קוראים

יום שני, 22 בינואר 2018

ב. תתחבר לעצמך

בגלל מצבה הבריאותי הרופף של אימו החלטנו לעבור לגור אצלו. תוך שבוע השכרתי את ביתי ועקרתי לגור איתו. זה היה נוח מאוד, הייתה לו קומה נפרדת לעצמו שהייתה בעצם דירה נפרדת בתוך הבית הגדול שהוריש לו אביו ולא חסרה לנו פרטיות.
די מהר השתלבתי במשק הבית הצנוע שלו שכלל את אימו ואת המטפלת שלה שגם בישלה לנו. לניקיון דאגה עוזרת בית שבאה פעם בשבוע. הסתגלתי במהירות מפתיעה למגורי אצלו. כל חיי גרתי עם אנשים, מבית הורי עברתי הישר לחיי נישואים שאולי לא היו מאושרים, אבל הייתה בהם שלווה יחסית, שיתוף פעולה ועבודת צוות.
התגעגעתי לזה. אני לא אוהב לישון לבד, לא אוהב לאכול לבד, לא אוהב לקום לבד. אוהב לשמוע אנשים אחרים סביבי. הבדידות משתקת אותי, מיבשת את מוחי. נוכחות של אנשים סביבי גורמת לי לחוש בטחון וחמימות.
מאחר וכעת גרנו יחד התחלנו להכיר האחד את משפחתו המורחבת של השני. הייתי כבר מחוץ לארון ומבחינתי היה קל מאוד להגיד לכל מיודעי – "תכירו, זה בנצי, החבר שלי, אנחנו גרים יחד."
ילדי שבגרו ידעו על הנטיות שלי מאז שהתגרשתי מאמם וקיבלו אותן, כל אחד על פי דרכו - הבת בפשטות חמימה ואוהבת, והבן בהסתייגות קרירה ובשמץ של סלידה שניסה לכבוש ללא הצלחה.
שניהם היו מנומסים וחביבים אל בנצי. בני בצורה מעט מאולצת, כמעט בעל כורחו, וביתי בטבעיות נעימה שכבשה מיד את ליבו של בנצי.
משפחתו הייתה מסובכת מעט יותר. די מהר הבנתי שהמפתח לאישיותו של בנצי וליחסיו עם משפחתו הייתה אימו – אישה סגורה, ביישנית וחולנית שמאז ומעולם חששה מכל דבר ומכל אחד, והדביקה בפחדיה גם את ילדיה.
כל זמן שהאב חי הוא איזן באישיותו החמימה והפתוחה את האישיות הבעייתית שלה, אבל אחרי מותו בטרם עת מצבה של האם החריף. בשנים האחרונות, לאחר שראייתה נחלשה מאוד, היא כבר לא יצאה יותר מפתח ביתה והייתה תלויה לגמרי בבנה ובמטפלת.
בנצי, נאמן לדרכו החמקמקה בהתמודדות עם בעיות לא יצא אף פעם מהארון בגלוי בפני משפחתו ומכיריו אלא הניח להם להבין בכוחות עצמם למה הוא חי כעת עם גבר. אני מניח שהעובדה שגבר בגילו שלא התחתן ולא יצא מעולם עם אישה התחיל לגור עם גבר אחר לא הפתיעה אף אחד ממכריו. למיטב ידיעתי לא נרשמו שום התעלפויות או קריאות תדהמה מנוכחותי בדירתו.
יחסיו עם אחיו ואחותו היה מוזרים – אל אחותו הצעירה, רווקה בת למעלה משלושים שעד לא מכבר גרה איתו ועם אמם התייחס כאילו הייתה ילדה חסרת ישע, וגם היא מצידה, למרות שניהלה קריירה ונראתה כלפי חוץ כאישה עצמאית לגמרי, הייתה תלויה בחוות דעתו של אחיה הגדול והתייעצה בו על כל צעד ושעל.
גם אחיו לא נישא מעולם, אבל בניגוד לאחות האח התנתק מהמשפחה וגר באיזה מצפה נידח בגליל. בגלל איזה ריב עתיק מתקופת מחלתו של האב יחסיו עם בנצי היו קרירים מאוד. רק למען האם הם הסכימו להחליף ברכות שלום צוננות כשנפגשו.
לצערי, למרות שבעצם גרתי יחד איתה באותו בית, בנצי אף פעם לא הציג אותי כראוי לפני אימו. הוא טען שאין בכך צורך כי היא מנותקת מהמציאות ושקועה לגמרי בעולם משלה. בכל זאת התעקשתי ללחוץ את ידה ולהגיד לה את שמי ובכל פעם שנפגשנו ניסיתי ליצור איתה קשר עין ולנהל מעין שיחה.
עם הזמן היא התרגלה אלי וכל פעם שראתה אותי הייתה מחייכת אלי בביישנות ילדותית, נוגעת ללב אצל אישה קשישה כמותה.
המטפלת שלה, מאשה - אישה לא צעירה ומבוהלת למראה - גם היא לא השתוממה יותר מידי למראי, ואחרי כמה שבועות כשראתה שפגיעתי אינה רעה התחילה לדבר איתי קצת ברוסית ובעברית רצוצה.
עם הזמן התרגלנו לאכול כולנו יחד ארוחת ערב ולצפות יחד בחדשות ואפילו להמשיך ולבלות יחד בסלון לפני שפרשנו לישון.
אני ומאשה היינו שוקעים במשחק שח סוער בעוד בנצי מנמנם לצידנו מול הטלוויזיה. אימו הייתה יושבת מולנו על כורסתה, מביטה במשחק השח שלנו או בטלוויזיה בעודה מקשיבה למוזיקה קלאסית דרך אזניות.
אולי לא היינו משפחה רגילה, אבל היוונו חברה נעימה למדי זה לזה והיינו מרוצים מהסידור הזה.
בנוכחות הנשים התנהגנו למופת, אבל אני מודה שכשהיינו לבד רבנו מידי פעם, מריבות שבדרך כלל לא התפתחו ליותר מויכוחים נמרצים. שנינו היינו אנשים בוגרים ושקולים והרמת קול וצעקות לא היו מקובלות עלינו.
בנצי פתר את בעיית התעקשותי לשלם לו שכר דירה והוצאות מחייה בכך ששם את הכסף בחשבון חיסכון והודיע לי שאחרי שיצטבר בו סכום ראוי הוא ייסע יחד איתי לטיול מסביב לעולם.
רעיון נחמד אך לא מעשי מכיוון שהוא היה מכור לעבודתו עוד יותר ממני. רבנו על זה קצת, כל אחד מאשים את חברו בהתמכרות לעבודה. שנינו עבדנו בתחום המחשבים ששואב לתוכו את העובדים בו בלי רחמים, וסך הכל הבנו היטב אחד את השני.
בסופו של דבר תמיד היינו מתפייסים במיטה, מבטיחים זה לזה שנרגע ונעבוד פחות שעות, וכמובן שמעולם לא עמדנו בהבטחותינו.
בעיה יותר רצינית ביחסנו הייתה הקנאה. היה לנו קשה להודות בכך, אבל אולי בגלל שחשנו חסרי בטחון אחרי כל כך הרבה שנות בדידות, ואולי כי זה היה האופי שלנו, שנינו היינו רכושנים וקנאים.
כל פעם שהיינו יוצאים יחד למקומות של הומואים היינו חוזרים הביתה נרגזים ועצבניים. הסיבות למריבות היו תמיד טיפשיות להפליא, ומעולם לא היה להן קשר לבעיה האמיתית שהציקה לשנינו - קנאה.
מילא בנצי שהתמחה בהדחקת רגשותיו, אבל מפליא כמה זמן לקח לי - בן אדם בוגר ומחובר לעצמו - להודות כמה מרגיז אותי שגבר אחר מביט בו, או גרוע מכך, שהוא מביט באחרים.
אחרי הפעם השלישית או הרביעית שיציאה משותפת לפאב של הומואים הסתיימה במריבה - הפעם כל אחד מאתנו האשים את השני בשתייה מופרזת אם כי למעשה שנינו היינו שתיינים קטנים מאוד - החלטתי להיות גלוי לב והסברתי לו שאני פשוט מקנא.
הוא הביט בי בפליאה. "אבל הרי אני חי רק אתך." אמר בתמימות, כאילו לא שמע שיש סטוצים ובגידות בעולם, "אף פעם לא הייתי עם אף אחד אחר חוץ ממך." 
הייתי חייב להסביר שאני חש חוסר בטחון דווקא בגלל שהוא אף פעם לא היה עם אף אחד חוץ ממני ואני חושש שירצה להתנסות עם אחרים.
"איזה שטויות." נדהם בנצי, "ואני דואג שדווקא בגלל שאין לי ניסיון עם אחרים תרצה מישהו יותר מנוסה ממני."
הבטנו זה בזה, נדהמים קצת, ואז הוא פרץ בבכי ואני בצחוק. התחבקנו והחלטנו להפסיק להיות אידיוטים, וליהנות אחד מהשני כל זמן שאפשר.
"וגם אם יהיה לך איזה סטוץ מהצד לא אכפת לי." אמרתי בנדיבות - או. קיי אז שיקרתי, אז מה?
"ואם לך יהיה סטוץ עם מישהו גם אני אסלח לך מיד אחרי שאשבור לך את הראש." אמר בנצי בשיא הרצינות והתנפל עלי.
התחלנו להיאבק ובסוף גמרנו במיטה כמובן.
"סטוצים זה לא הסגנון שלי בנצי." אמרתי אחר כך, כשניגבנו זה את זה במקלחת.
"אני חושב שגם שלי לא." הסכים איתי בנצי ונישק אותי.
מוזר שדווקא בגלל המשך הקשר שלו עם אסף לא קינאתי. הוא המשיך להקפיד ולהקליט את השידורים המשעממים שלו, שומר את הקלטות בקפידה כשהן ממוספרות לפי סדר כרונולוגי, והדפיס למשמרת כל מייל שקיבל ממנו למרות שהמיילים הללו היו ממוענים לכל חבריו של אסף ולא היה בהם שום מסר אישי אל בנצי.
הוא אמנם לא דיבר עליו יותר, אבל שמתי לב שכל פעם שדובר על התגברות האנטישמיות בצרפת בנצי היה נדרך ונעשה מודאג ולא היה נרגע עד שהיה שומע שאסף בסדר.
עם הזמן גיליתי שמתחת לחזות איש המחשבים קר המזג שהוא הציג כלפי חוץ מסתתר גבר רגשן שאהב שירים רומנטיים ישנים ובכה בסרטים עצובים, אם כי הקפיד להכחיש את הדבר ולתרץ את עיניו הלחות באלרגיה או בהצטננות.
