עוקבים

יום שני, 22 בינואר 2018

א. אהבה אחת אחרונה

1. הומולדת שמח פינקי!
זה התחיל לפני כמה חודשים, בעונת המעבר הזו שבין החורף לקיץ. יש כאלו שקוראים לה אביב, אבל בואו לא ניסחף, פה זה הלבנט, לא אירופה, עונת מעבר מספיק.
לפינקי היה יום הולדת, לא חשוב איזה, מספיק שתדעו שכבר לא ארבעים, אבל עוד לא חמישים, משהו באמצע, וכמו תמיד רוזי הבן זוג שלו - או החבר, או השותף לדירה, או הידוע בציבור שלו, תלוי באיזה יום אתם שואלים - הזמין אותנו למסעדה לכבוד יום ההולדת של פינקי.
הלכנו למסעדה איטלקית אופנתית והזמנו מבחר של פסטות ברטבים שמנת, נשבעים שממחר דיאטה. היה נחמד. שלושה חברים ותיקים שמכירים ויודעים זה על זה הכול, (כולל במובן התנכ"י), מבלים במסעדה מלאה מפה לפה. היה שם קהל מגוון - זוגות בכל מיני הרכבים, משפחות עם ילדים וגם סתם חבורות של ידידים,  כולם לבושים יפה מסודרים מנומסים ו...
"פאק! אני הכי מבוגר פה." התבאסתי.
הם החליפו מבט מודאג ואחר כך סקרו את הסביבה ושוב הביטו זה בזה מודאגים. "אולי זה נכון, אבל אתה לא נראה הכי מבוגר." ניסה רוזי לרכך את האמת.
"עזוב רוזי, אני בן חמישים וחצי ואני במסעדה מלאה ילדים, והכי גרוע זה שבראש אני לא מרגיש יום אחד מבוגר יותר משלושים."
"למה זה גרוע?" הקשה פינקי שצעיר ממני בשלוש שנים בסך הכול.
"כי בגילי מה שקובע זה הגוף לא ההרגשה."
"אבל אתה נראה מצוין." אמר רוזי וליטף לי את היד כמו שהוא עושה תמיד כשהוא רוצה שאני אחזור איתם לדירה שלהם ואשאר לישון אחרי שנבדוק שוב את הסרט ההוא שתמיד עושה לו את זה. כל שנה אנחנו רואים את אותו הסרט וכל שנה השחקנים עושים בדיוק אותו דבר כמו בשנה שעברה (מזדיינים בשצף קצף אם תהיתם), אבל רוזי בכל זאת בודק, אולי הפעם זה ייגמר בחתונה? הם כל כך מושלמים יחד, השוודי המסוקס והכושי המדהים.
"אני גם מרגיש מצוין עד שאני מסתכל בראי, וגם זה רק בתנאי שאני זוכר להרכיב משקפיים. בלי משקפיים אני ממשיך להרגיש מצוין, זו הסיבה שלפעמים אני עושה טעות ומתחיל להתעמל עם המשקולות ואז הגב שלי צועק – הצילו, משוגע! אני כבר זקן ועייף - ואז אני נזכר ששכחתי להרכיב משקפיים.
"די כבר לקטר, פולנייה מעצבנת אחת." אמרו שניהם ביחד, "בגיל חמישים אתה עוד מחזיק משקולות מתחת למיטה ומשתמש בהם כל יום? מה אתה מתלונן?" נזף בי רוזי שתמיד היה שמנמן מעט ולאחרונה נעשה ממש עגול.
מה שוות המשקולות מתחת למיטה אם המיטה ריקה? חשבתי לעצמי, אבל לא אמרתי כלום כי ידעתי שהם יגידו לי שהמיטה ריקה בגלל שאני לא רוצה לא בגלל שאין מתנדבים ושזה תלוי רק בי.
לא היה לי כוח להסביר להם שוב למה החלטתי שלא, לא עוד ודי!
"לחטוף מכה באצבע הקטנה של הרגל כשאני קם להשתין באמצע הלילה בגלל הפרוסטאטה זה לא נקרא להשתמש במשקולות." לעגתי לעצמי, והם מחו ואמרו שאף אחד לא שומר על כתפיים רחבות כאלו, וחזה שרירי כזה, וידיים חזקות כאלו סתם ככה, ושלבן אדם שנראה כמוני בגילי אין זכות לקטר.
"רק אל תגידו לי שאני משתבח עם הזמן כמו יין טוב." עשיתי פרצוף, כי באמת, הקלישאה הזו יצאה לי מהאף עוד בחורף שעבר, כשחגגתי חמישים.
"בסדר, לא נגיד לך." אמר פינקי וחייך חיוך ממזרי, "אבל אני בטוח שזה בדיוק מה שהמלצר שלנו חושב."
"יש לנו מלצרית פינקי, אולי הגיע הזמן שגם אתה תתחיל להרכיב משקפיים על בסיס קבוע?"
"אני לא צריך להרכיב משקפיים כדי להבדיל בין בחורה להומו." נעלב פינקי, "וגם אם אני אהיה עיוור וסנילי אני עדיין אדע איזה מלצר הוא הומו ומי מהסועדים מעניין אותו מעבר לטיפ."
"על מה אתה מדבר פינקי." הניח רוזי לפסטה אלפרדו שלו ושלף את משקפיו, בוחן בעניין את הסביבה.
"עליו, על הבחור החמוד הזה עם הקוקו השחור הקטן שמדבר עם המלצרית שלנו ומנסה לשכנע אותה במשהו."
"קרוב לוודאי שהוא רוצה שהיא תיפגש איתו אחרי שהיא תסיים להאכיל את שלושת ההומואים הזקנים האלו שנפלו עליה."
"לא, הוא מנסה לשכנע אותה שתחליף איתו שולחנות כדי שהוא יהיה המלצר שלנו." פסק פינקי, ולמרבה הפלא הוא כנראה צדק כי המלצרית עברה לשרת את השולחן ממול והמלצר עם הקוקו העמיד את עצמו לרשותנו.
"אתם רואים שצדקתי." חגג פינקי.
"זה לא אומר כלום, אולי אחת הסועדות שם היא האקסית שלו, או שהיא מטרידה אותו מינית והוא מתבייש להגיד משהו?"
"לא." הטיח פינקי כוס החלטית על השולחן, "הוא נדלק על גרי (שמי בועז אבל כולם מכנים אותי גרי) מהרגע הראשון שנכנסנו לפה ואני מבקש לא להתווכח איתי על זה כי אתם יודעים שאני תמיד צודק."
אני ורוזי החלפנו מבטים, שנינו זכרנו טוב את כל הפעמים בהם פינקי לא צדק וגם את הפעם ההיא בה הוא טעה בגדול זכרנו היטב, אבל אחרי הכול היום היה יום הולדתו אז שתקנו.
אחרי שיצאנו משם, קצת מתנודדים בגלל היין, אבל עדיין מלאי מרץ שתכננו לפרוק זה על זה בדירה של רוזי ופינקי שכחתי לגמרי מהמלצר עם הקוקו שאמנם שירת אותנו בחן וקיבל טיפ יפה, אבל לא הגיע כמובן לקרסוליהם של השוודי ושל הכושי התאוותן שלו.
רק על הקפה של הבוקר גילה לי רוזי שפינקי - שעדיין ישן, יגע מכל אירועי הלילה הקודם - צדק לגמרי ושהמלצר שלנו ניצל את ההזדמנות כשהלכתי להשתין והוציא מפינקי את מספר הטלפון שלי.
"אתה צוחק, מה הילד הזה צריך את הטלפון שלי?" הופתעתי.
"מה אתה חושב?" חייך רוזי.
"אין לי מושג. אולי הוא רוצה לסדר שידוך לסבא שלו שיצא מהארון בשעה טובה אחרי שחיתן את כל הנכדים?"
רוזי נאנח, רכן אלי והביט ישר בעיני, ההקדמה הרגילה להרצאה תוצרת מר רוזנבלום בע"מ – "קודם כל בועז, שתדע לך שאתה נראה בקושי בן ארבעים..." התחיל.
"נו, בטח." הפסקתי אותו באמצע, "בתאורה המחורבנת שהייתה שם כל אחד נראה עשרים שנה צעיר יותר. פלא שלא ביקשו ממך תעודת זהות כשהזמנת יין."
"אני מתכוון שאתה נראה בקושי בן ארבעים עכשיו, באור הבוקר הבהיר, אחרי לילה של... לא חשוב, אתה יודע לבד. יש לך גנים טובים חתיכת פולנייה מרגיזה שכמוך, ואין לי מושג איך, אבל הצלחת לא להשמין ולא להקריח ולשמור על כל השיניים שלך, וגם על שאר האיברים שלך הצלחת לשמור בכושר לא רע ומי כמוני יודע את זה. תגיד את האמת, לקחת ויאגרה אתמול?"
"מי צריך ויאגרה אחרי ששוב הכושי אכל אותה מהוויקינגי המצויד?"
רוזי פרץ בצחוק, הפסיק לנאום וחזר לדבר כרגיל. "אתה נראה טוב לגילך גרי, תמיד נראית טוב ועם השנים אתה נראה גם מכובד יותר, ותתפלא, אבל יש כאלו שמראה המנהל הבשל והסמכותי עושה להם את זה."
"מה מנהל? אני כולה עובד בעסק של אבא שלי."
"אתה מנהל אותו לבד כבר עשרים שנה."
"אל תזכיר לי שמוליק. כל יום אני מתפלא מחדש לאן ברחו לי כל השנים האלו." נאנחתי, "רק אתמול הייתי בן שלושים והתלוננתי שאני מזדקן, מי בכלל חשב על גיל חמישים והנה, גם חמישים עבר חלף לו. אולי אתה יודע איך עשרים שנה עברו לי כמו יום אחד?" 
"אין לי מושג, אבל חכה, יש לפנינו עוד את גיל שישים ושבעים ו... די מספיק, לא רוצה שמונים. רוצה רק שמר שלמה פיקנלשטיין שמשגע לי את השכל כבר שלושים שנה יהיה בריא."
"הרי אתה חולה על התחת שלו רוזי, עובדה שאתם יחד כבר כמעט שלושים שנה. איך הבריאות שלו?"
רוזי הקיש בשולחן ואחר כך, רק ליתר ביטחון, על מצחו. "מצוין, שלא יהיה יותר גרוע."
"ואתה, מה שלומך?"
"מאז שהפסקתי לעשן אני מרגיש הרבה יותר טוב. אני חייב להיות בריא בשבילו גרי, כל זמן ששלמה ישן איתי אני בסדר." חייך אלי רוזי ושוב נפעמתי מהאהבה הממושכת והחזקה שלהם שהצליחה לשרוד כל כך הרבה שנים וצרות.
אחר כך הייתי חייב ללכת ובדרך החוצה רוזי חזר לנושא המלצר ואמר שהוא נראה לו ילד נחמד ורציני, לא אחד מהפרחחים האלו שחושבים שהחיים נגמרים אחרי גיל שלושים, ושבאמת הגיע הזמן שאפסיק להתאבל על כצל'ה ז"ל ואתחיל לחיות שוב.
"אני חי. לא קיבלת הוכחה שאני חי רק הלילה?"
רוזי הניד בראשו בעצב. "כן, אבל גרי, בחייך... לזיין מידי פעם זה נחמד, אבל לא לזה אני מתכוון. אתה ישן לבד יותר מידי זמן ואתה הולך לבית קברות יותר מידי פעמים. עברו כבר כמעט שלוש שנים, מספיק."
"מה? גם להתאבל אסור לי? מי יבקר אותו אם לא אני?"
"הוא לא צריך ביקורים, הוא מת. אפילו בתורה כתוב שחבל על דאבדין ולא משתכחין."
"בטח שחבל, בגלל זה אני לא רוצה לשכוח אותו."
"לא חבל עליו, על המנוח, עמהארץ שכמוך." נזף בי שמואל רוזנבלום, תלמיד הישיבה שהתפקר עוד בנעוריו שחלפו מזמן, "חבל עליך שלא מסוגל לשכוח אותו ולהמשיך הלאה, לזה הכוונה."
"רוזי אני רוצה קפה!" צעק פינקי מחדר השינה.
"ותפצה האתון את פיה." גיחך אלי רוזי, "אז מה? החלטת לפתוח סוף סוף את העיניים מר פינקלשטיין היקר." קרא לעבר פינקי שכשל, יחף וערום, לעבר השירותים.
"עכשיו הוא יתלונן שבוע שלם שבגללי הוא עלה במשקל." קרץ אלי רוזי, נישק לי לפרידה והלך להכין קפה לפינקי. 

2. נעים בגב
הגעתי לעבודה קצת באיחור, אבל הגעתי למרות שלא ישנתי יותר מידי באותו לילה.
אז מה אם אני הבוס? (בעצם הבן של הבוס, אבל מילא, לא ניכנס לזה עכשיו). זה לא אומר שמותר לי להתפנק, להיפך, אני צריך לתת דוגמא לשאר העובדים.
ככה חונכתי וזה מוסר העבודה שאבא הרביץ בי - באמת הרביץ, זה לא היה דימוי - וזה כבר לא ישתנה, לא בגלגול הזה.
דימה הקטן ואיוון האיום - שני העובדים הקבועים שלי - כבר היו שקועים בעבודה, רבים כמו תמיד ברוסית, ונורית, המזכירה הנאמנה שלי, הקלדנית הכי מהירה בצפון, נזפה בהם בספרדית ארגנטינאית מתנגנת למרות שהיא לא מבינה מילה ברוסית.
שלושתם עובדים איתי כבר למעלה מחמש עשרה שנים ויחד אנחנו צוות מגובש ומאורגן להפליא. חוץ מהם יש גם את סייף, השליח עם הקטנוע, את פרנקו הנהג ואחרון חביב, הרשקו הקשיש שעבד עוד עם אבא שלי ועדיין זוכר את מכונת הזירוקס הראשונה שממנה צמח מכון ההעתקות שלנו שאותו אני מנהל פחות או יותר לבד מאז שמלאו לי שלושים.
עד אז היה אבא הבוס, אבל הוא קיבל שבץ מוחי בגיל שישים ומשהו ומאחר ואודי ומיכל היו צעירים מידי – מיכל הייתה עוד חיילת ואודי סטודנט - ואימא כמובן הייתה חסרת ישע מחוץ לכותלי הבית, הוזעקתי לעזרה ובאתי מיד, למרות הכעסים, המתחים והמריבות שליוו את יציאתי מהארון ועזיבתי את הבית.
בימים הראשונים כעסתי והתמרמרתי ורק חיכיתי לרגע שבו אוכל לעזוב. חשתי שאבא עושה לי דווקא כשחלה בדיוק כשהתחלתי להתבסס במקום העבודה החדש שלי בתל אביב, אבל מאז חלפו הרבה שנים, החברה בה התחלתי לעבוד אז פשטה כבר מזמן את הרגל והמרירות על שנגררתי מהעיר ללא הפסקה חזרה לפרובינציה המרוחקת התרככה אחרי שאודי ומיכל התחתנו והביאו ילדים שהפכו אותי לדוד גאה ואחר כך פגשתי בכצל'ה...
הוויתור על החלום של מגורים בתל אביב היה קל מאוד אחרי שהוא בא לגור איתי בבית הקטן של סבא וסבתא. סבתי הורישה אותו כמובן לכולנו ורק בעזרתו של כצ'לה הצלחתי לקנות את חלקם של אודי ומיכל ושם אני גר עד היום, מביט בחפצים שצברנו יחד במשך השנים, ישן במיטה המשותפת שחלקנו יחד... לא פלא שלא הצלחתי להמשיך הלאה. 
חזרתי הביתה עייף מאוד, עייף מכדי לאכול, ואחרי מקלחת זריזה צנחתי למיטה ונרדמתי. התעוררתי מקול צלצול הטלפון, ליבי דופק בחזקה ומצחי מכוסה זיעה.
"מדבר עדן, המלצר." אמר מישהו בעל קול ביישני אך נחוש, "אולי אתה לא זוכר אותי, אבל..."
"אני זוכר, אתה הילד הזה עם הקוקו שהחליף את המלצרית."
"אני לא ילד." אמר עדן.
"סליחה." התנצלתי, "אבל בגילי כל מי שמתחת לשלושים נראה לי ילד."
"בן כמה אני נראה לך?"
"אהה... אני די גרוע בניחוש גילים, והיה כל כך חשוך במסעדה. אני לא יודע, אבל אתה בטח מתחת לשלושים."
"אז זה הגבול שלך? גיל שלושים?" קולו היה מאוכזב וקצת נוזף, "ומה אם אני בן עשרים ותשע וחצי ובוגר לגילי?"
"אתה בן עשרים ותשע וחצי?"
"לא, אבל אני בוגר לגילי."
"ומה הגיל שלך?"
"מה דעתך שניפגש במקום מואר יותר כדי שתוכל לנסות לנחש?"
רציתי להגיד שאני עייף ושאני שונא לנחש, אבל הרי לא הייתי עייף, ישנתי היטב, השעה הייתה תשע בסך הכול והילד הזה, שבטח היה צעיר ממני ביותר מעשרים שנה, נדרש לאומץ רב כדי להתקשר לאדם זר...
"בסדר, יש לך איזה רעיון למקום מואר?"
"כן." הוא אמר מיד, "יש לי כרטיסים להופעה של ידיד שלי שמנגן בסקסופון בלהקת ג'ז."
"ג'ז?" הופתעתי, "מה לילד בגילך ולג'ז? חשבתי שהדור הצעיר אוהב את הרעש הזה... איך קוראים לו? טרנס?"
"שונא טרנס." אמר עדן בהחלטיות, "בשבילי רק מוזיקה קלאסית וג'ז."
"מה עם אופרה?" גיחכתי.
"גם. אני מאוד אוהב אופרה." הודיע לי הילד המצחיק הזה, "ואתה?"
"אני אוהב, אבל לא ממש מבין." הודיתי.
"אני אסביר לך כל מה שצריך." הבטיח לי עדן, "אז מה עם המועדון הזה? אתה רוצה לבוא?"
"בסדר, אבל כדאי שתדע שאני הופך לדלעת קצת אחרי חצות."
"באמת, חבל שאני לא אוכל לראות את זה כי אני, אחרי חצות, פשוט נרדם."
"רק רגע, לפני שאנחנו ממשיכים אני חייב לוודא שאתה באמת הבחור הצעיר ההוא, המלצר עם הקוקו שהגיש לנו אתמול במאמה מיה?"
"כן, זה אני."
"אם ככה אולי אני צריך ללכת לבדוק אם המשקפים שלי בסדר. משום מה חשבתי שאתה בחור צעיר. אתה בטוח שאני לא מדבר עם סבא שלך?"
"לא. למה?"
"כי כשאני הייתי בגילך..."
"אבל אתה לא יודע בן כמה אני."
"אני מעריך את הגיל שלך בעשרים וחמש בערך, שזה יוצא חצי מהגיל שלי, וכשאני הייתי בגילך, וגם קצת אחר כך הייתי יוצא לבלות בלילות, הייתי רוקד ושותה, לא שומע אופרה ונרדם."
עדן צחק צחוק קליל ונעים ושאל אם יש לי רכב.
"כן, זה אחד היתרונות של הגיל שלי. יש רכב ואתה ממוקם."
"או! ממוקם זו מילה שאני ממש שונא. בטח גם לך יש כרטיס באטרף."
"היה, אבל זה לא היה זה. אני מעדיף להסתכל על בני אדם אמיתיים, לא על כרטיסים וירטואליים."
"אז מה אתה עושה?" הוא חקר, ונשמע באמת סקרן ומתעניין.
"הולך לגן. יודע מה זה גן? המקום הזה עם העצים והדשא שבמשך היום מטיילים בו ילדים וכלבים? בלילה יש שם הומואים שמחפשים."
"עדיין?"
"כן, עדיין. אמנם רובם קשישים בגילי, או דתיים ונשואים שלא יכולים לגלוש באינטרנט, אבל לי זה לא מפריע, להפך."
"אז אתה מחובבי הסטוצים?"
"לא, אבל קבצנים לא יכולים להיות בררנים."
"אבל למה אתה חושב שאתה קבצן?"
נאנחתי. "זה לא לטלפון עדן, איפה אתה רוצה שניפגש?"
החלטנו שאבוא לאסוף אותו מהצומת מול בית הוריו שגרו לא רחוק ממני וניסע משם לפאב ההוא במרכז הכרמל, בו מתקיימת ההופעה. 
להפתעתי נהניתי מאוד. שנים שלא הייתי בפאב ומזמן לא ראיתי הופעה. שכחתי כבר עד כמה אני אוהב ג'ז ועד כמה הצליל החם והגברי של הסקסופון עושה לי נעים בגב.
למרבה הצער גם במועדון וגם במכונית היה חשוך למדי ולא הצלחתי לבחון היטב את פניו של עדן. בכל זאת היה לי נעים לצידו. בניגוד לרוב בני גילו שמשדרים מעין חוסר שקט פנימי שמטריד אותי ומכניס אותי למתח הוא היה שקט ורגוע מאוד. ישב נינוח ושתקן לצידי, לבוש בגדים פשוטים ורפויים, שערו השחור והחלק אסוף בגומייה על עורפו, נעול נעלי התעמלות שחורים רגילים. איש צעיר ונאה, מדיף ריח נקי של סבון ושמפו, מדבר מעט ובקול שקט, לא רזה במיוחד ולא שמן, עורו בהיר, חיוכו ביישני ועיניו חומות ירקרקות.
כל כך נהניתי מההופעה עד שלפעמים שכחתי שהוא יושב לצידי. בהפסקה אכלנו טורטיות ממולאות בגבינה ושתינו קצת יין - מאחר והוא הביא את הכרטיסים אני שילמתי על הכיבוד למרות שהוא מחה שהוא קיבל את הכרטיסים במתנה מנגן הסקסופון שהוא ידידו – ושוחחנו קצת על המוזיקה. שנינו גילינו, מופתעים קצת, שאנחנו אוהבים את אותן היצירות המיושנות ואת אותם מלחינים קלאסיים ותיקים וטובים כמו דיוק אלינגטון, ארמסטרונג ודיזי גילספי ומעריצים את ג'ון קולטריין.
"קול של סקסופון עושה לי טוב, מחמם לי את הלב." אמרתי לעדן שחייך בשמחה, הנהן בשביעות רצון וסירב בנימוס לעוד כוס יין. למה חשבתי שכל הצעירים בימינו חייבים להשתכר כדי לבלות? 
אחרי ההופעה הוא לחץ את היד של הסקסופוניסט ואמר לו בפשטות שהוא נהנה מאוד וגם החבר שלו – אני – נהנה מההופעה, מה ששימח מאוד את הצעיר שנגינתו העבירה צמרמורת עונג בגבי. לרווחתי לא היו שם שום חיבוקים ונשיקות – טרנד שאני מוצא מאוס ומרגיז במיוחד - גם חברתו של הסקסופוניסט הסתפקה בלחיצת יד ובחיוך.
חזרנו לאיטנו לרכב, ממשיכים לשוחח. השעה הייתה קצת אחרי חצות ולשנינו היה מצב רוח מצוין. הודיתי לו שהזמין אותי והוא הודה לי שבאתי ושאני מתאפק לא להפוך לדלעת למרות השעה המאוחרת.
"ואני מודה לך שאתה עדיין ער."
"כן, אבל אני לא נשאר ער בחינם. זה יעלה לך." לכסן אלי עדן מבט זהיר.
"יעלה לי? במה?"
"בזה." הסתובב אלי עדן, חיבק אותי והוסיף נשיקה על לחיי. הוא היה מעט נמוך ממני, מוצק וחמים בזרועותיי שנכרכו סביבו אינסטינקטיבית.
"ואני שחשבתי שסוף סוף מצאתי מישהו שלא אוהב להתנשק על הלחי עם זרים למחצה." הערתי והדפתי אותו קלות ממני.
"אני באמת לא אוהב את הקטע הזה, זה פשוט מביך, אני לא מבין מאיפה נפל עלינו המנהג המוזר הזה."
"הכול אשמת הטלוויזיה. כשאני הייתי בגילך, אי שם בסוף תקופת הדינוזאורים, הסתפקנו בלחיצת יד. נשיקות היה משהו שנותנים לאימא ולדודות."
"חבל שלא גדלתי בתקופה ההיא, בלי טלוויזיה ובלי כל הגועל נפש של היום."
"זה לא היה כזה כיף כמו שאתה חושב. הרגשנו מנותקים מהעולם הגדול, רצינו לברוח לתל אביב, לרקוד כל הלילה, לעשות סמים ולהזדיין בשירותים."
"וזה מה שעשית בגילי?"
"כן. עד שאבא שלי חלה הספקתי קצת לגור בתל אביב ולבלות ואז הוא קיבל שבץ והייתי צריך לחזור הביתה ולהתחיל להיות בן אדם מבוגר, וככה הגעתי עד הלום, קשיש מר נפש ובודד." הצטחקתי כדי שהוא יבין שאני לא לגמרי רציני.
"אני מקווה שאתה מבין את העברית שלי." הוספתי כשנזכרתי בן כמה בן שיחי, "לפעמים היא קצת גבוהה מידי. זה בגלל ילדותי העשוקה, נטולת הטלוויזיה. כל מה שיכולתי לעשות אז היה לקרוא ספרים. השריטות מהתקופה החשוכה ההיא נשארו בי עד היום."
הוא צחק, הניח יד על כתפי ושוב נישק את לחיי. "לא כל הצעירים בגילי הם עילגים, גם אני תולעת ספרים מנעורי, אני אפילו כותב בלי שגיאות כתיב." ושוב נישק אותי, הפעם על הפה.
"עדן." נעצרתי ליד מכוניתי שחנתה מתחת לפנס ונתתי מבט בוחן בפניו החלקים והצעירים, "אני מבוגר מספיק להיות אבא שלך אז בבקשה, תפסיק."
"להפסיק מה?"
"ל... לא יודע. לחזר אחרי, לגעת בי, לנשק אותי. זה לא מתאים."
