אבא

אבא יקר, אני שואל את עצמי אם היו תקופות בחיי בהן אהבתי אותך בלי שום הסתייגויות?

אני בטוח שהיו אי אז, בעבר הרחוק שלנו כמשפחה, ימים בהם רחשתי לך אהבת ילד תמימה, והייתי בטוח באהבתך אותי כמו שאני בטוח באהבתה של אימא. לפעמים אני שואל את עצמי אם הכול היה אחרת ביני לבינך אם לא הייתי דומה כל כך חיצונית לאימא שלך שאיתה היו לך מאז ומתמיד יחסי אהבה שנאה?

ההיגיון אומר לי שלא יכול להיות שאף פעם לא התכרבלתי בבטחה בחיבוק שלך, אבל אם היו זמנים כאלו אחרי שנים שבהן מתחת עלי ללא הרף ביקורת אכזרית, הטחת בי כעסים ואכזבות, וטרחת בלי לאות לתקן אותי, לשנות אותי, לשפר את הילד הלא רצוי והמאכזב שהייתי, הם נמחו כליל מזיכרוני. 

כיום אני יודע שהאכזבה ששיקפו לי עיניך כל פעם שהבטת בי לא הייתה ממני אלא מעצמך. היית צעיר מאוד כשנולדתי, רק בן עשרים וארבע, בן בכור ונערץ של אימא פולניה מפנקת שנאלץ להתחתן בחתונה חפוזה תוך כדי לימודיו. אני משער שהנחת על כתפי הילד שהייתי אז את הנטל הכבד מנשוא של אכזבתך מחייך.

רק כשהכנתי לך אלבום לכבוד יום הולדתך החמישים הבנתי שהתחתנתם כי אימא הייתה בהיריון. בגלל זה לא סיימת את לימודיך והאשמת בכך אותי? או שאשמה בכך העלייה הלא מתוכננת לארץ? עבר זמן רב כל כך מאז, מי יודע מה התשובה הנכונה? כל מה שאני יודע זה שאימא צעירה עוד יותר ממך, וגם לה קלקלתי את התוכניות, אבל היא קבלה את עול האימהות המוקדמת באהבה ולא באה בטענות לאיש, אפילו לא אליך, האשם העיקרי, למרות שהלידה הקשה כמעט גרמה למותה, הרסה לנצח את גזרתה הנאה וחיסלה את סיכוייה ללמוד לימודים גבוהים.

כיום אני מבין הכול, אבל כשהייתי ילד לא ידעתי מה קרה לפני הופעתי בעולם. כל מה שידעתי זה שאני לא הילד שפיללת לו, שכל פעם שאתה מביט בי אתה נזכר בכל מה שויתרת עליו בגללי וחש שהקורבן שהקרבת היה לשווא.

לאורך כל שנות ילדותי ספגתי ממך גערות ושמעתי ממך הבעות אכזבה שצילקו אותי לנצח. אימא ניסתה להגן עלי והסבירה שרק בגלל שאתה אוהב אותי כל כך אתה כועס עלי כל הזמן, ושכל הזעם הזה נובע מרוב אכפתיות ואהבה. אפילו כילד ההסבר הזה נשמע לי צולע מאוד ולא משכנע, ועד היום אני לא מבין מה גרם להתקפי הזעם שלך כלפי, לסערות הכעסים והמרירות שהקדירו את ילדותי.

כמה חבל שאימא לא ידעה להסביר לי שאתה מפנה אלי את רגשות הזעם שאתה חש כלפי עצמך.

כל מה שהייתי או עשיתי בילדותי לא היה ראוי בעיניך - לא הייתי חכם ושקדן דיי לטעמך כי מוחי לא קלט את רזי המתמטיקה הנערצת עליך. את הצטיינותי במקצועות ההומאניים פטרת בבוז, מבטל כלאחר יד את הצלחותיי ומדגיש באכזבה את כישלונותיי.

כיום כבר לא לומדים את המקצוע המאוס הזה, דקדוק, אבל בזמנו הוא העיק עלי יותר ממתמטיקה. כמה חבל שאף אחד מהמורים שהיו לי אז לא ידע להגיד לי שכל זמן שאני כותב חיבורים טובים ואין לי שגיאות איות כללי התחביר והניקוד שאני מתקשה לשנן לא חשובים כלל.

אתה היית צריך להגיד לי את זה, אבל במקום לנחם אותי ולחזק אותי קיבלת התקף זעם איום ומפחיד וזרקת מהחלון את התעודה שהבאתי בכתה ו' בגלל שקיבלתי ציון נכשל בדקדוק. אתה אולי שכחת, אבל אני אף פעם לא אשכח את היום ההוא. וגם לא את הפחד הנורא שאחז בי כששיבצו אותי לרמה נמוכה באנגלית. הייתי רק בן שתים עשרה והמורה שראתה איך החווירו פני ואני מתנודד על סף עילפון מרוב בהלה התמלאה רחמים והשאירה אותי ברמה גבוהה יותר למרות שהתקשיתי בלימודים. רק כשהגעתי לתיכון ואתה הפסקת ללמד אותי ולהכין איתי שיעורי בית הדבקתי את שאר הכיתה והפכתי למצטיין באנגלית.

מתמטיקה כבר לא אדע אף פעם מן הסתם, וגם דקדוק לא, שיעורי העזר שנתת לי אטמו את מוחי לנצח בפני המקצועות ההם.

איזה מזל שמעולם לא עסקת בהוראה אבא, למרות השכלתך והחשיבות שאתה מייחס ללימודים ולהשכלה אתה מורה נורא ואיום, אתה ביקורתי מידי וחסר סבלנות, אפילו שחייה לא הצלחת ללמד אותי וגם אם שכחת, אני זוכר איך נזפת בי כשזייפתי בשירה והכרזת בזעף שלא פלא שאני חסר כישרון מוזיקלי, הרי כל המוזיקאים המחוננים היו גם מתמטיקאים טובים והצטיינו בדקדוק בניגוד גמור אלי, הלא יוצלח.

לפני כארבעים שנה אסרת עלי לשיר בציבור ועד היום, למרות האהבה שלי למוזיקה, אני לא מעז לשאת קולי בשיר כשיש עוד אנשים בחדר.

מעולם לא זכיתי לשמוע ממך את שבחי בפני, רק כשצותתי בחשאי (מבין באורח פלא את שפת האם שלך ושל אימא למרות שמעולם לא לימדתם אותי לדבר בה) שמעתי איך אתה מתגאה בי בפני זרים. מהלל את חוסני הגופני, נימוסי הטובים והליכותיי הנעימות, אבל כשדיברת איתי זה היה תמיד בקוצר רוח ובנימת אכזבה וביטול.

מיררת את ילדותי בדרישות הלא הגיוניות שלך לסדר ולניקיון, וירדת לחיי ולחיי אחי הצעיר בהתעקשותך שילדים חייבים להיות שקטים ומסודרים כמו מבוגרים.

עברו שנים עד שהצלחתי להתגבר על החלחלה שהייתה אוחזת בי כשהמחוגים היו מתחילים להתקרב לשעה חמש אחרי הצהרים - השעה בה היית מגיע מהעבודה, עושה לנו מסדר ניקיון וסדר, לא מרוצה אף פעם מהמצב בבית וצורח עלינו כי שוב נכשלנו בעמידה בסטנדרטים הנוקשים שלך.

המפלט שלי מהעולם היו ספרים. קראתי בהם בתאווה, שוקע בעולמות אחרים, שוכח את כישלונותיי וחסרונותיי. רוב ההורים היו מתנפחים מגאווה אם ילדם היה קורא בחודש מה שאני קראתי ביום, אבל אתה התלוננת שאני מכור לקריאה, הטלת ספק אם אני מבין מה אני קורא, חקרת אותי על עלילות הספרים ובחנת אותי בחשדנות, מציק לי למה אני לא יודע מה שם הסופר שכתב את מה שאני קורא, וכשכל זה לא הועיל לדכא את אהבת הקריאה שלי התחלת להאשים אותי שאני בורח ממטלות חיי היום היום לתוך הספרים.

אתה יודע מה? צדקת, ברור שברחתי לספרים, לאן עוד יכולתי לברוח ממך?

הספרים עזרו לי ולהעסיק את עצמי בלי ללכלך ובלי להרעיש, וגם אז לא נחה דעתך והיית מציק לי ללא הרף, מתלונן למה אני קורא כל כך הרבה ולא יוצא לשחק עם ילדים בחוץ, וכשהייתי יוצא לשחק היית מתרגז שאני חוזר מלוכלך ופרוע... מה שלא עשיתי אף פעם לא טוב דיו, מעולם הצלחתי להתחמק משבטי הביקורת שלך.

אף פעם לא אשכח את המריבות האיומות שלנו שהלכו והסלימו ככל שהתבגרתי ולמדתי לעמוד על שלי. אני מניח שעד היום השכנים שהיו לנו אז זוכרים את הצעקות שבקעו בתקופה ההיא מביתנו.

אתה זוכר את הפעם הנוראה ההיא כשגילית שיש לי חיי מין והשלכת אותי מהבית? הייתי כבר אחרי השירות הצבאי, אבל אתה התעקשת שכל זמן שאני גר בביתך אני חייב לציית לך בכל דבר ועניין כמו ילד.

כמה בכיתי אז... מעולם לא שפכתי דמעות כה רבות בזמן קצר כל כך. אף פעם לא בכיתי כל כך הרבה בגלל מישהו. בכיתי עד שעיני התנפחו ונשימתי נעתקה ותוך כדי כך דחסתי במהירות את חפצי לתוך תיק פלסטיק חום ומכוער להחריד, וברחתי מהבית. התיק הזה, על כיסי הפלסטיק הבולטים והאבזמים הדוקרניים שלו, חרוט בזיכרוני לדיראון עולם.

כיום, כשאני כבר אדם בוגר, אני נחרד כשאני ניזכר איך נדדתי ברחובות עם התיק הזה ועם מי ביליתי את הלילה הראשון הנורא ההוא...

כמעט ארבעים שנה חלפו מאז, לולא אימא שעמדה קרועה ביני לבינך אין לדעת אם היינו מצליחים לחזור ולהיות משפחה. למענה ויתרנו על גאוותנו והתפייסנו ולמרות שרבנו מאז שוב ושוב,.

שלושים שנה חלפו מאז הלכתי לגור עם בן זוגי - שאתה כמובן תיעבת ממבט ראשון - עד היום אני שומע אותך מסנן בשקט לאימא הערות מרושעות כנגדו (כן, אני עדיין מבין את השפה ההיא שהבאתם מהמולדת הישנה שלכם למרות שמעולם לא לימדתם אותי אותה) ואני תוהה אם אתה זוכר איך נפרדנו כשהחלטתי ללכת אליו.

כשהייתי ילד לא התחבקנו מעולם, לא היה ביני לבינך שום מגע גופני, אני לא זוכר אפילו פעם אחת שאחזת בידי, אבל באותו יום ליווית אותי לתחנת האוטובוס, מסביר לי שוב ושוב למה עדיף שלא אלך אליו, דורש שאשאר בבית אתך ועם אימא. הקשבתי לך בשתיקה, ממתין לאוטובוס, וכשהוא הגיע חיבקתי אותך פתאום, מפתיע את שנינו, ואמרתי לך עם דמעות בעיניים שאני חייב ללכת אליו כי הוא מחכה לי, רק אז השתתקת סוף סוף ולפני שהנחת לי ללכת החזרת לי חיבוק.

הלכתי אליו לפני כשלושים שנה ואני עדיין איתו. אני מעולם לא אגיד לו את זה - גם בפני עצמי קשה לי להודות בכך – אבל אחת הסיבות לכך שדבקתי בזוגיות שלנו בעקשנות כזו הייתה כי לא רציתי לשמוע אותך אומר - אמרתי לך!

לפני עשרים שנה נולדה לנו הילדה – נכדתך הבכורה. לא היה קל להביא אותה לעולם, בן זוגי היה מוכן לוותר אחרי הניסיונות הראשונים, אבל אני התעקשתי ולא הרפיתי עד שהיא נולדה.

עשרים שנה חלפו מאז הצגנו  בפניכם בגאווה את נכדתכם הראשונה. אימא כמובן התמוססה מנחת והחליקה בטבעיות לתפקיד הסבתא הגאה והמפנקת, ולהפתעתי גם אתה, ברגע שאחזת את הגוף הקטן והחמים בידיך כמו נרגע בך משהו, ופתאום, לראשונה בחיי, שמעתי אותך שר שיר ערש.

נפלא היה לראות איך הולדתה הפלאית של ילדת הקסם שלנו פייסה אותך, ריככה את הכעסים שלך, הוציאה את הצד הרך והאוהב שלך, צד שמעולם לא ידעת לגלות במחיצתי,

אני מודה, לפעמים חשתי קנאה כשראיתי איך אתה מעניק לה את כל האהבה והרוך שמנעת ממני. 

גם בתוך האושר המשפחתי שידענו בגלל התינוקת הנלבבת שלנו לא שכחת לדקור אותי מידי פעם בשבט לשונך - פעם בגלל שלא הקפדתי בנוקשות על חינוכה, ופעם בגלל אופיו ומוצאו של בן הזוג איתו בחרתי להקים משפחה – מידי פעם שבתי ונפגעתי ממך, אבל אחרי שהפכת לסבא התחלתי לראות אותך לא רק כאבא שלי אלא גם כאדם שיש לו חסרונות ומעלות, ושאפשר לאהוב אותו ולסלוח לו גם כשהוא טועה.

שנים חלפו מאז, שנים שבהם רבנו וכעסנו, התפייסנו ושוב החלפנו מילים קשות שאחריהן שתקנו שתיקות רועמות, נשבענו שלא נדבר יותר לעולם, ושוב התפייסנו, אומרים לעצמנו שזה רק למען אימא ולמען הנכדה האהובה שלך, ויודעים שזה נכון, אבל לא לגמרי.

לאט לאט התרככת, נרגעת, התפייסת, אחרי מותה של אימך - שהורישה לי את עיניה היפות והבהירות - השדים שלך השתתקו כמעט לגמרי, ואחרי שיצאת לפנסיה התחלת להשלים עם חיי, הפסקת לבקר את הדרך בה בחרתי לחיות אותם ואפילו עם אחי הקטן, בנך הצעיר, הצלחת להתפייס למרות שהוא ברח ממך ליבשת אחרת ורק שם הוא מוכן לחיות את חייו.

לקח לי למעלה מחמישים שנה עד שהצלחתי להתפייס עם העבר, ליהנות מנוכחותך, לפנות אליך כשרציתי נחמה ועצה, ואפילו לחוות רגעים קטנים של נחת במחיצתך. אני מקווה שיום אחד - אולי בעוד חמישים שנה - אוכל לבוא אליך אבא בלב שלם ולבקש את סליחתך על האכזבה שהנחלתי לך.