קוראים

יום שני, 22 בינואר 2018

א. אפיקורס

דויד נולד במשפחה חסידית אדוקה, בן רביעי אחרי שלוש בנים, אכזבה קלה לאימו שנחפזה, מיד אחרי לידתו, להרות שוב. אחריו היא ילדה סוף סוף בת, ואחריה עוד אחת, ועוד אחת, ולקינוח עוד בן זקונים. משפחה גדולה, בלי עין הרע, ענייה מרודה ויראת שמיים. עד גיל אחת עשרה דויד היה ילד טוב, שקט, מנומס, צייתן, צדיק קטן, נחבא בצילם של אחיו הבוגרים, ואז, יום אחד, התעורר פתאום והתחיל לשאול שאלות, להטיל ספקות ולתהות תהיות, ועד שהגיע לגיל בר מצווה כבר ידע שהוא שונה מאוד מאחיו ומחבריו לחיידר, ולא רק שאינו צדיק הוא גם חוטא גדול, בעל תאוות ונטיות הפוכות. גם אחרי שיצא בשאלה עדיין היה משוכנע שאם לא יחזור בתשובה ויתקן את דרכיו סופו להישרף בגיהינום לנצח נצחים.
בגיל שבע עשרה, במקום ללכת ללשכת הגיוס ולקבל פטור כמקובל הוא עשה מעשה והתגייס, מתריס כנגד חינוכו שכיוון אותו מאז לידתו להניח להבלי העולם הזה ולהיות תלמיד חכם המסתופף באוהלה של תורה. לא פעם שאל דויד את עצמו אם היה סוטה מהדרך הסלולה שהתוו לו הוריו ומחנכיו לולא היה בעל נטיות הפוכות?
לפעמים חשב שהוא היה יוצא בשאלה גם אם לא היה הפוך, ולפעמים חשב שרק המשיכה המגונה הזאת לגברים היא שגרמה לו לפקפק בעולם שנולד לתוכו, להטיל ספק במה שלימדו אותו ולפקפק בקיומו של אלוהים.
כך או כך עובדה היא שהוא נעשה אפיקורוס, אבל לא לתיאבון ובטח שלא להכעיס. הכפירה הייתה כרוכה אצלו בייסורים גדולים, מאז שעמד על דעתו התענה דויד בלבטים ובשאלות, ותהה תהיות, וכל אותו זמן חלחלו בו תשוקות אסורות ואהבות אסורות שרק המחשבות עליהן הפחידו אותו, טלטלו את כולו, ובערו בגופו, מסיבות לו ייסורים גדולים.
לא היה דבר שדויד רצה יותר מאשר להיות כמו אחיו הבוגרים וכמו אביו והדודים, הוא השתוקק להיות שלם באמונתו, תמים וטהור כתינוק שלא חטא. לא פעם מירק את עצמו, ייסר את בשרו, גזר על עצמו תעניות של דיבור ואוכל, והקפיד לא להביט ולא לחשוב כדי לא לבוא לידי הרהורי עברה - שום דבר לא עזר. התשוקות המגונות והאסורות היו חזקות ממנו. לשווא היה בוכה ומתענה, ומנסה שוב ושוב, ונכשל כל פעם מחדש. כמה פעמים כמעט שפנה בבקשת עזרה אל ראש הישיבה, אבל מחמת הבושה נרתע תמיד ברגע האחרון, וסודו נשאר שמור איתו.
לבסוף לא יכול היה לשאת עוד וברח. לא היה לו אומץ לספר בבית מה הוא עומד לעשות. הוא הסתלק בסתר לצבא, יודע שהוא משאיר אחריו לבבות שבורים ובושה נוראית, וגם מקלקל בלי שום התחשבות את הסיכויים של אחיותיו להשתדך שידוך הגון וראוי, וחזר לביקור רק בתום הטירונות, כשהוא לבוש כבר מדים, פניו מגולחים ופאותיו קצוצות.
ליבם של הוריו התרסק מצער ומבושה, אימו בכתה, אביו כעס ודרש לדעת למה? ודויד הסתיר את מה שבאמת העיק עליו וסיפר על ספקות באמונה, על תחושת מחנק ועל רצון לתרום ולעשות, ולא רק לשבת וללמוד כל היום. הוא לא העז לספר להם על הפחד המשתק שלו מהצעות השידוכים שקיבל לפני שנמלט, אבל בסתר ליבו ידע שהוא מעדיף לעשות הכל רק לא להתארס ואחר כך, אלוהים ישמור, להתחתן עם אישה. הידיעה שאם לא יברח הוא יאלץ יום אחד להיות ערום באותה מיטה עם בחורה ערומה, לספק לה את עונתה, ולהוליד אתה ילדים מילאה אותו זוועת אלוהים. הפחד מהעתיד היה גדול כל כך עד שהעדיף להיפרד מהבית המוכר והאהוב, לסכן את עתידן של אחיותיו, לצער את ההורים ולהפוך לחייל בודד.
הוריו ראו אותו לבוש מדים רק פעם אחת בלבד, הם הודיעו לו שהוא מהווה השפעה רוחנית רעה מאוד על אחיותיו ואחיו הצעיר, וביקשו שעד שלא ישנה את דעתו וישוב להיות הילד המוכר והאהוב שלהם שיתכבד ולא יחזור יותר הביתה.
דויד לא מחה, יצא מביתם והסתלק לבית החיל וכבר למחרת ביקש להפוך לחיל בודד. הצבא גילה הבנה למצבו, סיפק לו מיטה ואוכל, ולימד אותו מקצוע. הוא שירת בבסיס סגור בחיל האוויר ולמרות הגעגועים היה לו טוב בצבא. כל זמן שהיה חייל הוא לא היה צריך לדאוג לשום דבר חוץ מאשר לבצע כהלכה את תפקידו. יחסית לחייו הקודמים חייו נעשו פשוטים ונוחים מאוד, אם כי עדיין לא העז לצאת מהארון. עם הזמן רכש לו מספר חברים, התחיל להתמצא בעולם החילוני ולמד איך לשוחח עם בנות, ולקראת תום השירות כמעט שלא פחד מהן יותר. הוא חווה כמה התאהבויות חולפות בבנים סטרייטים, ולמד שהן מכונות קראשים, והצליח להתגבר עליהן בכוחות עצמו בלי שאיש ניחש מה הוא חש באמת. מעט מעט הוא חש שהוא נעשה חילוני, שהוא כמעט כמו כולם, ואולי יש לו סיכוי לחיות חיים טובים וחופשיים.
אחרי השחרור המפקד שלו, שחיבב אותו מאוד ודאג מה יעלה בגורלו, סידר לו מקום מגורים חינם אצל אחד מידידיו הטובים. דויד עבר לגור בדירה קטנה מאוד, אבל נעימה, ובעידודו של מפקדו נרשם לקורס בטכנאות מחשבים.
"רק כלה אני לא יכול לספק לך, לזה תצטרך לדאוג לבד." התבדח כשדויד הודה לו מעומק ליבו.
דויד חייך חיוך נבוך, והסמיק, והמפקד צחק, בטוח שדויד הביישן יצליח להתגבר יום אחד על חינוכו הדתי ויהפוך לבעל משפחה, כמו כולם.
דויד למד להפסיק לפחד מבנות, אבל עדיין פחד מאוד מכלבים, והנה, כמה ימים אחרי שעבר לגור בדירתו החדשה, בעודו עומד לתומו בחצר, התנפל עליו לפתע כלב שעיר ורעשני. רק אחר כך התברר לו שהכלב הוא בעצם כלבה צעירה שרק רצתה לשחק איתו, ושאין לו סיבה לפחד ממנה. מי שבאמת היה מסוכן היה בעליה של הכלבה, אופק הצעיר ויפה התואר.
דויד התאהב בו מיד, כמו שהתאהב פעמים רבות בעבר, אבל בניגוד לשאר אהבותיו הסודיות הלא ממומשות אופק לא היה סטרייט וגם הוא חיפש אהבה, וכאן התחילו העניינים להסתבך. 
הם היו זוג אוהב למרות שבחודשים הראשונים דויד המאוהב טעם ייסורי קנאה כי הבין שחלק מליבו של אופק יהיה שייך תמיד לעוז, המיתולוגי שלו, אבל אופק היה סבלני ומבין והוא התגבר. אופק לימד אותו לאהוב בלי להתבייש, לרכב על אופניים, ולהפסיק לפחד מכלבים, והכי חשוב - איך לחיות עם גבר, לשמוח בו ולשמח אותו.
בזכות אופק התאהב דויד באמנות המופלאה של התיאטרון שהפכה לתשוקה גדולה מאוד אצלו, ורווה נחת מחייו כחילוני וכהומו שיש לו בן זוג, חברים, וחיים מעניינים וטובים.
דויד התחיל להרגיש שמשהו חסר בחייו אחרי שנחל אכזבה קטנה ולא רצינית כי לא קיבל את התפקיד שחשק בו בתיאטרון החובבים שהצטרף אליו. רצה המקרה ובדיוק אז עברו אופק ודויד לגור בבית חדש שעמד גב אל גב עם בית כנסת שבמרתפו היה אולם גדול וקריר שנועד ללימודי גמרא. המתפללים שלמדו שם היו ברובם דתיים לאומיים, בעלי משפחות שעבדו ופרנסו את עצמם, והלימוד היה בשבילם משהו צדדי שעסקו בו בשביל הנשמה.
דויד נכנס למרתף כועס ועצבני בגלל התפקיד שהחמיץ, ולהפתעתו התקבל בסבר פנים יפות ומאירות, ומיד צירפו אותי לחבורה, ושמחו עליו שמחה גדולה. אחרי כמה שנים של נתק מוחלט מהדת הרגיש דויד שחזר הביתה, ומנוחם ורגוע המשיך ללמוד גמרא פעמיים בשבוע, ולאט לאט, כאילו מבלי משים, החל להתפלל בבית הכנסת ולהניח תפילין כל בוקר.
עם הזמן התחיל איציק, החברותא שלו, גבר נשוי כבן ארבעים, שהגדיר את עצמו כחרדי לייט לתהות על קנקנו. דויד אמר לו את האמת, אבל לא את כל האמת. הוא סיפר שהיה פעם חרדי, והתפקר, וכיום הוא מפלס את דרכו בחיים בלי עזרה מהוריו שהתנכרו לו. דויד לא הרחיב בנוגע לסיבת עזיבתו את העולם החרדי כי חשש שאם ייצא מהארון הוא יגורש בחרפה ויאבד את הנחמה שמצא בלימוד הגמרא, והציג את אופק כשותפו לדירה.
יום אחד, מיד אחרי ליל תיקון שבועות שאל איציק, החברותא של דויד, אם הוא מעוניין בשידוך. סמוק ונבוך התפתל דויד על מושבו, מנסה לדחות את ההצעה בלי להסביר למה בדיוק הוא לא יכול לשאת אישה.
"אם זה בגלל שאתה הפוך." אמר איציק, "תדע שיש לזה תיקון, ואם לא, סלח לי שטפלתי עליך אשמה כל כך מגונה."
בדיעבד ידע דויד שהוא צריך להתקומם להגיד גלויות שלהיות בעל נטיות הפוכות זה לא דבר מגונה, ושאלוהים יצר אותו כזה, בדיוק כמו שיצר את איציק בעל תאווה לנשים, אבל בפועל הוא רק הסמיק, השפיל מבט והניח לאיציק להציע לו להשתדך למישהי שגם היא, כמוהו, בעלת נטיות הפוכות. ואולי, כך סבר איציק, השניים יצליחו להתיישר זה בעזרת זו, ולהעמיד יחד בית יהודי כשר.
דויד לא היה מסוגל לשקר ולהכחיש שהוא הפוך, אבל הטיל ספק אם נישואים למקבילה הנשית שלו יעלו יפה. הוא ניסה להתחמק מהשידוך בנימוס ובלי להעליב את החברותא שלו, אבל התאונה של סיימון זעזעה אותו קשות, וההשערה של איציק שמצבו של סיימון הוא עונש על החטא הנורא של משכב זכור חדרה כחץ מורעל לליבו. מיד אחר כך התארסה אחת מאחיותיו, והוריו, שבריאותם התרופפה מאוד מאז עזיבתו, יצרו איתו קשר לראשונה מאז שעזב את הבית, והזמינו אותו לחתונה. במקביל התגברו חילוקי הדעות והמריבות שלו עם אופק שנשאר כמו שהיה תמיד, חילוני להכעיס ולתיאבון.
פתאום העובדה שהוא עובר על איסור מדאורייתא ומקיים, ועוד בהנאה גדולה, משכב זכור, הציקה לו מאוד, והוא החל לרדת לחייו של אופק שגם הוא היה מודאג בגלל מצבו הנואש של סיימון ושל צורי, בן זוגו, שדבק בו בעקשנות, מטפל בו במסירות אין קץ.
בסתר ליבו סבר דויד שהסבל שעובר על סיימון הוא עונש משמים, ובכל זאת לא יכול היה שלא להשתדל ולעזור לשניים כמיטב יכולתו. השבועות הראשונים של סיימון בבית היו קשים מאוד והלילות היו קשים במיוחד. פעמים רבות נשאר דויד לישון אצלם כדי לסייע לצורי שחשש להישאר לבד עם סיימון. לילה אחד, אחרי שסיימון שוב העיר אותם בצעקות, ושוב הם היו צריכים לרחוץ אותו בגלל שהוריד מעליו את החיתול הרטוב, צורי צנח לצידו של דויד על הספה, ואמר בייאוש שאין לו יותר כוח, ונמאס לו, והלוואי וסיימון ימות כבר ודי.
דויד הנרעש הניח יד על כתפו וניסה לחבק ולעודד את ידידו המותש שהחזיר לו חיבוק, אמר שהוא לא רק נורא עייף, אלא גם חרמן, ולפני שדויד הבין מה קורה הפך החיבוק החברי להתעלסות לוהטת.
מיד אחרי שהחרמנות שכחה דויד התבייש מאוד בעצמו, והתאמץ לא להיות יותר לבד עם צורי, אבל למרות מאמציו הוא נכשל שוב לפחות עוד פעמיים. השניים התחרטו כל פעם מחדש על התנהגותם, והתנצלו אחד בפני השני, מספרים זה לזה שהם אוהבים רק את בני הזוג שלהם, אבל...
הקשר החשאי והמביש שלהם נפסק בסופו של דבר בזכותו של נדב שמצא עובד זר, פיזיותרפיסט ומעסה גוי, גבר בריא וחזק שיעזור לצורי עם סיימון. כמה שבועות אחר כך, קצת לפני סיום לימודיו, נודע לדויד שולנטין הגוי וצורי חיים יחד.
דויד נחרד, ואחוז בחילה וכעס, שנאה וקנאה, ובעיקר תיעוב עז ממה שנהיה ממנו פנה לאיציק ושאל אם השידוך שהוצע לו עדיין בתוקף.
כמה ימים אחר כך הוא עזב את אופק וחזר להוריו ששמחו לשמוע שהוא חזר בתשובה והוא עומד להינשא.
לפני שעזב סיפר דויד לאופק את האמת על נישואיו והציע לו שהם ימשיכו להיות בקשר. אופק דחה את הרעיון בסלידה וטען שמדובר באחיזת עיניים חסרת טעם. בסתר ליבו דויד ידע שהוא צודק, אבל לא יכול היה לעמוד בפני הפיתוי לחזור הביתה, להיות שוב הילד הטוב והטהור שהוריו גידלו, ולזכות לקיים מצוות פרו ורבו כמו שצריך לעשות כל יהודי, ולכן ברח מאופק, כמו שברח פעם מההורים, והתחתן עם יסכה היפה שאהבה נשים, וידעה שבעלה אוהב גברים.
"אז איך זה היה להיות נשוי?" שאל אופק אחרי שדניאל, עייף משיעור השחייה הראשון שקיבל, נרדם עוד לפני שהספיק ללקק את הקרטיב שהבטיח לו אביו בתנאי שיגמור לאכול את השניצל.
דויד משך בכתפיו, בוחן את עטיפת הקרטיב, "די בסדר, הרבה פחות גרוע ממה שחשבתי. תגיד, אתה בטוח שהקרטיב הזה לא חלבי?"
"אני חושב שלא, זה קרטיב דיאטטי, יש בו רק מים, צבע מאכל וממתיק מלאכותי, אבל אם אתה מחפש אישור של הבד"ץ..." הוא התעמק באותיות הזעירות שעל העטיפה הצבעונית, "חשבתי שדי, שעבר לך ואתה כבר לא דתי."
"אני דתי, רק במה שאני יכול." החזיר דויד את הקרטיב בחזרה למקפיא, "ולפחות באוכל אני יכול." הסביר, "למה אתה אוכל קרטיב דיאטטי? אתה ממש לא שמן." ניסה לשנות נושא.
"זה בראש, פעם שמן, תמיד שמן." ענה אופק כמו שהיה עונה תמיד כשדויד היה מתפלא למה בחור חטוב ושרירי כמוהו מקפיד על משקלו, וסופר קלוריות בקפדנות של דוגמנית בגדי ים. "אני מתאר לעצמי שזה אותו דבר אצלך." אמר, "פעם דתי תמיד דתי?"
"כן, משהו כזה." ענה דויד והתקרב אליו בהיסוס, "תגיד אופק..." נגע בזהירות בכתפו הרחבה, המוצקה של אופק, וליבו החל לפעום בחזקה. "אתה חושב ש... אולי נוכל?"
"ששש... לא צריך לדבר יותר מידי." אסף אותו אליו אופק בחיבוק.
השניים נשענו על המקרר, והתנשקו עוד ועוד, מלטפים, נוגעים, נזכרים, מנסים לחזור למה שהיה פעם, לפני הפרידה.
"בוא נלך למיטה." הציע אופק לבסוף.
"תשמע אני..." לא היה דבר שדויד רצה יותר, ופחד ממנו יותר מאשר להיות שוב במיטה עם אופק, "לא בטוח שכדאי, אין לי קונדומים, וחוץ מזה אני... אנחנו לא לבד, הילד פה, ונדמה לי שקצת מוקדם לי מידי ל..."
"רק נתחבק." פיתה אותו אופק, מתעלם מתירוציו, "בבקשה ג'ינג'י... תהיה נחמד." משך אותו אחריו בעדינות עקשנית, לופת את מותניו ביד חמה וחזקה, "רזית מאז שראיתי אותך בפעם האחרונה." העיר, והחל לפרום את כפתורי חולצתו.
"אופק... די..." ניסה דויד לעצור אותו.
"רק את החולצה." הפציר אופק, "בין כה נורא חם, הנה, גם אני מוריד." פשט בזריזות של קוסם את חולצת הטריקו שלו, "מתי תפסיק כבר ללבוש את החולצות כפתורים הדוסיות האלה." גיחך, והצמיד את גופו החם והחלק אל גופו הדק של דויד, "כמה התגעגעתי אליך ג'ינג'י." התנשף באוזניו, "גם אתה התגעגעת אלי?"
"כן." גנח דויד, והניח לאופק להפיל אותו על המיטה למרות שבנו ישן בשלווה על הספה בחדר הסמוך, תיקי מנמנמת למרגלותיו. דויד לא הצליח לעצור את עצמו, ובסופו של דבר הוא היה זה שפשט ראשון את תחתוניו, ועוד הגדיל לעשות ועזר לאופק להתפשט, מתעלם מכך שהדלת סגורה רק למחצה, ושהחדר לא חשוך לגמרי. הוא ידע שהוא פזיז ומסתכן אבל כל כך הרבה זמן הוא לא נגע בגוף של גבר... הם התפתלו במיטה, מזיעים לחים, מתלהבים ומאוד מאושרים עד שגמרו אחד על גופו של השני.
"חכה, אני אביא מגבת, אל תזוז." חמק אופק למקלחת, חזר עם מגבת לחה וניגב בעדינות את גופו של דויד, "אני חושב שנשרפת קצת על הכתפיים, יש לי ג'ל נגד שיזוף, הנה, אני אמרח אותך." אמר ועשה, "כמה התגעגעתי לנמשים שלך." סיפר לדויד, מעביר אצבעות קרירות על עורו הלוהט, "בוא נישן קצת, אני עייף נורא, אתה לא?"
"אבל הילד..." נזכר פתאום דויד בבנו.
"עזוב, הוא ישן כמו מלאך קטן, השחייה עייפה אותו." אופק פרש שמיכת פיקה על המיטה ונשכב לצד דויד, "בוא נישן גם."
"טוב, רק קצת." ויתר דויד, פיהק ונרדם, רגוע ושמח.
שעה אחר כך הוא התעורר לשמע קולו של דניאל, "אבא, איפה אתה?" צעק הילד בבהלה.
"אני כאן!" הזדקף דויד, שוכח שהוא ערום ולצידו ישן גבר, ערום גם כן, "חכה דניאל, אבא בא." קרא, והוריד את רגליו אל הרצפה, מוכן לזנק ולרוץ אליו, אבל לא היה בכך צורך, עוד לפני שהספיק לקום דניאל הופיע בפתח החדר, תיקי נגררת אחריו, "אבא, פיפי."
דויד הוליך אותו לשירותים, "הנה, כאן, ועכשיו חמוד אבא יתלבש ונלך הביתה."
"לא, עוד לא, אני עוד עייף." חזר דניאל לחדר השינה של אופק שהתעורר בינתיים ושכב בשקט, עטוף בפיקה הצבעוני, "גם אני רוצה לישון אתכם." השתרע הילד לצידו בטבעיות גמורה, "נו אבא, בוא כבר." טפח בידו הקטנה על המקום הפנוי שנשאר על המיטה.
מתוח ונבוך נשכב דויד ליד בנו, ומעל לגופו הערום למחצה של הילד החליף מבט עם אופק שחייך אליו בעידוד. "רוצה להתכסות דניאל?" שאל את הילד שחיבק את הכר, והניח את כפות רגליו על בטנו של אביו.
"כן." השיב דניאל, "ואחר כך אני רוצה קרטיב." הוסיף ונרדם שוב.  
"איזה חמוד." לחש אופק, וחייך אליו חיוך שובב, "דומה לאבא שלו." ליטף בעדינות את תלתליו האדמוניים של דניאל.
"אני מקווה מאוד שלא." ענה דויד חרש.
עווית של מורת רוח חלפה על פניו של אופק, "אני הולך להכין קפה, אתה בא?" שאל וקם. דויד הטיב את השמיכה על כתפיו המנומשות של הילד והלך אחרי אופק למטבח.
"אז איך זה שאתה מגדל אותו לבד? למה הוא לא אצל אימא שלו?" חקר אופק אחר כך כשהם ישבו ושתו קפה עם גלידה, בעוד דניאל רובץ על השטיח עם תיקי, צופה בטלוויזיה, ומלקק את הקרטיב שלו בהנאה.
"ככה יצא, עשינו הסכם פרידה אצל מגשרת, ובעיקרון יש לנו משמורת משותפת עליו, אבל בפועל... לא יודע מה הבעיה איתה, אבל עובדה שהיא פשוט לא הצליחה להתחבר אליו כל כך טוב. נוח לכולנו שהוא אצלי."
"ואליך היא הצליחה להתחבר?"
"היא מאוד רצתה, וגם אני בהתחלה... השתדלנו מאוד שהנישואים יצליחו, עשינו הכל כמו שצריך, ובעצם, כל זמן שלא היינו צריכים לישון יחד הסתדרנו די טוב... אני לא רוצה ללכלך עליה, סך הכל יסכה בחורה חיובית מאוד, יפה ומשכילה, ממשפחה טובה, והיא גם אינטליגנטית מאוד, אני לא יכול להגיד שסבלתי לחיות איתה, בתור שותפה לדירה היא הייתה ממש אידיאלית, מנומסת, נקייה, מסודרת, מבשלת טוב, כל זמן שלא נגעתי בה הכל היה בסדר, אבל לצערי, כמה שבועות אחרי החופה, היא  הלכה למקווה, ואחר כך הייתי חייב..."
"איך הצלחת לבצע את ה... ה... אתה יודע, את הדבר שהיית חייב לעשות בשביל הפרו ורבו?" שאל אופק, בעדינות אבל בעקשנות.
"בקושי, קודם שתיתי קצת, וראיתי סרט פורנו במחשב הנייד שלי, ואחר כך... מה אתה צוחק? זה היה נוראי, ובהתחלה זה גם לא הצליח כל כך... הצלחתי להכניס אותה להיריון רק בחודש השלישי וזהו, מאז לא היינו חייבים לעשות את זה יותר."
"אבל הבנתי שיש עוד תאומות?"
"כן, הן לא ממני, אין לי מושג איך היא עשתה את זה, אבל אחרי הלידה היא התרחקה ממני עוד יותר, כנראה שהיא סבלה מאיזה דכדוך של אחרי לידה, אפילו ליד המשפחה שלה היא לא ניסתה להעמיד פנים שאנחנו בסדר."
"למה היא טרחה בכלל להתחתן אם כל העסק היה נוראי כל כך בשבילה?"
"בגלל אימא שלה אני חושב, אישה איומה, נורא שתלטנית, עד שהיא בעצמה נעשתה אימא יסכה ממש פחדה ממנה. האבא דווקא היה רגוע יותר, לא פחות דתי, אבל פחות לחוץ."
"והם יודעים שהתגרשתם?"
"זהו, שלא התגרשנו, רשמית אנחנו פרודים בתהליך של גישור כדי להגיע לשלום בית. ההורים שלנו מעמידים פנים שהם חושבים ששרה גרה עם יסכה כדי לעזור לה עם התאומות."
"שרה?"
"הבת זוג שלה. הן למדו יחד באולפנה, והיו חברות מאוד טובות, ואחר כך נאהבות, אבל הן נפרדו אחרי שיסכה החליטה שהיא לא יכולה לעשות את זה להוריה, וחיפשה שידוך כדי שהם יירגעו ויחתנו בשקט את האחיות שלה. אני לא ידעתי עליה כלום, יסכה הייתה סגורה מאוד בקשר לעבר שלה, רק אחרי שדניאל נולד היא צצה פתאום בבית החולים, ומאז הן היו יחד. שרה עזבה את הדת אחרי שיסכה נפרדה ממנה, החליפה את השם לשרי, וחיה עם מישהי בקנדה, אבל זה לא הסתדר, היא חזרה לארץ, שמעה שיסכה ילדה, ובאה לבקר אותה בבית חולים, וזהו, מאז הן לא נפרדו יותר. הן חיכו שנתיים לפני שיסכה ביקשה ממני לעזוב, אבל בעצם הכל נגמר ברגע שהיא ילדה, או שאולי זה לא התחיל בכלל? אני לא יודע."
"אני מבין." הנהן אופק בהבעת השתתפות.
דויד נאנח, יודע שהוא לא מבין, ולא יבין לעולם. גם הוא עצמו לא הבין מה בדיוק קרה להם אחרי שדניאל נולד, איך כל העולם המזויף והשברירי שלו ושל יסכה, התפאורה הרעועה שהם בנו במאמץ כה רב למען הוריה והוריו, ואולי גם אלוהים, קרס והתפורר אחרי שיסכה הבינה שאין לה יותר כוח להעמיד פנים שמתוך שלא לשמה יבוא לשמה.
"אז בגלל השרה הזאת אשתך הפסיקה להיות דתייה?" שאל אופק והגיש לו עוד פרוסת עוגה, "תאכל, תאכל, הילה הביאה לי, אני פוחד להשאיר סתם עוגות בבית. לפחות אתה יכול להרשות לעצמך."
"גם אתה יכול אופק, לא תשמין מפרוסת עוגה."
"זה מה שאתה חושב."
"אתה ממש שרוט, אתה יודע?"
"ואתה לא?"
"כן, גם אני, וגם יסכה, ואני מתאר לעצמי שגם שרה שלה שרוטה, אני חושב שהתאומות הן מהזרע של הבן דוד של שרה, גם הוא, מסכן, הומו. כנראה שזה כן גנטי, מה דעתך?"
"לא יודע, ולא אכפת לי." השיב אופק בזעם כבוש, "ותפסיק עם ההומופוביה הזו, מי שהומו הוא לא מסכן."
"הוא כן אם הוא דתי."
"אז שיפסיק להיות דתי."
"באותה מידה אתה יכול להגיד שיפסיק להיות הומו."
"לא נכון, בעצמך אמרת שזה גנטי, אתה יכול להפסיק להיות ג'ינג'י? לא, אבל מה הבעיה להפסיק להיות דתי?"
"לא יודע, אבל עובדה שזו בעיה. ניסיתי אופק, באמת שניסיתי, אבל לא הצלחתי. בלי אלוהים הרגשתי נורא."  
"אבל גם כשניסית להיות סטרייט דתי, ולחיות עם אישה הרגשת נורא."
"לא תמיד, רק כשהייתי צריך... אתה יודע."
אופק גיחך, חושף את שיניו הלבנות והיפות, "כשהיית צריך לעשות פרו ורבו?" שאל, ועיניו התלכסנו בזוית קונדסית, סקסית.
דויד הביט בו חסר אונים, אופק היה כל כך יפה בעיניו... הוא ידע שאהובו לא יצליח מעולם להבין מה מרגיש הומו שזקוק גם לגברים, וגם לאלוהים, ובכל זאת אהב אותו בכל ליבו.
"כן." השיב ונגע בליטוף בלחיו המחוספסת מזיפים. הוא חש כל כך טוב ונכון לגעת באהבה בשלף הקוצני, הגברי הזה שעל פניו של אופק.
"אבל בשביל מה מתחתנים אם לא בשביל פרו ורבו?" הקשה אופק, ומפרש נכונה את מבט הערגה של דויד רכן ונישק אותו ברוך.
"גם אני רוצה נשיקות." קפץ דניאל ממקומו וזינק אל אביו, מתיישב על ברכיו.
"אוי, כולך דביק, רק רגע חמוד." ניגב אופק במטלית לחה את שיירי הקרטיב המתוקים מפניו המנומשים של הילד, ונישק את מצחו, "הנה, קבל נשיקה, ועכשיו תחזיר אותה לאבא." צחק.
דניאל הסתובב, נישק את אביו, לקח פרוסת עוגה, ושאל מתי הם ילכו לרכב על האופניים, ואם גם תיקי יכולה לבוא? 

במוצאי שבת החזיר אופק את דויד ודניאל לביתם. הם נסעו במכוניתו ואת האופניים שהיו גדולים מכדי להיכנס לתא המטען השאירו בגינתו. דויד אמנם טען שהם יכולים לחזור כמו שבאו - הוא הולך והילד רוכב לצידו - אבל אופק סירב לרעיון, הם עוד היו עייפים מהטיול, ועד שאכלו יחד ארוחת ערב נעשה מאוחר, הילד החל לפהק והתחיל קצת לטפטף.
"איך תחזרו ברגל בשעה מאוחרת כל כך? תראה כמה הילד עייף, ועוד מעט ירד גשם, זה כלום בשבילי להקפיץ אתכם הביתה." טען, ונעלב כשדויד אמר שהוא חושש להטריח אותו עוד יותר אחרי שהטריד אותו כל השבת.
"זו בכלל לא טרחה." מחה אופק בחום, "מה הבעיה שאני אסיע אתכם? אתה פוחד לגלות לי איפה אתה גר?" שאל כאילו בצחוק, אבל דויד חש בנימה סמויה של מתיחות שנשזרה במילותיו.
"ממש לא." השיב בתקיפות, מסרב להודות אפילו בפני עצמו שיש משהו מהצדק בדברי אופק, "אני רק... בגלל המצב אני גר עכשיו במקום די עלוב ו..."
"אנחנו גרים בחירבה." צייץ דניאל מהמושב האחורי, "יש לנו שכנים שאסור לי לדבר איתם, ואסור לי לצאת לבד כי הם לא נחמדים, אבל זו לא אשמתם, זה בגלל שהם עניים."
"באמת?" התפלא אופק, "איפה אתם גרים?"
"בשכונת הרכבת." השיב דויד, ונשך את שפתיו בעצבנות.
"בשכונת הרכבת?" נחרד אופק, "אבל דויד..."
"זה מה שאני יכול להרשות לעצמי." השיב דויד בחומרה, ולא יסף.
למרות ששכונת הרכבת השתרעה מעבר לפארק בו טייל אופק כמעט כל יום עם תיקי מעולם לא עלה בדעתו לחצות את הכביש הראשי הסואן שפסי רכבת חצו אותו פה ושם, ולבקר בשכונה הידועה לשמצה. דויד הדריך אותו בסבך הרחובות המתפתלים בין בלוקים רעועים עד שהם הגיעו לסמטה אחת, מלוכלכת ולא מסבירת פנים, שם הוא גר.
המקום נראה כמו מחנה פליטים נידח באפריקה, אי אפשר היה להאמין שהוא נמצא בישראל, ולא רחוק ממנו יש בתים דו משפחתיים יקרים מוקפים גינות ירוקות, ובהם גרים אנשים שאוכלים שלוש ארוחות ביום, נוסעים במכוניות, משתמשים במחשבים ובטלפונים ניידים, טסים כל שנה לחופשה בחו"ל, יש להם חשמל ומים זורמים בבית והדאגה הכי גדולה שלהם היא עודף המשקל שצברו בגלל אוכל עשיר, ומיעוט פעילות גופנית.
"זה פשוט מחריד." פלט אופק בסלידה, "איך אתה יכול לחיות כאן ועוד עם ילד כל כך קטן, לאיזה גן הוא הולך?"
"רשמית דניאל רשום בכתובת של אימא שלו. כל בוקר אני לוקח אותו לגן ליד הבית שלה, חמותי אוספת אותו ומביאה אותו לאחותה הגדולה של אשתי, ואני בא בערב ולוקח אותו אלי, את רוב הזמן שלו הוא מבלה בנפרד ממני, רק בשבתות ובחגים יש לי זמן לבלות איתו."
"זה נשמע לי סידור מאוד מסובך, חמותך יודעת מה קורה אתך ועם אשתך? ומה עם הוריך, מה דעתם על כל זה?"
דויד נאנח ואמר שכל העסק המשפחתי שלו סבוך מאוד, ואף אחד חוץ ממנו ומאשתו לא מכיר את כל התמונה, והכי חשוב, הוא העיף מבט אל המושב האחורי, שם ישן לו דניאל בשלווה, איש לא יודע שהתאומות הן לא שלו, ואסור בשום פנים ואופן שזה ייוודע.
"למה?" תהה אופק.
"כי אני ויסכה נשואים, ואם זה ייוודע הן תיחשבנה ממזרות חלילה, ואז... עזוב, זה נורא מסובך."
"אבל למה שדניאל לא יגור עם אימא שלו? אני לא מבין, למה היא יכולה לגדל את התאומות, ואותו לא."
"גם אני לא יודע בדיוק למה, אבל עובדה, ככה זה."
"מה ככה זה? איזו מין תשובה זו? מה היא אומרת כששואלים אותה למה היא לא גרה עם הבן שלה?"
"חוץ מאחותה אף אחד לא יודע, וגם לה היא מספרת שזה רק מצב זמני, להקל עליה עד שהקטנות יגדלו, אבל לדעתי היא תמיד תמצא לה איזה תירוץ, והילד לא יזכה לגדול אתה לעולם."
"אבל למה?" התרגז אופק בשמו של הקטן, ודמעות לא צפויות עלו בעיניו.
דויד נגע בברכו בדאגה, "למה אתה כועס כל כך?" שאל חרש.
"לא יודע, כי... זה פשוט לא בסדר, אתה לא חושב שזה לא בסדר?"
"כן, כנראה שאתה צודק, אבל ככה זה היה כמעט מאז שהוא נולד. אחרי שהניסיון הראשון נכשל היא לא ניסתה יותר להניק אותו, וגם כמעט לא נגעה בו, מהרגע שעשו לו ברית רק אני טיפלתי בו, קמתי אליו ודאגתי לו."
"ומה עם התאומות, מי מטפל בהן?"
"יסכה ושרה כמובן, אבל להן לא עשו ברית, הרי הן בנות."
"מה זה משנה אם עשו ברית או לא? מה הקטע הזה עם הברית?"
"אני לא בטוח אופק, אבל זה המצב, הייתה לה לידה קשה, והיא השתחררה הביתה ביום של הברית, ומהרגע שהמוהל החזיר לה את הילד היא הפסיקה לטפל בו, דווקא בבית חולים היא עוד ניסתה קצת למרות התפרים והכאבים, אבל מאז שום דבר, אם לא אני הילד היה מת מרעב ומהזנחה."
"זה פשוט נורא." הזדעזע אופק.
"לא, זה פשוט החיים." השיב דויד ביובש, ויצא מהמכונית, נושא את הילד הישן על כפיים, מסרב להצעת העזרה של אופק.
"מתי אני אראה אותך שוב?" שאל אופק.
"לא יודע, בשבוע הבא, תתקשר ונראה אם זה יסתדר." השיב דויד די בקרירות, נכנס לכניסה האפלולית של בניין הדירות המתקלף בו גר, ונעלם.

אופק התהפך על משכבו חצי לילה, מהרהר בפגישה שלהם ומתכנן תוכניות לעתיד. הוא גמר אומר לא לוותר, ולהילחם על הקשר עם דויד למרות שהיה לו ברור שזה עומד להיות עסק מסובך. דויד כבר לא היה נער צעיר שכל החיים לפניו, היו לו ילד ואישה, והתחייבויות מסובכות, וברור שידרשו משניהם הרבה ויתורים ופשרות כדי להצליח להיות יחד, אבל הוא היה מוכן לעשות הכל כדי שהפעם הקשר שלהם יצליח.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה