ג. אופק של תקוה

שוחחנו על הנושא כשירדנו לאיטנו במעלית שהתעקשה לעצור בכל קומה, למרות שלא היה בכך צורך בשעה כל כך מאוחרת. עמיר הסכים איתי שהתנהגותו של צורי ראויה לכל שבח, אבל הוא נסחף קצת יותר מידי ומה הטעם להקדיש כל כך הרבה מאמצים לשמור על אדם שהוא רק גוף ואין בו יותר נשמה ודעה?

נדב התקומם בכעס וטען שאין לנו מושג מה באמת סיימון מבין וקולט ממה שקורה סביבו, וגם אם אנחנו צודקים ומוחו כמעט לא מתפקד יותר זו לא סיבה להזניח אותו, זכותו להתקיים בכבוד עד סוף ימיו, וזו המשמעות של זוגיות אמיתית, לדבוק בבן זוגך גם בתקופות הרעות.

"לדבוק במי בדיוק? הרי הוא סתם גוש בשר, תיכף גם תגיד שצורי צריך להפסיק להזדיין עם אחרים כל עוד סיימון נושם." התפרץ עמיר.

"צורי צריך לעשות מה שנראה לו נכון, ואם הוא מעדיף לא לבגוד..."

"לבגוד!" צרח עמיר, "על מה אתה מדבר לעזאזל? אתה לא קולט שסיימון לא קיים יותר? אין סיימון! מה ששוכב שם במיטה זו סתם קליפה חסרת מוח, לא בן אדם אמיתי. צורי יכול להזדיין לו מול הפרצוף עם מי שלא יהיה, והוא בכלל לא יבין מה קורה, ומה אם הוא ימשיך להתקיים ככה עוד עשר שנים? לדעתך צורי צריך להיות נזיר עשר שנים כי מי שהיה פעם סיימון עדיין נושם, אוכל ומחרבן, איפה פה הבגידה?"

"זה לא מה שאמרתי." תיקן נדב בקול חרישי, והיה לי ברור שאיכשהו הפליג הויכוח שלהם הרחק מעניין סיימון וצורי והגיע כעת לבעיותיהם הפרטיות. "אמרתי שצורי צריך לעשות מה שהוא מרגיש, ואם הוא מעדיף להמשיך לאהוב את סיימון למרות המצב שלו אז..."

"לאהוב?" התפוצץ עמיר, "מה הקשר בין המצב של סיימון לאהבה?"

"לכל מה שקורה בין בני זוג יש קשר לאהבה." ענה נדב בעיקשות.

"אוף אתך נדב! אי אפשר לדבר אתך בהיגיון." רתח עמיר, ובאותה רגע נעצרה סוף סוף המעלית בקומת הקרקע. הוא התפרץ החוצה כאילו נורה מתותח כשהוא זורק לעבר נדב שאין לו זמן לקחת אותו הביתה, הוא ממהר לפגישה, ושיחזור בכוחות עצמו, והסתלק, כמעט בריצה, לעבר מגרש החנייה.

"לך, לך לעזאזל, בן זונה שכמוך." לחש אחריו נדב ונשען על הקיר בפנים חיוורים, נושך את שפתיו, כמנהגו תמיד כשהיה עצבני.

נעמדתי לצידו, נבוך ומבולבל, "מה זה היה צריך להיות? על מה רבתם, ואל תגיד לי שלא רבתם, ושרק דיברתם על צורי וסיימון, אני לא כל כך טיפש."

"אני יודע אופק, אני... אנחנו..." נדב הביט בי במצוקה, "הוא כזה מניאק מזדיין."

"מי, עמיר? חשבתי שאתה עדיין אוהב אותו."

"נכון, וזו באמת הבעיה, או לפחות חלק ממנה." הוא נאנח, "איזה יום ארוך היה לי היום, אני מותש." העיר, והזדקף, "אתה יכול להקפיץ אותי הביתה?"

"בטח, בכיף." פנינו לעבר מגרש החנייה, בדרך הבחנתי שהילוכו כושל מעט ואחזתי במרפקו, "הכל בסדר נדב?"

"הכל לא בסדר, החיים שלי מתפוררים לי מול העיניים, כולם עוזבים, הדבר היחיד שנשאר לי זאת מפי, אני לא יודע מה הייתי עושה עם עצמי בלעדיה, בזכותה אני ממשיך לסחוב."

"ובזכות יותם, אל תשכח את הבן שלך, אתה אבא, יש לך אחריות כלפיו."

"גם כן אבא." גנח נדב, והתיעוב העצמי ששמעתי בקולו הכה אותי בתדהמה.

"למה אתה מדבר ככה? ראיתי אותך עם הילד, אתה נהדר איתו, הוא כל כך שמח שחזרת."

"אם הייתי אבא טוב לא הייתי נוסע בכלל, איזה טירוף נפל עלי, לעזוב ילד כל כך קטן, ובשביל מה, בשביל הזין האגואיסט הזה."

"היי, היי, תרגיע, אתה לא נסחף קצת? עזבת את יותם עם אימא שלו, ועם תמיר שחולה על הילד הזה, וגם אנחנו עזרנו פה ושם, אפשר לחשוב שזנחת אותו באיזה בית יתומים אכזרי, יותמי הוא הילד הכי מושקע ואהוב במדינה, אין לך שום סיבה להרגיש אשם, גם לאבא הכי מסור בעולם יש זכות לנסוע להתאוורר קצת לפעמים."

"בכלל לא רציתי לנסוע, זה היה הרעיון של עמיר, הוא מהטיפוסים האלה שצריך כל הזמן חידושים והרפתקאות, נסעתי איתו כי פחדתי לאבד אותו שוב... איזה דביל, הרי ידעתי מי זה עמיר, אין לו מושג מה זה נאמנות, הוא נאמן רק לעצמו ולזין שלו, חבל שהסכמתי לחזור אליו."

"כן, יש טיפוסים כאלה." הסכמתי, חושב על עוז שחלק גדול מהתיאורים של נדב הלמו אותו להפליא, "גם האקס שלי... יש כאלה שאף פעם לא מסתפקים במה שיש, תמיד נדמה להם שמעבר לסיבוב יש משהו יותר טוב, אם אני הייתי נפצע בתאונה כמו סיימון האקס שלי לא היה חולם להישאר איתי אפילו לילה אחד בבית חולים, ובטח לא היה ממשיך לדאוג לי."

"אי אפשר לדעת, אנשים מפתיעים לפעמים, הנה, עמיר עזב אותי ואחר כך רצה שנחזור... אני חושב שהוא התכוון בכנות, אבל למרות שנורא התאמצנו זה פשוט לא עבד." הוא נאנח, והיה לי רושם שתוך כדי דיבור המרירות שלו התפוגגה מעט, "ומה תעשה אם הוא יחזור פתאום ויספר לך שהפרידה שלכם הייתה טעות איומה ושהוא מצטער ומבקש עוד הזדמנות?"

"לא יודע." הודיתי, "תלוי, אם אני אהיה אז בזוגיות טובה אני אעיף את עוז לכל הרוחות כמובן, אבל עוד לא זכיתי להכיר מישהו שרצה אותי כמו שאני רוצה אותו, ראית מה קורה איתי ועם דויד."

"ראיתי, אבל לא הבנתי, מה הבעיה שלו? למה הוא ממשיך להתעסק עם החרא הזה של הדת? הוא הומו, שישלים עם זה שהיהדות לא מוכנה לקבל הומואים, או שיפסיק להיות הומו, או שיפסיק להיות דתי."

"קל להגיד, נראה לך שאפשר להפסיק להיות הומו?" חייכתי בעצב, "באותה מידה אתה יכול להגיד לו שיפסיק להיות גבר, בעצם, זו לא דוגמא טובה, בימינו, אם רק רוצים, אפשר להפוך גבר לאישה. אולי זה הפתרון בשבילו, שיחתוך את הזין ויהפוך אותו לכוס, ואז אולי אלוהים ירשה לו להזדיין עם גברים."

"השתגעת?" הזדעזע נדב, "מי נסחף עכשיו? וחוץ מזה, נדמה לי שחרדים לא מאמינים בניתוח לשינוי מין."

"אני באמת לא מבין בזה, אבל מה שאני כן יודע זה שדויד המסכן אוהב את אלוהים כמעט כמו שהוא אוהב את הזין שלי, והוא לא יכול להפסיק להיות מה שהוא כמו שהוא לא יכול להפסיק להיות ג'ינג'י."

"ומה אתך? אתה אוהב אותו?" שאל נדב.

"כן." עניתי מיד ובלי היסוס, "לקח לי זמן להשתחרר מהאקס ולהתאהב בטיפש הקטן הזה, אבל בסוף זה קרה, והנה, עד שהתרגלתי אליו ונקשרתי אליו... ועכשיו גם הוא יעזוב אותי... אין לי מזל עם גברים, תמיד אני נדלק על טיפוסים שמשהו מפריע להם להיות איתי." סיכמתי את הנושא, ופתחתי את מכוניתי.

"כן, ספר לי על זה." גנח נדב בתסכול, וצנח על המושב, "תגיד, לאן דויד נעלם?" 

משכתי בכתפי, "אין לי מושג, אני מתאר לעצמי שהוא תפס מונית הביתה, או שאולי הוא בבית כנסת הזה של חב"ד, ליד הבית שלנו, יושב ולומד שם עם החבר'ה הדוסים שלו."

"אני לא מבין למה, אם הדת כל כך חשובה לו, הוא מתעקש דווקא עליהם, מה רע ביהודים רפורמים שלא עושים סיפור גדול מהומואים?"

"הכל עניין של חינוך, בעיני דויד יהודים רפורמים הם לא יהודים אמיתיים." הסברתי, "לימדו אותו שהם גרועים אפילו יותר מחילונים כמונו."

נסענו לדירה של נדב ובדרך הוא התלבט אם לבוא לישון אצלי כבר הלילה או לחכות למחר כדי שיספיק בבוקר לעזור לצורי להתארגן עם סיימון. בסופו של דבר הוא החליט לישון הלילה בדירתו ולהגיע אלי עם מפי רק מחר.

הבטחתי לבוא עם הרכב שלי מיד אחרי העבודה כדי להסיע אותו ואת כלבתו, ולמרות שאמרתי שאין צורך וזה מיותר הוא התעקש שישלם לי שכר דירה. לכן החלטתי לא לגלות לו שלפעמים דויד בורח מחדר השינה שלנו ועובר לישון בחדר האורחים. הגיע הזמן להפסיק עם הבלבול הזה בסידורי השינה, אם נדב משלם לי שכר דירה הוא הופך לשותף שווה זכויות בדיוק כמו דויד. החוזה רשום על שמי, ואני רוצה שחדר השינה הקטן יהיה שלו מעכשיו, ואם לדויד לא נאה לישון איתי במיטה הזוגית שלנו שילך לישון על הספה.

הגעתי לדירה ותיקי הסתערה עלי מיד והניחה לי רק אחרי שמלאה את טקס קבלת הפנים המסורתי על כל פרטיו ודקדוקיו. רק בתום הטקס שכלל חיבוקים, דילוגים, יבבות שמחה וכשכושי זנב היא נרגעה וחזרה למלונה שלה. נכנסתי הביתה עייף ויגע וגיליתי שם לתדהמתי את דויד שנמנם על הספה מול הטלוויזיה – כנראה שהלילה לא היה לו כוח לשקוע בלימוד הגמרא המנדנדת הזו.

"אתה בא לישון." שאלתי בקור רוח, כאילו שכחתי כבר את ההצגה שעשה לי בבית החולים.

הוא הזדקף, מפהק, "כן, כבר נורא מאוחר." הסכים ופנה לעבר חדר השינה הקטן.

"דויד." עצרתי אותו, "מצידי תישן איפה שבא לך, אבל תדע לך שממחר נדב עובר לגור בחדר השינה הקטן."

הוא נעצר, מבולבל, וניסה לא לחשוף עד כמה הרעיון לא מוצא חן בעיניו, "הכנסת אורחים זו מצווה חשובה." הכריז בטון דתי חגיגי שהיה שנוא עלי, "אבל... לכמה זמן הוא יתארח אצלנו?" חזר קולו לטון השגרתי שלו.

"לכמה זמן שיתחשק לו, ואל תעשה פרצוף כזה, אני לא עושה לו טובות, הוא לא אורח, הוא משלם לי שכר דירה." 

"אה, ואני לא, אז בגלל זה אתה מעיף אותי?" התחמם דויד בבת אחת, מניח לאופי הג'ינג'י שלו להתפרץ.

"אל תהיה אוויל, אף אחד לא מעיף אותך, אני יודע שאתה לא יכול להרשות לעצמך שכר דירה כי אתה לומד, ואין לי בעיה עם זה, אתה דואג לניקיון ולאוכל, וזה מספיק מבחינתי, אבל אם אתה לא רוצה לישון איתי תישן על הספה כי יותר לא תוכל לברוח לחדר השינה השני."

"זה לא הוגן." מחה דויד, ושפשף את עיניו באגרופיו כמו ילד עייף.

"אז לא, אלה החיים." הודעתי לו בקשיחות, מתאפק לא לחבק אותו.

דויד נראה אומלל, "למה הוא לא יכול להמשיך לגור עם עמיר?" התלונן.

"כי ככה, מאותה סיבה שאתה לא יכול להמשיך לישון איתי."

"לישון אני יכול, אבל..." תוך כדי דיבור הוא התקרב לעברי עד שעמד ממש מולי, "אל תהיה כזה אופק." הפציר, ונגע בקצות אצבעותיו בחזי, "אתה יודע למה."

"לא, האמת שלא, ואל תספר לי שאלוהים, או הרבי, לא מסכימים, לא עסקם של ההומופובים האלה מה אתה עושה במיטה." רטנתי, ואחזתי בפרק ידו. עמדנו זה מול זה מביטים אחד בעיני השני.

הוא היה קרוב כל כך עד שיכולתי להריח את גופו ואת שערו ולחוש את חום גופו, רציתי אותו ואני מניח שפני שיקפו את רגשותיי. פניו שלו היו תערובת מתסכלת של רצון ופחד, תשוקה וגועל, הלוואי ויכולתי לגייס די כוח רצון וגאווה להדוף אותו מעלי ולהסתלק, אבל לרוע מזלי לא בורכתי במעלות הללו – נו, טוב, מה כבר אפשר לצפות מהומו?

"בבקשה דויד." לחשתי, וניסיתי לנשק לשפתיו. הוא נרתע, אבל אני הייתי זריז יותר ואחזתי במותניו, לוכד אותו בין גופי לקיר, "תביא רק נשיקה." התחננתי.

"תעזוב, לא רוצה." לחש דויד, והניח את כפותיו על חזי כמנסה לדחוף אותי מעליו, אבל גופו פיתח רצון משלו ולא שעה לרצון בעליו - מגע ידיו על גופי היה קליל ומלטף, אגן ירכיו נצמד אלי כמו בעל כורחו, ויכולתי לחוש את זקפתו נאבקת במכנסיו, מנסה להשתחרר ולגעת בזו שלי.

ידעתי, הוא רצה אותי כמו שאני רציתי אותו, אבל לא היה מסוגל להודות בזה. שוב יהיה עלי להעמיד פנים שאני כופה את עצמי עליו. הפעם זה היה מוצלח עוד יותר מאשר בפעם הקודמת, ובטח יותר טוב מאשר בפעם הראשונה. אז עוד האמנתי שהוא באמת לא רוצה, ואכלתי את עצמי שאילצתי אותו... התפכחתי מאז. כיום הבנתי איפה אני עומד ומה באמת דויד רוצה ולא מסוגל לבקש. אפילו מצאתי עונג מסוים במשחק הזה, וכנראה שגם דויד נהנה - עובדה שהוא היה חוזר כל פעם לבקש עוד. 

אני מניח שצורי התעקש כל כך שסיימון יחזור הביתה כי בסתר ליבו קיננה התקווה שאם יתעלם מהתאונה, וממצבו מעורר הרחמים של סיימון, חייהם יחזרו למסלולם התקין.

אולי חשב שאם הוא וסיימון יהיו שוב יחד, במיטתם הזוגית, מוקפים בכל חפציהם הביתיים, משהו יתעורר בסיימון והוא יחזור באורח פלא להיות אותו סיימון של לפני התאונה. תוכניתו הנוגעת ללב הייתה מטופשת להפליא ואפילו מסוכנת. תקוותיו התנפצו עוד בלילה הראשון, הניסיון לישון עם סיימון הסתיים רע מאוד – סיימון התעורר אחרי שעתיים של שינה לא רגועה כשהוא צועק ומנופף בידיו, וכשצורי ניסה להרגיע אותו סיימון הכה אותו כשהוא צורח כמו מטורף, השתין על עצמו ונפל מהמיטה.

צורי המסכן, במקום לישון עם סיימון היה עליו להשכיב אותו בלילות במיטת בית חולים עם מעקה, לתת לו כדורי הרגעה, ולהלביש לו חיתולים למבוגרים. בימים סיימון המשיך לשבת על כיסא גלגלים ולאכול דייסות עם קקאו, בוהה נכחו ושותק, ובלילות היה נאנח וגונח, ומטלטל מצד לצד. לרחוץ אותו ולהלביש אותו היה מבצע מסובך ומעייף, והטיפול בו הפך לנטל מתיש וחסר תוחלת.

השתדלנו לבוא לבקר אותם לפחות פעם בשבוע כדי להקל מעט את הנטל על צורי, אבל זה היה מעט מידי ולא מספיק. אחרי הכל היו לנו העיסוקים שלנו, והחיים שלנו, ובעיקר - קשה היה לנו לשאת את מראהו המדכא של סיימון שהלך והתנוון לאיטו בתוך גופו שהמשיך להתקיים בלי טעם ובלי סיבה.

מבין כולנו היחיד שבאמת עזר היה דויד שלא פעם נשאר לישון אצל צורי על הספה כדי להקל עליו בבקרים, אבל לימודיו של דויד כמעט הסתיימו, ואחרי שימצא עבודה הוא יהיה עסוק ולא יהיה לו פנאי לעזור.

"זה כמו לטפל בתינוק, חוץ מזה שתינוק הוא יצור חמוד שמחייך אליך, ובסופו של דבר מתחיל ללכת ולדבר ולהבין, וסיימון..." צורי נאנח, "לפעמים אני ממש שונא אותו." לחש, ואני הבחנתי בצער שפניו שפעם היו צעירות ורכות נעשו קשות וחמורות.

"אולי בכל זאת מוסד?" העזתי לשאול.

פיו של צורי נקפץ לקו דק ועקשני, "לא." פסק, "בשום פנים ואופן לא."

"אבל צורי... רק תראה את עצמך, אתה נגמר לי מול העיניים."

"אני אהיה בסדר." עמד צורי על דעתו, "אל תדאג."

"אל תגיד לי אל תדאג, אתה נורא עייף, ועברו רק שבועיים, כמה זמן תוכל להמשיך ככה ובשביל מה בעצם? סיימון, או מה שנשאר ממנו, בין כה וכה לא מכיר אותך, ולא אכפת לו, אז מה הטעם, למה אתה עושה את זה?"

"כי אני חייב לו, התאונה קרתה באשמתי."

"באשמתך? איך באשמתך? אבל סיימון נהג."

"בדיוק, הוא היה עייף, וכאב לו הראש, ידעתי שאין לו חשק לנהוג, ואם לא הייתי כזה חרא מפונק... הייתי צריך לנהוג במקומו, לתת לו לנוח, אולי אז..."

"ואולי לא, אתה לא יכול לדעת, טיפשי להרגיש אשם בגלל מה שאולי היה יכול לקרות."

"אני יודע, אני טיפש." הסכים איתי צורי בכבדות, וקם לאיטו, "כבר מאוחר, דויד צריך ללכת לעבודה, ואני חייב לחזור הביתה."

"צורי, תקשיב, אני יודע שאתה מרגיש אחריות על סיימון, אבל להיות המטפל היחיד שלו זה יותר מידי בשבילך, וגם אנחנו... יש גבול כמה אנחנו יכולים לעזור. אתה חייב להשיג עזרה מקצועית, מישהו שיגור איתו, וישחרר אותך לחיות את החיים שלך."

צורי משך בכתפיו, ליטף את תיקי בחיבה והסתלק.

עוד באותו ערב שוחחתי עם דויד על צורי וסיימון, והפצרתי בו לשכנע את צורי לקחת מטפל שיעזור לו לטפל בסיימון. "אולי עובד זר?" הצעתי.

דויד הנהן, והסכים שאני צודק, אבל הוסיף שצורי עקשן גדול, והוא בספק אם הוא יסכים. "הוא ימשיך לטפל בו עד שהוא יתמוטט."

"או עד שסיימון ימות."

"הרופא אמר שסיימון יכול להמשיך לחיות ככה עוד הרבה שנים, המוח שלו גמור, אבל הגוף בסדר, הלב חזק, הראות נקיות, הוא יכול לחיות ככה עוד עשרים שנה."

"אלוהים ישמור." נאנחתי, "אז מה נעשה דויד?"

"לא יודע, נחכה לנס." חייך דויד בעצב, התנצל שעליו ללמוד למבחן ופרש לסלון. ידעתי שהוא ילמד שם עד שיתעייף ויירדם על הספה. מצד אחד זה ציער אותי, ומצד שני, אולי היה עדיף ככה?

עייפתי מהלבטים שלו, מייסורי המצפון שחש כל פעם שהרשה לעצמו לאהוב אותי, מהמאבק שניהל בתוכו בין המשיכה אלי, ובין התיעוב שחש כלפי עצמו בגלל אותה משיכה. למה אהבה צריכה להיות מסובכת וכואבת כל כך? כל מה שרציתי זה מישהו שיאהב אותי בפשטות ובטבעיות, שישמח בי ויהיה מאושר להיות איתי. מעולם לא זכיתי ליחס כזה מאף גבר, רק הכלבה שלי חשה כלפי אהבה נקייה ופשוטה, חסרת תנאים וגבולות.

"מה כבר רציתי?" שפכתי את ליבי בפני נדב כשטיילנו בבוקר עם הכלבות שלנו, "למה כל כך קשה למצוא מישהו שיאהב אותי? קצת אהבה פשוטה ורגילה, זה הכל, למה רק תיקי מאושרת להיות איתי? למה אני לא יכול למצוא בן אדם אחד נורמלי שיאהב אותי חצי ממה שהיא אוהבת אותי?"  

"לא יודע." נאנח נדב, "כי הומואים הם חבורת שרוטים דפוקים? ברור שכלבים שווים הרבה יותר מהם, ואם כבר מדברים על הומואים שרוטים... מה דעתך שנשיג לצורי עזרה לפני שהוא יתמוטט מרוב עייפות."

"איך אפשר לעזור למי שלא רוצה עזרה?"

"בתחבולות תעשה לך מלחמה." השיב נדב, וסיפר לי שהוא הבטיח להשיג עבודה לעובד זר אחד, איזה בחור רומני, או מולדבי, או משהו, בשם ולנטין.

"הוא פיזיותרפיסט שבא לפה לעבוד בבית אבות, אבל בעל הבית פשט את הרגל והוא נזרק לרחוב, יש לו רישיון עבודה לעוד חמש שנים, אבל אם הוא לא ישיג עבודה יגרשו אותו, והוא דווקא רוצה להישאר בארץ."

"אחלה, אני מקווה שהוא בחור חזק כי סיימון כבר בטח שוקל איזה מאה ק"ג, אם לא יותר."

"הוא חזק, כבר לא ילד, אבל הוא בחור בריא מאוד, פעם הוא היה מרים משקלות." סיפר נדב, ושאל מה קורה איתי ועם דויד.

"הלוואי וידעתי."

"בכל זאת... זה לא עסקי, אבל שמתי לב שהוא ישן כמעט תמיד על הספה, והוא מניח תפילין, ומברך על האוכל, ומתפלל כל בוקר..."

"וגם בצהרים וגם בערב, הוא כבר לא חרדי, אבל הוא לא מצליח להפסיק לאהוב את אלוהים, ומה לעשות שאלוהים לא אוהב גברים שאוהבים גברים, ושופכים זרע בלי להביא ילדים?"

"אולי זה יעבור לו עם הזמן?"

"אני לא בונה על זה, אבל לך תדע."

"ולא חסר לך סקס?" נגע נדב בביישנות בזרועי.

"חסר לי כמו שחסר לך." עניתי בגסות, והוא הסמיק, והעיר שלא הסקס הוא הבעיה אלא הבדידות, והרצון במישהו שיאהב וירצה אותך כמו שאתה רוצה אותו, ולא רק להתפרקות רגעית, לתמיד.

"אני מאחל לך בהצלחה, אני כבר הפסקתי לקוות." אמרתי, ושרקתי לתיקי שדהרה לעברי, אוזניה מתנופפות וזנבה מכשכש, וקפצה עלי, מניחה את כפותיה על חזי במאמץ ללקק בחיבה את פני. ליטפתי אותה מראש עד זנב, סיפרתי לה כמה היא טובה, ויפה ונהדרת, הוספתי גם כמה ליטופים למפי כדי שלא תקנא, ואמרתי לנדב שרק כלבים יודעים לאהוב כמו שצריך. 

עוד באותו יום הביא נדב את וולנטין אל צורי. בהתחלה צורי אמר שתודה רבה, אבל לא צריך, הוא מסתדר לבד, אבל נדב המשיך להפציר, והבטיח שזה רק לכמה ימים, עד שוולנטין ימצא איזה סידור אחר, ובעצם צורי עושה לו טובה ענקית, כי לבן אדם פשוט אין איפה לגור.

נדב דיבר ודיבר, וולנטין עמד שותק והביט בצורי שלכסן אליו מבטים חטופים בזמן שהאזין לנדב, ובסופו של דבר התרצה.

וולנטין התברר כגבר גדול ורחב כבן ארבעים ומשהו, ראשו הבהיר עגול וגזוז, עורפו עבה וחסון, עיניו כחולות וצרות, וחיוכו נדיר וביישני. הוא יישר בזריזות את הכיסוי של הספה בסלון, דחף תחתיה את המזוודה שלו, ומיד נעמד לבשל. אחר כך שטף את כל הדירה, לקח את סיימון למקלחת ורחץ אותו בעדינות תקיפה, האכיל אותו וחיתל אותו, ואחרי שהשכיב אותו לבטח במיטתו ישב לראות משחק כדור סל בטלוויזיה.

צורי שניצל את הזמן הפנוי לעבוד מעט בסטודיו שלו ירד למטה, לקח לו קערית מהבורשט שוולנטין בישל, החמיא לו על הטעם, והתיישב לצידו לצפות במשחק.

אחרי שבוע הוא כבר לא יכול היה לדמיין לו את חייו בלי וולנטין, וכמה שבועות אחר כך התוודה בפני בביישנות שוולנטיין הפך לאחד מהמשפחה וחייו השתפרו לאין ערוך מאז שהוא גר איתם.

"אני הולך לעשות שוב שינויים בדירה כדי לסדר לו חדר שינה משלו." סיפר לי, והחל לשרטט תוכניות לחלוקה מחדש של הדירה, "נחצה את חדר השינה לשניים ואולי גם נקטין את הסלון, אני רוצה שתהיה לו פינה פרטית משלו."

"יופי." הערתי בפיזור נפש, אבל לא בדיוק הקשבתי לדבריו, הייתי טרוד בדאגה לדויד שחזר לאחרונה להיות בקשר עם משפחתו. בריאותם של הוריו התרופפה, והם חשו בחסרונו. בניסיונם לקרב אותו שוב אליהם הם שלחו לו הזמנה לחתונת אחותו, ומראה השמחה שהוא הפגין כשנופף באושר בהזמנה הצנועה צרב את ליבי.

כמה ימים אחר כך הלכתי לבקר את הילה שכבר ילדה את התאומים שלה, ושמעתי ממנה פיסת רכילות ששימחה אותי מאוד. לא רק שצורי ארגן לולנטין חדר שינה פרטי הוא גם התחיל לישון שם איתו.

"איזה מזל שנדב מצא בשבילו את ולנטין, הבחור הזה ממש מלאך, מאז שולנטין מטפל בו סיימון הרבה יותר רגוע, והוא ממש טוב בשביל צורי. פעם ראשונה מאז התאונה שראיתי אותו מחייך." גילתה לי הילה.

חזרתי הביתה וסיפרתי את החדשות הטובות לדויד ולנדב. נדב חייך ונראה מרוצה, "מהרגע שראיתי את ולנטין הייתה לי הרגשה טובה בקשר אליו, אני ממש שמח שצדקתי, הגיע הזמן שצורי יחזור לחיות."

דויד הגיב אחרת לגמרי, "זה פשוט מגעיל, איך הוא יכול? לא רק שהולנטין הזה הוא בכלל גוי ערל, הם מזדיינים ממש ליד סיימון המסכן, מגעיל."

"אוף! שתוק כבר, דוס אחד." התרגזתי, "מה זה משנה בכלל מה הדת שלו? העיקר שהוא טוב אל צורי ואל סיימון, אז הוא לא יהודי, אז מה? עדיף שצורי היה ממשיך לחיות לבד, בלי עזרה ובלי אהבה?"

"די, די." הניח נדב יד מרגיעה על זרועי, "זכותו של דויד לחשוב אחרת ממך."

"לחשוב? הוא בכלל לא חושב, הוא נותן לרבנים שלו לחשוב בשבילו, אם זה לא כתוב בהלכה זה לא קיים." הפטרתי בבוז, נכנסתי לחדרי וטרקתי את הדלת אחרי.

דויד נכנס אחרי, פניו חיוורות, "אנחנו צריכים לדבר אופק."

"על מה כבר יש לנו לדבר?" עניתי בגסות.

"עלינו."

"עלינו? אל תצחיק אותי. מתי בפעם האחרונה היינו יחד? אתה לא ישן איתי, אתה שונא להזדיין איתי, על איזה עלינו אתה מדבר בכלל?"

עיניו של דויד נמלאו דמעות, "אל תכעס." ביקש חרש, "בבקשה, תנסה להבין."

משכתי בכתפי במיאון ושתקתי.

דויד התיישב על מיטתי, השפיל מבט לרצפה וסיפר לי שהוצע לו שידוך.

"שידוך לבחורה? אתה רציני?"

"כן, לגמרי."

"אבל אתה הומו, הם הרי יודעים את זה."

"כן, הם יודעים, ולכן הציעו לי להתחתן עם לסבית חרדית שרוצה בכל זאת להקים בית בישראל, ולכן... מה אתה צוחק?"

"אתה צודק, זה רעיון כל כך עצוב, אני צריך לבכות, לא לצחוק. אז מה? אתה מתכוון לעשות את זה?"

הוא הנהן, "כבר פגשתי אותה והיא נחמדה מאוד, זה נראה פתרון טוב."

"איך טוב? מה טוב? מה הטעם בסידור משונה כזה? מה יצא ממנו?"

"בעזרת השם יצאו ילדים שנגדל יחד, תהיה לנו משפחה וחוץ מזה כל אחד מאיתנו יחיה את חייו, אם תסכים, אני אציע לה להתארס."

"אם אני אסכים? מה זה נוגע לי?"

הוא הביט בי במבט נבוך, "אבל אופק, הרי ברור ש... נכון שאני אתחתן איתה ונקים יחד בעזרת השם בית יהודי, אבל אני ואתה... גם לה יש מישהי ש... ככה אני אוכל להמשיך לאהוב אותך בלי לרמות את אשתי ו..."

למראה מבט הזוועה על פני הוא השתתק וגנח בתסכול, "אז אתה לא מסכים?"

"ברור שלא, זה רעיון ממש חולני. איך זה ילך לדעתך? אתה תגור אתה ותעמיד פנים שהכל בסדר, ומידי פעם תתגנב לפה לזיון, ואחר כך תחזור אליה. אולי תעשו תורנות? היא תשמור על הילדים כשאתה תהיה איתי, ואתה תשגיח עליהם כשהיא תלך למאהבת שלה, זה נראה לך הגיוני? ואיך בדיוק תעשו ילדים, אתה אמור לזיין אותה, אתה מסוגל לזה? והיא... היא תרצה בכלל..."

"די, די, שתוק."

"ברצון, גם ככה יש לי בחילה."

דויד קם, "עדיף שאני אלך."

קמתי גם כן, "נכון, באמת עדיף." הושטתי לו יד ללחיצה, "שלום דויד, שיהיה לך בהצלחה עם השידוך והבית היהודי שלך."

"תודה." אמר דויד, לחץ את ידי ושאל בגמגום קל אם אפשר גם חיבוק, ולפני שהספקתי לענות הסתער עלי, ומעך אותי אליו בכוח. החזרתי לו חיבוק, וניסיתי להשתמט כשהוא נישק אותי, הוא התעקש, כולו אש להבה, מנשק מחבק, מושך מעלי את בגדי, ממלמל מילות חיבה והפצרה. לא זיינתי כבר שבועיים, אבל הפעם זה לא עבד, התוכנית ההזויה שלו להתחתן עם לסבית כיבתה אותי. לא הצלחתי לשתף פעולה והוא הבין לבסוף שזה לא ילך, הרפה ממני, ביקש סליחה והלך.

במשך כמה שבועות אחרי לכתו של דויד עוד חיכיתי שהוא ישוב, הייתי בטוח שהוא יתעשת ברגע האחרון ויחזור אלי. זה לא קרה, הוא המשיך בתוכנית ההזויה שלו והתחתן, ואפילו שלח הזמנה לצורי שסיפר לי על כך בהיסוס, חרד מהתפרצות הזעם שלי. להפתעתו, וגם להפתעתי, נשארתי שלו והגבתי כאילו היה מדובר באדם זר. זו לא הייתה העמדת פנים, ידעתי שאני צריך לכעוס, להתעצבן, להיפגע, אולי אפילו לבכות, אבל משום מה לא הצלחתי להרגיש כלום. כנראה שהרצון לאהוב ולהיות נאהב ספג מכות רבות ואנושות מידי ומשהו בתוכי קפא ונרדם. כלפי חוץ נראיתי כרגיל, אבל מבפנים הפכתי לנכה כמו סיימון המסכן. הוא איבד את יכולתו לחשוב ולדבר, ואני איבדתי את היכולת להרגיש ולאהוב. את מעט הרגשות שנותרו בי הפניתי לכלבתי האהובה, אבל נעשיתי אטום לגמרי למין האנושי.

נדב דווקא ניסה להתקרב אלי מעט יותר, ורמז שאולי, אם התגברתי על הפרידה מדויד, כדאי לנו להפוך ליותר מאשר שותפים לדירה? ראיתי את ההיגיון שבדבריו, ובאמת חיבבתי אותו מאוד. חשבתי שהוא גבר נאה מאוד ובחור מקסים, אבל לא הצלחתי להגיב בצורה נורמאלית, וכשהוא ניסה לנשק אותי הדפתי אותו בקרירות, ואמרתי לו שזה לא מתאים, שיניח לי, וברחתי.

למחרת התנצלתי והסברתי שאני עדיין פגוע מהעניין עם דויד, ואני מצטער אם העלבתי אותו. הוא אמר שהוא מבין וזה בסדר, אבל היה לי ברור שהוא נפגע מאוד, ובצדק. המשכנו לגור יחד, אבל מאז התרחקנו זה מזה ובקושי דיברנו. ואז, יום אחד, צלצל בחור אחד שהציג את עצמו כדור, ושאל אם אפשר לדבר עם נדב.

העברתי לנדב את הטלפון והסתלקתי לחדרי. חצי שעה אחר כך נדב דפק בדלת ושאל בחביבות אם אני רעב, או אולי רוצה כוס תה?

"אה... תודה, יפה מצידך, אני אשמח מאוד לתה." אמרתי, מופתע מאוד מהמחווה, ועוד יותר מהחיוך הענק שהיה פרוש על פניו.

שתינו יחד תה במטבח ואז נשמעה דפיקה בדלת, והופיע בחור צעיר וחביב, רזה וממושקף – דור.

הם לחצו ידיים, ואחר כך התחבקו קלות, אמרו שיש להם כמה דברים לדבר עליהם, ונעלמו בחדרו של נדב. ראיתי אותם שוב רק למחרת בבוקר, ושניהם נראו מאושרים ומאוהבים מאוד.

בארוחת הבוקר הם סיפרו לי, נכנסים אחד לדברי השני, שהם הכירו זה את זה מזמן כשדור ביקש מנדב לעבוד פרו בונו בשביל פנימייה של נוער להטב"י. נדב נדלק על דור שגם חיבב אותו מאוד, אבל אז דור פגש עיתונאי שראיין אותם בטלוויזיה בנושא הפנימייה ונכבש.

"הוא בחור יפה, והוא החמיא לי מאוד, וכמו טיפש התלהבתי ממנו עד הגג, הייתי אידיוט... החרא הצבוע הזה העיף אותי אחרי כמה חודשים בשביל איזה דוגמן... לקח לי כמה חודשי טיפול נפשי, והרבה דמעות כדי להבין שאני בדיכאון לא בגלל שאני מצטער על הפרידה מהטיפש המיופייף הזה, אלא בגלל שהפסדתי את נדב." הסביר דור בהתלהבות, ואחז בידו של נדב שכבר מזמן לא נראה מאושר כל כך.

"למזלי הפסיכולוג שלו עודד אותו להפסיק לפחד, לפנות אלי שוב ולדבר איתי." המשיך נדב את הסיפור בחיוך, "אני צריך לשלוח לו פרחים." סיכם, ונישק את דור שהחזיר לו נשיקה.

הבטתי בהם וניסיתי לשמוח בשבילם, אבל לא חשתי כלום, הייתי ריק מרגשות, אפילו לקנא לא הצלחתי. זייפתי חיוך, ואמרתי להם שזה סיפור נפלא ומרגש, ואני מקווה שהם יזכו לספר אותו לנכדים, אבל ביני לביני נותרתי אדיש לחלוטין.

במשך כמה שנים אחר כך המשכתי להיות נכה רגשית. ישנתי לבד, עשיתי סקס רק עם כף ידי, והשקעתי את כל האנרגיות שלי בעבודה, ובכלבתי האהובה.

האדישות הרומנטית והמינית שלי הייתה לי לתועלת רבה בפיתוח קריירה, אבל הדאיגה את ידידי המעטים. לכולם הייתה זוגיות מאושרת, ורק אני הייתי בודד, ומה שמדאיג יותר - לא נראה היה שזה מטריד אותי כלל. הם ניסו לשדך אותי, דיברו על ליבי ודאגו. צורי אפילו הציע שאלך לטיפול נפשי, אבל סירבתי בתוקף, טוען שאני בסדר גמור וטוב לי ככה, ובאמת חשתי שעדיף לי להיות אדיש ובודד, מאשר מאוהב ואומלל.

במשך השנים הרווחתי מספיק כדי לקנות לעצמי בית קטן עם גינה גדולה ומרווחת, וכשלא עבדתי במשרד רואי החשבון העצמאי שפתחתי טיפחתי שיחי וורדים, תחביב שגרם לי הנאה רבה. בגיל שלושים ושתיים הייתי אמיד, בעל משרד משגשג, בית משלי, גינה פורחת וכלבה מקסימה. הייתי בודד, אבל מרוצה מחיי, ואז החליט מנהל המשרד החרוץ שלי שאנחנו חייבים להחליף את המחשבים במשרד למחשבים מהירים יותר, וכדאי שנעשה את זה בזריזות, לפני תום שנת המס.

אישרתי לו את ההוצאה, ויומיים אחר כך הופיעו במשרדי חבורה של טכנאים חרוצים שפירקו את המחשבים הישנים, והתקינו חדשים במקומם. אחד מהם היה דויד.

זיהיתי אותו מיד למרות שתלתליו האדמוניים דהו ונקצצו, גופו הדק והחינני התעגל מעט, וכל חן הנעורים נגוז מפניו. הוא הרכיב משקפים על עיניו הכחולות שנותרו יפות כמו פעם, חבש כיפה סרוגה פשוטה על שערו הקצוץ קצר, ציציות בצבצו מתחת לחולצתו, ועל אצבעו הייתה ענודה טבעת נישואים.

לרגע בהינו זה בזה, המומים, ואז הושטתי לו את כפי ללחיצה. "שלום דויד." אמרתי, שומר על פנים רגועות למרות שליבי התחיל להשתולל בחזי מרוב התרגשות.

הוא לחץ את ידי חזרה, "שלום אופק, מה שלומך, אתה נראה מצוין."

"גם אתה." השבתי, והוא חייך והניד את ידו בביטול, "אני נראה זוועה, אני יודע, אבל מה זה חשוב, העיקר הבריאות." אמר בהשלמה מאופקת.

"אתה עדיין ממשיך לקרוא סונטות של שייקספיר?" שאלתי.

הוא גיחך בעצב, "לא, למי יש זמן, כיום אני קורא רק סיפורים לילד."

"ואיך אשתך? אתם מאושרים?"

הוא משך בכתפיו, "ברוך השם, אנחנו בסדר, חיים... הילד בן שלוש, והיא שוב בהיריון... תאומות הפעם, ואתה, מה שלומך?"

"אני בסדר, חיים, עובדים, מושכים בעול."

"איך תיקי?"

"בריאה ושלמה, עדיין הכלבה הכי חמודה בעולם, תבוא לבקר ותראה."

חיוכו התלכסן בערמומיות, "החבר שלך לא יתנגד?"

"איזה חבר? למי יש זמן? אני עדיין לבד."

"באמת? תמיד חשבתי שאחרי שאני אלך אתה ונדב..."

"לא, נדב חי עכשיו עם דור, מישהו שהוא נדלק עליו פעם... הם מאוד מאושרים יחד."

"וצורי וסיימון, מה אתם? המטפל הגוי הזה עדיין נמצא שם?"

"כן, ולנטין עדיין המטפל של סיימון, והוא וצורי... הם מאוד מאושרים יחד, וסיימון עדיין חי, אם אפשר לקרוא לזה ככה. הוא גר איתם והם מטפלים בו יחד."

"דויד!" צעק מישהו בקוצר רוח, "נו, בוא כבר."

"אני חייב ללכת." התנצל דויד.

דחפתי לידו את כרטיס הביקור שלי, "אני גר לא רחוק מפה, תבוא לבקר אם תרצה."

הוא לקח אותו, הנהן קצרות והסתלק. 

בערב הוא התקשר קודם ואמר שהוא מצטער אבל הוא חייב להסביר לי משהו, "אופק, אני... אשתי ואני... יש לנו הסכם כזה ש... עד היום ניצלתי אותו רק בשביל לפגוש בחורים מאטרף, כאלה שפוגשים פעם אחת, מקסימום פעמיים, וגם עם זה הפסקתי אחרי שהילד נולד... זה כל כך מגעיל, לא מתאים לי דבר כזה... אני מעדיף להיות לבד."

"כן, אני מבין, מה שמו של הבן שלך?"

"דניאל."

"באמת? תמיד חשבתי שאם ייוולד לי ילד אני אקרא לו ככה."

"כן, אני יודע, סיפרת לי פעם שאתה אוהב את השם הזה ולכן... מזל שאשתי הסכימה."

"איך אתה מסתדר אתה, אתם חיים יפה יחד?"

"כן, לא רע, הייתה תקופה קשה אחרי שדניאל נולד, אבל ברוך השם..." הוא השתתק, כאילו איבד פתאום את חוט המחשבה.

"כן, ברוך השם מה?" עודדתי אותו, עדיין מקווה שנוכל להיפגש הלילה.

דויד השמיע מעין יפחה שהחרידה אותי, "אופק, אני מצטער, אני לא יכול... אני אוהב אותך יותר מידי, ואני פוחד שאם ניפגש שוב לבד אני... אני מצטער."

שלווה גדולה ירדה עלי וקהות החושים המוכרת שבה והתפשטה בתוכי, "זה בסדר, אני מבין." אמרתי, ובאמת, במין צורה מעוותת ומוזרה הבנתי, "אז... אה... שלום דויד."

"שלום אופק." אמר דויד בקול עצוב כל כך עד שליבי נקרע, וסגר.

הפגישה עם דויד העירה אצלי משהו שחשבתי שנרדם לתמיד. פתאום רציתי לבלות, רציתי לרקוד, רציתי להשתולל, ובעיקר רציתי סקס.

חזרתי לאטרף, חזרתי לפייסבוק, חזרתי להיות בקשר עם עוז, האקס המיתולוגי שלי שחזר לארץ, ושמח מאוד לצרף אותי למסיבות הסוערות בהן בילה בסופי שבוע.

השלמתי את כל החוסרים בסקס, אבל נרתעתי מכל ניסיון לקשר שיהיה בו יותר מעונג חולף וזמני. אני לא בנוי לקשר הודעתי, וכשעוז גילה לי בתום לילה אחד ארוך ומסטול במיוחד שהוא כבר עייף מכל המסיבות הללו, והוא רוצה לנוח קצת רק עם בחור אחד, כמו שהיה פעם, כשהיינו זוג, והביט בי בתקווה, העמדתי פנים שאני לא מבין על מה הוא מדבר.

הייתי בטוח שהוא ישכח את הוידוי הזה אחרי שיתפכח בבוקר, אבל טעיתי, עוז המשיך לנסות לחזר אחרי, ואני כבר כמעט שהתפתיתי, אבל רק כמעט.

הצלחנו להתנהל כזוג מונוגאמי במשך כחודש, והייתי קרוב מאוד להוריד את ההגנות ולשוב ולהתאהב בו, ואז סיימון מת במפתיע מדום לב.

חזרתי מדוכדך מהלוויה העצובה והקטנה שלו, ובהתקף רגשנות ורצון לנחמה עליתי לדירתו של עוז בלי להתקשר קודם ולהודיע שאני בא. מצאתי אותו במיטה עם בחור צעיר מידי, ומסטול מידי.

"מה? אבל אמרת שהערב תישאר בבית!" צעק עלי עוז שבמקום להתבייש ולבקש סליחה כעס דווקא עלי, "מה אתה עושה פה פתאום?" תבע בזעם.

שוב נחת עלי הקיפאון המשתק הזה ששמר עלי מרגשות. "הייתי עצוב וחשבתי... טעיתי, סליחה שהפרעתי לך עוז, ובבקשה, אל תתקשר אלי יותר, אני לא רוצה לדבר אתך שוב." אמרתי בשלווה, והסתלקתי בנחת בלי שאטרח אפילו לטרוק את הדלת מאחורי.

כמו תמיד עוז לא הקשיב לי, וכן ניסה ליצור איתי קשר - להסביר, להתנצל ולבקש עוד הזדמנות - אך לשווא. הייתי מוגן היטב בתוך שריון הקרח שלי, והיה לי קל להתעלם ממנו.

אפילוג

עוד שנה עברה, ושוב הגיע האביב. בשבת בהירה וחמימה אחת ישבתי על ספסל בגן הציבורי, מביט בילדים משחקים, ובקשישים מתחממים בשמש, נהנה מתעלוליה של תיקי. ופתאום ראיתי את דויד, קצת יותר רזה, בלי כיפה ובלי ציציות, רץ אחרי אופנים קטנים ואדומים שילד ג'ינג'י כחול עיניים רכב עליהם, מדווש במרץ וצוחק, "אבא!" צעק, "תראה איך אני נוסע בלי ידיים!" פרש את ידיו לצדדים, נסע עוד שני מטר בלי ידיים, ונפל.

"דניאל!" צרח דויד ודהר אליו, מבוהל וחרד יותר מהילד שהתאושש מיד מהנפילה, התיישב וחייך.

"אני בסדר גמור אבא." הרגיע וקם.

דויד רכן אליו, הסיר מעל ראשו את קסדתו הירוקה, ופרע ביד אוהבת את תלתליו האדמוניים. "הפחדת אותי חמוד." אמר ברוך, וחייך באהבה אל בנו, ואז הבחין בי והזדקף, סמוק ונבוך, "אופק." אמר חרש, והושיט לי את ידו, ושוב לחצנו ידיים ושאלנו זה את זה בנימוס מה נשמע.  

"אבא, תראה את הכלב היפה, מותר לי ללטף אותו?" התלהב דניאל מתיקי שהתקרבה אלינו, מכשכשת בזנבה השעיר.

"זו כלבה דניאל, וכן, מותר ללטף אותה." עניתי.

דניאל ליטף את תיקי, בהתחלה בזהירות, ואחר כך יותר באומץ, וכשנתתי לו את הפריזבי המכורסם שלה והצעתי לו לשחק אתה הוא התלהב, הניח לאופניו והתחיל להתרוצץ עם תיקי המאושרת ששמחה למצוא חבר למשחקים נמרץ יותר ממני.

"מה אתה עושה פה בשבת בבוקר? אתה לא אמור להיות בבית כנסת?"

"אני לא הולך יותר לבית כנסת." אמר דויד בהתרסה, "בזמן האחרון אני מקפיד על עונג שבת אמיתי, אני מבלה עם הבן שלי, זה חשוב יותר מתפילה."

"אני מסכים לגמרי." חייכתי אליו, מופתע מהשינוי שחל בו.

"החלטתי שהבן שלי יגדל אחרת ממני, שהוא ידע לרכב על אופנים, ולא יפחד מכלבים כמו שאני פחדתי בגילו, ואני גם מקריא לו את שייקספיר לילדים." הוסיף דויד, "זוכר את הספר הזה?" הגניב ליטוף חטוף על גב כף ידי.

"כן דויד, אני זוכר הכל." עניתי, ואחזתי בידו, "לא שכחתי כלום, אבל מה עם אימא של דניאל, והתאומות, הן בסדר?"

"בסדר גמור." השיב דויד, "אשתי והבנות חיות כיום עם החברה שלה. הן חיכו עד הלידה ועברו לגור יחד."

"ואת דניאל היא השאירה אצלך?"

"כן, החלטנו שככה עדיף. הוא נפגש עם אימא שלו פעם, פעמיים בשבוע, אבל נוח יותר לכולנו שהוא יגור אצלי."

אז הנישואים שלכם לא הצליחו, אתם גרושים?"

"הנישואים הצליחו מאוד, יש לנו ילדים מקסימים, ותמיד נהיה ההורים שלהם, אבל אחרי כמה שנים יחד אשתי התאהבה במישהי, החליטה שהיא בזבזה יותר מידי שנים על העמדת פנים, אמרה שלום ועזבה. אני לא חושב שנתגרש כי אף אחד מאיתנו לא רוצה להתחתן שוב, ובאמת שלא אכפת לנו יותר מה יגידו, עברנו את השלב הזה בחיים."

"אז זהו, אתה לא דתי יותר?"

"בעיני הורי והמשפחה שלי אני כבר לא דתי, אבל הם טועים, לא נעשיתי אפיקורס כמוך." חייך לעברי דויד בפייסנות, "אני עדיין מאמין, אבל כיום האמונה שלי היא משהו פנימי ופרטי, מאז שנעשיתי אדם חופשי היחסים שלי עם אלוהים נעשו הרבה יותר נעימים. אחרי כל כך הרבה שנים של סבל הבנתי שטעיתי, אלוהים הוא ארך אפיים ורב חסד, הוא לא דורש ממני להתאכזר לעצמי ולחיות חיים אומללים." הוא לחץ את ידי בכף ידו החמימה, "האלוהים שלי אוהב את כולם ורוצה שכל אחד, אפילו ההומואים, יהיו מאושרים."

"באמת? עם אלוהים כזה גם אני אוכל להסתדר." לחצתי חזרה את ידו, מרגיש איך ליבי פועם בחזקה, וחמימות נעימה מתפשטת בגופי.

"אבא, אני רעב." צעק דניאל ורץ אלינו, תיקי רצה אחריו.

"גם אני." אמרתי וקמתי, "מה דעתך דניאל שכולנו נלך אלי הביתה, נאכל ארוחת צהרים ואחרי שננוח נלך יחד לבריכה?"

"אבל אני לא יודע לשחות, וגם אבא לא."

"אבל אני יודע, ואני אלמד אותך, וגם את אבא אם הוא רוצה." הבטתי בשאלה בדויד שחייך והנהן, "אני רוצה, איזה שאלה, בטח שאני רוצה."