קוראים

יום שני, 15 בינואר 2018

ב. אלה החיים

לפעמים היה אהוד מתפלא על עצמו עד כמה מהר התרגל לחיים הטובים. הוא בא ממשפחה צנועה למדי של שכירים שחיו ממשכורת למשכורת וגררו אחריהם משיכת יתר נצחית. כל הוצאה גררה אחריה חישובים קפדניים. אף פעם אי אפשר היה לעשות קניות ספונטניות בלי לשים לב למחיר, ובטח שלא לצאת לחופשה סתם ככה, בלי לחסוך ולקמץ ולחשב כל פרוטה. תמיד הזכירו לו שכסף לא גדל על עצים, מאז שהבין מה זה כסף ידע אהוד שכסף הוא משאב מוגבל שחסר תמיד, ולא עלה בדעתו שאפשר לחיות גם אחרת. ברור שידע שאי שם בעולם הגדול, ואפילו בישראל הקטנה, יש אנשים עשירים שיש להם כסף כמו זבל כמו שנהג אביו להגיד, אנשים שמסריחים מכסף כמו שהיה שכטר רוטן לפעמים. אבל מה לו ולהם? הם חיים אי שם בעולם רחוק ונוצץ, מתפלשים במותרות, ואילו הוא ושאר האנשים שהכיר חיים בעולם האמיתי, משלמים חובות ומשכנתאות, או שכר דירה, הולכים כל יום לעבודה, חוששים מפיטורים, מחכים בקוצר רוח לתשלום המשכורת, מודאגים מהתשלומים שיורדים כל חודש מכרטיס האשראי, משלמים מיסים וביטוח לאומי וקופת חולים, בודקים במורת רוח את תלוש המשכורת שתמיד נגמרת מהר מידי, עושים קניות רק בסוף העונה ויכולים רק לחלום על בית גדול עם גינה, או מכונית חדשה ומפוארת.
אפילו שכטר שהיה בעל עסק ושילם משכורות לאנשים אחרים היה מודאג מבעיות פרנסה,  וחשב פעמיים כל גרוש שהוציא, ולא פעם, בעיקר אחרי ביקור במשרדי המס, סיפר לאהוד כמה הוא מתגעגע להיות שוב שכיר בלי כל הכאב ראש הזה של להיות עצמאי. נכון שהוא הרוויח אז פחות כסף, אבל מצד שני היו לו הרבה פחות הוצאות, ולא היה לו בלבול מוח ועצבים מהמס הכנסה הזה שמתייחס לכל עצמאי כמו אל רמאי שמחביא דולרים מתחת לבלטות.
כשאהוד סיפר לו שהחליף כתובת והוא גר עכשיו בדניה קימט שכטר את מצחו, הרים את משקפיו אל מרומי קרחתו ונעץ באהוד מבט חודר, "דניה?" השתומם, "מה קרה, קיבלת ירושה מדוד עשיר?"
"לא." הסמיק אהוד, "אין לי שום דוד עשיר, אני פשוט... בעל הבית של הדירה שגרתי בה בנשר החליט למכור ועכשיו אני שוכר חדר בווילה בדניה."
"דווקא בדניה?" החזיר שכטר את משקפיו חזרה למקומם המקורי, אבל המשיך להביט באהוד במבט בוחן, "ומה עם הבחור העצוב הזה שגרת אתו בנשר, גם הוא בא אתך לדניה?"
"לא, הוא... הוא..." אהוד חש נקיפת דאגה ואולי געגוע כשחשב על דור, "הוא חזר להורים שלו, אני חושב, אנחנו לא כל כך בקשר בזמן האחרון."
"אודי, תשמע, אני חייב לשאול אותך, ואל תיעלב לי אם טעיתי, אבל אנחנו מכירים כבר המון זמן, אתה כמו קרוב משפחה בשבילי ותדע שאני לא אעריך אותך פחות גם אם זה נכון, אבל אתה והבחור העצוב, הזה מה שמו?"
"שמו דור."
"כן, נכון, פשוט רציתי לדעת אם אתה ודור, אם הייתם אולי יותר משותפים לדירה?"
"יותר משותפים?" חזר אהוד נבוך על שאלתו של שכטר, ופתאום קלט מה שכטר שואל, "לא, היינו רק ידידים טובים, כל אחד ישן בחדר שלו אם לזה אתה מתכוון."
"לזה אני מתכוון." אישר שכטר, נבוך עוד יותר מאהוד, "אז זה אומר שאתה לא הומו?"
"לא, זה רק אומר שאני ודור, שהוא בכלל סטרייט, היינו רק חברים, אבל אם אתה כבר שואל אז כן, אני כן הומו."
"אז בגלל זה לא רצית לפגוש את הבת דודה של אשתי?"
אהוד הנהן והתנצל שלא סיפר קודם, אבל... "עזוב," הניד שכטר יד עבה ושעירה בתנועת ביטול, "זה עסקך ואתה לא חייב לספר לנו כלום. אגב, ההורים יודעים?"
"כן, הם... בעיקרון הם יודעים, אבל מעדיפים לא לדבר על זה."
שכטר הנהן בהבנה, ונראה כאילו הוא עומד לשאול עוד משהו, אבל אז צלצל הטלפון והוא הרים אותו ושקע בשיחה ממושכת ונרגזת עם לקוח עצבני שרצה שמישהו יבוא מיד לתקן לו את מכונת הכביסה שהציפה לו את הבית, ורצה שזה יקרה עוד היום. כמה דקות אחר כך כבר יצא אהוד בפז'ו החבוטה של העסק לתקן את מכונת הכביסה הסוררת, ומשם המשיך לעוד רשימת מטלות ארוכה ומעייפת - מרגיע עקרות בית נרגזות ובעלי בתים נרגנים, מתמודד עם מנועים סרבניים ובעיות חשמל חמקמקות, מתקן ומתקין, עולה ויורד בסולמות ונושא על שכמו מנועים, קבלים ושנאים, ומתרוצץ מפה לשם עד שסיים את כל רשימת העבודות לאותו יום.
בתום יום העבודה חזר לעסק של שכטר, נתן לו את דוחות העבודה שמילא ואת הכספים שגבה, השאיר בחנייה את הפז'ו העתיק, התקלח והחליף בגדים, מחליק בעונג לג'ינס החדש והיקר שסמי קנה עבורו, נהנה מתחושה המלטפת של חולצת הטריקו היקרה והמשובחת, גם היא מתנה מסמי, ונסע בניסאן ג'וק האדומה הקטנה והמבריקה שסמי העמיד לרשותו בדרך אגב, זורק לעברו את המפתחות בקלילות מרהיבה כאילו לא מדובר ברכב יקר שעולה הון. "קח, שלא תצטרך להיסחב באוטובוסים."
"אבל במה אתה תיסע?" לפת אהוד בחמדנות את המפתח שהיה מחובר למחזיק מפתחות חדש ונוצץ.
"אני אקח את הוולוו, מעדיף לנסוע לתל אביב ברכב רציני יותר, ניפש בערב?" הפטיר סמי בעודו מתקין כהלכה את עניבתו.
"כן, בטח, תודה סמי."
"בטח, אין בעיות." הצטחק סמי ונתן לו כרטיס דלקן, "המסמכים של הניסאן בתא הכפפות, להתראות חמוד." צבט קלילות את לחיו של אהוד והסתלק לדרכו, הדור ומכובד מאוד בחליפה האפורה שלו. איש לא היה יכול לנחש שרק שעה קודם הוא ישב על ברכיו של אהוד, שאחז בחזקה במותניו, משופד על אברו ומייבב מעונג. 
היה כל כך קל ונעים לחיות עם סמי, כל הבעיות הקטנות של ניהול משק בית - קניות ובישול וכביסה, ובעיקר מלאכת הניקיון המעיקה שאהוד תיעב וניסה לדחות כל הזמן נפתרו בלי שום מאמץ. סביב הווילה רחש צוות מסור וחרוץ של עובדים שעשו הכל. הייתה מנקה שבאה פעמיים בשבוע, הייתה מבשלת שעשתה קניות ומילאה את המקרר והארונות בכל טוב, והיה גנן שבא פעם בשבוע להשקות ולגזום ולגרף, ואם לא די היה בכל אלה הייתה גם חברה שהתמחתה בטיפול בבריכות שחייה פרטיות ושלחה כל פעם מישהו אחר לנקות את הבריכה, לבדוק את המים ולהחליף אותם בשעת הצורך. סמי גילה לאהוד המוקסם שיש גם חברת אבטחה פרטית שמסיירת בשכונה בעיקר בלילות ומשגיחה על רכושם של בעלי הבתים.
לא הייתה לאהוד שום סיבה לחוש דאגה או מועקה, ובכל זאת הוא היה חסר מנוחה ולא הצליח להרגיש שמח ונינוח ופשוט ליהנות כמו שנהנה כשחי עם דור בדירה הקטנה בנשר.
לקח לו זמן להבין שלמרות כל המותרות המרהיבים שמקיפים אותו הוא לא מרגיש מאושר, למרבה הפלא הוא הצליח לשים את האצבע על הנקודה המטרידה דווקא כשפגש במפתיע את דור. זה קרה כמה חודשים אחרי שהם נפרדו, ביום סתווי אחד נסע אהוד להתקין מזגן חדש באחד הבתים החדשים של בנה ביתך בקרית ים, ומי שפתח לו את הדלת היה דור.
הם עמדו והביטו זה בזה, אהוד מופתע ודור מחייך נראה מרוצה מאוד מעצמו, ופתאום, כאילו מגנט נסתר משך אותם אחד אל השני הם התחבקו, מלטפים אחד את גבו וכתפיו של השני, נצמדים זה אל זה, שמחים פשוט להיות יחד. זה היה הרגע שבו אהוד קלט לתדהמתו שמאז שעזב את דור מוטל חסר הכרה על האלונקה הוא לא חש אפילו פעם אחת מאושר כמו עכשיו, סתם שמח במין פשטות נעימה וטבעית שלא נזקקת לסיבות והסברים.
"מה אתה עושה פה דורי? איך הגעת לכאן?" לפת את כתפיו של שותפו הוותיק, מביט בעיניו החומות, המלוכסנות מעט, "רגע, אל תענה לי, נזכרתי שאני בעצם נורא כועס עליך, מה פתאום ניסית להתאבד לי ככה? למה לא דיברת איתי קודם? שלא תעז לעשות עוד פעם דבר נוראי כזה."
"בסדר." הנהן דור, מחייך אליו את חיוכו החביב והמוכר, וליבו של אוהד התרחב מרוב שמחה.
"נורא התגעגעתי אליך דורצ'וק, אתה נראה די טוב, קצת רזה, אבל סך הכל טוב. אז מה שלומך?"
"הכל טוב." השיב דור בנחת, ומשך אותו פנימה, "הנה, כאן הם רוצים לשים את המזגן." הצביע על הקיר החיצוני של הסלון.
"מי זה הם?" התפלא אהוד.
"ההורים שלי." הסביר דור, "זה הבית שלהם, אני אגור אצלם עד שהלימודים יתחילו."
"אתה הולך ללמוד?" התרגש אהוד שחשב תמיד שדור בחור מוכשר וחכם, וחבל שהוא עובד באיזה מחסן מעופש במקום ללכת ללמוד ולהתקדם, "מה תלמד ואיפה?"
"לוגיסטיקה ומנהל עסקים, התקבלתי למכללת תל חי, אני מקווה לגור אצלם במעונות, ואם זה לא יסתדר אני אשכור חדר."
"נשמע נהדר, אני ממש שמח שאתה הולך ללמוד דור, תגיד, איפה היית עד עכשיו?"
דור משך בכתפיו ונראה מבויש מעט, "הייתי מאושפז במחלקה הפסיכיאטרית הפתוחה של רמב"ם, אחרי שלושה חודשים התייצבתי קצת והחזירו אותי להורים. מי סיפר לך מה עשיתי?"
"אף אחד לא היה צריך לספר לי כלום, חזרתי הביתה וראיתי שמוציאים אותך מהבית על אלונקה והשכנים אמרו שלקחת המון כדורים ו... למה עשית את זה דורי? אני יודע שהיית קצת מדוכא אבל להתאבד? למה? זה בגללי, בגלל שהייתי עסוק עם סמי ולא היה לי זמן אליך?"
"לא, ממש לא, אל תאשים את עצמך." נחרד דור, "אתה היית נהדר איתי ואתה לא אשם בכלום, זה קרה בגלל שהייתי חולה, זה הכל."
"אבל למה לא באת אלי לבקש עזרה? אם רק הייתי יודע שכל כך רע לך הייתי... לא יודע, הייתי עושה משהו."
דור פרש את ידיו במחוות אין אונים מתנצלת, "אני יודע, ואני נורא מצטער שהיית צריך לראות את זה אודי, אבל תבין שאדם שסובל מדיכאון לא חושב בהיגיון, ולא רואה דברים בצורה נורמלית."
"כן, אבל למה היית בדיכאון? מה היה לך רע בחיים?"
חיוך עצוב עיקם את שפתיו המלאות של דור, "מסובך להסביר, זה צירוף של כל מיני נסיבות שלא בא לי לפרט, היו לי כל מיני דילמות עם עצמי, ולזה נוסף חוסר איזון כימי במוח ו... מה זה משנה, העיקר שעכשיו הכל טוב." חזר ואמר בעקשנות, והציע לאהוד עזרה בהתקנת המזגן, עזרה שאהוד קיבל בהכרת תודה. הם עבדו יחד, משתפים פעולה כמו פעם, ותוך כדי העבודה התוודה דור בביישנות נוגעת ללב שברגע שהוריו החליטו להתקין מזגן הוא חיפש את הטלפון של שכטר, הודיע להוריו שמדובר במתקין אמין ולא יקרן, ומיד נחפז לצלצל ולקבוע תור להתקנה, והתנדב להישאר בבית כדי לפתוח את הדלת למתקין, וכל זה בתקווה לפגוש שוב את אהוד.
"איזה ערמומי אתה," הצטחק אהוד וחיבק בשמחה את כתפיו של דור, "אבל אם רצית לראות אותי היית יכול פשוט להתקשר אלי, למה לא צלצלת אלי?"
"התביישתי." הודה דור, "חשבתי שאולי אתה כועס עלי או שאולי אתה כבר לא עובד אצל שכטר, וגם לא הייתי ממש בטוח שאני עוד זוכר את המספר שלך." הוא נגע בביישנות בכתפו של אהוד, "אתה נראה ממש טוב, מתאימה לך התספורת הזו, איך הבחור הזה שאתה חי איתו, טוב לך איתו? אתה אוהב אותו?"
"אהה... הוא בסדר, אני חושב, אבל מצחיק לקרוא לסמי בחור, כי בעצם... אה... האמת שהוא יותר מבוגר ממה שהוא אמר לי בהתחלה. כשנפגשנו הוא סיפר לי שהוא בן ארבעים ושבע וכמה שבועות אחר כך יצא לי לראות בטעות את תעודת הזהות שלו וראיתי שהוא בעצם בן חמישים וארבע."
"אז הוא שיקר לך?" התרחבו עיניו של דור בפליאה.
"כן." עיווה אהוד את פניו, "כנראה שכן, לצערי זה די מקובל אצל הומואים, ובעיקר אצל מי שעבר את גיל ארבעים."
"ואיך הוא הסביר את זה שהוא שיקר?"
"לא הסביר כי לא אמרתי לו שאני יודע בן כמה הוא באמת."
"לא אמרת לו? איך זה? איך יכולת להסתיר ממנו דבר כזה?"
"לא יודע." משך אהוד בכתפיו, "עוד לא מצאתי את הרגע המתאים לדבר על זה, אנחנו מאוד עסוקים כל הזמן, שנינו עובדים קשה, וסך הכל הוא בן אדם נחמד ומאוד נדיב ומתייחס אלי ממש יפה, וחוץ מזה אנחנו לא כל כך מדברים."
"אז מה אתם עושים יחד?"
"אהה... אנחנו... אה... אנחנו ישנים יחד, וכמובן שיש סקס, ואנחנו גם יוצאים לבלות המון, הולכים למסעדות ולהצגות ולהרבה מסיבות, אנחנו במסיבה לפחות פעם בשבוע, ואנחנו גם נוסעים לסופי שבוע בחוץ לארץ, כבר היינו בספרד ובאיטליה, וחוץ מזה הוא הכיר לי את כל החברים שלו, וכולם יודעים שאני איתו, ואה... בעצם אפשר להגיד שהכל טוב. 
לפני שנפרדו, אחרי שהמזגן הותקן ועבד כהלכה, הזמין אהוד את דור לבוא לבקר אותו, וכמה ימים אחר כך דור באמת הגיע לווילה של סמי, ומאחר וזה היה אחר צהריים חם במיוחד הוא הסכים ברצון להצעתו של אהוד להשתכשך איתו בבריכה. אהוד נתן לו את אחד מבגדי הים שלו, סמי קנה לו בבת אחת שלוש זוגות של בגד ים ספידו כל אחד מהם בצבע אחר וכולם קטנים בצורה מביכה והתעקש שאהוד ילבש רק אותם ולא את מכנסי הגלישה הדהויים מעט שאהוד חיבב וחש בהם נוח. אהוד אמנם נענה לדרישתו של סמי שלוותה בהמון מחמאות על שריריו וגזרתו, אבל מאחר ובאותו יום סמי לא היה בבית הוא נתן לדור הצנום ממנו את אחד מבגדי הים החדשים והחליק בהקלה למכנס הגלישה המרופט והנוח. הם שחו והתיזו מים אחד על השני, צחקו והשתעשעו, ואחר כך ישבו על שפת הבריכה המרוצפת קרמיקה איטלקית צבעונית וזללו עוגות ופירות שמצאו במקרר.
"איפה הווילה הזו ואיפה הדירה של סבתא, שיחקת אותה אודי, אתה חי כמו נסיך." התפעל דור, "תגיד, לא מפריע לסמי שאתה עובד בעבודה מעפנית כל כך, סוחב מזגנים ומכונות כביסה ומלכלך את הידיים?"
"האמת שכן, הוא היה מעדיף שאני אעבוד פחות קשה במשהו יותר מכובד, מצד אחד הוא אומר שכל עבודה מכבדת את בעליה ויפה שיש לי כשרון טכני, אבל מצד שני הוא כל הזמן שואל למה אני לא הולך ללמוד משהו."
"ובצדק, למה באמת אתה לא הולך ללמוד משהו?"
"כי... אה... אין לי מושג מה ללמוד, ואני כנראה קצת עצלן ולא כל כך חכם, עובדה שאף פעם לא הייתי תלמיד טוב במיוחד."
"אתה לא טיפש וממש לא עצלן." מחה דור, "תשמע, למה שלא תלך איתי למכינה, תלמד כמה חודשים, ובינתיים תחשוב מה מתאים לך ללמוד, יש מכינה מעולה במכללת יזרעאל, נלמד יחד, יהיה כיף."
"אני אחשוב על זה." הבטיח אהוד, ואז נשמע קול מנוע מכוניתו של סמי שהקדים לשוב. סמי תמיד אמר לו שהווילה היא גם הבית שלו, ושירגיש נוח להזמין חברים, ובכל זאת אהוד שלא סיפר לו שהזמין את דור נלחץ והתחיל לאסוף את הצלחות ולסדר את הבלגן במטבח, מאיץ בדור ללכת ללבוש מהר בגדים. דור הלך למקלחת, ואילו אהוד שחשש מתגובתו של סמי כשיראה אותו שוב במכנסי הגלישה הישנים שלו ויתר על מקלחת, ונחפז להיפטר ממכנס הגלישה הרטוב וללבוש מכנסים וחולצה.
לרווחתו הוא הספיק הכל בזמן, וכשסמי נכנס הביתה - מזל שהוא התעכב בחנייה לנעול אותה ולכסות את מכוניתו בכיסוי בד מיוחד שנועד להגן עליה מהשמש ומהאבק – המטבח היה מסודר, ואהוד ודור היו לבושים כהלכה למרות ששערם היה עדיין לח.
למרות חששותיו של אהוד שלא ידע איך סמי יגיב כשיראה פתאום בן אדם זר בביתו סמי התנהג למופת. הוא חייך חיוך רחב אל דור, בירך אותו בנימוס והתנהג אליו בחביבות רבה. דור גם הוא היה מנומס מאוד, החמיא לסמי ברוחב לב על יפי הווילה והבריכה, ואחר כך התנצל שעליו למהר לחזור הביתה כי אימו מחכה לו. לפרידה לחץ את ידו של סמי בנימוס אבל מאהוד נפרד בחיבוק קל, טופח קלות על גבו, מחווה ידידותית ששמחה מאוד את אהוד שראה בהתנהגותו החברותית של דור הוכחה לכך שהוא נחלץ מהדיכאון וחזר לעצמו.
"מזמן לא ראיתי את דור כל כך שמח, איזה כיף לראות אותו ככה, כמו שהוא היה פעם." חייך אל סמי, מרוצה שצלח את הביקור בלי תקלות, "מה דעתך עליו?" פנה לסמי.
"הוא מאוהב בך." פסק סמי בנחת, הלך לחדר השינה והתחיל להתפשט.
"מה, דור?" צחק אהוד ונכנס להתקלח, "אל תדבר שטויות, הוא בכלל סטרייט ואנחנו מכירים שנים, מה פתאום מאוהב?"
"אני אוהב את התמימות המתוקה שלך אודי חמודי, אבל החבר שלך הרבה פחות סטרייט ממה שנדמה לך, והאמת שמעט מאוד גברים הם לגמרי סטרייטים כמו שהם חושבים, ואם כבר מדברים על זה, אני בכלל לא אתפלא אם הדיכאון המסתורי הזה שנפל עליו בזמנו קשור לזה שהוא היה בארון."
החיוך ירד מעל שפתיו של אהוד שכבר לא היה משועשע כל כך, "אין לי מושג מאיפה אתה ממציא את השטויות האלה." התרגז, "אבל דור ממש לא בארון."
סמי גיחך באופן שאהוד מצא מעצבן מאוד, "אתה עוד צעיר ותמים אודי, אבל תאמין לבן אדם מבוגר שיש לו המון ניסיון בחיים, הבחור הזה דלוק על התחת היפה שלך, אחרת הוא לא היה מתאמץ כל כך לפגוש אותך שוב, ואגב, שים לב שהוא ניסה להתאבד דווקא אחרי שהתחלת להיות איתי."
"אבל גרנו יחד כמה שנים טובות והוא תמיד ידע שאני הומו אז למה, בהנחה שמה שאתה אומר נכון, למה הוא אמר לי כלום?"
"כי הוא נאבק בהומואיות שלו והיה בהכחשה, למה אתה חושב שהוא נכנס לדיכאון?"
"אין לי מושג, דור אומר שזו בעיה של איזון כימי במוח."
"בחייך," פלט סמי נחירת בוז, "איזון כימי במוח בתחת שלי, מצד שני," הוסיף בציניות, "גם לי האיזון הכימי במוח היה משתבש אם הייתי תקוע בארון כל כך הרבה שנים, ועוד עם שותף חתיך כמוך, בוא אלי יפיוף." משך אליו את אהוד ונישק אותו, "בוא למיטה."
"אבל אנחנו יוצאים עוד מעט."
"לא עוד מעט, יש לנו עוד שעתיים לפני שנצא למועדון. נו, בוא."
אהוד ציית, אבל לא הצליח להפסיק לחשוב על דור, והיה עליו לעצום את עיניו כדי להתרכז ולבצע את מה שהיה מצופה ממנו. הסקס היה טוב כרגיל, אבל תחושת אי הנחת שאהוד חש לאחרונה התגבשה לאיטה למחשבה – סמי הוא אחלה סקס, ובאמת יש לו המון ניסיון והוא יודע איך לתפקד במיטה, אבל אני לא אוהב אותו, מפנק מאוד לחיות איתו אבל אני לא מרגיש כמו בן זוג שלו אלא כמו שכיר שלו.
"מה קורה לך, אתה בסדר? כמעט לא רקדת היום וכל הזמן החמצת פנים." התלונן סמי כשהם חזרו הביתה בשעות הקטנות של הלילה, "החברים שלי שאלו מה עשיתי לך שאתה שקט כזה."
"אני קצת עייף, זה הכל." אמר אהוד בשקט והתחיל לפשוט מעליו את הבגדים האפנתיים והיפים שלבש לכבוד המסיבה. סמי קנה לו את הבגדים הללו במתנה והם היו יקרים ויפים, אבל הדוקים מאוד וצבעוניים מידי לטעמו. הוא נראה בהם נהדר, אבל הרגיש בהם כמו בתחפושת ורווח לו כשפשט אותם.
"באמת, זה הכל? אין שום דבר אחר שמפריע לך?" הטיל סמי את עצמו על המיטה הזוגית שלהם ונעץ בו מבט בוחן.
"יש הרבה דברים שמפריעים לי, אתה יכול לפרט קצת יותר?"
"אל תהיה טמבל, אני לא מדבר על ההתחממות הגלובלית ועל מצב הקרחונים אלא עלינו, עלי ועליך, ואתה, יש משהו בקשר שלנו שמפריע לך?"
"האמת שכן." העז אהוד לגלות והתיישב בזהירות על קצה המיטה, מלכסן מבט אל סמי, "יש כמה דברים."
"מה למשל?" נענה סמי לאתגר ברוח טובה ואפילו חייך קצת בסלחנות כאילו דיבר עם ילד קטן שרוצה לבקש מתנה, או העלאה בדמי כיס.
"מפריע לי שהורדת כמה שנים מהגיל שלך, כשנפגשנו אמרת שאתה בן ארבעים ושבע, ואחר כך ראיתי בתעודת זהות שלך שאתה בן חמישים ושלוש, וזה לא הגיל שלך שמפריע לי אלא זה ששיקרת."
"אני מבין." השיב סמי בקול שלו, "ואני באמת מצטער ששיקרתי, אבל תזכור שאז לא ממש הכרתי אותך, ורציתי להרשים אותך קצת, והאמת שאחר כך די שכחתי מזה, עובדה שלא ניסיתי להסתיר את התעודת זהות שלי. יש עוד משהו שמציק לך, הסקס למשל?"
"הסקס בסדר גמור." רטן אהוד, "אבל... עזוב, לא חשוב, מאוחר ואין לי כוח לדבר יותר."
"אולי בכל זאת?" הפציר סמי שהכיוון הלא צפוי שפנתה אליו השיחה הלא צפויה עורר את סקרנותו.
"טוב, אז... אני לא אוהב את הבגדי ים שקנית לי, הם ממש קטנים ואני מרגיש אתם ערום."
"כן, אבל אתה נראה בהם ממש סקסי." החניף סמי וחייך.
"יכול להיות, אבל הבעיה היא ש... ש... אני מתנצל מראש אם אני נשמע כפוי טובה ומגעיל, אבל כשאני אתך אני מרגיש כמו איזה אביזר סקסי ולא כמו בן זוג שלך, האמת שאנחנו כמעט לא מכירים, ועכשיו אני מבין שעברנו לגור יחד מוקדם מידי."
"לא הכרחתי אותך לבוא לגור איתי." הזדעף סמי.
"נכון, זה פשוט יצא ככה בגלל הנסיבות ו... תגיד, אתה מרוצה מהקשר שלנו? אתה לא מרגיש שחסר משהו? שאנחנו יותר שותפים לדירה שמזדיינים מאשר בני זוג?"
"מה רע בשותפים לדירה שמזדיינים? או שאולי חוץ מכל הכסף שעלית לי אתה צריך שאני גם אספר לך שאני אוהב אותך?" השיב סמי בקול קר שהעביר באהוד צמרמורת.
"אני מוותר על זה שתגיד שאתה אוהב אותי, במיוחד אם זה לא נכון, אם רק תפסיק לתת לי כל הזמן הרגשה שאני עוד סעיף בהוצאות שלך." תקף אהוד חזרה.
הם לטשו מבטים זועפים זה בזה, ואז השפילו מבט, "בשביל מה בעצם אתה צריך אותי אתך סמי, אני מתכוון חוץ מהסקס? כי ברור שבתור שותף לדירה אני לא מכסה את ההוצאות שלי, אלא אם כן אתה מחשיב את הסקס כחלק מהתשלום?"
סמי נאנח, "אתה שואל שאלות קשות אודי חמודי, וכמו שכבר אמרת זו שעה ממש מאוחרת, או אולי מוקדמת, בוא נלך לישון ובבוקר בטח נרגיש יותר טוב."
"בסדר." הסכים אהוד שבאמת היה עייף מאוד, "אבל אני מעדיף ללכת לישון בחדר האורחים אם לא אכפת לך."
"איך שאתה רוצה." הפטיר סמי ביובש. אהוד שיער שהוא מגיב באדישות כדי להסוות את עלבונו וחש נקיפת צער.
"אני ממש מצטער אם פגעתי בך סמי." ריכך את קולו, "היית מאוד נדיב והוגן איתי, והיה לי מאוד נעים לגור אתך, אבל אני רוצה בן זוג ואהבה, ואני לא מרגיש שאתה מעוניין באותו דבר."
הפעם לא הצליח סמי להסוות את רגשותיו והיה ברור שהוא נפגע, "אני לא מבין למה קיבלת רושם כזה, ברור שגם אני רוצה אהבה, אני פשוט לא יודע איך לגרום לזה לקרות."
"גם אני לא יודע." הודה אהוד, "אני מומחה קטן מאוד לאהבה, זה קרה לי רק פעם אחת וזה נגמר רע, ומאז לא הצלחתי להתאהב יותר, ומה אתך, אהבת פעם מישהו?"
"כן." אמר סמי קצרות והתהפך על בטנו, כובש את פניו בכרית, "אבל זה היה מזמן, אנחנו עדיין בקשר ואני עדיין אוהב אותו, אבל הוא כבר מיצה והמשיך הלאה, ועכשיו אנחנו רק מכרים שלפעמים, כשאין לנו שום דבר דחוף יותר לעשות גם מזדיינים. נדלקתי עליך כי אתה מזכיר לי אותו קצת, אתה נראה כמו שהוא נראה פעם, לפני עשרים שנה, היום גם הוא כמוני, ויאז'ה פתטית. שנינו מנסים להתגבר על הגיל בעזרת כסף, לי זה לא הצליח, אבל הוא חתך מההומואים והלך בכיוון ההפוך, התחתן והביא ילדים, אין לי מושג מי מאיתנו צודק ומי טועה, טוב, די לקשקש, לך לישון."
אחרי השיחה הלילית המעיקה עם סמי אהוד הסתלק לחדר האורחים, סידר לעצמו שם את המיטה וניסה להירדם, אך לשווא. השעה הייתה כבר ארבע לפנות בוקר, הוא היה עייף ועצבני, ומוטרד מאוד וידע שלפניו יום קשה וכדאי שיישן מעט אך השינה ברחה ממנו. אהוד המותש התהפך לפה ולשם, הפך את הכרית ואפילו חבט בה ולבסוף נכנע, שכב על גבו, תלה מבט בתקרה האפלולית וניסה לתכנן את עתידו. הוא היה בטוח שסמי ידרוש ממנו להסתלק מביתו, אולי ייתן לו עוד כמה ימי חסד כדי להתארגן, אבל אין ספק שהוא נעלב ולא ירצה לראות יותר את אהוד, וקשה להאשים אותו. אהוד דמיין איך יארוז את כל חפציו ותהה אם עליו לקחת את הבגדים שקיבל במתנה מסמי או להשאיר אותם. גאוותו אמרה לו להשאיר, אבל חלק מהבגדים, בעיקר מכנסי הג'ינס, היו יפים והולמים מאוד, והרי סמי בטח לא ילבש אותם אלא ישליך אותם, אז לא חבל? שאלה שנייה, חשובה יותר היא לאן ילך?
ספק אם יצליח למצוא דירה, או לפחות חדר בדירה במהירות כזו, נשארה רק האופציה של בית הוריו. אין ספק שהם יקבלו אותו בלי היסוס, ואולי אפילו ישמחו, אבל מהרגע שייכנס לדירתם הם יתחילו להציק ולנדנד, לשאול שאלות ולהציע הצעות, ומרוב רצון לעזור לו ימררו את חייו, וכמו שהוא מכיר את אביו הוא בטח לא יחמיץ הזדמנות להעיר שאם הוא היה מוותר על השטות הזאת של להיות הומו ומוצא אישה אז...
רק המחשבה על חזרה לבית הוריו גרמה לו להיאנח. אולי הוא יישן כמה ימים במשרד של שכטר? נכון, יש שם רק ספה חבוטה אחת, מקלחת דחוסה וטחובה ומקרר מטרטר, אבל לפחות יהיה לו שקט. המחשבה על העתיד התישה אותו, סוף סוף נעצמו עיניו והוא שקע בשינה לא רגועה והתעורר ממנה בבהלה כשסמי נגע בעדינות בכתפו.
"מה שעה?" נבהל אהוד, "מה קרה? איזה יום היום?" התיישב בחטף, מבחין שבחוץ יש כבר אור כמעט מלא.
"סליחה שהערתי אותך." התנצל סמי והניח מגש עם קפה וכמה עוגיות לצד מיטתו, "כבר שבע וחשבתי שתשמח לקפה."
"קפה?" הופתע אהוד, סמי מעולם לא עשה לו קפה. "תודה רבה, באמת יפה מצידך, אני רק חייב קודם..." הוא חפז לשירותים והשתין, שטף את פניו במים קרים וצחצח שיניים, הסתרק והזדעזע ממראה פניו שנראו סחופים ומקומטים וחזר לאט לחדר השינה. סמי ישב על המיטה והמתין לו, וגם הוא נראה כאילו לא ישן כל הלילה. אהוד התיישב ולגם בהכרת תודה מהקפה החם והריחני.
"קפה מצוין." החמיא לסמי, "תגיד, יש מצב שתיתן לי כמה ימים להתארגן לפני שאני עוזב."
"קח כמה ימים שאתה רוצה." השיב סמי וניסה לחייך, "ואם תחליט שאתה בעצם מעדיף להישאר אז עוד יותר טוב."
"אתה רציני?" שאל אהוד המופתע, לקח עוגייה וכרסם אותה בעדינות, "חשבתי שתרצה להיפטר ממני כמה שיותר מהר."
"למה אתה חושב ככה? זה ממש לא נכון. אני יודע שצריך לשפר הרבה ביחסים שלנו ואני לוקח על עצמי חלק גדול מהאשמה, אבל אני ממש לא רוצה שתעזוב."
"למה? אני מתכוון, מה יוצא לך מזה שאני גר אתך? זאת אומרת, חוץ מהקטע של הסקס."
סמי חייך, "קודם כל אל תזלזל בסקס טוב, הוא הרבה יותר נדיר ממה שנדמה לך, וגם בן אדם שנוח לך לגור איתו ושנעים לך לישון איתו זה גם לא משהו שהולך ברגל."
"מה שנכון נכון." הסכים אהוד, סיים את הקפה ונשא את המגש למטבח, "אתה רעב? בא לך חביתה לארוחת בוקר." שאל והניח את המגש על השיש.
"כן, אבל רק אחר כך." חיבק סמי את מותניו ונישק את עורפו, מצמיד לישבנו את זקפתו. אהוד הסתובב, נישק את פיו של סמי שכבר צחצח שיניים והתגלח, והלך איתו למיטה. אחרי הסקס שהפעם היה רך ועדין מהרגיל, וכלל הרבה נשיקות וחיבוקים הם נרדמו חבוקים, ואכלו ארוחת בוקר רק בצהריים.
"וככה בסוף לא נפרדנו." סיכם אהוד את תיאור המריבה הראשונה שלו עם סמי.
"ועכשיו הוא מתנהג אחרת?" תהה דור ששמע את הסיפור בשתיקה סבלנית.
"הוא מנסה להיות נחמד יותר, לא שהוא לא היה נחמד גם קודם, אבל אני מרגיש שהוא מנסה להתנהג בצורה שונה, יותר לדבר איתי, לספר לי דברים."
"ומה אתך? גם אתה מספר לו דברים?"
"כן, בטח, ולשם שינוי הוא גם מנסה להקשיב, ללמוד במכינה ולשפר בגרויות זה הרעיון שלו."
"יפה מצידו לתמוך בך."
"נכון, ועוד יותר יפה שהוא נותן לי את הרכב." חייך אהוד ברוח טובה. הם נסעו יחד למכללה לשיעור הראשון במכינה, ואהוד הרגיש התרוממות רוח בגלל השינוי בשגרת העבודה, ונהנה לבלות שוב עם דור, ידידו הוותיק.
"תגיד, לא מפריע לך שהוא לא אמר לך אף פעם שהוא אוהב אותך?"
"האמת שלא." הודה אהוד, "כי אם הוא יגיד לי את זה אז גם אני אצטרך להגיד ו... אה... אני יודע שזה לא נשמע טוב, אבל אי אפשר להגיד שמה שאני מרגיש כלפי סמי זו אהבה."
"אז למה אתה גר איתו, ואה... ישן איתו?"
"ישן אתו?" גיחך אהוד, "מה העדינות הזו? מה אתה, אמריקאי? אני מזדיין איתו ומבחינתו זה החלק הכי מוצלח בקשר שלנו."
"ומה החלק הכי מוצלח מבחינתך? הווילה שלו, המכונית, או שאולי הבריכה?" סקר אותו דור במבט שאהוד קרא בו גינוי ואולי קצת בוז.
"נו, די דור, אל תהיה מניאק." מחה אהוד, "זה לא הוגן, אפשר לחשוב שאני מנצל אותו או משהו, וזה ממש לא נכון. ראשית, אני משלם לו שכר דירה, ושנית, אני לא לוקח ממנו כסף למרות שאני די בטוח שאם אני אבקש הוא ייתן לי, והמתנות שהוא נותן לי? אז קודם כל הוא הפסיק כמעט לגמרי, וחוץ מזה אנחנו פשוט חברים וסוג של בני זוג, בערך."
"בערך זה לא מספיק טוב." פסק דור, "ואם כבר מדברים על ניצול, לדעתי הוא זה שמנצל אותך, לא אתה אותו."
"מנצל אותי?" הצטחק אהוד, "מה פתאום? במה הוא מנצל אותי?"
"בזה שהוא כולא אותך בכלוב זהב ומשתמש בך, בגוף שלך וביופי שלך וב... עזוב, לא חשוב, לא בא לי לדבר על זה."
"אז תשתוק!" התיז אהוד בכעס, ודור התכווץ בכיסאו והפנה את ראשו הצידה, נמנע מלהביט באהוד שנמלא מיד חרטה והצטער שהגיב בחריפות כזו. הם נסעו בשתיקה עד שהגיעו למגרש החנייה של מכללת עמק יזרעאל. אהוד החנה את המכונית מתחת לעץ, כיבה את המנוע והניח יד מפייסת על ברכו של דור, "סליחה, לא רציתי להעליב, אני יודע שאתה חושב רק על טובתי, אבל אני יודע מה אני עושה, ואני מעדיף לגור עם מישהו כמו סמי ולא לחיות לבד, או עם איזה שותף סטרייט שחושב רק על נשים, ולא מבין כמה קשה להומו למצוא זוגיות."
"גם לסטרייטים קשה למצוא זוגיות." אמר דור והניח את כפו על היד המונחת על ברכו, אבל במקום לסלק אותה רק לחץ אותה בעדינות.
"אהבה זה קטע ממש קשה ומסובך." הסכים אהוד ברוח טובה, "וגם אם אתה מוצא מישהו וגר איתו והכל, בסוף האהבה נגמרת, הפרפרים נעלמים, אתם נפרדים, ואתה שוב לבד. לא פשוט יותר לגור עם מישהו שמראש אתה לא אוהב, בלי פרפרים ובלי בלגנים? זה בטח טוב יותר מאשר לגור עם ההורים בגיל שלושים ולישון לגמרי לבד."
"יכול להיות." הביט דור ישר בעיניו, "אבל כשאתה גר אצל ההורים, או עם שותף סטרייט לפחות יש לך תקווה שאולי יום אחד כן תפגוש מישהו שיתאהב בך, ואתה בו."
"זה יכול לקרות לי גם אם אני אגור עם סמי."
"נכון, אבל הרבה יותר קשה לפגוש מישהו ולהתאהב כשאתה כלוא בכלוב זהב." התווכח דור.
"אוף אתך," התעייף אהוד מהשיחה המעיקה, "די כבר לחפור, בוא נלך להירשם או מה שצריך לעשות כדי להתחיל ללמוד."

חלק ג' ואחרון

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה