עוקבים

יום שני, 15 בינואר 2018

א. וזה עובר


1. לילה רחוק אחד באילת
"מצא לו זמן להחליט על פסק זמן ביחסים." רטנתי באזני עדן, רעי כאח לי, החבר הכי טוב שלי שידע עלי הכל. בשנים האחרונות התרחקנו קצת באשמת תמיר שלא חיבב את עדן, ולמרות שהכחיש אני בטוח שהוא גם קינא בו. דווקא בגלל חוסר הביטחון שעדן עורר בתמיר הוא נורא התאמץ להפגין כלפיו יחס ידידותי, ועשה את זה במין צורה מופגנת, מעושה וראוותנית כל כך עד שהצליח לגרום לעדן אי נוחות ומבוכה, וככה יצא שנפגשנו פחות ופחות. ואולי אני סתם נסחף וזה לא רק בגלל תמיר המתוסבך אלא גם בגלל הזמן הרב שחלף מאז שהיינו תלמידי תיכון תמימים ומבוהלים?
מפה לשם השנים חלפו במהירות מדהימה, עדן בנה זוגיות יציבה ומעוררת קנאה עם מאור הצעיר והמתוק, והשקיע זמן בבן זוגו ובמסעדה שניהל עם גיסו. גם אני מצידי המשכתי בחיי והקדשתי זמן רב לקריירה שלי כעורך דין, ולבן זוגי. תמיר צעיר ממני בשמונה שנים, הוא גבר אופנתי, נאה ומטופח מאוד, ובגלל הזמן הרב שהוא מקדיש לחיצוניות שלו הוא נראה אפילו צעיר יותר. שנים הייתי בטוח שהוא מאוהב בי עד שורשי שערו ושהוא מוקסם ממני דווקא כי אני שונה ממנו כל כך – אני שעיר ומלא גוף, ולמרות מאמציו של תמיר, מעצב האופנה והסטייליסט, אני נראה כמו סתם אחד, ועד שתמיר קם בוקר בהיר אחד, חודשיים לפני שמלאו לי ארבעים, והצהיר שלאחרונה הוא מרגיש תקוע וחנוק והוא זקוק לפסק זמן לא הייתה לי שום בעיה עם הצורה החיצונית שלי.
"מה זאת אומרת מרגיש חנוק ותקוע?" השתומם עדן, "מה עשית לו שהוא מרגיש ככה?"
"לא עשיתי לו כלום." נעלבתי, "אף פעם לא באתי אליו בטענות ולא הגבלתי אותו בשום דבר, גם כשהוא נסע לחודש שלם לאיזה אי נידח בסוף העולם כדי לעשות סטיילינג לקטלוג צילומים של בגדי חוף שתקתי, ואפילו הסעתי אותו לשדה התעופה וחיכיתי לו בבית, נאמן כמו כלב. מי שצריך להרגיש חנוק זה דווקא אני, יש לך מושג איזה סצנות הוא היה עושה לי כל פעם שחזרתי מאוחר מהמשרד, או כשקפצתי לבקר אותך במסעדה? בהתחלה הוא היה משוכנע שאני בעצם מאוהב בך והוא רק תחליף, ואחר כך הוא התחיל לדאוג שאני אוכל ב'דיינרס' שלך בגלל המלצרים היפים שלך, ואל תשאל איזה סצנה נוראית הוא עשה לי כי נתתי למאור נשיקה ביום ההולדת האחרון שלו, ופתאום הוא מרגיש חנוק?"
"נישקת את מאור." קימט עדן את מצחו בזעף.
"נו, די, אל תתחיל גם אתה. נתתי לו נשיקה על הלחי, נישקתי גם את אחותך ואת בועז, ואפילו את אימא שלך."
"אז למה אותי לא נישקת?"
"לא יודע, לא יצא. אתה מכיר אותי עשרים שנה וזה מה שחסר לך פתאום? שאני אנשק אותך?"
עדן חייך, כבר שכחתי איזה חיוך יפה יש לו, "אתה יודע שלומי, כשרק הכרתי את מאור הוא כבר על ההתחלה שאל אותי אם היה פעם משהו ביני לבינך."
"ומה אמרת לו?" שאלתי, מתאמץ להישמע משועשע.
"מה אתה חושב? ישר אמרתי לו שלא, שאתה כמו אח שלי וש... מה אתה חושב, הייתי צריך לספר לו על הרגילה באילת?"
"ממש לא! זה לא עסקו וזה... די, הרי החלטנו שלא מדברים על זה אף פעם."
"בסדר," הנהן עדן, "רוצה לאכול משהו?"
"לא, תודה, אין לי תיאבון, מאז שתמיר הסתלק אני לא מסוגל לאכול, וגם לישון קשה לי."
עדן ליטף את ידי בעדינות, "אוי שלומי... נאנח, "אני כל כך מצטער." השתתף בצערי.
"על מה? הרי אף פעם לא התלהבת ממנו." הרשיתי לעצמי להתפרץ בגסות, רק עם חבר ותיק כמו עדן יכולתי להתנהג בצורה מגעילה כל כך, יודע שהוא יבין ולא ייעלב.
"זה נכון, אבל זה רק בגלל שהרגשתי שהוא לא אוהב אותי." הסביר עדן, "אבל אני לא הסיפור פה, אם לך היה טוב איתו אז... היה לכם טוב יחד, לא?"
"כן, זאת אומרת... לא יודע, עכשיו אני כבר לא יודע כלום." נאנחתי, "תמיד חשבתי שהוא שפוט שלי," הודיתי, "הייתי בטוח שהוא מחזיק ממני ושאני עושה לו טובה שאני חי איתו, היה לי נוח לתת לו לעשות את כל המאמצים ולהתרוצץ סביבי, ועכשיו זה מתפוצץ לי בפרצוף."
"יכול להיות שבגלל זה אתה לוקח את הפרידה מתמיר כל כך קשה, כי הוא פגע לך באגו?"
"רק רגע, למה אתה קופץ כל כך מהר למסקנות? אנחנו רק בפסק זמן." מחיתי ושנייה אחר כך קלטתי כמה פתטי אני נשמע והתמלאתי בושה ותחושת כישלון מוחצת. כבשתי את פני בכפות ידי, מחביא את הדמעות מעדן ושתקתי, מדוכדך עד עומק נשמתי. מאז שעדן נדלק על בועז השחצן - החבר של אחותו שהפך לבעלה, לא הרגשתי כל כך רע.
בזמנו, לפני למעלה מעשרים שנה, הייתי מאוהב עד עמקי לבבי הצעיר והתם בעדן יפה התואר, ועד שאזרתי עוז להודות בכך בפני עצמי ואחר כך בפניו הוא נדלק על בועז. מאז חלף המון זמן, הכל השתנה, כולל הרגשות שחשתי כלפי עדן, רק הידידות והחיבה ששררו ביני לבינו מאז שנפגשנו על ספסלי חטיבת הביניים נשארה חזקה ויציבה כמו בהתחלה.
רק אחרי שבועז ומירי התארסו העזתי לגלות לעדן מה אני מרגיש כלפיו, היינו אז חיילים צעירים ברגילה הראשונה שלנו, נסענו לאילת בטרמפים, ישנו בבית החייל, הגנבנו כמה בקבוקי בירה לחדר שחלקנו יחד ואז, שיכור מעט וחרמן להשחית סיפרתי לו, וניסיתי לגעת בו.
"עזוב אותי! אני מאוהב בבועז." הדף אותי עדן שהיה שיכור עוד יותר ממני.
"אל תהיה טיפש." התרגזתי ודחפתי אותו חזרה, "אתה לא קולט שבועז מזיין עכשיו את אחותך."
"שתוק!" התנפל עלי עדן בזעם והפיל אותי על המיטה. נאבקנו זה בזה עד שנפלנו על הרצפה ושם, בין שתי המיטות הצרות והקשות שסיפק הצבא לחייליו הנופשים, הצמדתי אותו למרצפות הקשות והקרירות, משכתי מעליו את בגדיו ונישקתי אותו בחוזקה על פיו. אם הוא היה נאבק בי ומבקש שאפסיק אני מניח ששיכור וחרמן ככל שהייתי הייתי מתעשת ומניח לו, אבל הוא החזיר לי נשיקה, ומשך למטה את מכנסי הקצרים ואת התחתונים שלי, חושף את אברי הזקוף. המציצה הראשונה שקיבלתי בחיי הייתה מעדן, הזין הראשון שהכנסתי לפי היה שלו וגם הזיון הראשון שלי עם גבר היה איתו. בזכות בועז הוא היה הרבה יותר מנוסה ממני, לא נבהל וחשש כמוני, ידע בדיוק מה לעשות והסביר לי הכל בפרטי פרטים.
הזדיינו כל אותו לילה אילתי חם ורחוק, ולמחרת בבוקר, כשעמדנו וחיכינו לטרמפ חזרה לצפון עדן אמר לי שהוא עדיין מאוהב בבועז, שמבחינתו מה שקרה בלילה היה רק סקס עם חבר טוב, ושהוא מקווה שנוכל לשכוח את הלילה הזה ולהמשיך להיות חברים. כנראה שהסכמתי כי עובדה שנשארנו חברים טובים עד היום למרות שמעולם לא פגשתי שוב גבר שהצליח לעורר בי את אותם רגשות סוערים ומכאיבים שחשתי כלפי עדן. נכון, היו גברים אחרים, הרבה גברים ואת רובם חיבבתי מאוד, אבל איש מהם לא הצליח להכאיב לי ולגרום לליבי לדפוק בחזקה כמו שעשה בגלל עדן. במשך השנים אמרתי לעצמי שאני סתם טיפש רומנטיקן שלא מבין איך העולם עובד, ושאף בן אדם מבוגר לא מתאהב כמו ילד בן תשע עשרה, שעלי לשכוח את מה שקרה אז ושאגיד תודה שצעיר נחמד ומתלהב כמו תמיר רוצה לחיות איתי, וזה בדיוק מה שעשיתי עד שתמיר החליט פתאום שהוא חנוק וצריך פסק זמן וכל החיים שבניתי מאז אותו לילה באילת התפרקו סביבי.

2. הנכס בקריות
ופתאום קיבלתי טלפון מהבנק והדאגות מענייני הלב נדחקו מפני דאגות דחופות יותר, דאגות פרנסה. זה היה חידוש משונה, שנים כבר לא דאגתי בגלל מחסור בכסף. בנעורי הרחוקים כשהייתי עדיין סטודנט היו תקופות שהייתי לחוץ קצת בכסף, בדרך כלל באשמתי כי הורי מימנו לי את הלימודים ואת שכר הדירה, וכל הזמן קנו לי בגדים, הביאו אוכל לדירתי השכורה וחזרו והפצירו בי לא לעבוד כלל כדי שאוכל להקדיש את כולי ללימודים. כמו תמיד לא הקשבתי להם והתעקשתי לעבוד בעבודות סטודנטים מזדמנות – שמירה, מלצרות וכיוצא בזה, כדי שאוכל לממן לעצמי בילויים ובגדים. ידעתי שהם חוסכים מפיהם כדי שאלמד ואתקדם בחיים ולא יכולתי לקחת מהם כסף לבזבוזים. הרגשתי מספיק רע מכך ששיקרתי להם והנחתי להם לחשוב שאין לי בת זוג כי אני לא רוצה הסחות דעת בזמן שאני לומד. גם אחרי שגמרתי את לימודי והתחלתי להרוויח משכורת מסודרת וכבר לא הייתי תלוי בהם כספית התקשיתי מאוד לחשוף בפניהם את האמת. היא פרצה ממני בצורה ספונטנית ודי מגעילה אחרי שאימא שוב התחילה להציק לי בשאלות למה אין לי חברה, ולמה רק אני מגיע לבד לארוחות החג. אימא חשבה שאני מתבייש בהם, ולכן לא מציג בפניהם את הבחורות שאני יוצא איתן, בחורות שהיו קיימות בדמיונה בלבד.
"אני לא מביא בחורות הביתה כי בחורות לא מעניינות אותי." התפרצתי לבסוף, כשכשל כוח הסבל שלי, "אם את רוצה שאני אביא מישהו אני אשמח להביא את דני, הוא החבר שלי בשנה האחרונה ואנחנו אפילו שוקלים להתחיל לגור יחד."
"אמרתי לך." הכריז אחי הגדול בהבעת ניצחון מרגיזה.
"שתוק כבר דביל!" התרגזה אחותי שתמיד הייתה לה חולשה כלפי, "חבל שלא סיפרת לנו קודם שלומי, אבל בכל מקרה אני רוצה שתדע שמבחינתי זה בסדר גמור. אני מקבלת אותך גם אם אתה הומו."
אימי פרצה בבכי ואבי הזעים פנים וסירב לחבק אותי כשנפרדתי מהם אחרי סצנה משפחתית רוויה דמעות והאשמות. לקח להם כמה שנים להתרגל לכך שהם לא יזכו לחתן אותי עם בחורה נחמדה מבית טוב, אבל עם הזמן הם התרגלו ותמיר התקבל אצלם כבר כבן בית.
לצערי שוב אכזבתי אותם כשסיפרתי להם שתמיר ואני כבר לא יחד. חששתי ששוב תהיה סצנה עם דמעות והאשמות אבל הפעם זה עבר בשקט, אולי כי הם הזדקנו  מאוד לאחרונה, מאז התקף הלב שלו, אבא נעשה קצת מבולבל ואימא הייתה שקועה בדאגה לבריאותו ולבריאותה, ואת שארית תשומת הלב שלה הפנתה לנכדים שהעניקו לה אחי ואחותי. "חבל מאוד." מלמלה בהיסח הדעת, דרוכה לתפוס את האחיין הקטן שלי, בנה הצעיר של אחותי, שעשה את צעדיו הראשונים, נתמך ברהיטי הסלון שלה, "אבל בטח תמצא בקרוב בחור אחר נחמד לא פחות." סיכמה את הדיון בחיי האהבה שלי, ולכדה את נכדה הפעוט בזרועותיה, מכסה אותו בנשיקות. היה לי ברור שאני ובעיותיי הרומנטיות נשכחו כבר מליבה ובצדק כנראה, כי מה זה חשוב עם מי אני יישן כל זמן שברור שנכדים היא לא תזכה לראות ממני ומבן זוגי, יהיה מי שיהיה.
אחי הגדול היה מעשי יותר ואחרי שהביע בקיצור מנומס את צערו על הפרידה שלי מתמיר שאל איך אני מסתדר עכשיו עם שכר הדירה? "אני מקווה שנשאר לך קצת כסף לקנות אוכל אחרי שיורד הצ'ק של השכר דירה." העיר בגיחוך לגלגני משהו. לדעתו של אחי שילמתי שכר דירה מופרז וההתעקשות שלי לגור בצנטרום של הפיילה כמו שהגדיר את הכתובת שלי בשולי שכונת דניה היוקרתית, בדירה רחבת ידיים עם ארבע חדרי שינה שנשקפה אל נוף מהמם של מפרץ חיפה מצד אחד, ואל מגדלי אוניברסיטת חיפה מצד שני, כטירוף מיותר ובזבזני.
"אני מסתדר." עניתי בקצרה, "אל תשכח שאני מקבל גם שכר דירה מהנכס שלי בקרית חרושת."
"גם כן נכס." לגלג אחי בחיוך מבטל, אבל אז חטפה ביתו הבכורה צעצוע מידיו של הבן הקטן שהגיב בצרחת מחאה, והוא נאלץ להניח לי ולרוץ לטפל בילדיו הצרחניים והמפונקים. הודיתי בליבי לאל על חסדיו הקטנים ומהר ככל שהנימוס התיר זאת נפרדתי לשלום ממשפחתי וברחתי לדירה היפה והמטופחת שלי שפעם הייתה בית, ועכשיו הפכה לנטל שלא יכולתי להרשות לעצמי.
הנכס בקרית חרושת שהזכרתי היה בית קטן וישן של כארבעים מ"ר שניצב במרכז מגרש סמוך לפארק הקישון. קיבלתי אותו מלקוח חסר פרוטה שהציע לי אותו במקום שכר. העדפתי כסף כמובן, אבל מאחר והוא תכנן להכריז על פשיטת רגל העדפתי לקחת את הרכוש במקום לעמוד בתור ארוך ומייאש של נושים ולקבל עשירית משכרי. הבית הגיע עם דייר שגר בו כבר כמה שנים, ואחרי שהסכמתי לעסקה קיבלתי תריסר צ'קים דחויים שהוסבו על שמי. "אחרי שהצ'קים ייגמרו תיסע לשם ותיקח ממנו צ'קים לשנה הבאה, הוא בן אדם מבוגר ונוח מאוד, לא יהיו לך איתו שום בעיות." הבטיח לי הלקוח לשעבר שלי ונעלם מחיי.
שנה אחר כך הגעתי לקרית חרושת, ואחרי תעייה בין בתים נטולי מספרים ורחובות נטולי שמות הצלחתי להגיע לנכס שלי ונעמדתי מוקסם מול בית קטן ולבן עם גג רעפים אדום, דהוי משמש שניצב במרכז גינת פרחים צבעונית להפליא. כלב גדול וחום נבח עלי, דוחף את אפו מבעד לסורגי שער ברזל צבוע ירוק, וגבר צנום ולבן שער יצא אלי, השתיק את הכלב והכניס אותי לחצר. הוא הציג את עצמו כמשה שוורצמן, לחץ את ידי בנימוס, הציע מיץ ועוגיות ועשה לי סיבוב בגינה היפה שלו. שיבחתי אותה בכנות ושאלתי אם לא קשה לו לגור לבד.
"אני לא לבד, יש לי את רקסי שלי והבת שלי קופצת לביקור כל כמה זמן, ולפעמים גם הנכדים באים, אבל היא עסוקה בלימודים ובחברים שלה, והוא חייל עכשיו ואין לו יותר מידי זמן לסבא." חייך מר שוורצמן בסובלנות.
הוא נתן לי את הצ'קים שלי והוסיף בביישנות שהבוילר דולף קצת, ואולי אני יכול לעשות משהו. הצעתי שהוא ישכור אינסטלטור יבצע את התיקונים הדרושים וישלח לי את הקבלות. "תעשה את כל התיקונים שתרצה, צביעה ומזגן וכל מה שאתה חושב שצריך." הצעתי בנדיבות. בדיוק אז עברתי לגור עם תמיר בדירה החדשה והמדהימה שלנו, הרווחתי טוב, מר שוורצמן מצא חן בעיני והיה לי מצב רוח מעולה.
מאז הייתי בא לקרית חרושת פעם בשנה, לוקח צ'קים, מתפעל מהגינה, מלטף את הכלב, משוחח קצת עם הדייר החביב שלי ואחר כך חוזר הביתה ושוכח ממנו עד לשנה הבאה, ופתאום, דווקא אחרי שתמיר הפסיק לשלם את חלקו בשכר הדירה שלנו, חזר פתאום הצ'ק של שוורצמן. מופתע וקצת נרגז התקשרתי ולא הייתה תשובה. החלטתי לנסוע לשם ולברר מה הבעיה. בדרך כלל הייתי מגיע לביקור באביב, והכל היה ירוק ופורח, אבל הפעם הגעתי בסתיו, היה חם ויבש, הגינה הצבעונית והיפה הייתה צהובה ועצובה, ובמקום רקסי הקשיש והמוכר עמד שם לברדור צעיר ונלהב, כמעט גור, בצבע שחור מבריק ונבח עלי בקולי קולות.
יעל, בתו של שוורצמן, יצאה מפתח הדלת, נזפה בכלב ופתחה לי את השער. היא נראתה נורא, פעם ראשונה שהיא לא חייכה לקראתי ולא החליקה בגנדרנות על שערה המתולתל. "מה קרה? את נראית... אה..." היססתי, חושש להעליב אותה, "את נראית עייפה."
זוויות פיה צנחו ועיניה התמלאו דמעות, לרגע חשבתי שזה בגלל מה שאמרתי, אולי הייתי ישיר מידי, חסר טקט... 'אתה לא צריך להגיד תמיד בדיוק מה שאתה חושב' עלתה בזיכרוני נזיפתה של אימא, אבל הפעם, לרווחתי, התברר שדמעותיה לא היו באשמתי.
"אבא נפטר." גילתה לי, "חיכינו עם הלוויה כמה שיכולנו, אבל לא הצלחנו ליצור קשר עם איציק, אף אחד לא יודע איפה הוא, אפילו גרושתו לא יודעת, והרב אמר שאין ברירה, אנחנו חייבים לקבור אותו כבר, ודניאל שלי יגיד את הקדיש במקום איציק. בוא תיכנס, אנחנו מחכים לריקי ולאדווה, ברגע שהן יגיעו ניסע לבית הקברות, באת עם רכב אולי? אתה מוכן להסיע אותן? בכל זאת הן משפחה ולא נעים שהן יגיעו ללוויה באוטובוס עם כל השאר."
מבולבל אבל שמח לעזור הסכמתי מיד, וככה מצאתי את עצמי מסיע את ריקי, אישה מלאת גוף כבת גילי, ואת אדווה, נערה מתבגרת זועפת ללוויה של מר שוורצמן. "יפה מצידך לבוא ללוויה של משה, איך ידעת שקוברים אותו היום?" שאלה ריקי.
"לא ידעתי," נאלצתי להודות, "באתי לביקור כי... כי..." ברגע האחרון עלה בדעתי שעדיף לא לדבר על כסף ברגע העדין הזה, "כי עברתי בסביבה ורציתי להגיד שלום ולראות שהוא בסדר."
"מאוד יפה מצידך." ציינה ריקי בהכרת תודה, "מאז שמשה היה צריך להרדים את רקסי הוא לא חזר לעצמו, דניאל הביא לו כלב חדש, בטח ראית אותו בחצר, כלב חמוד מאוד, אבל זה לא עזר, הוא מאוד אהב את רקסי ואחרי שהוא מת הלב שלו נשבר."
"די כבר אימא, למה את מבלבלת לו את המוח עם הסיפורים שלך." רגזה אדווה, "רקסי וסבא מתו כי הם היו זקנים ודי."
"משה היה סבא שלך." התבלבלתי, "אבל... ומי זה איציק שלא הגיע ללוויה?"
"אבא שלי, הוא ואימא נפרדו לפני כמה שנים ומאז אבא מסתובב בעולם," היא פלטה צחוק מזלזל, "עובר ושב כמו שאומרים."
הלוויה הייתה צנועה וקטנה, משה שוורצמן נקבר לצד אשתו בבית הקברות הקטן של קרית חרושת, ואחרי הלוויה חזרו כל בני המשפחה לביתו הקטן והתיישבו על מזרנים שנפרשו בסלון. הנשים הגישו תקרובת צנועה והגברים ישבו ודיברו, ושוב עלתה השאלה - איך קרה שהגעתי בדיוק בזמן ללוויה?
"במקרה." הודיתי בפני דניאל, הנכד הבכור, גבר צעיר ושמנמן שכבר התחיל להקריח, "הצ'ק האחרון של סבא שלך חזר, זה לא קרה אף פעם קודם וכשהתקשרתי אף אחד לא ענה, הבנתי שקרה משהו לא טוב והיה לי קצת זמן פנוי אז קפצתי לביקור."
"אני ממש מצטער," שלף דניאל את ארנקו, "אני מיד..."
"לא, לא צריך." נחפזתי לעצור בעדו, "בין כה וכה הייתי חייב לו כסף על כל מיני תיקונים בבית ו... עזוב." לרווחתי דניאל הניח לארנקו ושאל מה אני מתכוון לעשות עם הבית.
"לא יודע." הודיתי, "אתה מכיר מישהו שירצה לגור פה?"
