עוקבים

יום שני, 15 בינואר 2018

א. אלה החיים

אהוד בקושי נכנס הביתה כשהנייד שלו צלצל. הוא כבש גניחה חרישית, ושלף את המכשיר מכיסו. "מה העניינים אודי?" הקול של שכטר נשמע נחמד מידי, והוא קרא לו אודי. אהוד כבר ידע שהוא לא יאהב את מה ששכטר עומד להגיד לו.
"נו, מה?" רטן והצניח את ישבנו המאובק על כיסא, ורק אחרי שהתיישב הבין כמה הוא עייף. זו הייתה העונה הבוערת, אחרי כמה שבועות של מזג אוויר סביר התרגש עליהם פתאום גל חום קשה, ולפתע היו כולם צריכים בדחיפות טכנאי מזגנים. במשך כל השבוע הוא עבד מבוקר עד ערב, וקיווה שלפחות ביום שישי אפשר יהיה לנוח חצי יום, אבל לא, שכטר היה מנומס בצורה מבהילה, אבל עקשן כמו תמיד. מדובר בקליינט ותיק שחייב מזגן תקין עוד הלילה והוא לא מסוגל לאכזב אותו.
'אז למה שלא תלך לבד? נודניק.' התמרמר אהוד בינו לבין עצמו, אבל בקול רק אמר שבסדר ואין בעיה ושאל מה הכתובת.
"זה בדניה, רחוב קולומביה מספר שמונה." אמר שכטר, "וזה דחוף." הוסיף, "אבל אני די בטוח שזה לא סיפור רציני, רק להוסיף קצת גז."
"כן, אבל בדניה..." גנח אהוד, "יש לך מושג איזה פקק יש עכשיו בצ'ק פוסט?" לשכטר היה מושג והוא אפילו היה מנומס מספיק כדי להביע צער, אבל היה ברור שאין ברירה ואהוד יאלץ לעזוב את דירתו הצנועה בנשר, לחצות שוב את הצומת העמוס, לפלס לו דרך בתנועה העמוסה של יום שישי אחרי הצהריים עד למנהרות הכרמל, ומשם להעפיל עד לשכונת דניה.
אחרי שהקדיש לעניין עוד שניה של מחשבה החליט שאין טעם להחליף בגדים וקם כדי לצאת. "לאן אתה הולך שוב?" הגיח פתאום דור, השותף שלו לדירה, מהשירותים.
"לדניה, תיקון דחוף."
"ביום שישי אחרי הצהריים?" רחש דור בפליאה, והתמוטט כדרכו על הספה, "חשבתי שנאכל יחד ארוחת ערב." מלמל בקולו החלוש שתמיד עצבן את אהוד. הוא נראה כבוי ומדוכדך כמו תמיד, אבל מצד שני הוא שם לב שהיום יום שישי, וגם הציע ארוחה משותפת, סימן שיש איזה שיפור קל במצבו וגם זה לטובה.
"מצטער דורי, אבל אלה החיים." חייך בחיבה אל השותף שלו, מקווה, בניגוד לכל היגיון, שאולי הפעם דור כן יחזיר לו חיוך. זה לא קרה כמובן. דור היה דווקא בסדר כשהם שכרו יחד דירה, נראה ונשמע כמו בן אדם רגיל, ואפילו חביב, אבל אחרי כמה חודשים של מגורים יחד הוא קיבל התקף דיכאון, או חרדה, או השד יודע מה, ובקושי תפקד. לטענתו הוא קיבל טיפול נפשי ולקח כדורים, אבל בינתיים לא נראה שמצבו השתפר במיוחד. מידי פעם הוא היה מצליח להסתובב קצת, ואפילו לבשל ולנקות, ואחר כך היה שב ושוקע לתת תפקוד מייאש.
"יש מצב שתזמין סושי או משהו כדי שיהיה מה לאכול בבית?" שאל אהוד.
"כן, אולי." השיב דור בקול אדיש ושקע עוד יותר עמוק בתוך הספה.
אהוד נאנח, הניף את תיק העבודה שלו על שכמו ויצא בדרכו לרחוב קולומביה מספר שמונה שהתבררה כווילה לבנה, מרובת מרפסות עם מעקות מתכת מסולסלת וגג רעפים ירקרקים מחפה עליה מלמעלה. הגינה הייתה מטופחת וירוקה ומבעד לעצים שכיתרו את הווילה מצד ימין הבחין אהוד בנצנוץ של בריכה כחולה.
הדלת, שילוב טוב טעם של עץ כהה וסורג מתכת מפוסל לנוי, נפתחה עוד לפני שהוא הספיק לצלצל בפעמון, וגבר גבה קומה לבוש במכנסיים קצרים וחולצת טריקו דהויה צץ בפתח. "אתה הטכנאי של שכטר?" שאל בלהיטות.
אהוד הנהן. "אני ממש מודה לך שהגעת כל כך מהר." הפתיע אותו בעל הבית, "לא הייתי לוחץ כל כך, אבל יש לי מסיבה הערב ולהיות בלי מזגן במזג אוויר הזה... רוצה לשתות משהו קודם?"
"כן, תודה." אמר אהוד, "אני אשמח למים קרים."
"אפשר גם מיץ או קולה." הוביל אותו בעל הבית למטבח גדול, שילוב של עץ בהיר משוח בלכה עם נירוסטה מבהיקה.
"תודה, אבל אני חייב להשגיח על הקלוריות." טפח אהוד על בטנו שכיום הייתה שטוחה וקשה. הוא התכוון להשאיר אותה ככה עד סוף חייו גם אם זה אומר שבחיים לא ייגע יותר בקולה או במיץ.
"על מה אתה מדבר," מחה בעל הבית בנימוס, "בחור צעיר ורזה כמוך." ובכל זאת הגיש לו כוס ענקית, שנראתה יקרה מאוד, מלאה במים קרים וקובית קרח משתקשקת בתוכה.
"תודה." לקח אהוד את הכוס ואצבעותיו נגעו קלות באלו של בעל הבית. הם החליפו מבטים, מודדים זה את זה. אהוד ראה גבר לא כל כך צעיר, אבל שרירי, גבוה קצת יותר ממנו, שערו הכהה מעוצב בתסרוקת מוצלחת שבטח עלתה כסף רב, ושרשרת גברית ממתכת לבנה מבריקה על צווארו. "אני אהוד." הציג את עצמו, לגם מהכוס והניח אותה על משטח עץ מבריק, "איפה המזגן המקולקל?"
"הנה, כאן." אמר בעל הבית והוביל אותו לסלון ענקי שנפתח למרפסת רחבת ידיים שהייתה תלויה מעל נוף נהדר של יער אורנים. הים התיכון הכחיל ברקע. "אני סמי." הפטיר כבדרך אגב, והראה לאהוד את המזגן -L.G.  גדול, ארבע כוח סוס. "וכאן המנוע." פתח דלת הזזה למרפסת.
שכטר צדק, המזגן היה בסדר גמור, היה חסר לו קצת גז, זה הכל. הוא טיפל בעניין בזריזות מתורגלת היטב, והעיר שכדאי לנקות את הפילטרים.
"איזה פילטרים?" תהה סמי, מביט בו בפליאה.
"של המזגן." שלף אהוד את הפילטרים ממקומם, "הנה, תראה כמה הם מאובקים, יש לך איזה כיור גדול, צריך לשטוף אותם."
"הנה, כאן." הוביל אותו סמי לפרוזדור עם פתח מקומר שהוביל לחדר שינה. "תשטוף אותם באמבטיה." הציע ופתח דלת שהוליכה למקלחת מרווחת עם מקלחון זכוכית חלבית, ואמבטיית ג'קוזי ענקית.
"אין לך משהו פחות מפואר?" הביט אהוד סביבו באי נוחות, "אני אלכלך לך את האמבטיה עם הפילטרים האלה."
"לא נורא, קדימה, תשטוף אותם." הורה לו סמי. אהוד ציית, פתח את הברז ושטף בעזרתו את האבק מהפילטרים, מנסה לטנף את הג'קוזי המבהיק מעט ככל האפשר.
"תן להם להתייבש קצת ותחזיר אותם אחר כך למקום." אמר אחרי שסיים, ופנה לצאת, אבל בדרכו החוצה נתקע מול צילום גדול של גבר שרירי ערום, שעורו השחור הבהיק מזיעה, נשען על כיסא ומפנה את גבו וישבנו אל המצלמה. "נראה כמו מייפלתורפ." העיר לפי תומו, "אבל אף פעם לא ראיתי את הצילום הזה קודם."
"קניתי אותו בניו יורק, אני לא בטוח, אבל כנראה שזה חיקוי, או שאולי לא." בחן אותו סמי במבט מהורהר, "תשמע אהוד, יש לי ידיים שמאליות ואני בחיים לא אצליח להרכיב את הפילטרים האלה, מה דעתך שנאכל משהו יחד ואחר כך תסדר לי את המזגן?" חייך אליו סמי חיוך שהוכיח לו שההשערה ששיער ברגע שאצבעותיו נגעו באלה של סמי נכונה, ובדיוק כמוהו גם סמי שייך לזן חובבי הגברים.
אהוד הסכים להצעה של מארחו, אכל איתו סלט יווני טרי וטעים להפליא ולחם שום מרוח בפסטו, אחר כך הרכיב את הפילטרים ולבקשתו של סמי הדליק את המזגן שעבד כהלכה וקירר את החדר כיאות.
"נהדר!" חתם סמי על הקבלה שרשם לו אהוד כנגד הצ'ק שקיבל, "אני מודה לך מקרב לב, אתה בחור טוב וטכנאי מעולה אהוד, והייתי שמח לפצות אותך על המאמץ ו..." הוא החליק את אצבעו לאורך זרועו החשופה והשזופה של אהוד שעורו הצטמרר מהמגע הקליל והלא צפוי, "אז מה דעתך אהוד?" הציץ בעיניו של אהוד וליטף קלילות את לחיו.
"דעתי שכן." השיב אהוד והניח לסמי למשוך אותו אליו לחיבוק, ולהוביל אותו לחדר השינה.
"רק רגע," ניסה אהוד להאט מעט את הקצב המהיר מידי לטעמו של האירועים, "נורא הזעתי, אני רק רוצה להתקלח קצת קודם."
"לא צריך," הדף אותו סמי בעדינות תקיפה לעבר המיטה ונשכב עליו, מצליח תוך כדי כך לפשוט מעליו את חולצתו ולפתוח את מכנסיו.
"אבל אני מסריח." מחה אהוד, ובכל זאת הניח לסמי למשוך מעליו את תחתוניו.
"לא נכון, אתה מריח כמו גבר אמיתי, אני מת על זה." הצהיר סמי ולקח את אברו הזקוף למחצה של אהוד לפיו. הוא היה מנוסה מאוד ומיומן להפליא, ואהוד היה חרמן... אברו הזדקף במהירות ונשאר קשה גם אחרי שסמי גלגל עליו בזריזות קונדום דקיק וריחני, ולפני שאהוד המופתע הצליח להתעשת סמי התיישב עליו, משפד את עצמו בקלילות של בעל ניסיון על אברו של אהוד, "תחזיק אותי." פקד על אהוד, נשען עליו, מושך זרוע אחת שלו סביב מותניו ומניח את ידו השנייה על אברו, "כן." נאנק, "כן, תזיין אותי, תקרע אותי!" גנח סמי, מתנהג כאילו הוא מככב בסרט פורנו.
אהוד כבש צחקוק לא צפוי שפילס לעצמו דרך ממעמקי בטנו, פקד על עצמו להירגע, אחז בחזקה בגופו השרירי של סמי, אימץ את שרירי ירכיו ונעמד, הפך אותו, השעין אותו על המיטה, נעמד מאחוריו וזיין אותו בתנועות קצובות ומענגות, מקפיד לא לגמור לפני מארחו שהתפתל בעונג וגנח בקולניות עד שגמר, מתיז את זרעו על הסדין המפוספס, "ועכשיו אתה." הורה לאהוד שציית בהקלה וגמר, ממלא את הקונדום.
הכל קרה בהפתעה ובמהירות מסעירה, "הרגשתי כמו בסרט פורנו." התוודה אהוד אחרי שהתקלח וסידר את בגדיו.
"נו, בטח. להזדיין עם טכנאי שבא לתקן לך משהו בבית זו פנטזיית הפורנו האולטימטיבית." הסכים סמי שנשאר מוטל על המיטה, מעשן סיגריה מגולגלת ביד, "רוצה?" הציע לאהוד שסירב מיד.
"אני לא מעשן, וחוץ מזה אני עוד צריך לנהוג הביתה."
"האישה מחכה." צחקק סמי.
"לא, אני לא נשוי, ואין לי חבר, אבל כבר ממש מאוחר והאמת שאני די עייף."
"כן, גם אני." נאנח סמי והפריח עיגול עשן מושלם לחלל החדר, "ועוד מעט יגיע הקייטרינג... לא בא לך להישאר למסיבה?"
"אה... תודה, אבל לא, אני ממש לא לבוש למסיבה ואני... מה אתה צוחק?"
"תאמין לי שהבגדים שלך הם הדבר הכי פחות חשוב במסיבה הזו." גיחך סמי, "אבל מצד שני אולי אתה צודק, בחור צעיר וחמוד כמוך... יכול להיות שלא תרגיש נוח במסיבה כזו."
"אני כבר בן שלושים ושתיים, לא כל כך צעיר." העיר אהוד שחש מוקנט מעט מצחוקו של סמי. הייתה לו הרגשה שסמי מוצא אותו משעשע משום מה וזה עצבן אותו.
"מספיק צעיר בשבילי." פסק סמי וקם, גונח מעט מהמאמץ של מעבר משכיבה לעמידה, "בן כמה אתה חושב שאני?" חייך בהתגרות אל אהוד.
"אהה... לא יודע, אני ממש גרוע בקטע הזה."
"בכל זאת, זרוק מספר." התעקש סמי.
אהוד בחן אותו, מארחו כבר לא היה ילד, זה היה ברור, אבל הוא שמר על עצמו היטב - שיזוף מוקפד, תסרוקת מעוצבת, שיניים לבנות, וברור היה שהוא מקפיד על אימון ומשגיח היטב על עצמו. קרוב יותר לחמישים מאשר לארבעים שיער. "אהה... בן ארבעים וחמש?" נתן הערכה מנומסת.
"קרוב מספיק, בן ארבעים ושבע." חייך סמי בסיפוק.
מבוגר ממני בחמש עשרה שנים ציין אהוד לעצמו בשקט, אבל שמור יפה וכלכלית מסודר ממש טוב, סקר את הסלון הגדול שהיה מלא רהיטים יקרים למראה – נברשת ענקית ומודרנית מאוד, שטיח צבעוני שנראה עתיק ויקר, ופלסמה ענקית על הקיר. אהוד אסף את תיקו והודיע שהוא ממש חייב ללכת, והפעם סמי לא ניסה לעצור בעדו. "אני יכול להתקשר אליך בשבוע הבא חמוד?" שאל כשליווה אותו לדלת היציאה.
"בטח, למה לא, תתקשר לשכטר, הוא כבר ידע איך להשיג אותי."
"הייתי מעדיף לא לערב את שכטר בעניין הזה, מה המספר של הנייד שלך?"
אהוד שלף מכיסו כרטיס ביקור של שכטר מזגנים, שרבט מאחור את המספר שלו, הניח לסמי לשתול נשיקה על לחיו ונסע הביתה.
דור הזמין סושי, אבל לא טרח להכניס את שקית הנייר האדומה עם קופסאות הקרטון מלאות האוכל למטבח, והשאיר אותה על המדף בכניסה לדירה. אהוד נתקל בה כשנכנס הביתה ונאנח כשנוכח לדעת שדור לא פתח אותה וכנראה שלא אכל כלום מהבוקר.
"דור!" צעק, "איפה אתה? למה לא אכלת שום דבר?"
"חיכיתי לך." בקע קולו של דור ממעמקי הספה, "לקח לך המון זמן."
"כן, נו... אני... יאללה, קום כבר, בוא נאכל."
"אתה לא רוצה להתקלח קודם?"
"לא, כבר התקלחתי אצל הקליינט והאמת שגם אכלתי אצלו משהו, אבל הסושי הזה מריח טוב, נו קום כבר דור, תביא צלחות, אתה בטח מת מרעב."
"האמת שלא כל כך."
"שטויות, אתה חייב לאכול, כמה אני חייב לך על הסושי?"
"שום דבר, שכחת ששילמת בפעם הקודמת?"
"לא נכון, אתה שילמת." גישש אהוד אחרי החשבון ונדהם לגלות שהסכום מגיע למאה ₪.
"שוב הזמנת סלמון ורוד?"
"אמרת שאתה אוהב את זה."
"נכון, אבל זה נורא יקר." הוציא אהוד שטר של מאה ₪ מארנקו ובמקום להתווכח עם דור דחף אותו למגרה התלויה מתחת לראי בכניסה, והלך לערוך את השולחן. עוד בהתחלה הם הסכימו ביניהם להשאיר תמיד כסף קטן במגרה בכניסה, ודור הוסיף בבת צחוק שכדאי שהם ישאירו שם גם קונדומים לשעת חירום. כיום הזיכרון של דור צוחק נשמע כמו מדע בדיוני, אבל רק לפני שלוש שנים דור היה בן אדם חייכן וטוב מזג. בחור סימפטי וזורם עם ראש טוב הגדיר אותו אהוד בינו לבין עצמו, מרוצה מהתגובה הנעימה של דור ליציאה שלו מהארון. הוא הקפיד לספר לו עוד לפני שהחליט לשכור ממנו חדר, והטבעיות השלווה בה קיבל דור את הידיעה שכנעה אותו שמצא את מה שחיפש. הדירה הייתה שייכת - ככה סיפר דור - לסבתא שלו שעברה זמנית לגור אצל דודתו. דור הסביר שהוא גר שם כדי להשגיח על הדירה, וגם כדי לחסוך לעצמו שכר דירה, ובעצם תכנן לשכור דירה בחיפה עם החברה שלו, אבל בינתיים סבתא נפלה ושברה את האגן, ומאחר והיא חוששת שאם הדירה שלה תישאר ריקה מישהו יפרוץ לתוכה דור התנדב לעבור לגור אצלה עד שתבריא, וקיווה שהחברה שלו תצטרף אליו, אבל היא סירבה בתוקף לגור בחור נידח כמו נשר, ועוד בדירה עם ריח של זקנים, מה שגרר מריבה לא נעימה, ובינתיים הם בפסק זמן, ולכן הוא משכיר לדור חדר בדירה, אבל בלי חוזה אלא רק על בסיס חודשי, מה שהתאים מאוד לדור שחיכה עד שנדב יסיים את הסמסטר ויתחיל לעבוד, ואז הם יוכלו להשכיר יחד דירה ולהתחיל לחיות סוף סוף יחד  ואם הוא יצלח את הפסיכומטרי המאיים אולי גם הוא ילך ללמוד.
את זה הוא לא הסביר כמובן לדור, אלא רק העיר בנימוס שהדירה של סבתא שלו דווקא אחלה של דירה, ובכלל אין לה ריח של זקנים, וגם הריהוט ממש מודרני ובטעם טוב.
"כן, כי זה רהיטים שהורי העבירו לסבתא כשהם עברו דירה." הסביר דור, "הם העיפו את רוב השמטס שהיא סחבה עוד מרוסיה, נשאר רק הארון הישן הזה שהיא התעקשה לשמור, ואל תשאל כמה אני ואבא הזענו עד שהצלחנו להעביר אותו לחדר האורחים." פתח דור דלת של חדר שינה קטן יחסית, והראה לאהוד ארון עץ עתיק, כבד ועתיר פיתוחי עץ כהים, ידיות נחושת מסולסלות עם מפתחות תואמים קבועים בדלתותיו. מול הארון האימתני הצטנעה לה ספת גומאוויר מיושנת שגם ממנה סירבה הסבתא להיפרד. חוץ משני הרהיטים הכל כך לא תואמים האלה היו בחדר מטאטאים, שואב אבק וקרש גיהוץ עם מגהץ מיושן, ובצד נשען לו בסבלנות מעמד מתכת לכביסה שצבעו האדום החל להתקלף.
"זה החדר בלגן וכביסה." הסביר דור, ואחר כך הראה לאהוד את החדר שייעד לו - חדר גדול מעט יותר עם מיטת שלושה רבעים וארון תואם מעץ בהיר, ולצידם שולחן מחשב קטן ומודרני כולו מתכת כסופה וזכוכית. "זה החדר שלך, וכאן החדר שלי." פתח דור עוד דלת חושף יחידת הורים נחמדה עם מיטה זוגית נמוכה בעיצוב מודרני, ולה ארוניות לילה תואמות, טלוויזיה שטוחה תלויה על הקיר מעל שידת איפור נחמדה, תואמת כמובן לשאר הריהוט.
"אין ארון?" התפלא אהוד.
"לא, יש חדר ארונות ויש גם שירותים ומקלחת נפרדים, לדעתי זה אחלה חדר, אבל לנה לא הסכימה אפילו לבוא לראות." אמר דור, קצת בעצב, ומיד התנער ואמר שלא חשוב כי עוד מעט סבתא תבריא ואז...
למרבה הצער שום דבר ממה שדור ואהוד ציפו שיקרה לא קרה, וכל תכניותיהם לעתיד השתבשו קשות. לנה לא התרצתה לבוא לגור בנשר אם כי הואילה להגיע לביקור והודתה שהדירה בעצם נחמדה, ואין לה ריח של זקנים, אבל כל זמן שהיא לא בחיפה אין מצב שהיא תגיע לגור בה, ואחר כך הפכה את הפסק זמן לפרידה קבועה והסתלקה, משאירה את דור עצוב ומדוכדך מאוד. בדיוק באותו שבוע הודיע נדב לאהוד שהוא לא עושה לו יותר פרפרים בבטן ולכן הוא החליט להיפרד ממנו ולעבור לגור בתל אביב, וכן, הוא יודע שזה לא הוגן, והוא ממש מצטער, אבל הוא פגש מישהו שלא מוכן לגור בשום מקום בארץ חוץ מתל אביב, ומאחר שאותו בחור כן עושה לו פרפרים אז...
גם אהוד היה עצוב ומדוכדך בגלל הפרידה מנדב, אבל בניגוד לדור הוא הצליח להתאושש ולצאת מזה בזכות שכטר שלקח אותו לשיחה והודיע לו שיפה שהוא הצליח כל כך בפסיכומטרי אבל תכניתו ללכת ללמוד הנדסת מכונות היא רעיון מטופש ובזבוז מוחלט של זמן וכסף. "תשקיע שלוש שנים ואלפי שקלים וכל מה שיצא לך מזה זו תעודה דבילית שתוכל לנגב אתה את התחת." הכריז בבוז, "יש מהנדסי מכונות כמו זבל." הודיע לאהוד המזועזע מחילול הקודש, "ומה קורה אתם בסוף? עושים קורס והולכים לעבוד בתיקון מזגנים ומכונות כביסה, או נעשים מלצרים." גיחך שכטר בבוז.
"אני מלצר ממש גרוע." הודה אהוד בבושת פנים.
"אני יודע." צחק שכטר שפגש את אהוד בבית קפה, שם שפך עליו אהוד את האספרסו שהזמין, ומרוב בהלה שמט על ראשו גם את עוגת הגבינה שהזמינה חדווה, אשתו של שכטר.
אהוד הנבוך פוטר בו במקום, ושכטר, במקום לכעוס צחק והזמין אותו לעבוד אצלו במפעל, שם גילה שיש לנפל המלצרים הצעיר כשרון טכני וידי זהב, והפך אותו לעוזרו, מלמד אותו פרק מועיל בהלכות תיקוני מזגנים, מקררים, מכונות כביסה ומדיחי כלים.
שכטר שכנע את אהוד לעשות על חשבונו קורס מתקני מכשירי חשמל של משרד העבודה הגדיל לו את המשרה החלקית למשרה מלאה, וגם שילם לו בעין יפה על השעות הנוספות שהיה נאלץ לעשות מידי פעם, וחדווה אשתו שהייתה גם מנהלת המשרד וגם רואת החשבון שלו גילתה לו בסוד ששכטר שוקל להפוך אותו בעתיד לשותף שלו, ועל הדרך ניסתה לשדך לו איזה בת דודה רווקה שלה. אהוד התחמק מהשידוך בתירוצים צולעים (בז לעצמו שלא יצא מהארון בפני חדווה, אבל הוא עוד לא היה אמיץ מספיק לכך) והעביר את השידוך לדור שבאמת התקשר לבת הדודה ואפילו יצא איתה לדייט, אבל אז נפטרה פתאום הסבתא שלו (ואולי בעצם לא כל כך פתאום, כי מה אפשר לצפות מקשישה בת תשעים פלוס עם אגן שבור ודלקת ראות?) ודור עבר מחדר השינה הגדול לישון על הספה שניצבה למרגלות הארון הישן של סבתא, ושקע באבל ממושך שלא נרגע גם שנתיים אחרי מותה של סבתא זיכרונה לברכה.
סמי הפתיע את אהוד לטובה ובאמת התקשר עוד באותו מוצאי שבת. אהוד שבילה את כל השבת בניסיונות לעודד את דור ולשפר את מצב רוחו, ואפילו הצליח לשכנע אותו לצאת לטיול קטן, היה במצב רוח טוב, והם ניהלו שיחה קלילה וזורמת, ובסופה קבעו להיפגש למחרת.
"מי זה היה?" שאל דור שעמד במטבח וחתך סלט.
"אחד, פגשתי אותו בשבוע שעבר, הבטיח לצלצל ולמרבה הפלא גם קיים." הצטחק אהוד והחל לערוך את השולחן.
"אז מה, אתם הולכים להיפגש שוב?" חקר דור כשהם התיישבו לאכול יחד.
"כן, ניפגש מחר." נגס אהוד נגיסה בריאה בלחמנייה שלו, "לא שיצא מזה משהו רציני כי הוא מבוגר יותר ממני באיזה חמש עשרה שנה."
"אז למה אתה נפגש איתו?"
"כי הוא... אה... כי למה לא? זה לא שיש לי הרבה אופציות, והוא גר בבית ממש יפה ומסודר טוב בחיים, וגם נראה לא רע. הסקס היה לא רע, אפילו טוב בשביל פעם ראשונה ו..."
"סקס?" האדימו פניו החיוורים של דור שעורו השקוף, הלא משתזף, חשף בקלות רבה את רגשותיו, "חשבתי שנפגשתם רק פעם אחת?"
"נכון, תיקנתי לו את המזגן ומפה לשם... אני יודע שקשה לך להבין," הצטחק אהוד, "אבל ככה זה אצל הומואים."
דור הדף מעליו בשתיקה את צלחתו וקם, "זהו, אכלתי מספיק." אמר בקול מותש, והשתרך לחדרו, משאיר את אהוד המופתע לבד.
"אבל בקושי נגעת בסלט שלך." קרא אחריו אהוד, אבל לשווא, דור התחפר בחדרו וסירב לצאת ממנו עד למחרת בבוקר. בבוקר דור נשאר שתקן ומסוגר, שתה מהר את הקפה שלו, מסרב לפרוסת עוגה, ואמר שאחרי העבודה הוא נוסע ישר להוריו והוא לא יודע מתי יחזור.
אהוד שחש פגוע מעט מהתנהגותו הקרירה של דור רק הנהן, איחל לו לבלות יפה והסתלק לעבודה.
למרבה השמחה גל החום חלף, הלחץ בעבודה פחת מעט, ואהוד חזר הביתה בשעה סבירה, התקלח, לבש בגדים נקיים, חייך בשביעות רצון אל דמותו במראה, החליק על בטנו השטוחה ונסע לסמי. סמי קיבל אותו בחיבוק ונשיקה על הלחי, והציע כיבוד קל.
"אחר כך." אמר אהוד, ונישק את פיו של סמי שהחזיר לו נשיקה בהתלהבות והלך איתו ברצון לחדר השינה. הסקס היה הפעם איטי ועדין יותר, הרבה יותר נשיקות וחיבוקים, וגם הפעם העדיף סמי להיות הפסיבי, מה שהיה בסדר גמור מבחינתו של אהוד.
אחר כך הם התקלחו יחד, וסמי סיבן את גופו של אהוד, מחמיא לו בנדיבות על גופו השרירי ויופיו של אבר המין שלו. "אתה פשוט מושלם." נישק אותו.
"תודה על המחמאות, אבל אל תגזים." הצטחק אהוד שמצד אחד נהנה והוחמא, ומצד שני חש קצת מבוכה. "אני רחוק מאוד משלמות, הייתי שמח להיות גבוה יותר, ועם זין גדול יותר, ולא היה מזיק אם גם החשבון שלי בבנק היה קצת יותר שמנמן."