"אני לא מסכים אתך." הוא אמר בשקט ואחר כך לקח את מפתחות המכונית שאחזתי ששלפתי מכיסי, "אני יכול לנהוג?"
"יש לך רישיון ילד?"
"לא, אין לי. אני מתכוון להשתולל כמו משוגע ולקרוע את הכביש."
"מצחיק מאוד. מתי הספקת לעשות רישיון?"
"עוד לפני הצבא."
"יפה מצד ההורים שלך."
"הם לא נתנו לי פרוטה. מאז שאני בן ארבע עשרה אני מממן את עצמי בעבודות אחרי הלימודים."
"ומה אתה עושה כיום?"
"עובד, לומד, מחפש שותף להשכיר איתו דירה. נמאס לי לגור אצל ההורים."
"הם יודעים שאתה הומו?"
"כן."
"ו..."
"הם לא מאושרים מזה, אבל מה הם יכולים לעשות? יש לי עוד שלושה אחים ושתי אחיות ויש להם מספיק עבודה איתם. שנייה אחרי שאני אעזוב את הבית הם ישתלטו לי על החדר וישכחו שאני קיים."
"אני מבין." אמרתי והנחתי לו לקחת ממני את המפתחות.
הוא נהג טוב, לא עבר על המהירות המותרת, שמר על כל החוקים למרות שהכבישים היו כמעט ריקים והביא אותי בבטחה לביתי.
"אבל איך אתה תחזור הביתה עדן?" נזכרתי כשהוא החנה את המכונית מול ביתי.
"אני רוצה לעלות אליך." נעץ בי עדן מבט רציני, באפלולית הרכה ששררה במכונית נראו עיניו שחורות ועמוקות, והיד שהניח על זרועי הייתה לחה מעט מהתרגשות.
"למה?" התפלאתי.
"ככה." הוא ענה ונישק אותי שוב, הפעם ישר על פי, מחדיר את לשונו בין שפתי שנפשקו לקבל את נשיקתו.
רק אחרי שהנשיקה הסתיימה נזכרתי שכבר שנים רבות לא התנשקתי ככה, עם לשון, שפתיים, שיניים, ידיים והמון התלהבות וחרמנות של הפעם הראשונה.
עם סטוצים מזדמנים בגן בטח שלא התנשקתי, וגם לא עם פינקי ורוזי, וגם עם כצל'ה... בהתחלה דווקא כן היו נשיקות סוערות, אבל עם השנים... אתם יודעים איך זה, ישנים יחד, חיים יחד, רבים, מתווכחים ומתפייסים, ועם הזמן הנשיקות הופכות להיות סמליות ויבשות.
מפה לשם הזמן עבר ואיכשהו הצלחתי להעביר עשר שנים נטולות נשיקה צרפתית עסיסית רטובה ועמוקה.
"שנים שלא התנשקתי ככה." הערתי אחרי שנאלצנו להפסיק כדי לנשום. הוא הניח את ראשו על חזי ואני הסטתי את שערו שנפרע ונישקתי את עורפו הלבן.
"עם מי התנשקת ככה בפעם האחרונה?" שאל, קולו בוקע עמום מתחת לסנטרי.
"עם כצל'ה, הבן זוג שלי."
"ואיפה הוא עכשיו?"
"הוא מת לפני שלוש שנים, אבל עוד קודם... טוב, היינו יחד מעל עשר שנים ועם הזמן מפסיקים להתנשק ככה."
"למה?" נשא אלי עדן עיניים בוחנות והניח יד רכה על לחיי.
"אין לי מושג." הודיתי, "ככה זה. טוב, בוא ניכנס לפני שהשכנים יתקשרו למשטרה."

שמור     בטל3. מתי זה קורה?
באיזה גיל אתה מתחיל להבין שנעוריך חלפו? מתי אתה קולט שיותר לא תוכל לשתות ולבלות כל הלילה ואחר כך להמשיך לעבוד למחרת?
אתה אולי מרגיש עדיין צעיר כמו פעם, אבל מגלה להפתעתך שאחרי גיל ארבעים הגוף שלך מוחה נמרצות אם לא מניחים לו לישון כהלכה.
בוקר אחד בהיר אתה מביט בראי ומבחין פתאום שיש מניפת קמטים בקצות עיניך, שקו הלסת שלך מתרפט, הסנטר מתחיל להתדלדל והעור כבר לא חלק ומתוח כמו שהיה פעם.
פתאום יש שיבה בשערותיך, ולא רק על הראש אלא גם על החזה ובערווה, ופתאום לזין שלוש פעמים בלילה זה כבר לא משהו מובן מאליו, למעשה אתה אסיר תודה שגם פעם אחת עוברת בשלום ולפתע גברים צעירים ממך מתחילים להביט בך כאילו אתה שקוף ואם אתה בכל זאת מעז לפנות אליהם אתה מקבל חיוך מבטל שמבריח אותך הביתה.
לי זה קרה אחרי שכצל'ה מת ואני נהייתי המבוגר שבחבורה. פתאום כולם סביבי היו צעירים ממני ולפתע מגע של גוף צעיר וטרי בגופי לא היה מובן מאליו, פתאום הוא הפך למותרות שאסור אפילו לחלום עליהם.
כצל'ה היה מבוגר ממני בחמש וחצי שנים שפעם נחשבו כאין וכאפס, אבל גדלו והתעצמו ככל שהוא התבגר. אחרי שמלאו לו ארבעים וחמש הוא ירד לגמרי מהפסים, אז עוד לא הבנתי למה והתביישתי בשבילו כשהוא הוציא כספים ומרץ על נערים צעירים ואוויליים כל כך עד שאפילו לקנא בגללם לא יכולתי.
ובכל זאת אהבתי אותו מאוד ולא יכולתי להפסיק. למרות מבטי החמלה של חברים ומכרים התעקשתי להתעלם, ממתין לו שיירגע, ישלים עם עצמו ויפסיק לרדוף אחרי נעוריו האבודים.
ואולי זה היה קורה בסופו של דבר, הוא היה חוזר אלי והיינו מזדקנים לנו בנחת, אבל לילה אחד, לפני שלוש שנים, הוא הפריז קצת יותר מידי והגיע לבית החולים עם צירוף לא מוצלח של סמים ואלכוהול בגופו ושם נפטר בלי שיחזור להכרה.
לפעמים אני שואל את עצמי אם הוא באמת טעה במינון או שאחרי שנתן מבט ארוך ובוחן מידי בראי החליט שדי, מספיק, עדיף להסתלק עכשיו, בגיל חמישים וקצת, ולא לחכות עד שהצירוף הקטלני של זמן וכוח המשיכה יהרוס לחלוטין את מה שנשאר מהגבר שהוא היה פעם.

זו הסיבה לכך שאחרי שנכנסנו הביתה לא המשכתי לנשק את עדן אלא פניתי להדליק את האור, אבל הוא, עקשן ונלהב, הסתער עלי בחיבוק ובנשיקות ובסופו של דבר הגענו אל הספה כשאנחנו שרויים עדיין באפלולית שרק כמה קרני אור רחוקות מפנס הרחוב האירו אותה.
"לאט לאט ילד." ביקשתי כשהוא התחיל למשוך את חולצתי ממכנסי, דוחף ידיים חמות מתחתיה, "תירגע קצת, רק רגע, זה לא אמור להיות הפוך? זה לא אני שאמור להתנפל עליך?"
"די כבר להתייחס אלי כמו אל ילד תמים!" התפרץ עדן, "אני בן אדם מבוגר שהזין עומד לו עוד מאתמול ואתה מתעקש להתנהג כאילו שאני בתולה ביישנית."
"בסדר, בתולה ביישנית כבר לא תהיה, אבל בכל זאת, מה הלחץ? ולמה אתה מתכוון עומד לך כבר מאתמול? מה קרה אתמול?"
"ראיתי אותך ונדלקתי." אמר עדן בעודו נפטר בזריזות ממכנסיו.
הוא לא ידע את זה כמובן, אבל שלושת המילים האלו שנועדו להחמיא לי היו בשבילי כמו מכה בלב. זה בדיוק מה שאמר לי בזמנו כצל'ה שבא לבקר אצל ההורים שלו בקריות, ראה אותי, נדלק והדליק אותי.
אחר כך הוא חזר לתל אביב, נשבר וחזר שוב אלי, התייאש וברח לתל אביב ושוב חזר אלי ונשאר איתי שבע שנים - שחלקן היו טובות וחלקן לא כל כך - עד שברח ממני לתמיד וכיום הוא נמצא מתחת למצבה בבית הקברות, ממתין שאצטרף אליו ביום מן הימים.
"מה קרה?" הביט בי עדן, מודאג, מחזיק מהסס את החולצה שלו ביד אחת וקונדום בשנייה, "אמרתי משהו לא טוב?"
"לא. בדיוק ההפך, אמרת בדיוק מה שהיית צריך להגיד." הובלתי אותו לחדר השינה.

"מה קרה גרי? למה אתה שתקן כזה?" שאל עדן והתרפק עלי, "אתה מעדיף לישון לבד? אתה רוצה שאני אלך הביתה?"
"בשלוש לפנות בוקר? אל תהיה טיפשון, אני סתם עייף חמוד. בוא נלך לישון."
"וזה בסדר שאני אישן איתך?" הוא שאל בהיסוס.
"כן, בטח. זה נהדר. מזמן לא ישנתי עם מישהו, בטח שלא במיטה הזו."
"אהבת אותו? את האיש הזה שישן כאן קודם?"
"כן, אבל הוא מת. באמת שאין טעם לדבר על זה יותר."
"כל פעם שאני מנסה להכיר אותך אתה חוסם אותי."
"כי אתה ממהר מידי עדן, אנחנו מכירים זה את זה רק יום אחד, סבלנות."
"בסדר, אני אהיה סבלני." הבטיח עדן, "אבל קודם אני רוצה להגיד לך עוד דבר אחד, אפשר?"
לא יכולתי שלא לחייך. "כן, אפשר."
הוא הסתובב על צידו וחיבק אותי בכוח, "רק רציתי שתדע שזה היה הסקס הכי טוב שהיה לי בימי חיי." הצהיר והיה עלי להתאפק לא לצחוק, הוא נשמע כל כך צעיר ורציני.
"גם לי היה טוב מאוד עדן, אתה מתוק. אני מאחל לך עוד המון זיונים שתגיד עליהם שזה הסקס הכי טוב שהיה לך אי פעם."
"אתה שוב צוחק ממני." קבע עדן בהשלמה, "טוב, לא חשוב. אתה פשוט לא מבין."
"לא מבין מה?"
"לא מבין שאני ואתה... שזה לא סתם עוד זיון, שאנחנו צריכים להיות יחד."