"לא, זה בית ממש קטן, מתאים רק לבן אדם אחד, אולי זוג, הייתי שמח לגור פה, אבל אני נוסע ללמוד בבאר שבע, חבל על הגינה, סבא השקיע בה כל כך הרבה מאמצים, ויש גם את לאקי החמוד, אין לי מושג מה לעשות איתו, כנראה שאני אצטרך להחזיר אותו לעמותה, הם ממש יצטערו, הם כל כך שמחו שלקחתי אותו, כל האחים שלו אומצו ורק אותו לא הצליחו למסור כי אנשים לא אוהבים כלבים שחורים."
"באמת?" הופתעתי ומוללתי בעונג את אזניו הרכות של לאקי שחלק איתי עוגייה, "אבל הוא ממש יפה, אני לא מאמין שאף אחד לא ירצה אותו, אתה יודע מה? אני אקח אותו."
"לאן בדיוק?" נעץ בי דניאל מבט חודר, "הוא ממש צעיר, אי אפשר לתקוע אותו לבד בדירה, הוא צריך המון פעילות גופנית ותשומת לב ו..." הוא השתתק נבוך, בגלל מבטי המופתע, "אני אוהב כלבים." הודה, "ירשתי את זה מסבא, אנשים חושבים שזה כולה כלב, אבל זה לא נכון, כלב זה נשמה, ואתה בטח נורא עסוק כל היום, ותשאיר אותו לבד רוב הזמן, אם רק הייתי מוצא בן אדם שיסכים לשכור את הבית של סבא ולטפל בלאקי ובגינה..."
"כן, זה היה יכול להיות מעולה." הסכמתי וקמתי מהמזרן כדי לחלץ את איברי. לאקי נשרך אחרי כששוטטתי בבית הקטן והנחמד שמר שוורצמן שמר במצב מעולה. בעידודי ובמימוני הוא החליף את חלונות העץ הישנים בחלונות אלומיניום בצבע כחול, החליף את הרעפים הבלויים והוסיף גג מעל המרפסת. הבית היה במצב מעולה, חדר שינה גדול ומרווח עם חדר ארונות קטן, שירותים ומקלחת משופצים, פינת כביסה עם גגון מעל חבלי הכביסה, סלון שנפתח למרפסת מקורה, מטבח קטן ומתוכנן היטב, בוסתן עצי הדר קטן מאחורי הבית וערוגות וורדים בחזית. הרבה יותר נחמד וסימפטי מדירתי היקרה להחריד שהייתה גדולה מידי בשבילי, ואין ספק שלאקי ירגיש הרבה יותר טוב פה מאשר בעיר. "אז מה דעתך לאקי, מוכן לאמץ אותי?" שאלתי את הכלבלב וקטפתי לי כמה עלי נענע ריחניים שגדלו בחבית ליד מרפסת הכביסה.
הוא ענה לי בנביחה צייצנית, הרים רגל והשתין על גזע עץ לימון.

3. תמיד אוהב אותך
דניאל הסכים לגור בנכס שלי ולהשגיח על לאקי בזמן שאתארגן, אשכיר את דירתי ואארוז את חפצי. סיכמתי עם יעל, אימו, שהיא תארוז את בגדיו וחפציו של אביה המנוח ותדאג להיפטר מהם. הבטחתי להגיע תוך שבועיים, שלוש גג. לחצתי את ידו של דניאל, נישקתי את לחיה של יעל, הענקתי עוד ליטוף אחרון ללאקי ויצאתי לדרך, מוכן ומזומן לארוז את חיי הישנים ולהתחיל מחדש.
תיארתי לעצמי שמכרי וידידיי יופתעו ואולי יחשבו שהשתגעתי קצת, ואכן, הם לא אכזבו. ראיתי הרבה גבות מורמות בהפתעה, ושמעתי המון שאלות חטטניות. עדן הגדיל לעשות והתחיל לדבר על משבר גיל הארבעים ועל שטויות שגברים עושים כשהם מגיעים לגיל מסוים, ואילו מאור החמוד גילה לי שרק אתמול הוא נפגש ממש במקרה בתמיר, ויש לו רושם שהמעבר של בן זוגי לשעבר לתל אביב לא עלה כל כך יפה, ושהוא די מאוכזב מהבחור שגרם לו להכריז על פסק זמן מהזוגיות איתי.
"איזה בחור?" שאלתי בטיפשותי (טיפשות כי הייתי צריך להבין לבד) ושלא בטובתי גרמתי למאור מבוכה.
"חשבתי שאתה יודע." גמגם, ואפילו הסמיק קצת, איזה חמוד.
צבטתי אותו קלות בלחי ואמרתי שזה בסדר ושלא ייקח ללב, והוצאתי מהם הבטחה שיבואו לבקר אצלי אחרי שאתארגן.
יומיים אחר כך, בעודי שקוע בדחיסת חיי לתוך ארגזים וקרטונים (מתי הספקתי לצבור כל כך הרבה נעליים וצעיפים וספרים ושאר מיני שמט'ס מיותרים?) שמעתי דפיקה בדלת, ולפני שהספקתי לענות היא נפתחה ותמיר התפרץ פנימה.
התאכזבתי לראות כמה טוב הוא נראה, הוא הבהיר מעט את שערו, לבש ג'ינס עם גזרה ממש מעולה שהבליטה את יתרונותיו - גוף דק ונערי וישבן עגול וחמוד. הוא נראה צעיר מצליח ועשיר. אני לעומת זאת נראיתי מרופט ועייף. ראיתי איך הוא בולע את הגערה שעמדה על קצה לשונו כשהבחין במורת רוח שאני שוב לובש את חולצת סוף המסלול העתיקה שגררתי איתי מהצבא. כל פעם הוא היה מנסה להיפטר ממנה ואני הייתי דולה אותה מחדש מערימות הבגדים להשלכה ומחזיר אותה אלי. נכון, היא הייתה ישנה ודהויה מכביסות, אבל אהבתי אותה, היא הזכירה לי ימים טובים יותר שבהם הייתי צעיר ומלא תקווה לעתיד. ראיתי שגם המכנסים שלבשתי עצבנו אותו. למלאכת האריזה המפרכת בחרתי לי מכנסי ברמודה משובצים בכחול צהוב, משהו מזעזע למראה, אבל נוח מאוד והולם מאין כמוהו לעבודה שעשיתי. כשהיינו בני זוג תמיר היה ביקורתי מאוד בנוגע לטעמי בבגדים ולא הפסיק לנסות לעצב אותי ולשדרג את מלתחתי, הפעם הוא רק הביט ושתק, ובמובן מסוים זה היה מדכא יותר מאשר ניסיונותיו הבלתי נלאים לשפר את הופעתי.
"אז זה נכון? אתה באמת עובר דירה?" הביט סביבו, מנסה מין הסתם לאתר חפצים שהיו שייכים לו, "מה שלומך שלומי? אתה נראה טיפה עייף."
"אני באמת עייף, אריזה זה עסק מתיש, אני לא יודע אם סיפרו לך, אבל אני עומד לגור במקום הרבה יותר קטן מהמקום הזה ככה שאם אתה רואה פה משהו שאתה רוצה אל תתבייש, קח."
"בכיף." ענה תמיר בבת צחוק שעשתה רושם מטופש קצת, אבל מי שהכיר אותו היטב כמוני ידע שככה הוא מחייך כשהוא חרמן ומת לזיון, אבל מרגיש שזה מתחת לכבודו להודות בכך. תמיד הצחיק אותי להבחין בגברת הפולנייה החסודה והצדקנית שיותר חשוב לה מה יגידו עליה מאשר ליהנות מסקס שתמיר מסתיר מאחורי הג'ינס המעוצב והזיפים הגבריים.
"מה, מה מצחיק אותך מיס קראקוב?" הקנטתי אותו בחיוך, ודקה אחר כך כבר היינו צמודים זה לזה, מתנשקים ברעבתנות, קורעים זה מזה את הבגדים. הוא אמנם ניסה למלמל איזה מחאה שלא בגלל זה הוא בא והוא סך הכל רצה... אבל הניח לי לגרור אותו לחדר השינה שהיה עכשיו ערום מתמונות וקישוטים, והכיל רק מיטה זוגית ומזרון חשוף. כשהיינו יחד תמיר הקפיד מאוד על כלי מיטה תואמים מכותנה סרוקה, ועל תאורה הולמת, אבל הפעם הוא היה חרמן מידי והסתפק במזרון בלבד, מתעלם מכך שהחדר לא אפלולי כמו שהוא מעדיף. רק הבוקר הורדתי את הווילונות העדינים מעשה תחרה שהוא תלה בחדר השינה וקרני שמש אחר צהריים מלוכסנים וחצופים חדרו לחדר, מבליטים את כל הקמטים והקפלים בעורי ובעורו. רק אחרי שמצצנו וחיבקנו ומעכנו וחדרנו ונחדרנו ונמרחנו זה על זה, נוהמים ונאנחים וצועקים עד שבאנו על סיפוקנו הוא חזר לעצמו והבחין שהוא שוכב על מזרון חף מסדין, ושגופו גלוי לעיני באור אחר הצהריים הסתווי החריף.
"תראה, עשינו כתם על המזרון, מה סיגי תחשוב כשהיא תראה את זה?"
"מאין לך שהעברתי את הדירה לסיגי? לא, אל תגיד לי, בטח מאור הקשקשן גילה לך."
"דווקא לא, זה היה בועז, הגיס של עדן." אמר תמיר ודשדש בעצב למקלחת. תמיד אחרי זיון הוא היה נעשה מדוכא קצת, וכמה שהסקס היה יותר טוב ככה הוא היה נעשה יותר עצוב.
"מה, אין לך מגבות פה?" התמרמר, "איך אני אתנגב?"
"הנה, קח, תתנגב עם הפיקה הזה." הגשתי לו שמיכה ישנה אבל נקייה שנשארה בארון חדר השינה, ובעוד הוא מתנגב בפרצוף חמוץ התקלחתי גם כן, ואחר כך התנגבתי בפינה יבשה של השמיכה.
"מתי תפסיק להיות מוזנח כזה?" נזף בי תמיר והתחיל להתלבש.
"אף פעם כנראה, אני מקרה אבוד." חייכתי, "אז מה קורה אצלך תמירוש, הכל טוב?" הארתי לו פנים, מתעלם מהמרמרת שלו. מה אני יכול לעשות, אחרי סקס יש לי תמיד מצב רוח מעולה ועכשיו כשכבר לא היינו יחד יכולתי להרשות לעצמי להפגין אותו בלי להתבייש.
"לא, שום דבר לא טוב, הכל חרא." השיב תמיר בזעף.
"נו, די כבר, אתה תמיד מצוברח אחרי זיון, יעבור לך." פרעתי בחיבה את שערו ונדהמתי כשבמקום למחות ולתקן את תסרוקתו הוא נדבק אלי, הניח ראש על כתפי והתחיל ליבב כמה הוא מתגעגע אלי, ואיזה טעות הוא עשה כשנפרד ממני.
"אני לא מבין למה החלטת שאנחנו כבר לא יחד?" היתמם. "הרי החלטנו על פסק זמן ופתאום אתה נפטר מהדירה שלנו ומסתלק לאיזה חור, למה לא התייעצתי איתי קודם?" התלונן.
"לא יודע, אחרי שלא שמעתי ממך חודש שלם חשבתי שזה די ברור שהפסק זמן הפך לעובדה קיימת, ובדיוק אז התפנה הבית שלי בקריית חרושת, ההכנסות ירדו והשכר דירה אכל לי את רוב המשכורת אז חשבתי שהכי הגיוני וחסכוני יהיה לעבור לגור במקום קטן שלא יעלה לי כסף, ולמזלי בדיוק אז סיגי נכנסה סוף  סוף להיריון והחבר הדביל שלה הסכים להתחתן איתה, והרי היא תמיד התלהבה מהדירה הזאת, וככה דבר הוביל לדבר ו... מה, אתה באמת רוצה שנחזור תמיר? אבל הרי יש לך חבר חדש ומוצלח בתל אביב, מה אתה צריך אחד כמוני?"
"לא יודע." ניגב תמיר את דמעותיו, "אתה צודק בהכל, אבל מה לעשות שאני נורא נורא מתגעגע אליך? אני אוכל לבוא לבקר אותך באיפה שזה לא יהיה שאתה הולך לגור בו?"
"זה בקרית חרושת, ואתה מוזמן לבוא לבקר, אבל רק שתדע שחוץ מבית וגינה יש לי עכשיו גם כלב."
"כלב?" העווה תמיר את פניו במיאוס, "למה לך כלב?"
"אין מה לעשות, הכלב בא עם הבית, וחוץ מזה אתה יודע שאני מאוד אוהב כלבים."
"לא, לא ידעתי את זה," מלמל תמיר, מדוכדך, "אני אלרגי לכלבים." הוסיף, "ואגב, מה בדיוק תעשה עם גינה, מה אתה מבין בגינון?"
"לא הרבה." הודיתי, "אבל לא נורא, אני אלמד."
"ומה עם העבודה שלך במשרד? איך תגיע לשם? או שהחלטת גם להפסיק להיות עורך דין?" נעץ בי תמיר מבט פולני מוכיח שעצבן אותי מאוד.
"אני אגיע לשם במכונית שלי, ובשעות העומס זה ייקח לי פחות זמן מאשר לרדת מהכרמל לעיר." אמרתי בתוקף, "ועכשיו, כשכבר לא יהיה לי שכר דירה מפלצתי על הראש אני אוכל לעבוד פחות ולקחת יותר תיקים פרו בונו." הוספתי בעוקצנות, מקווה שזה ירגיז אותו.
לאכזבתי הוא נשאר שקט ועצוב ואמר שטוב שאני עושה שינוי בחיים, והכי חשוב שאני אעשה מה שאני מרגיש שיעשה לי טוב.
"גם אם זה אומר שאני אלבש חולצה סמרטוטית ואגדל כלב ואעבוד חינם בשביל כל מיני חלכאים ונדכאים נצלניים?" זה מה שתמיר חשב על אנשים שמקבלים שירותי עורך דין חינם בטענה שאין להם כסף, שהם לוזרים בכיינים ושכדאי להתרחק מהם.
"כן, גם." אמר תמיר באומץ, נישק אותי על הפה נשיקה חזקה וקם, "אני אוהב אותך שלומי." אמר, "אני יודע שירד לך ממני לגמרי ושעדיף לשנינו שלא נחיה יחד, אבל תדע שאני תמיד אוהב אותך, בדיוק כמו שאתה תמיד תאהב את עדן." וברח לפני שהצלחתי לחשוב על תשובה הולמת.

חלק ב'

אין תגובות:

פרסום תגובה