"כדי להתעשר תצטרך להפסיק להיות שכיר, ולקחת סיכונים, ורצוי גם שיהיה לך מזל." אמר סמי בכובד ראש, הושיב את אהוד במטבח והחל להגיש לו כל מיני מעדנים מתוחכמים - כמה סוגים של סושי משובח, אטריות אורז עם רוטב טעים, וכל מיני פשטידות וקישים קטנים וטעימים להפליא.
"נשאר לי המון אוכל מהמסיבה." ביאר לאהוד המשתומם, "תאכל, תאכל, אחרת אני אצטרך לזרוק הכל." האיץ באהוד.
"אם אני אוכל כמו שבאמת מתחשק לי אני שוב אשמין ויותר אני לא אהיה מושלם." הצטחק אהוד, מתאפק בקושי לא לזלול הכל.
"היית פעם שמן?" התעניין סמי בסקרנות מחמיאה. אהוד שכמו רוב האנשים אהב לדבר על עצמו סיפר לו שהיה תמיד ילד שמנמן, ונעשה מתבגר עגלגל וביישן שאכל יותר מידי כדי לפצות את עצמו על בדידותו, ועל ההרגשה שהוא שונה ומוזר ולא מקובל.
"ידעתי שאני שונה מכולם כבר בגיל די צעיר, אבל רק שנה לפני הגיוס הבנתי מה הבעיה איתי, וזה כל כך ביאס אותי עד שאכלתי עוד יותר. למזלי התגייסתי רק חצי שנה אחרי שסיימתי את התיכון, ובחצי שנה הזו הלכתי לעבוד אצל איזה קרוב משפחה של אבא שהיה לו מוסך. שלחו אותי לעבוד עם בחור אחד בשם סייף שהתעסק בתיקון פנצ'רים, ואחרי חצי שנה של עבודה איתו הורדתי איזה עשרים קילוגרם, ומסופגנייה בתולית, שמנמנה ומפונקת נעשיתי לבחור שרירי וחזק שמסוגל להחליף גלגל בפחות מדקה, ולמרבה השמחה כבר לא הייתי בתול יותר."
"וואלה? אז מה בדיוק הסייף הזה עשה לך, אני מניח שהוא ערבי?"
"כן," חייך אהוד בנוסטלגיה, "ערבי מוסלמי ממוצא בדואי, מבוגר ממני באיזה עשרים שנה, נשוי עם שישה ילדים ואחד הגברים הסקסיים ביותר שפגשתי בחיי."
"התאהבת בו?" זקף סמי גבות משועשעות.
אהוד משך בכתפיו וחייך בהתנצלות, "מה לעשות? הייתי רק בן שמונה עשרה וחצי, תמים כמו כפית והוא נראה כמו אחד מהגברים האלה בציורים של תום אוף פינלנד, שרירי ושחום עם שפם נהדר וידיים ענקיות ו..." אהוד נאנח, "התחלתי את חיי המין שלי כפסיבי, ורק בצבא הבנתי שאפשר גם וגם, ככה שאם יתחשק לך לפעמים אז..."
סמי חייך, אבל במקום לענות להצעתו של אהוד המשיך לחקור אותו על עברו, "ומי היה אחרי סייף הבדואי? או שאתה ממשיך לערוג אליו?"
"ערגתי אליו הרבה זמן." הודה אהוד, "אבל אז פגשתי את נדב, ובמשך חמש שנים חשבתי שהוא האחד שלי, והרשיתי לעצמי לוותר פה ושם על חדר הכושר ולפעמים לזלול יותר מידי, למרות שסך הכל הייתי די בסדר, אבל..." הוא נאנח, "אחרי שהסיפור עם נדב נגמר פיציתי את עצמי בגדול ושוב הפכתי לסופגנייה מגעילה, ולקח לי בערך שנה להתעשת ולחזור לעצמי, זה הרבה יותר קשה אחרי גיל שלושים, ואני משתדל מאוד לא להשמין שוב, ועכשיו מספיק לדבר עלי, תספר לי קצת על עצמך."
סמי חייך וניסה להתחמק, הציע שתייה וקינוח, אולי פירות? אבל אהוד היה עקשן וסקרן, לא וויתר והצליח להוציא מסמי שהוא איש הייטק שעשה לפני כמה שנים אקזיט מוצלח והשקיע את הכסף בנדל"ן.
"נדל"ן זה הבית הזה?"
"כן, בעיקר, וגם עוד כמה דירות להשכרה וחנויות בהדר." אישר סמי בחיוך, "ועכשיו יש לי חברה קטנה ונחמדה שעוסקת בתוכנות שקצת מסובך להסביר, ובקיצור, אני מסודר, וכל מה שחסר לי זה בן זוג נחמד." סיכם את דבריו והוסיף חיוך חביב.
הם סיימו לאכול והלכו שוב למיטה, ואחר כך הראה סמי לאהוד המתפעל את הבריכה שנחבאה בין העצים, ואת חדר הכושר שהיה לו במרתף, והציע לו להישאר לישון אצלו. אהוד המוקסם מכל המותרות שהקיפו אותו, ומסוחרר מהמחמאות שהרעיף עליו סמי, הסכים ברצון, ומאז הם בילו יחד כמעט כל ערב, והוא היה פחות ופחות בדירה שלו. הקשר הידידותי שלו עם דור הלך והתקרר, ובמשך כחודשיים הם בקושי ראו אחד את השני, אהוד היה מגיע לדירה רק כדי להחליף בגדים וכמעט שלא ישן בה יותר, ואז, יום אחד, הוא חזר מהעבודה כדי לקחת תחתונים נקיים ואת החולצה הכי טובה שלו כדי שיוכל ללכת עם סמי להצגה כשהוא ניראה ייצוגי, וגילה להפתעתו אמבולנס חונה מול דירתו.
"איזה מזל שהגעת אהוד." הסתער עליו אבא של דור, מדבר מהר במבטא רוסי סמיך, "ואיזה מזל שבאתי לראות מה עם הילד."
"איזה ילד?" התפלא אהוד המבולבל.
"נו, דור, הילד המסכן שלי, מאז שהחלטנו למכור את הדירה הוא התפרק לגמרי, הפסיק לעבוד ולישון, והוא גם בקושי אוכל, ועכשיו זה..."
"זה? איזה זה? ומתי החלטתם למכור את הדירה? דור לא אמר לי כלום, איפה הוא בכלל ולמה יש פה אמבולנס?"
"דור ניסה להתאבד, לקח בבת אחת את כל הכדורים שלו." הסביר הפארמדיק שדחף את האלונקה עליה היה מונח, חיוור כמת ורזה כשלד, דור חסר ההכרה.
אהוד המזועזע עוד הספיק ללטף ליטוף חטוף את שערו השחור והארוך מידי של דור שהוכנס לאמבולנס, אביו נכנס אחריו והתיישב לצד האלונקה, דמעות אילמות גולשות על לחייו.
"לאן אתם נוסעים?" צעק אהוד דקה לפני שדלתות האמבולנס נטרקו בפניו.
"לרמב"ם." השיב אבא של דור, "ובסוף החודש אתה צריך להתפנות מהדירה אהוד, כי מכרנו אותה ובעל הבית החדש לא רוצה להשכיר אותה יותר, אז תוציא משם את החפצים שלך ותשאיר את המפתח בתיבת הדואר."
אהוד ארז מזוודה, דוחס לתוכה כמה שיותר מבגדיו, ונסע אל סמי. "אם אני לא אוכל למצוא דירה חדשה עד סוף החודש אני יכול לשים אצלך את הדברים שלי?" שאל את סמי אחרי שסיפר לו מה קרה, "אין לי הרבה דברים, בעיקר בגדים ומחשב אחד די מצ'וקמק."
"למה לך לחפש דירה?" השיב סמי אחרי שהביע זעזוע מנומס בגלל דור, "הרי בין כה וכה אתה ישן פה רוב הזמן, למה שלא תעבור לגור איתי?"
"כי... כי... אבל..." התקשה אהוד להסביר למה הרעיון מעורר בו אי נוחות.
"בבקשה," הפציר סמי, "בבקשה ממש גדולה ומבקשת." הוסיף בבת צחוק, בטוח שאהוד מהסס רק מתוך נימוס ושבעצם הוא רוצה לגור איתו.
"טוב." הסכים אהוד, "אבל רק בתנאי שאני משלם שכר דירה והוצאות."
"תשלם לי מה ששילמת לדור." הסכים סמי ברוח טובה, "ועכשיו בוא נמהר כדי שלא נאחר להצגה, אה, ותלבש את החולצה הזו," שלף קופסה הדורה שבתוכה נחה חולצה שנראתה יקרה להחריד, "זו מתנה בשבילך לכבוד זה שאנחנו יחד כבר שלושה חודשים."
"כבר עברו שלושה חודשים?" פשט אהוד את חולצתו הטובה שנראתה פתאום פשוטה ועלובה, והחליק לתוך החולצה שקיבל, חולצה חלקלקה ונעימה למגע על גופו.
"הזמן עובר מהר כשנהנים." היטיב סמי את צווארונו, מחייך אליו בזחיחות.
"כן, כנראה." הסכים אהוד, דוחה מעליו את נקיפות המצפון שחש כשנזכר בדור המסכן ששלושת החודשים האחרונים לא חלפו אצלו כנראה מהר ובנעימים, אלא לאט ובייסורים, ובלי שיוכל להיעזר בחבר היחיד שלו בעולם שהיה עסוק מידי עם בן הזוג העשיר והמפנק שלו.

חלק ב'

אין תגובות:

פרסום תגובה