"הנה, אנחנו יחד."
"אני מתכוון לתמיד."
"בגילי תמיד זה מעבר לפינה, אבל בגילך תמיד זה נצח. בינתיים בוא נראה איך אנחנו עוברים את הלילה הזה."

הלילה עבר בסדר. הוא ישן בשקט חבוק בזרועותיי, רגליו מפותלות בין רגלי, בלי לנחור או לזוז יותר מידי בזמן השינה, וכשהתעורר, קצת לפני, הלך להכין לי קפה והתאכזב לראות שעד שהוא חזר עם מגש עמוס בכוסות ובפרוסות עוגה כבר קמתי ואני עומד ומתגלח.
"זה בסדר, אני כבר מסיים. רוצה להתגלח גם כן?"
"אחר כך." אמר והביט בי במבט שכבר ידעתי לפרש כרצון לעוד סקס.
"אני לא יודע מה סדר היום שלך עדן, אבל אני כבר מאחר לעבודה."
"אבל אתה הבוס, מה יקרה אם תיקח יום חופש?"
"דווקא בגלל שאני הבוס אני לא יכול סתם להתחפף, וחוץ מזה הבטחתי להרשקו לקחת אותו לבית חולים. יש לו שוב צילום."
"מי זה הרשקו?" הזעיף עדן גבות מעוקלות ככנף ציפור שנראו מקסימות על רקע עורו הלבן.
החלקתי עליהן באצבעי, "אל תעשה פרצופים, הרשקו הוא העובד הכי ותיק שלי ובגילו אני לא רוצה שהוא יסחב באוטובוסים. תגיד, המברשת שיניים הכחולה הזו היא שלך?"
"כן, לקחתי אותה איתי ליתר ביטחון ולקחתי גם תחתונים להחלפה."
"וקונדומים. אתה בחור מאוד מאורגן עדן."
"נכון, מאורגן ומתוכנן."
"ואני נכנסתי לתכניות שלך?"
"יותר נכון התפרצת." אמר וחייך, ואחר כך חיבק אותי ואמר שהוא חייב, אבל פשוט חייב נשיקה, ואחר כך אני הייתי חייב לטעום שוב את הפטמות שלו שהזדקרו, אדומות וגדולות על החזה הלבן והחלק שלו...
בסוף יצא ששתינו קפה קר וכמובן שאיחרתי לעבודה.
אולי זה היה פזיז מצידי להשאיר אותו ישן במיטה שלי וללכת לעבודה, אבל מאז ומתמיד סמכתי על תחושות הבטן שלי והייתה לי הרגשה שאני יכול לסמוך עליו בתחום הזה, וחוץ מזה מה כבר היה יכול לקרות? הרי לא היה אצלי שום דבר ששווה לגנוב אותו.
בצהרים לקחתי את הרשקו לצילום שלו ולמרות נזיפותיו שאחזור מיד לעבודה התעקשתי להמתין לו עד שיסיים והחזרתי אותו לביתו אל אשתו שהתעקשה להודות לי בארוחת צהרים דשנה.
יצאתי משם בארבע אחרי הצהרים ופתאום הנייד שלי מצלצל ומספר לא מוכר מופיע, זה היה עדן, שואל איפה הייתי, לאן נעלמתי ומה אני רוצה לאכול לצהרים?
"האמת שכלום. אכלתי כרגע מרק, שניצל והמון צ'יפס, איפה אתה?"
"אצלך בבית. עם מי אכלת אם מותר לי לשאול?"
"אסור לך." הצטחקתי, "מה אתה עושה אצלי?"
"מחכה לך. מתי אתה בא?"
"עוד כמה דקות."
הגעתי הביתה וגיליתי מופתע שהילד שטף רצפה, סידר את כל הבית ומילא את המקרר שלי באוכל.
"עשית קניות?" הופתעתי, "וניקיון? מה, לא הלכת ללמוד היום?"
"כן, הייתי בכמה שיעורים ואחר כך חזרתי לפה. עם מי אכלת צהרים?"
"עם הרשקו. אתה לא עובד היום?"
"ביטלתי את המשמרת שלי, לא בא לי לעבוד היום. אתה וההרשקו הזה, יש ביניכם משהו?"
"מה?" פרצתי בצחוק, "הרשקו הוא בן שבעים כמעט, הוא מכיר אותי מאז שהייתי ילד. אשתו מבוגרת יותר ממנו, אבל היא עדיין בכושר והיא מתעקשת לפטם אותי כל פעם שאני מגיע לביקור אצלם."
"אהה!" נרגע עדן, "הבנתי. למה הוא לא יוצא לפנסיה?"
"כי הוא לא רוצה. הוא עבד עוד אצל אבא שלי והבטחתי לאבא שכל זמן שהוא ירצה יהיה לו מקום אצלנו."
"יפה מצדך, ודרך אגב, מישהו בשם פינקי התקשר וביקש שתחזור אליו דחוף."
הרמתי טלפון לפינקי ושוב עברתי חקירה - ממתי יש לי מזכיר פרטי שרושם בשבילי הודעות?

"הכול באשמתכם, הבחור הזה שנתתם לו את הטלפון שלי מינה את עצמו למזכיר שלי, אבל אני לא יכול לפרט עכשיו פינקי, נדבר אחר כך."

אין תגובות:

פרסום תגובה