ג. פריחת היסמין

אחרי כשעתיים נדב התקשר לספר לי שסיימון בסדר עכשיו, שאבו את קיבתו והוא ישן בשקט. "הרופא אמר לי שהוא יצטרך להתאשפז במחלקה הפסיכיאטרית ושהתרופות שהוא לקח הן שלו, איזה כדור פסיכיאטרי שהוא קיבל אחרי שהוריו חזרו לארגנטינה והשאירו אותו פה לבד."

"מסכן, לא ידעתי... הצלחת לדבר איתו?"

"לא, עדיין לא. תגיד, סיפרת למורג ולעמית?"

"לא, וגם להילה לא, נראה לך שצריך?"

"אה... לא יודע. אולי עדיף שנחכה עם זה עד שנדע מה קורה איתו?"

"מסכים, אתה צודק, לא בוער כלום."

נדב חזר מבית החולים רק אחרי כמה שעות, וישב, שקט ועצוב, מחובק עם מפי שכמו חשה במצב רוחו הרע וליקקה את פניו.

בערב הוא התקשר להילה לשאול מה שלומה, וסיפר לה בזהירות על ניסיון ההתאבדות של סיימון. "ומה עם המשרד שלו?" חקרה הילה במעשיות, "יש לו לקוחות שבטח מטלפנים ורוצים שהוא יפתור להם בעיות, יש לו איזה פקידה או משהו?"

"לא, הוא עובד לבד, וזה באמת מזכיר לי, הדוור השאיר אצלנו חבילה ענקית של מכתבים בשבילו, והטלפון שלו מצלצל כל הזמן, את חושבת שאנחנו צריכים לענות במקומו?"

"בטח שלא, מה אתם כבר מבינים בביטוח? עזוב, אני אגיע מחר בבוקר למשרד שלו ואני כבר אטפל בהכל."

"את? איך את יכולה? את לא צריכה ללכת לעבודה?"

"כבר לא. התפטרתי הבוקר מהעבודה המגעילה שלי, ויש לי עודף זמן."

"למה התפטרת?" נבהל נדב, "לא סיכמנו שאת עובדת עד סוף ההיריון?"

"כן, אבל פשוט לא יכולתי יותר, מהרגע שהם גילו שאני בהיריון הם עשו לי את המוות, כל הזמן העירו הערות מגעילות והציקו לי כל פעם שהלכתי לשירותים."

"כן, אבל... אבל..." הזדעזע נדב שבנה על המשכורת של הילה, שאמנם הייתה קטנה יחסית, אבל בכל זאת...

"אל תדאג, יהיה בסדר." קטעה אותו הילה בקול בוטח, "להתראות מחר."

"היא לא נורמאלית." התעצבן נדב, "הייתה לה עבודה כל כך נוחה, מה כבר קשה כל כך בלהיות פקידת קבלה? אם לפחות היא הייתה מתייעצת איתי קודם, מה זה לקפוץ ולהתפטר ככה, זו פשוט חוסר אחריות." התמרמר.

לא הופתעתי, בשנה בה גרתי עם הילה היא החליפה עבודה שלוש פעמים, כל פעם בטענה שמציקים לה ונטפלים אליה. התפלאתי שהיא החזיקה מעמד כל כך הרבה זמן בעבודה האחרונה, אבל התאפקתי לא להגיד לנדב - אמרתי לך - וניחמתי אותו שיהיה בסדר, ולא נורא, ובין כה וכה היא הרוויחה משכורת ממש קטנה, שלא ידאג, אני אעזור לו ואנחנו נסתדר.

למחרת בבוקר הילה הפציעה אצלנו, נמרצת ומעשית מאוד, לקחה את המפתחות של סיימון והשתקעה במשרדו בביטחון עצמי מפתיע.

"אבל מה את מבינה בביטוח? את לא יכולה סתם ככה... לפחות תני לי לדבר קודם עם סיימון." ניסה נדב למזער נזקים.

"אם לא אכפת לך, אני מבינה הרבה יותר ממה שנדמה לך, אבא שלי היה סוכן ביטוח ותמיד עזרתי לו בעבודות המשרד, אפילו לקחתי כמה קורסים. אחרי הצבא כמעט עברתי את הבחינות של לשכת הביטוח." הצהירה הילה בנחת, והמשיכה למיין את הדואר ולענות לטלפונים, מסבירה לכל הפונים שסיימון חולה ושבינתיים היא מטפלת בכל עסקי המשרד. 

אחרי יומיים הרשו לנו לבקר אצל סיימון שנראה כבר הרבה יותר טוב. הוא ניסה להודות לי שהצלתי את חייו, וחייך כששמע שהתודה מגיעה בעצם למפיסטה.

"היא נהדרת, אני נורא מתגעגע אליה, מעניין איך היא הרגישה שאני זקוק לעזרה, תגיד, סיפרת למורג ולעמית?"

"עדיין לא." ענה נדב בזריזות במקומי, "חשבנו שכדאי שנשאל קודם אותך, ואגב, שתדע, גם מורג ניסה פעם להתאבד."

"באמת?" התרחבו עיניו של סיימון בעניין, "אתה יודע למה?"

"אה..." היסס נדב, "האמת ש... אני לא בטוח למה בדיוק, הוא היה בצבא אז, ובארון ו... זה נושא קצת רגיש אצלו, ולא היה לי נעים לחטט." סיכם, והסמיק, כמו תמיד כשניסה לשקר.

"ואם אנחנו כבר מדברים על הנושא אז למה אתה ניסית להתאבד סיימון?" התערבתי בשיחה.

סיימון נאנח. "קשה להסביר, היה לי מין משבר או משהו... פתאום הבנתי כמה זמן בזבזתי סתם, קלטתי שאף פעם לא תהיה לי אהבה כמו שיש לעמית ולמורג והבנתי ש... לא חשוב, זה מסובך."

"תראה סיימון, זה נכון שבגילך... יכול להיות שיהיה לך קצת קשה, אבל גם לצעירים לא קל, אין גיל לאהבה. אני בטוח שאם תרצה תצליח למצוא מישהו, או מישהי?"

"מישהו." אמר סיימון בהחלטיות, "בהחלט מישהו, חבל שלא הבנתי את זה עוד קודם." הוא נאנח, "אני כזה טיפש, איך יכול להיות שלקח לי כל כך הרבה שנים להבין."

"מוטב מאוחר מאשר בכלל לא." חייכתי אליו חיוך מעודד, ושאלתי אם הוא מוכן לשוחח קצת עם הילה שהשתלטה לו על המשרד.

"המשרד שלי?" השתומם סיימון, "באמת? היא בטח הלכה לאיבוד בבלגנים שלי."

"היא קצת התלוננה שאתה ברדקיסט, אבל לא נורא, נראה לי שהיא הצליחה להשתלט על רוב הבעיות." הגשתי לו את הנייד שלו, "אולי תעשה מאמץ ותתקשר אליה?"

סיימון נאנח בחוסר רצון, אבל נעתר לי והחל לשוחח עם הילה שחקרה אותו בנוגע לכל מיני תיקים וניירות, ולספר לו איך פתרה בעיה זו או אחרת. הם שוחחו שיחה ארוכה וערנית, ואחרי חצי שעה איבדנו את סבלנותנו והסתלקנו.

אחרי כמה ימים הילה החליטה שהיא לא מחדשת את החוזה על הדירה שלה, ובעידודו של סיימון עברה לגור אצלו, ביקרה אצלו כל יום בבית החולים, ועד שהוא חזר מבית החולים, במסגרת של אשפוז יום, היא כבר הספיקה לשנות את כל הסדרים בדירתו ובמשרדו, ואפילו אילצה אותנו לצבוע את חדר השינה של סיימון שהיא ניכסה לעצמה, ולהעביר את כל חפציו לחדר השינה הקטן יותר.

"לא מפריע לך שהיא השתלטה עליך ככה?" חקר עמית בחוסר טאקט.

סיימון חייך ואמר שהילה לא משתלטת עליו אלא עוזרת לו, והוא אסיר תודה לה, ושיבח אותה על יעילותה, חריצותה וטוב ליבה.

לתדהמת כולנו הסידור המוזר הזה הצליח מעל למשוער. הילה ניהלה ביד רמה את משרדו של סיימון, גילתה חושים עסקיים מחודדים והגדילה את היקף עסקיו.

הוא מצידו התמיד ללכת לטיפול נפשי, ובמקביל התחיל דיאטה ונרשם לחדר כושר. הוא כמעט לא היה במשרד ורוב זמנו היה מוקדש לבישול ולניקיון. הוא אפילו, כך סיפר לי בוקר אחד בביישנות, פתח לו פרופיל באטרף, והוא מתכוון, מיד אחרי שיוריד עוד כמה ק"ג ממשקלו, להוסיף לפרופיל גם את תמונתו. "בינתיים שמתי רק תמונה של מפי, אני מקווה שלא אכפת לך." זרח אלי בשמחה והחל לחקור אותי איך נכנסים לפייסבוק ואם חייבים לשים תמונה אמיתית.    

סיימון הקשיב בתשומת לב לאזהרותיי שאטרף הוא אתר ידוע לשמצה, שרוב הגברים בו הם זייני שכל וסטוציונרים, ומעטים מאוד יוצאים ממנו עם חתן, הנהן והבטיח שיזהר מאוד, וחודש אחר כך, בלי להבין כלל את גודל ההישג, הודיע לי שהוא מוחק את הפרופיל שלו כי מצא את מה שחיפש.

"מה, כבר?" נדהמתי, "איך עשית את זה?"

סיימון זרח, "אני לא עשיתי כמעט כלום." הצטנע, "הכל בזכות צורי."

"צורי? ככה קוראים לו? מתי נראה אותו?"

"הלילה הוא בא לישון אצלי, ואני מקווה שמחר בבוקר נצא לטיול בוקר אתך ועם מפי, כבר הראיתי לו תמונות שלה, והוא נורא רוצה לפגוש אותה."

"סיימון!" נעצרתי ובחנתי אותו בקפידה, "הוא בא לישון אתך הלילה? אבל..." חשד פתאומי התעורר בי, "אני מקווה שכבר נפגשתם?"

"בטח שנפגשנו, יצאנו כבר לשלוש דייטים, והחלטנו שהגיע הזמן להתקדם לשלב יותר... יותר גופני."

"גופני, אה... אז מה בדיוק עשיתם בדייטים?"

"הלכנו לבית קפה ולמסעדה, ולשני סרטים, וחוץ מזה כמובן שגם דיברנו."

"לדבר זה טוב, על מה דיברתם, לא על מפלס הכינרת אני מקווה?"

סיימון הסמיק, "דיברנו קצת גם על משק המים בארץ, אבל רוב השיחות שלנו היו עלינו, ובעיקר על הפרשי הגילים שלנו שמאוד מטרידים אותי, למרות שצורי אומר שאני מגזים ושלאהבה אין גיל."

"סיימון, על מה אתה מדבר? בן כמה הצורי הזה?"

"בן עשרים ושבע."

"בן עשרים ושבע? אתה רציני! אז מה יש לו לחפש אתך? זאת אומרת, אני לא רוצה להעליב, אתה בן אדם נחמד מאוד, ומאז שהתחלת עם הדיאטה אתה גם נראה הרבה יותר טוב, אבל בן עשרים ושבע? מה הבעיה שלו?"

"אין לו שום בעיות." הסתמר סיימון בעלבון, "הוא אוהב מבוגרים."

"תסלח לי שאני נאלץ להיות נבזה כזה סיימון, אבל אתה בטוח? כי יש מעט מאוד בחורים שבאמת מעדיפים מבוגרים, אבל יש המון צעירים שמחפשים שוגר דדי שיבזבז עליהם כסף, ולא נראה לי שאתה הטיפוס לזה ולכן..."

"זה בסדר." נחפז סיימון לקטוע את טיעוני, "ובעיקרון אתה בהחלט צודק, זה הדבר הראשון שאמרתי לו, שאם הוא רוצה אותי בגלל הכסף שלי אז חבל מאוד כי אני לא עשיר מספיק, ואתה יודע מה הוא עשה?"

"לא, מה?"

"נישק אותי ו... אה... טוב, לא ניכנס לפרטים, אבל היינו לבד במכונית שלי, במגרש החנייה ו..." סיימון הצטחק, "זו הייתה נשיקה הרבה יותר טובה מזו שקיבלתי מיפל'ה."

"מי זו יפל'ה?"

"אחת... כמעט התחתנו פעם, אבל בסוף זה לא יצא, למזלי היא התחרטה ברגע האחרון, אימא הייתה מאושרת מאוד."

"זאת אומרת שאף פעם לא ישנת עם מישהי, או מישהו?"

סיימון הודה שלא, הוא לא ישן אף פעם עם אף אחד, "וגם לא עשיתי סקס, אני מקווה שיהיה בסדר."

"אל תדאג, אני בטוח שיהיה בסדר." חייכתי אליו, בטוח בליבי שכל העסק הזה יגמר רע, אבל אולי קודם סיימון יזכה לחוות סקס ואולי גם מעט אושר? מגיע לו.

בבוקר המחרת נפגשתי עם צורי, הוא התברר כבחור צעיר ודק גזרה, נאה מאוד, שחום מאוד, חייכן וטוב מזג, ואוהב כלבים מושבע. הוא לחץ את ידי בחמימות, אמר בוקר טוב, והתפנה להכרות עם מפיסטה שקפצה עליו בחיבה, ונהנתה מאוד משפע הליטופים והפינוקים שהוא העתיר עליה.

"הוא נהדר, אני אוהב אותו." סיפר לי סיימון כשישבנו על הספסל, מסתכלים על מפי וצורי משחקים בתופסת.

"הוא חמוד מאוד, ונראה ממש טוב." הסכמתי, "אבל סיימון הוא... הוא ממש צעיר."

"אני יודע, בהתחלה זה הפריע לי, אבל עכשיו כבר לא." נהרו פניו של סיימון באושר. היה ברור שעבר עליו לילה מוצלח ושהוא מאושר מאוד, שנאתי לפגום בשמחתו אבל מישהו היה חייב להחזיר אותו למציאות, ועדיף שזה יהיה אני.

"מה דעתה של הילה עליו?"

"היא מאוד חשדנית, מתנהגת בנימוס, אבל אני יודע שהיא חושבת שאני פסיכי ושהסיפור שלי עם צורי לא ייגמר טוב." ניסה סיימון לשווא להיות רציני ושקול, "הילה המסכנה, לא היה לה מזל באהבה, קשה לה לתת אמון בגברים, אולי אחרי שהתינוק ייוולד היא תהיה יותר שמחה?" הוא סקר אותי בעיני התכלת התמימות שלו, "אני רואה שגם אתה חושב שהשתגעתי, ושאני אסבול בסוף, אבל אתה טועה, חכה ותראה." 

"לא יודע, בעיני הוא דווקא מוצא חן." אמר מורג כשישבנו וריכלנו איתו ועם עמית על סיימון והחבר החדש והמפתיע שלו.

"באמת, אני צריך להתחיל לדאוג?" צחק עמית והניח יד על כתפו.

מורג נישק את לחיו, "ממש לא, כי אני חולה עליך, והוא דלוק על סיימון."

"זה פשוט מגוחך." רטנה הילה, "הילד הזה צעיר יותר מסיימון בעשרים ושלוש שנים, ברגע שהוא יקלוט שסיימון לא כל כך עשיר כמו שנדמה לו הוא יעלם, זה בטוח, ואנחנו נישאר לאסוף את השברים." התנבאה בקדרות.

"אני לא חושב ככה, לי הוא נראה כמו מקרה קלאסי של צעיר שבאמת אוהב מבוגרים." חיוויתי את דעתי, לא כי באמת חשבתי ככה אלא כדי לעצבן את הילה שבאמת התעצבנה.

"אוהב מבוגרים? פחחחח... נדמה לך! כל מה שהוא אוהב בסיימון זה את הבית שלו, הוא גר בחדרון מסכן בדירה מעופשת עם עוד שלושה שותפים, וחי מהיד לפה, אני בטוחה שעוד לפני שאני אלד הוא יתנחל אצל סיימון, בחינם כמובן, ויחיה על חשבונו."

"בדיוק כמוך, רק שהוא גם ישן איתו ועושה לו טוב, ואת רק מתעלקת ומנדנדת." העז עמית להגיד בחוצפה את מה שאני חשבתי בשקט לעצמי.

הילה נעלבה והתחילה להסביר שזה לא ככה, והיא רק... וסיימון באמת היה צריך אותה כשהיה מאושפז... ואחרי הלידה... ואז פרצה בבכי וברחה לחדרה, משאירה אותנו נבוכים ואשמים.

"לגמרי הגזמת." נזף מורג בעמית, שמשך בכתפיו ואמר שהילה היא זו שהגזימה. "היא גרה חינם אצל סיימון, מקבלת ממנו משכורת וחדר, ותמורת כמה שעות עבודה משרדית אצלו היא מתנהגת כאילו הם נשואים, ומה לדעתה יקרה אחרי שהיא תלד? מי אמור לפרנס אותה ואת הילד?"

כולנו הפנינו מבט אל נדב שנע בחוסר נוחות על מושבו, ואמר שהוא האבא של התינוק, וכמובן שהוא ישלם דמי מזונות ויעזור לטפל בו, אבל כשהם חתמו על הסכם לא עלה בדעתו שהילה תפסיק לעבוד, וכל העול ייפול עליו, "ואל תגיד, אמרתי לך!" התנפל עלי למרות שישבתי בשקט ושמרתי על פנים ריקות מהבעה.

"אני לא אגיד, אבל עובדה שבאמת אמרתי לך." השבתי לו כגמולו, "רצת מהר מידי עם העסק הזה, ולא חשבת על זה שבחורה צריכה יותר מרחם כדי להיות אימא, הילה בחורה טובה, ויש לה כוונות טובות, אבל כולנו יודעים לאן מובילות כוונות טובות, היא אף פעם לא הייתה מופת של היגיון והתנהלות בוגרת, ועכשיו, כשהיא בהיריון היא מטורללת יותר מהרגיל, רק אלוהים יודע מה יקרה אחרי הלידה."

"אללה יוסטור ולהקתו אני מתאר לעצמי." הכריז עמית בפסימיות עליזה, וקם, מושך אחריו את מורג, "טוב, אנחנו צריכים לזוז, אבל תקשיבו לי, אתם חייבים למצוא פתרון לבחורה הזו, וכמה שיותר מהר יותר טוב." פסק והסתלק לדרכו יד ביד עם מורג. 

"אל תדאג כל כך נדב." ניסיתי לנחם את בן זוגי שהשיחה עם עמית דכדכה אותו מאוד, "הכל יהיה בסדר, הילה תלד תינוק חמוד, ואחר כך תמצא לה דירה נחמדה, אתה תראה, הכל יסתדר בסופו של דבר."

"הכל יהיה בסדר אם היא תחזור לעבודה אחרי הלידה, אבל מה אם היא לא תרצה, או לא תצליח?"

"למה לדאוג בגלל דברים שעוד לא קרו? כמו לכולן יהיה לה קשה בחודשים הראשונים אחרי הלידה, אבל לא נורא, אנחנו נעזור לה, ואם לא תהיה ברירה היא תגור אצלנו עם התינוק בחדר הפנוי, ואחרי שהוא יגדל קצת היא תמצא עבודה ודירה, אל תדאג בסוף הכל יסתדר." 

למחרת בבוקר בישר לי סיימון, נרגש ומאושר, שהוא וצורי מתכננים לגור יחד. "מה, כבר?" נדהמתי, "אבל אתם מכירים רק חודש, זה לא מוקדם מידי, מה בוער?"

סיימון חייך ואמר שבגילו אין לו עודף זמן לבזבז, ובין כה וכה הוא וצורי ישנים יחד כמעט כל לילה, אז מה הטעם לתת לצורי לשלם שכר דירה?

"כן, אבל מה עם הילה? אני לא יודע אם שמת לב סיימון, אבל צורי והילה לא ממש מסתדרים יחד, והדירה שלך ממש קטנה, והילה כבר באמצע החודש השביעי... מתי תגיד לה ללכת לחפש דירה משלה?"

סיימון נאנח ושאל איך הוא יכול לזרוק מהבית אישה בהיריון מתקדם? ותלה בי מבט מתחנן, "אולי אתם תזמינו אותה? אצלכם יש יותר מקום."

נעשה לי רע רק מהמחשבה ששוב אצטרך לגור עם הילה, אבל סיימון תלה בי מבט מעורר רחמים, ואחרי הכל היא הייתה בהיריון עם הילד של נדב...

"לא עדיף שהיא תשכור לעצמה דירה משלה." עיקם נדב את פניו, "זאת אומרת, היא האימא של התינוק שלי והכל, אבל בכל זאת... לא ידעתי שלהיות אבא אומר שצריך לגור עם אישה."

"זה זמני, רק עד שהתינוק ייוולד." ניחמתי אותו.

נדב העווה את פניו בחוסר רצון, "אבל המקלחת היחידה בדירה נמצאת בחדר השינה שלנו... אתה חושב שאנחנו צריכים להציע לה את חדר השינה הגדול?" שאל בחשש, מביט בי במבט אומלל.

"לא יודע." הודיתי, "ממש לא מתחשק לי להידחק לחדרון הקטן ההוא ולעבור דרך החדר שלה כל פעם שאני ארצה להתקלח, ומה יהיה אחרי זיון? נצטרך להתלבש כדי ללכת למקלחת?"

"לא בא בחשבון." נבהל נדב, "חייבים למצוא להילה דירה משלה, אנחנו אנשים מבוגרים, ואנחנו חייבים קצת פרטיות, וחוץ מזה היא בטח לא תסכים לגור אצלנו כי היא לא אוהבת את מפי, היא אומרת שהריח שלה מפריע לה."

"טוב, אומרים שנשים בהיריון רגישות במיוחד לריחות, אני מקווה שזה ישתנה אחרי הלידה, כי עד כמה שאני זוכר לפני שהילה הייתה בהיריון היא לא התרגשה בכלל מהסרחון בשירותים ובמטבח."

"אתה ממש לא אוהב אותה, מה?"

"לא, האמת שלא, לא אהבתי לגור איתה לפני שחזרנו, ובטח לא עכשיו, כשאנחנו יחד."

"חבל שלא אמרת כלום לפני שהיא נכנסה להיריון." רטן נדב בכפיות תודה.

"ניסיתי, אבל אתה כל כך התלהבת שמצאת מישהי שרוצה ממך ילד, מה יכולתי לעשות?"

"לא יודע, כנראה שכלום." הודה נדב. הסתכלנו זה בזה חסרי אונים ואז דפקה הילה בדלת והתפרצה פנימה, סמוקה וחסרת נשימה, "אתם חייבים לעזור לי!" הכריזה.

"לעזור במה?" שאלתי בחשדנות, בעוד נדב מושיב אותה ומגיש לה כוס מים קרים.

"לעבור דירה, סיימון השתגע לגמרי והחליט לתת לצורי הזה שלו לבוא לגור איתו." הודיעה לנו הילה בהתמרמרות, "וכמובן שהוא הסכים, למה שלא יסכים לקבל דירה חינם?" הוסיפה בצדקנות חסרת הצדקה, כי היא הרי עשתה בדיוק אותו דבר.

"את יכולה לגור עם שניהם, יש לסיימון שני חדרי שינה."

הילה הנידה בראשה לשלילה, "לא בא בחשבון, לא מתאים לי לגור בדירה כל כך קטנה שיש בה רק מקלחת אחת עם זוג מאוהב שכל הזמן מתמזמז לי מול הפרצוף."

"את יכולה לבוא לגור איתנו." הציע נדב בהיסוס, "אנחנו נתאפק עם ההתמזמזות, אבל אל תשכחי שגם אצלנו יש רק מקלחת אחת." הסתייג.

"אני יודעת, ויש גם את הכלבה..." היא נרעדה בשאט נפש, "גם הפתרון הזה לא בא בחשבון, וחוץ מזה בקרוב יהיה לי גם תינוק, אני חייבת פרטיות ושקט, ולמזלי אחת הלקוחות של סיימון, אלמנה חביבה שגרה שתי בתים מפה, הציעה לי לשכור ממנה דירת קרקע קטנה ונחמדה."

"נהדר." נשמנו שנינו לרווחה, "את צריכה עזרה בהעברת החפצים שלך."

"גם, וגם עזרה בתשלום שכר דירה, כי אני מרוויחה ממש משכורת רעב מהעבודה אצל סיימון."

"בסדר." נחפזתי להגיד לפני שנדב יספיק לסרב, ושלפתי את פנקס הצ'קים, "כמה את צריכה?" 

"אני כמובן מאוד מודה לך עמיר." אמר נדב אחרי שהילה הסתלקה בחיפזון עם הצ'ק שלי, ממהרת לחתום על חוזה לדירה, "אבל מצד שני נורא לא נוח לי שאתה מבזבז את הכסף שלך על משהו שהוא הבעיה שלי."

"למה? אם זה היה הפוך לא היית עושה אותו דבר בשבילי?" שאלתי, ולראשונה, מזה כמה חודשים, בחנתי אותו בחון היטב, מתענג שוב על פניו היפות וגופו החינני, ומתפעל מהשובבות האגבית בה התפזר שערו החלק על מצחו. הוא היה יפה וסקסי, והוא היה שלי, אך ורק שלי. אחרי שנה של חיים יחד הייתי בטוח שהוא אוהב אותי בכל ליבו, וידעתי שגם אני אוהב אך ורק אותו, וידעתי שחלילה לי להניח לעניין הבזוי הזה של הכסף לקלקל את אושרנו.

"נדבי," הושטתי לו יד, "בוא, שב פה מולי, ונדבר קצת עלינו."

הוא התיישב והביט בי, אישוניו רחבים מבהלה, ושפתיו המשורטטות כל כך יפה רוטטות בעצבנות, "על מה בדיוק יש לנו לדבר?"

"אל תדאג, אני רק רוצה שנדבר על העתיד שלנו יחד." הרגעתי אותו ואספתי את כפות ידיו בשלי, היו לו ידיים יפות מאוד, אצבעות ארוכות ואציליות שהסתיימו בציפורניים סגלגלות, מעוצבות להפליא. "אני מאוד אוהב אותך נדב, ואני חושב שגם אתה אוהב אותי, נכון?"

הוא הנהן ושילב את אצבעותיו בשלי, "אף פעם לא אהבתי מישהו כמו שאני אוהב אותך." אמר בפשטות, "אבל בכל זאת..."

"בלי אבל, נניח שהיינו סטרייטים..."

"סטרייטים?" חייך נדב בלגלוג, אבל לא נתתי לזה להפריע לי להמשיך לדבר, "אל תצחק, אם אחד מאיתנו היה גבר והשני אישה והיינו נשואים, גם אז היה מפריע לך העניין עם הכסף?"

"תלוי מי יהיה האישה." התחכם נדב והמשיך לגחך.

"לא משנה." התעקשתי להישאר רציני, "אני מדבר על העיקרון, אם אנחנו יחד אז הבעיות שלך הן הבעיות שלי וההפך, ככה זה אצל בני זוג, משתתפים גם בהכנסות וגם בהוצאות."

"אוקיי... בסדר... יפה מאוד מצידך, אבל בכל זאת... מאיפה היה לך כסף לשלם לה שכר דירה על חצי שנה בבת אחת?"

"קצת לפני שהילה נכנסה להריון פתחתי חיסכון קטן כדי שיהיה לנו די כסף לצאת לחופשה בחו"ל, נורא בא לי לנסוע למזרח הרחוק, זו הייתה אמורה להיות הפתעה בשבילך."

"אז אני מבין שאני יכול לשכוח מחופשה בזמן הקרוב?"

"נכון, אבל גם אם היה לנו די כסף איך תוכל לצאת לחופש אחרי הלידה? גם אם הכל יעבור בשלום עדיין הילה תצטרך אותך לפחות חצי שנה, אם לא יותר, ויהיו גם המון הוצאות... להיות אבא זה עסק יקר מאוד."

"כן, אני יודע, אתה חושב שעשיתי טעות?" נפלו פניו של נדב.

"לא, חלילה, ילדים זה שמחה, אבל שמחה יקרה מאוד, לא נורא, נתגבר, כמו שסבתא אומרת, כל ילד מביא את המזל שלו, יהיה טוב."

נדב התאמץ לחייך באופטימיות, "כמה שההיריון מתקדם יותר ככה אני נעשה יותר מודאג, אני באמת לא יודע מה הייתי עושה בלעדיך עמיר." התוודה.

"גם אני לא יודע מה הייתי עושה בלעדי." התלוצצתי, ולקחתי אותו לחדר השינה בטענה שצריך לנצל את הזמן כל זמן שהתינוק עוד לא נולד כי אחר כך... אם רק הייתי יודע עד כמה אני צודק אולי הייתי פחות מרוצה מעצמי. 

הלידה דווקא הייתה בסדר, היא התחילה רק יומיים אחרי הזמן שהייתה אמורה להתחיל והסתיימה תוך כמה שעות, כמו שמקובל. הילה קיבלה אפידורל ככה שכמעט לא כאב לה, וחוץ מכאב ראש זוועתי שנמשך שלושה ימים אחרי הלידה הכל היה בסדר. הצרות התחילו אחרי שהיא חזרה הביתה. חמש דקות אחרי שהיא השכיבה במיטת התינוק החדשה והמהודרת - מתנה מסיימון וצורי - את העולל שהוחלט לקרוא לו משום מה יותם, היא הפכה למפלצת רודנית שהצליחה למרר את חיי כולנו, כולל מפיסטה. 

"אולי זה מין דיכאון אחרי לידה?" שאלתי בלחש את סיימון וצורי כשישבנו והשגחנו על יותם הישן בעוד הילה, האימא הכי עצבנית במזרח התיכון, מתקלחת.

"איך דיכאון אם היא כל הזמן צועקת ומתרגזת? בדיכאון בוכים ושותקים, לא?" תלה צורי מבט שואל בסיימון.

"דיכאון אחרי לידה יכול ללבוש כל מיני צורות." הקריא סיימון מאחד הספרים שרכש להילה לקראת הלידה, ספרים שהיא לא טרחה אפילו לדפדף בהם בטענה שהיא עצבנית מידי בשביל לקרוא.

הילה יצאה מהמקלחת, פרועת שיער וכועסת, התלוננה ששערה נושר, שהיא שמנה כמו פיל, שום דבר לא נסגר עליה, נורא כואב לה במקומות שרק לנשים יש, ושהיא שונאת להניק.

"בשביל זה המציאו מטרנה ובקבוקים." גיליתי לה, ומיד חטפתי נאום נזעם על זה שחלב אם הוא המזון הבריא ביותר לתינוק ולאם, האם אני לא יודע שאישה שמניקה מרזה מהר יותר ושהרחם שלה מתכווץ וחוזר לגודל הטבעי שלו בגלל הנקה?

"אוקיי, בסדר, אז תניקי."

"יש לך מושג איזה כאבי גב זה להניק? וחוץ מזה הפטמות שלי סדוקות לגמרי, הנה תראה." פרמה הילה את חלוקה, הבגד היחיד לטענתה שעלה עליה. נרתעתי בבהלה מזועזע מהמחשבה על פטמות נשיות נוטפות חלב, והיא נעלבה וכבר התכוננה לפצוח בעוד נאום רגזני על קוצר ההבנה של גברים לרגישויות נשיות, אבל יותם גילה סולידריות גברית והתעורר בזעקות שבר שהשתיקו את אימו הכעסנית, והבריחו אותי החוצה.

אחר כך התעורר ויכוח מכוער על הברית של יותם. הילה רצתה טקס קטן וצנוע בבית חולים, ושהמוהל יהיה רופא. ההורים של נדב אמרו שבסדר, אין להם בעיה, אבל הם רוצים לעשות אחר כך מסיבה באולם. הילה אמרה שלא בא לה, וזה סתם בזבוז, עדיף להוציא כסף על חיתולים ועגלה לתינוק ולא על מסיבות מיותרות.

אימא של נדב ציינה בעדינות שהיא מבינה את נקודת המבט שלה, אבל אולי בכל זאת... חשוב לה מאוד לחגוג את הולדת הנכד עם כל החברים והמשפחה, ובטח גם הילה תשמח אם המשפחה שלה תגיע לשמוח בשמחתה, ומהצ'קים שיתקבלו אפשר יהיה לרכוש דברים לתינוק, ואגב, מתי קרובי המשפחה של הילה יבואו לבקר, היא תשמח להכיר אותם סוף סוף.

"להכיר את המשפחה שלי?" התנפחה הילה בעלבון, "חשבתי שבאת לראות את הנכד שלך? מה לך ולמשפחה שלי? תעזבי אותם בשקט!"

אימא של נדב נעלבה מאוד מטון דיבורה של הילה, ואפילו אבא שלו שהיה אדם רך דיבור, צנוע ונחבא אל הכלים נפגע, ונדב שהתקרב מאוד אל הוריו מאז ההיריון הרגיש נבוך, פגוע ומבולבל מהתנהגותה המוזרה של הילה. מזל שסיימון קפץ להגיד שלום והצליח, בעדינות ובטקט, להרגיע את הרוחות ולפייס את כולם.

אחרי הביקור אצל הילה ההורים של נדב באו לדירה שלנו, ושם סיפר להם סיימון שהילה גדלה במשפחה לא כל כך מתפקדת, אימא שלה הייתה נשואה לפני שהתחתנה עם אביה, שגם הוא היה נשוי קודם. היא הייתה בת יחידה כי הוריה התגרשו מיד אחרי שהיא נולדה, אבל היו לה חצאי אחים ואחיות, גם מאבא וגם מאימא, וכילדה חייה היו כאוס אחד גדול ואומלל. לדעתו של סיימון הרצון שלה בילד משלה הוא הניסיון שלה לעשות תיקון לילדותה האומללה, ולכן צריך להיות סבלניים איתה, לא לכעוס עליה, ולנסות להבין אותה.

"איך אתה יודע את כל הדברים האלה עליה?" התפלאתי, "היינו שותפים לדירה שנה שלמה והיא אף פעם לא סיפרה לי כלום."

סיימון משך בכתפיו, והעיר שצריך לדעת להקשיב לאנשים, ולתת להם להיפתח בקצב שלהם, "לא שאני מאשים אותך חלילה עמיר, בתקופה שהיא הייתה שותפה שלך לדירה היא הייתה בדיכאון בגלל הפלה שעברה, ואתה היית עסוק עם החיים שלך... אני פגשתי אותה בתקופה קצת יותר טובה, ולכן היא נתנה בי אמון, וחוץ מזה גם אני הגעתי ממשפחה לא מתפקדת, ולכן אני מבין אותה." הסביר.

"גם ההורים שלי גרושים, ובכל זאת אני לא כזה... כזה בלתי נסבל." ציינתי.

"על זה עוד אפשר להתווכח." הצטחק נדב, "אני זוכר איך היית בהתחלה, כשרק הכרנו, היית ממש קיפוד, לקח לך חמש שנים ושוודי אחד להירגע ולהיות המותק שאתה עכשיו."

"אני מקווה שהילה תהיה קצת יותר זריזה ממני, אין לי כוח לסבול עוד חמש שנים של צעקות ממנה."

"שלא לדבר על הילד." התערבה אימא של נדב בשיחה, "היא עצבנית, וזה משפיע לא טוב על יותם, מזל שאתם גרים קרוב אליה ויכולים לעזור."

כן, מזל, הסכמנו, אבל למרות כל המאמצים שלנו לעזור, ולהיות סבלניים ומבינים, חטפנו חום כשהתברר לנו שיש איזה מחלה גנטית נדירה במשפחה של הילה, מחלה שהיא לא טרחה לספר לנו עליה כלום. מזל שאחותה הצעירה (שנולדה לאימא שלה מהבן דוד של אביה, סיפור סבוך שעדיף לדעת עליו מעט ככל האפשר) הגיעה פתאום לביקור, העירה שהילד מאוד עצבני ורזה מידי לדעתה, ושאלה אם עשינו לפני ההיריון בדיקה גנטית לתסמונת על שם בלום, תסמונת שנפוצה במשפחתם. "אני עשיתי בדיקה עוד לפני החתונה." גילתה לנו, מחייכת חיוך מרגיז של מכשפה.

מיד אחרי שהיא הלכה התנפל נדב בצעקות על הילה, ודרש לדעת למה היא לא סיפרה לו כלום על הדפקטים של המשפחה שלה?

בתגובה היא צעקה עליו חזרה שהיא לא חייבת לו כלום, שהוא דפקט עוד יותר ממנה, ושאם לא טוב לו הוא מוזמן לעוף לה מהחיים, ולקחת את הילד המפונק שלו איתו!

יותם התעורר מהצעקות של הוריו וצירף אליהם גם את היללות שלו, ומפי שחיכתה לנו מחוץ לדירה, משתעשעת להנאתה בגינה המטופחת שהקיפה את דירתה החדשה של הילה שאסרה עליה להיכנס לדירתה, נבהלה מהרעש, והחלה לנבוח ולשרוט את הדלת. בעלת הבית של הילה, שעד אותו יום סבלה בשקט את הרעש והמהומה, איבדה את סבלנותה, יצאה החוצה וצעקה שנמאס לה כבר, אין לה כוח לבלגנים האלה והיא מיד קוראת למשטרה... איזה מזל שסיימון שחזר בדיוק באותו רגע מקניות שמע את המהומה, נכנס, הרגיע את מפיסטה, לקח את יותם מידיה של הילה הזועמת, וכשהוא מדבר בקול שקט, כמעט בלחש, הצליח איכשהו להשקיט את הרוחות. 

כמובן שכבר למחרת נדב שלא ישן כל הלילה מרוב דאגה לקח את יותם לרופא ילדים כדי לבדוק אם חלילה הילד לא סובל מהתסמונת על שם בלום. הרופא אמר שבמקרים כאלה עדיף לעשות בדיקות דם להורים, אם כי, ציין בזעף, מקובל לעשות בדיקות כאלה לפני ההיריון, כי אחרי שהילד נולד אין הרבה מה לעשות.

אחר כך הוא בדק את יותם, קימט את מצחו בדאגה, ושאל על תוצאות הבדיקות שעשו לו בטיפת חלב. רק אז התברר שהילה פספסה המון פגישות בטיפת חלב, ולא הקפידה כראוי על מעקב אחרי התפתחותו של יותם, שכפי שציינה אחותה, היה באמת קצת רזה מידי.

ושוב פרצו מריבות סוערות בין הילה לנדב, הוא כעס שהיא מזניחה את הילד ודואגת יותר לדיאטה שלה מאשר לזו שלו, והיא בכתה שהיא תקועה איתו כבר שלושה חודשים בבית, ונמאס לה, והיא מטפסת על הקירות, ובעלת הבית שלה שונאת אותה ונטפלת אליה, ויותם בוכה המון, והיא שונאת להניק, ולמה אף אחד לא עוזר לה? מה שהיה שקר מוחלט כי עזרנו לה המון, ובילינו כל רגע פנוי איתה ועם יותם, שלא לדבר על סיימון שהתנהג כמו שילוב מוצלח במיוחד של מרי פופינס וסבא ג'פטו והקדיש ליותם זמן רב כל כך עד שצורי התחיל להתלונן, ושאל, לא לגמרי בצחוק, אם הוא צריך להתחיל ללכת עם חיתול ומוצץ כדי לקבל תשומת לב מבן זוגו? 

תודה לאל הבדיקות הראו שיותם בריא לגמרי. ברגע שקיבלנו את הבשורה נחפזה הילה והתקשרה לאחותה לבשר לה שהכל בסדר. במקרה הייתי נוכח בדירתה בזמן השיחה שהתחילה בטון שמח והתדרדרה במהירות לצעקות ולעלבונות עד שהסתיימה בטריקת טלפון זועמת.

"מה קרה?" שאלתי את הילה, "למה צעקת עליה?"

הילה לקחה מידי את יותם וחיבקה אותו, "הטיפשה הזו." אמרה בקול רועד, "היא כזו סתומה פרימיטיבית, הם כולם כאלה, חבורת מטומטמים."

"אבל מה קרה?"

"עזוב, זה סתם ירגיז אותך, לא מתחשק לי לדבר על זה."

סקרנותי התעוררה, "אולי בכל זאת?" הפצרתי.

היא נאנחה, "טוב, אבל בבקשה, אל תספר לנדב, אני לא רוצה שהוא ייעלב."

"ייעלב ממה, מאחותך? מה לו ולה? נו, תספרי, מה היא אמרה שעצבן אותך ככה?"

"סיפרתי לה שיותמי שלנו בריא לגמרי, והוא לא סובל משום בעיה גנטית, תודה לאל, והיא אמרה, הדפוקה הזו, שאני לא אשמח כל כך מהר כי עם אבא כמו נדב אי אפשר לדעת, ועד שהילד לא יהיה בגיל ההתבגרות אני לא אוכל להיות בטוחה שהוא לא ירש ממנו את הגן של ההומואיות, וכמה חבל שלא עשיתי אותו עם מישהו נורמאלי כמו בעלה למשל, או הגיסים שלה."

"איזה מטומטמת!" זעמתי, "נדב בחור כל כך יפה וחכם, וגם אבא נהדר, והיא סתם פרימיטיבית דפוקה."

"לגמרי, חבל שלא אמרתי לה שלדעתי הילדים שלה דומים לבעלה המכוער, וסתומים כמוה, איזה מזל יש לך יותמי שיצאת יפה כמו אבא שלך, וגם מתוק כמוהו." היא נישקה את הילד והישירה אלי מבט, "אני יודעת שהייתי די קרצייה בחודשיים האחרונים, אבל מאז שהפסקתי להניק אני ישנה יותר טוב, ואני מרגישה הרבה פחות לחוצה, ונדמה לי שגם רזיתי קצת, מה דעתך?"

"את נראית נהדר." החמאתי לה, "ואת באמת הרבה יותר רגועה בזמן האחרון, וזה משפיע לטובה גם על הקטן, הוא ממש פורח."

"יש לי הרגשה שהקארמה שלי יצאה מהתקופה הרעה, זה הזמן לעשות שינויים, אולי כדאי שאני אתחיל לחפש עבודה? מה דעתך?" חייכה אלי הילה חיוך אופטימי.

"אני לא מבין הרבה בקארמות, אבל שינוי זה רעיון מצוין." הסכמתי.

יומיים אחר כך באמת חל שינוי שגרם לי להתחרט על פזיזותי - התברר שגם גברת קאופמן, בעלת הבית של הילה, הרגישה צורך בשינויים והודיעה להילה שהיא לא תחדש לה את חוזה השכירות כי בנה הבכור התגרש ועזב את הבית, ובעוד חודש הוא עובר לגור אצלה.

"אני בטוחה שזה סתם תירוץ, שהיא פשוט רוצה להיפטר ממני." רטנה הילה, "היא רוצה שאני אסתלק בחודש הבא, ואין לי מושג לאן אני אלך עם הילד."

"לא תלכי לשום מקום כמובן." נחפז סיימון להרגיע, "אין שום סיבה ששלושה מבוגרים ותינוק לא יוכלו לגור בשקט בדירה למטה. זו דירה גדולה, מה שצריך זה פשוט לעשות שם קצת שינויים יותר חכמים."

"כן, צריך לעשות חלוקה שונה של החלל." הסכים צורי שלמד עיצוב פנים, ומיד התחיל לשרטט במהירות על דף ניר, "אפשר להקטין את הסלון, לעשות מסדרון שיוביל למקלחת, ולקבל דירה נהדרת עם שלושה חדרי שינה." הודיע, מריץ את עפרונו בחריצות על הניר, "הנה תראו, כל מה שצריך זה לבטל את החלוקה הקודמת, להוסיף קצת קירות גבס, והכל מסתדר."

"נהדר, אתה כל כך מוכשר צורי." החמיא לו סיימון, וצורי קרן מנחת, והבטיח לפקח על הפועלים ולדאוג שהעבודה תסתיים חיש קל.

סיימון הזמין קבלן שיפוצים, והסביר לו מה הוא רוצה לעשות. חיש קל הם קבעו תוכנית, לוח זמנים ומחירים והעבודה החלה כבר למחרת. ראשית חוכמה סילקו את המחיצה שחילקה את חדר השינה שלנו לשניים, פינו אותה מהדירה, הבטיחו לנו לחזור ביום ראשון בבוקר כדי להמשיך את העבודה, איחלו לנו סוף שבוע נעים, ונסעו לדרכם.

"איזה חדר שינה נהדר." נאנח נדב, "עכשיו יש פה מקום, תראה איזה יופי, אפשר לשים כאן את המחשב ושולחן כתיבה... ופה את הטלוויזיה... אני מקווה שיום אחד... אולי אחרי שהילד יגדל והילה תעבוד ותשכור לעצמה דירה משלה..." ואז צלצל הטלפון והילה צעקה שנבוא מהר כי גברת קאופמן נפלה, והיא שוכבת וצועקת מכאבים, והיא לא מצליחה להיכנס לדירה שלה, ושנבוא מהר מהר כי היא פוחדת ולא יודעת מה לעשות.

חשנו לשם ומצאנו את הילה עומדת מול דלת ביתה הנעולה של גברת קאופמן, יותם הבוכה בזרועותיה, ומנסה להרגיע אותה מבעד לדלת, מבטיחה לה שעוד מעט תגיע עזרה, שלא תתייאש ותחזיק מעמד.

"היא במקלחת, החליקה ונפלה ולא מצליחה לקום." הסבירה לנו, נרעשת, והפקידה את יותם בידיו של סיימון, "חייבים לפרוץ את הדלת."

"או למצוא מפתח, למי עוד יש מפתחות לדירה שלה?"

"לתמיר, הבן שלה, התקשרתי אליו, אבל הוא בירושלים ועד שהוא יגיע... היא שוכבת ערומה על הרצפה הרטובה, וכואב לה נורא. התקשרתי גם למגן דוד אדום, אתם חושבים שהם יכולים לפרוץ את הדלת?"

אמבולנס של מגן דוד הגיע, רועש ומהבהב, ושני פרמדיקים זינקו ממנו. הפרמדיק החסון שלף לום ופרץ את הדלת בקלילות מדאיגה, אבל כשהגיע לדלת המקלחת נדחקה הילה לפניו, וביקשה שיחכה בחוץ עד שהיא תכסה את רותי.

"רותי?" לחשתי לנדב, "ממתי גברת קאופמן היא רותי?"

הוא משך בכתפיו, "לא יודע, כנראה שמרגע שהיא שברה את הרגל היא הפסיקה להיות גברת."

"זה שבר של צוואר הירך." פסק הפרמדיק ברגע שראה את כף רגלה הימנית של גברת קאופמן, שבצבצה מבעד לשמיכה שפרשה עליה הילה, נוטה על צידה. "סיפור לא נעים." הוסיף באנחה, ובעזרת הפרמדיק השני, הצנום והשתקן, העלה אותה בזריזות על האלונקה המתקפלת, ושאל אם מישהו רוצה ללוות את הגברת?

"אני רוצה את הילה." ביקשה גברת קאופמן, וכך היה, הן נסעו והשאירו אותנו עם יותם שהיה מרוצה לגמרי להישאר עם אביו.

בערב הילה חזרה לקחת את הילד, ומי שעזר לה להסיע את העגלה שלו לדירתה היה תמיר, בנה של גברת קאופמן. בניגוד לאימו השתקנית, דקת הגו והעדינה, הוא היה דברן, גבוה ורחב. הוא ליטף בחיבה את ראשו של יותם, לחץ את ידינו, סיפר שאימו עברה ניתוח להחלפת הירך, והיא תהיה מאושפזת לפחות כמה שבועות, ואחר כך תעבור שיקום, והודה לנו בחמימות על העזרה שהגשנו לאימו.

"הוא נראה בחור נחמד." העיר נדב.

"כן, עושה רושם שהוא והילה מסתדרים יפה." הוספתי, ושנינו החלפנו מבטים וחשבנו על אותו דבר, אבל לא העזנו להגיד מילה.

למחרת סיימון התרגז כי הפועלים לא הגיעו בבוקר כמו שהבטיחו, וכשצורי התקשר לשאול מה קורה הקבלן התחיל לספר לו סיפורים על תקלה ברכב, ועל פקקי תנועה, ושאר מעשיות, והבטיח שמחר על הבוקר, ואם לא מחר אז אולי מחרתיים, הם בטח יגיעו.

"לא צריך, אם אי אפשר לסמוך עליכם אז אני מוותר, אל תבואו בכלל!" צעק צורי בזעם, וניתק. "אני שונא שאנשים לא מקיימים הבטחות." הצהיר.

"לא נורא, אל תיקח ללב, כל עכבה לטובה." אמר סיימון וצדק – בזמן שגברת רות קאופמן התאוששה מהניתוח, ועברה שיקום, בנה והדיירת שלה התקרבו מאוד זה לזה, התיידדו, מצאו שפה משותפת, ומפה לשם החליטו להתחיל לחיות יחד.

"היא נורא שמחה כשאמרנו לה שאנחנו רוצים לחיות יחד, ומיד הציעה לנו שנגור בבית שלה, ושהיא תעבור לגור בדירה הקטנה למטה, כי שם אין מדרגות, וקצת קשה לה לעלות ולרדת." הסבירה הילה, פניה זוהרות מאושר, "נכון שהוא פשוט מדהים?" שאלה.

"הוא נראה בחור נחמד." הסכים נדב, "אין לו בעיה עם זה שיש לך כבר ילד?"

"בטח שלא, הוא משתגע על יותמי, וחוץ מזה הרי גם לו יש שתי בנות ממש מתוקות, הן נורא אוהבות את יותם." היא חייכה, "עמיר, אתה זוכר שאמרתי לך שאני מרגישה שהקארמה הרעה שלי השתנתה, צדקתי או לא צדקתי?"

"צדקת." הודיתי.

אז אתם עומדים להתחתן או מה?" חקר צורי בלהיטות.

"לא, אני לא חושבת, תמיר כבר היה נשוי, ואין לו חשק להתחתן שוב, ואני אף פעם לא רציתי להתחתן, ההורים שלי התחתנו כבר מספיק ודי פעמים, זה עשה אותי אלרגית לחתונות." הצטחקה הילה.

"חבל." הצטער צורי, "היינו יכולים לארגן חתונת אביב נהדרת בגינה, לשים חופה מתחת לעץ הלימון..." הוא פרש את ידיו לצדדים בתנועה חיננית, "זה היה נראה נפלא על הרקע של פריחת היסמין." פנטז.

"אתה, רק חתונות יש לך בראש." צחק סיימון, וצורי הסמיק, השתתק וחמק למטבח.
מוקדם בבוקר העיר אותי סיימון בדפיקות נמרצות על הדלת, גורם למפי לזנק בבהלה ממרבצה על הספה. "מה קרה?" שאלתי ופתחתי את הדלת, עדיין מנומנם מעט.

"צורי נעלם, הוא לא אצלכם במקרה?"

"מה זאת אומרת נעלם?" שרבב נדב המופתע את ראשו מחדר השינה, "מה קרה? רבתם?"

סיימון הנהן בתוגה, "צחקתי ממנו על פנטזיות החתונה שלו, והוא נעלב ממני, ואמר שהשפלתי אותו, והוא מבין שאני אף פעם לא אוהב אותו כמו שהוא אוהב אותי, והלך לישון על הספה. הייתי צריך לפייס אותו מיד, אבל הייתי כל כך עייף, וחשבתי שהוא סתם מגזים... בבוקר קמתי והוא לא היה, וגם הבגדים שלו נעלמו." סיימון צנח באפיסת כוחות על הספה, וכרך את זרועותיו סביב מפי שליקקה באהדה את פניו. "הוא עזב אותי, צורי היפה שלי, אהבת חיי עזב אותי." גנח.

"אני אלך להכין קפה." הציע נדב, ונעלם במטבח.

"לאן אתה חושב שהוא היה יכול ללכת?" חקרתי את סיימון האומלל, "יש לו חברים שגרים בסביבה?"

"יש את האקס שלו, אבל היחסים ביניהם לא כל כך טובים, ויש גם את אחותו, אבל בעלה לא סובל אותו... עד כמה שידוע לי אין לו אף אחד חוץ ממני, הוא כל כך אוהב אותי, ואני התנהגתי אליו בנבזות ושברתי לו את הלב." דמעות החלו לזלוג על פניו הרכות של סיימון. "תמיד אמרתי לו שהוא רק ילד, והוא בטח יעזוב אותי אחרי שאני אמאס עליו, והוא תמיד נשבע שזה לא יקרה כי הוא אוהב רק אותי... הוא בחור כל כך רגיש וטוב... כזה נשמה... ואני סתם בהמה, איך יכולתי להעליב אותו ככה?"

"ניסית להתקשר אליו לעבודה? מה עם הנייד שלו?" העליתי רעיונות.

"בעבודה אמרו שהוא לקח שבוע חופש, והנייד לא זמין, הוא פשוט נעלם. מה אני אעשה בלעדיו?" קונן סיימון.

צלצול הטלפון חסך לי את הצורך למצוא תשובה לשאלה הקשה הזו. זו הייתה הילה. "צורי אצלי, הוא ישן על הספה שלנו, הוא במצב נורא עמיר, לא מפסיק לבכות, הוא ביקש שאני לא אספר לאף אחד שהוא אצלי, אבל הוא כל כך אומלל, זה ממש מפחיד, אני לא יודעת מה לעשות איתו."

"אני כבר בא." הבטחתי, ובתירוץ שאני חייב לצאת לטייל עם מפי מיהרתי לביתה של הילה.

ישבתי שם שעתיים תמימות, משוחח עם צורי, מפציר בו, מבטיח לו, מתחנן בפניו, מסביר ומבקש עד שהצלחתי לשכנע אותו להתקשר לסיימון ולהניח לו לבקש ממנו סליחה. הם שוחחו שיחה ממושכת, רווית דמעות, ובסופו של דבר, אחרי שסיימון ביקש מצורי להינשא לו הם התפייסו וחזרו זה אל זה, וככה זכה צורי להגשים את חלומו ולארגן חתונה אביבית מתחת לעץ הלימון הפורח, ומיד בתום החורף, בערב אביבי חמים, מדיף ניחוח פריחת יסמין, התייצבו חתן וחתן מתחת לחופה, נשבעו זה לזה אמונים, וחגגו את אהבתם לשמחת חבריהם וידידיהם.

אחרי תום הטקס חזרנו הביתה עם מפיסטה שהייתה אורחת הכבוד בחתונה והתענגה עד מאוד על תשומת הלב, הליטופים ושפע השאריות הדשנות שנחתו בצלחתה. להפתעתנו היא נכנסה בלי ויכוחים למלונה שלה ונרדמה בה בשלווה בלי למחות, והמשיכה לישון גם אחרי שנדב סגר את דלת חדר השינה שלנו, הודה לי על הסבלנות שגיליתי כלפיו וסוף סוף הניח לעצמו ולי להתענג על חדירה כדי שנוכל לחגוג את אהבתנו המשותפת בלי שום מעצורים.