שעשע אותי לגלות שהוא פרנקופיל ששונא צרפתים, אבל מעריץ את התרבות הצרפתית ומכור לשנסונים של ז'ק ברל ואדית פיאף
חשבתי שזה מצחיק ונוגע ללב ואהבתי אותו עוד יותר בגלל הסתירות באופיו והרגשנות שלו.
מעולם לא דברנו על רגשותינו בגלוי. המשפט הנדוש עד בחילה - אני אוהב אותך - אף פעם לא עלה על דל שפתינו, אבל ידעתי שהוא אוהב אותי כי
הוא קרא לי מולי כשהיינו לבד במיטה, הקפיד לנשק אותי כל פעם שנפרדנו בבוקר ולחבק אותי כל פעם שחזרתי הביתה. הוא אהב לישון מחובק איתי והיה מתקשר אלי מידי פעם לעבודה ושולח לי במייל בדיחות שחשב שיצחיקו אותי.  
מטבעי אני פחות רגשני ממנו ואני מקפיד על חזות גברית קשוחה, אבל אהבתי את התנהגותו ולמרות שמעולם לא הודיתי בכך אהבתי לחוש את גופו צמוד לשלי בלילות. אהבתי להחזיק את ידו באפלת אולם הקולנוע, אהבתי לדאוג לו ולחוש את איך הוא דואג לי.
היינו זוג מסור - השגחנו אחד על בריאותו של השני, שמרנו זה על זה שנאכל כראוי, שנעשה ספורט. היינו הולכים הרבה ברגל, ובסופי שבוע היינו מטיילים בכל פינות החמד בארץ. תכננו לטייל גם בחו"ל - רצינו לבקר יחד בוונציה, בפראג ובפאריס, וחלמנו יחד על סיור בחוף התכלת בצרפת.
גם היחסים עם בני משפחתנו השתפרו עם הזמן. בני התחיל לצאת ברצינות עם בחורה נחמדה שהשפיעה עליו לטובה ויחסו על בנצי הפך להיות פחות רשמי ויותר נעים.
אחותו של בנצי התחילה להיפגש עם גבר שנראה רציני והגון והפסיקה לנהל עם בנצי שיחות ארוכות ומתישות על חייה. אפילו אחיו שאל אותו בביקור האחרון אצלנו מה שלומו וחייך אליו בטבעיות, ולפני שהלך לחץ את ידי כשהוא מביט בעיני - דבר שהצליח להימנע ממנו בפעמים הקודמות.
הרגשנו שיש לנו עתיד יחד והיינו מאושרים בדרכנו הצנועה וחסרת הדראמות, ואז הגיע טלפון מצרפת והכל התהפך שוב לרעה. 

בערב סתווי נעים אחד, כמעט שנה אחרי שהתחלנו לגור יחד, הגעתי עייף מהעבודה וגיליתי את בנצי אורז בחיפזון מזוודה. על השידה היו הדרכון שלו וחגורת כסף עם יורו ודולרים.
לא היה צריך להיות בלש דגול כדי להבין שהוא בדרך לחו"ל.
"מה קרה? לאן אתה נוסע?" התפלאתי.
הוא הביט בי במבט מוזר כאילו לא זיהה אותי. "אני נוסע לאסי." אמר והמשיך לארוז.
"מה פתאום? מה קרה?" שאלתי בקול שליו לכאורה, חש איך גוש קרח קטן וקפוא מתחיל להתהוות בבטני, שולח גלי קיפאון לכל אברי.
"הוא ביקש שאני אבוא אליו לעזור לו, הוא מאושפז בבית חולים." אמר בנצי, מצליח להראות בבת אחת מודאג בכנות, אבל גם מרוצה מאוד מכך שאסי בחר בו מכל מכריו לבוא ולטפל בו.
"אין לו חברים, משפחה, מכרים? למה דווקא אתה?"
"לא יודע. לא דיברתי איתו ישירות רק עם מישהו מבית החולים. אולי הוא ביקש ממני כי הוא יודע שאני היחיד שמוכן לעזוב הכל ולרוץ אליו?" אמר בנצי במין זחיחות דעת מכעיסה שגרמה לקרח המתגבש בבטני להתפוצץ בכעס שהתלהט פתאום בתוכי.
ההתמודדות בין הקרח לאש שהתרוצצו בקרבי הייתה מתישה מאוד. התיישבתי על המיטה, ממשיך להביט בו בחוסר ישע.
"מה בדיוק קרה לו? במה הוא חולה?"
"הוא לא חולה אלא פצוע. הטיפשון הזה נסע על אופנוע ונפצע כנראה במין תאונה." אמר בנצי ברוך שהיה שמור אצלו רק לדיבור על אסי.
האש ניצחה את הקרח. התחלתי לצרוח עליו, לוהט מזעם וקנאה שהוא טיפש, שאסי מנצל אותו, ומה פתאום הוא נוסע אליו אחרי שכל החדשים הללו אסי בקושי התייחס אליו.
הוא הביט בי בפליאה, "אבל שמוליק זה אסי, הוא צריך אותי." השתומם על חוסר הבנתי.
"ואני לא צריך אותך? אנחנו יחד כמעט שנה ומספיק טלפון אחד ממנו ו... " דמעות הציפו את עיני. "אני לא אהיה פה כשתחזור בנצי, שתהיה לך דרך צלחה." איחלתי לו וניסיתי לצאת מהחדר לפני ששרידי כבודי העצמי יתפוגגו לחלוטין.
זה חדר את שריון האטימות שעטה על עצמו. הוא עצר אותי בחיבוק וביקש שאבטיח לו לא לעשות שטויות ולא להתנהג בפזיזות. "אני בטח אחזור בעוד יום יומיים מולי," אמר ברכות, מביט בעיני במבט מפציר, "אני לא יכול לסרב לבקשה שלו, בבקשה, תבין אותי, אל תעזוב אותי בגלל דבר כזה, בבקשה?"
נכנעתי מיד והבטחתי שאמתין לו עד שובו.
לא רציתי באמת לעזוב, והאמת היא שלא היה לי לאן ללכת. אשתי לשעבר הייתה אולי מארחת אותי לכמה ימים, אבל מה אחר כך? הבית שלי היה מושכר. ללכת לחפש דירה קטנה ולגור בה לבד?
רק המחשבה על זה גרמה לי לחוש חולה מרוב עצב. הבטחתי לו שלא אעשה שום דבר פזיז עד שהוא ישוב ושנדבר כל יום בטלפון, ואפילו הסעתי אותו לשדה התעופה.
חזרתי הביתה אומלל בגלל ההבעה המאושרת שהייתה נסוכה על פניו, הבעה שהוא לא היה מודע לה כלל.
אני רק ברירת מחדל בשבילו חשבתי במרירות. הוא לא ויתר אף פעם על האהבה המגוחכת הזו לאסי. הוא בטח יושב כעת במטוס ושוגה בפנטזיה טיפשית שבה אסי הצעיר והיפה מבין סוף סוף שבנצי הוא הגבר של חייו וחוזר איתו לארץ כדי לחיות יחד באושר ובעושר בעוד אני מסולק הצידה כנעל בית מרופטת שגמרה את תפקידה.
זה היה הלך מחשבותיי בזמן העדרו, במשך היום הצלחתי לשלוט במחשבות הקודרות הללו ולשמור על סבר פנים רגוע ונעים פחות או יותר, נוזף בעצמי שאלו מחשבות חולניות ושבנצי לא טיפוס כזה.
אמרתי לעצמי שהוא מסור לי, חוזר ומשנן לעצמי שהוא לא בן אדם שיבגוד או יעיף חבר כמו טישו משומש, ורוב הזמן אפילו האמנתי לזה, אבל בלילה, כשהייתי לבד במיטה הריקה מנוכחותו חזרו המחשבות הרעות הללו לבעת אותי.
דמיינתי אותו ואת אסי חוזרים יד ביד לארץ ומסבירים לי בחביבות עדינה שעלי לסלק את נוכחותי המטרידה מחייהם המושלמים, ואת עצמי הולך בגשם עם מזוודה קרועה כדי להמשיך לחיות את שארית חיי הבודדים בדירה קטנה וקרה... מזדקן לאיטי בבדידות בעוד כולם סביבי מאוהבים ומאושרים...
לא ישנתי הרבה במשך אותם לילות בודדים.
הייתי לבד כמעט שבוע, אחד השבועות הקודרים בחיי. קודר אפילו יותר מאותו שבוע שביליתי כחייל צעיר בכלא שש.
בנצי היה מתקשר אלי כל בוקר מוקדם מאוד, ומדכא אותי עד עפר בהתחמקויות החלקלקות שלו. אף אחד לא היה מוצלח כמוהו בהסתרת האמת הפשוטה. הוא היה ממש רב אמן בלא להסביר ישר ולעניין מה קורה.
כל מה שהצלחתי להבין זה שקר שם יותר מאשר בארץ, שהצרפתים לא נחמדים למי שלא מדבר צרפתית רהוטה, שמצבו של אסי נראה די טוב, אבל עדיין עושים בדיקות כדי לברר אם יש לו פגיעות פנימיות, ושברגע שהוא יגמור לארגן הכל הוא יחזור לארץ.
מה לארגן בדיוק? את מי לארגן? זה נשאר לא ברור.
ואז, בוקר אחד, הוא התקשר מוקדם מהרגיל - לא שזה שינה משהו, בין כה שכבתי ער, בודק את הסדקים בתקרה וממתין לשעון המעורר שיצלצל – והודיע לי בשמחה שהיום אחרי הצהרים הם נוחתים בארץ.
בשעה היעודה התייצבתי בשדה התעופה לקבל את פני החבר שלי שחזר אלי עם החבר שלו.
הרגשתי רע ואני מניח שראו את זה עלי. הרגשתי הרעה התגברה כשהם הופיעו מולי, דוחפים יחד עגלה עמוסת מזוודות.
בנצי נראה עייף ופרוע ולא מגולח. לצידו פסע צעיר דק ויפה תואר שחייך חיוך נעים בעודו מתבונן סביבו בלהיטות סקרנית כאילו לא זכה לראות שדה תעופה מימיו.
ידעתי כמובן איך אסי נראה, היו לבנצי מספר תמונות שלו שצולמו בטיולים של החברה כשהם עבדו יחד. בזמנו חשבתי שהוא נאה למדי, אבל לא משהו מיוחד. כעת, כשראיתי אותו פנים אל פנים הבנתי למה בנצי המשיך לערוג אליו זמן כה רב.
למרות הקנאה שחשתי היה עלי להודות שאסי הוא אחד מאותם אנשים שנראים טוב יותר במציאות מאשר בתמונות.
חוץ ממראהו הצעיר והיפה היה בבחור הזה משהו שביר ופגיע שבטח קסם לבנצי שלי שאהב לטפל באנשים ולסוכך עליהם. לצידו נראה בנצי המותש מהטיסה כמו אביו למרות שבפועל היה מבוגר ממנו רק בעשר שנים.
עד שהם הגיעו אלי הפכו קרבי לקרח מוצק, אבל דבר מהרגשתי לא נראה על פני. התנתקתי ממה שחשתי ופעלתי על טייס אוטומטי, מחייך, מברך, מחבק את בנצי - חיבוק גברי קצר בלבד כמובן - ולוחץ בחמימות מזויפת את ידו של אסי - יד עדינה ורכה של אחד שאף פעם לא עבד עבודה גופנית קשה.
מסתבר שהם היו מאוד רעבים כי האוכל במטוס לא נעם לחיכו המפונק של אסי, ואילו בנצי ישן כשהארוחה חולקה. עצרנו לאכול במסעדה קטנה על אם הדרך. בנצי דיבר המון ולא אמר כמעט כלום. במשך הארוחה למדתי הרבה יותר מכפי שרציתי לדעת על מערכת הבריאות הצרפתית ויחסה אל זרים – יחס רע ומתנכר אם אתם רוצים לדעת – ומיד אחר כך נסענו הביתה. 
הכנתי בשביל אסי את חדר האורחים ששכן בקומה התחתונה ליד חדר השינה של הנשים, וכמעט שברתי את גבי כשעזרתי לו לסחוב את מזוודותיו העמוסות בבגדים וספרים לחדרו. "יש לו המון חפצים, הוא עומד להשתקע כאן להרבה זמן?" שאלתי את בנצי כשהיינו סוף סוף לבד בחדר השינה שלנו.
"לא יודע." אמר בנצי וישב באנחה על המיטה, עייף מכדי לחלוץ את נעליו. "יש לו עוד ארגז אחד בדרך, הוא יגיע בשבוע הבא."
"יש לו איזה תכניות לעתיד?" חקרתי, מנסה לא להראות מודאג.
"בשבוע הבא הוא יחזור לעבודה הקודמת שלו, כבר דיברתי עם הבוס והוא ישמח מאוד לקבל אותו חזרה." אמר בנצי, "ואחר כך הוא כנראה יחפש דירה. לא בוער כלום, יש לי פה המון מקום."
יופי, חשבתי לעצמי במרירות, הם יעבדו יחד ויגורו יחד. כמה זמן ייקח עד שיתברר להם שאין כאן מספיק מקום גם בשבילי? חלק ממני, החלק הכועס והלוהט, רצה לקום ולהסתלק מיד, אבל החלק השני, הקר והשקול, עצר בעדו והזכיר לו שבאמת לא בוער כלום ושתמיד יש זמן להדגים עזיבה רבת רושם ולהט ומה הלחץ? הם חזרו רק היום.    
כרעתי על ברכי לפניו וחלצתי את נעליו ואחר כך פשטתי את גרביו. "אתה נראה הרוס." אמרתי ודחפתי אותו לאחור על המיטה, "תתהפך על הבטן, אני אעשה לך מסאג'."
הוא ציית לי בשתיקה וגנח בהנאה כשעיסיתי את שריריו התפוסים. "אסי נראה בסדר גמור." העזתי להגיד אחרי כמה דקות, "הוא לא נראה פצוע."
בנצי נאנח שוב והסתובב על צידו, מושך אותי אליו. שכבנו חבוקים, נושמים זה את זה, מתרגלים בשתיקה אחד לנוכחותו של השני.
"הוא ניסה להתאבד." אמר לבסוף, "בגלל זה לקח לי כל כך הרבה זמן לשחרר אותו משם. זו לא הייתה תאונה. הוא נכנס בכוונה עם האופנוע לתוך קיר."
"הוא נראה בסדר." העזתי להגיד אחרי כמה שניות של תדהמה.
"כן, היה לו מזל שהפנים שלו לא נפגעו, אבל כל הגוף שלו מכוסה סימנים שחורים ויש לו סדקים בצלעות. מזל שהוא חבש קסדה."
איך בן אדם שרוצה להתאבד חובש קסדה? חשבתי לעצמי בנבזות, אבל שתקתי.
"זה היה דחף פתאומי," המשיך בנצי לספר, "הוא יצא לטיול באופנוע, לאוורר את הראש מחוץ לעיר ופתאום הוא נתקף מין חשק כזה... אני חושב שהוא צריך ללכת לראות פסיכולוג או משהו." הוסיף לתדהמתי.
עד כה בנצי התנגד לכל רעיון הטיפול הנפשי וטען בתוקף שכל הפסיכולוגים הם שרלטנים חסרי תועלת. ידעתי היטב מה דעותיו בנדון כי הצעתי לו פעם, בתחילת היכרותנו, ללכת לייעוץ נפשי בגלל הרקע המשפחתי הבעייתי שלי.
בזמנו הוא כעס עלי מאוד וטען בתוקף שהייתה לו ילדות מאושרת והורים אוהבים והכחיש בעוז שהרקע המשפחתי שלו בעייתי במקצת, מתעלם מהעובדה הגלויה לעין שאף אחד מבני משפחתו לא נישא מעולם, שהם מנהלים אחד עם השני יחסים מוזרים ולא טבעיים, ושזה מוזר שבגילו הוא עדיין גר עם אימו בבית שבנה אביו.
"חשבתי שרק לוזרים מפונקים הולכים להתלונן אצל פסיכולוגים שאימא לא היניקה אותם מספיק זמן." קנטרתי אותו.
"כן, אולי חשבתי ככה בזמנו, אבל זה היה פעם, לפני שראיתי את האופנוע ההרוס של אסי. היה לו כזה מזל שהוא לא נהרג..." הוא נרעד וכבש את פניו בכתפי. "אני לא יודע איך להתמודד עם דבר כזה, עם רצון למות בגלל שהחיים שלך לא מסתדרים בדיוק איך שאתה חולם. אם פסיכולוג יכול לעזור לו אז שילך, אני בעד."
חיבקתי אותו, מלטף את גבו, מבין שלמרות כל האומללות שחשתי בלעדיו הרי שבשבילו השבוע האחרון היה קשה עוד יותר מאשר בשבילי.
"זה היה שבוע נוראי, הצרפתים כאלו בני זונות, וגם המשפחה שלו... הם דתיים חרדיים כאלו, מגעילים נורא. הוא דווקא רצה להישאר בפאריז, אבל לא היה לו איפה. ברגע שהם הבינו שהוא הומו הם זרקו אותו מהבית. הוא רצה ללכת לגור אצל חבר, אבל לא הסכמתי, הכרחתי אותו לחזור לארץ."
"רוצה ללכת להתרחץ?" ניסיתי לעודד אותו קצת.
"אני כל כך עייף, אין לי כוח אפילו להתרחץ." אמר בנצי באנחה.
טוב, גם אני הייתי עייף. נגמר לי הכוח למשחקים. "אתה עדיין מאוהב בו?" שאלתי ישירות.
"תראה," התחיל בנצי, הפתיחה הרגילה אצלו לעוד נאום מתחמק עמוס קלישאות חסרות פואנטה.
"בנצי מספיק!" חתכתי אותו בגסות, "כשפגשתי אותך לפני שנה היית מאוהב בילדון הזה, השאלה היא מה אתה מרגיש כעת? אתה עדיין מאוהב בו?"
הוא שתק ועצם את עיניו.
המתנתי כמה שניות עד שאבדתי את סבלנותי. "זה פשוט מאוד בנצי, אתה צריך להחליט את מי אתה רוצה. פעם אחת בחייך תתחבר לעצמך ותחליט, זה אני או הוא?"
המתנתי לתשובה וכל מה שקבלתי הייתה שתיקה.
"נו, בנצי!" התרגזתי והסתובבתי אליו, ואז ראיתי שבמקום להתחבר אל עצמו, לחטט ולחפש תשובות הוא פשוט נרדם.
כמה אפייני לו.
מה יכולתי לעשות? קמתי להביא לו שמיכה והטבתי את הכרית שלו, מביט בפניו האפורות מעייפות. הוא רזה, מתחת לעיניו היו שקעים כהים וזיפי זקנו היו כמעט לבנים לגמרי. בזמן שהותו בצרפת הוא התקרר קצת וכעת הוא נשם בכבדות, כמעט נחר, ונראה קשיש משנותיו.
הבטתי בו והרגשתי איך עולה בי גל עצום של רוך וחיבה כלפיו. חשתי רצון לגונן עליו ו... כן, היה עלי להודות, הרגשתי שאני אוהב אותו.
נכון, הוא לא היה צעיר, לא יפה וכששכב שם בבגדיו המקומטים הוא גם לא נראה סקסי במיוחד, ולמרות הכל ידעתי שאני אוהב אותו ושלא אסתלק עד שהוא יגרש אותי, וגם אז לא אפסיק לאהוב אותו על אף כל הייסורים שגרם לי בגלל אסי - היפיוף המתפנק.
אומלל וחסר מנוחה ירדתי למטה לחפש לי עיסוק וגיליתי את אסי יושב מול הטלוויזיה ודמעות זולגות מעיניו. הבטתי בו ולא הצלחתי לרחם עליו. נכון, גם הוא עבר תקופה לא קלה והיה כנראה אומלל מאוד, אבל למרות הכל הוא נראה יפה ורענן, אפילו הבכי שלו היה סקסי.
"באמת ניסית להתאבד?" שאלתי והתיישבתי לצידו על הספה.
הוא ניגב את דמעותיו בשרוול וניסה לחייך אלי. "אני רואה שבנצי לא הגזים, אתה ממש טיפוס. תמיד אתה מדבר ככה, ישר ולעניין?"
"כן. זה חוסך המון זמן ומאמץ." אמרתי קצרות, "ולא ענית לי." הזכרתי לו.
"אני חושב שכן, אני לא בטוח." אמר אסי, "כשעליתי על האופנוע לא תכננתי למות, שמתי קסדה, לקחתי מים ומפה, רציתי לטייל קצת מחוץ לעיר, לחשוב על החיים שלי, לנסות להבין מה אני רוצה מעצמי."
הוא מחט את חוטמו וניסה להתגבר על דמעותיו. "אתה מבין? ניסיתי להתחבר לעצמי, להבין למה אני כל כך אומלל בזמן האחרון, אבל..." הוא נאנח, "כמובן שלא הייתי צריך לנסוע מחוץ לפאריז בשביל להבין את זה, לא הייתי צריך אפילו לצאת מהדירה שלי, זה היה ברור לגמרי וברגע שעליתי על האופנוע הזה תפסתי... פתאום הבנתי..."
"מה הבנת?"
"שהמצב שלי אף פעם לא ישתפר, שאני רק אזדקן ואשמין ובסוף אני... בסוף..." והוא שוב פרץ בבכי.
"בסוף תהיה זקן ותמות כמו שקורה לכל אחד אלא אם כן הוא מת צעיר." סיכמתי בקוצר רוח.
מה יש לילד הזה? מה הוא מילל ככה? אם מישהו צריך לבכות זה אני לא הוא.
"אתה לא מבין כמה זה נורא להיות הומו בודד ומזדקן." המשיך אסי לרחם על עצמו.
"מזדקן?" חייכתי, "אתה ממש ילד, על מה אתה מדבר? תראה אותי, אני בן ארבעים וחמש ובנצי בן ארבעים ושלוש, ואנחנו לא בוכים ולא נתקעים עם אופנועים בקירות. תפסיק לרחם על עצמך, כולם מזדקנים ובסוף כולנו נריח את הפרחים מהשורש."
"אבל לכם יש אחד את השני, אתם מאוהבים, ואני כל כך לבד." ילל אסי, "אף אחד לא אוהב אותי, אני אמות לבד, הומו זקן ופתטי."
אני מתעב רחמים עצמיים, בעיקר כשהם באים מגברים צעירים ויפים.
"החיים זה לא פיקניק ואם זה מנחם אותך יש יותר סטרייטים זקנים ופתטים שמתים לבד מאשר הומואים." ציינתי בקרירות.
"כן, אבל..." המשיך אסי להתעצב אל ליבו.
"וחוץ מזה אתה יודע שבנצי מאוהב בך. מספיקה מילה אחת ממך והוא יעיף אותי וייקח אותך." הוספתי.
אסי התנשף בתדהמה וקם ממקומו, סוקר אותי בפליאה, "זה מה שאתה חושב?" שאל, וסוף סוף הפסיק לילל.
"כן. זה מה שאני חושב. הוא חולה עליך מהרגע שנפגשתם, למרות שרק אחרי שהוא פגש אותי והתחבר לעצמו הוא העז להודות בזה."
אסי פרץ בצחוק והודיע לי שאני אידיוט. וכשהתרגזתי צחק עוד יותר וסיפר לי שביומים האחרונים שלהם בפאריס, אחרי שהוא שוחרר מבית החולים, הוא ובנצי ישנו יחד במיטה אחת במלון.
"אני מבין." אמרתי ביובש. הקרח הזה שבתוכי הגיע עכשיו עד לקצות אצבעותיי, מקפיא אותי לחלוטין. שום דבר כבר לא היה יכול לזעזע אותי כעת. "תסלח לי," קמתי ממקומי, מנומס עד בחילה, "אבל אני הולך לארוז עכשיו. ממחר תוכלו להמשיך לישון יחד, בעצם אתה יכול ללכת לישון איתו כבר עכשיו, אני אשאר לישון על הספה."
"דביל!" אמר אסי בחיבה והדף אותי חזרה אל הספה, התיישב מולי על השולחן ואחז בכתפי, מדבר ישר אל פני. "לא קרה שום דבר ביני לבינו. אני רציתי, אבל הוא נשאר נאמן לך. כל הזמן הוא רק דיבר עליך, והתגעגע אליך, ודאג איך תסתדר בלעדיו."
חמימות נעימה השתפכה באברי לשמע דבריו.
"באמת? הוא דאג לי? הוא נשמע כל כך מוזר בטלפון, חשבתי ש..."
"זה בגלל שהוא הרגיש נורא אשם שהוא עזב אותך. הוא כל הזמן אמר לי שאם אתה היית עושה לו דבר כזה הוא היה נורא כועס עליך ונורא נפגע, וכמה אתה נהדר שהבנת אותו ושנתת לו לנסוע בלי לעשות בעיות."
הרגשתי שאני מסמיק והעדפתי לשתוק.
"הוא הציל את חיי." המשיך אסי להשתפך, "אני לא מאמין עד כמה הוא השתנה מאז שהוא פגש אותך. פעם הוא בכלל לא ידע מה קורה איתו. ממש לא האמנתי עד כמה הוא מחובר לעצמו עכשיו, והכל בזכותך." חייך אלי בחמימות.
היה לו חיוך מקסים. "נו, אז מה יהיה אתך?" ניסיתי לשנות נושא לפני שאמס לגמרי מרוב מבוכה. "יצאת מהדיכאון? כבר אין לך יותר חשק להתאבד?"
אסי חייך, קצת בקושי, אבל חיוך אמיתי. "זה ייקח לי עוד קצת זמן להשלים עם זה שאין אף נסיך בלונדיני שמחכה לי בצרפת ושהחיים הם לא אגדת ילדים. אני עוד צריך לגלות להורים שלי שנכדים הם לא יראו ממני ולהתחיל להשלים עם זה שכמו כולם גם אני אזדקן יום אחד. אני רק מקווה שקודם אני אמצא אהבה אמיתית כמו שיש לך ולבנצי."
"ורצוי שהוא יהיה בלונדיני." לא התאפקתי לעקוץ אותו.
הוא צחק. "כן, זה כבר לא חשוב לי כמו פעם, אבל רצוי שהוא יהיה בלונדיני, למרות שאלוהים יודע איפה אני אמצע אחד כזה בארץ."
"אל תתייאש. לא חסרים פה עולים מרוסיה שלפחות חמישים אחוז מהם הם בלונדינים כשרים למהדרין. גם אם רק עשרה אחוז מהם הומואים עוד לא אבדה תקוותנו." טפחתי על שכמו והלכתי לישון.
בנצי התהפך על צידו כשנכנסתי למיטה ונצמד אלי, מנשק את צווארי, שורט את עורי בזיפי זקנו. "כל כך התגעגעתי אליך." אמר בקול ערני לגמרי. "גם אתה התגעגעת אלי מולי?"
"כן, מאוד התגעגעתי." משכתי מעליו את בגדיו, "בוא, אני אראה לך עד כמה."
אחרי שהראינו אחד לשני כמה התגעגענו זה לזה התרחצנו יחד והוא ניסה להתנצל על התנהגותו והתוודה שישן עם אסי באותה מיטה.  
"אחרי שאסי השתחרר מבית החולים הקרובים שלו העיפו אותנו מהדירה שלהם ובמלון היה רק חדר עם מיטה אחת, אבל לא נגעתי בו, חשבתי רק עליך. אתה מאמין לי?" הביט בפני, מודאג.
"כן. אני מאמין לך. וזה לא חשוב. העיקר שחזרת אלי." חיבקתי אותו, "בוא נישן סוף סוף, כבר שבוע שלא ישנתי כמו שצריך. תודה לאל שחזרת."
הוא נצמד אלי בכוח. "אני אוהב אותך שמואל."
"אני יודע. תישן כבר בנצי."
"גם אתה אוהב אותי?" התעקש בנצי לחקור אותי.
"די כבר, נודניק." נהמתי, "תפסיק עם השטויות האלו."
"לא רוצה. קודם תגיד לי מה אתה מרגיש כלפי."
"אני מרגיש שאני הולך להחטיף לך מכות אם לא תיתן לי לישון."
"נו, בחייך שמוליק, תתחבר לעצמך, תגיד לי מה הרגשת כשנסעתי."
"הרגשתי כמו כלב עזוב בצער בעלי חיים. עכשיו שתוק ותן לי לישון." 
"בסדר, אני שותק." אמר בנצי והתחפר בזרועותיי, מצחקק.
"נו, מה עכשיו? מה אתה צוחק?"
"מצחיק אותי מה שאמרת, עזוב כמו כלב בצער בעלי חיים. באמת ככה הרגשת?"
"כן, זה בדיוק מה שהרגשתי. אני אוהב אותך וכשנסעת הרגשתי כמו כלב עזוב ובודד, ואם מישהו יעיז להגיד עכשיו שאני לא מחובר לעצמי אני מחטיף לו."
הוא גיחך וטמן את פניו בכתפי. "חס וחלילה, אף אחד לא יעיז להגיד לך דבר כזה. אתה לגמרי מחובר לעצמך שמוליק. לילה טוב."
אחרי שבוע של מגורים אצלנו, אסי מצא חבר חדש, בלונדיני נחמד וצעיר, אמריקאי דווקא, שחשב שהוא נורא יפה ושזה שהוא ממוצא מרוקאי זה ממש אקזוטי.
אחרי שהם עברו לגור יחד הגשמנו שנינו חלום ישן שלנו כילדים, והחלטנו שנאמץ כלב. עוד לפני שבחרנו כלב התווכחנו על השם. אני רציתי לתת לכלב שם כלבי טיפוסי כמו בובי או רקסי, ואילו בנצי דחה את השמות שהצעתי בטענה שהם נדושים מדי וחשב על שם יותר מתוחכם כמו ארכימדס או אריסטיד. 
מזועזע לשמע הצעותיו הפלצניות טענתי שכלב עם שם כזה יפתח מהר מאוד תסביך זהות ויחשוב שהוא חתול. בסופו של דבר החלטנו לא להחליט עד שנפגוש את הכלב המיועד ושמנו את פעמינו לצער בעלי חיים. היו שם המוני כלבים. קטנים, גדולים, שחורים, לבנים, צהובים, אבל אף אחד לא נראה כמו הכלב שלנו. 
בסוף מצאנו אותו יושב בפינת הכלוב, מביט סביבו במבט נבון, מתעלם מהמהומה שהקימו שאר הכלבים הצעירים ממנו, ונראה לגמרי מחובר לעצמו.  
''אותו!'' אמרנו יחד והצבענו לעבר הכלב שלנו שלמרבה המזל כבר היה לו שם ככה שהמשך הויכוח נחסך מאתנו.
העובד במקום הזהיר אותנו שהוא כבר לא כלב צעיר כל-כך והתחיל להגיד שאולי עדיף שניקח כלב פחות מבוגר, אבל עוד לפני שהוא גמר את המשפט הוא ראה את המבטים שנעצנו בו ובתבונה רבה בלע את הצעתו ונדם.
הכלב שלנו – מישה, לא נראה משהו, מדובלל כזה ולא צעיר, אבל לגמרי רגוע ומחובר לעצמו. את החיבה שהוא רוכש לנו הוא מחלק בתבונה של דיפלומט מלידה, ביני לבין בנצי, ואנחנו יודעים שהוא אוהב את שנינו בדיוק אותו דבר. 

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה