אל תשתין נגד הרוח
באביב רינה פגשה את יבגני, עולה חדש מרוסיה שהצליח לנתץ בעקשנות עדינה את
החשדנות שלה ועבר לגור איתה ועם הילדים. הפעם זה הצליח לה, הוא בחור זהב שבאמת
אוהב אותה. ואחרי שאימא עברה לגור עם מכר ותיק. אלמן שהיה נשוי לידידת נעורים שלה
שנפטרה לפני כמה שנים החלטנו למכור את הדירה שלה כדי לאפשר לרינה וליבגני לקנות
דירה גדולה יותר.
אחרי שהדירה של אימא
נמכרה עברתי לגור בדירה שכורה ליד בית החולים, ולמרבה אכזבתם של הילדים מכרתי את
האופנוע, קניתי מכונית, וכמה ימים אחר כך יצאתי לפגישה עיוורת שחאמיד סידר לי עם גבר
כבן חמישים, נשוי ובארון. כל מה שהוא רוצה זה בחור שחום וצעיר שיוכל לקפוץ אליו
מידי פעם לכמה שעות כדי לעשות אהבה.
"רק תזכור שזה רק סקס
תמורת סקס, בלי רגשות." הזהרתי אותו, וזה התאים לו לגמרי.
כל החורף הוא עמד בעסקה
שלנו, עד שבאביב, יום אחרי שצה"ל יצא מלבנון, אשתו החליטה להתגרש, וגילתה לו
שכבר כמה שנים היא יודעת על הבחורים שהוא מזיין, ועכשיו, כשהבן הצעיר כבר לא בסכנת
חיים בלבנון, היא החליטה שדי, נמאס לה וזרקה אותו החוצה. הוא עזב את הבית ובא
לחיות אצלי למרות שהדירה שלי קטנה מידי לשני אנשים - רק חדר שינה אחד וסלון עם
פינת מטבח שנפתח למרפסת עם נוף לים. סמי נשבע שהוא עוזב בעוד כמה שבועות, רק שאתן
לו להתארגן.
אמרתי לו שייקח את הזמן ושתקתי
כשהוא מילא את המקרר שלי ביוגורטים דלי שומן, סוכר וטעם, וחסות בכל צבעי הקשת ובילה
את כל זמנו הפנוי שלו בחדר כושר, מזיל ריר על בחורים צעירים ויפים בגיל של בנו שכולם,
בלי יוצא מהכלל, סטרייטים. המשכתי לשתוק גם כשהוא ענד עגיל, עשה דיאטה רצחנית, גידל
שער ואפילו ניסה לצבוע אותו, והבלגתי בגבורה כשהוא נצמד אלי בלילות ובכה מרוב
געגועים לאשתו ולילדיו שהחרימו אותו מאז שיצא מהארון. קיבלתי בשתיקה גם את העובדה
המעציבה שמאז שהוא חי איתי הוא רצה לעשות איתי סקס רק כשהוא היה מאוד מאוד שיכור,
מה שקרה בערך פעם בחודש.
זה לא הפריע לו להיות
קנאי ולכעוס כל פעם שנדמה היה לו שאני מתעניין בגבר אחר, למרות שזה לא קרה מעולם,
חשתי עייף ואחוז בחילה מכל העסק המאוס הזה של יחסים בין גברים.
ברגע שהתחילה האינתיפאדה
השנייה קיבלתי צו שמונה ורק אז סמי פרץ בבכי ורגע לפני שיצאתי מהבית הוא גילה לי
שהוא מאוהב בי, ביקש סליחה על ההתנהגות האיומה שלו בחודשים האחרונים, והבטיח לי
שברגע שאחזור הכל יהיה אחרת.
השתקתי אותו עם נשיקה
חזקה על הפה וברחתי. חזרתי מהמילואים אחרי שבוע וחצי ומצאתי אותו במיטתי עם שני
מלחים של נושאת מטוסים אמריקאית, אחד שחור ואחד סיני, או אולי יפני, לך תדע? הדירה
הייתה הפוכה לגמרי ושלושתם היו כל כך שיכורים עד שלא היה לי עם מי לדבר.
ארזתי במהירות מעט בגדים
והסתלקתי, ובמשך שבוע שלם גרתי בבית החולים, מתפלא כמה נוח לי שם. סמי ניסה
להתפייס איתי, בא לרנטגן והזמין אותי למסעדה. לא הלכתי והוא המתין שם לשווא, חזר
שתוי למחלקה וניסה להקים מהומה.
נעלתי אותו בחדר ההלבשה והתקשרתי
לבנו הבכור שבא מיד, הקשיב בשתיקה לכל עלילותיו של אביו ולקח אותו לגמילה. יותר לא
ראיתי את סמי. אחרי חודש הוא שלח לי גלויה עם התנצלות, וסיפר שהוא הפסיק לשתות
וחזר לאשתו שהתגעגעה אליו מאוד.
חאמיד שהכיר לי את הצרה
הזו התנצל, וכשפרצתי בצחוק, הוא צחק גם כן ושנינו החלטנו שלא נזכיר יותר את סמי ואשתו.
חאמיד המשיך וסיפר לי שנינו מבזבז כספים בלי חשבון, מרושש את ליאון שעסקיו נפגעו
קשות גם בגלל שהוא הזניח אותם, וגם בגלל המצב.
מסתבר שכל נבואות הזעם
של סוף המאה הקודמת התגשמו דווקא כעת. שוב יש אינתיפאדה, שוב מיתון, המון פיגועים,
לאף אחד אין כסף, אין מצב רוח, אין פרנסה. הכל חרא.
דווקא אז, בתחילת 2001,
כששוב התחילו בארץ הבלגאנים, המצב האישי שלי השתפר. דוד מיקו נפטר מסרטן ובצוואה
שלו הוא גילה שאימא צדקה תמיד, הוא העליל על אבא והוא מבקש סליחה ומחילה מכולנו.
כדי לעשות תיקון הוא הוריש לנו את כל רכושו ואחרי התייעצות משפחתית קצרה החלטנו
לסלוח ולקחת את הכסף.
בכסף שקיבלתי קניתי לי
דירה נחמדה ברחוב צדדי שקט ליד בית החולים. יש לי שלושה חדרי שינה, נוף נהדר לים,
גינת ורדים שאני מטפח בשקידה, עבודה טובה שאני אוהב, ואפילו כלב זאב מסוג הסקי,
דומה מאוד לרקס שנדרס כמה ימים אחרי שעזבתי כי נינו הניח לו להתרוצץ בכביש.
מידי פעם נפגשתי עם גבר
זה או אחר, אבל ברגע ששמעתי יותר מידי מילות חיבה, או חס וחלילה דיבורים על יחסים,
חתכתי.
ההיא, שחזרה שוב לנעול
נעלים והחליפה לשמלה קצת פחות שחורה, הסכימה איתי שככה עדיף. מוטב להיזהר ולא
לחזור שוב על טעויות העבר הנהנה בשביעות רצון כשדחיתי איזה בחורון חצוף שברבר על
המראה האקזוטי שלי והשתפך במחמאות על העיניים הנהדרות שלי. תשלים עם זה שאין לך
מזל עם אהבה, רטנה - קונטרה וונדום נון פסונדום.
והנה, בבוקר אביבי אחד,
שנתיים אחרי שנפרדתי מליאון, ממש בתום משמרת הלילה שלי ברנטגן, הופיע חייל צעיר
עטוי מדים של גולני וחיוך מהוסס ופנה אלי במבטא ארגנטינאי. הקול שלו נשמע מוכר כל
כך עד שהלב שלי התחיל לדהור כמו מטורף, ואם לא הייתי נאחז בדלפק הייתי נופל על
התחת.
זה היה דויד של ליאון
שעלה לארץ והתגייס. לחצתי בחום את ידו והזמנתי אותו לארוחת בוקר בדירתי. ישבנו על
המרפסת, מביטים בים, נהנים מהשמש הטובה, מהאוויר הצח, ומיופיין של כרבולות הקצף
הדוהרות על גלי הים בעוד דויד דורש בשלומו של שלומי העומד להתגייס בקרוב, מספר על
אימו שנישאה שוב, על אחותו ואחיו, ורק בסוף, כשנגמרים לנו כל נושאי השיחה, הוא
שואל אם אני יודע איפה אבא שלו.
"שמעתי שליאון סגר
את הסניף בארץ ונסע עם נינו לניו יורק." עניתי בתמימות, כי זה באמת מה
ששמעתי. שמעתי גם שהעסק שלו הפסיד המון כסף, שליאון שותה ומסניף יותר מידי, ושנינו
מזיין בלי חשבון, מאכיל את החבר שלי לשעבר קש, בדיוק כמו שעשה לי. אבל את השמועות
הללו אני לא סיפרתי לדויד. יש דברים שלא אומרים ליד ילדים.
דויד נאנח והסמיק,
"זה נכון שנינו חולה איידס?"
"הוא רק נשא."
תיקנתי וספרתי לו בקצרה איך עזרנו לנינו להבריא, ואיך, בתמורה, הוא ניסה לפתות
אותי, וכשזה לא הצליח עבר לאבא שלו. "ואולי אני לא מפרש את זה נכון ומהתחלה
הוא רצה את אבא שלך. לליאון יש כסף וסטייל ואני סתם אחד." הצעתי פרשנות קצת
יותר מציאותית של העבר.
"למה אתה תמיד אומר
שאתה סתם?" התפלא דויד, "אתה גבר כל כך מרשים עם העיניים הנהדרות האלו,
והשיער היפה שלך, והפנים המיוחדות שלך. ולא שאני הומו," מיהר להרגיע אותי,
"בכלל לא, אבל אני לא עיוור. איך זה שאתה עדיין לבד?"
משכתי בכתפי ושאלתי מה
הבעיה עם ליאון.
דויד נאנח והודה שאין לו
מושג. ליאון הגיע לניו יורק, חי שם כמה שבועות עם נינו, ונעלם פתאום. "הוא
חזר לארץ, זה ברור, אבל אף אחד לא יודע איפה הוא. אתה זוכר את הכתובת של הבית
שהייתי מתארח בו אצלכם כשהייתי ילד? שכחתי את הכתובת. אולי הוא שם?"
אם אני זוכר? איזה שאלה.
אחרי כמה דקות כבר היינו בניסן החדשה והמאובזרת שלי, דוהרים בדרכנו לבית הישן שלי
ושל ליאון. דויד המתוח ישב לצידי וכעס על עצמו שלא בא אלי מיד כשאבא שלו הפסיק
להתקשר. "ומה אם הוא מת? מה נעשה אם נמצא שם את הגויה שלו?" ניסה לדמיין
לעצמו את הרע מכל.
"אל תהיה
סטופידו!" נזפתי בו, והוא ניסה לחייך וכמעט שהצליח.
ביום שישי בבוקר הדרך לא
פקוקה, ותוך פחות מחצי שעה חצינו את הגשר מעל הקישון ופנינו אל הכביש מול פארק
הקישון ומשם העפלנו לגבעה. מנוע הניסן שלי התאמץ בעלייה וידיי רעדו על ההגה בעודי
מבחין שהבית שלנו כבר לא עומד בודד על ראש הגבעה, אבל הוא עדיין הבית עם הגינה הכי
גדולה. חניתי מול השער היפה שעיצבתי לפני כל כך הרבה שנים. השער היה חלוד וחרק על
ציריו, והגינה היפה שלי הייתה מוזנחת, מלאה קוצים ישנים ועשבים. ככה היא נראתה
כשהגעתי לכאן, נזכרתי. הדלת הייתה פתוחה, ניילונים כיסו את הרצפה, הרחתי ריח של
צבע טרי, ושמעתי שיר רוסי ישן על אווזי בר ואהוב שנעלם בערבות השלג.
גילינו את ליאון בחדר
השינה הישן שלנו, עומד על סולם אלומיניום, השפכטל העתיק שלי בידו, מגרד את התקרה
כשהוא לבוש באוברול המרוט שסחבתי לפני המון שנים מכיבוי אש ושאפילו במבצע החזרת
ציוד צבאי לא רצו לקבל אותו חזרה.
"דורי!" הוא
קרא בחדווה, "מריו מסר לך את ההודעה שלי?" ירד מהסולם ונישק אותי על
לחיי, וכשלא נרתעתי הניח את ידו על עורפי ונישק בחזקה את פי, מלכלך אותי באבק לבן,
והניח לי רק כשהבחין בבנו הנבוך.
שתקתי, המום מכך שמגעו
מרעיד אותי, מנער אפילו את הזאתי. פתאום היא שוב לבושה כמו זונה - מחשוף, מיני,
עקבים, וטונות של איפור ותכשיטים. תפסיקי מגעילה, נזפתי בה, תראי איזה צורה יש לך?
היא צוחקת ומענטזת לה,
מסרבת להתייחס. חשוב לה יותר להתקשט ולמרוח עוד ליפסטיק או השד יודע מה. נשים, אתם
יודעים איך זה.
"איפה היית כל
הזמן?" חיבק דויד בהקלה את אביו שהכתים גם אותו באבק שנשר מסרבלו.
ליאון חייך, עיניו
הכחולות נוצצות בפניו הלבנים. "הייתי כאן כל הזמן." ענה בפשטות.
"לובשים כובע
לעבודה כזו." נגעתי בזהירות בשערו הקצוץ והמאובק.
"ייקח לך עוד המון
זמן לעשות את זה לבד." בחן דויד בדאגה את מרחבי התקרה המתקלפים.
ליאון צחק, "זמן לא
חסר לי." אמר בעליצות. שטף את פניו והתנגב במגבת צבאית ישנה משובצת שהשארתי
אחרי.
"מה אתה עושה אבא?
איפה היית כל הזמן? דאגנו לך." ניער דויד אבק ממדיו הנקיים.
"סליחה שלא התקשרתי
דויד. הייתי עסוק." ענה ליאון, זורח אלי באושר. "כבר יומיים אני מתקשר
לכולם ושואל איפה אתה." נזף בי בחיבה, עיניו מלטפות את פני. "לאן
נעלמתם? אימא שלך מכרה את הדירה, אחותך נעלמה, מריו ואלכס גרים בתל אביב ולא רוצים
לדבר איתי. אף אחד לא רצה להגיד לי לאן נעלמת." התלונן בלי כעס.
"אם היית בא לבית
החולים היית מוצא אותי מיד." עניתי, "אני נמצא שם כמעט כל הזמן, או
ברנטגן, או במחלקת העיניים."
ליאון גיחך. "אני
יודע. התקשרתי וגברת כעסנית מאוד בשם מינה הסכימה להודות שאתה עובד אצלם, אבל
התעקשה שאסור לה למסור את הכתובת שלך, ובקושי נתנה לי לדבר עם חאמיד, ואל תשאל מה
הוא אמר כשבקשתי את הכתובת שלך."
"מה הוא אמר?"
שאלתי.
"הוא התרתח כהוגן
ואמר שאתה עדיין מתאושש ממה שאני ונינו עשינו לך וטרק לי את הטלפון בפרצוף."
הודה ליאון, "וגם מריו כעס וסגר לי את הטלפון בפרצוף." הוסיף, "אבל
אני לא מוכן לוותר עליך דורי." הוא שב ואחז בידי, מביט בי בתחינה.
"תכננתי ללכת לבית החולים ולחכות במסדרון עד שתסכים לסלוח לי."
"אני סולח לך ליאון.
סלחתי לך מזמן." נחפזתי להרגיע אותו, מניח לו לאחוז בידי.
ליאון עמד קרוב אלי,
כתפו מתחככת בכתפי, והקשיב לסיפור על הדוד מיקו שחזר בו ממעשיו הרעים ותיקן את
העוולות שעשה לנו, ולחץ את ידי בשמחה כשהגעתי לסוף הטוב וסיפרתי לו על הירושה ועל
הדירה שקניתי.
"אז עכשיו אתה
העשיר ואני העני." חייך ומשך אותי אחריו להראות לי כמה יפה צבע את הבית. הבית
היה נקי וצבוע יפה, אבל ריק, כל הרהיטים נמכרו לדיירים הקודמים. ליאון ישן בחדר
השינה הקטן על מזרון ישן ואכל בעמידה ליד השיש.
למרות התנאים הללו הוא
נראה מאושר מאוד. הוא גילה לנו שתכנן למכור את הבית כדי להמשיך ולממן את נינו, אבל
בוקר בהיר אחד בניו יורק הוא קם משנתו, ראה את השמים הכחולים שהזכירו לו את שמי
ארץ ישראל, נזכר בחלום שחלם באותו לילה, חלום שהבהיר לו ללא ספק שכל ההרפתקה של
נינו היא טעות איומה, והבין שהוא מתגעגע לארץ.
"פתאום הבנתי כמה
אני מתגעגע אליך דורי." סיכם, והשתלט גם על ידי השנייה.
"מה חלמת?"
שאל דויד, מביט בעיניים פקוחות לרווחה באביו שנראה צנום ונמרץ כעלם, ועם זאת מבוגר
ומפוקח יותר מתמיד.
ליאון חייך והניד בראשו,
"זה פרטי מידי. אני לא יכול לספר. אולי פעם, אם דורי ירצה, אני אספר
לו." מביט בי במבט מסור שהזכיר לי את רקס החביב זכרונו לברכה.
שמטתי את ידי מידו, והתרחקתי
ממנו מעט. כל ההתלהבות והחמימות ששפעו ממנו היו קצת יותר מידי בשבילי. כמעט שנתיים
חייתי לבד, רק בחברת עצמי ופתאום הוצפתי ברגשות ובמידע. "כמה זמן אתה
בארץ?" שאלתי והתיישבתי על הרצפה, הייתי ער כל הלילה ולפתע חשתי עייף.
"כמעט חודש."
הביט בי ליאון בעצב, "לקח לי יותר משבועיים לצאת מכל הסמים שלקחתי. אל תשאלו
באיזה מצב הייתי, הקאתי ושלשלתי בלי הפסקה."
"בילית ימים שלמים
על הברכיים עם הראש באסלה." השלמתי את תיאורו.
הוא הצטחק, צנח לצידי
ושוב אחז בכפי. "כן. לנינו יש נטייה להשאיר במצב הזה את כל מי שאהב
אותו."
הבטנו זה בזה, ותיקי
מלחמה חולקים זיכרונות מכאיבים שרק הם יכולים להבין.
דויד שעמד מולנו נע באי
נוחות והשתעל. "תראה אבא," אמר נבוך, "אני נורא מצטער, אבל אני
צריך… הבטחתי לחברה שלי… אני צריך לחזור ביום ראשון לבסיס וכבר לא ראיתי אותה חודש
שלם. אני נורא מצטער, אבל אם אתה מרגיש טוב אז אולי…"
"אולי תיקח את
המכונית שלי ותיסע אליה?" התפרצתי בהשראת פתאום. "הנה," הגשתי לו
את המפתחות ואת הרישיונות שלי. "קח גם כסף לדלק, תבלה יפה, תעשה חיים. אני
ואבא שלך צריכים לדבר קצת. הנה, קח גם את המפתחות לדירה שלי, שיהיה לך איפה לישון בלילה.
תחזור לכאן במוצאי שבת, אני אקפיץ אותך לבסיס."
"באמת? אתה באמת
מתכוון לזה דורי?" התפעם דויד, "ירדן תשתגע אם אני אבוא עם מכונית
חדשה." התלהב. לחץ את ידי, נישק את אבא שלו, רשם לעצמו בקפידה את הוראות הדרך
לדירה שלי ופרח לו לדרכו, מחייך חיוך רחב ומאושר.
"רגע דויד."
רצתי אחריו ונתתי לו חבילת קונדומים ששכבה בארנקי אלוהים יודע כמה זמן. הוא בחן
אותם בשביעות רצון, "אני לא בטוח אם תהיה לי הזדמנות להשתמש בהם." אמר
בחיוך, "אבל נעים לקוות." צחקנו יחד ואז הוא חיבק אותי ונישק את לחיי.
"אני מקווה שלא
תצטער שנתת לי אותם." אמר והסמיק, "אבא ואתה… אני חושב שאתם עדיין…
הייתם כל כך מאושרים פעם. אולי עוד יש סיכוי ש…" הוא היה נבוך מאוד מהניסיון
לדון בחיי האהבה של אביו עם המאהב לשעבר שלו, מבוכה שהדביקה גם אותי.
"בחייך,"
חייכתי בביטול, "עבר יותר מידי זמן דויד. היום אנחנו שני הומואים זקנים
וממורמרים, וחוץ מזה, מה כבר יש לאבא שלך לחפש אצל אחד כמוני?"
"סטופידו."
התרעם עלי דויד, "להפך, מה יש לך לחפש אצל הטיפש הזה שעזב אותך בשביל אחד כמו
נינו. אתה לא כועס עליו?"
שקלתי את שאלתו בכובד
ראש. "לא אני לא כועס. אני זה שהבאתי את נינו אלינו, ואני זה שעזבתי אותם
לבד. התנהגתי כמו טיפש חסר אחריות כשחשפתי את אבא שלך לסכנה. הוא היה אדם נחמד
ותמים כשאני הכרתי אותו ובגלל נינו הוא עבר גיהינום. אני עברתי אותו דבר. אני
יודע. הכל קרה באשמתי. לך ילד, תבלה, תעשה חיים."
חזרתי לליאון שחבש כובע
מרוט ששלומי הביא פעם מקייטנת הכדור רגל ושב לקלף מהתקרה רצועות טיח. "על מה
דברת עם דויד?" שאל, מביט בי בסקרנות ממרומי הסולם.
"על נינו. הוא
מתפלא למה אני לא כועס עליך."
"גם אני מתפלא. איך
זה שאתה לא כועס עלי?" המשיך ליאון לקלף, מציץ בי מזווית עיניו.
משכתי בכתפי, מותש מראש
מהדיון בנושא המכאיב הזה. "אין לי זכות לכעוס על אף אחד, רק על עצמי. ידעתי
מי זה נינו, וגם אלכס ורינה הזהירו אותי, אני אשם שהבאתי אותו. הכל קרה באשמתי. עד
היום אני לא מבין למה השארתי אתכם לבד. ידעתי שהוא יכנס בינינו. הייתי צריך להתעקש
שהוא יעזוב ברגע שהוא הבריא."
ליאון ירד מהסולם והוריד
את הכובע מראשו. "אל תדבר שטויות דורי, הוא לא אנס אותי. הוא הציע לעזוב ואני
סירבתי. רציתי שהוא יישאר, התפתיתי כי… טוב, אתה יודע איך הוא… הוא החיל לדבר,
ואחר כך לגעת, ואחר כך… וכשהבנתי שזו טעות, כשתפסתי שהוא מעוניין בכסף שלי לא בי
זה כבר היה מאוחר מידי, אתה עזבת… ואצלו היה תמיד מה לעשן או להריח. היו אבקות וכל
מיני כדורים ו... אני אשם, לא הייתי צריך לתת לו להשתלט עלי ככה." הניח את
ידיו על כתפי, מקרב אותי אליו.
הנחתי את ראשי על כתפו,
נושם את ריחו המוכר. "לא ניסיתי להלחם עליך. מיד ויתרתי. ידעתי שהוא יפגע בך,
אבל כל כך נעלבתי… הייתי אנוכי ופחדן ליאון. לא העזתי לעמוד בפניו, הייתי צריך
להישאר ולעזור לך."
"זה לא היה עוזר.
לא היית מצליח. הייתי צריך להשתחרר לבד. יש דברים שאף אחד לא יכול לעשות בשבילך,
אתה צריך לעשות אותם בכוחות עצמך. חשבתי על זה הרבה ואני מבין שהכנסת אותו לחיים
שלנו כדי לנסות להשתחרר ממנו, אחרת היית ממשיך לחלום ולהתגעגע אליו כל חייך.
השתחררת ממנו, נכון דורי?"
"כן, הבנתי את זה
ברגע שהוא ניסה לגעת בי. זה קרה בדיוק כאן, אתה היית בחוץ ו…"
"ודיברתי עם דוקטור
בלום." השלים ליאון את דברי, "ראיתי איך הוא מסתכל עליך וידעתי שהוא
ינסה. ברגע שנכנסתי חזרה הבנתי שהוא לא הצליח, שהעדפת אותי. הייתי כל כך מאושר
וגאה, רציתי להתגרות בו קצת, להשפיל אותו, להעניש אותו על החוצפה שלו, ואז נלכדתי
במלכודת שלו. הרסתי את הדבר הכי טוב שהיה לי בימי חיי ושברתי לך את הלב. אני כל כך
מצטער ומבקש סליחה. תסלח לי דורי, בבקשה." הוא כרך סביבי את ידיו, לוחץ אלי
את זקפתו שבלטה אפילו מבעד לבד העבה של הסרבל הצבאי.
השכבתי אותו על המזרן
ופתחתי לאט את הרוכסן שעבר לאורך כל הסרבל. הוא רעד והתנשם בזרועותיי כאילו זו
הייתה הפעם הראשונה שלנו.
"אוי." נזכרתי
פתאום, "נתתי את הקונדומים לדויד." הבטנו זה בזה וצחקנו.
"נבדקתי פעמיים
בניו יורק ועוד פעם אחת כשהגעתי לארץ." אמר ליאון, פושט מעלי את מכנסי, מנשק
את בטני, שואף בהנאה את ריחי, "ואתה?"
"עברה כבר כמעט שנה
מהפעם האחרונה שנבדקתי, ומאז לא הייתה לי סיבה להיבדק."
"כן. הבעיה הזו
מוכרת לי," גנח ליאון, "מאז שסירבתי ללכת איתו למסיבות הפרטיות בסאונה
של המועדון שלנו נינו איבד את מעט העניין שלו בי. הסתפקתי באקסטות כתחליף לסקס,
אבל מספיק לדבר, בוא אלי."
הוא הסתובב ולקח את אברי
בפיו ונאנח בקול כשהתחלתי לנשק את בטנו. זה היה נהדר, ושנינו צרחנו מרוב תענוג
כשגמרנו. זמן מה נותרנו רועדים ומתנשמים איש בזרועות רעהו עד שליאון התאושש מספיק
כדי ללכת להביא לנו שמיכה.
רק כשקם ראיתי שגופו
נעשה צנום עד כדי כך שצלעותיו בלטו מעורו. חיבקתי אותו חזק, נצמד אליו בכל כוחי,
מנשק את פניו וכתפיו. "כל כך רזית. אני אצטרך לפטם אותך קצת." אמרתי.
אהבתי אותו מוצק ומלא, זה הלם אותו יותר.
"מי שמדבר, אתה ממש
עור ועצמות." קנטר אותי בחיבה.
"אבל תמיד הייתי
רזה." מחיתי.
"לא כל כך
רזה." נישק את פי. "רואים שעברה עליך תקופה לא קלה." שב להתייסר,
ושוב התנצל על מה שכינה הבגידה שלו בי, מופתע מחדש שאיני מאשים אותו.
אחר כך עשינו שוב אהבה,
קצת יותר לאט הפעם, מופתעים כמה נוח הרגשנו יחד, והמשכנו לדבר ולהעלות זיכרונות
מעברנו.
"אתה זוכר איך היית
מבשל בשבילי?" שקע ליאון בנוסטלגיה, "בימים הראשונים לא הרגשתי בכלל מה
הטעם של האוכל, רציתי רק לגמור מהר מהצלחת וללכת אתך למיטה."
"ואני חשבתי שאתה
אוהב את הבישולים שלי." צחקתי.
"אני אוהב את
הבישולים שלך, אבל לעשות אתך סקס אני אוהב יותר." התרפק עלי ליאון.
"רוצה לדעת מה היה החלום שהחזיר אותי לארץ?" שאל, וסיפר לי איך במשך כל
הזמן שחי בניו יורק חלם שוב ושוב על השעון שהחזרתי לו.
"לילות שלמים הייתי
מבלה בחיפושים אחרי השעון הזה." הצטחק, "איפה לא חיפשתי אותו? חיטטתי
בכל הפינות כדי לחפש את השעון הזה."
"איפה חיפשת?"
הסתקרנתי, כי מאז שהחזרתי לליאון את שעוני לא קניתי שעון חדש. איכשהו הצלחתי
להסתדר בלי שעון. מידי פעם הייתי אומר לעצמי שבאמת, אי אפשר ככה וצריך לקנות שעון
חדש, ואחר כך הייתי שוב שוכח.
"איפה לא? בדירה של
אימא שלך, במעבדה שלך, במחלקת הרטנגן, בגינה שלנו. אפילו בדירה של מריו ואלכס,
לילה שלם בדקתי את כל המכוניות הקטנות של אלכס ומיששתי את כל הבובות של מריו. בסוף
שאלתי את נינו והוא הודה שנתן את השעון במתנה לבחור שקנה את הג'יפ שלך. מאז היחסים
שלנו לא חזרו להיות מה שהיו פעם."
"ואיך הם היו פעם,
היחסים שלך ושל נינו?" העזתי לשאול, יודע שזו שאלה מיותרת ושהתשובה תכאיב לי,
ובכל זאת לא מתאפק.
ליאון נאנח וכבש את פניו
בכרית הדקה. "לא יודע דורי. אל תשאל שאלות כאלו. הרבה זמן אמרתי לעצמי שהוא
איתי בגלל הכסף שלי, אבל… זה לא היה רק הכסף. היום אני חושב שזו הייתה נקמה בך,
הוא רצה אותך ואתה העדפת אותי אז הוא… לא יודע, אולי רק נדמה לי, לא יכולתי לשאול
אותו. אתה הרי מכיר את נינו, הוא נורא מבריק, יש לו תשובה מחוכמת על כל נושא
בעולם, אבל אי אפשר לדבר איתו באמת. בהתחלה הסקס היה כל כך נהדר עד ש… אבל אחר כך…
בגילי אי אפשר להסתפק רק בסקס, והיו סמים, ובחורים צעירים מידי, ומסיבות, ואז
התחלתי לחלום על השעון שלך…" שתקנו זמן מה, ואז ליאון הסתובב והביט בי, עיניו
אדומות ולחות. "איבדתי את כל הכסף שלי, הרכוש היחיד שנשאר לי זה הבית." התוודה,
מביט בי במתיחות.
"לא נורא ליאון."
הרגעתי אותו, "אני מרוויח מספיק בשביל שנינו. אל תדאג."
ליאון חייך למרות שדמעות
גלשו לאורך לחייו, מרטיבות את הכרית. "אתה מוכן שנחזור למרות כל מה
שקרה?" שאל, מתנודד בין בכי לצחוק.
הזאתי קפצה ממקומה והחלה
לרקוד מרוב שמחה. מתעלמת מכך שחצאיתה הקצרה מסתחררת סביב ירכיה ומגלה את החוטיני
השחור והדקיק שלה – ברגע שראתה את ליאון המלתחה שלה נעשתה כזאת זנותית שממש
התביישתי בשבילה.
לקחתי את הזמן שלי לפני
שעניתי. ליאון שכב לצידי, ידו לוחצת על כתפי, נושם נשימות רדודות, רוצה להאיץ בי
ולא מעז.
"כן." הסכמתי
לבסוף, "אני רוצה לחיות אתך ליאון, אבל יש לי תנאים."
"כל מה שתרצה, אני
מסכים מראש." התפרץ ליאון לדברי, מחייך חיוך ענקי, נלחץ אלי בכוח.
"רק רגע, חכה. אולי
זה לא ימצא חן בעיניך." עצרתי את ידו שהתגנבה בין רגלי, "אני רוצה שנגור
אצלי בדירה. תשכיר את הבית הזה ותתחיל לחפש עבודה. אני רוצה שלכל אחד מאתנו יהיה
הכסף הפרטי שלו ואת הכסף למשק הבית נחזיק בחשבון משותף. אני אבשל ואנקה והכל, אבל
בגלל שאני רוצה, לא בגלל שאני חייב, וגם אתה תתחיל לעבוד בבית. אני רוצה
שוויון."
ליאון הניד בראשו לאות
הן. "בסדר," אמר, "אני מבין. גם אני אתחיל לעשות דברים בבית."
הבטיח, "וכבר יש לי עבודה. אבא שלי רוצה שאני אחזור לפתוח את המשרד בחיפה,
אבל בהיקף קטן יותר בגלל המיתון. עכשיו אני אעבוד פחות שעות. אולי תלמד אותי
לבשל?"
"טוב,"
הסכמתי, "ואל תציק לי בגלל התורנויות ברנטגן. אם תרצה תוכל לבקר אותי בלילות.
הבית חולים ממש קרוב לדירה שלנו."
ליאון החליק את ידיו
בעדינות על גופי. אחרי ההשתלמות אצל נינו הוא כבר ידע איך לגעת בי כמו שצריך ומתי
לא למעוך אותי בכוח –
לפחות דבר אחד טוב יצא מכל הברוך הזה.
אבל הרעבי געלט ששילמנו
היה גבוה מידי, אמרה הזאתי בעצב. לא ידעתי שהיא מדברת יידיש.
רציתי אותו שוב, אבל הוא
לא מיהר. "יש עוד תנאים?" חקר.
"אל תשאל אותי מה
עשיתי כשלא היינו יחד. בעיקר לא איך עברו עלי המילואים ההם, אחרי שמצאתי אתכם יחד."
"בסדר," הסכים
ליאון, אבל לא התאפק ואחרי ששוב עשינו אהבה ניסה בכל זאת לספר לי איך נינו לחץ
עליו אחרי שעזבתי, וכמה הוא מצטער וכמה ניסה לתפוס אותי בנייד ולא הצליח, ואיך
כמעט נסע לקצין העיר, אבל נינו…
"די, די,
מספיק." התקפלתי סביב עצמי, מחבק את כתפי בידי מצטנף בתנוחת עובר סביב הזאתי,
שרק זיכרון אותם ימים גרם לה להיכנס להיסטריה נוראית של בכי.
ליאון האפיר מבהלה
והתחנן לפני שאניח לו לחבק אותי, ובאמת, ברגע שכרך את זרועותיו סביבי ומעך את גופי
תחת גופו החם, נרגעתי, וחוץ מרעידות שטלטלו אותי מידי פעם הכל היה שוב בסדר.
מרוב בהלה הוא אפילו לא
ביקש יותר סליחה ורק חזר ואמר שהוא אוהב אותי.
"כבר הסברתי לך
שאהבה זה דבר מסוכן ליאון," חזרתי על התיאוריה הישנה שלי, "זו התמכרות
קשה, רגש נוראי שצריך להיזהר ממנו מאוד. לא רוצה לדבר על אהבה, לא רוצה לשמוע עליה
אף מילה יותר. אנחנו יחד כי טוב לנו במיטה, כי מברשות השיניים שלנו מרגישות נוח
לעמוד יחד על השיש. יש לנו עבר משותף ואולי גם עתיד, זה הכל. מהיום שום קשקושי
אהבה. לכל אחד יש את החיים שלו. אם מונוגמיות חשובה לך אז בסדר, אני מסכים, אבל רק
בגלל שאתה חבר שלי לא בגלל ש…"
ליאון הטיל את עצמו עלי
וחיבק אותי. "דורי, מתוק שלי, מה עשיתי לך?" קרא בצער, מאמץ אותי אל
ליבו, קורא לי בספרדית יקירי, אהובי המתוק ושאר ירקות.
התחלתי למחות, אבל הוא
כבר הרים את רגלי על כתפיו דחף כרית מתחת לישבני וכל מה שרציתי להגיד פרח באחת
מראשי.
כל הנאום שלי נכנס לו
באוזן אחת ויצא בשנייה התלוננתי לפני הזאתי. עזוב, היא אמרה, אז הוא אוהב אותך, מה
אפשר לעשות? תשלים עם זה, קונטרה וונדום נון פאסונדום..
מעולם לא גמרנו לצבוע את
הבית הישן. כל השבת עברה עלינו בדיבורים ובעשיית אהבה. הפסקנו רק כדי להתקלח
ולאכול. כל פעם שניסיתי להסביר לליאון מה דעתי על הרגש המסוכן וההרסני הזה ששמו
אהבה הוא היה מסתער עלי, מנשק אותי ומשתיק אותי בספרדית סוערת, ואחר כך בהתעלסות
סוערת עוד יותר. לשכנע את ליאון שאהבה זה רגש מסוכן היה כמו להשתין נגד הרוח.
יותר לא חזרנו לשם.
באותו סוף שבוע נפרדנו מהבית בו התחילה מערכת היחסים שלנו, אהבה מתעקש ליאון לקרוא
לה, שממשיכה להתקיים בהצלחה גם בדירה הנחמדה שלנו הצופה אל הים התיכון.
את הבית מכר ליאון לזוג
צעיר שלא הפסיק להתנשק ולהתחבק למרות שהגברת הייתה בחודש התשיעי.
נראה אותם בעוד עשר
שנים. עד אז הם בטח יגבשו דעה קצת יותר מציאותית על החיים בכלל ועל אהבה בפרט.
ליאון למד לבשל ולנקות,
וכיום אנחנו שווים בכל, והוא עובד פחות שעות, מרוויח פחות, אבל מאושר יותר.
מבוגרים ומצולקים יותר חזרנו
לחיים שהיו לנו לפני נינו, ולפעילות שלנו בקהילה, ואני מקווה שכיום אנחנו גם חכמים
קצת יותר.
אבא של ליאון שכולם
קוראים לו דון אברבנאל בא לבקר אצלנו בסוף אוגוסט כדי לראות שהכל בסדר עם המשרד
המחודש ועם הבן שלו. ארחנו אותו בדירתנו לארוחת צהרים ולהפתעתי גיליתי שהוא אדם
נחמד והגיוני ואולי בזכות העובדה שיש לו נכדים ודויד הבכור מראה סימנים שהוא רוצה
להשתלב בעסקי המשפחה הוא השלים עם העובדה שבנו חי עם גבר.
הוא כבר ידע על הנזקים
שעשה נינו כששכנע את ליאון להעביר את עסקיו לניו יורק ולשכור משרד במגדלי התאומים
דווקא. התברר שאחרי שליאון עזב בצורה כל כך פתאומית נינו הצליח להוציא מהעסק המון
כספים וגרם בכך להתמוטטות הסניף. כל הבוקר רתח דון אברבנאל מכעס על טיפשותו של בנו
ורק כשהגיעה שעת הצהרים נרגע מעט מעל לצלחת מרק יוגורט קר ומרענן שהגשתי לו. "ואתה
לא רוצה להיכנס לעסקים?" חקר אותי בעברית איטית ויפה של תלמיד בית ספר יהודי.
"לא אדוני. יש לי
את העבודה שלי בבית חולים. אני חושב שכל אחד צריך להתעסק בדברים שלו. אנחנו מבלים
מספיק זמן ביחד בבית." עניתי בנימוס.
"אתה אוהב את הבן
שלי?" הביט בי בחשדנות מתחת לגבות עבותות.
"אנחנו שותפים לחיים
שגרים יחד." עניתי בנוקשות, "מה שאנחנו עושים בפרטיות של חדר השינה הוא
העסק שלנו בלבד."
חיוך עלה על פניו של
הזקן. "בסדר מר בכר. מקובל עלי." הצטחק ואכל בתאבון את הארוחה שבישלתי.
למרבה הצער ליאון קלקל באחת את הרושם הטוב שעשיתי על אביו כשהתפרץ הביתה אחרי טיול
עם הכלב והסתער עלי בנשיקות, מצהיר בלי בושה על אהבתו אלי.
דון אברבנאל החליט, אחרי
התייעצות עם עורכי הדין שלו, לתבוע את נינו על הנזקים הכספיים שגרם לעסק. הישיבה
הראשונה עם נינו ועורכי דינו נקבעה ל - 12.9 במגדלי התאומים.
לפי העדויות נינו הגיע
לשם יום קודם וכנראה שבזמן ההתנקשות היה עסוק בגריסת כל מיני מסמכים שהיו יכולים
להעיד על אשמתו. באנדרלמוסיה שהשתררה אחרי שמגדלי התאומים נפגעו איש לא זכר מה
בדיוק קרה. למרבה המזל מעט העובדים שהיו שם הספיקו לברוח, ורק המשרד, על כל
המסמכים והמחשבים שהיו בו, נעלמו בתוך ההריסות.
היו שטענו שראו אותו נמלט,
מישהו סיפר שהבחין בו רץ החוצה רגע לפני ההתמוטטות, אבל היה שם כזה בלגן וכזו
מהומה עד שאיש לא יכול להיות בטוח מה באמת קרה. הביטוח כיסה את מחיר ההפסדים וקיזז
מעט את ההפסדים שגרם נינו, שהוכרז כעוד אחד מקורבנות אסון מגדלי התאומים.
"נו, מילא. לפחות
למדת לא לערב ביזנס עם פלז'ר." אמר דון אברבנאל בחיבה לבנו. לחץ את ידי שנינו
בחום ואפילו נישק אותנו לפני שטס חזרה לארגנטינה.
בפני ליאון והזאתי אני
מעמיד פנים שנינו מת, אבל לא אופתע כלל אם הוא עוד חי אי שם, לוגם יין יקר בכוסות
בדולח מחוטבות, משמיע אמרות אנרכיסטיות מחוצפות שמזעזעות נשמות צעירות ותמימות,
ומנגן באצבעות האמן שלו מוזיקה מענגת של תשוקה ואהבה על גוף של גבר צעיר ותמים
שעוד יצטער על זה יום אחד.
חלק ה' ואחרון
חלק ה' ואחרון
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה