א. ציר כיסופים

זה לא שהוא יפה. בכלל לא. היו לי יפים ממנו, וחטובים ממנו, ובטח שנחמדים, מבינים, רגישים, ספונטניים ובעלי חוש הומור יותר ממנו.
אני יושב מולו בגינה הקטנה שלנו. הוא שקוע בעיתון, מהמהם לעצמו, מרים מדי פעם את עיניו אלי ומקריא לי קטע מהמאמר שלו, לא אכפת לו שאני קורא מאמר אחר. מבחינתו הוא קודם לכל, ועלי להפסיק את כל עיסוקי למענו.
הוא אגואיסט כזה, חושב שכל עולמי סובב סביבו.
לפני כמה ימים הוא חזר הביתה מהסופר ואני לא שמתי לב. הבעת פניו כשנוכח בכך הייתה ראויה למכחולו של אמן – עלבון, תדהמה וסלידה מהתנהגותי, מעורבים בהבעת גינוי ההולמת היטב את פניו הרחבים והבהירים.
עיניו חומות ירקרקות, מצטמצמות מעל דפי העיתון. יש לו משקפים, אבל הוא לא חובש אותן בשעות היום, רק בלילה. קצת גנדרן החבר הזה שלי, ובכל זאת, למרות כל המגרעות שלו, אני איתו כבר עשרים שנה. סובל את הכל ולא עוזב.
למה? אהבה כנראה.
"המזל שלך זה שאני אוהב אותך." הוא אומר לי כל פעם אחרי מריבה, וסוחף אותי לחיבוק.
"למה אתה אוהב אותי?" אני מתפנק, אבל הוא צוחק, לא עונה לי.
הוא לא בנוי לשיחות נפש. אף פעם לא מתנצל, לא מחרטט, לא עושה שיחות סיכום. כזה הוא - חי בפול גז - הולך ישר קדימה, לא מסתכל לאחור. לא מתלבט ולא מהסס.
הוא תמיד הוא וזהו!
ככה הוא היה מהרגע הראשון שפגשתי אותו. תמיד הוא היה כזה גבר, ורק אני, מבולבל נסחב, מתלבט, מהסס, רואה את כל הצדדים של המטבע ולא יודע לאיזה כיוון לפנות.
נפגשנו במילואים. בט"ש ברצועת עזה. אני הגעתי מחיל הנדסה והוא מהשריון.
שירתנו יחד בגדוד מילואים של גולני שעשה פטרולים לאורך ציר כיסופים עוד בתקופה הטובה ההיא, בתחילת שנות השמונים - לפני לבנון, לפני האינתיפדה הראשונה, כשעוד היית צריך ללחוץ על פרטנר מזדמן שישים קונדום, וכשתשובה חיובית הייתה גזר דין מוות.
אחר-כך כבר המציאו את הקוקטייל וכולם כבר הפנימו שקונדום הוא הכרחי, וקלטו ששרון שיקר בקשר לארבעים הק"מ ההם, ואז היו סברה ושתילה, ובגין מת, וסקאדים נפלו על רמת גן, ואחר-כך רצחו את רבין, ופתאום התחלף לו המילניום, ומפה לשם עשרים שנה עברו.
האופנות התחלפו, יש מצעד גאווה ואתר אינטרנט להומואים, וילדים שאז עשו פיפי בחיתול מתחילים היום לדאוג בקשר לקמטים, קרחת, כרס, ומחפשים זוגיות יציבה.
העולם דוהר קדימה, הכל משתנה, ורק אני והוא עדיין ביחד. אני מסתכל עליו וחושב על ציר הכיסופים הזה שהוא מחביא בתוך מכנס הטרינינג המהוה שנקנה בזמן מלחמת המפרץ ועבר מאז הרבה כביסות. הוא תופס את המבט שלי ומחייך. מקפל את העיתון ומשליך אותו על כיסא סמוך. העיתון נופל על הרצפה, אבל למי אכפת?
הוא תופס אותי בחולצה ומושך אותי אחריו ואני הולך, אני תמיד הולך אחריו, מתפעל מהבטחון העצמי שלו, מההחלטיות הזו, מהנחישות בה הוא חותך את האויר לכיוון שהחליט עליו בלי להסס, בלי להביט ימינה או שמאלה, מתקדם ישר למטרה, חסר פשרות כמו קליע שנורה מאקדח.
הוא מטיל אותי על המיטה ונשכב עלי. "מה עובר עליך בזמן האחרון?" הוא נוהם, משפשף את זיפי זקנו האדמוניים בפני.
"איי! זה כואב! די כבר, קיפוד!" אני מוחה.
"לך תנעל את הדלת." הוא נוהם תשובה. זו הגרסא שלו למשחק מקדים.
"ככה ישר, תנעל את הדלת?" אני מתעצבן, "מה עם נשיקה? מה עם מילה טובה? איפה החיבוק?"
"קודם תנעל." הוא מגחך, "ואז תבוא להרוויח את כל הדברים האלו."
אני נועל וחוזר אליו, נפטר בדרך ממכנסי.
הוא מושך אותי אליו, מעביר לשון לחה על צלעותי. "אתה שוב מאבד משקל." הוא רוטן, "אני לא אוהב אותך ככה, מה קורה אתך? שוב נדלקת על איזה כוסון? קדימה, תעיף את הסמרטוט."
הוא מתכוון לגופיה שעדיין נותרה על גופי. אני מעיף אותה ונשכב על בטני, מפנה אליו את התחת שלי, מניח לו למרוח על החור שלי קרם ולהדחף לתוכו.
הוא משעין את ידיו על כתפי ודוהר לתוכי, צובט בכוח את בשרי, גונח ונאנח וגומר מהר מדי.

אני לא מספיק לגמור ונאנח באכזבה. מתאפק לא להגיד כלום, כי מה זה יעזור? אני לא רוצה לעצבן אותו. בפעם הקודמת שאמרתי משהו הוא ייבש אותי חודש שלם וכשהלכתי לחפש השלמות מחוץ לבית... אל תשאלו איזה בלגן זה עשה.
"אתה אשם רוני." הוא אומר, ומתגלגל מעלי, "ייבשת אותי כל השבוע. למה ציפית?"
אני שותק, מכיר באשמה ומנסה לספק את עצמי לבד.
"לא. לא ככה." הוא עוצר את ידי המתגנבת לאבר הזקוף והמשתוקק שלי. "סבלנות, תן לי כמה דקות, עוד מעט ונעשה את זה שוב."
הוא מלטף אותי בעדינות משחק באשכים ובזין שלי מביא אותי עד סף גמירה ונסוג שוב, צוחק חרש מאכזבתי.
מתוסכל אני נושך את כתפו והוא מחטיף לי פליק ואז מנשק אותי. אני נעלב ורוצה ללכת, והוא אוחז בי בכוח, צוחק ממאמצי להשתחרר.
"די, די, בוא הנה, תעמיד לי אותו שוב ונעשה קרוסלה."
ככה הוא קורה לזה כשאני יושב לו על הזין. הוא יודע שבשביל לשבת על הזין שלו אני מוכן לעשות כל מאמץ.
אז אני בא הנה, מנשק, ומלקק ומוצץ, וסוף סוף מצליח להעמיד לו אותו שוב. יש לו זין נהדר, לא חשוב כמה פעמים ראיתי אותו אני מתפעל ממנו כל פעם מחדש. אני מתישב לו על הזין ובעזרת הידים שלו עלי, והזין שלו בתחת שלי, אני גומר בצעקה.
אחר-כך אנחנו הולכים למקלחת. הוא תוקע את הסבון לידי ומצווה עלי לסבן אותו ולא מניח לי להפסיק עד שגם הוא גומר שוב.
"אני הרוס מעייפות." הוא רוטן, "לך תכין משהו לאכול גמד."
אני נמוך ממנו בערך בחמשה ס"מ וזה מקנה לי את התואר גמד, שאולי לא מוצדק כל-כך לגבר שגובהו מטר שבעים ושש, אבל לך תתווכח עם אחד כמוהו.
"גם אני עייף." אני מוחה וחוטף פליק בתחת. "לך כבר נודניק. תכין חביתה עם גבינה צהובה וטוסטים."
עד שאני חוזר עם המעדנים ערוכים יפה על מגש הוא כבר ישן. כשאני מעיר אותו הוא מתעצבן. אם לא הייתי מעיר אותו הוא גם היה מתעצבן.
אצלו אין אפס, הוא תמיד מתעצבן עלי, ובכל מקרה אני תמיד חוטף, וככה זה כבר עשרים שנה.
"נו, די." אני מפייס אותו. "תאכל ותחזור לישון."
"ומה עם הכלים? אתה בטח תרצה שאני ארחץ אותם אחרי האוכל?" הוא מביט בי בחשדנות. תאורטית יש לנו תור, אחד מבשל והשני מדיח, אבל כמו שכל אחד יודע - תיאוריות לחוד ומעשים לחוד.
"לא. חס וחלילה, אני רואה שאתה עייף. אני ארחץ. אתה יודע איציק, אם רק היינו קונים מדיח אז..."
בשביל לשים מדיח צריך להחליף את כל המטבח." הוא חוזר על הטענה הישנה שלו.
"אם נשים מדיח קטן על השיש..." אני שוב מנסה.
"אז הוא יסתום את כל השיש. גם ככה אין מקום לזוז. כל פעם שאני עושה חמין לשבת אין לי מקום לשים שום דבר." הוא מחזיר לי באותה טענה ישנה נושנה.
"אז נעשה מטבח חדש, אז מה?" אני מנסה מהלך מהפכני.
"בשבוע שעבר רצית חדר שינה חדש. עכשיו מטבח. לסדר לך פגישה עם מנהל הבנק שלנו? הוא כבר יסביר לך, אז מה." הוא עונה לי תשובת מחץ שסותמת את פי ומשלחת אותי נזוף להדיח כלים.

כשאני חוזר הוא כבר ישן על גבו, נוחר. אני מתקלח מהר ונשכב לצידו. מתוך שינה הוא חש בי, מסתובב ומצמיד אותי חזק אליו. אני מנסה להיטיב את תנוחתי ובכך גורם לו להדק את אחיזתו עוד יותר. לא חשוב, אני אוהב את זה ככה, להיות צמוד ומעוך בידיו, וככה, כשהוא שוכב על הצד הוא לא נוחר. אני דוחף את ישבני אל בטנו ואת רגלי אל בין רגליו.
"מספיק כבר גמדון. תפסיק לזוז כל-כך הרבה." הוא רוטן ומניח את סנטרו על שקע כתפי. אני קופא על מקומי, צוחק חרש לעצמי. בדיוק באותו טון ובאותן מילים הוא פנה אלי אז, באותו לילה חשוך, כשישבנו זה לצד זה במארב על ציר כיסופים, מגששים אחד במפתח מכנסיו של רעהו, מתחילים מבלי דעת את דרכנו המשותפת, דרך שנמשכת עדיין עד עצם היום הזה.

אחרי המילואים ההם בציר כיסופים השתחררנו יחד ונסענו אליו ככה, איך שאנחנו, עם המדים המטונפים והבגדים המלוכלכים בצ'ימידאנים.
אני גרתי אז עדיין אצל אימא בחיפה. אבא שלי נפטר מזמן, כשהייתי קטן, וכשאימא הבינה שאני אוהב גברים היא מיד האשימה את עצמה שלא נישאה שוב ושהחזיקה אותי מתחת לסינור שלה, ושהכל בגללה כי גדלתי בלי דמות של גבר להזדהות איתו.
היא אפילו ניסתה לשלוח אותי לפסיכולוג שיטפל בי ויהפוך אותי לנורמאלי. אתם יודעים איך זה, אבל כמובן ששום דבר לא עזר, אני כנראה כבר אמות כהומו.
במילואים לא הייתה לנו שום פרטיות ובקושי נגענו זה בזה. אז עוד ישנו באוהלים הודיים ענקים כאלו, ולא היינו רגע לבד. רק העיניים דיברו בלי מילים.
גמרתי רק פעם אחת, אז, במארב ההוא הזכור לטוב, ושאר הזמן רק פנטזתי והתחרמנתי. אני זוכר איך חזרנו הביתה באוטובוס 901 מתל אביב לחיפה, (אז הוא עוד יצא מהתחנה המרכזית הישנה. החדשה עוד לא נבנתה), הרגלים שלנו נוגעות קצת זו בזו, המבטים נפגשים, אבל זה הכל, כי בכל זאת, אוטובוס מלא אנשים, לא נעים.
בתחנת אגד של חיפה הוא אחז במרפקי ומשך אותי אחריו לתחנה של קו 59 לקריות. "בוא תישן אצלי הלילה." אמר והושיב אותי על הספסל.
הוא גר אז לבד, בבית הישן של הוריו. האימא עזבה מזמן, עוד כשהוא היה בתיכון, והוא נשאר עם האבא המבוגר שבינתיים חלה מאוד. איציק טיפל בו בעצמו, אבל לקראת המילואים כבר אי אפשר היה להשאיר אותו לבד בבית. בזמנו לא היה מקובל להביא עובדים זרים שיטפלו בזקנים חולים והוא הכניס אותו לבית אבות. הוא לא היה מרוצה כל-כך מהבית אבות הזה ותכנן להעביר את אביו לבית אבות פרטי טוב יותר.
בשמירות הארוכות הוא סיפר לי הכל על החיים שלו, ואני סיפרתי לו על שלי וכל הזמן היינו מסתכלים זה על זה ורוצים נורא, אבל התביישנו. בתחילת שנות השמונים, רק להגיד הומו היה בושה איומה, במיוחד לשני חבר'ה כמונו שגדלו בצפון, רחוק מתל אביב.
עד שהגענו אליו לבית היינו כבר חרמנים בטירוף ונורא רצינו זה את זה. זרקנו את התיקים על הרצפה, קרענו זה מזה את הבגדים, נפלנו על המיטה העתיקה של הוריו וסוף סוף עשינו את מה שחלמנו לעשות במשך חודש שלם ארוך ומייסר.
בהתחלה זה היה מובן מאליו שהוא האקטיבי והוא זה שיזיין אותי. הוא מבוגר ממני, מנוסה יותר, וכמובן בעל אופי כזה, שתלטני. לקח לי הרבה זמן לשכנע אותו שהזין הנהדר שלו לא ייפול ולא יתקצר אם גם אני אזיין אותו מדי פעם. אולי הוא אפילו ייהנה מזה.
השנים הראשונות שלנו יחד היו נפלאות. המון אהבה, המון סקס, ונאמנות מוחלטת, מצידי לפחות. הרעיון להסתכל על גבר אחר כלל לא עלה על דעתי. כל-כך חשקתי בו.
רק הוא היה בראש שלי, אבל אחרי כמה שנים קרה מה שקורה בדרך כלל כששני אנשים חיים יחד. אחרי כמה שנים עם אותו גבר רוצים לגוון - קודם רק מסתכלים, ואחר-כך באיזו מסיבה משתכרים קצת ומחליפים נשיקה שמתחילה כאילו בתמימות ונגמרת בהתמזמזות סוערת עם זר שבעצם לא אכפת לך ממנו, אבל הוא אחר.
תמיד אותו סיפור. אתה מתחרמן בטירוף על גבר אחר ובאותו הזמן פוחד לאבד את האהוב הישן, המוכר והטוב.
חברה שלי אמרה במרירות – "אתה כמו כל הגברים, רוצה לאכול את העוגה ולשמור אותה שלמה, תתבייש!" ואני התביישתי, אבל לא יכולתי להתאפק.
אצל סטרייטים זה בלתי אפשרי לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה, אבל אצל הומואים יש פתרונות, ואחרי שאיציק תפס אותי במסיבה אחת מתמזמז במרפסת עם בחור צעיר וחרמן הוא הציע להפתעתי שנלך שלשתינו יחד למיטה.
הייתי כל כך מופתע מזה שהוא לא זרק אותי מהבית ולא הרביץ לי מכות רצח עד שהסכמתי, ובמשך כמה שנים אחר-כך זה היה הפתרון שלנו לרצון הגברי הנלוז הזה, לכבוש כל פעם גוף חדש, לעשות כל פעם סקס עם גבר אחר.
אחד מאיתנו היה מביא מישהו, בדרך כלל צעיר יותר, הביתה, ואז היינו מזיינים אותו ביחד.
מהר מאוד הבנו שהכי טוב זה לקחת אחד חסר ניסיון, פסיבי, תמים, לתת לו לשתות קצת, אולי לעשן כמה ג'וינטים, ואז זה היה הולך חלק. הוא היה מוצץ לאיציק בעוד אני דופק אותו בתחת או ההפך, וכולם היו יוצאים מרוצים ומסופקים.
בתקופה ההיא התחלתי להזדיין תחת השפעת סמים או אלכוהול. מנהג שכיום אני מנסה להיגמל ממנו. רק עם איציק לא הייתי צריך את החיזוק כימיקלי הזה, אבל עם אחרים הייתי מוכרח להיות מסטול אחרת זה לא היה הולך.
אפשר לחשוב שזה היה אמור לרמוז לי שאני לא הולך בדרך הנכונה, אבל לא. הרבה שנים הייתי עיוור ועשיתי שטויות וכמעט הרסתי הכל, ולמזלי איציק הבין וסלח ותמיד הציל אותי מעצמי והחזיר אותי, לפעמים בעדינות ולפעמים צועק ובועט, חזרה אל הדרך הנכונה, שהובילה אותי תמיד לזרועותיו, ועל הפשלה הכי גדולה שלי שאני מתבייש בגללה עד היום, אני אספר לכם בפרק הבא. 

מתי זה התחיל, הקטע הזה, שאני מסתיר דברים ממנו, בוגד בו, הולך מאחורי הגב שלו, מתנהג כמו חרא?

רשמית הכל התחיל כשאבא שלו חלה בסרטן. הוא שהה ליד מיטתו במשך חודש שלם ארוך ומיוסר, ממתין למוות הרחמן שיגאל את אביו מהייסורים.

אבל שלא תחשבו שאני זבל כזה, שניצל בלי בושה את המצב הקשה של איציק בשביל למצוא זיון. לא. זה לא היה ככה בכלל.

בעצם זה התחיל בערך חודש לפני שאביו התאשפז. הוא חזר הביתה עם אחד, קולגה מחו"ל שבא להתארח אצלנו - גבר גדול וחזק כמוהו - והפעם זה היה התפקיד שלי להיות הצעיר התמים והמסטול שאוכל אותה בתחת ובפה.

פעם ראשונה שהרחתי פופרס, פעם ראשונה שמשהו ניסה לדחוף לי אגרוף לתחת, (מאז עברו המון שנים ועדיין איש לא הצליח), פעם ראשונה שהוא החזיק אותי בכוח כשרציתי שזה יפסק ואילץ אותי... אני שונא להיזכר בזה. ממש שונא.

בואו נקצר ונגיד שהם טחנו אותי עד דק משני הכיוונים.

לקולגה ההוא שלו היה זין ענק, וגם לאיציק לא חסר כלום, והם הצליחו בעזרת הפופרס לזיין אותי ביחד. כן, שניהם ביחד בתחת העדין שלי.

התחת שלי אף פעם לא חזר להיות מה שהיה קודם, אחרי החוויה הזו שנמשכה שלושה ימים ארוכים ומתישים.

לא הכל אני זוכר. המון הדחקתי. לא חושב שהצלחתי אי פעם להסביר לו עד כמה נפגעתי פיזית ונפשית. אז מה עם גמרתי בערך מיליון פעמים? זה עדיין היה נורא!

למה לא ברחתי ממנו אחר-כך? כן ברחתי. ברחתי לעבודה. בדיוק התחלתי פרויקט חדש ועבדתי המון שעות עם בחור מבריק אחד ששמו היה... נקרא לו גל.

כולם אמרו שהוא מטורף קצת, אבל מבריק, וזה תיאור מדויק שלו. מבריק, פיקח, שנון, יפה תואר ומוקסם ממני לגמרי. בדיוק מה שהייתי צריך כדי להרגיש טוב יותר אחרי מה שקרה.

אחרי שאביו נפטר, מוקדם ממה שציפו, איציק חזר הביתה שבור, ובמקום למצוא אותי שם ממתין לו עם כוס תה וחיבוק חם, הוא מצא אותי ואת גל עושים אהבה פרועה במיטה הישנה של הוריו ששמשה גם אותי ואת איציק במשך כל שנות התמימות שעברו ללא שוב.

איציק פתח את דלת חדר השינה, ראה מה שראה וסגר אותה מיד.

גל התלבש במהירות והסתלק, ואני נשארתי איתו לבד.

"אבל למה?" הוא שאל, ובפעם הראשונה בחיי ראיתי דמעות בעיניו. "למה ככה? ולמה דווקא עכשיו?"

אמרתי לו כמה חרא הרגשתי בגלל השלישייה האחרונה שעשינו וכמה הייתי זקוק למישהו שלא יהיה הוא שינחם אותי .

"בסדר." הוא אמר, חיוור מאוד, אבל שולט בעצמו. "טעיתי רוני, וגם אתה טעית. בוא נשכח את העבר. אני הולך לשבת שבעה על אבא שלי עכשיו, אני צריך אותך. אתה מבטיח לי שהקטע עם גל נגמר?"

"כן איציק, אני מבטיח." אמרתי והתכוונתי לזה. כי כשראיתי אותו ככה, רצוץ ושבור אחרי מות אביו, ובכל זאת מוכן לסלוח לי, הבנתי כמה אני אוהב אותו למרות הכל.

התחבקנו ואני הכנתי לו את כוס התה ההיא וביקשתי רשות ללכת ולהיפרד מגל שנקשר אלי מאוד, ולא ידע כלום על התסבוכת.

הוא הסכים ונסע לבית דודתו, שם תכנן לשבת שבעה.

צלצלתי לגל שבכה בהיסטריה בטלפון והתחנן שאבוא לדירתו להיות איתו כמה שעות. באתי ו... עד היום לא ברור לי מה בדיוק קרה. איך התחלתי בנאום פרידה מנומק היטב וגמרתי עומד על ארבע על שולחן הסלון שלו עם הזין שלו בתחת שלי כשאני צורח – "כן! כן! תזיין אותי עוד יותר חזק!"

הייתה לו מין השפעה כזו עלי ש... אני יודע. הוא לא היה לגמרי שפוי, ובטח שלא אהב אותי באמת, אבל הזיונים הפראיים הללו... עד היום הזיכרון של מה שעשינו יחד מעמיד את הזין הבוגדני שלי שאין לו אלוהים, ולא רואה אף אחד ממטר.

למה? שלכם יותר טוב יותר? מוסרי יותר? כן, בטח, ספרו לסבתא. בעצם עדיף שלא אלא אם כן אתם רוצים לגרום לה התקף לב.

איך נודע לו שאני הולך אחרי הביקור אצלו לגל? החברים הטובים שלנו כמובן. בלי שום התחשבות שהבן אדם יושב שבעה הם הלשינו עלי. אתם יודעים איך זה הומואים? פטפטנים חסרי מעצורים, רעי לב ומחרחרי מדון, חראים אחד אחד ואני לא יותר טוב.

ביום האחרון של השבעה איציק לקח אותי הצידה ואמר שהוא צריך לדבר איתי. הוא לא התגלח מעל שבוע ופתאום ראיתי שיש שיבה בזיפי הזקן הסקסי שלו וכל-כך אהבתי אותו בגללם. אני זוכר איך עמדתי והמתנתי לדבריו, מביט בפניו האהובות שנראו מבוגרות ועייפות כל-כך, אוהב אותו, יודע שהוא יודע הכל, ומרגיש עצוב ואומלל בדיוק כמוהו.

הוא אמר לי בשקט שנודע לו שאני וגל נפגשים ושהוא מבקש שאפסיק עם זה או שאסתלק.

עמדנו שם במרפסת הכביסה הדחוסה של הדודה, מביטים זה בזה ושותקים כי כבר לא היו לנו יותר מילים.

"אני לא יכול להפסיק איציק." אמרתי בסוף, מופתע מהמילים שיצאו מפי. לא תכננתי להגיד את זה בכלל, רציתי להבטיח שאני אפרד מגל והכל יחזור להיות בסדר, אבל כמה אפשר לשקר?

"אני מכור לבן אדם הזה. אני מצטער." אמרתי וניסיתי לגעת בפניו, ללטף את זיפי הזקן האדמדם שלו שכתמי שיבה נזרקו בו פה ושם.

הוא העיף את ידי מעליו ואמר לי להסתלק, וזה בדיוק מה שעשיתי. ארזתי את הבגדים שלי ועם דמעות בעיניים ולב קרוע מעצב עזבתי

כל אחד יודע מה קורה לשכל כשהזין עומד. גם אני, כמו כולם, נעשה חרמן ומפסיק לחשוב. אם הייתי חושב הייתי מבין עוד מראש שלעבור לגור עם גל זה רעיון רע. הוא תמיד היה מוזר קצת. בהתחלה זה הקסים אותי, אבל אחרי שהתחלתי לגור איתו קלטתי שאני לא אוכל לשאת את הקטע הזה לאורך זמן.
גל היה חזק בענייני שליטה. לא סתם בתור שעשוע לגיוון הסקס מפעם לפעם, דבר שקבלתי ברצון ובהנאה, אלא עמוק בקטע של שליטה והשפלה.
מה של מי? שלי כמובן.
בסדר, אז פליק קטן פה ושם בתחת, או ידיים קשורות בזמן הזיון זה אחלה, אבל הוא הלך רחוק מדי, ממש רחוק.
קודם כל הוא ניסה לבצע בי פיסטיניג, שזה, למי שלא יודע, לדחוף אגרוף לתחת של הפרטנר. זה כאב ולא היה נעים. לא משנה כמה חומרי סיכה וכמה פופרס נשפכו עלי, זה לא הלך ולא היה לי טוב מזה. אולי בגלל שאני לא מוכן להיות עבד של אף אחד? נו, טוב, אולי פה ושם במשחקי סקס, אבל לא כל הזמן.
פתאום הוא התחיל לסחוב אותי למועדוני סקס שאז רק התחילו לצוץ בתל אביב, ורצה שאני אשכב שם במין ערסל מרצועות עור ואקבל מכות בשוט, ועוד אגיד - תודה אדוני.

מה אדוני? כולה גל הפסיכי שבגללו עזבתי את איציק שלי שלא הפסקתי להתגעגע אליו.
חוץ מזה, היו כל הטיפוסים המפוקפקים הללו, שהסתובבו אצלנו בדירה עם חבילות מסתוריות שבאו מאירופה ומהמזרח הרחוק. לא אהבתי את זה בכלל. הוא היה מארח אותם בדירה שלו ולא פעם רמז שהוא מעוניין שהם יזיינו אותי, איתו או בלעדיו.
כאילו, אתה העבד שלי ואני מוסר אותך לאחרים כמו שנותנים למישהו חולצה או זוג כפכפים. לא הסכמתי בשום פנים ואופן. אני לא חפץ של אף אחד ויש גבול.
בקיצור, די מהר הקסם פג, החרמנות עברה, השכל חזר למקומו ואני התחלתי לחפש במודעות דירה להשכרה. ובדיוק אז התקשר איציק, וכשהוא נשמע רציני מאוד ושאל אם אפשר להזמין אותי לכוס קפה.
הסכמתי כמובן. נפגשנו בחיפה, בבית קפה קטן במדרחוב של נורדאו שאז היה חדש ואלגנטי. הוא לבש את החולצה האהובה עלי - זו עם הפסים הכחולים - וגם אני התאמצתי והתלבשתי יפה לכבודו. לקראת הפגישה התגלחתי בקפדנות רבה ושמתי את האפטר שייב היקר ההוא שהוא קנה לי. הקדמתי להגיע, אבל הוא בא עוד קודם, וכשראיתי אותו יושב מתחת לשמשייה מפוספסת, מגונדר כולו, רציני ומתוח, ידעתי שגם הוא עשה מאמצים להראות הכי טוב שאפשר, ועוד לפני שהוא פתח את הפה הבנתי שהוא עדיין רוצה אותי ופתאום הייתי מאושר מאוד.
כמובן שרק הסתכלנו זה על זה ולא אמרנו כלום. אולי לחצנו ידיים, לא יותר. אז עוד לא היה מקובל להתנשק ולהתחבק כל-כך הרבה כמו שעושים היום.

איציק מקושר טוב מאוד. בכל מקום יש לו חברים, והוא מכיר את כולם ויודע הכל על כל אחד בעיר. הוא היה יכול להיות יופי של רחל המרכלת אם היה רוצה.
הוא אמר לי שלמרות שנפרדנו אני עדיין יקר לו מאוד, ושהוא חייב להזהיר אותי שגל הוא טיפוס פלילי עם תיק במשטרה וגיליון הרשעות מפה ועד באר שבע, ושהוא שקרן חולני, ושאם אשאר איתו אסתבך קשות, וחוץ מזה הוא גם שמע שיש לו מנהגים משונים מאוד במיטה ו...
"אני יודע. חשדתי בו כבר מזמן. אתה צריך לראות איזה טיפוסים באים אליו לדירה!" התפרצתי בהקלה לדבריו. " השיגעון הזה של גל עבר לי ואני כבר מחפש דירה חדשה."
החלפנו מבטים ושנינו היינו נבוכים פתאום. הורדנו את העיניים והסתכלנו כל אחד לתוך הקפה שלו.
"אני משפץ את הבית." החליף איציק נושא, "זרקתי את רוב הרהיטים הישנים וכל היום אני מתרוצץ אחרי הפועלים ורב עם הקבלן. נורא קשה לי לעשות הכל לבד."
"אני אשמח לעזור לך אם אתה רוצה" אמרתי והעזתי להסתכל לו בפנים.
"כן אני רוצה" אמר איציק ולשמחתי הרבה חייך אלי ונתן לי יד.
אחזתי בידו מתחת לשולחן וקצת התביישתי כי בכל זאת, חיפה זה לא תל אביב, אבל כל-כך שמחתי.
כבר למחרת חזרתי הביתה. כמה שבועות עוד היה בלגן ולכלוך בבית בגלל השיפוצים, אבל לי לא היה לי אכפת. השקעתי המון זמן ומאמצים וחלק מהחסכונות שלי בשיפוץ הבית והייתי מאושר מאוד.
לקח עוד זמן עד שהיה לנו תקציב לקנות מיטה וסלון. חצי שנה ישנו על מזרן וישבנו על כסאות כתר מפלסטיק, אבל היינו מאושרים.
גל עוד ניסה להיפגש איתי שוב, אבל הפעם הייתי חכם יותר ולא הסכמתי בשום פנים ואופן. הקטע הזה של שליטה בסקס לא מדבר אל איציק בכלל, וגם אני די מתבייש שזה מחרמן אותי, אבל לפעמים אני הולך בכל זאת לכל מיני מקומות... יש בתל אביב וביפו כל מיני מועדונים כאלו... זה רחוק מהבית וזה רק סקס בלי רגש, ולמרות שאני יודע שאחר-כך אני ארגיש רע אני הולך.
למה? אתם לא שתיתם או עשיתם סמים למרות שידעתם שתצטערו על זה מחר?
מה לעשות? השכל שלי עדיין נכנס לתחת כשעומד לי.
אפשר לחשוב שאצלכם זה אחרת.

חלק ב' ואחרון