ב. פריחת היסמין

כל מי שהיה בזוגיות יגיד לך שהכל משתנה ברגע שהנאהבים עוברים לגור יחד. קשה להישאר רומנטי בזמן ששוטפים רצפות ועושים קניות, ואין דבר שמכבה יותר את התשוקה ממריבה על רחיצת כלים ופינוי הזבל.

למרות המכשולים הצלחנו לחלק בהצלחה ובלי מריבות את הנטל הלא סקסי של תחזוקת הבית, ואז החל לרדת גשם. הגינה שלנו הפכה לשלולית, ואני מצאתי את עצמי שואג בזעם על מפיסטה שכמו להכעיס הייתה חייבת להשאיר טביעות רגלים מבוצצות על הרצפה שזה עתה שטפתי.

"אל תצעק עליה." נזעק נדב להגן על מפי שעמדה בפינת החדר מבולבלת ונבוכה, ולא הבינה במה חטאה.

"אבל תראה מה היא עשתה, כל היום אני רץ אחריה עם סמרטוט רצפה." התלוננתי.

"היא לא אשמה, יורד גשם בחוץ."

"כן, שמתי לב. תשמע נדב, אי אפשר ככה, תראה איך הבית נראה, נמאס לי."

"ממה בדיוק נמאס לך?" התריס נדב, מתעלם מהנזקים שחוללה כלבתו, וליתר ביטחון כרך סביבה ידיים מגוננות.

"ממנה!" הוריתי באצבע מאשימה על הפושעת, "ואל תעשה פרצוף כזה נדב, למרות הכל גם אני אוהב אותה, אבל יש גבול."

"למרות כל מה?" לחש נדב, וכמו תמיד כשהיה נרגש קצה אפו הלבין, כתמי אודם צצו על עצמות לחייו, ופניו כמו התחדדו.

"למרות שהיא פגע רע, היא אוכלת גרביים ונעלי בית, לועסת ספרים, קורעת ניירות, אוכלת בלי סוף ו... די נדב, אל תהיה כזה, מפי כלבה חמודה מאוד, אבל היא מפונקת, ונורא קשה לחיות אתה באותו בית, היא כבר כלבה גדולה, למה שהיא לא תגור בחצר כמו כל כלב רגיל?"

"כי קר, והיא שונאת להיות לבד בחוץ."

"לך קר, אבל לה יש פרווה, ואם נתעקש היא תתרגל בסוף לגור בחוץ, אין ברירה נדבי, צריך לאלף אותה להפסיק להיות מציקה כזו, כל פעם שאנחנו אוכלים היא שמה רגלים על השולחן, ומנסה לחטוף לנו אוכל, וזה שהיא מנסה לקפוץ למיטה שלנו בלילה זה ממש מעצבן, יש שערות בכל מקום, כל הציפות שלנו מחוררות... ועכשיו גם בוץ... אתה יודע שהיא מתעקשת להיכנס איתי למקלחת? זה ממש מציק, שלא לדבר שהניקוז כל הזמן נסתם מהשערות שלה."

"חשבתי שאתה אוהב אותה." נפגע נדב מהביקורת שלי.

"אני אוהב אותה, באמת, לפעמים אני מתפלא על עצמי כמה נקשרתי לכלבה הזאת, אבל אני לא מוכן שהיא תיכנס לי למיטה, ולמקלחת ולצלחות... רק תראה איך הדברים שלה מפוזרים בכל מקום... הבית נראה כאילו אנחנו מגדלים בו ילד."

"נו, ומה רע בזה? מה יש לך נגד ילדים?" רטט קולו של נדב.

"כלום, בתנאי שהם לא גרים אצלי בבית."

נדב קם, רועד כולו ממתח, "אני מבין." אמר בשקט, נשמע כאילו הוא עומד לפרוץ בבכי, "טוב שסיפרת לי, בואי מפי, נלך לטייל."

"מה לטייל? יורד גשם בחוץ, לאן אתה הולך?"

"לא יודע, העיקר לא להיות לידך." השיב נדב ברשעות, לקח מעיל ומטריה והסתלק, מפיסטה מקפצת אחריו בעליזות. הוא חזר אחרי שעה, רטוב וקפוא, ועשה עסק גדול מניגוב רגליה ופרוותה של מפי לפני שהם נכנסו פנימה.

"נו, די כבר נדב, תפסיק, אתה מציק לה עם המגבת הזאת, מה עובר עליך?" נזפתי בו, "קדימה, תיכנסו כבר, תפסיק עם השטויות האלה של הניגובים, רוצה תה?"

"לא רוצה כלום." המשיך נדב בברוגז שלו, ועוד הגדיל לעשות והלך עם מפיסטה למיטה בחדר השינה הקטן שלא היה בשימוש, והתכרבל שם איתה.

"נדב." התיישבתי לידו וליטפתי את פרוותה הלחה של מפיסטה, שליקקה את כפי בתום לב, בלי לנטור לי על צעקותיי הקודמות, "מה קרה לך?"

"מה, אתה לא רואה? אני כועס עליך, למה לא סיפרת לי שאתה לא רוצה ילדים?"

"למה לא שאלת? ונגיד שאני רוצה ילדים, מה זה עוזר לי? נראה לך שיש לי אלפי דולרים לשלם לאם פונדקאית?"

"יש שיטות פחות יקרות."

"אתה מתכוון להורות משותפת עם אישה?" שאלתי בסלידה.

"כן, מה רע בזה?"

"הכל, ילדים זה דבר נחמד, אבל יקר ומעייף, וחוץ מזה לא בא לי להיתקע כל החיים עם אישה, לא בשביל זה יצאתי מהארון. משאיר את התענוג הזה לסטרייטים, למה, אתה כן רוצה ילדים?"

נדב הנהן, ופניו לבשו הבעה עיקשת שהייתה מוכרת לי היטב.

"למה לך? חסרים אנשים בעולם? מה אתה צריך את הצרה הזו? תראה כמה בעיות עושה לך הכלבה, כמה כסף היא עולה ואיזה כאב ראש יש לנו ממנה, ילד זה הרבה יותר גרוע, והרבה הרבה יותר יקר."

"עמיר, אתה פשוט אידיוט, אני לא מאמין שאני חי עם טיפוס כמוך." אמר נדב בקול קר ומתנכר, חיבק את מפי והפנה אלי את גבו.

"למה אתה מתכוון טיפוס כמוני?" נעלבתי, "אז אני לא רוצה ילדים, אז מה, זה לא  הופך אותי למפלצת, מאיפה יכולתי לדעת שפתאום אתה חושב על ילדים, היית צריך לספר לי לפני שהתחלנו לגור יחד."

"אתה צודק, אבל קודם רק חשבתי על הנושא, ועכשיו אני בטוח. אני רוצה להיות אבא, ואם אני אביא ילד עם מישהי אני ארצה לגדל אותו יחד איתה, וזה אומר שחצי מהזמן הוא יגור איתי, ואם אתה שונא ילדים, ואין לך סבלנות לבלגן שלהם אז עדיף שניפרד כבר עכשיו."

"אתה רציני? אתה רוצה לזרוק אותי בשביל ילד שעוד לא נולד?" נדהמתי.

"אני לא רוצה לזרוק אותך, טיפש, אבל איזה ברירה יש לי?"

"לא יודע. להכין לי תה אולי?"

"אתה תכין את התה, ואני אכין חביתה." הציע נדב.

"בתנאי שתוסיף גבנ"צ ובצל."

"בסדר, ואני רוצה את הכוס הגדולה, ושתמתיק לי עם דבש."

"ומה עם לימון?"

"גם."

הלכנו למטבח והכנו חיש קל ארוחת ערב מפנקת. כל אחד ידע מה השני אוהב, ואיך לשמח אותו. פתחתי קופסת טונה, את השמן שפכתי לאוכל היבש של מפיסטה שזללה הכל כהרף עין, ואת הדג עצמו חילקתי ביני לבין נדב אחרי שטפטפתי עליו לימון. החביתה שהוא הכין הייתה עשויה בדיוק כמו שצריך, מטוגנת בשמן זית עם הרבה בצל וגבינה, ושנינו אכלנו בתיאבון, לגמנו מהתה, ונזפנו במפיסטה כל פעם שהיא הציקה יותר מידי, והניחה את כפותיה על השולחן. אחר כך הכנסתי את הכלים המלוכלכים למדיח, מגרש כל פעם מחדש את מפי שאהבה לדחוף לתוכו את ראשה וללקק את הכלים המלוכלכים, בעוד נדב מנגב את השולחן ומחזיר את הגבינה והירקות שלא נאכלו למקרר. מפיסטה ניצלה רגע של הסח הדעת שלו, חטפה מידו את המטלית וברחה לסלון, והוא רץ אחריה, צוחק, מנסה להחזיר לעצמו את המטלית הלחה.

"יא גנבת אחת." נזף בה ברוך אחרי שהצליח להציל מפיה את המטלית הממורטטת, "תראי מה עשית?"

"אם תמשיך להיות ותרן כזה אתה היא לא תפסיק בחיים, היא לא מבינה מה אתה אומר אלא רק את שפת הגוף שלך, וברור לה שאתה לא באמת כועס עליה. אני מקווה שתבחר לך איזה לסבית קשוחה שתלד לך ילד, כי אתה לא טוב בהצבת גבולות."

נדב נפגע, "אתה לא חושב שאני אהיה אבא טוב?"

"להפך, תהיה אבא נהדר, יותר מידי טוב. ילדים צריכים מישהו שיהיה תקיף אתם, שיציב להם גבולות."

"אני לא יכול להיות תקיף עם מי שאני אוהב, את זה אני אשאיר לך." השיב נדב בחיוך.

"זו לא בדיחה נדב, אני רציני."

"גם אני." השיב נדב, וחיוכו התרחב, "יאללה, בוא למיטה, אני רוצה לראות חדשות." 

ראינו חדשות במיטה, מכורבלים יחד, ומפיסטה ישנה לרגלינו, מצונפת על הכרית שלה. בלילות היא הייתה מנסה לפעמים לקפוץ למיטה שלנו, ודי מהר היא למדה שאם תיזהר לא להעיר אותי היא תוכל לישון בשלווה על השמיכה שלנו.

אם רק הייתה ישנה בשקט עוד הייתי שותק, אבל היא נהגה להתעורר מוקדם מאוד, ולשעשע את עצמה בלעיסת השמיכה – עוד סיבה לריב עם נדב שלא חשב שזה נורא כל כך.

"תראה מה היא עשתה! כל הבית מלא פוך סינטטי מהשמיכה שהיא קרעה!" צרחתי עליו בתסכול.

"מזל שזה לא פוך אמיתי, אני אלרגי לנוצות." סירב נדב לאבד את שלוותו.

"וגם הציפית קרועה." כעסתי, "ציפית חדשה לגמרי, למה אתה מרשה לה לעלות על המיטה שלנו?"

"אני לא מרשה, היא עולה בלי לבקש רשות."

"זה לא מצחיק נדב." התעצבנתי, בעוד הוא מסרב להתרגש.

כמה ימים אחר כך הצליחה מפיסטה לנתק בשיניה החדות את הכבל שחיבר את הרמקולים החדשים שלי למחשב. מזל שהוא לא היה מחובר לחשמל.

"זה רק כבל שעולה כמה שקלים, למה אתה מתרגז?"

"כי זה מרגיז נדב, וזה גם נורא מסוכן, חייבים ללמד אותה שאסור לגעת בחוטי חשמל."

"איך אפשר ללמד אותה דבר כזה?"

"אפשר לקנות לה מלונה וללמד אותה לגור בחוץ."

"אבל נורא קר בחוץ, ויהיה לה עצוב לבד."

"נדב, די כבר עם זה, גבולות, שכחת?" התעצבנתי, ויצאתי לקנות כבל חדש ועל הדרך רכשתי במיטב כספי גם מלונה נאה מפלסטיק איכותי.

מפיסטה ניסתה לחטוף מידי את הכבל החדש, ולמזלי הייתי זריז מספיק להציל אותו, אבל לעומת זאת המלונה עוררה בה התנגדות לא מוסברת, והיא סירבה להיכנס לתוכה, והסתפקה בלעיסת גג הפלסטיק שלה. את נדב זה הצחיק, אותי פחות. 

"כלבה ממש נחמדה." העירה הילה הדיכאונית, השותפה שלי לשעבר שקפצה לביקור, וליטפה את מפי, "מאיזה גזע היא?"

"לא יודע בדיוק, היא מעורבת, בטוח שרוטווילר וכנראה שגם רועה גרמני."

"היא ממש יפה." התפעלה הילה.

"גם את נראית לא רע בכלל." החזיר לה נדב מחמאה, "רזית ממש יופי, והתספורת החדשה מאוד הולמת אותך."

הילה חייכה בחן, והודתה לו על המחמאות, סיפרה שלאחרונה היא לקחת את עצמה בידיים, והיא בטיפול, והכריזה שיש לה שאלה חשובה מאוד.

"בבקשה." רכן לעברה נדב באדיבות, "כולי אוזן."

הילה הנהנה בעצבנות, "תודה נדב, תגיד, אולי אתה או עמיר מכירים מישהו מהקהילה שלכם שמעוניין להיות אבא?"

"אה..." נדב הזדקף, מופתע, "כן, האמת שכן. למה את שואלת? את מכירה מישהי שרוצה להיות אימא?"

"כן, אני." השיבה הילה, יישרה את כתפיה ומתחה את קומתה הגוצה ככל יכולתה.

"ואת רוצה לעשות ילד דווקא עם הומו?" התערבתי, "למה לך? למה שלא תמצאי לך בעל, כמו שעושות כולן?"

"כי אני לא רוצה להתחתן, אני רוצה להיות אימא."

"שמעת על בנק הזרע?"

"כן, לא מתאים לי. אני רוצה שלילד יהיה אבא אמיתי, לא מבחנה."

"כן, אבל למה הומו?" המשכתי לנסות להכשיל אותה בערמומיות, מקווה שנדב יסתום את הפה ולא יפריע.

"כי הומו לא ינסה להיכנס לי למיטה, ויתרכז רק בילד." השיבה הילה את התשובה הנכונה מבחינת נדב שלא הצליח יותר להתאפק, והתנפל עליה בשאלות, חוקר אותה בלהיטות על דרישותיה מהאב העתידי. שאלותיו הסגירו מיד את כוונותיו האמיתיות,

די מהר הבינה הילה שהיא לא צריכה לחפש יותר, המועמד להפוך לאב בנה שעוד לא נולד עומד לפניה, מוכן ומזומן ליפול למלכודת. היא הלכה לביתה שמחה וטובת לב אחרי שנישקה את נדב המאושר על לחיו, ובטח הייתה מנשקת גם אותי אם הייתי מניח לה. 

מיד אחרי לכתה של הילה זימן אותי נדב לשיחה רצינית בנוגע לתכניות האבהות שלו. "זהו, החלטתי, אני הולך על זה ואני מחכה לתשובה שלך." הודיע לי, מתוח ורציני.

"איזו תשובה? הרי כבר החלטת, וחוץ מזה זו הילה שאמורה להיות בהיריון, לא אני."

"כן, אבל אני רוצה לדעת אם אתה מסכים."

"כל זמן שאתה זה שיכניס אותה להיריון אין לי בעיה, אבל חבל שלא בחרת מישהי יותר..." היססתי, "יותר יציבה." ניסיתי להיות עדין.

"בחורות יציבות מתחתנות לפני גיל שלושים, ועד שהן בגילה של הילה הן כבר עם שניים שלושה ילדים, ומחפשות מאהב, או את בעל מספר שתיים, אם לא שלוש." הפגין נדב שנינות לא צפויה.

"כן, אתה צודק, הן מעדיפות סטרייטים כאבות, הקשר היחיד שלהם עם הומואים הוא במספרה, או בבוטיק." זרמתי איתו

הוא חייך, קצת בעצב. "יש בזה משהו, אבל עזוב את הילה, אני שואל מה דעתך על הרעיון שלי."

"דעתי שאתה מכניס ראש בריא למיטה חולה, אבל זה הראש שלך, אז מה שווה הדעה שלי?"

"בטח שהיא שווה, וחוץ מזה אתה הבן זוג שלי, ואם אני אהיה אבא זה ישפיע גם עליך, אני מתכוון להיות שותף מלא בגידול הילד, לקחת אותו אלינו ולהשקיע בו זמן וכסף, ואם זה לא מתאים לך אז..."

"אז מה?" שאלתי בתוקפנות שנבעה בעיקר מפחד, וקצת מעלבון, "אם אני אתנגד תזרוק אותי?"

"בטח שלא אל תהיה טיפש, אני קודם אנסה לשכנע אותך ולהשפיע עליך בתקווה שתבין ותסכים."

"ואם אני לא אבין?" התעקשתי.

נדב נאנח, "אז לא תהיה לנו ברירה אלא להיפרד." אמר בחוסר רצון, והניח יד מפצירה על זרועי, "תבין עמיר, אם זו לא תהיה הילה זו תהיה מישהי אחרת, אבל אני לא רוצה לוותר על ילדים, זכותי להיות אבא גם אם אני חי עם גבר. זה שאני הומו לא אומר שמגיע לי עונש."

"אני חושב שאחרי שתממש את הזכות שלך להורות תבין שילדים יכולים להיות עונש לא קטן." הזהרתי אותו.

"וגם פרס, בדיוק כמו מפי." המשיך נדב לעמוד על שלו בחיוך, "אגב, איפה היא? מפי, מפיסטה? איפה את?" קרא.

אחרי חיפש קצר גילינו אותה במקלחת, משתכשכת בתוך סבך של נייר טואלט שתלשה במרץ מהקיר, ופיזרה סביבה בהנאה.

"אוי, מפיסטה..." נאנחתי, והתחלתי לאסוף את הניירות הקרועים בעוד נדב מנסה לשכנע אותה להפסיק ללעוס נייר ולצאת החוצה. 

הקומה מעל הדירה שלנו הייתה מחולקת לשתי דירות. בדירה אחת שכנה סוכנות ביטוח, ובדירה השנייה גר סוכן הביטוח עצמו - מר סיימון גרינברג. פגשנו אותו כמה ימים אחרי שעברנו דירה, ושמחנו לגלות שהוא רווק שמנמן בגיל העמידה, גבר שקט, ביישן, מסודר וחשוב מכל, חובב כלבים מושבע. הוא אהב מאוד את מפי, ונהנה לשחק איתה, וללטף אותה, והניח לה לקפוץ עליו, ולמרוט את שרוכי נעליו והקפיד להתלוות אלי כשטיילתי אתה בבקרים.

לקח לו יותר מחודש להעז ולשאול אם אנחנו רק שותפים לדירה, או גם בני זוג. וכשאמרתי לו בגילוי לב שאנחנו ישנים באותה מיטה עלה סומק על פניו השמנמנות, והוא נחפז למהר ולשנות נושא והחל לדבר על התחזית לסוף השבוע, וכמה טוב יהיה למפלס הכינרת אם סוף סוף ירד גשם.

אחרי שהחלפתי את הגרוטאה זוללת הדלק שלי בקטנוע נוח וזריז ביקשתי ממנו לבטח אותו, ואחרי שנכנסתי למשרדו הצצתי גם לדירתו שהייתה מחוברת בדלת פנימית למשרד.

לשאלתי איך שכנע את בעל הבית להניח לו לחבר בין המשרד לדירה הוא שוב הסמיק, והודה בביישנות שבעל הבית הוא בעצם אביו.

"אבא שלך?" נדהמתי, "זאת אומרת שאתה בעצם בעל הבית?"

"לא בדיוק, הבית רשום על שם הורי ואחרי שאחותי התארסה והם חזרו לארגנטינה..." סיימון התפתל באי נוחות, ומבטאו הדרום אמריקאי הקל נעשה סמיך עוד יותר, "זה מסובך." סיכם, משפיל מבט.

מבוכתו העזה הביכה גם אותי. "אני מבין." נחפזתי להרגיע אותו, למרות שלא ממש הבנתי.

התחלתי להבין קצת יותר כאשר סיימון נתקל במקרה במורג שבא לבקר אותנו. המבט המוקסם שהוא לטש בו - נדב טען שהוא ממש הזיל עליו ריר - גרם לי לשער השערות מאוד מסוימות בנוגע לסיבות לרווקותו של סיימון.

כמה ימים אחרי ביקורו של מורג העז סיימון ושאל אם גם הצעיר הנחמד שבא לבקר אותו הוא גם... "אני מבקש סליחה אם אני טועה, אבל רציתי לדעת אם גם הוא כמוכם." שאל בהססנות.

"כן, גם מורג כמונו, ויש לו גם חבר נחמד מאוד, אם הוא יבוא לבקר אני אציג אותו בפניך." חייכתי אליו בעידוד. סיימון הנהן, הסמיק, ונסוג בזריזות לשיחה על מפלס הכינרת, כמנהגו בכל פעם שהוא היה נעשה נבוך מידי.

רק אחרי עוד כמה שבועות של טיולי בוקר נעימים איתי ועם מפי מצא סיימון עוז בנפשו והעיר שזה בסדר גמור מבחינתו אם נרצה לסלק את קיר הגבס המחלק לשניים את חדר השינה שלנו.

"לא, עדיף שיהיה לנו עוד חדר שינה בשביל הילד של נדב."

סיימון נרעש עד עמקי נשמתו מהערתי, "לנדב יש ילד?" התעגלו עיני התכלת התמות שלו מבעד למשקפיו.

"לא, עוד לא, אבל הוא עובד על זה. ראית את הבחורה שבאה לבקר אצלנו לפני יומיים? זו הילה, פעם היא הייתה השותפה שלי לדירה, תמיד היא הייתה דיכאונית כזו, אבל בזמן האחרון היא יצאה מזה, עשתה דיאטה, והחליטה שהיא רוצה תינוק."

"באמת? והיא רוצה תינוק דווקא עם נדב?" השתומם סיימון.

"כן. היית מאמין? במקום להתחתן, כמו כולן, היא רוצה להיות אימא חד הורית, ועדיף עם הומו שלא ינסה להיכנס לה למיטה."

סיימון האדים, "ואתה לא אוהב את הרעיון הזה?" העז לנסות לברר.

"אני שונא אותו, אבל מה אני יכול לעשות? נדב מתלהב מאוד, הוא משתוקק להיות אבא, ואם אני לא אסכים..."

"כן, מה יקרה אם לא תסכים?" תהה סיימון.

"בוא נגיד שבתחרות ביני לבין התינוק שעוד לא נולד הפסדתי מראש."

"אולי זה רק לטובה? האמת, אם רק הייתי יכול להפוך לאבא אז גם אני... אין דבר שמצער אותי יותר מזה שאימא שלי לא תזכה לראות ממני נכדים."

"אז למה לא התחתנת והקמת משפחה?"

סיימון השפיל מבט וליטף את מפי שבתמורה קפצה עליו, מלכלכת אותו בבוץ, "שמעתי היום בחדשות שמפלס הכינרת עלה שוב בחצי סנטימטר." התעלם משאלתי, "נכון שזה נהדר?"

"נפלא, אבל מצד שני, חסרים עוד ארבע מטר למפלס אז..." התחלתי לשתף איתו פעולה, ופתאום נמאס לי, "נו, די כבר עם המפלס הזה. תגיד סיימון, למה אתה עדיין רווק?"

"ככה יצא עמיר." נאנח סיימון, "עזוב, בגילי כבר אין טעם להצטער על זה."

"כן, אבל... בן כמה אתה סיימון?"

"בן רבע לחמישים." ענה סיימון ומיד נחפז לשנות נושא, "אז מה אתה מתכוון לעשות בקשר לתינוק של נדב והילה?"

"לא יודע, כלום. כל מה שאני יכול לעשות זה לשתוק ולקוות שלא יצא מזה כלום."

"ונניח שכן יצא, מה אז?"

"לא יודע סיימון, אני מתאר לעצמי שאם התרגלתי למפיסטה אני אתרגל גם לתינוק." שיערתי בחמצמצות, "אני רק מקווה שהילה תהיה אימא טובה כי בתור עקרת בית היא הייתה די כישלון, כשגרתי איתה היא רחצה כלים רק כשכול הכלים הנקיים נגמרו, ואף פעם לא ניגבה אבק."

סיימון נאנח ואמר שלעולם אין לדעת, נשים משתנות מאוד אחרי שהן הופכות לאימהות, ואולי אני עוד אופתע לטובה.

"אולי." הערתי בספקנות.

"אתה אוהב אותו עמיר?" הפתיע אותי סיימון בשאלה ישירה, ועוד הגדיל לעשות והביט ישירות בפני.

הנהנתי, והפעם זה היה תורי להסמיק.

"בטוח?" התעקש סיימון.

"כן, אחרת הייתי סובל את המפלצת הקטנה הזו?" ליטפתי את ראשה של מפי שנעמדה על שתי רגליה האחוריות, משעינה את כפותיה הקדמיות על מכנסי בלי להתחשב בכך שהיא מורחת אותי בבוץ, "היית אמורה להיות חתול קטן ושקט." גיליתי לה. היא נבחה בעליזות, וזינקה קדימה, רודפת אחרי פרפר שריחף מעל לשלולית, נחתה בתוך השלולית, החליקה, התעשתה מיד, והמשיכה לדהור קדימה, סיימון ואני רצים אחריה, צועקים לה להיזהר ממכוניות. 

להפתעתי הילה התמידה והתעקשה להמשיך בתהליך ההפריה גם אחרי הכישלון השני, ואפילו איימה לעשות הפריית מבחנה אם השיטה הטבעית לא תצליח. צפיתי מהצד במאבק שלה ושל נדב להפיק תינוק, ואמנם לא עזרתי יותר מידי, אבל גם לא הפרעתי.

בסופו של דבר זה הצליח להם ובניסיון השלישי היא קיבלה תשובה חיובית ושניהם שמחו כל כך עד שלא יכולתי שלא לשמוח אתם. הילה, בפסימיות אופיינית לה, חזרה והזהירה את נדב שהרבה הריונות מסתיימים בהפלה טבעית בשלב מוקדם, ועד שלא מקבלים את כל תוצאות הבדיקות עדיף לא לספר לאיש אבל אחרי שעברו שלושה חודשים היא נרגעה מעט והסכימה לעשות מסיבה קטנה כדי לחגוג את ההיריון ובאותה הזדמנות לגלות את הבשורה הטובה לכל חברינו ומכרינו.

החלטנו לנצל את מזג האוויר האביבי החמים ולעשות על האש בפטיו והזמנו כמובן גם את סיימון שהתרגש עד עמקי נשמתו, אפה עוגה ענקית, והתעקש להביא כמה בקבוקי יין אדום משובח, בקבוק ענק של שמפנייה ומיכל גדוש של גלידה איטלקית מיובאת. הוא בדיוק עמד במטבח שלנו וציפה את העוגה בקרם שוקולד כשעמית נכנס, נושא דובי לבן ענק עם פפיון אדום, אמר שלום קולני וצוהל לכולנו, נישק את לחיה של הילה והציג את עצמו בפני סיימון שלטש בו מבט מוקסם ולא הצליח להתיק ממנו את מבטו עד סוף הערב.  

בבוקר שאחרי המסיבה יצאתי כרגיל לטיול עם מפיסטה, והפעם לא חיכה לי סיימון כמו תמיד בקצה גרם מדרגות המתכת שהוביל לדירתו. מפיסטה ניסתה לעלות אליו לדירה, אבל משכתי אותה בכוח ברצועה, אמרתי לה להפסיק להציק והולכתי אותה בחוזק יד לעבר גן השעשועים שם נהגנו לטייל כל בוקר.

לא התפלאתי להיווכח שהוא ויתר הבוקר על הטיול שלנו, הוא בטח חש נבוך בגלל שהשתכר משמפניה, הזמין את עמית לרקוד, ונמרח עליו בצורה מביכה. עמית היה דווקא ממש בסדר, לקח הכל בקלות, צחק וזרם איתו, ואפילו הניח לו לנשק אותו על לחיו לפני שהסתלק עם מורג, משאיר אותנו הזקנים לחגוג בצוותא.

סיימון עזב די מהר אחרי שמורג ועמית הסתלקו, וכמה דקות אחר כך החלה הילה לפהק. נדב הסיע אותה לדירתה, ועד שחזר כבר הספקתי לנקות הכל ולהיכנס למיטה.

"תגיד, אתה חושב שסיימון היה פעם עם מישהו?" שאל אותי אחרי שהצטרף אלי.

"היה?" גיחכתי, "אני מניח שרצית לשאול אם הוא הזדיין אי פעם."

נדב נשף בתיעוב, "אל תהיה גס רוח עמיר, מה שרציתי לשאול זה אם לדעתך הוא היה אי פעם במערכת יחסים עם גבר?"

"לא, אני לא חושב ככה, למען האמת אני לא אתפלא לגלות שהוא בתול. עד כמה שהבנתי מהסיפורים שלו עד שהוריו חזרו לארגנטינה הם החזיקו אותו כל כך קצר עד שהוא בטח לא היה מעולם עם אף אחד, לא גבר וגם לא אישה."

"סיימון המסכן, אתה חושב שהוא הומו?"

"לדעתי כן, אבל לך תדע... הוא בטח לא יודע בעצמו מה הוא. הוריו לא הסתדרו טוב בארץ, בילדותו הוא טיפל בהם במקום שהם יטפלו בו... אולי עכשיו הוא יצליח לגדל לעצמו קצת חיים."

"בגילו?" פקפק נדב.

"הוא רק בן חמישים, זה לא צעיר, אבל עדיין לא מאוחר מידי בשבילו למצוא מישהו, בתנאי שהוא יתמקד באנשים בגילו כמובן."

"טוב, שיעשה מה שהוא רוצה, בוא נישן כבר, אני מת מעייפות."

"כדאי שתתרגל כי כשהתינוק ייוולד..."

"כן, כן, שמעתי... יאללה, לילה טוב." 

אחרי הטיול התכוננתי להיכנס הביתה ולהתארגן לעבודה, אבל למפיסטה היו רעיונות אחרים. ברגע ששחררתי אותה מהחגורה היא זינקה במעלה המדרגות והתחילה לנבוח על דלתו של סיימון, מנסה לגרד אותה עם רגליה.

"מפי, מפיסטה, די, מה את עושה?" נזפתי בה, ורצתי אחריה. "בואי כבר, את מעצבנת, אני אאחר לעבודה בגללך."

מפי המשיכה להתעקש, לגרד את הדלת ולייבב. השעה הייתה כבר שבע בבוקר, שמעתי את הטלפון מצלצל במשרדו של סיימון, אבל להפתעתי איש לא ענה, זה היה מוזר, ואחרי היסוס קל דפקתי בדלת. איש לא ענה ולכן ניסיתי לפתוח אותה, להפתעתי הדלת לא הייתה נעולה ונפתחה. מפיסטה התפרצה פנימה ורצה נובחת לחדר השינה של סיימון, ואני אחריה.

מצאתי אותו שוכב במיטתו, נושם נשימות איטיות ושטחיות. הדופק שלו היה כמעט בלתי מורגש, עורו היה קר ולבן, קופסה של כדורי שינה ובקבוק וויסקי ריק שהתגוללו לצד המיטה השלימו את התמונה.

מבוהל מאוד התקשרתי מיד למגן דוד אדום, ואחרי שדיווחתי להם על ניסיון התאבדות בכדורי שינה וביקשתי שישלחו מהר אמבולנס צעקתי לנדב שיבוא מהר למעלה. הוא דילג במדרגות שתיים שתיים, התפרץ בבהלה לדירתו של סיימון ונעצר על סף דלת חדר השינה שלו. מפי רצה אליו ונצמדה לרגליו מייבבת כמו תינוקת והוא ליטף אותה והרגיע אותה בעודו מביט סביבו בעצבנות. "אנחנו לא צריכים להנשים אותו או משהו?" שאל אותי.

"אין לי מושג." הודיתי.

"אתה חושב שהוא ניסה להתאבד?" לחש נדב.

"נראה ככה."

"אני לא רואה מכתב התאבדות." ציין נדב.

"אולי הוא השאיר אותו על המקרר?" הצעתי, וניגשתי למטבח, אבל מצאתי שם רק חשבונות חשמל וטלפון.

"נו, איפה הם, אולי נתקשר שוב?"

הצצתי בשעוני, "עברו רק חמש דקות, אולי כדאי שננסה לגרום לו להקיא?"

"איך?" התעגלו עיניו של נדב באימה.

"נדחוף לו אצבע לגרון." אמרתי בהיסוס ושנינו החלפנו מבטים מבוהלים.

"כן, שמעתי שזה מה שצריך לעשות." הסכים נדב, "אבל איחס..." הוסיף בסלידה, ואז שמענו סוף סוף את הסירנה של האמבולנס.

"אני אסע איתו." הציע נדב, "תחזיק את מפי שלא תקפוץ על הפרמדיקים."

שני פרמדיקים חסונים התפרצו פנימה, הניחו את גופו הרפוי של סיימון על אלונקה, לקחו את קופסת התרופות הריקה ואת הבקבוק ונסעו לדרכם יחד עם נדב.