך עליו קצת, שתדע מה מצפה לך." הניח יד על זרועי, "הוא כבר לא הילד המתוק שהוא היה פעם, הוא השתנה. לדעתי הוא מאשים את עצמו בתאונה. תתאר לעצמך, כאילו שלא עבר עליו מספיק." נד בראשו בעצב, "הוא סיכן את חייו כשזרק את הרימון שהחייל שלו הפיל מהיד. היו צריכים לתת לו צל"ש. מזל שזה נגמר ככה, בפציעה קלה יחסית, לא היה חסר הרבה והוא היה נשאר בלי עין ובלי רגל. מיד כשנודע לי שהוא נפצע חיפשתי אותך, אבל היית בחו"ל ועד שחזרת הוא כבר היה בבית לווינשטיין, והקים צעקות כל פעם שרק הזכרתי אותך. לדעתי הוא חושש שתרחם עליו. הוא כל כך גאה, אפילו להורים שלו הוא עשה הצגות שהכל בסדר ושחבל שהם באו. הם נורא נפגעו, נשארו כמה ימים ונסעו חזרה, ומה שלום הוריך?" נזכר פתאום בנימוסיו הטובים. 
"בסדר. היה להם קצת קשה לקבל את זה שגם אני וגם יעל לא נתחתן אף פעם. למזלנו הם  אוהבים את פאני ככה שזה הקל עליהם קצת. גם אחי ואחותי הבוגרים קבלו אותנו בלי יותר מידי בעיות. היו קצת אנחות, אבל בסך הכל זה עבר בסדר, ונכדים הרי יש די והותר. הם לא קופצים מאושר, אבל משלימים עם רוע הגזרה."
"כן, אתם הדור הצעיר, יש לכם מזל." נאנח ויקטור, "אני לא העזתי לגלות לאבא שלי שום דבר. רק אחרי שהוא מת אימא סיפרה לי בסודי סודות שהוא ידע וחיכה כל הזמן שאני אבוא להגיד לו. טוב, אז זאת היה בושה גדולה וגם לא חוקי, היום הכל הרבה יותר קל."
"ויקטור," הנחתי יד על זרועו השזופה, הוא נראה ממש טוב - שחום ונמרץ, שערו הלבן בוהק ושופע ועיניו הכחולות נוצצות בתבונה. "אני כל כך שמח שלפחות אתה טיפלת בג'קי, אני מבין שהחבר שלו - השחר הזה - ברח להודו."
ויקטור גיחך, "הוא לא היה החבר שלו למרות שהוא מאוד רצה, והוא לא ברח, ג'קי גירש אותו. מה אתך? יש לך חבר חדש?"
"לא. מאז שג'קי זרק אותי אני לבד."
"זרק אותך? נו, ולי הוא אמר ש חשבתי שאתה זרקת אותו. טוב, מה זה משנה עכשיו? נו, די כבר לרכל, לך אליו, ותזכור שהוא אולי נראה קשוח, אבל מבפנים הוא רק ילד מבוהל.
 ***
הדלת של בקתה מס' 17 הייתה נעולה. פתחתי אותה במפתח של ויקטור ונכנסתי לחדר המואפל. ברגע הראשון עיניי המורגלות לאור השמש ראו רק צללים, אבל ידעתי שג'קי שם, חשתי בנוכחותו. אחרי דקה הסתגלתי לאור הקלוש שהסתנן מבעד צילוני הקש שסככו על החלונות, מטיל סימני מורס זורחים בפסים ונקודות על הרצפה. ראיתי אותו שוכב בגבו אלי, מכורבל על המיטה הרחוקה מהדלת, כרית מונחת על ראשו. פלג גופו העליון היה חשוף ועורו הלבן זרח לעומתי באפלולית החדר.
"ג'קי, זה אני, טל. אני יכול לדבר אתך?"
"לא. לך מכאן. תחזור אל החברים שלך."
"אל תדבר שטויות, אין לי אף אחד חוץ ממך. מהרגע הראשון שנפגשנו זה רק אתה."
"חשבתי שאתה לא מאמין באהבה ממבט ראשון." הזכיר לי נשכחות.
"אי אפשר לדבר אתך בהגיון." נאנחתי, "אולי תסתובב ותיתן לי להביט בך?"
"לא רוצה. לך מפה!" נהם ג'קי.
"בחיים אני לא אסלח לך שלא קראת לי כשנפצעת." אמרתי, מתיישב לצידו על המיטה.
"אז אל תסלח לי. לא אכפת לי. לך מכאן." רטן בזעף בלי להפנות אלי את פניו.
התעלמתי ממנו. העפתי את הסנדלים, פשטתי את החולצה ונשכבתי לצידו, מתאים את גופי לעיקולי גופו, מצמיד את פני אל עורו החשוף. הוא כבר לא היה אותו ילד דקיק ועדין, גופו התמלא ונעשה שרירי ומוצק ועורו היה מחוספס יותר, אבל ריחו נותר אותו הריח בדיוק.
"עזוב אותי." ניסה לנער אותי מעליו, אבל לשווא. עדיין הייתי גבוה וחזק יותר ממנו. הנחתי רגל אחת על ירכו, אחזתי במותנו והצמדתי אותו אלי, לוכד אותו ביני לבין הקיר. הוא נאבק מעט עד שויתר ונכנע. "אתה יודע שעומד לך?" אמר.
"תמיד עומד לי כשאני אתך." הידקתי את חלצי אל ישבנו ובדקתי בזהירות את המצב בין רגליו. "גם לך עומד ג'קי." בישרתי לו.
"אז מה. לא זיינתי מאז הפציעה. בטח שעומד לי, זה לא אומר כלום." התריס ג'קי.
"כן בטח." לגלגתי. החלקתי את שפתי לאורך עורפו, נושם את ריח שערו. "אתה יודע שהריח שלך לא השתנה ג'קי?" נישקתי את עורפו.
"עזוב אותי. עזוב כבר!" התנער ג'קי בפתאומיות, מטלטל את גופו בפראות, ובכי כבוש מתנגן בקולו הנסער.
מבוהל מהתפרצותו הפתאומית הנחתי לו. הוא ניתר מהמיטה כמו קפיץ משוחרר וגלגל כלפי מעלה את הצילון. אלומת אור מסנוור חדרה לחדר החשוך, מאירה את פניו. "הנה, רצית לראות אז תסתכל." לחש בקול פראי.
עמדתי מולו ובחנתי אותו מכף רגל ועד ראש. לא יאומן עד כמה הוא השתנה - הילדון הנשי שכבש את ליבי נעלם, פניו אבדו את רכותם ונעשו צנומים ומרים. רשת עדינה של קמטים החלה להיווצר סביב עיניו, פיו המלא והרך נעשה הדוק וקשה ושני קמטים דקים ירדו מאפו אל זוויות שפתיו. וכמובן שהייתה הצלקת - פס דק לבן וחסר פשרות חצה את מצחו ואת גבתו הימנית, מדלג מעל רכס הגבה הישר אל הלחי, מוחק את הגומה המתוקה שהייתה בה פעם, ומסתיים בלסתו שאבדה את עגלוליתה הילדותית. גם על כתפו ומתנו הימנית היו צלקות, ורגל ימין שלו, בעיקר השוק, צולקו קשות.
"נו, מה דעתך? איך אני נראה? יפה?" לטש בי מבט מתגרה.
"ויקטור אמר לי שהצלחת לסלק רימון חי שנפל והצלת את כולם."
"כן. אני ממש גיבור ישראל. הצל"ש בדרך."
ליבי שקע בקרבי. מתי הוא למד לדבר בקול מריר כזה? "אם אתה רוצה להאשים מישהו תאשים אותי. אני זה ששכנעתי אותך ללכת לצבא."
"אתה רצית שאני אהיה ג'ובניק קטן וחמוד שחוזר כל יום הביתה. זה היה הרעיון שלי להראות לך שאני גבר וגם אני יכול ללכת לקרבי בדיוק כמוך. אני לא מאשים אף אחד, רק את עצמי. זה העונש שלי שגירשתי את ג'קלין. עכשיו אני פני צלקת, ורק בגן העצמאות בחושך, אני אמצא מישהו שיסכים לגעת בי.
"ג'קי, אתה מדבר שטויות, ואני מזהיר אותך, אם תלך לגן העצמאות מה שהרימון עשה לך זה משחק ילדים לעומת מה שאני אעשה לך." אחזתי את פניו בכפות ידי ונישקתי אותן, מעביר את לשוני על הצלקת, מנשק את פיו, את עיניו, את שערו, לוחץ אותו אלי בכוח.
"אני אוהב אותך ג'קי." הפלתי אותו על המיטה וניסיתי לסחוף אותו לסקס. הוא שכב נוקשה לצידי, לא התנגד, אבל לא שיתף פעולה למרות שעמד לו.
"בבקשה ג'קי," התחננתי, "כל כך התגעגעתי אליך. אני כל כך מצטער שנפרדנו בצורה כזו טיפשית." משכתי מעליו את מכנסיו הקצרים מנשק את פטמותיו, את בטנו, מנסה לעורר אותו. לשווא, הוא שכב אדיש. התנחמתי בכך שהוא המשיך לדבר איתי.
"צדקת שעזבת אותי. אני יודע שהקטע עם רוני היה רק הצגה, הוא סיפר לי. אני בגדתי בך כל הזמן, לא עם שחר, הוא היה חייל שלי, אבל היו אחרים. לפחות עכשיו לא תצטרך לדאוג. אף אחד לא ירצה אותי."
"ג'קי, אל תדבר שטויות. אתה עדיין בחור יפה. מובן שהשתנית, אף אחד לא נשאר יפה כמו שהיה בגיל שמונה עשרה." השלכתי מעלי את שאר הבגדים ונשכבתי על גופו, נלחץ אליו, מתחכך בו בכוח. "אתה מסכים שנחזור?" שאלתי.
הוא משך בכתפיו באדישות, "כן. מה אכפת לי? אין לי משהו יותר טוב לעשות. אם אתה רוצה נוכל אפילו לחזור לגור בדירה של סבא. היא סתם עומדת ריקה."
אברו היה זקוף בפי, אבל גופו היה מוטל על המיטה חסר חיים. זה היה מדכא, הרגשתי שאני מנסה להעיר לחיים זומבי. "ג'קי, בבקשה, תנשק אותי, תנסה בבקשה." כמעט בכיתי מרוב תסכול. "למה אתה מתנהג ככה?"
הוא הסתובב על צידו ובחן את פני במבט לעגני, "כי הבן אדם שאהב אותך פעם היה חצי ג'קלין וחצי ג'קי ועכשיו אני רק ג'קי. ג'קלין הלכה, גירשתי אותה, היא לא יכולה לחזור יותר, אין לה לאן." הוא החל לבכות חרש, גופו מזדעזע מיגון. חיבקתי אותו, מהדק את פניו אל חזי ובכיתי יחד איתו.  

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה